Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוליי’

"בכל אשר אלך אני מוצא את פּוּ," כתב א. א. מילן, בשמו של כריסטופר רובין. ככה אני עם מרינה אברמוביץ' (שמכאן ואילך תיקרא מרינה, הגענו לשלב של שמות פרטיים). והפעם שבע הערות על Imponderabilia  עבודה מ1977 שבה ניצבו היא ואוליי עירומים בפתח גלריה וכל מי שנכנס עבר ביניהם.

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי, 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי, 1977

*

1. פורטרט עצמי

ראיתי תיעוד של העבודה לפני שנים. לכאורה משעמם; אנשים עוברים בפתח. המון אנשים, כמו ברכבת התחתית בשעת עומס. ובעצם מרתק ואפילו מותח.

אם יצירת אמנות היא ראי שכל אחד רואה בו את עצמו, Imponderabilia הופכת לפורטרט גלוי של הקהל: יש מי שעובר לאט לאט, מתעקש לא לצדד את גופו, משתהה על החיכוך ומקנח במבט ממושך במרינה, ויש מי שעובר במהירות, ללא הבעה, או בחיוך קטן של "איזה קטע", או בהתפתלות חתולית. מישהו עוצר באמצע ומביט למרינה בעיניים (הרוב פונים למרינה, לא ברור אם הם מחקים זה את זה, או שזה התינוק הפנימי שבוחר בחזה של האמא). מישהי נותנת לה נשיקה חטופה על הלחי, גבר מתעכב כדי ללחוש לה משהו (דברי זימה מן הסתם). מישהו עובר ונעמד לצפות. אני מתעצבנת שהוא מסתיר לי. זו בעצם לידה, הם נולדים מחדש מתוך האיש והאישה העירומים, בסדרה של פורטרטים עצמיים לא מודעים. יש למרינה את הכשרון הזה, לקלף אנשים.

הנה סרטון לטעימה (האיכות איומה אבל התחליפים עוד יותר גרועים).

*

2. פיתחו את השער

הרעיון שמאחורי העבודה על פי מרינה: האמנים הם השער לאמנות.

*

3. החפץ והקרבן

האמנים כשער זה מימוש המטפורה, זה ההפך מהאנשה, כלומר חיפצון על גבול הכישוף. הם לא חופשיים לפעול, מישהו הפך אותם לשער.

אלן ג'ונס, מתלה כובעים

אלן ג'ונס, מתלה כובעים

.

מן האדם-חפץ לקורבן הדרך קצרה. לפי האגדה הגיאורגית קרס מבצר סוראם שוב ושוב. מגדת עתידות אמרה שרק אם צעיר כחול עיניים ייקבר חיים בתוך הלבנים הוא יחזיק מעמד. סרגיי פראג'נוב עשה על זה סרט יפהפה.

מבצר סוראם

מבצר סוראם

מסכת מגש הכסף בבצוע ילדי

"אנחנו מגש הכסף" אומרים הנערה והנער (עוד נערה ונער) בשירו של אלתרמן. מן הקורבן לחיפצון ובחזרה. בתמונה: מסכת מגש הכסף בבצוע ילדי יגור בהדרכת רבקה שטורמן

*

4. הרקע והדמות

על פי פסיכולוגיית הגשטלט אנחנו מחליטים כל הזמן מה הדמות ומה הרקע, ולפי זה מפענחים את הדימוי. הדוגמא המפורסמת היא הגביע שהוא בעצם הרווח בין שני פרצופים בפרופיל.

גביע או שני פרצופים בפרופיל?

גביע או שני פרצופים בפרופיל?

.

מי הרקע ומי הדמות ב Imponderabilia מי הגיבור, השער או מי שעובר בו? זו שאלה אתית והררכית שהעבודה מציפה. מצד אחד המפתחות אצל האמנים, כלומר השליטה, ומצד שני הם בסך הכל השער, משתמשים בהם, הם חשופים, הם תקועים (ובזמן האחרון היו לי כמה מפגשים שהראו לי באיזה שפל מדכא ודרגת חיפצון נמצאים סופרים. אם הייתם יודעים הייתם בוכים).

*

5. קריאטידות

Imponderabilia גרמה לי לחשוב על הקריאטידות (שער או עמוד, זה לא באמת משנה). קאריאטידה היא עמוד אדריכלי מפוסל בצורת דמות אנושית. שש הקריאטדות הראשונות ניצבות עד היום במרפסת צדדית של מקדש ארכתאון באקרופוליס. על פי האדריכל הרומאי ויטרוביוס הן הוצבו שם בעקבות מלחמות אתונה בפרסים. העיר קאריה חברה לפרסים והאתונאים הרגו בנקמה את כל הגברים ושיעבדו את הנשים. כדי להנציח את ההשפלה הן פיסלו אותן כעמודים ועד היום הן נושאות את נטל הגג והבושה.

קריאטידות, אקרופוליס, אתונה

קריאטידות, אקרופוליס, אתונה

*

6. בחזרה לגן עדן

אבל בגלל שמרינה ואוליי הם זוג ועוד עירום, הם מגלמים בעל כורם גם את אדם וחווה. אמנם גורשו מגן עדן, אבל בגלגולם החדש כאמנים הם מאפשרים לחזור אליו. למטה בתמונה של מסצ'ו אפשר לראות את השער ממנו גורשו.

מזאצ'ו, המאה ה15, הגירוש מגן עדן

מזאצ'ו, המאה ה15, הגירוש מגן עדן (כשניקו את הציור ניקו גם את העלים שכיסו את חלציהם שהיו תוספת מאוחרת)

ואני לא מתכוונת לחזרה לגן עדן רק באופן כללי ורומנטי, אלא במובן הקונקרטי שעליו מדבר היינריך פון קלייסט ב"על תיאטרון המריונטות". המספר במסה הזאת (שמתחזָה לסיפור) מתפלא על העניין שמגלה ידידו הרקדן בתיאטרון הבובות העממי. הבובות לדעתו הן בידור להמונים שאין לו קשר לאמנות. הרקדן לעומת זאת, מעריץ את תנועותיהן החינניות של הבובות: איבריהן פועלים כמטוטלות. לכל תנועה יש מרכז כובד משלה. כל תזוזה מקרית יוצרת מעין ריקוד. הבובות אינן משועבדות לכוח הכובד. הן יכולות לרחף בלי מנוחה. הן לא מתייפייפות כמו רקדנים והן לא סובלות ממוּדעוּת עצמית שמקלקלת את החן הטבעי.

המספר מסכים עם הטענה האחרונה ותורם סיפור משלו: נער מלא חן שהכיר ניגב יום אחד את רגלו. הוא הציץ בראי והבחין שהוא דומה לפסל מפורסם של נער המוציא קוץ מרגלו. הנער ניסה לחזור על התנועה ולא הצליח לשחזר אותה. הוא ניסה שוב ושוב, עד שהתנועה הטבעית הפכה למעושה ומגוחכת.

המוּדעוּת העצמית על פי קלייסט, מפצלת וזורעת ספק וביקורת. היא "מגרשת את האדם מגן העדן" של התמימות, מן הפשטות המושלמת של החומר הדומם ושל בעלי החיים. רק האל הכל-יודע יכול להגיע לחן של הבובה. לכאורה מדובר בשני קצוות, הנחות ביותר והנעלה ביותר, ובעצם מדובר במעגל: ככל שאתה מתרחק מנקודה מסוימת אתה גם מתקרב אליה, עד לנקודת המפגש שבה מתאחד לו החומר הפשוט עם האל האינסופי. וזוהי גם תקוותו של האדם: למצוא את "הכניסה האחורית" לגן העדן, לחזור אל התום המוחלט, דרך הידע, לזכות בהרמוניה אלוהית בין מחשבה, רגש וגוף.

*

7. לפני ואחרי (מוסר השכל)

1977, 2010

Imponderabilia 1977, 2010

Imponderabilia בוצעה לראשונה ב1977 בגלריה לאמנות בבולוניה, ולאחרונה ב2010, במסגרת הרטרוספקטיבה שנערכה לאברמוביץ' במומה. בתמונה מימין מחליפים את מרינה ואוליי שני אמני מיצג צעירים. מרינה עוברת ביניהם (ובעצם היא לא בדיוק עוברת, נראה שהיא מתייצבת לצילום). מה ההבדל בין שתי הגרסאות, מלבד הליהוק?

זה כמו בפרסומות למכוני הרזיה, רק הפוך: ב1977 הפתח היה רזה, ומרינה אפילו צמצמה אותו, כשהותירה מרווח בינה לבין המשקוף (ראו בתמונות למעלה וגם בסרטון), מה שהגדיל את החיכוך בינה לבין העוברים ושבים וגם הטיח אותה (בקטנטן) שוב ושוב במשקוף. גם זה פורטרט עצמי בפני עצמו, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנושא הוא התרחבותו של הפתח. בשער האמנות של 2010 אפשר לעבור בנוחות בלי להתלבט או להתחכך. כי ככה זה כשמתמסדים. אסור להטריד את הקהל הבורגני של המוזיאון. חייבים למנוע חיפצון ומעשים מגונים ובכלל לשייף את הציפורניים. מן העבודה הפרובוקטיבית המצחיקה והעצובה והשורטת נותר רק המונומנט הריק, הפורטרט העצמי של הממסד.

*

ביום רביעי הקרוב 29/5/13  בשעה  20:30 תתקיים בבית מיכל ברחובות הקרנה של הסרט התיעודי "האמנית נוכחת", על הרטרוספקטיבה של מרינה במומה, וגם אני אהיה שם לשיחה על הסרט ובכלל.

*

עוד על מרינה אברמוביץ'

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

מסחר הוגן – על המפגש איתה

למה המלכה תמיד מנצחת? על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ'

*

עוד באותו עניין

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר

על העמוד של רבקה הורן

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

על סידבד של ויטו אקונצ'י

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

Read Full Post »

באחד מאותם צירופי מקרים שאיפיינו את זוגיותם של מרינה אברמוביץ ואולאיי – הם כמעט נפגשו בארץ בשבועות האחרונים. אוליי התארח ברוגטקה, בר טבעוני המופעל על ידי קואופרטיב של אקטיביסטים בדרום תל אביב, וקצת אחריו הגיעה מרינה לפתיחת "8 שיעורים על ריקות עם סוף טוב", תערוכת היחיד שהיא מציגה במרכז לאמנות עכשווית. יותר מעשרים שנה חלפו מאז מיצג הפרידה שלהם על החומה הסינית. וזוהי מעין הזדמנות לברר "מה קרה בסוף" ולחשוב קצת על חתרנות ועל תהילה, על אגו, על אֶרוֹס ועל הזמן, ומה שהוא עשה להם ולנו.
על המפגש עם אולאיי (האיש שגנב את הציור החביב על היטלר) כבר כתבתי. עכשיו תורה של מרינה.

*

ביקור הגברת הזקנה

אם להאמין לויקיפדיה, מרינה אברמוביץ' מכנה את עצמה "הסבתא של עולם המיצג". קשה לעמוד בפיתוי לקרוא לפוסט הזה "ביקור הגברת הזקנה". הרי לשם כך הגיעה לכאן. אלא שאין שום דבר סבתאי במרינה אברמוביץ'. המיצגנית בת הששים ושלוש נראית צעירה בעשרים שנה מגילה, נמרצת, עסיסית וכריזמטית, מעין הכלאה בין כוכבת רוק לרס"רית רבת עוצמה. מסתבר ש"כאשר יענו אותה (כלומר כאשר תענה את עצמה) כן תרבה וכן תפרוץ". במקום הקדושה המעונה מן החלומות עלתה אל במת הסינמטק מכשפה פגאנית נוסח "הסכין המעודן" (טרילוגיית הפנטסיה של פיליפ פולמן). "האנרגיה היחידה שיש היא האנרגיה האירוטית", היא חוזרת ואומרת שוב ושוב. רואים.

האולם הגדול של הסינמטק מלא מפה לפה. אני מזהה הרבה ראשים מאפירים. זוהי מעין פגישת מחזור, כל המי ומי של עולם המיצג בישראל. יש גם כמה סטודנטים. מרינה אומרת שהיא שמחה לראות פנים צעירים, כך היא יודעת שאמנות המיצג עדיין חיה. אני חושבת על המפגש עם אוליי לפני כמה שבועות; הגיל הממוצע ברוגטקה היה נמוך בהרבה. ככה זה תמיד במחתרת, הרחק מהפנתיאון.

אמנות הכאן והעכשיו

אברמוביץ' פותחת את המפגש במניפסט אמנותי שכתבה: רשימה ארוכה של צווי "עשה" ו"אל תעשה". בכל פעם שהיא מגיעה לקצה של דף היא משליכה אותו על הבמה. המניפסט לא מעניין, שטוח, צעקני, אבל אי אפשר לגרוע עין ממנה. כשהדף האחרון מוטל על הבמה היא מדברת קצת על אמנות המיצג: אמנות ההווה, היא קוראת לה, הכאן והעכשיו. איכות המיצג לא נגזרת מהרעיון אלא קודם כל מנוכחותו המרוכזת של האמן, מיכולתו להיות במה שהוא עושה ולהביא את הקהל לשם. ההשקפה הזאת מתבטאת בין השאר, בהכשרתה: קצת מורים לאמנות, והרבה שמאנים ברחבי העולם – אבוריג'יניים, טיבטיים, דרום אמריקאיים, רוסיים (עיינו ערך "מכשפה פגאנית").


הצד שלו הצד שלה

בין קטעי הוידאו שהיא מראה Expansion in space שבו היא ואולאיי העירומים מטיחים את גופם בעמודים שמשקלם כפול ממשקל גופם. גם אוליי בחר להראות קטע מאותה עבודה. כתבתי על זה כאן וגם הבאתי את הוידאו. הדגש של מרינה אברמוביץ' שונה לגמרי. עד למיצג הזה, לפי דבריה, היא הופיעה לפני אנשים מעטים, בעיקר חברים. וכאן בפעם הראשונה היא הציגה לאלפי צופים. היא גילתה את האנרגיה שהיא יכולה לשאוב מהקהל. היא מציינת בזלזול מסוים שאולאיי עזב באמצע והיא אפילו לא שמה לב, היא היתה בטרנס. זה נכון ולא נכון. היא אמנם לא מפנה את ראשה אבל באופן אינסטינקטיבי היא פולשת לתוך הטריטוריה שלו, מגדילה את התנופה. היא מראה לנו קטע קצר ומדלגת לסוף. "זה אחרי שעתיים", היא אומרת, "אתם שומעים את הקהל, איך הוא צועק לי להפסיק?"

אחרי הפרידה מאולאיי היא היתה אבודה, אישית ואמנותית. זה דחף אותה לעשות משהו מהפכני באמת. כלומר הצגת תיאטרון. להעלות את חייה על במה. מאז היא מעלה את הביוגרפיה שלה כל כמה שנים, ובכל פעם היא מתמסרת לבמאי אחר. בפעם הבאה ב2011 זה יהיה בוב וילסון במנצ'סטר. וילם דפו הולך להיות המספר. יהיה מרתק.

אלביס פרסלי, מריה קאלאס, מרינה אברמוביץ'

היא מסיימת בשני קטעים של "בודי דרמה". (היא המציאה את המונח). אלה לא מיצגים אלא קטעים מהחיים: המופע האחרון של אלביס המתפרק (צולם על ידי תחנת טלויזיה גרמנית ומוקרן ללא רשות, היא מכריזה בשמחה), והמופע האחרון של מריה קאלאס – שדומה לרגע למרינה באופן מפליא – ובו רואים את קאלאס חזקה וכובשת כשהיא שרה על במה, ושתי דקות אחרי זה בתשואות היא הופכת לילדה מבוהלת חיישנית מחפשת אישור. מרטיט לב. שניהם.
והרהור נוסף: אברמוביץ' מייחסת את עצמה לשושלת הזאת, של אלביס ומריה קאלאס, לא פחות מזו של בויס, או אקונצ'י, או ברוס נאומן.


סחר חליפין

אחרי כשעתיים של הרצאה – היא מצהירה שתענה על שבע שאלות. זה המספר חביב עליה. היא במיטבה כשהיא עונה. זה ברור; הרצאות זה סוג של תיאטרון. מכינים אותן מראש, חוזרים עליהן. שאלות זה חד פעמי כמו מיצג. אמנות ההווה, הכאן והעכשיו. מישהו שואל על זמן. אברמוביץ' אומרת שתמיד לוחצים עליה לקצר את המיצגים שלה. אומרים לה שהחיים נהיו מהירים, האמנות לא יכולה להשתרך מאחור. היא לא מסכימה. להפך. ככל שהחיים נהיים מהירים יותר האמנות צריכה להאט. אין תחליף לזמן. ככל שמשך המיצג מתארך החוויה יותר טרנסדנטית. באירועים המיצגיים שהיא אוצרת היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות. זה סחר הוגן, היא אומרת. זמן תמורת אמנות.

למעלה – מרינה אברמוביץ' מבצעת מחדש את המיצג Rhythm 10 בסרטה "הכוכב" 1999 (קצת סבלנות, זה קורה אחרי שהיא מספרת על ההתנקשות בחיי סבה הפטריארך). העבודה מזכירה את הסצנה שבה מקפץ "אצבעוני" של האחים גרים בין סכיני הקצבים.  "נדודי אגודלוני", כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי לאוסף המלא.

*

כתבתי על מרינה אברמוביץ' גם:

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

למה המלכה תמיד מנצחת? (על שבע עבודות קלות של מרינה אברמוביץ')

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

מה שפרה אנג'ליקו לימד אותי על מרינה אברמוביץ' (לא בכוונה)

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר (על אולאיי)

ובהקשר כללי יותר – מיצגניות וגיבורים

ועוד

Read Full Post »

המיצגנים מרינה אברמוביץ' ואוליי* (כינויו האמנותי של אואה לייסיפן) נפגשו באמסטרדם ב 1976 והחליטו ליצור ישות משותפת, מעין "גוף דו ראשי" בשם "האחר" שבאמצעותו יחקרו נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. שיתוף הפעולה הסתיים ב 1988, בעבודה שבה צעדו זה אל זה משני קצות החומה הסינית. בסופו של דבר הם לא נפגשו במרכז. אוליי פרש בדרך.**

מרינה אברמוביץ': "הבעיה העיקרית במערכת היחסים הזאת הייתה השאלה מה לעשות עם האגואים של שני האומנים. הייתי צריכה למצוא דרך להשקיט את האגו שלי, כפי שגם הוא עשה, כדי ליצור מעין מצב אנדרוגני שאותו כינינו 'מות העצמי'." כדי לממש את "מות העצמי", הם סתמו את נחיריהם בצמר גפן, וחיברו בין הפיות שלהם תוך כדי שאיפת החמצן זה מזה. מקרופונים שנטמנו בגרונם הגבירו את קול נשימותיהם. לקח להם שבע עשרה דקות לאבד את הכרתם.

ויותר מכל התמונה כאן למטה לא יוצאת לי מהראש. מצד אחד בגדי החג הפשוטים. הניקיון, הסימטריה, התנועה הסמויה בין מסתורין של סיפור מיתולוגי לבהירות הקרירה של איזה לוגו. הילת העצב, הסכנה.

האלכסון התחתון של הקשת משכפל את זווית הגוף של הגבר. האלכסון העליון מתחרז עם זווית גופה של האישה. שניים שדורכים ביחד קשת. מופת של איזון ושיתוף פעולה. רק שהחץ, החץ מכוּון דווקא ללבה של האישה.

וזו לא רק הקיצוניות המולדת והמוכחת של מרינה אברמוביץ'. זה לא שאפשר בפשטות להחליף כיוונים; הגבר גבוה מהאישה. לו היינו הופכים את הקשת החץ היה מגיע לבטנו. כדי לכוון אותו ללב הם היו צריכים להרים את הידיים באופן לא טבעי.

0

פלאש בק, חליל בלבין ומרב קמל, 2017 (מחווה ותעלומה: איך החץ הגיע לפנים כשהיה מכוון ללב? אני עוד חושבת על זה).

* גם אוליי וגם מרינה ביקרו בארץ לאחרונה. הייתי בשני המפגשים:

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר – על המפגש עם אוליי

מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה

** עודכן בתגובות.

Read Full Post »