על נפש אבודה של אולגה טוקרצ'וק ויואננה קונסחו

אברמוביץ' אומרת שתמיד לוחצים עליה לקצר את המיצגים שלה. אומרים לה שהחיים נהיו מהירים, האמנות לא יכולה להשתרך מאחור. היא לא מסכימה. להפך. ככל שהחיים נהיים מהירים יותר האמנות צריכה להאט. אין תחליף לזמן. ככל שמשך המיצג מתארך החוויה יותר טרנסדנטית. באירועים המיצגיים שהיא אוצרת היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות. זה סחר הוגן, היא אומרת. זמן תמורת אמנות.

מתוך מפגש עם מרינה אברמוביץ'

אילו ידע מישהו להביט עלינו מלמעלה, היה נגלה לעיניו עולם גדוש בני אדם מתרוצצים, מיוזעים ועייפים מאד ונפשותיהם האבודות משתרכות מאחור…

מתוך נפש אבודה, מאת אולגה טוקרצ'וק

מרגע שאולגה טוקרצ'וק החכמה, המפליאה כתוב, העדינה ובו בזמן קשוחה, זכתה בנובל, דומה שהיא נמצאת בכל מקום, ברומן האפי שלה על יעקב פרנק, במותחן שעדיין מגרד לי, בסיפור שתורגם למעבורת, באחרית דבר לספר המצחיק והנוקב וההזוי של לאונורה קרינגטון.

ועכשיו גם ב"נפש אבודה", אגדה שטוקרצ'וק חיברה ויואננה קונסחו איירה ונהפכה לשותפה ביצירה.

באתר ההוצאה מוגדר "נפש אבודה" כספר מתנה שמתאים לכל גיל, אגדה "על יאן, אדם עסוק מאוד, שבמרוץ חייו מותיר את נפשו מאחור. כאשר חסרונה נותן בו את אותותיו, הוא נאלץ לעצור ולהמתין לה."

זה ספר נהדר. פשוט וצלול מצד התוכן, אבל אני תמיד נמשכת לאיך. ומתחשק לי לפרק אותו קצת, לראות ממה הוא מורכב ואיך כל החלקים מתחברים.

*

5 הערות (ארוכות) על נפש אבודה מאת אולגה טוקרצ'וק ויואננה קונסחו

1. איורי נפש

שכונות שלמות בעיר האושר נבנו בשטחי ההפקר בין מילים לאיורים, ו"נפש אבודה" הוא מקרה ייחודי כי היחס בין הטקסט לאיור מקביל ליחס בין יאן לנפשו. האיור הוא הנפש האיטית, המתקשה להסתנכרן עם הטקסט המהיר, הענייני, שרוב רובו נדחס לעמוד אחד מתוך 48 על פי ספירת ההוצאה; זה לא נתון שאפשר לחלץ מדפדוף בספר, כי מספרי העמודים עורקים לצד האיור והנפש, הם לא משתפים פעולה עם "השיטה", עם הסדר והעקביות הנכפים על ספרים או מאומצים על ידם כאילו זאת האפשרות היחידה. המיספור של "נפש אבודה" מתחיל מתישהו ב-34 שרירותי, ממשיך קצת כסדרו (אם מתעלמים מהדף השקוף חסר המספר שנדחף פתאום), נפסק לאיזה זמן, דומה שנעלם כליל, עד שהוא חוזר ומדלג קדימה, וכן הלאה, מתריע על החלקיות של הסיפור, על כל מה שהושתק, שאבד, שנשכח.

כשקונסחו מקבילה את הדו-קיום של מילים ואיורים, לדואליות של יאן ונפשו, היא מוסיפה לספר גם שכבה ארס-פואטית של הרהור על יחסים בין טקסט לאיור, על שאיפה לאיזו שלמות אבודה, תיאום גורף בקצב ובמהות.

האיורים שלה לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו. הם חולקים על הטקסט אפילו בשאלה היכן מתחיל הסיפור. תשעה עמודים, שמונה מהם של איורים מושלגים, מקדימים את דף השער של הספר (ואת הסיפור). הפתיחה המושלגת קשורה אולי גם ללובן ההתחלה של חייו של יאן ושל הדף שלפני האיור.

*

2. רק לא זמן שעון

"איך זה ייתכן? האם גם אני איבדתי את נפשי?" שאל [יאן].
והרופאה החכמה ענתה:
"זה קורה מפני שתנועת הנפש איטית בהרבה מתנועת הגוף. הנפשות נוצרו בזמנים קדומים מאד, מיד אחרי המפץ הגדול, כשהיקום עדיין לא צבר מהירות ועוד יכול היה להעיף מבט בבואתו במראה."

מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק

[ויפסאנה, זאת התרופה שלי]

יש תחושה חזקה של זמן באיורים; כל מיני זמנים: הזמן שחולף במהלך הסיפור, זמן הטבע של עונות השנה, הזמן הפנימי, הנפשי, של הגיבור, הזמן הנוכחי של הספר כאובייקט, וזמן האמנות.

אני אתחיל דווקא מהסוף, מהזמן התרבותי המשוקע באיורים, שכבות ארכיאולוגיות של אמנות, שנוכחות בהם כמו רוחות רפאים, שדוחסות אותם, ונותנות להם עומק. אני אפילו לא יודעת אם זה מכוון או שהמאיירת פשוט התבוננה והתבוננה באמנות עד שנהייתה חלק ממנה. אני אתן רק דוגמא אחת כדי לא להעמיס: מתחת ליאן היושב בקפה, אבוד כולו ומנוכר מן העולם ומעצמו, מבצבצים שרידי "האבסינת" של דגה (1876), בית הקפה של הניכור והבדידות.

מימין, יואננה קונסחו, פרט מתוך "נפש אבודה". משמאל, אדגר דגה, "האבסינת" 1876

(בעצם הכי רציתי לכתוב על הקשר בין האיורים המושלגים לעבודות הווידאו של מיכל רובנר, שהן לא בדיוק עבר אמנותי אלא הווה ושיקוף, אבל זה לא יקרה הפעם)

יואננה קונסחו, פרט מתוך הפורזץ של "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה. העברתי יד כדי לבדוק אם זה מתקלף באמת (חלק לגמרי).

זמן הספר כאובייקט קשור לפיזיות שלו: השִדְרה החדשה "מוכתמת", הפורזץ (דף הבטנה, בתמונה למעלה) חבול ומשופשף לכאורה. האיור חורג מגבולות הסיפור ומזקין את הספר עצמו, זורע בו מזכרות (תצלומים ישנים, מכתבים, קרע ממתכון, וכיוצא באלה) ש"נשכחו" או "הודקו" לדפיו.

יואננה קונסחו, כפולה מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה

זה מגַבֶּה את העולם הישן שבו מתרחשת העלילה, עולם של טפטים כהים ודלתות עם זגוגית חלבית חרוטה בדוגמה צמחית, ואפילו יותר מזה, את העולם הפנימי של יאן, את זמן הזכרונות.

יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה"

יואננה קונסחו, שני פרטים מתוך "נפש אבודה". מימין, תמונת ילדות, משמאל, הזיכרון. לחצו להגדלה

*

3. איך נראית נפש?

הזמן הוא מרכז הכובד של הסיפור, זה הנושא: נפשו של יאן, על פי הרופאה החכמה, נמצאת בפיגור של שנתיים-שלוש אחריו. ובניגוד לדימוי המילולי המצמרר של נפשות חסרות ראש (כמו תרנגולות ערופות שממשיכות להתרוצץ), קונסחו בוחרת לאייר את הנפש כילדה. זאת בחירה יפהפייה, בין השאר כי בילדות הזמן הוא נפשי, אין לו קשר לזמן השרירותי, ה"אובייקטיבי" של השעון. במשך תשעה חודשים מכיתה ב' הנוראה שהו הורי בחו"ל. זה מה שזכרתי וסיפרתי לאורך השנים, עד ששאלתי את אִמי וגיליתי שלפי זמן השעון היא נעדרה רק שבועיים. וכבר כתבתי פעם שכל שנה בילדות שווה שבע שנים כמו אצל כלב, בגלל זה הפצעים עמוקים כל כך. ובחזרה ל"נפש אבודה": כשקונסחו מציירת את יאן כמבוגר ואת הנפש כילדה היא מממשת את הפער בתפיסות הזמן שלהם.

זאת ועוד, כשהתבוננתי באיורים נזכרתי ב"ענק האנוכי" של אוסקר ויילד שגירש את הילדים מגנו, וגזר על עצמו חורף נצחי. כדי שהאביב יגיע, הגן נזקק לילדים. באיורים של קונסחו אין צבע, רק כשהאיש ונפשו מתאחדים הצבע (כלומר האביב) פורץ לציור.

איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. שימו לב למספרי העמודים שכבר הגיעו ל-147 (מתוך 48) לחצו להגדלה

*

4. שורשים

פרידה קאלו, "שורשים"

"בְּנֵי-הָאָדָם … הֵם חוֹלְפִים עִם הָרוּחַ. אֵין לָהֶם שָׁרָשִׁים וְדָבָר זֶה מַכְבִּיד עֲלֵיהֶם מְאֹד".

הנסיך הקטן, תרגום אריה לרנר, באדיבות פרויקט בן יהודה

יאן הוא נוסע מתמיד. הוא איבד את נפשו בזמן שהתרוצץ בעולם, והתרופה לפיכך, היא לא רק לשבת ולחכות שתשיג אותו, אלא גם להכות שורשים, לטמון (לזרוע? לשתול?) את כל השעונים והמזוודות בגינה. וזה פועל, לפחות על פי הטקסט: אחרי שחזרו והתאחדו התברכו יאן ונפשו בחיים ארוכים ומאושרים. מתוך השעונים צמחו פרחים יפהפיים ומן המזוודות נבטו דלעות ענק שמהן ניזון בחורפים.

אבל ייתכן שהסוף הזה הוא רק בועה זוהרת, אשליה שהסיפור נאחז בה; חוסר תנועה שכזה על פני חודשים ושנים קיים רק במוות, והטמנת השעונים והמזוודות היא לא רק זריעה אלא גם קבורה. לא רק שערו של האיש צומח בהמתנה הארוכה (ומן הידועות היא שהשיער ממשיך לצמוח גם אחרי שמתים), בעלי חיים וצמחים פולשים לתוך הבית כמו שקורה לפעמים במבנים נטושים. הטבע העז והפראי עד כדי טרופיות, מתפשט בסופו של דבר גם לגוף הספר, משתרג על הטפט של הפורזץ.

איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה

קטע מן הפורזץ (דף הבטנה) האחורי. הפרחים שצמחו מן השעונים פולשים לתוך המציאות של הספר ומשתרגים על הפורזץ. איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק.

ההתפרצות הצמחית הזאת מזכירה לי סוף של בלדה ("קברו את מרגרט מעלה בית מועד, / את ויליאם טמעו במורד. / צמחה מליבה שושנה למועד, / צמח מליבו הסרפד. // צמחו גם הגביהו עד ראש המגדל, / אין דרך למעלה מזה. / ושם נקשרו קשר ברית אוהבים / כל עין תמהה למחזה." מתוך "מרגרט הנאווה" בתרגום נתן אלתרמן). ובעצם, היא מזכירה לי שוב, ואפילו יותר, את אוסקר ויילד, את סוף סיפורו הדייג ונשמתו. גם ויילד כמו טוקרצ'וק, עוסק בקרע טרגי בין האדם לנשמתו (לנשמה, לפחות בעברית, יש אמנם קונוטציה יותר דתית-רוחנית מלנפש הרגשית-פסיכולוגית). הנסיבות שונות: הדייג נפרד מנשמתו במודע, כשהדת מתייצבת בינו ובין אהבתו לסירונית. הוא שומר את ליבו לאהובתו, הנשמה היא שנהיית מרושעת בלעדיו. בסוף הטרגי, אחרי שהדייג ואהובתו נקברים ללא ציון בפינת שדה הכובסים, צומחים מקברם פרחים נפלאים שמשתרגים על מזבח הכנסייה וניחוחם המשכר מבלבל את הכומר והופך את דרשת הזעם שלו לדרשה על האלוהים אשר שמו אהבה.  

בתמונה למעלה, עוד פרחים ומוות: כבר הבאתי פעם את האיור הזה של מוריס סנדק, מתוך "מילי היקרה", סיפור של וילהלם גרים על אם ששולחת את בתה ליער, להסתתר מאֵימות המלחמה. הילדה שוהה שם שלושה ימים, שהם בעצם שלושים שנה. ומוריס סנדק, הקנה לו בעדינות ובנחישות נופך שואתי. (אם תגדילו תבחינו במגן דוד על המצבה)

ובשורה התחתונה – כשמקשיבים בתשומת לב לאידיליה שעולה על גדותיה (כמו בסוף "מיו מיו" של אסטריד לינדגרן למשל) עולה ממנה לא פעם צליל הבכי שמסגיר את הקינה.

*

5. כפפות

בתחילת הספר, בשלג הילדות, עוד לפני שדפי הספר נהפכים לדפי חשבון (כמו חייו של יאן ש"הכול סביבו נהיה שטוח, כאילו התנועע על דף ריק ממחברת חשבון"), יאן ונפשו הם ילד וילדה החולקים ביניהם זוג כפפות המחוברות זו לזו בחוט שנועד למנוע אובדן ופרידה.

יואננה קונסחו, פרט מתוך "נפש אבודה"

בגב הספר אין תקציר. יש רק ספל זעיר וכפפה בודדה עם זנב חוט שנותק. ויש כמובן גם ברקוד עם מחיר וגם לוגו של ההוצאה לאור. לרגע התעצבנתי על המסחר והבעלות שמשתלטים על המרחב הלירי של קונסחו, ואז הבנתי שזאת פשוט התמצית: כפפה אבודה, ברקוד ולוגו זה התקציר החזותי, לא רק של הספר. של החיים שלנו.

גב הספר

גב הספר, תקריב

לדף הספר בהוצאה

Read Full Post »

מיכל חלבין, מוות בוונציה ודוריאן גריי

מיכל חלבין, מריה

.

הנערה היפהפייה הזאת שצילמה מיכל חלבין הזכירה לי את אפרודיטה הנולדת מגלי הים של בוטיצ'לי אבל ברגע שהנחתי אותן זו בצד זו הבנתי שהעיקר חסר, כי אלה לא רק תווי הפנים, ואפילו לא רצועת החזייה התכולה שמתאימה את עצמה בלי משים לסרט המלופף על תלתלי האלה, אלא הסיבוב הקל המלא חן, של הצוואר, המבט שהיא מפנה אלינו מעבר לכתף. מבט ישיר ובו בזמן מרוחק, אגבי וכבד ראש, מפוכח וקסום, מזמין ובלתי מושג כאחת, שהחזיר אותי היישר אל "מוות בוונציה" של תומאס מאן.

במוות בוונציה מתאהב סופר מזדקן בנער פולני יפהפה כבן ארבע עשרה ("בפליאה השגיח אשנבאך ביופיו כליל השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג, העטור תלתלי שיער שעינם כעין הדבש, עם קו החוטם הישר, המשתפל, עם הפה המצודד ועם ארשת כובד הראש הקסומה, האלוהית, הנסוכה על כל תוויו…"), על רקע מגפת הכולרה המתפשטת בוונציה.

טאדז'ו, מושא אהבתו ותשוקתו של גוסטאב פון אשנבאך, מתבונן בו שוב ושוב מעבר לכתף. זאת לא (רק) תנועה אקראית וריאליסטית אלא מחווה ארכיטיפית, שכומסת את מהותו בשביל הסופר. כמה דוגמאות:

כשהוא יוצא מהמלון:

לפני שעבר את הסף הפך הלה [הנער] את פניו משום מה, ולפי שלא היה שום איש באולם, פגשו עיניו הנפלאות באפרורית הדמדומים שלהן את עיניו של אשנבאך, שישב ועיתונו על ברכיו, שקוע כולו בהתבוננות ומבטו מלווה את החבורה.  

בכנסייה:

מבעד לעשן ולאורות המרצדים ראה אשנבאך שם לפנים, את נער החמודות, והנה הוא מסב את ראשו, תר אחריו ופוגשו במבט.

במרפסת המלון:

אך לעיתים – ולמראה הזה היו חושיו של האיש המזקין מתבלעים וליבו נמלא חדוות ניצחון ובעתה – היה הנער מסב את ראשו, פעם בהיסוס, אט אט, ובפעם בחופזה ובפתאום כמבקש להפתיעו, ומסתכל לעבר המקום שישב שם אוהבו.

ברחובות ונציה:

טאדז'ו פסע מאחור, מניח לאומנת ולאחיותיו הנזיריות ללכת לפניו בסמטאות הצרות, ועודו משתרך לו כך לאיטו היה מסב מפעם לפעם את ראשו מעבר לכתפו ומביט בעיניו הנפלאות באפרורית הדמדומים שלהן, להיווכח שאוהבו עדיין הולך אחריו.  

ובסצנה האחרונה, על שפת הים, רגע לפני שהמשפחה הפולנית עוזבת את העיר:

ופתאום, כמתוך איזה זיכרון, איזה דחף, הסב את פלג גופו העליון בתנועה כלילת חן, ידו שעונה על ירכו, והביט מעבר לכתפו אל החוף…"

והאיש המזקין, הגווע, שיושב שם, הסופר שכבר השווה אותו בליבו לכל דמות מיתולוגית ופסל כליל חן, מן הנער השולף את הקוץ (פסל יווני קלאסי שמככב גם במסה של היינריך פון קלייסט "על תיאטרון המריונטות") ועד גנימד, יקינתון, וכן הלאה, רואה אותו עכשיו כהרמס; לא בדמותו המצודדת כאל הגנבים והנעורים, אלא בתפקידו כפסיכופומפוס מוביל הנשמות מעולם החיים אל השאול. נדמה לו שטאדז'ו-הרמס מחייך אליו ומנענע לו בראשו, "מצביע אל המרחקים ושט לו ונישא הלאה הלאה, אל מרחבי הבטחה ותוחלת ואימה עד אין קץ."

פסל הרמס בגני ורסאי

וחלבין נוגעת בכל זה בצילום שלה. לא כך לוקינו ויסקונטי, הבמאי האיטלקי שהפך את הנובלה לסרט ב1971. הוא לא השכיל להבין את הסגולה הארכיטיפית, תכלית החן הנוכח והחומק, כשליהק את ביורן אנדרסן לתפקיד טאדז'ו. (לא מזמן יצא "הילד היפה בעולם", סרט דוקומנטרי עצוב על האופן בו נוצל ונהרס). ויסקונטי התאהב בפניו היפהפיים שסגולתם החזיתית והסטטית הולמת יותר את דוריאן גריי של אוסקר ויילד, שאינו אלא תמונה. (ולא במקרה דווקא אוסקר ויילד ש"התקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלו", הוא זה שחוצה את הגבול מן האנושי לחפצי).

ביורן אנדרסן כטאדז'ו בסרטו של ויסקונטי "מוות בוונציה" (1971)

*

הייתי אמורה לסיים פה, ובכל זאת עוד כמה מבטים מעבר לכתף שצברתי בדרך. הנודעת מכל המתבוננות מעבר לכתף היא כמובן "נערה עם עגיל פנינה" של ורמיר, שתיפקד מן הפוסט כי על פי כל הסימנים היא לגמרי סטטית, בלי העצב הזה של תיכף תפנה את הראש ותיעלם. למטה מימין תקריב של פני האודליסק הגדולה (1814) מאת ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר. האודליסק היו שפחות בתולות ששירתו את פילגשי הסולטן ולא פעם היו לפילגשים בעצמן. הציור השלם הוא בעירום מלא, התנוחה פתיינית והמסכים ומניפת הנוצות מחצינים חושניות, אבל הפנים כמעט חמורות ברצינותן ובישירותן. למטה משמאל דיוקנה של ביאטריצ'ה צ'נצ'י (מיוחס לרני, או סירני), בת אצולה מן המאה ה-16 שהוצאה להורג בהוראת האפיפיור אחרי שרצחה (בעזרת אמה החורגת ואחיה החורג) את אביה האלים שאנס אותה מאז ילדותה. דמותה נגעה לליבם של סופרים, משוררים, ציירים ופסלים. הפנים הרכים המוטים כלפי מעלה מבליטים את גילה הצעיר.

וכיוון שהתחלנו בבוטיצ'לי, גם נסיים בו, בדיוקן העצמי העוצמתי שצייר בקצה סצנה רבת המשתתפים של הערצת המאגים.

סנדרו בוטיצ'לי, דיוקן עצמי, פרט מתוך הערצת המאגים (סביבות 1475)

הצילום מוצג בתערוכתה של מיכל חלבין העמדת/פנים

*

עוד באותם עניינים

הכי נפלא של תומאס מאן

על "הדבר" של אלבר קאמי ועל רנה מגריט

*

ובלי קשר (ובעצם עם, בכל זאת ספרות ואמנות), מגזין הספרות והאמנות גרנטה, פתח בקמפיין הדסטארט שבאמצעותו מקוות המו"לית רוני קרמר, והעורכת הראשית מירה רשתי להבטיח את המשך פעילותו ולחגוג את היכולת המופלאה של הסיפור הקצר לתאר, להאיר ולהגשים.   

מוזמנות ומוזמנים לתמוך ולהנות משלל התשורות הספרותיות!

 

Read Full Post »

הקול והאלמוות, על בת הים הקטנה

מזמן לא כתבתי על אגדות, ופתאום צצה בת הים הקטנה (ולא בכדי, אבל רגע). לפני הכול תקציר למי שלא זוכר או זוכר את גרסת הסוף-טוב של דיסני:

בת הים הקטנה היא הצעירה בבנותיו של מלך הים. שלא כמו ארבע אחיותיה, היא כבדת ראש ומלנכולית ונמשכת לעולמם של בני האדם. היא מתאהבת בנסיך צעיר שחוגג את יום הולדתו על ספינה ומצילה אותו מטביעה. ואז היא מסתתרת בקרבת מקום עד שנערה אחרת מוצאת אותו.

האיור הלירי מלנכולי של אדמונד דולק, לוכד את לב הסיפור

.

בני הים חיים שלוש מאות שנה שבסופן הם נהפכים לקצף על הגלים, ובת הים הקטנה משתוקקת לנשמה בת אלמוות שמרקיעה אל הכוכבים המאירים. לשם כך היא זקוקה לאדם שיאהב אותו יותר מכל עד שיסכים לחלוק את נשמתו. ואין סיכוי שזה יקרה, כי בני האדם סולדים מזנבות דגיים. ובהמשך לכך היא מוותרת על קולה הנפלא תמורת זוג רגליים מלאות חן וכאב. היא מניחה למכשפת הים לחתוך את לשונה. ואם תיכשל, הכול היה לשווא. ביום שבו יישא הנסיך אחת לאישה, היא תיהפך לקצף על הגלים.

אדמונד דולק. בת הים הקטנה מתעוררת על מדרגות ארמונו של הנסיך

.

הנסיך מוצא את הנערה העירומה המתעטפת בשערותיה הארוכות, על מדרגות ארמונו. הוא אוסף אותה לביתו ומניח לה לישון על כרית קטיפה בפתח חדרו, אבל מתאהב בנסיכה שייעד לו אביו. הוא מאמין בטעות שהיא זו שהצילה אותו מטביעה. אחיותיה של בת הים הקטן מוכרות את שערן למכשפת הים תמורת סכין. בת הים הקטנה אמורה לנעוץ אותה בלבו של הנסיך בליל הכלולות. ברגע שדמו יותז על רגליה, היא תיהפך בחזרה לסירונית. אבל בת הים הקטנה משליכה את הסכין ואת עצמה למים, ובמקום להפוך לקצף היא מרחפת בשמיים ומתבשרת שככלות שלוש מאות שנה של מעשים טובים, תזכה בנשמה בת אלמוות.

.

1. חטאו הכפול של אנדרסן

אהבתי את הסיפור הזה אהבת נפש כשהייתי ילדה. כלומר, עד לרגע שבו היא משליכה את הסכין (והמים מאדימים מדם). זעמתי על הנסיך האידיוט, הייתי מוכנה לנעוץ את הסכין בעצמי, כדי להחזיר את בת הים הקטנה לעולם הקסום הכחלחל-ירקרק, השקוף והלא מאובק של המים. ואפילו יותר מזה כעסתי על אנדרסן. הרגשתי נבגדת, אף שספק אם ידעתי לבטא את התלונה במילים.

בני אדם מזהים תבניות חוזרות. כשבני הצעיר היה בן ארבע הוא הגדיר את ההבדל בין להרוג ללהציל: להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים, להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים. הוא זיקק בלי משים את התבנית שזיהה משלל תוכניות טלויזיה וסרטים. ואני עדיין זוכרת את התדהמה שאחזה בבני הבכור כשהדוד תום (מאוהל הדוד תום) חלה ומת. הוא התקומם בטענה שהיו צריכים לקרוא לספר "אוהל הדודה אלייזה" (למי ששכח – אלייזה היא השפחה שזוכה לסוף טוב), ובני הפנים את התבנית שבה הגיבור, זה שעל שמו נקרא הספר, אמור לזכות באושר ועושר בתום כל התלאות.  

ובחזרה לבת הים הקטנה – החוש שלי לתבניות אמר לי שאסור להמציא כללים חדשים בסוף הסיפור. וזה בדיוק מה שאנדרסן עשה. הוא רימה, כמו שסבתא שלי היתה מרמה בפסיאנס, והופכת קלף בהיחבא כדי לא להיתקע.

אנדרסן לא רצה לזַכּות את בת הים בליבו של הנסיך (ותיכף נברר למה) וגם לא היה מוכן להפוך אותה לקצף על הגלים. וכיוון שלא נמצא לו פיתרון עלילתי, פנה לדת. זה הדאוס-אקס-מכינה בהתגלמותו (דאוס אקס מכינה – מילולית: האל מן המכונה, מונח שמקורו בטרגדיות יווניות גרועות שבהן היו מורידים אל לבמה, כדי שיעשה סדר במצב שהמחבר לא הצליח לפתור). ועוד הוסיף חטא על פשע כשהטיל עלי (ועל שאר הקוראים) את האחריות לגורלה של בת הים הקטנה: אם נהיה ילדים טובים וצייתנים, אלוהים יקצר את תקופת ההמתנה שלה לנשמה בת אלמוות, ואם נהיה שובבים ההמתנה תתארך.

ארנולד בוקלין, בני ים משתעשעים 1886 לחצו להגדלה

.

2. לישון על המפתן

זו לא הפעם הראשונה שנערה שמצילה את אהובה, נשכחת מליבו, והוא עומד לשאת אחרת. אצל האחים גרים (שספרם פורסם כעשרים שנה לפני בת הים הקטנה) זה קורה בשלוש מעשיות שונות: "תנור הברזל" בן ובת מלך" ו"המתופף". יום אחד נצטרך לתת את הדעת גם על התופעה המוזרה הזאת שבה חתנים שוכחים את האהובות שהצילו אותם. ובחזרה לעניינו – בכל שלוש המעשיות משיגות האהובות הנשכחות רשות לישון על מפתן חדרו של החתן (ואפילו בתוך החדר עצמו), ושם הן בוכות וזועקות את סיפורן עד שהוא נזכר סוף סוף. אלא שבת הים הקטנה היא אילמת, היא מכרה את הקול הנפלא שבעזרתו, כך אומר אנדרסן במפורש, קוותה לשבות את לבו של הנסיך, כלומר לגרום לו לפתוח את הדלת ולהכניס אותה למיטתו. בלי הקול היא נתפסת כחיית מחמד נאמנה המצונפת על כרית לפני דלתו.

בת ים מתוך ספר הדגים הפלאי של לואי רנאר (1754)

.

3. פעמיים בת הים, או אנדרסן ואוסקר ויילד

אומרים שאנדרסן כתב את בת הים הקטנה על עצמו, על אהבתו ההומוסקסואלית המתוסכלת. יש רגליים (או זנב) לדבר, אבל אם נניח לרגע לפרשנות ההומוסקסואלית (שמתיישבת באופן הדוק וגורף יותר על הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד). יש לי משהו בוער מזה להגיד על משמעות הסיפור.

.

4. אז מיהו הנסיך?

לא במקרה נזכרתי בבת הים הקטנה דווקא עכשיו.

כרגע הוצאתי ספר ראשון בטרילוגיה שיקרה מאד לליבי. אני חרדה לגורלו כמו שאנדרסן חרד מן הסתם לגורל ספריו. ואני חושדת שמעבר – או אולי לצד – האלמוות הדתי הנכסף, נמצא גם האלמוות הספרותי. אני חושדת שהנסיך בסיפור הוא קהל הקוראים, שרק אהבתו יכולה לזכות את היצירה באלמוות. וכאן אגב, לא יועיל שום מעקף; קשה למדי לזכות באלמוות ספרותי, אבל אין מצב שזה יקרה למי שתוותר על קולה.

*

שנה טובה של חירות ואהבה לכולכן ולכולכם

*

עוד באותם עניינים

הנערה ללא הידיים ואני

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות)

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק (על שלוש הטוות)

הפמיניזם המדהים של האחים גרים

מה רוצות הנשים יותר מכל?

צרחות של דגים

Read Full Post »

אמניות גוף מעופפות – מגסטון בשלאר עד אוסקר ויילד

1. בשלאר ומישלה

לא מזמן קראתי את הפואטיקה של החלל מאת גסטון בשלאר, שלמתיקותו (השופעת גם מן הדיוקן שעל הכריכה – מי אמר שבגיל ארבעים כל אחד מקבל את הפרצוף שמגיע לו? אולי יעקב שבתאי) יש איכות מרפאת.

בפרק הרביעי, "הקן", הוא נדרש לדברים שכתב ההיסטוריון הצרפתי מישלה (Michelet) על "ארכיטקטורת הציפורים".

הציפור, אומר מישלה, היא בעל מלאכה נטול כל כלי עבודה. אין לה "לא את היד של הסנאי, לא את השן של הבונה". "כלי העבודה, לאמיתו של דבר, הוא גוף הציפור עצמו, החזה שלה שאיתו היא דוחסת ומועכת את החומרים עד שהם נעשים רכים, מעורבבים ומשועבדים ליצירה הכוללת." מישלה מציע לנו בית שנבנה בידי הגוף, למען הגוף, שמקבל את צורתו מבפנים, כמו קונכייה, מתוך פנימיות שפועלת באופן פיזי. פנים הקן הוא שמכתיב את צורתו. "בפנים, הכלי שקובע את צורתו המעגלית של הקן אינו אלא גוף הציפור. היא מצליחה ליצור את העיגול הזה, בהסתובבות מתמדת ובהדיפת הקירות מכל הכיוונים." הנקבה, כמו סביבון חי, כורה את ביתה. הזכר מביא מן החוץ חומרים שונים, זרדים יציבים. מכל אלה, בלחיצה פעילה, הנקבה מכינה ריפוד.

ומישלה ממשיך: הבית הוא בדמות הציפור עצמה, בצורתה ובמאמציה המיידיים ביותר; הייתי אומר אפילו בדמות סבלה. התוצאה מושגת אך ורק בלחיצה מתמדת חוזרת ונשנית של החזה. אין זרד אחד שלא נהדף מאות אלפי פעמים על ידי החזה, הלב…

2. סביבון, אובניים, דרוויש?

הנחתי את הספר והלכתי ליוטיוב, לראות סרטונים של בניית קן.

זה לא מכני כמו סביבון או כמו האובניים שדמיינתי, וגם לא מדיטטיבי כמו מחול של דרווישים.

הציפור עוצרת בכל פעם, משתהה כדי להדק את הזרדים או כדי לא להישרט.

.

3. אמניות גוף מעופפות

"מרגע שאנחנו אוהבים דימוי," אומר בשלאר, "הוא כבר לא יכול להיות העתק של עובדה."

נוכחתי בזה פעם כשרופא עיניים יבשושי נשא באוזני נאום פואטי על דמעות.

והפעם התמלאו צמרות העצים באמניות גוף מעופפות. היתה לי הרגשה שכבר חלמתי על זה, כלומר נתקלתי במיצגי גוף מקבילים לפעולת הציפור, אבל כשניסיתי להיזכר העליתי חרס ורבע. (אני כותבת בין השאר בתקווה שתעזרו לי לזכור).

_{רבקה הורן, מתוך המיצג, "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" (1974)}

.

בהתחלה חשבתי על נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת (1974) של רבקה הורן. הורן היא חצי ציפור, אפילו הציפורניים שבהן היא שורטת את הקירות הלוך ושוב, הן סוג של כנפיים, אבל בעבודה עצמה יש משהו פסיבי, תיאום זהיר, סוג של מאזן אימה, בין האמנית למרחב. אין רווח בין הורן לבין הקירות ולא תנופה להבקעתם. כל דחף עיצובי מנוטרל על ידי הסימטריה. היא רק נוגעת כפי שהיא מצהירה, שורטת או משרבטת כמו במיצג המסכה שלה. 

*

ב-1977 היו מרינה אברמוביץ' ואוליי בראשית זוגיותם הרומנטית והאמנותית. ב-Expansion in space הם עומדים גב אל גב, עירומים, ואז הם צועדים לפנים ומטיחים את גופם בעמודים שמשקלם כפול ממשקל גופם. שוב ושוב ושוב. העמודים שאינם מחוברים לתקרה או לרצפה נהדפים בהדרגה אל שני עמודים נוספים, קבועים, התוחמים את גבולות המיצג.

^{Expansion in space – מרינה אברמוביץ' ואוליי, הדוקומנטה הששית בקאסל 1977}

^{Expansion in space – מרינה אברמוביץ' ואוליי, הדוקומנטה הששית בקאסל 1977}

.

גם מרינה וגם אוליי בחרו להראות קטע מן העבודה הזאת כשביקרו כאן בארץ, כל אחד בנפרד. בשביל מרינה זו עבודת מפתח שבה גילתה את האנרגיה שהיא יכולה לשאוב מהקהל. אוליי לעומת זאת, פרש באמצע. כששאלתי אותו לאן הלך, הוא רטן ,I had enough. מרינה לא שמה לב שהסתלק, כך היא טוענת לפחות, היא היתה בטרנס, אבל באופן אינסטינקטיבי היא פולשת לתוך הטריטוריה שלו, מגדילה את התנופה. 

כמו הציפור, גם מרינה ואוליי דוחקים את המרחב בעזרת חזם. זה סוג של קן, בית אמנותי וזוגי שהם מעצבים לעצמם. הדיפת העמודים דורשת סיבולת כמו בניית הקן אבל העבודה מוחצנת וראוותנית כשם שבניית הקן חבויה ומוצנעת, קרה כשם שבניית הקן חמימה. הציפורים מכינות מרחב לגוזלים (זה משהו שלמדתי פעם ב"סדנת קינים": הקן הוא בֵּיתם של הגוזלים, העץ הוא ביתה של הציפור), והמיצג טעון באגו. עמידת המוצא מזכירה היערכות לדו קרב, והתחרותיות אכן מתעוררת במהלכו. כל אחד מן השניים מגיב על פי אופיו והזוגיות אמנם מתפרקת בסופו של דבר, מול עיני הקהל כמו חלום נבואי, קדימון לפרידה הסופית שתקרה 11 שנים מאוחר יותר. בעבודת הפרידה שלהם הם יצעדו זה אל זה משני עברי החומה הסינית (אם כבר מדברים על הגדלת המרחב) ובסופו של דבר לא ייפגשו; אוליי יפרוש בדרך.

*

4. אוסקר ויילד, "הזמיר והשושנה"

אהובתו של הסטודנט הבטיחה לרקוד איתו אם יביא לה שושנה אדומה, אלא שהכפור המית את כל הניצנים. "האושר תלוי בדברים קטנים כל כך," הוא מקונן. "קראתי את הדברים שכתבו כל גדולי החכמים. ואני יודע את כל סודות הפילוסופיה, אך משום שאין לי שושנה נגזר עלי להיות אומלל." (תרגום רפאל אלגד) רחמיו של הזמיר נכמרים על האוהב ביש המזל. "האם אין דרך בה אוכל להשיג שושנה אדומה אחת?" הוא שואל את השיח. ויש דרך אחת מחרידה: עליו לשיר כל הלילה כשחזהו לחוץ אל אחד החוחים, לצבוע את הפרח בדם לבבו. החיים הם מחיר יקר תמורת שושנה, אבל הזמיר מוקיר את האהבה יותר מכל. מה ערך לבה של ציפור לעומת לבו של אדם? הוא חושב, ושר כל הלילה כשהחוח מפלח את לבו. הוא שר בפראות, בכאב, ודמו מחיה את הניצן. כשהשחר עולה והשושנה "האדומה ביותר בעולם" נרעדת ונפתחת, גופת הזמיר הקטן מוטלת לרגליה על העשב. הסטודנט המאושר קוטף את השושנה ("היא יפה כל כך עד כי אני בטוח כי יש לה שם ארוך בלטינית," הוא קורא), אבל אהובתו, כמו נורית של דני, משליכה את הפרח האדום. היא מעדיפה את התכשיטים שמעניק לה מחזר אחר שנעליו מקושטות באבזמי כסף. הסטודנט המאוכזב מתנער מן האהבה לטובת ההיגיון שעליו אפשר לסמוך. הזמיר הקטן הקריב את עצמו לשווא.

האם אוסקר ויילד ידע איך בונה הציפור את קינה, כשחיבר את "הזמיר והשושנה"? האם העובדה הפיוטית הזאת היתה ההשראה למעשייה הצינית-קתולית?

*

4. The dark is my delight

אני צורכת מוזיקה במשורה, אבל השיר הזה בביצוע אמה קירקבי הוא חלק ממנה.

ובתרגום חופשי:

החשיכה היא החדווה שלי.  

גם של הזמיר.

אני שר בלילה.

כך גם הזמיר.

גופי כה זעיר.

גם של הזמיר.

אני אוהב לישון אל מול החוח,

כך גם הזמיר.

Read Full Post »

"הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" סטיבן כהן בפסטיבל ישראל

"הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" כך נקרא מופע היחיד של סטיבן כהן בפסטיבל ישראל. את המילים האלה המקועקעות גם על כף רגלו, אמרה לו סבתו ("סבתו הפונדקאית" כפי היא מכונה באופן קצת מסתורי בתוכנייה), בתשובה לשאלתו, איך ממשיכים לחיות אחרי מות אהובו הרקדן.

והנה גם הטריילר של המופע:

כהן מגדיר את עצמו כגבר דרום אפריקאי, לבן, הומוסקסואל ויהודי. התיאטרון בשבילו הוא גלגול של מקדש או בית תפילה, והמופע בהמשך לכך הוא גם טקס אלטרנטיבי ואמנותי לזכר אהובו המת. הגרסא הבימתית צמחה מתערוכה, ועל הבמה עדיין ערוכים אובייקטים שונים שביניהם חולף כהן "מאופר ולבוש כמעין פרפר קווירי שברירי". ברקע מוקרנת דמותו הענקית באתרים שונים, כולל סצנה אינסופית שבה הוא טובל בדם של בית מטבחיים. הסצנה ההיא, שלא לדבר על השיא הטקסי של המופע שבו הוא "בוחר להטמיע את המת בגופו, להיות בעבורו קבר אנושי" בלשון התוכנייה, ובלשון פשוטה: בולע כף מהאפר של אהובו – מאתגרים חלק מן הקהל שתוהה בכעס, בביטול, וגם בתום לב, איפה עובר גבול הטירוף ומה בדיוק אמנות פה (ראו למשל תגובות לראיון בוינט).

אז איפה האמנות פה? זאת התשובה הקצרה (נו, יחסית לכל מה שהיה לי להגיד). רק ארבע הערות:

1. קלוד מונה וסטיבן כהן

בעבורי נוף כשלעצמו אינו קיים כי מראהו משתנה ללא הרף … האוויר והאור משנים צורה ללא הרף  … אני עוקב אחרי הטבע בלי להיות מסוגל לתפוס אותו. הנהר הזה ששוקע ועולה שוב, יום אחד ירוק, יום אחד צהוב, עכשיו הוא יבש ומחר יהיה בו שיטפון אחרי הגשם הנורא היורד ברגע זה. (קלוד מונה)

את העושר הזה ניסה קלוד מונה למפות בציוריו (ראו נמפאות על סרט נע). ואצל סטיבן כהן זה לא הנוף החיצוני אלא הנוף הפנימי של האבל שהוא מנסה לתפוס בכל דקויותיו. האובייקטים (בעיקר נעלי בלט עם כל מיני מוטציות חלומיות) ערוכים על הרצפה בקווים ישרים כמו תלמים של שדה חרוש או כמו פריטים שהוצאו מקבר וממתינים למיון וקטלוג. בקדמת במה מימין, שורה קצרה של כנים עם פמוטות רבי נרות בגבהים שונים, ניצבים זה בצד זה כאילו נערכו לצילום משפחתי. בעומק הבמה משמאל יש מתקן לא ברור, אולי של נדנדת גינה. הסרט המוקרן ברקע משתנה כל הזמן כמו צבע השמיים, ואיבן לאבאס (Yvan Labasse) מעצב התאורה הנפלא שמופקד על "האוויר והאור", מפסל את הנוף מחדש וצובע אותו בצבעי זריחה ושקיעה, קור קליני, ערפל, וחושך עם נרות שאורם זהוב מאד ורועד.

באובייקטים הדוממים האלה שהאור מנסה וכמעט מצליח להנפיש, אצור משהו מהמתח בין חיים ומוות, היתקעות ותנועה. וכדי שלא תצטרכו לסמוך על מילתי, כמה תמונות:

לפעמים כשהראות טובה, הנוף חד לגמרי, הפמוטות נראים כמו פִילִיגְרָן (עבודת צורפות בחוטי מתכת דקים שזורים בדוגמה עדינה) או כמו המגזרות הדו-ממדיות של חלוצת האנימציה לוטה רייניגר.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019 לחצו להגדלה

מגזרת אנימציה של לוטה רייניגר, התמונה מפה

 

ולפעמים הבמה מחותלת בערפל של עננים נמוכים שגולשים לאולם.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

לפעמים כל אובייקט מוצב במרכזו של ריבוע אור שהופך אותו מצללית לחפץ תלת ממדי וצבעוני.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

ועם זאת, בגלל (או בזכות) המרחק נשמרת העמימות החלומית, וגם כשמתקרבים לבמה בסוף ההצגה האובייקטים לא מתפענחים עד הסוף. הם עדיין רחוקים מדי או לא מוארים דיים או לגמרי חידתיים כמו נעל הבלט בתמונה למטה. חשבתי אותה לצלב קרס מצווארי אווזים, ורק עכשיו שמתי לב שאלה לא מקורים אלא פרסות מבית המטבחיים.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

ולפעמים הכול נצבע בבת אחת באדום עז ונקי (כזה) שכמו מזקק ומאלף את זכרון הדם מהסרטון.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

.

לפני שאני ממשיכה, כדאי אולי לציין שלסטיבן כהן יש לא מעט קווים אדומים שאותם הוא מפרט בראיון. "הוא לעולם לא יפגע באנשים ובבעלי חיים. לא יתעלל בילד. לא ישכב עם חיה, לא יכה מישהו חלש ממנו, לא ישפיל נשים. "העבודה שלי אולי נראית קיצונית, אבל אני חתיכת סבתא שמרנית וזקנה", הוא מסכם. "אני לא עושה סמים, לא שותה. אני חושש".

.

2. שירה

מבחינת התכלית או המניע המופע הוא טקס אשכבה, אבל מבחינת השפה זאת שירה חזותית. רצף של דימויים דו-ובעצם-רב משמעיים שמחליפים צבעים רגשיים. אני אנסה לפרק פה אחד או שניים כדי לחשוף את המורכבות.

בפעם הראשונה שסטיבן כהן נכנס לבמה הוא צועד על שני ארונות מתים שמחוברים לכפות רגליו, כלומר למגפיים השחורים ה"סקסיים" שהוא נועל. הוא נעזר במקלות הליכה דקים וארוכים וצילו מלווה אותו על המסך.

הארונות שעליהם הוא צועד הם בו בזמן ארונות המתים של הזוגיות וגם זוג קותורנוסים, הנעליים שהגביהו את השחקנים בטרגדיה היוונית.

קותורנוסים

ההגבהה ומקלות ההליכה הדקים משנים את הפרופורציות האנושיות של גופו, וביחד עם הראש הקטן המעוות על ידי האיפור והתוספות הם משווים לו מראה של חרק, מעין גמל שלמה, חרק שטורף את בני מינו כולל בן זוגו להזדווגות ומכונה גם החרק המתפלל (… הגדילו עשות היוונים/ שחשבו טורף מסוכן זה לקדוש ולמגיד עתידות./ הגרמנים כינוהו "מתפלל לאלוהים" ואילו המוסלמים/ מאמינים שגמלו של שלמה מתפלל/ כשפניו מופנים למכה. נתן זך, מתוך "שלושה שירים מהאנציקלופדיה").

מבט נוסף בנעלי העקב נטולות העקבים שהוא נועל (כלומר בעלות עקבים הפוכים, בלי נראים) מגלה שסוליות הנעליים הן בעצם פרסות, ויותר מזה: כל החלק התחתון של הרגל נראה כמו טלף של עגל, מאלה שביניהם ייתלה אחר כך בבית המטבחיים.

הנעליים – עקבים אופנתיים וטלפי עגל בו בזמן

אופנה עכשווית, טרגדיה יוונית, עגל של בית מטבחיים, מין ומוות, חרק מתפלל שטורף את בני מינו (קדימון לאכילת האפר?) מחוברים לדימוי אחד, מלא סתירות וצבעים רגשיים.

וישנה למשל ה"נדנדה" הלא ברורה התלויה על המתקן המעט גרדומי, שמתגלה כחצאית שמורכבת מפטפונים מנגנים, ספק טוטו משונה, ספק פרח עם עלי כותרת רבועים שמתוכם בוקע סטיבן כהן כמו פיה בהצגת ילדים. וגם חצאית הפטפונים מגלמת את המתח בין שיתוק לתנועה, את האבסורד של הצעידה, וגם את היופי.

סטיבן כהן, אובייקט מתוך "הנח את לבך מתחת לרגליך וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

.

3. אוסקר ויילד וסטיבן כהן

ארבעה חברים היו במופע. אחד נאטם על ההתחלה, הפשיר לרגע בחצאית הפטפונים ומיד חזר ונאטם. שני אמר שזה יפהפה ונשגב אבל גם תקוע לו בגרון, האפר, הדם. הוא חיפש מילה, הֶלְחם בין נהניתי לסבלתי (נהבלתי? נשמע כמו הבל הבלים). שלישית היתה ספקנית ומרוחקת, זה היה סנטימנטלי לטעמה. סנטימנטלי זאת מילה קטלנית בשבילי, שיכולה להרוג יצירה. מורכבות באופן כללי זה נוגד-סנטימנטליות, אבל בדרך כלל אני לא מסתדרת בלי נגיעה של הומור, אירוניה או דקירה אחרת בבלון של ההזדהות. והחיכוך הזה שדרוש לי כמו מים לדגים, מתקיים כאן בצורה אחרת, דרך הסתירות הפנימיות ובראשן: עבודה שמוקדשת לאהוב שאבד אבל עוסקת באינטנסיביות במקדיש עצמו.

ובמילים אחרות: מלכתחילה חשבתי על אוסקר ויילד בגלל האסתטיקה המעודנת הגובלת באסתטיציזם, ההומוסקסואליות והקתוליות הדומעת כי מה לעשות, על אף מגיני הדוד המצוירים על פניו, על אף נרות השבת שסטיבן כהן (כהן!) מדליק, יש משהו מאד קתולי ב"מיסה" של אכילת האפר.

אבל לא על זה רציתי לדבר הפעם. בסיפורו של ויילד "הזמיר והשושנה" שר הזמיר כשחוח נעוץ בלבו כדי להצמיח שושנה אדומה בשביל סטודנט מאוהב. ובזמן שהוא מקריב את עצמו למען האהבה, הסטודנט שמאזין לו מהרהר: "יש לו סגנון לזמיר הזה … אבל האם יש לו רגש? חוששני שלא. בעצם הוא דומה לרוב האמנים, יש לו רגש אבל אין בו כנות. הוא לא יקריב את עצמו למען מישהו. כל אשר הוא מהרהר בו הן המנגינות שהוא משמיע. והרי הכול יודעים כי האמנים כולם אנוכיים מאד." (תרגם רפאל אלגד) סטיבן כהן כמו אוסקר ויילד, הוא גם הזמיר וגם האמן של הסטודנט. זה מה שמציל אותו.

.

צילם פייר פלאנשו

4. הפרפר הקווירי והדם

בדרך כלל אני לא סובלת כמויות דם בתיאטרון או במיצג (נניח, הרמן ניטש והאקציון הוינאי. כל כך גס ואחד לאחד, פרימיטיבי ופשטני). וייתכן שסטיבן כהן ניסה להתמיר את הכאב בעזרת פרפרים או לברוח ממנו על כנפיהם. אבל מתברר שפרפרים על אף יופיים וסגולותיהם הסמליות – הם מגלמים קימה לתחייה, ואפילו פסיכה, ההתגלמות הנשית של הנפש מתוארת לא פעם כבעלת כנפי פרפר – לא יכולים לשאת כאב ברמה של בית מטבחיים.

ועדיין נשאלת השאלה, למה זה צריך להיות כל כך ארוך ובלתי נסבל? ובכן, פעם עשיתי טיפול נפשי דרך חזיונות שרואים בתוך הגוף. אני כבר לא זוכרת באיזה אבר ראיתי דם. דם זה כאב, על פי השיטה שבה טופלתי, והמטפלת רצתה לדעת מי גרם לשריטה הזאת, וצחקתי ואמרתי על מה את מדברת, זאת לא שריטה, זה אגם. והיא אמרה, תקראי למי שאחראי לאגם הזה, ואני לעולם לא אשכח איך אבא שלי זינק מתוך הדם כמו ליצן מקופסא.

*

עוד באותם עניינים

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

תמונות אקסטרווגטיות קסומות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

דם, יכול לדבר?

שמלת הכאב של רבקה הורן

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

מוכרת הגפרורים (טקס אשכבה לסבתי)

*

ובלי קשר אבל שווה (גילוי נאות, מדובר בכלתי, תשפטו בעצמכם אם אני משוחדת)

Read Full Post »

על "הילדים צוחקים" של זכריא תאמר ורוני פחימה

.           לזכרה של נילי מירסקי שפתחה לי את הדלת

.

כריכת הספר "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר, איירה רוני פחימה

.

על רגל אחת: "הילדים צוחקים", ספר הילדים של זכריא תאמר הסורי, "מן החשובים שבסופרי העולם הערבי בסוגת הסיפור הקצר ובספרות הילדים" (על פי הכריכה האחורית). מהדורה דו לשונית, עברית-ערבית עם איורים נהדרים של רוני פחימה.

הטקסט כל כך רזה שתקצירו כמעט שווה למלואו ובכל זאת:

"המלך לא צחק מעולם." כך זה נפתח, בלי מרכך מסוג היה היה. יום אחד הוא פוגש חבורת ילדים משחקים וצוחקים. הוא שואל אותם למה הם צוחקים. "אני צוחק כי השמיים כחולים," אומר האחד. שני צוחק כי העצים ירוקים ושלישי כי הציפורים עפות. המלך לא משתכנע, הוא חושד שהם צוחקים עליו ומוציא צו נגד צחוק. האנשים מצייתים אבל הילדים ממשיכים לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

אז ככה:

ראשית, הגנאולוגית שבתוכי (גנאולוגיה – חקר אילן היוחסין) מזהה את "הענק האנוכי" של אוסקר ויילד (המכונה משום מה "הענק וגנו") כמקור, אולי אחד מכמה, ל"הילדים צוחקים".

.

גנו הנפלא של הענק. אייר פול סאמרפילד, מתוך "הענק האנוכי" מאת אוסקר ויילד

.

גם אצל ויילד יש שליט יחיד וגן נפלא שבו משחקים ילדים, וגם אצלו יש קשר עמוק מסתורי בין הגן לילדים. כשהם מגורשים ממנו העצים מתקרחים והציפורים חדלות לשיר.

.

מימין, פול סאמרפילד מאייר את גירוש הילדים בסיפורו של אוסקר ויילד. משמאל רוני פחימה מאיירת את הצו נגד צחוק בסיפורו של זכריא תאמר. בשני המקרים יש קרן אדומה קטלנית וציפורים פורחות. כמו דמיון משפחתי שצץ פתאום. לחצו להגדלה

.

ויילד אמנם מחזיר את הענק בתשובה בסיום הדתי הדומע, וכמוהו גם דויד גרוסמן שעושה מחווה משלו לענק האנוכי ב"מישהו לרוץ איתו": לתפקיד הענק הוא מלהק את הנזירה תיאודורה שאוסרת על הילדים להיכנס אל גן עצי הפרי שלה, עד שתמר גיבורת הסיפור נעמדת עם רמקול מעבר לגדר ומספרת לה את "הענק האנוכי" והופכת את לבה. (ובכלל, אם לכל אדם יש אגדה מכוננת, נתערב ששל גרוסמן היא "הענק האנוכי"?).

אבל אנחנו ב"ילדים צוחקים" עכשיו, טקסט פתוח, רזה כמו קולב שאפשר לתלות עליו שלל פרשנויות.

באחרית דבר שכתבה לספר מציעה שהם סמיט לקרוא אותו כמשל על החוכמה הנסתרת של הילדות או כסיפור פוליטי על החיים תחת משטר טוטליטרי. את האיסור לצחוק היא רואה ככלי דיכוי ופגיעה בחופש הדיבור. (ברכט היה מהנהן ומרחיב את היריעה; הוא תמיד ראה את הזיקה בין צחוק לחשיבה ביקורתית: "אין נקודת מוצא מוצלחת יותר למחשבה מאשר הצחוק. ליתר דיוק, עוויתות של הסרעפת מציעות לרוב אפשרויות למחשבה יותר מעוויתות של הנפש.") סמיט גם תוהה לבסוף אם אכזריותו של המלך לא נולדה מן העלבון מצחוקם של הילדים.

המלך שלא צחק. כשמישהו דחוי הוא תמיד חושב שצוחקים עליו. יש משהו נוגע ללב בבידודו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

*

עד כאן שהם סמיט, אבל מה אומרים האיורים?

ובכן: האיור של רוני פחימה הוא קונטרפונקטי (קונטרפונקט במוסיקה: צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם). על פניו הולכת לה המאיירת בדרכי הטקסט; לא תתפסו אותה באיור לא מתאים, ובו בזמן ומתחת לאפו היא מפלסת לה דרך משלה, חדשה ומבחינה מסוימת הפוכה.

האיורים של "הילדים צוחקים" הם פלא פלאים: גם הולכים בתלם וגם פורעים אותו, גם מחושבים ופורמליסטיים וגם מלאי חן וחום של ציורי ילדים, גם רדיקליים וגם נוחים, כמו שרצה אנרי מאטיס: "ציור חייב להיות כמו כורסה נוחה," הוא אמר, אפשרות של מנוחה, שכחה מדאגות היומיום והנאה מיופיו של העולם. ובין לבין הם גם מפרשים את הטקסט באופן מורכב ומקורי.

איך הם עושים את כל זה? נתחיל מהתחלה:

הטקסט של זכריא תאמר הוא סוג של תקבולת נרדפת. כלומר אם נחלק את "הילדים צוחקים" לשניים נגלה שהחלק השני הוא חזרה עד כדי שיכפול של החלק הראשון:

חלק 1 – המלך לא צחק. הילדים צחקו כי השמיים כחולים, העצים ירוקים והציפורים עפות.

חלק 2 – המלך וכל האנשים לא צחקו. הילדים הקטנים צחקו כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

מבחינת המבנה העלילתי מדובר בסיפור תקוע (ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כתיאור) שמסתיים לפתע פתאום מבלי שהתקדם לשומקום.

אבל רוני פחימה לא מחוייבת למשחק המראות. מה היא עושה? רגע, אנחנו כבר מגיעים.

לעת עתה אנחנו בפתיחה. בכפולה הראשונה מצויר המלך שלא צחק. בכפולה השנייה הוא יוצא לטיול שבו הוא רואה את הילדים מתרוצצים בין העצים, משחקים וצוחקים.

.

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה מציירת ילדי טבע, כמתבקש מן השמיים, העצים והציפורים. למלך לעומת זאת, אין ארמון או מבצר, רק מפעל עם ארובות מעשנות. סביבת המגורים שלו היא ספק ישימון געשי (כמו הלבה של כעסו) ספק טבע מנוצל שנסחטה ממנו כל טיפת שמיים, עצים או ציפורים.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי. ואצל המלך זה הפוך, הוא זה שיצר את השממה שמקיפה ומשקפת אותו; הספר עוד לא התחיל ופחימה כבר זורעת פרשנות אקולוגית-פסיכולוגית.

.

המפעל של המלך הזכיר לי את מפעל הסריכים של דוקטור סוס. זה כל מה שנותר בעולם של "הלורקס" אחרי שהתעשייה סיימה לנצל ולזהם אותו, כל העצים נכרתו וכל בעלי החיים ברחו. משמאל, רוני פחימה, המפעל של המלך (פרט). מימין דוקטור סוס, הארובות המעשנות של מפעל הסריכים.

.

ואז, מן התשובות של הילדים, פחימה מתחילה לבנות את עולמם כמו שבונים בקוביות:

כשהילד הראשון אומר שהוא צוחק כי השמיים כחולים היא מציירת רק שמיים. זה הבסיס המופשט והיפהפה.

כשהילד השני אומר שהוא צוחק כי העצים ירוקים, היא מניחה עצים על שכבת השמיים (וגם פרחים ובעלי חיים שהיא מוסיפה. כמו ילדה שרוצה לקחת חלק בסיפור או לתקן שכחה חשובה).

ועל השכבה הזאת היא מניחה את שכבת הציפורים. והרי לכם עולם קטן שנברא משלוש תשובות (ועוד אחת שהוגנבה על ידי נוסעת סמויה).

כדי שאפשר יהיה לראות את שלבי הבנייה הבאתי שלושה עמודים בודדים (חצאי כפולות) זה בצד זה:

"כי השמיים כחולים, כי העצים ירוקים, כי הציפורים עפות" איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

בכפולה שבה המלך מתבונן בעולם ומנסה להבין מה מצחיק בו כל היצורים עוקבים אחריו במתיחות, אבל כשהוא מגיע למסקנה שהוא מושא הצחוק, העולם מתפוצץ באדום של זעמו במין X של מחיקה, בעלי החיים נמלטים והעצים נמסים ונובלים כמו פרחים ביום שרב.

.

כעסו של המלך. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואז הוא אוסר על הצחוק (הצו הוא קרן המוות האדומה מתחילת הפוסט) והאנשים מפסיקים לצחוק. איך מציירת את זה פחימה?

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

לא, זאת לא טעות אלא תעוזה להשאיר דף ריק באמצע ספר (מזכיר את מפת האוקיינוס של הנרי הולידיי מ"ציד הסנרק" של לואיס קרול) וזה גם מגובה במשמעות כפי שנגלה עוד מעט.

ובינתיים מעיד הטקסט שהילדים הקטנים המשיכו לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות. וגם רוני פחימה חוזרת ומרכיבה את עולם שלוש התשובות. אבל בניגוד לטקסט שפחות או יותר חוזר על עצמו, היא עושה משהו שונה הפעם. מצאו את ההבדלים:

.

"כי העצים ירוקים, השמיים כחולים, הציפורים עפות" (סיבוב שני) איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה לא מתייחסת לטקסט כאל הנחיה מלמעלה אלא כהצעה למשחק. היא משתעשעת בעולם בזמן שהיא מרכיבה אותו, מכליאה ילדים ועצים, ילדים ועננים, ילדים ובעלי חיים (תראו את הילד צפרדע שמנסה ללכוד זבוב בלשונו), ותוך כדי כך גם מבהירה מה מצחיק בשמיים, בעצים, בציפורים, ומפוגגות מין חשש עמום שאולי גם עלינו צוחקים.

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות לפוסט: באגדות ובמיתוסים (מ"אסופיבז" של האחים גרים ועד "המטמורפוזות" של אובידיוס) קורה לא פעם שנרדפים מתגלגלים ביצורים אחרים כדי לשרוד, כפי שציינה אחת המגיבות. ועל ראשם של הילדים הצוחקים אמנם מרחפת סכנה, ואם הם לא מתגלגלים ביצורים אחרים הם לפחות מתחפשים. ורוני פחימה לא רק משחקת (גם, גם) היא מחביאה אותם מפני המלך, היא עוזרת להם להסתוות; העצב והסכנה מוסיפים עומק רגשי למשחק.

וכך או אחרת, מן המשחק צומחים מיתוסים ומטמורפוזות, נולדת אמנות. וזו גם הסיבה בדיעבד, לדף הריק. ביחד עם הצחוקים נעלמו גם המילים והציורים.

.

לחצו להגדלה וצחקו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואם נחזור לקונטרפונקט שהבטחתי בהתחלה – הסיפור של פחימה לא תקוע, הוא מצטבר ומתפתח ליצירה.

ובסוגריים, כי קשה להתאפק – בזמן שאני מתבוננת באיור, בילדים שהם עננים, הם חיות וציפורים, הם עצים… מתדקלם לו בראשי שירו של פנחס שדה, "ריקוד":

בלחש בלחש נפתחת השושנה.
הנחל הירוק זורם בין פרחים של גפרית ותפוחים של בדולח.

מה קול הזמר העמוק, העגום?
הוא מחליק כצל ציפור גדולה על המים.

מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב.
המלאכים הם פרחים, הם נערות, הם מים.

ישו אהובי, בן בין פרחי הגפרית ותפוחי הבדולח,
נשק נשיקת פיך את מרים המגדלית.

איך אמר פרידריך שילר (וציטטה נילי מירסקי באחרית דבר שלה לפליקס קרול הנפלא) "רציניים הם החיים, עליזה היא האמנות."

*

הילדים צוחקים, זכריא תאמר, תרגם, אלון פרגמן, איירה רוני פחימה, סדרת מכּתוּב, הוצאת מכון ון ליר והוצאת עולם חדש, 2017

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

תום זיידמן פרויד – איורי נפש, תמצית האמנות

איור אחד נפלא – רוני פחימה

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה איכפת לקרמוניני? 

על הצייר והציפור, מקס פלטהיס  

בין הדף לנפש (על ספר שפיצר)

Read Full Post »

הכי יפה של רותו מודן

התאהבתי בספר הזה לפני שנים בזכות הטקסט המבריק והלירי ואפילו יותר בזכות האיורים שמעלים אותו בחזקה. מעולם לא כתבתי עליו כי חששתי לא אצליח להגיד את יופיו. ופתאום נזכרתי ש"הפחד הוא קוטל הבינה" (אליבא דבנות גשרית מ"חולית", וישנה גם הגרסא היהודית של ר' נחמן) ואיך שלא יהיה אני קופצת למים.

1. אַמְבַּטְיָם (2001), מאת נורית זרחי ורותו מודן, כריכה קדמית. אני לא יודעת אם הספר עדיין נוכח בחנויות, 2001 זה כמעט פרהיסטוריה בחיי מדף, אבל באתר ההוצאה עדיין אפשר לקנות אותו במחיר מציאה.

. 

וראשית התקציר (למי שלא זכה):

"ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." כך, בבת אחת, נפתח הספר. כשהוא חוזר משיטוטיו בת הים עדיין יושבת בכורסא ששטה לה עכשיו באמצע החדר. "חצי ממך דווקא מאד נחמד," הוא מכריז, "אבל אף פעם, אף פעם, לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו." בת הים נעלבת ורוצה לעזוב אבל מר יגידו חושש שיראו אותה. הוא מעדיף שתעזוב בחסות החשיכה ויוצא לשוטט נוסף, ובלילה כשהוא חוזר יש קצר בחשמל, וגרגיר חול (זהו שמה של הגברת) עדיין שם, היא לא הצליחה לארוז בחשיכה. "הכול זורם," היא מסבירה, "אין טעם להעמיד פנים שלא." "אבל המים יטפטפו אל תוך דירות השכנים," הוא דואג. "טוב שזה יגיע גם אליהם," היא אומרת, ומבלה את הלילה בכיור, בשירה על אוניות ואוצרותיהן האבודים. למחרת בבוקר העזיבה שוב נדחית בגלל מחסור בבגד מתאים, ואחרי עוד לילה של שירה היא סוף סוף מסתלקת, ביחד האמבטיה שלו. מר יגידו נושם לרווחה וחוזר לחייו היבשים, אבל הוא כבר התרגל שהכול רטוב. "ומי ישקה לי את הבית?" הוא שואל, "מי יאמן את השולחן והכסאות בשחיה?" וכשמגיע הגשם הוא מחליט שהכול ממילא רטוב ויוצא להחזיר אותה. בסיום ההוליוודי הוא ניצב על חרטום סירה ושר לה עד שהיא עולה ממעמקים (ביחד עם האמבטיה כמובן) וסוף טוב הכול טוב.

*

1. אישה זרה

אז על מה הסיפור?

2. "ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. 

.

אומרים שזה סיפור חברתי על קבלת הזר והאחר, ובפתח הספר אמנם מכריז מר יגידו שלעולם לא יתחתן עם דג (כינוי מעליב לאישה שיש לה זנב של דג). הוא נמלט מביתו כשהוא רואה אותה.

אצל רותו מודן הוא נמלט מחלון ראווה של חולצות נשים שהסטנדים שלהן מבליטים את "בעיית הרגליים" של בת הים, וגם קורצים דרך שלש הקלשון לפוסידון אל הים.

.

3. מימין, פרט מן האיור הראשון, משמאל, פוסידון אל הים עם שלש הקלשון המזוהה איתו.

,

ולאן הוא נמלט (אבל וחפוי ראש, יש לציין) אם לא אל אוסף של שלילות ואיסורים ושנאת זרים: אל שלט "רכב זר ייגרר" (hint hint) שלימינו פח זבל, לשמאלו דלת נעולה, ומעליו צלון שמסתיר את תכולתו של חלון הראווה (לא תחמוד זרות). דודי השמש שמצטופפים על הגגות עוקבים אחרי כל תנועה שלו, ומה יגידו אם יחבור אל הזרה?

.

4. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט) אוסף של שלילות ואיסורים

.

אבל מר יגידו משתנה במהלך הספר ויוצא להחזיר את המגורשת. הגלים שמהם עולה ונוס שלו בסוף, הם לגמרי עוגת חתונה.  

 

5. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן, הגלים כעוגת חתונה. לחצו להגדלה

.

קבלת האחר זה פירוש סביר (בחוסר טקט מביך, כמעט כתבתי שיש לו רגליים) אבל לא מספק. כי מרכז הכובד של אַמְבַּטְיָם אינו חברתי אלא אישי ורומנטי. לשם השוואה אפשר להתבונן ב"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד. גם שם מתאהב הגיבור בבת הים הזרה. זה נגמר בטרגדיה אבל ויילד מאלץ את החברה להכיר בטעותה. אפילו הכומר חוזר בו. (עוד על הדייג ונשמתו)

.

2. הקול, הזנב והנפש התאומה

וישנו גם הפן הפמיניסטי: אַמְבַּטְיָם הוא התיקון האולטימטיבי לבת הים הקטנה. גרגיר חול אינה נדרשת לוותר על קולה או על זנבה כדי לזכות באהבה. היא שובה את לבו של מר יגידו בשירתה. ואם כבר מדברים על קולה…

"זה מוזר שדג ישיר," מעיר מר יגידו.

ב"גם הדג ישיר" רומן מאת הלדור לכסנס, מצוטט שיר עם איסלנדי שמתנדנד על הקו הדקיק בין נונסנס לפלא:

גם הדג יודע לשיר ממש כמו ציפור
ומזון לו מוצא באדמת המלחה,
וגדי וטלה ופרה וחמור
על גלי ים סוער שטים בשימחה.

(מאנגלית, ג. אריוך)

בהשראת השיר הזה – או בלי שום קשר, אף שקשה לי להאמין – בראה רותו מודן יצור מיתולוגי, חציו דג וחציו ציפור, שמתפקד כחיית הדמון של גרגיר חול.

דמון, על פי טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, הוא בעל חיים המגלם את תמצית הנפש של בעליו.

.

6. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

באיור שמתאר ואולי חושף את הזיקה העמוקה בין גרגיר חול לדג-ציפור, "מפרידה" רותו מודן בין בת הים לזנבה ומחברת אותו לדג-ציפור. במבט שטחי הוא נקלט כזנבו של הדג-ציפור, וזה עובד גם בכיוון ההפוך: זנבו של הדג-ציפור יכול להתקבל גם כקצה זנבה של בת הים. (עוד באותו עניין)

כשגרגיר חול מסתלקת היא מותירה את היצור מאחור ומר יגידו פשוט מאמץ אותו. הוא שתמיד חרד כל כך ממה יגידו, מסתובב איתו ברחוב בסל קניות ושואל שאלות מוזרות כמו "אולי ראיתם בחורה עם זנב של דג?" ("דברים כאלה מחפשים בלילה," עונים לו הדייגים, "כשיוצאים הדגים הגדולים").

.

7. שני פרטים מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. אימוץ הדמון, דמון בסל קניות.

.

בסוף ההוליוודי (הקורץ לטיטניק של ג'יימס קמרון) לובש הדג-ציפור את מעילו של מר יגידו ושר איתו את סרנדת אהבתו. עכשיו הוא גם הדמון של מר יגידו עצמו ורותו מודן מממשת ללא מילים את הביטוי "נפש תאומה".

.

8. מימין, טיטניק (1997), משמאל, אַמְבַּטְיָם (פרט)

.

3. אוהב-לא-אוהב

מר יגידו נמשך לגרגיר חול מן הרגע הראשון. המהירות שבה הוא מצהיר שאף פעם אף פעם הוא לא יתחתן עם דג (מי ביקש ממנו?) חשודה, כמו גם שלל התירוצים בהם הוא דוחה את פינוייה. אבל הטקסט לא מודה בשום דבר, צריך לקרוא בין השורות.

האיורים לעומת זאת, הרבה יותר גלויים ומשוחררים. הם חושפים את ההתאמה הסודית בין הזרים. לשניהם יש למשל תלתל קדמי – וזאת לא סתם תסרוקת אופנתית אצל מר יגידו, אלא תלתל מולד כפי שמעידה תמונת ינקותו.

9. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

קירות ביתו של מר יגידו צבועים בצבע החול. יש לו אקווריום קטן, ודג הבית שלו לא רק חובר ללהקת דגי הפרא של גרגיר חול אלא מנהיג אותה (ראו תמונה 6 למעלה). וגם שאר החפצים שלו מתמסרים למים בנכונות מפליאה. גרגיר חול מצדה מסתלקת עם האמבטיה שלו.

.

4. כמו כלים שלובים

מבחינה לשונית "אַמְבַּטְיָם" היא הֶלְחֵם – מילה חדשה שנוצרת מהלחמת שתי מילים קיימות זו לזו. בת הים עצמה היא הלחם זואולוגי של אישה ודג, ורותו מודן מוסיפה הלחמים משלה לתיאור יחסים ורגשות:

10. כמו כלים שלובים (שני פרטים). מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

למעלה משמאל יש קטע מפיג'מת הכלים השלובים של מר יגידו – וליתר דיוק, כל מיני כלי מעבדה מרובי זרבוביות ומולחמים זה לזה, שמעלים על הדעת כלים שלובים עם כל המטפוריות הרומנטית, בייחוד בהקשר הנוכחי המימי, שלא לדבר על צבעם הוורוד.

מימין מולחם מר יגידו כולו לגרגיר חול; רגליו המחוברות מקומרות מעט, כך שזנבה של גרגיר חול ממשיך אותן באותה מידה שהוא ממשיך את גווה שלה. אפילו שחור מכנסיו מאדים בהזדהות. זרועותיו מתקמרות לאחור במין שיקוף של תנועת השחייה שלה, קצה חולצתו נפתח למשולש שמקביל למשולש המחשוף שלה. הם נראים כמו סוג של קלף זוגי או מימוש של הביטוי התנ"כי "והיו לבשר אחד".

ואפרופו הזדהותם של חפצי מר יגידו עם עולמה של בת הים – כסא הבר הוא כבר בחצי הדרך להפוך למדוזה.

שני לילות של זמרה מבלה גרגיר חול בדירתו של מר יגידו. האיורים הם כרוניקה קצרה של התאהבות:

.

11. לילה ראשון של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

12. לילה שני של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

בלילה הראשון לכוד מר יגידו בין הפטיש לסדן, בין שני השטפונות שמחוללת גרגיר חול; שיטפון הברז ושיטפון השירה. הוא כל כך פוחד מקולה שהוא אוטם את אוזניו בכרית כמו שמלחיו של אודיסאוס אטמו את אוזניהם בשעווה, בעוד שאודיסאוס עצמו נקשר לתורן.

בלילה הבא אין כרישים או שטפונות, זהו לילה מוצף אור. מר יגידו בפיג'מת האהבה הוורדרדה נסחף לעולם שירי הפירטים של גרגיר חול. מיטתו מונחת בתוך מפת השודדים. שושנת הרוחות מונחת על שמיכתו (הוורודה) שריבועיה מתחרזים עם ריבועי המפה.

.

5. שלולית לכל עין

אחרי שגרגיר חול מסתלקת מר יגידו נושם לרווחה. קצת חבל לו על אמבטיה, מעיד הטקסט, אבל הוא מאד שמח שהבית יבש ומזמין את השכנים לביקור. האיור לעומת זאת, מספר סיפור אחר:

13. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. לחצו להגדלה

מר יגידו כל כך שקוע ביגונו שאינו נותן את דעתו על האורחים.

הוא שתמיד חשש כל כך ממה יגידו, לא מגיב כשהדג-ציפור תוקף את השכן.

הוא לא מניד עפעף כששכן אחר שעומד בפתח השירותים שואל בלגלוג לאן נעלמה האמבטיה.

השכנה שמולו מדברת אליו בלהט והוא לא מחזיר לה מבט.

שכנה אחרת לוטשת עיניים קמות בשלוליות שנותרו על הרצפה והוא לא קם לנגב אותן.

ייתכן שהשלוליות הן שרידי ההצפה, אבל האיור ממקם אותן בקו ישר עם תמונת הילד הבוכה: שלולית לכל עין. הילד הזה הוא תזכורת חיה לבכייה של גרגיר חול.

14. מימין, הילד הבוכה שתמונתו נתלתה בשעתו באינספור בתים (גלגול שלה מעטר את כריכת "געגועי לקיסינג'ר"). באמצע, הגרסה של רותו מודן, ומשמאל גרגיר חול הדחויה.

.

בדף שאחרי יושב מר יגידו על רצפת האמבטיה בפיג'מת הכלים השלובים, מלטף את הדג-ציפור ובוהה בתוגה בצדף המזכרת. האיור הזה הוא במידה מסוימת היפוך של האיור הראשון: שם הוא פונה עורף לבת הים וכאן הוא פונה עורף לחלון הפרוץ של הממ"ד, לריקנות ולחושך של עזיבתה. ולפניו, באותם ממדים בערך, נמצאת ארונית התרופות (!) שבראי שלה משתקפת אחת משושני הווילון כהזיית אהבה ורדרדה.

.

15. מאחוריו ולפניו, שני פרטים מקצות אותו איור. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

 

והסוף הרומנטי וההוליוודי הוא לא רק עוגת חתונה וטיטניק (תמונה 5) אלא מחווה לאסתר ויליאמס אלופת שחייה אמריקאית וכוכבת קולנוע משנות החמישים, המזוהה עם מפגני ראווה אקרובטיים ושחייה צורנית. סרטה המצליח ביותר נקרא Million Dollar Mermaid.

.

16. מימין אסתר ויליאמס, Million Dollar Mermaid (1952). משמאל אַמְבַּטְיָם (פרט)

17. משמאל מר יגידו מזנק אל אהובתו. מימין, אסתר ויליאמס. למטה בסרטון אפשר לראות חבורה של גברים מזנקים כך, וגם את ההשראה לכל הוורוד-וורוד הזה.

 .

ועוד כמה מילים על נורית זרחי ורותו מודן

נורית זרחי תמיד משייטת במין אגביות פראית בין גבוה לנמוך, פנטסטי לריאליסטי, פרוזאי לפואטי, בין פעם לעכשיו, כאן לשם, וכן הלאה; מאחורי כל בת ים מיתולוגית שלה אורבת בת ים העיר הישראלית, ובמקרה הנוכחי נוספות גם: האמבטיה, קרובתן הצלילית (ה"בַּטְיָ" של אמבטיה נשמע בדיוק כמו ה"בַּת יָ" של בת ים), סירה ושמה בתיה (ההקשר משנה את האטימולוגיה של השם: זו כבר לא בתיה במובן בת-אל אלא קיצור חיבה של בת-ים), שלא לדבר על האַמְבַּטְיָם ההיברידית שמלחימה ואוצרת את כולן. (עוד בעניין השמות של נורית זרחי ובכלל)

נורית זרחי מפיקה חיים ואנרגיה מן הזיגזג בין העולמות על כל היפוכיו וטלטלותיו. ודומה שנמצאה לה הפעם יריבה (במובן שותפה למשחק) ראויה.

"זה מוזר שדג ישיר," אומר מר יגידו של זרחי, ורותו מודן מגיבה בדג-ציפור הנפש של גרגיר חול, וכמה דפים אחר כך היא כבר תוחבת אותו לסל קניות בלי שום סנטימנטים אבל גם בלי להעליב, כי כשהסל מצויר על רקע שקיעה ורודה במרחק נגיעה מהדייגים המתקנים את רשתותיהם הוא כבר נגוע במטפוריות הרומנטית של הלכודים ברשת האהבה וכולי.

כשמר יגידו שואל עוברים ושבים אם ראו במקרה בחורה עם תלתל כחול, והם עונים ב"לך תדע איזה צבעים יש היום לבחורות," מודן לא תדדה אחרי זרחי בצעירה עם שיער צבעוני, אלא תושיב באיור סבתא עם שיער ורוד של זקנות. הפינג פונג האנרכיסטי של זרחי ומודן עוצר נשימה. ואולי לא במקרה הן חתומות על היצירה ביחד, ללא הפרדת תפקידים.

זאת ועוד: העולם הריאליסטי של מר יגידו מגולם בחפצולוגיה ישראלית פרטנית. ראו למשל מה גיבבה מודן על מדפי הסלון – מכתבי עגנון ועד "תולדות יהוד", k300 נגד ג'וקים וחומר איטום למים… אבל גם ריח ורדים, כמבוא לכל הוורדים והוורודים הבאים, וכרך אחד של הר הקסמים…  

.

18. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

ובצד הפרקטיות של התרסיסים וספרי הבר מצווה ועוד אלף חפצים אחרים ממשחת שיניים זברה ועד הקוטג' במקרר, מתקיים יקום פנטסטי של יצורים מיתולוגיים ושירים שקמים לחיים (תמונות 11ו12). ותוסיפו על זה את עולם הרומנטיקה הקולנועית, ואת עולם הציור כציור; המים למשל, הם לא רק מרחב בסיפור אלא גם מחוות למשיחות המכחול של רוי ליכשטנטיין.

.

19. רוי ליכשטנטיין – מימין, מצייר משיחות מכחול. משמאל, חותמת משיחת מכחול (לא התאפקתי בגלל שלל החותמות והשבלונות של אַמְבַּטְיָם).

.

מודן אורגת את היקומים והסגנונות בתעוזה ובחן שמחזירים אותי לשאלת על מה הספר, ולהסתייגות המסוימת שלי מתיוגו כחברתי וכפמיניסטי. קבלת האחר או הפמיניזם מתקיימים פה באופן טבעי, לא כאג'נדה אלא ככוח חיים. אַמְבַּטְיָם הוא יותר לירי מחינוכי. מר יגידו לא לומד לקח, הוא פשוט מתגעגע לאהובתו. השונות היא לא משהו שצריך לקבל, היא המקור האינסופי לעושר ויצירתיות.

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי." מילות הסיום של אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי," אומרת גרגיר חול בסוף הסיפור. זרחי נותנת ליומיום הישראלי את המילה האחרונה. פקק האמבטיה הוא לא רק הפליק-פלק האחרון מגבוה לנמוך, מרומנטי לפרקטי, אלא גם ראייה שאין כאן בריחה לפנטזיה (כמו בסוף מוכרת הגפרורים הקטנה נניח, כשהפנטזיה מחליפה את המציאות), זה קרה באמת, כמו שאומרים הילדים.

וזה השיר הנהדר של הקולות הצפים שהתנגן בראשי בזמן הכתיבה.

*

נ. ב. התאהבתי באַמְבַּטְיָם ממבט ראשון ולא היו לי מילים לכתוב עליו. רק אחרי שנים מצאתי אותן. השבוע הגיע אלי ספרה החדש של גליה עוז מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו? ומיד התאהבתי בטקסט המלא תנופה, המצחיק והמכמיר לב וגם באיורים הנהדרים של זויה צ'רקסקי-נאדי. עוד אין לי מילים לכתוב עליו, ורק למקרה שזה ייקח שנים, אני כבר אומרת: יצא ספר מלא עושר ואושר.

 

*

עוד ספרים נהדרים בעיר האושר

מר גוזמאי הבדאי – לאה גולדברג וירמי פינקוס

מעיל ושמו שמואל – דרור בורשטיין ואפרת לוי

לשבור את החזיר – אתגר קרת ודוד פולונסקי

מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד? (וקדם לו פוסט על הטקסט)

חרוזים אדומים – פניה ברגשטיין וולי מינצי

שירים לעמליה – דפנה בן צבי ועפרה עמית

החושך – מאת למוני סניקט וג'ון קלאסן

ועוד המון

*

ותרועת חצוצרה – אוטוטו ב20 לנובמבר כנס הפנקס הששי לספרות ילדים ונוער!

 

Read Full Post »

על "הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד

"הדייג ונשמתו" היא אחת מן האגדות האמנותיות של אוסקר ויילד.

כאן אפשר לקרוא את התרגום המלא בפרויקט מעבורת (וגם את המקור באנגלית).

וזה התקציר:

דייג צעיר מתאהב בבת ים יפהפייה. הוא רוצה לשאתה לאישה אבל נשמתו האנושית מפריעה. רק אם ישלח אותה יוכל להתאחד עם אהובתו. הכומר מסרב לעזור לו להיפטר מן הנשמה: אהבת הגוף טמאה, בת הים נתעבת ואבודה והנשמה יקרה מכל. גם הסוחרים מסרבים, מסיבה הפוכה: הם מוכנים לקנות את גופו אבל נשמתו לא שווה פרוטה. מכשפה צעירה מבטיחה למלא את מבוקשו בתנאי שירקוד איתה. היא חומדת אותו לעצמה ומקווה שיצטרף לאדונה השטן. ואחרי שהדייג עומד בניסיון הוא מקבל סכין קטנה שבה יוכל לחתוך את צלו מגופו. כי צל הגוף, כפי שמתברר, הוא גופה של הנשמה.

.

הדייג משלח את נשמתו. איור, Ragne Uutsalu (לבלוג של המאיירת)

.

נשמתו המבוהלת מתחננת שלא ישַלח אותה. או שלכל הפחות יתן לה את לבו. אבל אין על מה לדבר. לבו שייך לאהובתו. הוא משלח את הנשמה ורק פעם בשנה הוא חוזר לשמוע מה עלה בגורלה. בשנה הראשונה היא פונה מזרחה ואחרי שלל הרפתקאות היא מגלה מראת פלאים שהופכת את מי שמחזיק בה לחכם באדם. ואז היא "עושה מה שהיא עושה" (כלומר רוצחת מישהו) כדי להשיג את המראה ולשחד את הדייג שיחזור אליה. אבל הדייג מעדיף את האהבה והנשמה מסתלקת כשהיא ממררת בבכי. בשנה השנייה היא "עושה מה שהיא עושה" (עוד רצח) כדי להשיג טבעת פלאים שמעשירה את בעליה. אבל הדייג הצעיר עדיין מעדיף את האהבה. בשנה השלישית היא מתפעמת מרגליה של נערה שרוקדת בפונדק סמוך. לבת הים אין רגליים וסקרנותו של הדייג מתעוררת. הוא מחליט לחבור קצת לנשמתו, רק כדי לראות את הפלא. בדרך מצווה עליו הנשמה לגנוב גביע, להכות ילד ולרצוח איש שעשה עמו חסד. כשהוא מתלונן על רשעותה היא אומרת שזו אשמתו: לו נתן לה את לבו כפי שבקשה, היא לא היתה לומדת להנות מן הרוע.

מתברר שאי אפשר לשוב ולשלח את הנשמה. הסכין שקיבל היתה חד פעמית. ולא נותר לו אלא לאטום את אוזניו לפיתויה ולחזור לשפת הים. שם הוא מתנחל וקורא לאהובתו. הנשמה המסכנה לא מצליחה אפילו להשתחל ללבו. עד כדי כך הוא מלא באהבתו. פתאום בוקעת קינה מן הים והגלים נושאים אליו את גופתה של בת הים. הנשמה מזהירה אותו מזעמם אבל לדייג לא איכפת. לבו נשבר. הנשמה מוצאת סוף סוף סדק ומשתחלת לתוכו. ובבוקר מתגלות על שפת הים גופותיהם החבוקות של הנאהבים. הכומר מקלל אותם ומורה לקבור אותם בשממה. אבל למחרת, כשהוא מגיע לכנסייה, המזבח מכוסה בפרחים מוזרים. ריחם מבלבל אותו כל כך שבמקום לדבר על זעם האל הוא מדבר על האל ששמו אהבה. וכשהוא מגלה שהפרחים המופלאים מגיעים מן הקבר המשותף הוא חוזר בו מקללותיו ומברך את הים ואת כל הדברים בעולמו של האל.

*

חמש הערות על "הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד

.

1. היפוכים

"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד הוא היפוכה של "בת הים הקטנה" של אנדרסן. לא היפוך כללי ועצלני אלא גורף ושיטתי. למשל?

בת הים מתאהבת באדם, הדייג מתאהב בבת ים.

בת הים מנסה להשיג נשמה, הדייג מנסה להיפטר מנשמתו.

אצלה האהבה היא כלי להשגת הנשמה (אהבת הנסיך תקנה לה חלק בנשמתו) ואצלו האהבה כל כך גדולה שהיא דוחקת את הנשמה מלבו. אין מקום לשתיהן.

לבה השבור מסמל את אובדן הסיכוי לנשמה. לבו השבור מאפשר כניסה לנשמה.

שניהם זוכים בסכיני פלא. הדייג משתמש בשלו כדי להיפטר מן הנשמה. בת הים אמורה לנעוץ את שלה בלבו של הנסיך הבוגדני כדי לחזור לחייה הקודמים. אבל היא משליכה את הסכין למים ואז, במין דאוס-אקס-מכינה, היא בכל זאת זוכה בנשמה. (במקום להפוך לקצף על הגלים היא הופכת ל"בת אוויר" שיכולה לצבור נשמה בשלוש מאות שנה של מעשים טובים. תמיד צרם לי הסיום הזה שעוקף את האגדה בפסק הלכה נוצרי. אבל עכשיו אנחנו באוסקר ויילד).

פרדריק לייטון, הדייג ובת הים, 1856-1858

.

ויש עוד היפוכים. רק הטרגיות משותפת לשני הסיפורים; האהבה לא מנצחת. לכל היותר מקוששת לה פרס ניחומים.

*

2. הנמשל, או – איך אפשר להפריד את הנשמה מן הלב?

"הדייג ונשמתו" הוא בעצם משל. הציפוי האגדי נועד להרחיק את העדות כדי לבחון אותה מחדש ללא פניות. יותם התנ"כי  מספר על אטד פירומן שהומלך על העצים, ומתכוון לאבימלך הרצחני שמונה לשופט, ואילו אוסקר ויילד מספר על אהבה אסורה לבת ים ומתכוון לאהבה אסורה לגבר. הכנסייה בדוגמטיות שלה כופה עליו לבחור בין לבו לנשמתו. אבל שורש הרע אינו בנטייה המינית אלא בהפרדה האבסורדית בין הלב לנשמה. כל אהבה היא טובה וטהורה, אומר ויילד. הלב הוא שמגן על הנשמה משחיתות ומרשע. ככה פשוט ועדיין רלוונטי. גם לאיסלם וליהדות.

.

הדייג ונשמתו, קתרין פורסיית

*

3. המחיר

בילדותי לא חיבבתי את "הדייג ונשמתו". היה משהו שכלתני מדי באגדה הזאת. המרפקים החדים של המשל בצבצו מגלימת הקסם. רק שני דברים נחרתו בי בעוצמה: הקביעה ש"צל הגוף הוא גופה של הנשמה", והנאום שבו מקדמת המכשפה את פני הדייג, ושבו היא מציעה לו שירותים שונים בתנאי שישלם את מחירם. אף אחד מן התרגומים לעברית אינו ישיר כמו המקור, שבו היא חוזרת ואומרת:

Tell me thy desire, and I will give it thee, and thou shalt pay me a price, pretty boy, thou shalt pay me a price

כלומר, לתשוקה יש מחיר, בחור יפה, ואתה תשלם אותו. וככל שהיא חוזרת על דבריה הם חורגים מן התשלום שהיא מבקשת על שירותיה, והופכים למין השבעה ואזהרה ממחיר התשוקה; וויילד אמנם שילם את מלוא מחירה: בכלא עם עבודת פרך, בחולי, בפשיטת רגל, בנידוי, בגלות.

.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

4. תומס מאן ואוסקר ויילד

"לא אומר שהכלא הוא הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי," כתב ויילד. "משפט כזה תהיה בו משום מרירות רבה מדי כלפי עצמי. אני מעדיף לומר, או לשמוע שאמרו עלי, שהייתי בן כל כך טיפוסי לדורי, שברוב גחמנותי, ובשם אותה גחמנות, הפכתי את הדברים הטובים בחיי לרעים, ואת הרעים לטובים." (מתוך ממעמקים מאת אוסקר ויילד).

פעם כתבתי על היקסמותו של תומאס מאן ממה שהוא מכנה "כפל דמות" – אם אלה אח ואחות שמשקפים זה את זה ביופיים, או אם ובתה שמשלימות זו את זו. תהיתי אם כפל הדמות הוא דרכו של מאן לצעף את ההומוסקסואליות שלו ולהגניב אותה לספריו, להכשיר אותה דרך הכפילות. אבל מי באמת יכול לומר מה קדם למה – האם הנטייה המינית התחרזה עם איזו תבנית נפשית קיימת או המציאה אותה כדי להגן על עצמה? והאם זה באמת משנה? כך או אחרת הן הזינו זו את זו ואת הפואטיקה שלו.

ואותו דבר (רק אחרת) אצל אוסקר ויילד. האם חיבתו להיפוכים ופרדוכסים, משיכתו לסלסולים והתפעלותו משקרים הן מוּלדות או שאלה הם פיתולי תודעה שמתמרנת בין סתירות; בין לבו הסוציאליסטי הדומע של ויילד לאהבת היופי והמותרות שלו, בין ההומוסקסואליות לדתיות הנוצרית. (וּויילד המיר את דתו לקתוליות על ערש דווי).

הדייג ונשמתו, אייר היינריך פוגלר

*

5. יוצאי הדופן

"המילה, בבואה לציין מעשה זה או אחר, כמוה כאותו מחבט זבובים המחטיא את מטרתו תמיד … כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה"מה" או ה"איך" אף שזה האחרון חשוב יותר, אלא רק מצד ה"מי" לבדו." (מתוך פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים, מאת תומס מאן).

"ישו בחל בשיטות המכאניסטיות המשמימות, חסרות החיים, המתייחסות לאנשים כאילו היו חפצים, ועל כן מתייחסות לכולם באופן זהה; כאילו מישהו או משהו אפילו זהה לאיזשהו דבר אחר בעולם! לדידו לא היו חוקים, היו רק יוצאים מן הכלל." (מתוך "ממעמקים" מאת אוסקר ויילד)

*

סובלנות. אפילוג.

טנסי ריד, ילדה בת 11, כתבה שיר על שלושה סוגי גן עדן וגיהנום: גן עדן וגיהנום של אנשים, גן עדן וגיהנום של בעלי חיים וגן עדן וגיהנום של חפצים. איך הם נראים? בדיוק אותו דבר. זה הטקסט. מרדית מונק הלחינה אותו.

.

הנה החלק של החפצים בביצוע Young People's Chorus of New York City

*

עוד על אוסקר ויילד

חבל טבור מזהב – על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

דם, דמעות וצבעי מים – על "הרוח מטירת קנטרוויל" של אוסקר ויילד

עוד דייגים בעיר האושר

האישה שרצתה להיות מלך (על "הדייג ואשתו" של האחים גרים)

הדייג והשד ואני

*

וכיוון שפורים עוד נמצא בזווית העין – תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

ובלי שום קשר, אבל שווה – ערב מחול כפול:

THE HAPPENING שבו מבצעת תמי ליבוביץ' "סדרת פעולות, מעין פסלים קינטיים ווקאליים המושתתים על קואורדינציה של מכאניקה ורגש."
יש בעבודה משהו פופי, נונסנסי ועתידני כאחת, והמלנכוליה שדולפת מהסדקים מכמירה את הלב. ועוד דברים שכתבתי פה.

על אי הנחת של יצורים מכונפים מאת ניר וידן ועדי שילדן – לא יצא לי לכתוב. זו עבודה מושגית שחושבת על מגדר דרך הגוף, ויש בה מין פיוט רזה בלשני, וגם משהו מ"כפל הדמות" של תומאס מאן.

31 במרץ בשעה 14:00 מרכז ענבל, תל אביב || 1 באפריל בשעה 21:00 מרכז ענבל, תל אביב. להזמנת כרטיסים

*

וגם – אני לא יודעת על מה אתן חלמתן בילדותכן. אני התפללתי כל יום שצוענים יחטפו אותי לקרקס. ואף שחיבבתי את אלה קרי ואת נוריקו סאן, השתוקקתי להתחלף רק עם לילבס ילדת הקרקס. דבורית שרגל יצאה לברר מה עלה בגורלה. והיא זקוקה לכל עזרה כדי להשלים את המסע.

לילבס ילדת הקרקס

Read Full Post »

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

(מתוך "ליל קיץ", נתן אלתרמן)

יש קטע כזה ב"מאה שנים של בדידות" שבו מסתובב מלקיאדס הצועני בין בתי מקונדו עם שני מגנטים רבי עוצמה.

"והנקהלים סביבו נחרדו בראותם כיצד הסירים, הקערות, הצבתות ומחתות הגחלים מידרדרים ממקומותיהם, והקרשים גונחים מעוצמת יאושים של המסמרים והברגים המתאמצים להשתחרר, ואפילו חפצים שהלכו לאיבוד לפני זמן רב נתגלו במקומות שהרבו לחפשם, והיו נגררים בסאון ובערבוביה אחרי מטילי-הקסם של מלקיאדס. 'החפצים יש להם חיים משלהם,' הכריז הצועני במבטא מחוספס, 'העיקר הוא לעורר בהם את הנשמה.'

גם אלתרמן בדרכו הוא מין מלקיאדס שכזה, שמחיה חפצים במגנטי המשוררים שלו, מעורר בהם את הנשמה בדרמטיות שלא מביישת את מלקיאס.

מה שמרשים פה במיוחד הוא ההגיון החדש האלטרנטיבי שבו אלתרמן מנשים את התפאורה ודוחף אותה למרכז הבמה. (האם הוא מוצא את ההיגיון או ממציא אותו? לא רק השורש זהה. מדובר במילים סיאמיות שמחוברות באיברים חיוניים, קשה מאד להפריד ביניהן): קרני האור שיוצרות את הצללים הן רצועות מגלב שמפילות את הדמויות השחורות לרציף בזמן שבעליהן ממשיכים לטייל בנחת, מבלי להבחין במתרחש מעל לראשם ומתחת לאפם.

ולא, הם לא מתעלמים או מדחיקים כדי להנות מן הטיול. אלתרמן לא טוען את הפער הזה בנזיפה, הוא פשוט מפיק ממנו אנרגיה; זה ביקוע הגרעין שלו; ביקוע המציאות באמצעות המטפורה כדי לשחרר אנרגיה שירית.

.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

.

"הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים," כתב פעם בורחס (ועוד לא נלאיתי מצטט). וגם הדימוי הזה של אלתרמן התגלה לי מחדש לאחרונה ובעוצמה רבה, בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

ולא בכדי זה קרה דווקא שם. כי אלתרמן אמנם משתמש במילים, אבל הנפשת חפצים וגילוי חייהם הנסתרים, בהמשך לקביעתו של מלקיאדס, הם הלחם והחמאה של תיאטרון הבובות האמנותי.

ובכל מקרה, אחת מן המשתתפות עיצבה בובה לא קונבנציונלית של דמות וצלה (בלי קשר לאלתרמן או לשירו – כל הפיוט והנסיינות האמנותית של החממה מכוונים לילדים). בובה שצלה אינו סתם העדר אור, אלא כפיל שחור מוחשי שמחובר לכפות רגליה.

למטה, איור ל"המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו. גיבור הסיפור מוכר את צלו לזר מסתורי. זו הסצנה שבה מקלף הקונה את הצל מן האדמה ולוקח אותו. בהמשך הסיפור מתקיים מרדף בין האיש לצלו ששימש מן הסתם השראה לסצנה שבה פיטר פן רודף אחרי צלו שלו.

מתוך "המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו.

.

למטה, פיטר פן תופס את צלו הנמלט, מתוך סרט האנימציה של דיסני (1953). גם בספרו של ג'יימס בארי נתלש הצל על ידי ננה הכלבה האומנת, אבל בספר אין מרדף. הצל הופך לסמרטוט ברגע שהוא נתלש מבעליו ורק כשוונדי תופרת אותו לכפות רגליו של פיטר הוא חוזר לחיים.

.

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

.

ובחזרה לתיאטרון הבובות: רק כשניסינו להנפיש את הצל ולסנכרן את תנועותיו עם תנועותיה של הבובה, התברר לנו פתאום איזו עבדות זו להיות צל, איזו רמת דריכות, התבטלות עצמית וגמישות על-אנושית זה דורש. הרבה יותר קל להיות בבואה; בבואה צריכה לחקות רק את מי שעומד מולה, בזמן שצל הוא משרתם של שני אדונים לפחות, של מי שמטיל אותו ושל מקור האור. כל תזוזה קלה של מי מהם מאלצת אותו להשתנות, להתמתח, להתכווץ, להתרוצץ מצד לצד. ובהמשך לכך – הפנס בדימוי של אלתרמן הוא לא רק מגלב, אלא גם האדון המתנשא מעל כולם, שלא לדבר על אורו (עורו) הבהיר.

אלתרמן כפי שמתברר, לא הרגיש בנוח עם הדימוי הזה. כשלאה גולדברג תרגמה את השיר לרוסית הוא לחץ עליה להחליש את השורות הנפלאות אם לא להשמיטן כליל. הוא חשש שהן יעוררו ב"איזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) … רושם דוחה … מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה."

לא ברור לי למה דווקא השורות האלה הבהילו את אלתרמן. האם החרדה הפתאומית מאסתטיציזם כרוכה במין חשש עמום שיראו לו את הגזענות? (ראו סיום המסה של עמוס נוי על קופיקו). אני לא יודעת. אבל אלתרמן היה מאז ומתמיד משורר ברוטלי, חושני וראוותני. לא מתאים לו לנהוג כמו הזאב של האחים גרים שטובל את כפותיו בקמח כדי להתחזות לעז.

אדולף גומן שכתב על כל הפרשה בפירוט, גם טרח ותרגם את התרגום של גולדברג בחזרה לעברית. והנה גם הדימוי המתוקן בפוטושופ משוררי:

לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים
בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.

לא אמנות ולא הומניזם. רק התכחשות עצמית (שלא לומר סירוס) ואסתטיציזם שקרוב יותר לאוסקר ויילד  מאשר לאלתרמן.

ואם כבר מזכירים אותו, גם אוסקר ויילד התעניין בצללים. הוא כתב בין השאר את "הדייג ונשמתו", סיפור פלאים שבו הצל אינו עבדו של הפנס אלא נשמתו של האיש.

גם לזיהוי הצל עם הנשמה יש היגיון חזותי: הצל הוא חלק בלתי נפרד מן האדם, הכפיל הערטילאי של הגוף הגשמי. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.

למטה, איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" של האחים גרים, אגדה שבה השועל הוא בעצם נסיך מכושף. הצל הלא תואם מסגיר את הנשמה האנושית הכלואה בגוף החיה.

איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" מאוסף האחים גרים.

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

איור אחד נפלא – אורה איתן

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האם אור יכול ללכלך?

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

*

ובלי שום קשר – הפעילות של ספריית גן לוינסקי בשנת 2016 מילאה אותי שמחה וגאווה (אף שכבר אין לי חלק בעשייה). מי שרוצה לרוות קצת נחת מוזמן. ומי שרוצה להשתתף יכול לפנות לדפנה ליכטמן מנהלת הספרייה dafna.gardenlibrary@gmail.com

וגם, אחותי היקרה (גילוי נאות וזה) מקיימת סדרת הרצאות בביתה כדי לעזור לילד אהוב שחלה בסרטן ולמשפחתו. ביום חמישי הקרוב (9 במרץ) תרצה רוני מוסנזון נלקן (המוכרת גם מעיר האושר, פעם הסבירה מה זה להבין דרך הגוף ופעם ניסתה לברר עם אלוהים איזה סוג בובה הוא מעדיף להיות). רוני, בובנאית-על והחצי השני שלי בחממה ובכתיבת חפץ לב, הפכה בשנים האחרונות למטפלת בשיטת רוזן. כאן יש פרטים על הרצאתה, וכאן על הסדרה כולה.

Read Full Post »

פוסט מדמם

1. מעין הקדמה

מעולם לא כתבתי למגזין "עיניים", ופתאום הם מתקשרים ומבקשים, כִּתבי על דם. כן, כך, בלי שיחות נימוסין ולחיצות ידיים, מדלגים על הלבוש והעור, ישר לתוך הדם. לא שלי אמנם; העורך מבקש שאכתוב על דם באגדות.

חשבתי על זה קצת (לא משנה כמה אני עסוקה, המחשבות תמיד בולעות את הפיתיון). אגדות הן עסק רצחני לכאורה, כמו סרטים מצוירים, רק עם דם.

ובמחשבה נוספת הן קרובות יותר לחלומות, בנטייה שלהן להמחשה, להמרת מושגים מופשטים בתמונות. במציאות אין "צורה" לרגשות, אבל באגדות כמו בתת מודע, הם זוכים למימוש חומרי.

(המטפלת שלי בדמיון מודרך טענה שדם זה כאב. ופעם במהלך טיפול, גיליתי בתוכי אגם תת קרקעי של דם. והיא תיכף שאלה מי גרם לכאב הזה, ועוד לפני שסיימה את המשפט, נורה אבא שלי מתוך הדם, צעיר, קפיצי ונקי מרבב כמו פקק מבקבוק שמפנייה. כתבתי על זה קצת כאן אבל זה לא הנושא עכשיו).

נלי אגסי, ללא כותרת, 2008 (אגסי היא בכלל אמנית דם. ראו את שמלות הכאב)

בין האגדות שדגו המחשבות היה סיפור מוקדם של מרי דה מורגן שבו ממיתה אחיינית מרושעת את עץ השושן הקסום של הגיבורה. היא טומנת נחש ירוק מנצנץ בין שורשיו. זהו עץ האהבה, ובעלה של הגיבורה אמנם זונח אותה ומעדיף את אחייניתה. סכנה גדולה נשקפת לבנה אם לא תחייה את העץ. ויש רק דרך אחת לרפא אותו: עליה לפלח את לבה באחד מחוחי השושן ולהניח לדם לזרום אל שורשיו. וזה בדיוק מה שהיא עושה. דם הלב האימהי ממית את נחש הקנאה. העץ חוזר ומתלבלב, וכשפרחיו נפתחים הם כבר לא לבנים אלא אדומים מדמה.

איך, איך הם לא חשבו על זה, הגננים של מלכת הלבבות ששתלו שיח שושן לבן במקום אדום! הם יכלו להשקות אותו בדם לבבות הקלפים שלהם, זה מה שחשבתי בהתחלה, אבל לא, הגננים היו קלפי עלה, כמובן (ובאנגלית ספייד, כלומר את חפירה).

גם הזמיר של אוסקר ויילד, מחיה שושנה באותה שיטה. ואם לא די בזה, הוא גם שר בזמן שהחוח ננעץ בלבו. ויילד (שהקדים את דה מורגן בכמה שנים) כמעט מטביע את הזמיר המסכן בסרקאזם שהוא שופך לסיפור, ואני מבינה לליבו. גם אני קצת נרתעת מהתרביך הקורבני של רגש ודם. אני מעדיפה את הדם המחושב של חוסה ארקדיו מ"מאה שנים של בדידות"; הוא נרצח כזכור, בחדר השינה שלו, ומיד אחרי הירייה:

חוט דם יצא מתחת לדלת, עבר את הטרקלין, יצא לרחוב, הלך בקו ישר על פני טרסות מבותרות, ירד במדרגות ועלה במדרכות, עבר לאורך רחוב התורכים, פנה ימינה בפינה אחת ושמאלה בפינה אחרת, פנה בזווית ישרה אל בית משפחת בואנדיה, נכנס מתחת לדלת הסגורה, עבר את טרקלין האורחים סמוך לקירות כדי שלא להכתים את השטיחים, המשיך אל הטרקלין השני, עקף בעיקול רחב את שולחן האוכל, הלך במסדרון הבגוניות ועבר באין משגיח מתחת לכסאה של אמראנטה, שהית נותנת שיעור בחשבון לאאורליאנו חוסה, נכנס דרך המזווה ויצא במטבח, בשעה שעמדה אורסולה [אימו] לבקע שלושים ושש ביצים לאפיית הלחם.

חוסה ארקדיו אינו ילד קטן אלא ענק מגושם "שמנפיחותיו קמלים הפרחים". אבל חוט הדם שלו בכל זאת ממהר לאמא, לבשר לה על מותו, ובדרך הוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיחים. זה כל כך נגע ללבי, הפרט הזה, העדינות המפתיעה של הדם, הקפדנות של ילד שמנסה לא לצאת מהקווים.

.

2. חַכִּי חַכִּי

בלי רגש אין אמנות (ולפעמים נוצר הרושם שדי בו, כמו בסלוגן של יס, "לא תפסיקו להרגיש") אבל אני, מה לעשות, מאמינה ב"צורה", באופן שבו היא חושפת את הרגש, מכילה ומשנה אותו. וככל שהיצירה יותר טעונה ומדממת, כך היא זקוקה יותר לצורה שתציל אותה מסנטמנטליות ופשטנות.

דורית נחמיאס, חכי חכי (לחצו להגדלה)

חַכִּי חַכִּי של דורית נחמיאס (לחצו להגדלה) היא פיסת עבר טעונה ומדממת מחולקת למנות קטנות מרובעות (מה יותר קשה, לרבע את הלב או את המעגל?). חלקן מוסתרות מאחורי תריסים מוגפים של רקמה. "כמו מחט בלב" כתב עליה עמוס נוי וגם פירט, אבל העוצמה הרגשית שלה נובעת לטעמי, מן האופן שבו התוכן מעוגן בצורה.

רקמה היא עניין חמקמק, כולו כיסויים והסתרות. תכי הריקמה מכסים את פני הבד, אבל גם התך עצמו, חלקו גלוי וחלקו זוחל מתחת לפני הבד. ובכלל, הבד הוא כמו שטיח שמתחתיו תוחבים את כל הקשרים הבלתי ייצוגיים (גם קשרים פשוטים שמונעים מן החוט לברוח ולהיפרם, וגם הקשרים המכוערים בין חלקי הרקמה השונה). מרחוק יש למלאכת הריקמה חזות נשית, עדינה ושלווה. מקרוב זאת מלחמה שתוקה, אינספור דקירות בחרב קטנטנה, שיחזור של כאב ואולי גם ניסיון לאחות.

חַכִּי חַכִּי מזכירה לי את הגב של הנשים האלה, נסייניות של שמן שיזוף (1940).

חַכִּי חַכִּי היא יצור כלאיים בין מפית משובצת לתשבץ לא גמור. מימין הוא עדיין פתוח, הגריד עוד לא הושלם. את ההגדרות אפשר רק לנחש. הפתקים שעוד לא כוסו ברקמה מצטרפים לשלושה משפטים שבורים. הקריאה מכתיבה את הכיוון: מלמעלה למטה, במדרגות למרתף. זה לא משחק "סולמות וחבלים", רק חבלים, שנקראים גם נחשים לפעמים (ופיתוי הוא לפעמים נחש שמעמיד פני חוט תמים).

פול קליי, "גינה לאורפאוס". (ציור נוסף בסדרה, נקרא "ארכיטקטורה של יער" וגם נראה כמו הפשטה גיאומטרית של סבך. ומצד שני, "יער" בצרפתית, הוא גם הכינוי של סבך קורות העץ בתקרה של עליית הגג).

על התמונה שלמעלה כתבתי מזמן (בפוסט על היחסים הפיוטיים בין התמונות של פול קליי לשמותיהן): אוֹרפאוּס היה כזכור, גדול המוסיקאים של המיתולוגיה היוונית. כאשר שר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות אליו בחבלי קסם וגם עצים ואבנים היו נעקרים ממקומם. כשאהובתו אוורידיקה מתה מנכישת נחש, הוא ירד אל השאול להחזירה. הקווים של הרישום הזה הם גם נייר תווים, גם מיתרי נבל וגם מדרגות. זה גן מוסיקלי, מלא תנועה שיורדת אל תחתית הדף ואל השאול.

ולמדרגות עצמן:

שַׂקֶמַח, שַׂקֶרַח

מתוך משחק שבו מגלמת הילדה שק קמח למכירה. סוחבים אותה על הגב וקוראים, "שקמח, שקמח, מי רוצה שקמח?" גם בלי השקרח (המתגנב, השקרני, שבכלל אי אפשר לשאת אותו על הגב כי הוא קפוא, מה פתאום קרח בכלל, מישהו נפצע?) החיפצון כבר לא תמים ומשחקי כי:

תֶּכֶף אֲנִי אֶתֵּן לָךְ סִיבָּה. לִבְכּוֹת

דורית נחמיאס, פרט מתוך חַכִּי חַכִּי

הניקוד של "לבכות" מתמוסס ונוזל כמו דמעות תיקון טעות: הנקודות הן ראשי סיכות ש"נוזלות" כמו דמעות חדות והופכות גם את החוטים המשתלשלים לימינן ולשמאלן לבכי. וישנם גם החוטים המזדקרים לצדדים שלא כדרך הטבע והגרוויטציה. וגם השיבוש הקטן הזה מעורר אימה ליד הטקסט השלישי והאחרון:

דורית נחמיאס, פרט מתוך חַכִּי חַכִּי

(עוֹד יֵשְׁ) כלומר יש עוד, באותיות שוכבות, מנוגדות לכל כיוון מקובל ומכותרות בסוגריים ירחיים, מתחת לכל כובד התשבץ. שלא לדבר על הניקוד המוזר: שְׁ שוואית שמדגישה את צליל הששש… המהסה של הש'.
(והנה פתאום נחבטתי בתחתית התשבץ והפוסט).

ולסיום, חלום ילדות חוזר של ויטו אקונצ'י, מגיל שש או שבע (על כאב ועל אמנות).
הוא חלם שהוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע לאחור, מזועזע, מבוהל. השתן משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו מבועת, ואז הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.

*
עוד באותם עניינים:

דם, דמעות וצבעי מים (ברוח מטירת קנטרוויל של אוסקר ויילד)

על הרוקי מורקמי

שמלת הדם של רבקה הורן

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה

על שלוש אחיות של עגנון

*

ובלי כל קשר, שני אירועים משמחים:

ערב ההשקה לגיליון שיטוט – הגיליון השני של כתב העת גרנטה

יוקדש להרהורים על מסעות ונדודים, שיטוט ושהות

ויכלול קטע מ"רפול והים" בבימויו של יונתן לוי!

הערב ייערך במוזיאון תל אביב, ב19 במרץ בשעה 19:00 לדף האירוע בפייסבוק

*

וגם – פתיחת תערוכה למולו וצגאי

.

Read Full Post »