שרון רז מצלם מבנים נטושים הנתונים בסכנת הכחדה בידי מחפרים, כדורי הריסה ופיצוצים, או בידי השיניים הרכות של הזמן. הוא מצלם בעקביות, בתשוקה, בשילוב של דחף אידאולוגי ומשיכת לב טמירה, במלנכוליה כרונית, בעין של אמן, בזעם על הדורסנות הנדל"נית. ("על אף שפעולת ההריסה היא השמדת מבנה ולא בנייתו, הריסה נחשבת לפעולת בנייה מבחינת היבטיה ההנדסיים והחוקיים," קובע הערך "הריסת מבנים" בויקפדיה).
ספרו "נטושים", מקבץ 224 צילומים נבחרים.
זהו הניסיון שלי, אחד מהם, להתבונן בהם.
- אנתולוגיה קטנה
"כשאישה גרה לבדה, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים חייבים לבצבץ מהחול כדי לשוות למקום מראה נוקב של עזובה. אני ממש מתעבת בתים שהשער שלהם נעול היטב, שנראים כאילו בעלת הבית התרוצצה כה וכה בארשת ידענית וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות."
(סיי שונגון, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית, מתוך "ספר הכרית", בתרגומי החופשי מאנגלית)
"אין ספק שמדי פעם, למשך כמה שניות ולאורך כמה מטרים, צפים ועולים כאן תמונה או הד מימים עברו. מרחוב מרַקעי הזהב והכסף עולה צליל אחיד ומזוקק, כמו זה שהיה משמיע קסילופון שעליו מכה בהיסח הדעת שד בעל אלף זרועות."
(קלוד לוי-סטרוס, מתוך "במחוזות טרופיים נוגים", תרגמה קולט בוטנר)
"את רוב הפרק העוסק בזיכרון ב- The Seven Lamps of Architecture מקדיש ג'ון רסקין, סופר והיסטוריון האמנות, ליופיו של הפיטורסקי, הציורי. את יופיו המיוחד של סוג האדריכלות הזה הוא מייחס למקריות (בניגוד לצורות הקלאסיות המתוכננות בקפידה). לכן כשהוא מתאר דבר מה כציורי, הוא מתכוון לנוף אדריכלי שעם הזמן נוסף לו יופי שמתכנניו המקוריים לא חזו. לדעת רסקין, היופי הציורי עולה מן הפרטים שמתגלים לעיני הצופה רק מאות שנים אחרי הקמת המבנה. זהו היופי שמעניקים למבנה הקיסוס המכסה אותו, העשבים השוטים, הצמחים הצומחים סביבו, הים הגלי, הסלעים, ואפילו העננים המתמזגים בו. בניין חדש אפוא אינו יכול להיות ציורי. הוא נעשה ציורי רק אחרי שההיסטוריה מעניקה לו יופי מקרי ולנו זווית ראייה חדשה."
(אורהאן פאמוק, מתוך "איסטנבול, זכרונות ילדות", מטורקית משה סביליה-שרון)
"בפסל צל אטם האמן את האולם העמוס ספרים של הספרייה העירונית המקומית, שעמדה להיות מועברת למקום אחר, והבעיר אש במרכזו. לאחר שהאולם התמלא בעשן ובפיח, רוקן האמן את כל מדפי הספרייה מספריהם, ומה שנותר היה קווי המתאר המפויחים של הספרים על קירות הספרייה. בהעתקת ספרי הספרייה העירונית ממקומם יצר האמן פרשנות על ההעדר. המהות הצטמצמה לעקבות בלבד."
(עליזה פדובאנו-פרידמן, מתוך "דיאלוג עם זיכרון", קטלוג התערוכה של קלאודיו פארמיג'אני, מוזאון תל-אביב, 2003)
אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת
מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי
אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה!
טוֹב כִּי אֵדַע:
חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.(יהודה עמיחי, מתוך "הוראות למלצרית")
*
2. שובו של החן הטבעי
מבנה נטוש פטוּר מתפקוד. השערים והדלתות משתחררים מן הגדרות והקירות שהצדיקו אותם, חלונות נאטמים, או להפך, משקפים את השמיים משני הכיוונים בזכות הקירות הנופלים. החורבות, כמו המריונטות של היינריך פון קלייסט, "נשלטות אך ורק על ידי חוק הכבידה," ופטורות לפיכך, מן המוּדעוּת העצמית, האויבת הגדולה ביותר של החן הטבעי". (מתוך "על תיאטרון המריונטות", תרגם ג' שריג) ובו בזמן, הן גם פיסות נפש כמו הבית שמופיע בחלום.
*
3. מטונימיות
דיאן ארבוס (1971-1923) שנאה לצלם אופנה כי הבגדים עוד לא קיבלו את צורת הגוף של הלובשים. וגם בניינים מסגלים לעצמם ברבות הזמן את צורת המשתמשים, וחפצים הופכים לשלוחה ולהד של בעליהם. מאז שמיס האווישם מ"תקוות גדולות" של צ'רלס דיקנס, ננטשה ביום כלולותיה, השעונים נעצרו, הכל קפא על מקומו כמו באגדת היפהפייה הנרדמת, רק בלי הכישוף המשַׁמר: שמלת הכלה נבלה על גופה המזדקן. הנעל שלא הספיקה לנעול הצהיבה על שולחן הטואלט, ועוגת הכלולות התכסתה בעובש, אבק וקורי עכביש. החפצים שאיבדו את תכליתם המקורית נהפכו לשלוחה של לבה השבור.
ובחזרה אל שרון; בלב החלל הפקידותי המתקלף עם התיקיות המטות לנפול ונייר המדפסת הפרום, ניצב ספלון חרסינה, מואר כמו בתור הזהב של הציור ההולנדי. הצילום הכמעט צ'כובי, נוגע בבדידותם של בני האדם, בשבירותם, בחסד האירוני המורעף במשורה. במעט שהם מותירים אחריהם.
*
4. כשאנו המתים נעור
חפצים ששותקו על ידי המהירות האנושית, קמים לתחייה בזמן הנדיב של העזובה. הבקבוק הזקן רוכן לשמוע את תובנותיה של הכוננית הריקה. הקו הפורץ מהקיר מסמל את הכוחות שמפרידים ביניהם אבל הזמן פועל לטובתם. אולי פעם, כשהקירות יתמוטטו, הם יזכו להתאחד. (אני סתם מנחשת, רק הנס כריסטיאן אנדרסן יכול לתמלל את שיחתם).
"קן מרגוע אליזבטה" (לימים, "בית מלון אלישבע") עושה פרצוף:
שמשות מנופצות פוקחות את עיניו של המבנה הקיבוצי וגורמות לו לפזול בו בזמן:
גושי הבטון תלויים כמו מריונטות, זוגות זוגות, ממתיקים סוד במסיבת קוקטייל:
ויכולתי להמשיך כך עוד ועוד. לשרון יש רגישות מופלגת לחיים הסודיים של הדוממים, אבל העזובה מספקת לו גם מערכת חדשה של ערכים ציוריים מופשטים. מקווי הרישום האקספרסיביים של הברזלים המשתרבבים ועד לסורגים העקומים, הכוכבים המשונים של הזגוגיות המנופצות, המוזיקליות המשוחררת של המדרגות שלא מובילות לשום מקום.
*
4. שירה
כל אמנות טובה היא מופשטת ביסודה (הגלוי או המוכמן). ככל שהיצירה טעונה יותר, היא זקוקה יותר לצורה שמונעת מן הרגשות להישפך ולהפוך לבוץ סנטימנטלי. אמנות היא המשחק שבו הצורה חושפת תכנים ומעצבת אותם. לשרון יש חוש מולד לצורה שמסתנכרנת עם הדיבוב הרגשי של העזובה לדימויים פיוטיים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העיניים" והופכים "למשל ולמוּסר לכל לוקח מוּסר," על פי הניסוח הקולע של אלף לילה ולילה.
"ציור הפעולה" (action painting) נולד בארצות הברית בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, בהשראת "הציור האוטומטי" של הסוריאליזם והרעיונות של פרויד על התת-מודע. טכניקות הציור המודעות הוחלפו בטפטוף ובהשפרצה. בד הציור נתפס כזירת פעולה, מה שהדגיש את המימד הפיזי של מלאכת הציור וקישר אותה לפעולות כמו מיצג או הפנינג. ג'קסון פולוק (1956-1912), מהבולטים באמני האקספרסיוניזם המופשט, תואר כ"אתלט שמשליך צבע תעשייתי בתוך זירה של קנבס". מלאכת הציור שלו הוצגה כסדרת התקפי תשוקה והשפרצת זרע. (עוד באותו עניין פה)
ההשפרצות והנזילות בחדר האוכל הנטוש של בית ההבראה בשבי ציון הן ג'קסון-פולוק כפשוטו. אבל מה שעוצר את נשימתי בצילום הוא המתח בין הטינופת החושנית לגיאומטריה ולסימטריה של המשבצות, המראות והארונות, בין זירת הטבח בוורוד מג'נטה, למלבנים המסמאים באור שלא מן העולם הזה . שלא לדבר על גליל הנחושת המסתורי הזוהר מתחת לכיור.
*
5. תולדות האמנות
יכולתי לכתוב פוסט שלם על הדיאלוג האגבי והעשיר של הצילומים עם האמנות הפלסטית, אבל אסתפק בעוד דוגמא אחת, שונה לגמרי.
הוילון הכעור של בית ההבראה הנטוש, מתגלה מחדש כקומפוזיה מופשטת של מרובעים שקופים ואטומים הנוצרים על ידי הסורגים המאוזנים והקפלים המאונכים, כי יופי וכיעור אינם שני קצוות של קו אלא שתי נקודות על מעגל; ככל שמתרחקים מן היופי גם מתקרבים אליו. החלק השמוט של הווילון מוסיף רטט של מגע יד, המקרב אותו אפילו יותר לקומפוזיציות המשובצות, המוארות-חשוכות של פול קליי, למשל ב"צליל עתיק". אפילו השם מתאים בדרכו המעט מוגזמת. היופי ששרון חושף חסין מקלישאות.
*
6. הזמן הוא צייר גדול
בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש, הן מטעמי חיסכון והן כדי לפנות מקום לרובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים. קלף רב שיכבתי כזה נקרא פַּלִימְפסֶסְט. בתיאטרון הפתוח בגן אברהם ברמת גן, יש תבליט תנ"כי: רבקה מושיטה כד מים חיים לאליעזר עבד אברהם. התמונה נועדה לסמל את רמת-גן היושבת על מעיינות מים וכרי דשא ומושיטה את כדה השופע לצמאים. הגרפיטי המכסה את התבליט הוא לא רק ונדליזם אלא סוג של פלימפססט. שרון מתעד פה את השכבות השונות של הזמן, את הרגע בו הגבוה והנמוך מתערבבים והטוהר הקלסי מתחלף ברעש הפוסט מודרניסטי. ואגב, בצילום מוקדם, מלפני הוונדליזם, אלה הזמן ועונות השנה שמותירים את רישומם על התבליט. כתפו של אליעזר, הכד ושפת הבאר הושחרו בלי משים והצטרפו לכדי רישום מינימליסטי של פרצוף עם פה דק ועין שמוטה. וגם זה סוג של פלימססט שאין לו מחַבּר.
*
7. כמו סוף של בלדה
כל הצילומים עוסקים בזמן, בזיכרון, במוות, בחיים דרך העקבות שהם משאירים. משהו נורא קרה למבנה מגבעת ח"ן חלק ממנו חסר. אבל זה קרה מזמן, ועכשיו מכסות את הפצע נגיעות של פרגים. יש משהו פולח לב בירוק העדין, באדום הזך הצומח כמו הבטחה בתוך האין.
*
עוד באותם עניינים:
אה, אה, אה, אה!
פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)
*
את הספר אפשר לרכוש ישירות משרון רז bddaba@gmail.com
עיר-האושר 