Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוסקר ויילד’

בשבוע האחרון, אולי בגלל המלחמה, בטוח בגלל המלחמה, צץ לו פתאום סיפורו של י"ל פרץ "שלוש מתנות" והתחיל לנקר במוחי. לא חשבתי על הסיפור הזה שנים רבות, מאז למדתי אותו כילדה אי שם ביסודי. למי שלא זוכר אני מביאה את תקצירו:
יהודי מת ונשמתו עולה השמיימה. מרוקנים אל כפות המאזניים את התרמיל הצחור של המצווֹת ואת התרמיל השחור של העבירות, ואין הכרעה. הכפות לגמרי מאוזנות. הנשמה האומללה נשארת בחוץ. לא לגן עדן ולא לגיהנום. מלאך רחום מייעץ לה לקנות את לבם של הצדיקים במתנות: "עופי למטה, סובי, כאשר אמרתי, את האדמה, התבונני בעינים פקוחות לכל הנעשׂה שם בין החיים. ואם תראי דבר טוב, דבר יפה, יוצא מן הכלל, חטפי והביאי אותו תיכף ומיד מתנה לצדיקים בגן-עדן … ואם שלוש מתנות תביאי, בטחי בי, שיפתחו לך שערי הגן-עדן."
הנשמה משוטטת ומשוטטת עד שהיא נקלעת לשוד: גביר יהודי מניח לשודדים לקחת את כל אוצרותיו, עד שהם מגיעים לצרור קטן. הוא קם להגן עליו ונרצח. כשהם פותחים את הצרור הם מוצאים בו רק עפר מארץ ישראל. הנשמה מביאה לצדיקים גרגר אבק רווי בדמו.
ושוב היא יוצאת לנדודיה עד שהיא נתקלת בעלמה עברייה יפהפיה שנידונה להיקשר במחלפות ראשה לזנב סוס דוהר ולהיגרר בחוצות העיר. בתור משאלה אחרונה היא מבקשת שיינתנו לה סיכות, ובעזרתן היא מהדקת את שמלתה לבשרה כדי שרגליה לא ייחשפו. הנשמה שולפת מירכה של הנערה "סיכה מאדימה" ועפה אל הצדיקים. "ובסבר פנים יפות נתקבלה המתנה השניה…"
ושוב היא נודדת ימים ושנים עד שהיא רואה נידון יהודי צועד בין שתי שורות של מצליפים. "והשוטים שורקים באויר, מצליפים ולופתים את הבשׂר כנחשים, וסילוני-דם ניתזים, פורצים – והוא הולך, עודנו הולך!" צליפת שוט מפילה את הכיפה מראשו של היהודי. הוא ממשיך ללכת ופתאום הוא מבחין בחסרונה. הוא נמלך רגע בדעתו, ואז הוא חוזר על עקבותיו, מרים את הכיפה וממשיך ללכת עד שהוא נופל. הנשמה חוטפת מן הכיפה חוט אחד רווי בדם… "ובגן-העדן רבה השׂמחה: יפות, יפות הן המתנות… וה'אוּרים ותוּמים' מוסיף: והעיקר שאינן לתשמיש כלל, אלא לנוי בלבד… רק לנוי… כדבעי למהוי…"

מישהו חשב שהמרקחת הזאת מתאימה לילדי בית ספר יסודי. אני עצמי זכרתי בעיקר את המתנה השנייה, את הסיכה הנשלפת מגופה של הנערה. אולי משום שגם אני בתור ילדה לא רציתי ש"יצלמו לי", אבל האמצעי נראה לי משונה ומוגזם. ואולי זו פשוט המרקחת הסנטימנטלית-מדממת של טוהר, פורנוגרפיה ולאום שהשאירה חותם.
הצרה היא שאני מאמינה באגדות, אני מאמינה שהאמת שלהן ניזונה מן המציאות ומזינה אותה. הרבה ממה שקורה כאן בשבועות האחרונים נשאב מדימויים כאלה שנטועים עמוק בנפשם של שני הצדדים. כדי לשנות משהו אין די בפני השטח. הדימויים צריכים להשתנות, אחרת זה לא ייתפס.
נניח שיש צדיקים וגן עדן, הרי לא ייתכן שזה מה שהם חושבים לטוב וליפה. לא ייתכן שזה הטעם שלהם במתנות. אני מנסה לחשוב על הצדיקים בגן עדן שלי, מה הם היו רוצים. אני יודעת שזו איוולת. אי אפשר לייצר מיתוסים באופן מלאכותי ולפי הזמנה, ומצד שני אני חוששת שאם נחכה שהסיפורים האלה ימצו את עצמם נאחר את המועד. אני מאד מעריכה את הנסיונות של שועי רז כאן ברשימות להפוך את התודעה. ואולי עצם המאמץ לחשוב על מתנות אחרות יפתח את הראש ואת הלב, ויעזור בסופו של דבר לפרוץ את הכלא התודעתי שבו אנחנו נמצאים. (אז אם למישהו יש רעיון – הוא מוזמן לכתוב אותו כאן.)

תוספת  מאוחרת

כיוון שאני עדיין מקווה שמישהו יציע מתנות חדשות, נראה לי שכדאי להבהיר את העיקרון העומד מאחורי המתנות בסיפור.
למתנות לכשעצמן, בתור חפצים, אין כל ערך: גרגר אבק, סיכה ופיסת חוט – הם ההפך הגמור מאוצרות.
ה"ערך" שלהן נגזר מן ההקשר, מן הסיפור הנלווה לכל אחת, אשר קובע שהן מייצגות את האהבה לארץ ישראל (במקרה של הגרגר), צניעות וטוהר (במקרה של הסיכה), וגאווה לאומית ו/או דבקות דתית (במקרה של החוט).

למצוא מתנות חדשות, פירושו למצוא סיפורים חדשים עם חפצים שאינם טעונים במוות כמו שלושת החפצים בסיפור, אלא בחיים.

*

עוד באותו עניין

על שכן בגן עדן

 

סיפור על אדמה וחושך

*

Read Full Post »

« Newer Posts