Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוהל הדוד תום’

מזמן לא כתבתי על אגדות, ופתאום צצה בת הים הקטנה (ולא בכדי, אבל רגע). לפני הכול תקציר למי שלא זוכר או זוכר את גרסת הסוף-טוב של דיסני:

בת הים הקטנה היא הצעירה בבנותיו של מלך הים. שלא כמו ארבע אחיותיה, היא כבדת ראש ומלנכולית ונמשכת לעולמם של בני האדם. היא מתאהבת בנסיך צעיר שחוגג את יום הולדתו על ספינה ומצילה אותו מטביעה. ואז היא מסתתרת בקרבת מקום עד שנערה אחרת מוצאת אותו.

האיור הלירי מלנכולי של אדמונד דולק, לוכד את לב הסיפור

.

בני הים חיים שלוש מאות שנה שבסופן הם נהפכים לקצף על הגלים, ובת הים הקטנה משתוקקת לנשמה בת אלמוות שמרקיעה אל הכוכבים המאירים. לשם כך היא זקוקה לאדם שיאהב אותו יותר מכל עד שיסכים לחלוק את נשמתו. ואין סיכוי שזה יקרה, כי בני האדם סולדים מזנבות דגיים. ובהמשך לכך היא מוותרת על קולה הנפלא תמורת זוג רגליים מלאות חן וכאב. היא מניחה למכשפת הים לחתוך את לשונה. ואם תיכשל, הכול היה לשווא. ביום שבו יישא הנסיך אחת לאישה, היא תיהפך לקצף על הגלים.

אדמונד דולק. בת הים הקטנה מתעוררת על מדרגות ארמונו של הנסיך

.

הנסיך מוצא את הנערה העירומה המתעטפת בשערותיה הארוכות, על מדרגות ארמונו. הוא אוסף אותה לביתו ומניח לה לישון על כרית קטיפה בפתח חדרו, אבל מתאהב בנסיכה שייעד לו אביו. הוא מאמין בטעות שהיא זו שהצילה אותו מטביעה. אחיותיה של בת הים הקטן מוכרות את שערן למכשפת הים תמורת סכין. בת הים הקטנה אמורה לנעוץ אותה בלבו של הנסיך בליל הכלולות. ברגע שדמו יותז על רגליה, היא תיהפך בחזרה לסירונית. אבל בת הים הקטנה משליכה את הסכין ואת עצמה למים, ובמקום להפוך לקצף היא מרחפת בשמיים ומתבשרת שככלות שלוש מאות שנה של מעשים טובים, תזכה בנשמה בת אלמוות.

.

1. חטאו הכפול של אנדרסן

אהבתי את הסיפור הזה אהבת נפש כשהייתי ילדה. כלומר, עד לרגע שבו היא משליכה את הסכין (והמים מאדימים מדם). זעמתי על הנסיך האידיוט, הייתי מוכנה לנעוץ את הסכין בעצמי, כדי להחזיר את בת הים הקטנה לעולם הקסום הכחלחל-ירקרק, השקוף והלא מאובק של המים. ואפילו יותר מזה כעסתי על אנדרסן. הרגשתי נבגדת, אף שספק אם ידעתי לבטא את התלונה במילים.

בני אדם מזהים תבניות חוזרות. כשבני הצעיר היה בן ארבע הוא הגדיר את ההבדל בין להרוג ללהציל: להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים, להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים. הוא זיקק בלי משים את התבנית שזיהה משלל תוכניות טלויזיה וסרטים. ואני עדיין זוכרת את התדהמה שאחזה בבני הבכור כשקראנו יחד את אוהל הדוד תום. כשהדוד תום חלה הוא היה בטוח שיבריא, ופתאום הוא מת. הוא התקומם בטענה שהיו צריכים לקרוא לספר "אוהל הדודה אלייזה"; למי ששכח – אלייזה היא השפחה שזוכה לסוף טוב. ובני הפנים את התבנית שבה הגיבור, זה שעל שמו נקרא הספר, אמור לזכות באושר ועושר בתום כל התלאות.  

ובחזרה לבת הים הקטנה – החוש שלי לתבניות אמר לי שאסור להמציא כללים חדשים בסוף הסיפור. וזה בדיוק מה שאנדרסן עשה. הוא רימה, כמו שסבתא שלי היתה מרמה בפסיאנס, והופכת קלף בהיחבא כדי לא להיתקע.

אנדרסן לא רצה לזַכּות את בת הים בליבו של הנסיך (ותיכף נברר למה) וגם לא היה מוכן להפוך אותה לקצף על הגלים. וכיוון שלא נמצא לו פיתרון עלילתי, פנה לדת. זה הדאוס-אקס-מכינה בהתגלמותו (דאוס אקס מכינה – מילולית: האל מן המכונה, מונח שמקורו בטרגדיות יווניות גרועות שבהן היו מורידים אל לבמה, כדי שיעשה סדר במצב שהמחבר לא הצליח לפתור). ועוד הוסיף חטא על פשע כשהטיל עלי (ועל שאר הקוראים) את האחריות לגורלה של בת הים הקטנה: אם נהיה ילדים טובים וצייתנים, אלוהים יקצר את תקופת ההמתנה שלה לנשמה בת אלמוות, ואם נהיה שובבים ההמתנה תתארך.

ארנולד בוקלין, בני ים משתעשעים 1886 לחצו להגדלה

.

2. לישון על המפתן

זו לא הפעם הראשונה שנערה שמצילה את אהובה, נשכחת מליבו, והוא עומד לשאת אחרת. אצל האחים גרים (שספרם פורסם כעשרים שנה לפני בת הים הקטנה) זה קורה בשלוש מעשיות שונות: "תנור הברזל" בן ובת מלך" ו"המתופף". יום אחד נצטרך לתת את הדעת גם על התופעה המוזרה הזאת שבה חתנים שוכחים את אהובותיהם המצילות, אבל אם נתרכז בעניינו – בכל שלוש המעשיות משיגות האהובות הנשכחות רשות לישון על מפתן חדרו של החתן (ואפילו בתוך החדר עצמו), ושם הן בוכות וזועקות את סיפורן עד שהוא נזכר סוף סוף. אבל בת הים הקטנה היא אילמת, היא מכרה את הקול הנפלא שבעזרתו, כך אומר אנדרסן במפורש, קוותה לשבות את לבו של הנסיך, כלומר לגרום לו לפתוח את הדלת ולהכניס אותה למיטתו. בלי הקול היא נתפסת כחיית מחמד נאמנה המצונפת על כרית לפני דלתו.

בת ים מתוך ספר הדגים הפלאי של לואי רנאר (1754)

.

3. פעמיים בת הים, או אנדרסן ואוסקר ויילד

אומרים שאנדרסן כתב את בת הים הקטנה על עצמו, על אהבתו ההומוסקסואלית המתוסכלת. יש רגליים (או זנב) לדבר, אבל אם נניח לרגע לפרשנות ההומוסקסואלית (שמתיישבת באופן הדוק וגורף על הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד). יש לי משהו בוער יותר להגיד על משמעות הסיפור.

.

4. אז מיהו הנסיך?

לא במקרה נזכרתי בבת הים הקטנה דווקא עכשיו.

כרגע הוצאתי ספר ראשון בטרילוגיה שיקרה מאד לליבי. אני חרדה לגורלו כמו שאנדרסן חרד מן הסתם לגורל ספריו. ואני חושדת שמעבר – או אולי לצד – האלמוות הדתי הנכסף, נמצא גם האלמוות הספרותי. אני חושדת שהנסיך בסיפור הוא קהל הקוראים, שרק אהבתו יכולה לזכות את היצירה באלמוות. וכאן אגב, לא יועיל שום מעקף; קשה למדי לזכות באלמוות ספרותי, אבל אין מצב שזה יקרה למי שתוותר על קולה.

*

אפשר לרכוש את הספר בהנחה גדולה

כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן ולכולכם

*

עוד באותם עניינים

הנערה ללא הידיים ואני

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות)

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק (על שלוש הטוות)

הפמיניזם המדהים של האחים גרים

מה רוצות הנשים יותר מכל?

צרחות של דגים

Read Full Post »

"המלך ואני" כך נקראים המחזמר והסרט (1956)  שנכתבו על ידי רוג'רס והמרשטיין על בסיס סיפורה האוטוביוגרפי של אנה ליאונואנס, ששימשה אומנת לילדיו של מונגקוט מלך סיאם בשנות הששים של המאה התשע עשרה.

הסרט כולל סצנה שבה מגיע שליח מיוחד של המלכה ויקטוריה לביקור בסיאם (תאילנד). נשות המלך ופילגשיו מעלות לכבודו הצגה, גירסא סיאמית של "אוהל הדוד תום".

הייתי צעירה מאד (כלומר ילדה קטנה) כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה, זה היה המפגש הראשון שלי עם תיאטרון חזותי, וקסמה של ההכלאה הבלתי אפשרית לכאורה, של תיאטרון מחול תאי מסורתי, בסט סלר אמריקאי שקורא לביטול העבדות, ומיוזיקל בטכניקולור – עדיין לא פג.

יש כאן הכל – ניכור ברכטיאני ובידור מושלם, סיגנוּן מעודן ורגש טהור, תיאטרון חזותי נלבב ואנכרוניזם מודע בנוסח שירי התנ"ך של איציק מאנגר. 

וכמה מילים הכרחיות על ההקשר הרגשי של הסצנה: האישה הצעירה שמביימת את המופע ומשתתפת בו בתפקיד המספרת, הופרדה מאהובה בעל כורחה ונשלחה כמתנה למלך סיאם. ההצגה מאפשרת לה לבטא רגשות אסורים ומסוכנים. ברגע מסוים היא אפילו מתפרצת ומושתקת במחי אצבע צרדה. כשהמסך יורד היא לא יוצאת להשתחוות, היא מנסה לברוח (ונתפסת, אבל זה כבר חורג מתחומי הסרטון והפוסט).

העיבוד של "אוהל הדוד תום" מתרכז בעלילת משנה, סיפורה של אלייזה השפחה הנמלטת לקנדה עם בנה – והוא נאיבי בכוונה. אפילו שם הספר מתורגם מחדש לאנגלית עלגת: Small House of Uncle Thomas. סוחר העבדים האכזר סיימון לגרי הופך למלך סיימון מִלגרי, בודהה מתערב בסיפור, יש דגש משונה (ומצחיק) על כוחות טבע "אקזוטיים" כמו קרח ושלג שאינם קיימים בסיאם (כולל שיעור החלקה על הקרח ממלאך), וכן הלאה. זה יוצר שורה של הזרות וחיוכים שבולמים את הסנטימנטליות ומדגישים בו בזמן, את מה שלא נאמר, את זעקת המצוקה.

יכולתי לכתוב לא מעט על קסם הסגנוּן, ועל הפתרונות הבימתיים היפהפיים אבל נדמה לי שאין צורך; הסרט מדבר בעד עצמו. אז רק שימו לב לדקויות: למשל כשאלייזה מטפסה על הר, ככל שהיא מתרוממת, העננים יורדים, או לאופן שבו היא מנערת את בובת התינוק שלה אחרי הגשם והטיפות מצטלצלות, או לכלבים האנושיים המכשכשים בזנבם וכן הלאה.

ושימו לב גם עד כמה כל זה קרוב ל"אשכבה" של חנוך לוין; גם בחיבור הלא מובן מאליו בין חנוך לוין לסיפורים קצרים של צ'כוב, וגם בשימוש המינימליסטי והפיוטי באביזרים – למשל החסידה החוצה את הבמה במעוף בתחילת החלק הראשון של "אשכבה", או העגלה שהיא רק שלד נטול גלגלים של עגלה שהנוסעים מטלטלים בגלוי, שלא לדבר על הסוס שהוא כבר לגמרי תיאטרון מחול; החשיבה העיצובית-דימויית של רקפת לוי-את-חנוך לוין ניזונה מהתיאטרון המסורתי המסוגנן של המזרח הרחוק. וכמובן בשימוש בבני אדם כאלמנטים של נוף ותפאורה: ב"אוהל הדוד תום" הרקדניות מגלמות יער, הר, כלבי צייד, ומשמשות כַּנים חיים לנשיאת השמש או המלך העריץ. ב"אשכבה" השחקנים מגלמים בקתה (המגישה לבני הבית שמיכה), סוס או עץ ערבה.

מעבר לקסם האגדתי של הבחירה התיאטרונית היא מבטאת דבר והיפוכו – מצד אחד ליריות וחמלה – כשהבית מרגיש, והסוס מקשיב, ועץ הערבה הזקן מדדה על קביים, ומצד שני חיפצון ועבדות ועצב והשתקה. וזה מה שעושה את זה כל כך מלא ומורכב.

הסרטונים הבאים הם החלק הראשון והשני של "אשכבה" (גם היתר נמצא ביוטיוב).


Read Full Post »