Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוליב קוקרל’

זה החלק השלישי בסיפורה של מרי דה מורגן "זרעי האהבה". מומלץ להתחיל מהתחלה.
לחלק הראשון
לחלק השני

*

באותו בוקר, כשרכב בן המלך לציד, הוא עצר בדלת הבקתה ובקש מבלנשליס כוס מים. זו היתה הפעם הראשונה שבה פנה אליה ולבה התפעם באושר. בלילה כשבדקה את העציץ שלה, גילתה נבט זעיר מבצבץ מן האדמה.

ולמחרת כשחצה את הגשר, שוב עצר הנסיך בדלת הבקתה, כל יום עצר ודיבר עם בלנשליס וכל יום בילה יותר ויותר בחברתה. ובינתים צמח לו העציץ וגדל ובלנשליס ראתה שזה עץ שושן מכוסה בניצנים זעירים.

ערב אחד, כשהנסיך חזר מהציד, הוא נכנס עם בלנשליס לבקתה ובקש את ידה, ואמר לה שיום אחד יהיה מלך וגם היא תהיה מלכה.

בלנשליס התייפחה מרוב אושר; וכשניגשה לעציץ שלה גילתה שאחד הניצנים נפתח לשושנה לבנה נהדרת שריחה מילא את החדר.

וכך נישאה בלנשליס לבן המלך והשמחה היתה רבה. כל הארץ הוארה לכבוד החתונה; גבירות מעודנות שירתו את בלנשליס, תכשיטים יפהפיים הועתרו עליה ושמלות יפות נתפרו לה; אבל היא עדיין הוקירה את העציץ עם עץ השושן שלה יותר מכל, והעץ אמנם גדל וגדל והפך יפה יותר מיום ליום כששושנים חדשות פרחו.

ואילו זאיר התקנאה מרות בבלנשליס שתזכה במלוכה, ואף שבלנשליס היתה מאד חביבה אליה ונתנה לה מתנות יפות, והזמינה אותה לגור בארמון, זאיר בכל זאת שנאה אותה. יומם ולילה חשבה איך תוכל לפגוע בה, ובכל פעם שראתה כמה מאושרת בלנשליס וכמה היא אהובה על ידי בעלה, גברה שנאתה עוד יותר. וכך עברו הימים. השושן של בלנשליס הפך לעץ גדול והיא נטעה אותו בגן הארמון, מתחת לחלון חדר השינה שלה כדי שתוכל לראותו בבוקר ברגע שתפקח את עיניה. כל בנות הלוויה ידעו שזה המקום החביב על הנסיכה בלנשליס. שם, בגן הארמון, ליד עץ השושן היפהפה שלה, היתה יושבת במשך שעות, מביטה בפרחיו ושואפת את ריחם. היא לא הרשתה לאיש לקטוף אותם, והיתה משקה את העץ במו ידיה. כל בוקר היתה ממהרת אל העץ, פולה את החרקים מענפיו ומסירה את העלים המתים. לפעמים, כשאיש לא ראה, היתה מצמידה את שפתיה לשושניו; וזאיר שעקבה אחריה בחשאי תהתה למה בלנשליס כל כך אוהבת את העץ.

עץ החיים, גוסטב קלימט

כעבור זמן נולד לבלנשליס ילד קטן, יורש עצר. היא היתה אפילו יותר מאושרת מקודם ובעלה אהב אותה אפילו יותר. הפעמונים צלצלו לכבוד הולדת הנסיך, השמחה היתה רבה, ועץ השושן צמח מהר כל כך שכשבלנשליס יצאה לגן עם תינוקהּ, היא כבר יכלה לעמוד בצלו.

"את אישה מאושרת מאד, הדודנית בלנשליס," אמרה זאיר שהגיחה מאחוריה בזמן שעמדה מתחת לעץ.

"אני באמת מאושרת," אמרה בלנשליס והביטה בתינוק. "ואני מקווה דודנית זאיר היקרה, שגם את תהיי מאושרת כמוני."

"זה לא יקרה," אמרה זאיר, "כי את תהיי מלכה יום אחד, ואני לא."

"אני לא מאושרת בגלל שאני עומדת להיות מלכה," אמרה בלנשליס, "אלא בגלל שאני אוהבת את בעלי ואת התינוק שלי בכל לבי."

"ומלבד בעלך והתינוק, את מי את הכי אוהבת?" שאלה זאיר.

"מיד אחריהם אני הכי אוהבת את עץ השושן שלי," אמרה בלנשליס, והיא צחקה וכרכה את זרועותיה על גזעו.

"ואם העץ ימות, את תהיי מאד עצובה, הדודנית בלנשליס?" שאלה זאיר ועיניה נצצו בלהיטות.

"כן, אם העץ שלי ימות זה ישבור את לבי, אני חושבת," אמרה בלנשליס והחווירה מעצם המחשבה.

מאותו יום לא חשבה זאיר על דבר, מלבד איך להרוג את העץ הכֹּה אהוב על דודניתה. ראשית תלשה את עליו וקצצה את ענפיו, אבל עלים חדשים התלבלבו במקום הקודמים והענפים הכרותים התחדשו והסתעפו. אז לקחה זאיר סכין חדה ונעצה אותה בגזע וקילפה אותו עד שדימם. אבל החתך התאחה עד מהרה, הקליפה התחדשה והעץ נראה יפה יותר מקודם. מה שלא ניסתה העץ רק גדל וגדל, היא לא הצליחה לפגוע בו.

(סוף החלק השלישי)

*

וכמה הערות

בלנשליס מתבשמת באהבתה, פשוטו כמשמעו. היא מבלה עם העץ יותר מאשר עם המלך. היא מנשקת ומחבקת ומלטפת אותו ומלבבת אותו במבטיה כאילו היה האהוב. יש בזה משהו מטריד. לא?

זאיר לעומתה, אינה מעוניינת באהבה או במשפחה. היא רוצה כבוד ועוצמה והיא כועסת כשהם לא נופלים בחלקה; כועסת-אש, לא כעס קטן וחמוד (שרק מגדיל את יופיה, כמו שהיו כותבים פעם בסיפורים). פעם קראתי פרשנות פמיניסטית לסיפור סינדרלה. הכותבת הגנה על האחיות הרעות. גם הן רצו להתחתן עם נסיך, אפילו שהיו להן רגליים גדולות. זה הצחיק אותי. לא יכולתי להזדהות עם האחיות של סינדרלה. אבל הגיבורות הרעות של דה מורגן מעוררות בי אהדה. הכעס שלהן מזכיר לי את הכעס שלי כשהייתי ילדה. יש משהו אפל ודחוס בכעס של דה מורגן, אבל גם מפתיע ואותנטי ומשחרר. ובד בבד הוא מגיע קצת באיחור. הוא מלבה דברים שכבר עבר זמנם ומאיים על השלווה שהשגתי.

"ומלבד בעלך ובנך," חוקרת זאיר, "את מי את הכי אוהבת?"
"את עץ השושן שלי," עונה בלנשליס העיוורת, התמימה.
"ואם העץ ימות, את תהיי מאד אומללה?" ממשיכה זאיר ושואלת לחרדת הקורא הגדול והקטן.
המתח ההיצ'קוקי בעיצומו בגלל האותיות הקטנות של חוזה הכישוף. הקורא יודע מה מוטל על הכף, ואצל מרי דה מורגן אין ערבויות; זה יכול להיגמר באושר וגם בהפך הגמור. ובינתיים הכל מלא חיים, רוחש אפשרויות.

אמצע הסיפור זו הטריטוריה של דה מורגן. מאוחר יותר לקראת הסוף, היא קצת מאבדת עניין. היא כותבת סופים כמו פקיד, מצוות אנשים מלומדה. היא לא אוהבת לסגור את השערים של הסיפור; טוב או רע – היא כאילו מתאכזבת ממה שיצא, לא לזה קוותה. לְמה כן? היא לא יודעת. היא לא כותבת מתוך אג'נדה אלא מתוך מצוקה ודחיפות, זה המקור לאינטנסיביות שלה. היא באמת לכודה ונחנקת וחייבת מוצא.
אבל בינתיים אנחנו עדיין רחוקים מהסוף של "זרעי האהבה".

עץ שושן

והעצים, הו העצים! עץ השושן של זרעי האהבה, והעצים של עץ השיער: עץ הדובדבן שהופך לראי מכושף, ועץ הזירבל (בפוסט הזה יש כמה תמונות מיתיות של עצים), ועץ השיער, העץ המדבר של ננינה, אם להזכיר את אלה שכבר הופיעו פה. אני הכי אוהבת עצים ואני לא מכירה שום סופר עם חורשה כמו של מרי דה מורגן.

איור של אוליב קוקרל לסיפור עץ נוסף של מרי דה מורגן, "הבריכה והעץ".

***

Read Full Post »

בפוסט הקודם תרגמתי את  הכבשים של ננינה מאת מרי דה מורגן. ועכשיו לפרשנות.

*

חטא-יסורים-כפרה

נתחיל ממה שלא עלה להפתעתי, בתגובות: הנתיב הזה של חטא-אובדן-וגאולה-דרך-יסורים נסלל על ידי הנצרות. בכבשים של ננינה יש יותר מקבין של נצרות; הגיבורה אינה עומדת בנסיון שבו מעמיד אותה "האדון". היא מתפתה לשד היפהפה ומאבדת את צאנה, ורק אחרי שהיא מכפרת על עוונה בייסורים היא זוכה בו בחזרה.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

לפני שנים רבות בקרתי בשורה של פסטיבלים דתיים בפורטוגל. ובכל אחד מהם היה אפשר לראות נשים זוחלות על ארבע מסביב לכנסייה, כמילוי נדרים וככפרת חטאים. לפעמים צעד בצד האישה בעל אוהב ואפילו אחז בידה בזמן שדידתה על ברכיה. כמה מהנשים ליפפו את ברכיהן בסמרטוטים כדי לרפד קצת את היסורים (אם כי אף אחת לא הרחיקה לכת כמו נושאי הצלב האמריקאים הצצים בכל התכנסות המונית; כאן אפשר לראות אחד מהם, באירועי עשרים שנה למות אלביס בממפיס. בתחתית הצלב הכבד שלו הותקן גלגל עזר קטן).

ובשורה התחתונה – העץ הכובל את רגליה של ננינה הוא גם העץ של הצלב. רגליה מדממות כמו רגליו של ישו.

*

פאן-הרמס-פיטר פאן

הריקוד הוא מיני, על כך הסכימו כמדומה כל המגיבים. רועי כנען ראה בפֵיון גלגול של פאן, אל הרועים התיישי והחשקן. דודו פלמה נזכר במילורס, מאהבה של ליידי צ'טרלי, ושועי רז הרחיק עד קרישנה.

הזיקה בין ריקוד לחטא אינה המצאה של דה מורגן. אנדרסן למשל, מרחיק לכת בהרבה; בסיפור האימים הנוצרי שלו "הנעליים האדומות" אין די בלפיתת שורשים כדי לעצור את הריקוד. הגיבורה מבקשת מהתליין לקצץ את רגליה, והוא אף עושה זאת.

ועם זאת, ועל אף החליל הפאלי הדובר אל ננינה, יש בפֵיון משהו חמקמק וא-מיני. לי הוא הזכיר את הרמס אל הגנבים, יותר מאשר את בנו פאן. הוא קוסם וגנב רב חן אבל אין בו זימה או זדון. דורית נחמיאס הזכירה בצדק, את פיטר פן הקרוי על שמו של פאן, ומהווה גירסה פחות חייתית ויותר מעודנת וכמעט תמימה של אל הרועים.

ויליאם אדולף בוגרו, 1825-1905, פאן והנימפות

פיטר פן ובנות הים, מתוך סרטו האילם של הרברט ברנון, 1924

מוסטוב ויקטור בוריסוב, דפניס וכלואה (מרקדים לחלילו ואחריהם העז השחורה הכבשים הלבנות, בדיוק כמו בסיפור), 1901 

פאן ודפניס, 100 לפנה"ס. מין תום נוסח דפניס וכלואה שורה על המחולות עם הפיון

*

כבש או רועה?

… החופש והחירות היצרית שמבטיח פאן לעומת המסגרת הברורה והשורשים שמבטאים האדון ועץ האשור. וינינה המתגלה בסוף כחסרת אומץ להתמסר, מהססת לשבור את הקונבנציות ונענשת על כך בחומרה ע"י דה מורגן, היא תישאר כבשה בעדר של האדון עד סוף ימיה. גאונית הדה מורגן הזאת.

סיפור נהדר. ומה שעושה אותו לנהדר יותר אלה הן דווקא שתי השורות האחרונות. הן הופכות את הסיום לסוג של עונש. נדמה לי שדה מורגן לא כל כך אהבה את ינינה בסוף ולכן היא מענישה אותה על כך שלא העזה לפרוץ את הגדרות.

דודו פלמה חורץ את דינה של ינינה  (כלומר ננינה)

יש מן הפיתוי במטפורות השורשים והעדר, ועם זאת – לא נוח לי עם ליהוק העץ לסוכן של דיכוי; עצים קרובים מאד ללבי וגם ללבה של דה מורגן. גם בסיפור הקודם שתרגמתי יש כמה וכמה: עץ השיער הפלאי, עץ הזירבל המגן מלחשים, עצים מצמיחי אבנים יקרות, ואפילו עץ אשור כמו של ננינה, מבליח לרגע בסיפור, כמעין ראי של הגיבורה:

אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור.

זאת ועוד; ננינה כפי שהיא נשקפת מן הסיפור אינה מורדת ופורעת חוק אלא ילדונת תמימה ובודדה, בעלת דימיון פעיל, קצת משועממת ומאד סקרנית, כמהה לחברה אנושית ומחוברת לטבע.

ומעל לכל ננינה היא טובת לב וחומלת ורגישה לסבל הזולת; בשיא מצוקתה, אחרי שאיבדה את הכבשה האחרונה, היא מבחינה בפצעיו של העץ וחובשת אותם. זה מה שגורם לו לפצות את פיו. פשוט לא מתאים לו לשלם לה רעה תחת טובה.

ולא רק בפצעי העץ היא מטפלת. בשיא יסוריה, כשהיא עוקרת מן האדמה בפעם האחרונה את רגליה המדממות, מסופר: "היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו".

ובשורה התחתונה – על אף תלאותיה ננינה מחוברת לטבע ולכוחות החמלה והריפוי שלה, היא פשוט לא טיפוס כזה, חנוק ומדוכא.

*

ויוסף ישוע וידבר אליהם… אנוכי הוא הרועה הטוב. הרועה הטוב יתן את נפשו בעד צאנו׃ והשָׂכיר … הנה בראותו כי בא הזאב יעזוב את הצאן ונס, והזאב יחטוף ויפיץ את הצאן׃ השכיר ינוס כי שכיר הוא ולא ידאג לצאן׃ אני הרועה הטוב וידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי … ואת נפשי אתן בעד הצאן.

הבשורה על פי יוחנן

הרועה הטוב, ג'יימס פאוול, 1888

בוגרו, הרועה

ישו הוא הרועה הטוב, זו אחת ההתגלמויות רבות העוצמה שלו. ובהמשך לפסוקים שציטטתי, ננינה היא הרועה הטובה, כלומר ישו קטן ממין נקבה: היא לא נסה כמו השכיר שבמשל אלא מוכנה לשאת יסורים עבור כל טלה וטלה, היא נצלבת (צליבה לייט, ובכל זאת). וכשהאדון רוצה לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך, היא משיבה: "האמת, אדון, זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."

התשובה מלמדת על מידה של ערמומיות שרכשה בדרך, אבל היא גם שבה ומגדירה את ננינה כרועה הטובה. מן הבחינה הנוצרית, דה מורגן מציבה את ננינה בצד ישו. לא פחות. ויוצא ששתי השורות האחרונות של הסיפור הן לגמרי מודבקות. הן לא מופנות אל ננינה מן הסתם (כפי שהציע דודו פלמה) אלא אל קהל הקוראים; מרי דה מורגן מרמה את המכס ומצהירה על משהו לגמרי שונה ממה שטמנה בסיפור. יש להניח שהיא פשוט התעייפה. נמאס לה להתגונן ולהצדיק את "הבחירות המשונות" שלה. והיא אמרה לעצמה, נו טוב, נזרוק להם עצם, מוסר השכל על צייתנות, הם ממילא לא יבינו מה כתוב.

*

סקיצה של דיוויד הוקני לאופרה "הילד והכשפים" של מוריס רוול. זוהי הסצנה שבה הרועים והרועות המצויירים על הטאפט קמים לחיים ויורדים ממנו.

אובדן התמימות

יש משהו מלא חיים וקסם וחיוך בפנטזיה של המתבגרת הקטנה על הפיון החתיך עם הצאן המדלג. ובסופו של דבר, מעבר ליצריות ומעבר לסימבוליקה הנוצרית – שוֹרה על הסיפור תוגת ההתבגרות; תוגת הרגע שבו המציאות מתנגשת בפנטזיה, הרגע שבו צריך להפסיק לחלום ולהתחיל לקחת אחריות. בהופעה האחרונה של הפיון יש יותר משמץ של קינה, מין זוהר עצוב של פרידה. ("חמש שנים על מיכאל חלפו בריקודים…"). פצעי השורשים הם הצביטה המכאיבה שמעירה את ננינה מהחלום. הסיפור מבכה את ההתפכחות, את אובדן התמימות והפנטזיה, הכרוך בכל התבגרות.

*

נ. ב. כמעט בכל פעם שאני גומרת לחשוב על סיפור של מרי דה מורגן, מיד מתעוררים בי הרהורי כפירה. והפעם השם הזה ננינה, שנשמע לגמרי כמו שיר, כמו לַלַלַ שמישהו מפזם לעצמו. האם הפיון לא היה בכל זאת, הזיווג המיועד לה?

בעל אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה – אפשר לראות עוד פרק חזותי בגלגוליו של פאן – מבלט הפאון שיצר ניז'ינסקי לשודד האנס של רשומון.

עץ עם פנים (מסיפור אחר), אייר: ארתור רקהאם

Read Full Post »

תרגמתי עוד סיפור של מרי דה מורגן. נַנִינָה בעלת השם המתנגן שונה מן הגיבורות הזועמות הגאות והמרוסקות של דה מורגן; על סיפורה המתוק והמחוייך (טוב, יחסית לדה מורגן) משוך חוט של עצב וכאב. התכוונתי לפרסם אותו כך, ללא כל פרשנות, עד שא', שלו קראתי את הסיפור, העליב את ננינה. ועכשיו אין לי ברירה אלא להגן עליה ועל הסיפור הקסום. זה יקרה בפוסט הבא. (אני לוקחת הפסקה קטנה משמלות הכאב).

והערה אחרונה: רק סלידתי העמוקה מכל סוג של צנזורה, ומין חיבה משונה לפגמים, מנעו אותי מלקצץ את שתי השורות האחרונות של הסיפור.

*

הכבשים של נַנִינָה

מאת מרי דה מורגן
תרגמה מרית בן ישראל

היה היתה פעם ילדה בשם נַנִינָה, שרעתה את כבשיו של חוואי זקן. יום אחד אמר לה החוואי: ננינה, אני נוסע לקנות חזירים בשוק רחוק, ואעדר למשך חודש ימים. עלייך לשמור היטב על העדר. זכרי, יש שש כבשים ושמונה טלאים, ואני רוצה למצוא את כולם בשובי. ושימי לב, ננינה, מה שלא תעשי, אל תתקרבי לארמון הישן מעבר לגבעה, הוא מלא בפיות רעות שעלולות להמיט עלייך אסון. ננינה הבטיחה ואדונה יצא לדרך.

ביום הראשון הכל התנהל כשורה והיא החזירה את העדר בשלום לעת ערב, אבל למחרת היא כבר קצת השתעממה מלשבת על המדרון ולהביט בטלאים המדלגים, ותהתה למה רצה האדון שתישאר מעברה האחד של הגבעה, הרחק מן הארמון הישן שבצד השני.

"אם הוא מלא בפיות," אמרה לעצמה, "לא יקרה לי כלום אם רק אציץ. הייתי רוצה לראות פיה." וכבר הובילה את העדר אל מעבר לגבעה, ושם ישבה והביטה בארמון הישן והחרב למחצה, שאם להאמין לשמועות, נדלק בו אור בהיר למדי, כל ערב עם רדת החשיכה.

"מעניין אם האור באמת נדלק," אמרה ננינה. "הייתי רוצה לראות." ולפיכך חיכתה על המדרון עד שהשמש שקעה ומיד נדלק אור בהיר באחד מחלונות הארמון. ובעודה עומדת שם ומביטה, נפתחה הדלת הקדמית, ומתוכה יצא נער רועים עם עדר של עזים שחורות. ננינה נדהמה. מעולם לא ראתה נער יפה כל כך. הוא היה לבוש בבגד ירוק מנצנץ, ועל שפעת תלתליו התנוסס לו כובע חום רך מקושט בעלים. בידו האחת אחז מטה רועים ובאחרת חליל, ובזמן שהתקרב אל ננינה החל לחלל ולרקוד בעליזות, והעזים שמאחוריו גם הן קיפצו ורקדו. ננינה מעולם לא ראתה עזים כאלה. הן היו שחורות משחור ושערן היה מסולסל ועבות ומשיי למראה. ובעודה מקשיבה לניגון בפה פעור, שמעה את החליל דובר אליה מבעד לצלילים:

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

נער הרועים רקד אליה בקלילות, וקול חלילו גבר והלך ועדיין דבב ואמר—

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

ננינה פערה את עיניה למראה העזים המרקדות ומדלגות לפי הקצב, והמראה היה כה מרנין שגם רגליה שלה התחילו לנוע על פי הלחן. הרועה קד לפניה והושיט לה את ידו, והיא נתנה לו את שלה וכבר פצחו השניים בריקוד משותף. רגליה של ננינה היו קלות כאילו נעשו משעם, והיא צחקה מרוב אושר בזמן שקיפצה. כיוון שרקדה עם הרועה, גם העדר שלה הצטרף, וכך רקדו להם יחד ואחריהם העזים השחורות והכבשים המדלגות בעליזות. "אם העדר שלי הולך אחרי, לא יכול להיגרם כל נזק," חשבה ננינה, והם המשיכו לפזז לפי הלחן המופלא—

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

לאן רקדו היא לא ידעה. היא לא חשבה על כלום מלבד העונג שבריקוד לקול הצלילים הנפלאים; אבל לפתע פתאום, ממש לפני עלות השחר, עצר הרועה, שמט את ידה ונשף תו אחד איטי בחלילו, ומיד התקבצו העזים סביבו, ולפני שראתה לאן פנו כבר נעלמו בתוך הארמון. רק אז שמה לב שהשמש זרחה ונתקפה פחד נורא כי לילה שלם חלף, בזמן שעל פי תחושתה חלפו רק עשר דקות. היא ספרה את הכבשים, ואבוי! טלה אחד אבד. היא חיפשה בכל מקום ולא מצאה את עקבותיו. לבסוף הובילה את שאר העדר בחזרה לחווה והשגיחה עליו בעיניים עצומות למחצה, כה יגֵעה היתה מליל הריקודים. אבל כשירד הערב, ואחרי שישנה מעט, היא אמרה לעצמה, "ברור שהתוכנית הטובה ביותר תהיה לחזור לארמון הישן ולגלות אם אוכל לשוב ולראות את הרועה עם העזים השחורות." וקצת אחרי השקיעה היא אמנם חזרה לארמון, ושוב נפתחה הדלת והנער היפהפה הגיח מתוכה, ואחריו העזים השחורות. וברגע שהתחיל לחלל והעזים התחילו לרקוד, שכחה ננינה את הטלה האבוד ורקדה עם הרועה הצעיר כמו בפעם הקודמת. ושוב רקדו עד הבוקר, עד שהסתלק בפתאומיות וננינה גילתה שעוד טלה נעלם. או אז בכתה וקוננה והכריזה שבלילה הבא היא רק תביט ברועה ובשום פנים לא תרקוד, ובלילה הבא הכל חזר על עצמו; ברגע ששמעה את החליל היא לא הצליחה לעמוד בשקט במקום, ועוד כבשה אבדה. וכך זה נמשך עד שחלפו שבועיים ומכל העדר נותרה רק כבשה אחת אחרונה. ננינה נתקפה פחד איום, כי מה תגיד לאדונהּ שישוב עוד מעט מדרכו, ואף על פי כן חזרה וישבה ליד הארמון הישן, וכשהרועה אמנם הגיח והנגינה התחדשה היא לא יכלה להתאפק ורקדה, ובבוקר אבד לה גם הטלה האחרון!

כל היום שוטטה ננינה כה וכה ובכתה ולא מצאה אף כבשה. לבסוף קרסה מותשת לרגלי עץ האשור שצמח ליד הארמון והתייפחה כשמצחה שעון אל גזעו. תוך כדי בכי הבחינה שמישהו פגע בענפים הנמוכים של העץ והם מִדלדלים לצדו שבורים. היא הצמידה את השברים שייתאחו, ובזמן שקשרה אותם שמעה קול אפלולי לוחש, "תודה לך, ננינה; ננינה, אל תרקדי." היא הביטה סביבה ולא הבחינה באיש. ושוב שמעה את הלחישה, "ננינה, אל תרקדי." הקול בקע מתוך עץ האשור ומבין העלים אמנם ניבטו אליה פנים קטנים מפותלים. "תודה לך ננינה, על שהצלת את הענף שלי," אמר העץ, "ואם תשמעי בקולי תקבלי גם את כל הכבשים שלך בחזרה."

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

"הכבשים שלי," קראה ננינה. "אני אעשה הכל, רק תגיד לי מה."

"אם כך אסור לך לרקוד. בכל פעם שתסרבי לרקוד עם הפֵיון, תוחזר לך כבשה אחת."

"אבל איך אוכל לסרב?" קראה ננינה. "ברגע שהחליל מתחיל לנגן, רגלי מתחילות לזוז מעצמן, אין טעם לנסות." והיא בכתה בקול רם.

"אם כך עלייך לטמון את רגלייך באדמה כאילו היו שורשים," לחש הקול בחזרה. "חפרי בור עמוק, ואני אוחז ברגלייך ולא אניח לך להזיז אותן, אבל את תצטרכי לשאת את הכאב, ולא להרתע גם אם תצלעי אחר כך, כי אני אחזיק בך בכוח כזה שתיפצעי."

"פצע אותי כמה שתרצה," קראה ננינה, "אני לא אתלונן. כדי להשיג את הכבשים שלי בחזרה אני מוכנה לכל כאב." והיא כרעה ברך לרגלי העץ וחפרה בור עמוק בין שורשיו, ונעמדה בתוכו וכיסתה את רגליה בעפר, ומיד הרגישה משהו מתקרב אליהן ונכרך סביבן ומושך אותן עמוק יותר לתוך האדמה, וכאילו כופת אותן בחבלים. וכבר הוארו חלונות הארמון והדלת נפתחה. "אחוז בי, אחוז בי חזק," היא קראה, "כי ברגע שאשמע את הניגון אתחיל לרקוד." העץ לא ענה אבל היא חשה איך שורשיו מתהדקים סביב רגליה עד שלא יכלה לזוז. ודלת הארמון אמנם נפתחה כמקודם ומתוכה הגיח נער הרועים היפהפה ואחריו העזים, והכבשים של ננינה, ושוב נשמעו צלילי החליל הנפלא, והנער רקד היישר אל העץ שמתחתיו ניצבה ננינה והושיט לה את ידו. היא הרגישה איך רגליה מתחילות לנוע בתוך האדמה, אבל שורשי העץ נלפתו סביבן עד שלא יכלה לזוז אפילו אינץ' אחד. הרועה עדיין כרכר מולה, וכשראתה אותו מרקד בראש וכל הצאן בעקבותיו, נתקפה תשוקה נוראה לרקוד וניסתה לחלץ את רגליה בכוח מלפיתת השורשים, ללא הועיל, הגם שכמעט צרחה מן הכאב שנגרם לה. הרועה רקד לפניה עוד שעה ארוכה, עד שהחליל השמיע את התו הארוך שלו והוא נעלם בדיוק כמו קודם, אלא שהפעם לא נלווה אליו העדר כולו. אחד הטלאים הקטנים נותר לצדה של ננינה, וכשהבחינה בו היא בכתה מרוב שמחה, וכבר הרגישה איך השורשים מרפים מרגליה. וכשמשכה אותן מהאדמה הן היו כחולות וחבולות מהחיכוך. היא הובילה את הטלה הביתה ונעלה אותו בדיר, אולם רגליה היו כה נוקשות ונפוחות שאך בקושי שירכה אותן. בלילה הבא חזרה לעץ האשור, ושוב החליקה את רגליה אל בין שורשיו וחשה כיצד הם מתפתלים סביבן, אבל הפעם היו רגליה המסכנות כה דוויות שהיא בכתה כשהשורשים נגעו בהן. ושוב הופיע הפֵיון, ושוב שמעה את החליל, והכמיהה לריקוד היתה נוראה מתמיד, אבל השורשים נכרכו סביב רגליה ולא הניחו לה לזוז. וכשהחליל השתתק והפֵיון נעלם, נותרה לצדה עוד אחת מהכבשים, וננינה הובילה אותה הביתה כפי שעשתה בפעם הקודמת, כשהיא מדדה באיטיות רבה על רגליה המחוצות.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

אותו דבר קרה בלילה הבא ובזה שאחריו, עד שכל העדר חזר מלבד כבשה אחת, ורגליה של ננינה היו במצב כה רע עד שבקושי נגררה לדרכה. הן היו כה מעוכות ומדממות שתהתה אם יחלימו אי פעם או שפשוט תצלע עד יום מותה.

בערב האחרון היא דידתה אל העץ וכמעט בכתה מרוב כאב. כשישבה לצד הגזע שמעה את הקול הרך הנאנח אומר, "לא נורא, ננינה, הלילה הוא הלילה האחרון, וגם אם זה יכאב יותר מכל, זה יחלוף עד מהרה." ושוב החליקה את רגליה לתוך העפר אף שהתכווצה ממגעו, ומיד שקעה השמש, חלונות הארמון הוארו, ומן הדלת יצא הרועה מלווה בעזיו השחורות ובכבשה הצחורה של ננינה, והפעם הוא נראה יפה מתמיד, בכֶּתֶר המשובץ אבנים יקרות שחבש לראשו, ובבגדי הזהב והארגמן שעטה. אבל כשהחליל התחיל לנגן הוא לא השמיע את הניגון הקופצני של הריקוד אלא צלילים ארוכים ונוגים של תהלוכת לוויה. וגם הפעם היו רגליה של ננינה מתנועעות כנגד רצונה וצועדות לפי קצב לולא השורשים שמשכו אותן מטה. דמעות של כאב זרמו על לחייה, היא התייפחה, והפעם במקום המילים העליזות אמרה המוסיקה—

שובי אלינו ננינה, שובי לרקוד ילדונת
ריקוד אחד אחרון יחליף כאב בעונג

עד מהרה גבר הקצב ואיתו הכמיהה לרקוד. ננינה התנודדה וקראה בקול וזעקה בזמן שהפֵיון ועדרו חוללו, רגע בחגיגיות ובאיטיות, ורגע בחדווה פראית. בדיוק כשהרגישה שלא תוכל לשאת עוד, השמיע החליל צליל אחד נמוך, ובשאון אדיר של רעם נעלמו הרועה ועזיו, ולא רק הם, גם קירות הארמון הישן התפוררו, בַּמָקום שבו עמד נותר רק גל אבנים. על העשב לצד ננינה נותרה הכבשה האחרונה שלה. "להתראות, ננינה," אמר הקול מתוך עץ האשור. "עכשיו חזר אלייך כל העדר שלך." היא חשה איך השורשים מרופפים את אחיזתם, אבל כשהשפילה את עיניה ראתה שרגליה מדממות, הן נפצעו כשניסתה להיעקר אל הריקוד. היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו, אבל הקול לא חזר לדבר. והיא הובילה הביתה את הכבשה האחרונה כשהיא זוחלת על ארבע כי רגליה לא נשאו אותה.

למחרת, כשהחוואי חזר הביתה, הוא היה מרוצה מאד ששמרה על שלמות העדר, אבל גם השתוקק לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך.

"האמת, אדון," אמרה ננינה, "זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."

למרגלות עץ האשור, ובכל מקום שבו נגע דמה של ננינה, צצו פרחים ארגמניים קטנים ויפים, ובכל פעם שחלפה על פניהם היא נזכרה איך נענשה על חוסר הציות לאדון והחליטה לא לחזור על כך לעולמים.

*

ולפרשנות: אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

עוד על מרי דה מורגן בעיר האושר

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער (תרגום), הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)

Read Full Post »