Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוונגרד’

אי אפשר לדבר על פסטיבל ישראל מבלי לדבר על מירי רגב. מתנגדיה הצעקניים מוחים (בעיקר) על שני דברים – על הקיצוץ במוסדות האליטה הלבנה לטובת הפריפריה המסורת והתרבות המזרחית, ועל ההתערבות הפוליטית בתכנים.

אני לא אזיל דמעה על הקיצוץ בתיאטראות הממוסדים או באופרה. סטגנציה זה רע לתרבות ובעלֶבַּתיות רעה לנפש.

ההתערבות הפוליטית בתכנים חורה לי מאד, וכבר השוויתי את מירי רגב לאיש שהתרגז על הראי שאמר לו שהוא מלוכלך ואיים לנפץ אותו. והראי התפלא ושאל אם הוא מתכוון להתרחץ ברסיסי הזכוכית. הסיפור הזה אגב מיוחס לבעש"ט לידיעת השרה וכל אנשי המסורת.

אבל באופן אישי מעולם לא נמשכתי לאמנות פוליטית, ואני חושבת שהנזק האמיתי שנגרם לתרבות מתרחש הרחק מן הרעש והצלצולים. ואני מתכוונת לרמיסת היצירה העצמאית, שמתבטאת בשלל פעולות של מירי רגב, מהשעיית תקציבים לעמותת הכוריאוגרפים, ועד לביטול התמיכה ביוצרי תיאטרון עצמאיים (למשל, דרך קרן רבינוביץ), ביטול חוק הספרים (במקום תיקונו) ועוד כהנה החלטות שחלקן חמקו מן הסתם מהראדר שלי, אבל הסך הכול ברור: דריסת כל החלק הנסיוני, הלא סלול והחלוצי (חלוצי במובן אוונגרד, לא במובן ייבוש ביצות) של התרבות.

מדובר באחוז קטנטן מתקציב התרבות, אבל הוא בכל זאת מופקע, לא רק משום שקשה לפקח על אמנים עצמאיים, אלא בגלל הנחת היסוד, ש"לא פופולרי" שווה ל"לא נחוץ". מי צריך מיצגים סהרוריים או ספרות שרק מתי מעט קוראים ומעריכים? אז זהו, שבטווח הארוך כולם צריכים, כולנו.

המיינסטרים שונא להסתכן ומעדיף את הבטוח והנעים והמוכר. הוא זקוק לשוליים כדי שיחדשו את נעוריו. בלי התמהיל הזה של בערה ורעב ותנועה וחיים הוא יתנוון ויתעפש. מה שדולף מן הגבולות שומרת על חיוניותו של המיינסטרים, הוא מפרה אותו ומרחיב את גבולותיה של התרבות כולה.

*

ומכאן לפסטיבל ישראל: לא די בתארים שחוקים כמו "בועט ופורץ גבולות" כדי להסביר את המהפכה שמחולל איציק ג'ולי (המנהל האמנותי) בפסטיבל ישראל. כשניסיתי למצוא משל מתאים נזכרתי בספרה של עמליה זיו מחשבות מיניות. בפרק "הוגים קוויריים, חיים קוויריים" מוזכר בין השאר ג'יקוב הייל, פרופסור לפילוסופיה וטרנסקסואל שמעז לגזור מן השוליים (הקוויריים) מבט חדש על מגדר. "ההמשגה מחדש של המרכז על בסיס המרג'ינלי," כותבת זיו, אינה מסתכמת ב"חשיפת הנקודות העוורות של האופטיקה ההגמונית – מדובר בהצעה של אופטיקה חדשה, שמכויילת על פי הניסיון המרג'ינלי."

אני חושבת שזה מה שאיציק ג'ולי מציע בפסטיבל ישראל, אופטיקה אמנותית חדשה שמכויילת על פי מבחר של פורצי גבולות. אני חושבת שזאת הצעה נהדרת. אני חושבת שזאת הזמנה ליקום חלופי, וכדאי למהר לחללית לפני שהדלתות ייסגרו.

*

ובהמשך לכך (וכשֵׁרות לציבור), מידע על מופעי המחול והתיאטרון מחו"ל ועל הנחות ומבצעים. (כולל קטעי עירום? כמובן)

פסטיבל ישראל 2016 – 26.5-11.6

תיאטרון ופרפורמנס מחו"ל

הר אולימפוס / יאן פאבר

9-10/6 – יצירה של 24 שעות

דבר התוכנייה:

יצירה חד פעמית המגולמת לתוך אירוע אקסטטי של 24 שעות בהן הבמה והתיאטרון כולו הופכים למיני פסטיבל בפני עצמו. יאן פאבר הוא מבין האמנים המשפיעים בדורנו, שפתו האמנותית משלבת תיאטרון, מחול ופרפורמנס ומותחת את הגבולות הפרפורמטיבים של קבוצת הרקדנים והשחקנים עמם הוא עובד. הר אולימפוס הוא אירוע העוסק בגיבורי הטרגדיה היוונית שמתפרש על פני יממה שלמה שבה הקהל מוזמן להיסחף ביחד עם 27 הפרפורמרים לחוויה עוצמתית, מסחררת ומרתקת של פעם בחיים.

(מעבר לסופרלטיבים השיווקיים, יצא לי לראות מופע אחר של יאן פאבר לפני שנים והיה בלתי נשכח. וגם ה24 שעות זה באמת זמן חילופי שבו הכל יכול לקרות. אפרופו מסחר הוגן).

*

המלנכוליה של הדרקונים / פיליפ קאן

2/6 – 20:00, 3/6 – 13:00

דבר התוכנייה:

חמישה רוקרים וכלב אחד נתקעים בשעת לילה עם רכבם ביער מושלג בדרכם להגשים חלום – הקמת כפר שעשועים. הם פורסים בפני אישה הנחלצת לעזרתם במהלך חזותי-פואטי, את אטרקציות כפר השעשועים המיוחל. על סט בימתי מרהיב מזכיר לנו הבמאי הצרפתי פיליפ קאן, את הצורך של כולנו בקסמים. קאן זכה למוניטין בינלאומי כיוצר בעל קול נדיר המשלב ביצירותיו הומור משובב נפש, משחקיות ויופי חזותי מהפנט.

(ובחזרה אלי – שילוב מבטיח של מלנכוליה ודרקונים, רוק ופנטזיה)

*

סופת רעמים 2.0 / וונג צ'ונג

4/6 – 5/6  21:00

דבר התוכנייה:

וונג צ'ונג, אחד הקולות הרעננים בשדה היצירה הסינית העכשווית, מציב על במת התיאטרון סט קולנועי שלם ומגולל בתוכו, בשפה בימתית עדינה ומרגשת עיבוד מודרני לסיפור סיני קלאסי. היצירה המציגה בפנינו התרחשות של אותו משלוש אהבה אסור מסופרת בשני מדיומים במקביל ובכך בוחנת את משמעות המבט שלנו כצופים ועובדת על המתח שבין תיאטרון לקולנוע.

*

מחול (מופעי חו"ל)

על שנהב ובשר – גם פסלים סובלים / מרלן מונטיירו פריטאס

2/6 – 22:00

דבר התוכנייה:

הכוריאוגרפית הפורטוגזית מרלן מונטיירו פריטאס מזמינה את הקהל להצצה לנשף שבו כל המשתתפים הם פסלים חיים. באמצעות שפת מחול ייחודית ומורכבת יצרה פריטאס שבט דמיוני, בעל הבעתיות מרתקת, החי על פי תכתיבים מכאניים קיצוניים. במופע המשלב מוזיקה חיה היא עוסקת באפקט פיגמליון ומתוך כך בנושאים אוניברסליים כמו תאווה, מוות וגבולות ארציים ועל הקשר של כל אלה לתשוקה אנושית.

(ובחזרה אלי – נראה לי יותר סיפורי הופמן מפיגמליון, הכלאה בין אוסקר שלמר לטים ברטון).

*

Folk-s, will you still love me tomorrow / אלסנדרו שרוני

30/31/5 – 20:30

דבר התוכנייה:

שישה רקדנים מכים בכף יד חשופה על רגליהם ונעליהם – תנועות שמקורן בריקוד הבווארי "שופלטלר" – תוך שהם יוצרים תנועה רפטטיבית ומקצב מוזיקלי ממכר. אלסנדרו שרוני, אחד מהכוריאוגרפים האיטלקים הבולטים של זמננו, משכפל את ריקוד הפולקלור הישר מהמקור שלו ויוצר טקס הישרדותי שברירי שבו נחשפים היחסים העדינים בין המופיעים והמתח שבין האישי והקבוצתי.

*

יותר מעירום / דוריס אוליך

27/5 – 15:00

דבר התוכנייה:

ב"יותר מעירום" ניצבים על הבמה שניים עשר רקדנים עירומים. הכוריאוגרפית נמצאת גם היא על הבמה ומעמדת הדי ג'יי היא מתקלטת לחבורה את המוטו "בואו נחגוג את הגוף שלנו!". דוריס אוליך, השם החם בשדה יצירת המחול האוסטרית, מפרקת את העירום ממשמעויות אידיאולוגיות ופרובוקטיביות ויוצרת מופע משעשע, משחרר ומלא בתובנות על גוף ולבוש.

(בחזרה אלי – נראה מלבב ושווה במיוחד)

*

טוורק / ססיליה בנגולה ופרנסואה שנו

28/5 – 21:00

דבר התוכנייה:

מגיל צעיר פקדו הכוריאוגרפים ססיליה בנגולה ופרנסואה שנו מועדוני ריקודים מסוגים שונים ומשונים והפכו אותם לאתרי אימון ומחקר. טוורק הינו מופע משותף של השניים בו הם חוקרים את השפעת המועדונים והתנועתיות שצמחה בהם על המחול העכשווי, תוך שילוב מוזיקה אלקטרונית לכדי שואו צבעוני  ומעורר.

(ובחזרה אלי, זה תמיד מעניין, כשמעמדות תרבותיים מתערבבים)

*

וזה רק אפס קצה. באתר הפסטיבל יש גם מופעים רבים אחרים, וגם היצע מסקרן של תיאטרון ומחול ישראלי (כולל מחווה לעדינה בר-און, אולי ותיקת המיצגניות פה).

*

ויש גם הנחות ומבצעים

חברי איגודים מקצועיים שונים 25% הנחה

סטודנטים 50% הנחה

קבוצות מעל 20 סטודנטים שנרשמים במרוכז – 60 ש"ח למופע, לכל מופעי הפסטיבל (למעט הר אולימפוס 250 ש"ח)

לרכישת כרטיסים "בימות" 6226* קוד 3070

מחיר מיוחד לאמנים: קוד 3070 יעניק לכם 25% הנחה

*

לאחרונה באותם עניינים:

למה אני כותבת על מחול (ועל אמנות בכלל)?

ומכיוון שאוטוטו ליל הסדר

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

כתמי אור

אמנם קוראים להם "כתמים" אבל הם לא מתנהגים כמו כתמים. הם נופלים על גופים אבל לא נדבקים אליהם. קרצופים וחומרי ניקוי לא יועילו במאום אבל די בתזוזה קטנה כדי שיחליקו לדרכם. ומלבד זאת הם זקוקים להזנה מתמדת; ברגע שאספקת האור נחלשת הם מִטשטשים ונעלמים.  

הדס רשף, מחווה לאדוארד הופר

הדס רשף, מחווה לאדוארד הופר

אדוארד הופר, שמש בוקר (1952)

אדוארד הופר, שמש בוקר (1952)

*

כתמי שמש

וישנם כמובן גם כתמי שמש, מנמשים עד כוויות. אבל גם הם לא נחשבים; כתם קטשופ עשוי מקטשופ, כתם פיח עשוי מפיח וכן הלאה. אבל כתם שמש לא עשוי מאור. האור הוא מעין נשק כמו ברזל מלובן. הוא מכה וצורב אבל הוא לא החומר שמכתים.

דניס אופנהיים, Reading Position for Second Degree Burn 1970, מיצג: ספר, עור, אנרגיה סולארית, זמן חשיפה: 5 שעות, חוף ג'ונס, ניו יורק.

דניס אופנהיים, Reading Position for Second Degree Burn 1970, מיצג: ספר, עור, אנרגיה סולארית, זמן חשיפה: 5 שעות, חוף ג'ונס, ניו יורק.

*

כחול זקן והבתולה הקדושה

לא הייתי מתחילה לחשוב על כל זה לולא האחים גרים וכחולי הזקן שלהם. יש כמה סיפורים שכולם מבוססים על אותה תבנית: איש מתחתן עם נערה ונוסע לעסקיו. הוא משאיר לה צרור מפתחות לכל חדרי הבית. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. וכשהיא לא מתאפקת היא מגלה שהוא מלא בגופותיהן המבותרות של קודמותיה. מרוב פחד היא שומטת את המפתח שמוכתם בדם. היא לא מצליחה לקרצף אותו ובעלה מגלה ש"חטאה".

הסוף טוב, אבל נניח לו כעת, זאת רק ההקדמה הפעם ל"ילדתה של מריה" אחת המעשיות המפתיעות באוסף האחים גרים. גיבורת הסיפור היא ילדה ענייה שמאומצת על ידי מריה הקדושה שמגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. כשהילדה מגיעה לגיל ארבע עשרה מריה יוצאת למסע (נשמע מוכר?) ומפקידה בידיה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, וכשהסקרנית הקטנה מתפתה ופותחת, היא רואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש.

"היא עמדה שהות קטנה והתבוננה בחיזיון בהשתאות, אז נגעה בקצה אצבעה בזוהר, והאצבע נהפכה כולה זהב. מיד נתקפה פחד נורא, טרקה בכוח את הדלת וברחה. אך הפחד לא הרפה ולא עזר כל מה שנסתה… הזהב נותר על האצבע ולא נעלם אף ששפשפה וקרצפה ככל יכולתה."

כשמריה חוזרת העבריינית הקטנה משקרת במצח נחושה אבל כתם האור חושף אותה. היא מושלכת לאדמה, ושם היא סובלת מקור ומרעב. היא מאבדת את כל בגדיה ורק שערה הארוך מכסה את גופה כגלימה. ואם לא די בזה היא לא יכולה להוציא הגה מפיה, אפילו לא לצעוק. לבסוף (כמו במעשיות ברבורי הבר) היא מתגלה על ידי מלך צייד שנושא אותה לאישה. בכל פעם שהיא יולדת מופיעה מריה ושואלת אותה אם פתחה את הדלת האסורה, וכשהיא ממשיכה לשקר מריה לוקחת ממנה את התינוק. כך שלוש פעמים עד שכולם בטוחים שהיא טורפת תינוקות וקושרים אותה למוקד. וברגע האחרון, ממש לפני ששורפים אותה היא מתוודה לפני מריה שמחזירה לה את קולה ואת ילדיה.

האחים גרים, "ילדתה של מריה", מריה מצילה את המלכה מהמוקד ומחזירה לה את הילדים שגזלה ממנה. איור:Heinrich Lefler  & Joseph Urban, 1904

האחים גרים, "ילדתה של מריה", מריה מצילה את המלכה מהמוקד ומחזירה לה את הילדים שגזלה ממנה. איור:Heinrich Lefler   Joseph Urban, 1904  לחצו להגדלה!

*

ספרות נסיונית ומדע פיוטי

יש הרבה מה לומר על משמעות הסיפור (וחלק מן הדברים ייאמרו מן הסתם בתגובות). אבל לי לא ממש איכפת מהתוכן החינוכי. הסיפור תמיד הפליא והצחיק אותי בנסיינות הספרותית שלו, בקלות הדעת המשחקית הכמעט-בורחס-בואכה-ז'ורז'-פרק, שבה מוחלף הבעל הרצחני בבתולה הקדושה (שמלוהקת בהמשך גם לתפקיד החמות האכזרית).

וגם החומריות מרגשת אותי; הכימיה (או האלכימיה) האלטרנטיבית, שבה זהב הוא בעצם מצב מוצק של "גז" האור. האלכימיה הזאת, שנגזרה מן הסתם בדיעבד, מהילות הזהב של האיקונות, זוכה למימוש אקסטרימי בסיפור.

ואגב – "כתם" בעברית, הוא לא רק לכלוך אלא גם מילה נרדפת לזהב מובחר; כתם פז, כתם אופיר.

*

תמונה חתומה של שירלי איטון, מתוך גולדפינגר (1964)

תמונה חתומה של שירלי איטון, מתוך גולדפינגר (1964)

והערה אחרונה בשולי הדברים: יום אחד אכתוב פוסט על האצבעות של האחים גרים, אני חושדת שהיה להם פֶטיש לאצבעות, אבל לעת עתה אנחנו עדיין באצבע המוזהבת של "ילדתה של מריה". ואי אפשר לי לסגור את דלת הפוסט בלי להזכיר את "גולדפינגר" הנבל הג'יימס בונדי שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, ובלי המלך מידאס מהמיתולוגיה היוונית, שנגע בבתו והיא נקרשה והפכה לזהב (וכשאומרים את זה ככה ה"נגע בבתו" נשמע פתאום מפוקפק ומצמרר).

מגע מידאס, תכשיט של

מגע מידאס, תכשיט של Mahtab Hanna

עוד באותם עניינים

על הזהב של אוסקר ויילד

דם, דמעות וצבעי מים

בואי אמא

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור (על ברבורי הבר)

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים

*

Read Full Post »

לי"נ, כשהיה נער וידיד נפש

.

סתירות
את "הנסיך הקטן" קבלתי מאמא שלי. היא הושיטה לי אותו בחגיגיות מיוחדת. בת כמה הייתי? הזיכרון שלי אינו חל על מספרים ותאריכים אבל מכיוון שהרביתי לנדוד בין דירות ובין ערים, התפאורות המתחלפות משמשות מעין פיגום; זה היה בדירה שבה גרנו לפני שאחותי נולדה. עוד לא מלאו לי ארבע כשקבלתי את הספר המוזר המלנכולי והמתריס. אמי פתחה אותו וקראה: "לעולם אין המבוגרים מבינים דבר וחצי דבר בשכלם הם וקשה לילדים להסביר להם תמיד תמיד." קשה להסביר כמה משונה זה היה; באותם הימים הכללים היו ברורים: המבוגרים היו אלה שהסבירו והילדים היו אלה שהתקשו להבין. ופתאום עולם הפוך! אמי לא רגזה ולא התריעה שזה רק סיפור, היא קראה את המילים החצופות לתומה, ובקירות העבים של המציאות – כל כך עבים עד שנדמה שאין כלום מעבר להם – נפער מין… לא פתח מילוט, אין צורך להפריז, הרי לא קניתי את הססמאות האלה; גם אני כמו המבוגרים, לא ראיתי שום פיל בתוך הנחש, והילדים שהכרתי לא היו פחות כוחניים או אטומים מהמבוגרים. אבל בעצם הסתירה היה חידוש; עמום ואביך אבל מבורך. עד היום אני מתנחמת בסתירות. יש אנשים שמחפשים הרמוניה אבל אני מאמינה בסתירות, בשטחי הפקר בין הנחות סותרות, בלי פיקוח וזרועות שלטון. והנסיך הקטן אגב, הוא ספר מלא סתירות.

*

ספר זיכרון או יומן

הנסיך הקטן, הספר בצרפתית

הנסיך הקטן, כריכת הספר בעברית

הגרסה העברית משום מה, הרבה יותר חגיגית מהמקור הצרפתי: למן הכריכה הקשה הנצחית ועד תמונת העטיפה החגיגית והפונט של הכותרת (באותיות כאלה צוירו הפתגמים שנתלו על קירות הכיתה). הגרסה העברית היא מעין ספר זיכרון לנסיך הקטן, בעוד שהצרפתית משורבטת במין חולין של יומן וטיוטה.

*

אהבה ומוות
כשאמרתי לנ' שאני עומדת לכתוב על "הנסיך הקטן", היא סיפרה לי שפעם נערך במוזיאון הארץ יום עיון על הספר. הגיע המון קהל וכולם ישבו עם עותקים פתוחים כמו בסדר פסח. ראשון עלה אדיר כהן לבמה ופתח ואמר: "אהבה. אהבה, אהבה…" וכל הקהל המה וגרגר בתגובה, וכהן אמנם הקדיש את דבריו לאהבה בין הנסיך לשושנה. צחקתי ואמרתי שזאת לא תהיה המילה שלי, אהבה, ונ' המשיכה וספרה שמיד אחרי אדיר כהן עלה עדי צמח לבמה, וקרא: "מוות. מוות, מוות!" וכולם התחלחלו, כאילו הפיה הרעה של היפהפיה הנרדמת הגיעה לקלקל את המסיבה. ושוב צחקתי (קשה להתאפק כשנ' מספרת) אבל לא, גם על המוות לא רציתי לכתוב. אהבה ומוות זה אותו דבר, אלה התאומים הסיאמיים של הרומנטיקה. אני לא מתכחשת לקיומם אבל זה לא העניין שלי עם הנסיך הקטן. "אז מה תהיה המילה שלך?" היא שאלה. ואני אמרתי: "אוונגרד." לא הכנתי את זה מראש, המילה פשוט קפצה לי מהפה כמו הקרפדות שקפצו מפיה של הנערה הרעה בסיפור של האחים גרים. ועל זה אני רוצה לדבר בעצם, בשני הפוסטים הבאים (הנוכחי הוא רק ההקדמה). כי כמו שאמר הנסיך הקטן, מראה העיניים "אינו אלא הקליפה". והספר הזה הוא ביצת קוקייה שהוטלה בתוך קן של ספרי ילדים; בתוך הקליפה הפיוטית-מלנכולית-פילוסופית-נאיבית עד כדי סנטימנטליות וספרי מתנה, כן, גם הרבב הזה דבק בו – חבוי ספר יבש (במובן הטוב, העמיד, של המילה) ומופשט. ספר משחקי ודקדוקי כמו שאני אוהבת אותם.

ובעצם מה שאני אוהבת זו השניוּת, המתחים והחפיפות בין האהבה והמוות למשחק הצורות, בין ה"אין לראות אלא בלב בלבד" לאוונגרד.

*

הדקדוק של הזהויות
קחו למשל את משחק הזהויות ונקודות המבט: בשביל איש העסקים הכוכבים אינם אלא "הדברים הקטנים האלה שרואים לפעמים בשמים," בשביל המספר הם פעמונים בגלל צחוקו של הנסיך הקטן. מנקודת מבטו של הפרח הבודד במדבר, בני האדם אינם אלא צמחים תלושים, חולפים ברוח: "אין להם שורשים. זה מקשה עליהם מאד," הוא מסביר. "הוי, הנה נתין!" קורא המלך כשהוא רואה את הנסיך הקטן לראשונה, וכשהנסיך מתעקש לעזוב הוא קורא לו "שגריר". בעיני הרברבן הוא "מעריץ", ובשביל הגיאוגרף הוא "חוקר ארצות". ולאט לאט מתחוור (לי, על כל פנים) שגם "הנסיך הקטן" אינו זהות אובייקטיבית מוסמכת אלא עוד השתקפות בראי של אהבת המספר וגעגועיו.

על פי התמונה הזאת של נפוליון השלישי צוייר הפורטרט המפואר של הנסיך הקטן, שאין לו בעצם שום עוגן אחר בספר, לא בטקסט ולא באיורים.

.

לא במקרה נזכרתי ב"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן:

"כי היא היתה עדנה של חדר השינה ועדנה של חדר האורחים ועדנה של המטבח, ובכל אחד מהם היא היתה שונה, וכשחלפה בכל אחד מהם התחולל בה, עדיין, אחרי כל השנים הללו, שינוי זעיר, עברה אותה רוח אחרת, שבבים אחרים היו נוסקים אל המגנט" (141).
"והיתה עדנה של גיל עשרים ושש ועדנה בת שלושים, ועדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … והיתה עדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של התפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה" (142).

על דקדוק הזהויות, אפשר לקרוא בהרחבה בספרי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י. ולפני שאני מסיימת עוד כמה מילים על ההקדשה שפותחת את הפוסט.

*

כשהייתי נערה היה לי ידיד נפש שחזר פתאום בתשובה (בגלל איזו שושנה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). אני לא מדברת על "התחזקות" כזאת או אחרת אלא על הארד-קור חב"ד. פתאום הוא הפך לזר עם ססמאות כמו "כל יהודי מאמין ב'השם'". לשווא כעסתי ובכיתי. כעבור איזה זמן קבלתי הזמנה לחתונה. קניתי לו את ברכת האדמה של קנוט המסון, ספר נפלא שסימל בעיני את מה שעזב. אבל מה לכתוב בהקדשה, איך ליישב בין הריחוק לקרבה, בין האבל לשמחה, הניכור לאהבה? אולי בגלל הצער על הידיד שאבד, נזכרתי בנסיך הקטן, ובהקדשה של סנט אכזופרי בפתח הספר:

לידידי היקר ליאון וֶרְת

איתכם הסליחה, ילדים, על כי הקדשתי ספר זה לאדם מבוגר. אך טעמי עימי: אדם מבוגר זה הוא הטוב בידידים שיש לי בעולם. טעם אחר: אדם זה מסוגל להבין הכל. אפילו ספרים שנועדו לילדים. ועוד עימי טעם שלישי: ידידי המבוגר יושב בצרפת הכבושה ושרוי במצוקת רעב וקור. ויש לעודדו ולנחמו. אך אם כל הטעמים הללו אין בהם כדי להניח את הדעת, הריני מוכן ומזומן להקדיש את הספר לאותו הילד, שגדל והיה לידידי בהגיע לגיל הבגרות. כל האנשים המבוגרים היו לפנים ילדים קטנים. אם כי מעטים מביניהם זוכרים את הדבר הזה. הנני מתקן איפוא את כתב ההקדשה שלי:

לידידי ליאון ורת
בשעה שהיה ילד קטן

זו הקדשה נפלאה, לא בגלל תוכנה אלא בגלל שהיא מכירה בזהויות הנבדלות והמתחלפות של אותו אדם, במקום להתיך אותן כמקובל. שאלתי ממנה את התבנית שאיפשרה לי לדייק בלי להשתפך ולמרוח. הזכרתי לו את ההקדשה וסיימתי מעין פרפרזה עליה. לא נסעתי לחתונה. שלחתי את הספר בדואר. לא זכרתי את מספר הבית (הזיכרון שלי כאמור, מסנן מספרים). רשמתי על החבילה הנחיות מפורטות לדוור. וכעבור זמן רב היא הוחזרה אלי בעטיפה קרועה. זה קרה לפני שנים רבות. ואני שוב מנסה ומקדישה את הפוסט בגעגועים לידיד שהיה.

*

לפוסט השני – על האיורים של הנסיך הקטן

*

עוד על ילדותי

פרוייקט מרי דה מורגן

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר)

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

בדיוק כפי שזכרתי

גילגי (הלא היא בילבי הלא היא פיפי) היתומה המאושרת (וכל סדרת גיבורות ילדות)

וכן הלאה.

*

על אוונגרד

הפוטוריזם ואני

האוסף הכי הכי

כחול הוא צבע שערך הצהוב (ושאר פרקי הסדרה)

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

*

Read Full Post »

אנדי וורהול, מרלין מונרו

לאָנָא בְּלוּמֶה / קורט שוויטרס

הו אהובת עשרים ושבעת חושי, אני אוהב לָךְ!

– אותָךְ שלָךְ לָךְ,  אני לָךְ, את לי. – אנחנו מי?

זה שייך (אגב) לא לכאן.

איפה את נמצֵאת, נקבה לאין-ספור? את נמצאת – הנמצאת את? –

אומרים שאת נמצאת – שיאמרו, הם בכלל לא

יודעים איך מגדל-הכנסייה עומד.

את חובשת את כובעך על רגלייך ופוסעת על

ידייך, על ידייך את פוסעת.

הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים. אדומה

אני אוהב את אָנָא בְּלוּמֶה, אדומה אני אוהב לָךְ! – אותָךְ שלָךְ לָךְ

אני לָךְ, את לי.

אנחנו מי?

זה שייך (אגב) ללהט הקר.

בלומה אדומה, אָנָא בְּלוּמֶה אדומה, איך אומרים?

חידון נושא-פרסים: 1. לאָנָא בְּלוּמֶה יש ציפור.

2. אָנָא בְּלוּמֶה אדומה.

3. מה צבע הציפור?

כחול הוא צבע שערך הצהוב.

אדומה היא המיית ציפורך הירוקה.

הו ילדה פשוטה שכמותך בשמלה של יומיום, הו חיה

ירוקה חמודה שכמותך, אני אוהב לָךְ! – אותָךְ שלָךְ לָךְ,  אני לָךְ, את

לי, –

אנחנו מי?

זה שייך (אגב) לארגז הגחלים.

אָנָא בְּלוּמֶה! אנא, א-נ-א אני מטפטף את שמך

שמך נוטף כחֵלֶב בקר רך.

היודעת את אנא, כבר יודעת?

אותך אפשר לקרוא גם מאחור, ואת, את הנהדרת

מכולן, מאחור את ממש כמו מלפנים: "א-נ-א".

חֵלֶב בקר מטפטף מלטף לי את הגב.

אָנָא בְּלוּמֶה, חיה נוטפת שכמותך, אני אוהב לָךְ!

מתוך הגרזן הפורח, מבחר שירה גרמנית מודרנית, עורך ומתרגם שמעון זנדבק, כתר 1985

"לאָנָא בְּלוּמֶה" (מסביר זנדבנק בהקדמה), "הוא דוגמא מבריקה לשיר אהבה מודרניסטי, המבטא רגש אותנטי למרות הרתיעה הליצנית מפני הבאנאליות של הרגש."

בשבילי  לאָנָא בְּלוּמֶה הוא הכלאה חד-פעמית של רגש ומשחק, מחשבה וצורה. מחלונותיו נשקפים נופים של מודרניזם ואבנגרד: גם אבנגרד היסטורי כמו דאדא (שוויטרס היה דאדאיסט), פוטוריזם וכן הלאה, וגם אבנגרד כמשל וכגישה. מתחשק לי להקדיש כמה פוסטים למה שאני רואה בו/דרכו/ממנו.

"כחול הוא צבע שערך הצהוב" (שורה 18) הוא הפוסט הראשון:

בשנה שבה למדתי אמנות בבצלאל הייתי חברה בקבוצת לימוד של שש סטודנטיות. נפגשנו כל יום ששי לשיעור בהנחיית זוג אמנים צעירים שבחרנו. התרגילים שעשינו לוּוו בהרצאות בינתחומיות. שם פגשתי לראשונה בג'ון קייג', ויטו אקונצ'י, ויטגנשטיין ואחרים. האיש שהרצה לנו על ויטגנשטיין (לצערי איני זוכרת את שמו) היה בוגר בצלאל שהמשיך ללימודי פילוסופיה. הוא דיבר על תורת הצבע של ויטגנשטיין: אין ולא יכול להיות, לפי טענתו של האחרון, לָבָן שקוף או כחול אדמדם.

באותה תקופה למדנו בשיעורי הרישום של יוסף הירש לצייר צבעים בשחור-לבן; כלומר, היינו "מציירים צבעים" בדיו שחור. זה היה אחד התרגילים המאתגרים בלמודי האמנות שלי. מצד אחד זה מופרך לגמרי (כמו הקטע שבו הברון מינכאוזן תופס בכתפיו שלו ומושה את עצמו מן הביצה), ומצד שני, כשלוקחים לך את הצבע עצמו, את כבר לא יכולה לתפוס אותו כמובן מאליו, את מוכרחה לברר לעצמך מה זה בעצם כחול, מהי "כְּחוּליוּת", מה זה אומר מעבר לעטיפה, האם אפשר לתרגם את זה, ואיך?
הירש היה מסתובב בינינו בזמן שרשמנו, מעקם את חוטמו בספקנות, או צוהל: "זה כחול פרוסי," הוא אמר פעם על רישום של איזה סטודנט. לא סתם כחול, אלא דווקא פרוסי. ובזמן שהנהנתי מתוך מאמץ לתפוס, להבין, כמעט פרצתי בצחוק; זר שהיה נכנס באותו רגע היה חושב שנקלע לחברת מטורפים או מסוממים. ולא יכולתי כמובן, שלא להבחין בדמיון לבגדי המלך החדשים
ובכל מקרה, במסגרת אותם שיעורי צבע, הירש היה גם אומר מדי פעם "זה כחול כתמתם" וכן הלאה, ומוסיף עוד דרגת קושי למאמץ החושי-קונספטואלי. במשך כמה שבועות אינטנסיביים חשבנו כמעט רק על כחולים כתמתמים ושחורים לבנבנים וכולי.

ובחזרה לקבוצת הלימוד:  ברגע שהמרצה שטח את טענותיו, מיד קפצנו כנשוכות נחש: "אבל הירש אמר…" הוא חייך במבוכה וסיפר לנו בתשובה את הסיפור הבא: גם הוא היה כמובן תלמידו של יוסף הירש (אם כי לא למד לצייר צבעים. אני זוכרת שפעם הגיעו בוגרים לשיעור ושאלו בקינאה: "למה אותנו לא לימדת את זה?" והירש נאנח ואמר "אבל אז לא ידעתי את זה…"). כמה חודשים קודם לכן הבחור פגש את הירש ברחוב וסיפר לו על ויטגנשטיין. הירש גילה עניין רב והזמין את הספר מגרמניה (בהיותו יקה היה נוח לו יותר לקרוא בגרמנית). אחר כך התראו עוד פעם פעמיים בידידות ובציפייה לספר, ואז יום אחד הירש בקושי בירך אותו לשלום. כשהבחור הזכיר את הספר, הירש רטן שויטגנשטיין הוא "טְרוֹטְל". כשהבחור שאל מה זה טרוטל, הוא נשלח בזעף למילון.
ובכן, "טרוטל" בתרגום לאנגלית הוא "נִינְקוֹמְפּוּמְפּ", שפירושו בדיוק כמו שזה נשמע – מטורלל רפה שכל, או כמו שאומר מישהו באחת מאגדות האחים גרים: "הנה עוד אחד בלי פתיל במנורה שלו…"
ורק בדרך אגב, כל מי שראה פעם אישה בחולצה רטובה יודע שיש דבר כזה, "לבן שקוף".

ובחזרה ל"כחול הוא צבע שערך הצהוב"; אפשר ללכת אל השירה והמטפורה: "הו, איך שבאת, כחול מרוב גן עדן", כתבה פעם אלזה לסקר שילר חביבתי. אבל אני חשבתי דווקא על אנדי וורהול.

בדיוק כמו שהקדמונים שאבו את השראתם האמנותית מן הטבע… כך אנחנו צריכים לשאוב את שלנו מהסביבה המתועשת שאנו יצרנו. (אנטוניו סאנט-אליה, 1914, מתוך הערך מודרניזם בויקפדיה).

ב-1967, כשוורהול יצר את התמונה בראש הפוסט, הדאדאיסט שוויטרס (1887-1948) כבר היה מזמן בין המתים. אבל אפשר לראות שבשביל וורהול "כחול הוא צבע שערך הצהוב" הוא כבר בגדר מובן מאליו.

לפרק הבא בסדרת אנא בלומה – הו אהובת עשרים ושבעת חושי

*

על יוסף הירש, או – עכשיו תשכחו הכל ותתחילו לרשום

*

עוד על צבעים כאן בבלוג:

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

לבנת התפוז – על תפוז מכני של סטנלי קובריק

וגם – המאהב שהתחפש לבעל – פוסט פרו אנושי

Read Full Post »