Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוגוסט רנואר’

"יש לכבד את השחור … הוא איננו מתחנחן בפני העין ואיננו מעורר שום חושניות. הוא מייצג את הרוח יותר מכל צבע יפה המצוי על לוח הצבעים או במנסרה … בקושי מעריכים גם את העיפרון. בלובר, בגלריית הרישומים, ישנו מכלול אמנות כביר בהרבה וטהור יותר מזה של גלריית הציורים."

אודילון רדון, ינואר 1913

העיפרון השחור מאת ינאי פרי, כריכה

העיפרון השחור מאת ינאי פרי, כריכה

וראשית, תקציר: עיפרון שחור מגיע אל דף ריק ובורא לו עולם קטן ומושלם: אדמה ושמיים, בית קטן וחבר דמיוני בשם קשקושון: תרנגול עם מקור של תוכי, גוף של כלב, כנפי פרפר וזנב דינוזאורי. ואז מגיעים שלושה עפרונות צבעוניים. הם באו להציל את העיפרון השחור מאומללתו, להוסיף צבע לחייו. בלי לשעות לזעקותיו ולתחנוניו הם מקשקשים על הקירות ועל הרהיטים, צובעים את האוכל שלו ואפילו את החבר הדמיוני. העיפרון השחור מצייר חומה כדי לחסום אותם והם מציירים דחפור שמקעקע את החומה, הוא מקיף את עצמו בתעלה עם מפלצות רעבות והם מציירים עליה גשר, וכך הלאה במין חד-גדיא רב-תקופתי ורב-תחומי: אבירים, דינוזאורים, טנקים, אינדיאנים, רובוט בלתי מנוצח עד שהעיפרון הנואש מצייר מחק והפורעים מרימים ידיים ומסתלקים. לילה שחור ומיטיב יורד על העולם, והעיפרון השחור וקשקושון נרדמים וחולמים חלומות נהדרים.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". בספר "בפברואר כדאי לקנות פילים" טוען יואל הופמן ש"מורים אינם מספרים שיש פי טבעת מזהב" ( ומעופרת?)

אז ככה: קודם אכתוב על הצבע השחור, אחר כך על האלימות ולבסוף על המשמעות ועל סוף הסיפור.

*

אוסף הזהבים השחורים

פעם כשבני הגדול היה קטן הוא התבקש להגדיר את עצמו בארבע תכונות. הוא בזבז אחת מהן על "אוהב צבעים". בכלל לא ידעתי שיש תכונה כזאת עד שקראתי את הטופס, והרי גם אני כזאת, תמיד הייתי, זה בטח משהו גנטי; לסבא שלי, גדליה נאמן היה בית חרושת למשאבות מים. אהוב ליבי שעבד שם באיזה קיץ סיפר לי שגופה של כל משאבה (שבכלל נקבר באדמה) נצבע בשלושה צבעים. וכשניסה לברר את הסיבה, זקף מנהל העבודה את אצבעו ואמר: "אדון נאמן אוהב צבעים!"

כשהייתי קטנה היה לי אוסף זהבים בצבעים עזים וכדור ססגוני של דבלולי צמר שמרטתי מבגדים. עכשיו שגדלתי אני אוספת שחורים; התחלתי בגלל שלגייה. המלכה בקשה שתיוולד לה תינוקת שעורה לבן כשלג, פיה אדום כמו דם ושערה שחור כעורב. ומתישהו הבנתי שהמוות נטמן כבר במשאלה היפה, הוגנב לתוך הצבעים: הקור של השלג, דם הפצע ושחור העורבים אוכלי הגוויות. באותה תקופה בערך התחלתי ללקט שחורים: שמלה "דקה ושחורה כמו פיח" מסיפור של עמליה כהנא כרמון, או לילה "שחור ככריכת כתבי הקודש …. מתעופף כמו קמח שחור במאפיית דיי ברד האופה" מן המחזה הנפלא של דילן תומאס, או "חלב שחור של שחר" מפוגת המוות של פאול צלאן, וכן הלאה.

ואולי זה לא מקרה שעושרו של השחור נגלה לי דרך הספרות דווקא, דרך האותיות השחורות המכילות את כל צבעי הצבעים של העולמות. זה קשור גם לציטוט של אודילון רדון שבו פתחתי, וגם ל"העיפרון השחור" של ינאי פרי, שמתרחש קודם כל בתודעה.

"יום אחד כששאלו את טינטורטו מהו הצבע היפה ביותר, הוא ענה, הצבע הכי יפה הוא השחור!"

ג'ורג'ו ואסארי, מתוך "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר"

טינטורטו, הסעודה האחרונה

טינטורטו, הסעודה האחרונה, סוף המאה ה16. לחצו להגדלה

*

שלוש הערות על אלימות

על קיומו של "העיפרון השחור" למדתי מהבקורת הישרה והאמביוונלטית של טלי כוכבי בהפנקס (תודה, טלי). מתברר ש"האלימות" מעוררת אי-נוחות, ומתחשק לי למשש אותה קצת, בשלוש הערות:

1. ילדים הם חלשים. כל אחד יכול לנצח אותם ולכן הם מתעניינים מאד בכוח. מה יותר חזק ומי יותר חזק. זה לא אומר שהם אלימים. כשבני אוהב הצבעים היה בכיתה א' הוא ערך רשימת לוחמים. למרבה הצער היא אבדה במשך השנים, אבל היו בה אפצ'ים, הונים, נינג'ות, אינדיאנים, אבירים, סמוראים, פירטים ואחרים שהצטרפו למעין תהלוכת תחפושות או דף מאנציקלופדיה מצוירת.

אני חושדת שמה ששבר את המסתייגים היה הטנק שכמו הופך את הסיפור לעכשווי ו"אמיתי". אבל בשביל ילדים טנקים לא שונים בהרבה מאבירים (יהושוע פראוור מחבר "עולם הצלבנים" אמנם משווה ביניהם: "יעילותו בקרב של אביר רכוב, עוטה שריון כבד בימי הביניים," הוא כותב, "לא היתה פחותה מיעילותו של הטנק בימינו…") או מדינוזאורים. כולם דמיוניים ומוחשיים באותה מידה.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". יש משהו יפה באופן שבו מצייר פרי את אביזרי הלחימה והמפלצות. לכאורה הוא מעתיק אותם מהמציאות אבל בו בזמן הוא גם יוצר אותם קצת בצלמו של העיפרון ועל פי האנטומיה שלו; כלומר עם דגש על צורות שיניים וציפורניים ושאר חודים חרוטיים, ועל זיגזגים דמויי ה"צווארון" הזיגזגי של העיפרון. לרובוט האימתני בתמונה שלמעלה יש "ראשי נפץ" עפרוניים בתכלית. לחצו להגדלה!

 

2. האלימות הפיסית אינה מכוונת אל מי מהעפרונות שהם הגיבורים ה"אנושיים" של הסיפור (וגם הם בסך הכל עפרונות); כלי הנשק, הלוחמים וחיות הפרא הם בסך הכל ציורים, יצירי דמיון/ בובות משחק. שום דם לא נשפך בחד גדיא הזה ואף אחד לא מת. זה לא "באמת" כמו שילדים אומרים. זה דומה יותר ל"שיר ערש" שכתבה אלונה פרנקל בעקבות שיר עם פולני:

היה היה מלך. היה היה נסיך. היה היתה גם נסיכה. הם חיו בין ורדים, לא ידעו מרורים, וזאת ממש עובדה. אך סוף כה מר, מוות אכזר בגורלם נפל. את המלך אכל הכלב, את הנסיך אכל החתול, את הנסיכה עכבר אכל. שלא תהיה עצוב כל כך, כדאי שתדע: המלך היה מסוכר, הנסיך משוקולד, וממרציפן הנסיכה.

רנה מגריט, זאת לא מקטרת

רנה מגריט, זאת לא מקטרת

ולבסוף – אפשר למחוק את כלי הנשק והלוחמים, אבל אי אפשר למחוק את העיפרון השחור או את העפרונות הצבעוניים. הם קיימים ברמה אחרת, הם "אמיתיים".

אייר ינאי פרי, מתוך

העפרונות הצבעוניים מוונדלים. אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"

3. ועם זאת, יש אלימות בספר, אלימות נוראה. ונדליזם שמצופה בכוונות טובות ועליזוּת מפחידה. העפרונות הצבעוניים מקשקשים על היצירה של העיפרון השחור ועל ציפור נפשו, פשוטו כמשמעו. השתוללות הגרפיטי שלהם הזכירה לי את סצנת המוזיאון מבאטמן הראשון, שבה הג'וקר הססגוני (בגילומו של ג'ק ניקולסון) וחבר מרעיו מקשטים את התמונות.

*

"כילד חיפשתי את החשיכה ואת הצללים; אני זוכר שהיו לי הנאות עמוקות וייחודיות כאשר הסתתרתי מאחורי הווילונות הגדולים בפינות החשוכות של הבית…" אודילון רדון

אז על מה הסיפור?

"העיפרון השחור", כמו כל סיפור טוב, פתוח לכל מיני פרשנויות. גם כאלה שינאי פרי לא העלה מן הסתם על דעתו. העפרונות הצבעוניים האלה הם כל כך "כור ההיתוך" הציוני שמקשקש בעליזות ובמרץ על תרבויות "שחורות ונחשלות" כדי לגאול אותן מעצמן.

אבל אותי העיפרון השחור פשוט מחזיר לילדותי; לפולשנותם של המבוגרים שניסו להכתיב לי מחשבות, רגשות ו"ערכים", לדימוי של ילדות תמימה ועליזה שהוצמד לי בלי שום קשר למה שהרגשתי (בעיקר עצב, כמו בשיר של לורקה, "רומנסה על עוגמה שחורה"). אישה אחת שמכירה אותי מגן ילדים זוכרת שציירתי רק פרח אחד על כל דף. היא זוכרת שהתעקשתי והגננות כעסו על בזבוז הנייר. ולכן אני כל כך מאושרת בנצחונו של העיפרון השחור, וגם מבינה אותו, כי בלילה אחרי שמכבים את האור באמת אין מי שיגיד לך מה להרגיש ומה לחשוב ומה לחלום.

אודילון רדון, 1885

אודילון רדון, 1885 "פרח בִּצה, ראש אנושי ועצוב" ("בהדפסי אבן השחורים הם במלוא זוהרם," הוא כתב).

לטלי כוכבי יש בעיה עם סוף הסיפור, "שֶׁבּו, אמנם, העיפרון השחור וחברו קשקושון נשארים לבדם בחושך, הלילה יורד והם מרוצים להישאר לבד, אבל זו בעצם רק אשליה של פיתרון: הרי הצבעים שבהם העפרונות הצבעוניים מילאו את הבית, את החצר ואת גופו של קשקושון לא נעלמו. הם התכסו בשמיכה שחורה של חושך, אבל אחרי הלילה יבוא הבוקר… ואז – כל סביבתו של העפרון תהיה עדיין "נגועה" בצבע, מבחינתו, והוא שוב יישאר ללא פיתרון…"

אז אני אגיד לך, טלי יקרה, מה אני חושבת על הסוף. אני חושבת ש"העיפרון השחור" הוא מעין סיפור פרספונה רק הפוך: שם נחטפה ילדה על ידי האדס מלך השאול. אמה עשתה הכל כדי להחזיר אותה ולבסוף הושגה פשרה: הילדה הוחזרה אמנם לפני האדמה אבל נגזר עליה לבלות בשאול שלושה חודשים כל שנה. בחודשים האלה שוררים הקור והמוות על פני האדמה אבל כשפרספונה חוזרת לפני האדמה חוזר איתה גם האביב.

העיפרון השחור נחטף אל הצבע, וגם הוא כמו פרספונה לא יכול לחזור לשלמות ולתום הבראשיתי. אבל לפחות מחצית מהזמן ובאופן מחזורי העולם משחיר והופך שוב שלו.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"

*

בסוף מלחמת העולם הראשונה נסע מאטיס הצעיר לבקר את רנואר הזקן (והנערץ עליו) להראות לו כמה מציוריו. רנואר התבונן בציורים במורת רוח:

"למען האמת עלי להודות שתמונותיך אינן מוצאות חן בעיני," אמר. "אני כמעט מוכן לומר שאינך צייר טוב ואפילו שהינך צייר גרוע מאד. רק דבר אחד מונע אותי מלומר זאת. כשאתה מניח על הבד כתם שחור הוא נשאר שם. כל ימי טענתי שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד. שחור שוב אינו צבע. אולם אתה דובר את שפת הצבעים. וכשאתה שם את השחור, השחור נשאר. לפיכך, אף כי אין תמונותיך נראות לי כלל, ויש לי נטייה לומר שהינך צייר גרוע, אני סבור אחרי ככלות הכל, שהינך בכל זאת צייר."

אנרי מאטיס, שיחה

אנרי מאטיס, שיחה

*

זעקה אילמת, הערת שוליים לפוסט

עוד על צבע

כחול הוא צבע שערך הצהוב (כולל הסיפור המאלף על איך ציירנו צבעים בשחור לבן)

קוונטין טרנטינו והצבעים

דם, דמעות וצבעי מים

על הלובן של התפוז המכני

מי שאיבד ילד – על סיפור פרספונה

*

ובלי קשר אבל חשוב מאד!

בסוף השבוע הקרוב, כלומר היום ומחר תתקיים בבית בנימיני (מרכז הקרמיקה) ברחוב העמל 17, ת"א, תערוכת ההתרמה השלישית למען ספריית גן לוינסקי.

ההכנסות הכספיות משתי התערוכות הראשונות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ובסיס כמעט בלעדי לפעילותה השוטפת.

כיום, הספרייה מציעה אי של שפיות וידידות בלב שכונה הסובלת מדורות של הזנחה. בשנה האחרונה היא הרחיבה את פעילותה והיום היא כוללת מרכז תרבות, חוגי מוסיקה ואמנות לילדים ולמבוגרים, קבוצת תיאטרון של פליטים, להקות מוזיקה הפועלות במסגרת מרכז התרבות ואת האוניברסיטה הקהילתית שלנו (ה – CEC), בה לומדים אלפי סטודנטים בכל שנה מגוון רחב של קורסים.

מיטב האמנים הישראלים תרמו עבודה אחת או יותר. מעל 180 עבודות יפיפיות במחיר אחיד של 1250 ₪. זו הזדמנות בשבילכם וגם בשביל הספרייה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה בכל דרך אפשרית!

1

Read Full Post »

אני ממשיכה לקרוא בספר המונומנטלי הזה. אמנות המאה התשע עשרה. פרק לכל אמן או דמות שהשפיעה על האמנות. מבוא קצר שנותן הקשר ואחריו מכתבים וקטעי יומן, מובאות ישירות בלבד, בלי טלפונים שבורים ופערי תווך. כמו שאני אוהבת. הפתעות; מהיוזמה המפתיעה של ויליאם טרנר שעליה כתבתי פה, ועד קלוד מונה שלא דמיינתם, מלא גועל זעם ומלודרמה ("כאשר השוויתי את התוצאה עם עבודות ישנות תקף אותי זעם משוגע וחתכתי באולר שלי את כל התמונות." מונה של חבצלות המים כן), או האוגוסט רנואר שיבליח בעוד כמה שורות לצערכם, אבל לא על זה רציתי לדבר. ארבעים ושניים אמנים ומקורבים, וביניהם רק שתי נשים, אימפרסיוניסטיות: בֶּרְת מוריזו ומרי קאסאט. המפגש עם מוריזו שאותה לא הכרתי לפני כן, היה כל כך משמעותי שחלמתי עליה.

וראשית, לשם הכרות, מבחר קטעים, תמונה קבוצתית עם בֶּרְת מוריזו (Berthe Morisot 1841-1895).

*

האם (קורניילי), נימוס

בֶּרְת מוריזו במכתב לאחותה אֶדְמָה, יולי 1871:

אתמול אמרה לי אמי בנימוס שאין לה שום ביטחון בכשרוני, ושהיא מאמינה שאין ביכולתי ליצור משהו רציני אי פעם. אני רואה שהיא חושבת שאני מטורפת לחלוטין משום שאמרתי לה שאני מוכשרת באותה מידה כמו העלמה ז'אקמאר.

(נלי ז'קמאר היתה ציירת דיוקנאות אקדמיים שזכתה במדליות בתערוכות ה"סלון".)

*

הידיד (אוגוסט רנואר), דעה

אוגוסט רנואר היה ידידה של מוריזו. וכך כתב לפיליפ ברטי, מבקר אמנות פרו-אימפרסיוניסטי, באפריל 1888

אני חושב שנשים סופרות, עורכות דין או פוליטיקאיות … הן מפלצות, ואינן אלא עגלות עם חמש רגליים. אישה אמנית היא סתם מגוחכת, אך אני לגמרי בעד נשים זמרות או רקדניות. בעת העתיקה ובקרב עמים פשוטים אישה שרה ורוקדת, ואין היא נשית פחות משום כך. חן הוא הממלכה הטבעית שלה ואפילו חובתה. אני מבין שהיום כל זה הושחת, אך מה אפשר לעשות? בעת העתיקה נשים שרו ורקדו בחינם, לשם ההנאה שנגרמה להן בהיותן נעימות וחינניות. היום הן מקבלות משכורות גבוהות מדי, דבר המוציא את כל החן מהעניין.

(המובאה מהפרק העוסק ברנואר. נתקפתי גועל בסגנון מונה ובכל זאת ריחמתי עליו בסוף, כשלא היה מסוגל להחזיק מכחול באצבעותיו מוכות השיגרון והמשיך לצייר בכסא גלגלים במכחולים קשורים לאגרופיו.)

*

הבעל (אז'ן מאנה), מצב רוח

בֶּרְת מוריזו, במכתב לאחותה אֶדְמָה 1875:

נסעתי עם התיק והקרטון שלי כי החלטתי לצייר בצבעי מים בחוץ, אך בהגיענו לשם היתה רוח איומה שסחפה את הכובע שלי, כך ששערותי היו בתוך עיני; ואז'ן היה במצב רוח גרוע כפי שתמיד קורה כאשר שערותי לא מסודרות.

(האפיון כה מושלם שקשה לעמוד בפיתוי. אבל למען ההגינות יש לומר שאז'ן מאנה, אחיו הצעיר של אדואר, שנישא למוריזו כשכבר היתה ציירת, תמך בה וגם ליווה אותה בהתרוצצויותיה המקצועיות, כי נשים הגונות לא יכלו למרבה הצער, להסתובב בלי ליווי.)

*

אדואר מאנה, ברת מוריזו עם זר סיגליות

אדואר מאנה, המרפסת. ברת מוריזו יושבת משמאל (מאנה צייר עוד כמה וכמה דיוקנים שלה)

*

הגיס (אדואר מאנה), תסמכי עלי

בֶּרְת מוריזו לאחותה אֶדְמָה, מרס 1870:

עייפה ומרוגזת הלכתי בשבת לבקר בסטודיו של מאנה; הוא שאל אותי על הציור, וכשראה שאני מהססת, אמר לי במרץ: "אבוא מחר אחרי המשלוח [של תמונותיו ל"סלון"] לראות את תמונתך ותסמכי עלי; אומר לך מה את צריכה לעשות.
למחרת, דהיינו אתמול, הוא הגיע בסביבות השעה אחת; הוא מצא שהתמונה טובה מאד, חוץ מהחלק התחתון של השמלה; הוא לקח את המכחולים, הניח שם כמה הדגשות שהיו טובות מאד; אמי היתה באקסטזה. כך התחילו צרותי; משהתחיל לעבוד, לא היה דבר שהיה יכול להפסיקו; הוא עבר מהחצאית לחולצה, מהחולצה לראש, מהראש לרקע; הוא התבדח המון, צחק כמו משוגע, נתן לי את הפלטה, לקח אותה בחזרה, ובחמש בערב סיימנו סוף סוף את הקריקטורה היפה ביותר שנראתה אי פעם. חיכו לקחת אותה [את התמונה ל"סלון"], לטוב או לרע הוא הכריח אותי לשים אותה על המריצה ונשארתי מבולבלת; תקוותי היחידה היא ש[השופטים] ידחו את התמונה, אמי סברה שהחוויה היתה משעשעת, אך אני חשבתי שהיא מבישה.

 (מעבר ל"קריקטורה" שנשלחת ל"סלון", נמצאת גם הקריקטורה השנייה, זו שמוריזו מציירת במילותיה. מאנה הוא לא רק הפולש והכובש, אלא גם מושא להתבוננות. "הסלון" היה תערוכת האמנות השנתית היוקרתית של האקדמיה הצרפתית. היצירות נבחרו על ידי שופטים. אמן שתמונותיו נתלו ב"סלון" זכה ליוקרה ולהצלחה מסחרית.)

*

האחות (אֶדְמָה), אימהוּת

בֶּרְת מוריזו, במכתב לאחותה אֶדְמָה, אפריל 1869

גברים נוטים להאמין שהם ממלאים את כל חיי האישה, אך לגבי, אני חושבת שלמרות אהבתה של האישה לבעלה, קשה לה להיפרד מחיים של עבודה [באמנות]. אהבה היא דבר טוב מאד בתנאי שיש משהו אחר הממלא את היום. לדעתי, בשבילך, הדבר הזה הוא אימהות.
אל תתאבלי על הציור. אינני חושבת שזה שווה חרטה כלשהי.

(אֶדְמָה וברת, שתיים משלוש אחיות מן המעמד הבורגני גבוה החליטו להיות אמניות והציגו ב"סלון" כבר ב1864. כשאֶדְמָה נישאה וילדה היא נאלצה לוותר על האמנות. לא כן מוריזו שהמשיכה לצייר בתמיכת בעלה: "אני עצובה נורא הערב, עייפה, עצבנית … ושוב נוכחתי לדעת ששמחות האימהות אינן בשבילי." לפעמים זה מגיע עד כדי פוביה, לא מהילדים שלה אמנם: "הילדים הם שמקלקלים את המקום; אי אפשר לעמוד [לצייר] בלי להיות מוקף, ואני פוחדת מקרבתם מאד.")

*

פורטרט עצמי

בֶּרְת מוריזו, מתוך מחברות המסע לאיטליה, חורף 1882:

היום הילדות הקטנות לומדות חמישה או שישה שיעורים בשבוע, אחר כך יוצאות לעולם הגדול, ואז מתחתנות ומקדישות את עצמן לבעליהן; לכן אין עוד דוגמניות, תנועות עצלניות יפות ותשישוּת כה ציורית; יש להזדרז, להתנועע בעצבנות, אין מבינים עוד ששום דבר אינו שווה יותר משעתיים שכיבה על ספה; החלום, אלה החיים, והחלום יותר אמיתי מהמציאות; בו ניתן לנו להיות עצמנו, באמת עצמנו. אם יש לנו נפש, זה המקום שבו היא נמצאת. …

הייתי מאושרת. ידעתי בוודאות למה ציירתי רק ציורים גרועים; ולא אעשה עוד [כאלה] … אך אני בת 50 ולפחות פעם בשנה יש לי אותן תענוגות, אותן תקוות. אנשים חוזרים ואומרים אין סוף פעמים שאישה נולדה לאהוב, אך זה הדבר הקשה ביותר בשבילה. המשוררים הם שכתבו כי הנשים הן מאהבות, ומאז אנו משחקות את יוליה בפני עצמנו. …

זה זמן רב שאיני מקווה ליותר. … התשוקה לתהילה אחרי המוות נראית לי שאיפה מוגזמת. השאיפה שלי היתה מוגבלת לרצון לתפוס משהו ממה שעובר לפנינו, רק משהו, הדבר הקטן ביותר. נו, גם זו שאיפה מוגזמת! תנוחה של ז'ולי, חיוך, פרח, פרי, ענף של עץ, ולעתים זיכרון יותר רוחני מאלה שיש לי, רק אחד מדברים אלה היה מספיק לי.

*

הדיוקן של ברת מוריזו הוא מהתלת-ממדיים בספר, בזכות העין החדה שלה לפרטים והרגישות שבה היא ממפה את הפּקעת הזו של חיים ואמנות. חוסר האונים שלה אינו חל על התודעה, מבטה ישיר וצלול. היא לא מתקוממת נגד מאנה אבל היא רואה אותו, את אמה, את עצמה (עליצות העוועים של הסצנה הזכירה לי את הקבצניות בעלות המום שמרקידות את הכלה בהדיבוק עד שהיא מתעלפת.  הסיוטיות אגב, פורצת גם בסצנה אחרת שבה מוריזו מנסה לצייר באיזה שדה וכחמישים ילדים מסתערים עליה כמו שדים קטנים). והענייניות שבה היא מתעדת את הניכור של אמה, או את מצבי הרוח של בעלה, את את קוצר ידה בתחום האהבה והאימהות. היא לא מייפייפת ולא נשאבת. היא מפוכחת עד דכאונית, צנועה ובו בזמן שאפתנית. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על מצוקת החלום והבהייה. אפשר כמובן לראות בה גברת מפונקת מן המעמד הבורגני גבוה שרוצה להתבטל על הספה. גם לי קראו מפונקת כשהייתי ילדה; בכיתי כל הזמן (מכל שטות, הם אמרו). תחושת הצדק שלי נפגעה – הלא ידעתי שאני לא מפונקת, והייתי מתקנת אותם בלהט: אני לא מפונקת, אני רגישה. ומתישהו חדלתי לבכות. זה לא קרה מעצמו, כמו שאמרו, היא תגדל והכל יסתדר. הכנסתי את הלב לבונקר, השתריינתי בדעות. קצת כמו מרי קאסאט, הציירת השנייה בספר, טיפוס הפוך ממוריזו ופמיניסטית הרבה יותר טיפוסית; אמריקאית, רווקה, סופרז'יסטית בעלת דעות נועזות ונחרצות, שמסרבת להציג בתערוכות חובבניות על טהרת הנשים ומחזירה פרסים בשם עקרונותיה. יש משהו נוקשה ועצי באישיותה של קאסאט, כמו בציוריה – אני מוכנה להתערב שהיא דברה בקול רם מדי – אבל מדי פעם מבליח לו עזוז חיוני נוסח "אבא ארך רגליים", כשהיא מקבלת על עצמה למשל, ליצור ציור קיר בתערוכה בשיקגו:

ומכיוון שעצם הרעיון הזה עורר את זעמו של דגה [דגה היה ידיד נפשה] והוא לא חסך ממני את כל הביקורות שהיה יכול לחשוב עליהם, התעורר עוז רוחי ואמרתי שאין דבר שיגרום לי לוותר על הרעיון. עכשיו יש רק להזכיר את שיקגו כדי להרגיז אותו.

קאסאט היא פמיניסטית של הצהרות ופעולות. אין שיעור לחשיבותו של הפמיניזם הזה שמשנה את העולם. אבל אני יודעת גם שהצהרות מצלצלות הן קודם כל תגובה לאיום, וככל שאני מתבגרת ומרגישה פחות מאוימת אני מגלה שאין בהן יותר מדי מרחב, הן לא מותירות שוליים לשיטוט והתמתחות. לכל יש מחיר, כמו שאומרת המכשפה לדייג בסיפור של אוסקר ויילד; חקיקה זה דבר מועיל וחיוני, אבל גם תהומות נפש. פעם, לפני שנים רבות שמעתי סדרת הרצאות של נתן זך על הרומנטיקה בספרות. הוא דיבר למשל על חנה, גיבורת "מיכאל שלי", אישה ש"כוחה לאהוב הולך למות", שאבדה לה "אלכימיית הכשפים, סגולתה לצוות על החלומות שיוסיפו לשאת אותה אל מעבר לקו היקיצה". הוא חיבר את חנה גונן לשושלת של אנה קרנינה, אמה בובארי והדה גבלר ("שימו לב לדמיון בשמות: חנה, אנה, אמה, הדה"). מוריזו דומה להן וגם שונה. יותר מפוכחת ומודעת, ובעיקר מגששת-מפלסת את דרכה באמנות וברוח, היא לא מצפה מגבר שימלא את הבור שבתוכה. התביעה המצחיקה-נואשת לתשישות, לכלום, לפסיביות, ההפוכה לכאורה משיח הזכויות, החזירה אותי לילדותי צרובת הסוציאליזם  מקַדשת-המעשה, שבה פינוק גונה כחולשה או זוהה עם עריצות מנותקת נוסח מרי אנטואנט. מוריזו גרמה לי לחשוב על ביזוי הפינוק והבהייה, על החרדה (של הממסד, או שלך עצמך) ממה שיצוף אם נפסיק את הבחישה. בחלום הופיעה דמות אחרת שהכרתי לאחרונה ושגם מזכירה פיסית את ברת מוריזו, ובמין דרך תת-קרקעית הפינוק התחבר פתאום לאותנטיות, לעוצמה.

ברת מוריזו, פארק (אימה עדינה וניכור)

מסיבה לא ברורה נמחקו הכיתובים מתחת לשלוש התמונות האחרונות: מלמעלה למטה: מחבואים (מטריד כמו הפארק מעליו), קריאה (כל העולם חי ורוטט ומלא, ורק תוך הספר לבן). בציור האחרון אמה של מוריזו קוראת לאחותה אדמה. וזה גם הציור שעליו השתלט מאנה.

*

עוד בעקבות הספר

גברים במיצג (ויליאם טרנר ועוד)

נמפאות על סרט נע – קלוד מונה והאמפרסיוניזם

*

Read Full Post »