Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוסקר פפיסטר’

אתם לא תאמינו מה גיליתי באיורים של מרג'ה ל"ברבורי הבר"…

אבל נתחיל מהתחלה:  "ברבורי הבר" של אנדרסן מורכב למעשה, משלושה סיפורים שונים של האחים גרים: "שנים-עשר האחים", "שבעת העורבים", ו"ששת הברבורים". כל אחד מהם לא נופל מהמרקחת של אנדרסן, ובחרתי בו הפעם רק בזכות האיורים שעשו עלי רושם עז בילדותי. רציתי לבדוק מה היה שם. למי שלא זוכר – גיבורת הסיפור היא נסיכה שאמה החורגת הפכה את אחד עשר אחיה לברבורים. כדי לגאול אותם מהכישוף היא צריכה לארוג להם כותנות מסירפדים צורבים, ואסור לה להוציא הגה; כל מילה תינעץ בלבם כמו פיגיון. היא ממשיכה לשתוק גם כשמלך  ש"צד" אותה ביער מתאהב בה ונושא אותה לאישה, וגם כשהיא נידונה למוות כמכשפה. בדרך למוקד היא ממשיכה לארוג את הכותנות. המון זועם תוקף אותה, ואז יורדים מן השמיים אחד עשר ברבורים חבושים בכתרי זהב ומעופפים סביבה. האישה הצעירה משליכה עליהם את הכותנות שארגה והם חוזרים ולובשים את דמותם האנושית. כולם, למעט האח הקטן. בכותונת שלו חסר שרוול שלא הספיקה לארוג, ובמקום אחת הזרועות נותרת כנף.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. הגיבורה עם אחיה הקטן. האח הקטן הוא הקרוב לה ביותר. הוא מצל על ראשה כשאחיו נושאים אותה בערסל אל מעבר לים, והוא מרפא את פצעיה בדמעותיו.

זאוס בא אל לדה בדמות ברבור ושכב איתה (יש אומרים "אנס", אבל זו בבירור לא תמונה של אונס. לפי המחזה של ז'ירודו "אמפיטריון" - זאוס בא אל כל אישה בדמות הפנטסיה המינית שלה).

אז מה היה שם באיורים של מרג'ה (מאייר איטלקי, 1983-1912) שהילך עלי קסם כזה?
לפני כך וכך שנים (כלומר אחרי הילדות ולפני שהפסקתי לחשוב באו-או) הייתי פוסלת אותם מראש כקיטש. אבל מאז הצטיידתי במשהו כמו "משקפי לילה" נגד החושך של תיוגים אוטומטיים. אם הילדה התרגשה, שווה לבדוק ממה. מהמתיקות? הדקורטיביות? ודאי, אבל לא רק, ואפילו לא העיקר. חושניות? כן, קצת; התמונה למעלה היא הגירסה לילדים של פרשת לדה והברבור.
אבל שימו לב לענף המתקמר מעל לראשה של הילדה ומהווה ספק תקריב, ספק "הד" של צוואר הברבור והיד המלטפת. זוהי הגדלה של החלל דמוי העין או הדמעה שהוא המרכז הרגשי של התמונה.

*

כשהזכרתי את אחד עשר הברבורים בתגובה לפוסט הקודם, שאל ע', אחד מיקירי הבלוג: למה אחד עשר? לא שנים עשר? והתשובה, קצת במאוחר: השנים עשר כולל את הנסיכה, ביחד הם חלקים של אותה דמות, אותו שלם. זאת וריאציה על "ששת הברבורים" של האחים גרים: שם השלם הוא שבעה כולל האחות.
והדמות המפורקת הזאת היא בצרות מרגע שהאב נושא אישה חדשה: האם החורגת ממלאת את ספלי הבנים בחול ואומרת להם לדמיין שזאת עוגה. לאחר מכן היא מרבה כל כך להשחיר אותם בעיני האב שהוא נוטש אותם ושוכח מקיומם.
מבחינה רגשית ומנטלית המצב ברור: כשלא מקבלים משהו מזין בבית, שלא לומר אוהב ומפנק, עוברים בלית ברירה לחיות בדמיון, כלומר מתנתקים מן הקרקע והופכים לברבורים עם כתרים.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. זאת תמונת השער של הסיפור. הכיתוב ברוסית נדמה לי: כיוון שהספר שברשותי מודפס באופן מחפיר, העדפתי להסתמך על תמונות מהאינטרנט במידת האפשר.

זוהי כאמור, תמונת השער. דקורטיבית כמו שרשרת לסוכה, אבל שימו לב באיזו קלילות מרג'ה מקשר בין הילדה לאחֶיה: תנוחת הזרועות-ידיים שלה "מתחרזת" עם העיקול של צווארי הברבורים. זהב שערה מתחרז עם כתרי הזהב שלהם. וגם בסיפור אגב, יש קישור מובהק: כשהאם החורגת מכשפת את הנסיכים היא אומרת: "עופו לכם בדמות ציפורים גדולות שאין להן קול."*** ובהמשך גם האחות מאבדת את קולה (אסור לה להוציא הגה עד סוף המלאכה). בעלה "צד" אותה ביער כאילו היתה ברבור.

ובחזרה לאיור: מוצא חן בעיני במיוחד, השילוב של הכותנת המוטלת על ברכיה עם הזמורות הצומחות מהקרקע היוצר מעין ציפור ירוקה עמומה, לא מודעת, עם שתי רגליים וכנף.
הציפור הירוקה הזאת הזכירה לי את פרויד ואת זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י שהוא מנתח. ליאונרדו דה וינצ'י שילב את הזיכרון בתוך חיבור מדעי על מעוף העיט:

דומה כי כבר קודם נגזר עלי לעסוק עיסוק יסודי בעיט [כותב ליאונרדו] שכן עולה בדעתי מעשה משחר ילדותי, כאשר עוד שכבתי בעריסה – מעשה בעיט שירד אלי, פתח לי בזנבו את פי, ופעמים רבות דחף בזנבו זה על שפתי.

ובלי להיכנס לפרשנות – פרויד מקשר את הזיכרון בין השאר, לציור של ליאונרדו, שבו רואים את מרים יושבת על ברכי אמהּ, חנה הקדושה, ואוחזת בישוע הקטן המשחק עם טלה. אני מביאה את הציור לא רק בגלל הקומפוזיציה הזורמת והמקומרת האופיינית לרבים מאיורי "ברבורי הבר", אלא בגלל תוספת מאוחרת למאמר, תגלית של אוסקר פפיסטר, כומר שוויצרי שהיה ידיד ותלמיד של פרויד: פפיסטר מצא את העיט בתמונה! "מצא" כמו ב"ציור השבועי לילד" ב"ידיעות אחרונות": שוכב על גבו על ברכי מרים, מקורו כמעט מאחורי גבה, וקצה זנבו ממוקם בדיוק מול פי הילד.

ליאונרדו דה וינצ'י: חנה הקדושה (סבתא של ישו), מרים, ישוע הקטן וטלה

שרטוט המראה את העיט שחשף פפיסטר, המכניס את קצה זנבו לפי ישוע הקטן

הנסיכה היא החלק הפחות פגוע באישיות המשותפת. היא זכתה ליותר אהבה מאביה. לא רק אצל אנדרסן; ב"שנים עשר האחים" האב זומם להרוג את בניו כדי שיוכל להוריש את כל רכושו לבתו, וב"שבעת העורבים" האב הוא זה שמקלל ומכשף את הבנים, מרוב כעס שאיחרו להביא מי טבילה לאחותם. האהבה מחברת את הילדה-נערה-אישה לאדמה, נותנת לה שורשים. ב"שנים עשר האחים" וב"ששת הברבורים" היא מתגוררת על עץ. גם את אובדן הקול אגב, אפשר לפרש כשתיקה צמחית. ובכל מקרה, "העוצמה הצמחית" שלה היא כל כך גדולה, ששלוש הקרפדות שהאם החורגת מגניבה לאמבטיה שלה, כדי שיכערו, יטמטמו ויסייטו אותה, הופכות לפרחי פרג ברגע שהיא נכנסת למים. הכוח הזה גם מאפשר לה לשקם את החלק הפגוע בעזרת צמחים: סירפדים במקרה של אנדרסן, פרחי אסתר ב"ששת הברבורים".

ברבורים הם אנשים שניתקו מהקרקע, כדי להחזיר אותם אליה, הם זקוקים לשורשים, כלומר למנה גדושה של צמחיוּת. כי אדם (מאוזן) הוא ממוצע בין צמח וציפור.

הקרפדות הפכו לפרגים ברגע שגופה נגע במים. איור של מרג'ה ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.

הסירפדים הם תוספת של אנדרסן לסיפור. הוא האמין, או אולי ידע, ששינוי כרוך בכאב. ב"שבעת העורבים" דרך אגב, הנערה חותכת את אצבעה כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו כלואים אחיה העורבים.

*

הקישור בין כאב לגאולה, מיובא גם מהנצרות כמובן. "ברבורי הבר" הוא סיפור לגמרי נוצרי: האחות הטובה היא לא רק קדושה מעונה, אלא ישו נשי. היא סובלת כדי לגאול אחרים. לפי ההוראות המדויקות שהיא מקבלת מן הקוסמת הטובה, עליה לנפץ את הסירפדים ברגליה לפני שהיא מתחילה לארוג אותם בידיה, כך שגם רגליה וגם ידיה נפצעות כמו ידיו ורגליו של ישו על הצלב. בסוף הסיפור, מצמיחים הזרדים של המוקד שושנים אדומות. מעל לשושנים פורח פרח אחד "צחור מאין כמוהו ונוצץ כמו כוכב". וסך הכל הוא מין נס נס נוצרי טיפוסי, שבו האדום מסמל את הכאב והדם, הלובן מסמל את הטוהר, והכוכב את ישו כמובן, "נצנץ נצנץ כוכב קטן", כמו ששרים בחג המולד. כשמניחים את הפרח-הכוכב על חזהּ של הנערה המתעלפת היא קמה לתחייה. (ב"שנים עשר האחים" אגב, יש לאחות הקטנה כוכב על המצח.)

*

ובהמשך לכל מה שנאמר עד כה – חשבתי שהאיורים מבוססים על אמנות נוצרית. זו היתה ההשערה שלי בהתחלה, שהם שואבים את כוחם מסצנות מַפְתֵחַ נוצריות שמרג'ה האיטלקי ספג והחדיר לציורים, במודע או שלא במודע.

האיור שלמעלה מתאר את רגע השיא של הסיפור, שבו הברבורים יורדים להגן על אחותם מזעם ההמון, והיא משליכה עליהם את הכותנות שארגה. זו דוגמא נהדרת לאיכויות של מרג'ה: איור שטוח ודקורטיבי מצד אחד, כמעט כמו מגזרת נייר עם דוגמא חוזרת של ברבורים מכונפים ונסיכים תאומים עגולי לחיים והדורים, ובו בזמן זוהי גם סצנה מלאה תנועה ותנופה ורגש של נס. הכידון של החייל שחותך את הקומפוזיציה קשור להוויה החצויה של הנסיכים, כמו גם לצלב שהוא יוצר עם גוף הנידונה, הקדושה המעונה הלובשת שק בדרך למוקד.

בדרך למוקד. מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן

התכוונתי לחפש מקורות נוצריים לאיורים. להשוות למשל בין תמונות ישו המובל לצלב לתמונת הגיבורה בדרך למוקד. הניגוד בין פניה השלווים לנציג ההמון הזועם, הזכיר לי את התמונה הזאת של בוש.

פני ההמון הגסים לעומת פניהם השלווים של ישו ושל ורוניקה שניגבה את פניו במטפחת וקלסתרו הוטבע עליה (למטה בפינה).

הקומפוזיציה אמנם, מאד שונה, אבל תיארתי לעצמי שהניגוד הזה בין פראות וגסות לשלווה, מופיע גם בווריאציות נוספות. התכוונתי לחפש אותן, כשמשהו אחר לגמרי תפס את תשומת לבי…

*

קוראים יקרים, איתכם הסליחה שאני מפסיקה בשיא המתח, אבל כיוון שעברתי כבר את ה-1100 מילים, אנהג כמו שהרזד (היא שחרזדה) ואשמור את הסקופ שלי ללילה הבא…

*

*** הציטוט הוא מסיפורו המקורי של אנדרסן, לא מן העיבוד המפוקפק של ש. גולדן את ימימה טשרנוביץ'. אין לי מושג מה חלקו של כל אחד מהם בעיוות. אפילו את הכנף החסרה הנהדרת הם העלימו ברגע האחרון. אבל על כך, בפעם הבאה.

*

עוד על אגדות ואיורים ואמנות

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

הרהורים על איורים

ועוד ועוד

*

אתר עם עבודות של מרג'ה

*

וכפפה שאני משליכה: השנה ייצא סוף סוף "סיפורים יכולים להציל" ספר שכתבתי בהזמנת סל תרבות על אגדות אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה, ואחרים. הספר הזה הוא רק מתאבן וקצה קצה הקרחון. בעצם יכולתי (וגם הייתי רוצה) לכתוב ספר שלם על כל אחד מהם, או סדרת מאמרים, או… אז אם מישהו רוצה להזמין אותם, הוא מוזמן לפנות אלי.

*

ומבצע יום במתנה נמשך

Read Full Post »