Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אובידיוס’

ארכנה ואתנה, כתב יד מהמאה ה15. העכביש שעל הקיר הוא האקדח שצ'כוב תלה במערכה הראשונה.

וראשית התקציר:

אַרַכְנֶה היא אורגת מופלאה. נימפות ההר נוטשות את גפניהן ונמפות המעין נוטשות את מעונן הזך כדי לצפות בה בזמן שהיא מלהטטת בחוטים. היא בטוחה שהיא עולה על האלה אתנה (מינרווה), שהיא בין השאר, אלת המלאכות הנשיות. אתנה לובשת דמות ישישה ומנסה להזהיר אותה מן ההשלכות של רברבנותה, אבל ארכנה משתיקה אותה בגסות, וגם כשהאלה מתגלה במלוא הדרה היא לא ממצמצת ומזמינה אותה לדו קרב של אורגות.

אתנה פותחת באריגת נצחונה על פוסידון – שניהם רצו להיות פטרונים של אתונה: פוסידון נעץ את קלשונו בסלע עד שפרצו ממנו מים ואילו אתנה נעצה את כידונה באדמה, הצמיחה עץ זית וזכתה. ומשם היא עוברת לסצנות שבהן האלים ובעצם הרה (יונו) הזועמת מענישה בני תמותה, בעיקר נשים רברבניות, בשינוי צורה.

ארכנה, לעומת זאת, אורגת סצנות שבהן האלים מתגלגלים בבעלי חיים וכוחות טבע כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם.

ארכנה צדקה, היא עולה על אתנה, ש"על אף קנאתה לא יכלה לגנות את הרֶקֶם" ולפיכך היא קורעת את האריג ומכה את האורגת בכישור. ארכנה שמתחרטת מן הסתם כמו שכתוב באלף לילה ולילה, "במקום שחרטה לא תועיל" – מתאבדת בתליה. ואתנה מחזירה אותה לחיים בדמות עכבישה:

שערותיה נשרו ועימן נחיריה, אוזניה;
ויתכווץ קודקודה, נתגמדו אבריה בן רגע.
תחת גפיה צמחו אצבעות דקיקות מכל עבר,
יתר הגוף נבלע בכרס. אך עדן היא רוקמת
את רקמתה ובדמות עכביש היא טווה את חוטיה.

(מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, תרגום שלמה דיקמן)

אנטוניו טמפסטה (המאה ה17), ארכנה. טמפסטה מדגיש את פערי הכוחות כשהוא "חורז" את הצורות המעוגלות שאוחזות שתי היריבות. כמה מחורר ופגיע מגן התחרה של ארכנה לעומת המגן הצבאי של אלת המלחמה.
פאולו ורונזה, "ארכנה או דיאלקטיקה", 1520. אצל ורונזה הסוף ידוע מראש; הסצנה כולה מצוירת מלמטה, מגובה המספריים המזדקרים מן הסל, נכונים לנשוך ולשסע את המארג העכבישי. (ועל הדיאלקטיקה אני עדיין חושבת)


ארבע הערות:   

  • נאמנות בתרבות?

יש הבדל גדול בין התכנים שאורגות השתיים. הסצנות של אתנה הן איומים לא מוסווים שמבשרים את גורלה של ארכנה אם לא תמהר להתרפס: אתנה פותחת בנצחונה על פוסידון (ובתרגום לאִיוּמית: אני שגברתי על אל רב כוח אפצפץ פשפשונת אנושית) ועוברת לזעמה של הרה על מי שמהין להשוות את עצמו אליה. האיומים מקצינים במהלך האריגה: אם בנצחונה של אתנה על פוסידון יש חסד בדמות עץ זית, הרי האח והאחות שהשוו את עצמם לזאוס והרה כבר הופכים להרים – והגורל המר הזה הוא עדיין מכובד במידה מסוימת, אנטיגונה (לא זאת מהמחזה, אחרת) שמתרברבת בשערותיה היפות מתגלגלת בחסידה שמקשקשת במקורה, ובנותיו של כנירס נהפכות למדרגות (כן, מדרגות) בהיכלה של הרה. כל מי שמגיע דורך עליהן ואביהן השכול משתרע עליהן כשהוא ממרר בבכי.  

אלא שארכנה לא חוזרת בה מן התחרות, ולא מגלה שום כבוד או ענווה כשהיא אורגת את חולשותיהם של האלים, את העדפותיהם המיניות ואת בוגדנותם. וזה לא רק זאוס שהתחפש כזכור, לשור, לעיט, לברבור, לגשם של זהב, לאש ולנחש (רשימה חלקית) כדי לנאוף, גם פוסידון ואפולו התגלגלו בשור, אייל, סוס, דולפין, אריה וכן הלאה כדי לממש את תשוקתם לנשים (נשים בנות תמותה, לא אלות!). באמנות שלה אין שמץ תעמולה, היא אירונית וחתרנית, עסיסית ובקורתית.

טיציאן, "אונס אירופה", 1562-1560. (זיאוס שוכב עם אירופה בדמות שור, אחת הסצנות שארגה ארכנה)
  • של מי הפנטזיות האלה לעזאזל?

ארכנה לא שוכחת לארוג את ההרפתקה המשונה ביותר של זאוס, שבה התחפש ראש האלים לבן אדם כדי לשכב עם אישתו. אמפיטריון, זה היה שמו של הבעל המשוכפל. אלקמנה אישתו הרתה את הרקולס (תוצר של שלושים ושש שעות התעלסות עם זאוס שעצר לכבודה את השמש, בסגנון "שמש בגבעון דום"). היינריך פון קלייסט כתב על זה מחזה נהדר," מעין "שני קונילמל" משעשע, קודר וקורע לב בתעתועי הכפילות והזהות העצמית. אבל קלייסט לא היה היחיד כמסתבר; המחזאי הצרפתי ז'אן ז'ירודו (1882-1944) קרא לגרסה שלו "אמפיטריון 38" אחרי שספר ומצא שלושים ושבע גרסאות שקדמו לה. אצל ז'ירודו, ההומניסט המחויך והמלנכולי, הפנטזיות הן דווקא של הנשים, לא מתוך כוונה לזכות את זאוס (חלילה, אף שהיום הוא היה נשחט מן הסתם, בשם התקינות הפוליטית) אלא כדי להגחיך אותו ולחשוף את תסכולו: זאוס של ז'ירודו מחשיב את עצמו למאהב מושלם בזכות היכולת לקרוא את מחשבותיהן הכמוסות של נשים ולגלם את הפנטזיה המינית האולטימטיבית שלהן. ("נאנסת, נאנסת בעדינות! מלוטפת פתאום על ידי משהו אחר מהנחשים הלכודים שיש לנו בתור אצבעות, הגדמים האלה של כנפיים שיש לנו במקום זרועות, נגרפת על ידי תנועה שאינה ארצית אלא שמיימית," כך מתארת לדה שלו את החוויה עם הברבור). אלא שאלקמנה העקשנית, הרומנטית והמפוכחת כאחת, מפנטזת רק על בעלה. וכך נאלץ המאהב השמיימי להתחזות לבעל כדי לזכות באישתו… איזו השפלה זו בשבילו להיות התחליף הפעם, החיקוי של הדבר האמיתי האנושי. זה מצחיק אבל גם נוגע ללב, מפתיע וכמעט מובן מאליו, לא מצד היהירות אלא מצד אהבת האדם. ז'ירודו לא שופט את האלים על סטיות מוזרות, הוא הופך אותם לכלי מוזר למימוש התשוקות הרבגוניות של בני האדם (מעניין למה אתנה היתה הופכת אותו לו יכלה.)  

גוסטב דורה (המאה ה19), ארכנה, באיור לקומדיה האלוהית של דנטה. בכתבי יד נוצריים מגלמת ארכנה את חטא הגאווה, והייצוג שלה כאן בהתאם, הוא דמוני לחלוטין. כבר במאה ה14 אגב, ניסתה הסופרת הפמיניסטית כריסטין דה פיזן לגאול את ארכנה מן הדמוניזציה הנוצרית. בספרה "עיר הגבירות" היא מכתירה את ארכנה מחדש כאם היצירתיות הנשית.
  • המתאבדת הנצחית

וייכמרו רחמי האלה, על חבלה תרימנה;
ככה חיִי סוררה, אך על חבל המשיכי חייך!
זה גורלך וגורל נכדייך לנצח – למען
לא תקווי לעתיד – גם נינייך ישאו את העונש!

(מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, תרגום שלמה דיקמן)

רחמים? המממ… כמו רבים מסיפורי המטמורפוזות מסתיים גם סיפורה של ארכנה בתמונה חיה שמזקקת את תמציתו. אתנה שולפת את ארכנה מהמוות כדי שתגלם את החטא ועונשו לנצח נצחים. היא גוזרת עליה להמשיך בטוויה ואריגה בדמותה החדשה העכבישית – כלומר – אחרי שהיא מקטינה אותה (פשוטו כמשמעו) ומאפירה את חוטיה, כלומר גוזלת ממנה את הארגמן המהולל, את "תקוות הזהב" ואת שלל הגוונים המתחלפים, היא גורמת לה להשתלשל מן הקור שלה כמו מן החבל שעליו תלתה את עצמה, כלומר מאלצת אותה לחזור ולהציג את התאבדותה למען יראו וייראו.  

לואיז בורז'ואה, "אמא". maman-1999 © Louise Bourgeois 1999
  • אמא

לואיז בורז'ואה לא יכלה לבטל את הקללה של אתנה ולהחזיר לארכנה את גופה האנושי. על אף ההזדהות עם האמנית שחשפה את ערוותם של אלים כוחניים ונואפים כמו אביה שלה. הקללה של אתנה, כמו של הפיה הרעה מן היפהפייה הנרדמת – חזקה מברכותיהן של הפיות הטובות. אבל גם אם נמנע ממנה לבטל את הגזרה, בורז'ואה בכל זאת הצליחה למתן ולהמתיק אותה; ראשית, החזירה לארכנה את גודלה (ואף המשיכה והגדילה אותה לממדי ענק) ובו בזמן גם החזירה לה לפחות חלק מן האנושיות על דרך המטפורה וההשוואה לאמה האהובה.

"אם תכי חזק בקורים של עכבישה, היא לא תכעס עלייך. היא רק תתקן את הרשת ותטווה אותה מחדש," היא אמרה (בנזיפה עקיפה אולי לאתנה שקרעה את יצירת המופת של ארכנה).

״העכביש הוא שיר לאמי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. כמו עכביש, אמי הייתה אורגת. כמו עכבישים, אמי הייתה חכמה מאוד. עכבישים הם נוכחות ידידותית שאוכלת יתושים … הם מועילים ומגינים, בדיוק כמו אמא שלי״.

ולסקז "האורגות", 1657. לחצו להגדלה. יום אחד עוד אתעמק בתמונה המופלאה הזאת, שכולה סיפור בתוך סיפור ותפאורה בתוך תפאורה: מלפנים, חבורת אורגות, ובעומק התמונה על מעין במה – שטיח שמתאר את התחרות בין האורגות המיתולוגיות אתנה וארכנה. ובתוך השטיח המתאר את התחרות תלוי השטיח של ארכנה המצטט את "אונס אירופה" מאת טיציאן (ראו תמונה למעלה)

*

עוד מטמורפוזות בעיר האושר:

הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)

על סיפורה של פרספונה

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה  

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה המצמררת של מרי דה מורגן)

Read Full Post »

זהו פוסט המשך לנאהבים חסרי המזל.  לנוחותכם אני מעתיקה לכאן את תקציר הסיפור המופיע במטמורפוזות של אובידיוס, מעין "טרגדיה של טעויות" שרגש רותח גולש מתוכה כמו חלב מתוך סיר:

פִּירָמוּס היפהפה ותִיסְבּי היפהפייה התאהבו עד כלות, אלא שלא היה להם סיכוי להנשא. הוריהם היו אויבים ובין בתיהם התנשאה חומה. למרבה המזל היה בה סדק שאיפשר להם לשפוך את לבם, בלי לגעת אמנם. הם החליטו לברוח באישון לילה ולהיפגש במעיין ליד קבר נינוס, לרגלי עץ התות. תיסבי הגיעה ראשונה, ובזמן שהמתינה לפירמוס התקרבה למעיין לביאה מגואלת בדם טרפּהּ. הנערה המבוהלת נמלטה ושמטה את צעיפה. הלביאה הנרגזת שיסעה אותו בשיניה. ואז הגיע פירמוס ומצא את קרעי הצעיף המזוהם בדם. לבו נשבר מכאב ואשמה. הוא נפל על חרבו, ופרץ דמו הרותח צבע את התותים הלבנים של העץ והרווה את שורשיו. תיסבי שחזרה בינתיים, התפלאה על התותים שהחליפו את צבעם. ואז הבחינה בפירמוס הגוסס והספיקה לחבק אותו עוד פעם אחת לפני שעצם את עיניו לתמיד. היא בכתה והתפללה שלפחות בקבר יוכלו להתאחד והשביעה את העץ שינציח את סיפורם בצבע החדש של פירותיו. ואז נפלה גם היא על החרב החמה עדיין מדמו של אהובה. שתי המשאלות התגשמו.

*

שייקספיר, או למה התכוון המשורר?

פירמוס ותיסבי מזכירים את רומיאו ויוליה, אבל שייקספיר העלה את סיפורם גם כפשוטו, בחלום ליל קיץ. חבורה של בעלי מלאכה מציגה אותו כמחזה בתוך מחזה, בחתונתם של תיזאוס והיפוליטה. השחקנים החובבים מגלמים את הנאהבים, את האריה שהבהיל את תיסבי ושיסע את צעיפה, וגם חלקים נבחרים מהתפאורה: אחד מגלם את אור הירח, ואחר את הקיר שדרכו תקשרו הנאהבים. בהקדמה לתרגום המאד ארכאי שבידי, משמיץ המתרגם אפריים ברוידא את הצגת בעלי המלאכה ומכנה את סגנונם "מנופח ונבוב" וגם "מפוצץ וגרוע". אני מודה שנדהמתי. אצתי ליוטיוב וחיפשתי סרטונים שיפריכו את טענותיו וגיליתי שכולם לצדו; כלומר, כל הבמאים שמצאתי הלעיגו על "הפרימיטיביות" של בעלי המלאכה וגילו חירשות ועיוורון לפוטנציאל הלירי-קומי שנולד מן ההזרה, לקסם שבו שטיחות נפתחת לפיוט.

סימבה, האריה הצעיר – מתוך מלך האריות בבימויה של ג'ולי טיימור. טיימור חשפה בכוונה את פניהם של השחקנים-רקדנים, כדי להבליט את הנוכחות האנושית

והאריה של הקוסם מארץ עוץ

.

על אריות ודרקונים

כיוון שלא נמצא צדיק בין במאי חלום ליל קיץ, הטרחתי את אינגמר ברגמן לעזרה. בקצה הפיסקה תוכלו לראות את סצנת הפתיחה של חליל הקסם שבּה נרדף הנסיך טמינו על ידי דרקון רצחני. הליברית והמוסיקה משוועים לעזרה, אבל הדרקון שעל הבמה הוא לא פחות מלאכותי ומגוחך מן האריה של בעלי המלאכה (שמכריז שאינו אריה אלא נגר, כדי להרגיע את הגבירות המבוהלות). רווח קומי-פיוטי נפער בין מה שחווה הדמות למה שרואים הצופים. בין המציאות של הגיבור למציאות של הקהל. רווח מחויך, נקי מזלזול ומלעג, שיש בו אם כבר, שרידים של דמעה; הרי לו יכולנו להשקיף מן האולם על הדרקונים הפרטיים הרודפים אותנו (ולמי שאומר שאין דרקונים, הרשו לי לצטט את קן קיזי בפתח קן הקוקיה: "מוקדש לויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."). אם היינו יכולים להרפות לרגע מהדרקונים שלנו, לראותם כשחקנים בהצגה, אולי גם הם היו מעוררים בנו חיוך סלחני במקום ייאוש ואימה.

*

פרימיטיבי-מתוחכם

גם הבמאים שזלזלו בבעלי המלאכה וגם ברגמן מכירים בניגוד בין הפרימיטיבי למתוחכם. אבל בעוד שהמזלזלים סוברים שמדובר בשני קצוות של קו ישר, ברגמן (והגישה הפיוטית) ממקמים את הפרימיטיבי והמתוחכם בשני "קצותיו" של מעגל; והמעגל הלא הוא קו שבו הנקודה הרחוקה ביותר היא גם הקרובה ביותר (וכבר הרחבתי על כך כשכתבתי על לב פראי של דיוויד לינץ').

ניקח למשל את אור הירח המגולם על ידי שחקן עם פנס, שיח קוצים וכלב. בין הצופים מתעורר ויכוח, האם השחקן היה צריך לשאת את הקרניים על ראשו, או שאולי כירח מלא הקרניים נמצאות בתוכו? ומה בעצם תפקידו של השחקן כאן, האם הוא סרח עודף לפנס? השחקן מתגונן ומסביר שהוא האיש שבירח. אם כך, הוא נענה, הרי הוא וכלבו וקוציו היו צריכים להיות בתוך הפנס.
זהו בעצם ויכוח על מטפורה בימתית, על כמה אחד לאחד זה צריך להיות. ותאמינו לי שכיועצת אמנותית של תיאטרון דיונים כאלה הם הלחם והחמאה של עבודתי. זה חלק מהגישוש אחרי השפה הבימתית. ובשורה התחתונה – הסצנות "הפרימיטיביות" של הצגת פירמוס ותיסבי הן בו בזמן גם "אמנות-על-אמנות", מסה מומחזת על שירה ועל ריטוריקה ועל תיאטרון. אני יודעת שדברים כאלה מרגשים בעיקר אותי, ואני כותבת אותם בקיצור הפעם, כי אני בדרך למקומות אחרים.

*

הסדק של ביאליק

סיפור הנאהבים והסדק החזיר אותי לסיפורו הנפלא של ביאליק מאחורי הגדר (עד שפתחתי את עיר האושר לא ידעתי בכלל שנפשי קשורה בנפשו של ביאליק, ומאז הוא צץ שוב ושוב, למשל כאן, או כאן, או כאן).

ב"מאחורי הגדר" נקשרת נפשו של  הילד היהודי נח, בנפשה של מרינקא האסופית הגויה, על אף איבת העולם בין שתי המשפחות. גדר גבוהה חוצצת בין החצרות אבל הילדים "היו נפגשים בחשאי אצל הנקב ומסיחים זה לזו דרך בו כל תעלומות לבבם." נח ומרינקא גדלים ומתאהבים עד הסוף קורע הלב:

וּבאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא?
אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.

האם מאחורי הגדר, הוא המחווה הריאליסטית של ביאליק לפירמוס ותיסבי?

 *

על קירות ובני אדם – מאובידיוס עד חנוך לוין

לגלם "קיר עם סדק" זה שיא הגיחוך (הביצוע של הביטלס שהביא חולי בתגובות לפוסט הקודם אמנם חוגג את האבסורד).
ובמחשבה שנייה – האומנם?
אין דרך מאופקת להגיד את זה, אז שיהיה במלוא הפאתוס: מי בונה את הקירות שמפרידים בין אוהבים ומי מתחזק אותם? חומות ברלין וגדרות הפרדה אינן עצי באובב שנבטו מזרעים תועים. בני אדם מקימים אותן ומצדיקים את קיומן בק"ן טעמים.
כשמלהקים שחקן לתפקיד קיר, אומרים גם את זה, רק בלי פאתוס.

ובמחשבה שלישית – אצל אובדיוס הנאהבים מדברים אל הקיר:

למה זה כותל קנא כשטן תעמוד על דרכנו?
תן ובשר אל בשר ניצמד ונדבק בדודינו,
תן לנו זאת למצער: נשיקות נחליף במו פינו!
על חסדיך אנחנו מודים! תבורך, כי פתחת
דרך לשיח דודים ונתיב מן הפה אל האוזן!

תרגום שלמה דיקמן 

ולא רק אל הקיר הם מדברים. פירמוס מדבר אל האריה, ואפילו אל הבגד שהוא לובש: "בואי עתה, שמלתי," הוא אומר לפני שהוא נופל על חרבו, "גם אני מִדָּמי ארווך!" תיסבי מדברת אל העץ ומבקשת ממנו לזכור אותם. ויוצא שבעלי המלאכה (ושייקספיר המציץ מעבר לכתפם) שמלהקים אנשים לתפקיד דוממים שומרים על נאמנות למקור. הם מממשים את המטפורה, את ההאנשה.

ונזכרתי ב"אשכבה" של חנוך לוין שכולה פיוט מן הסוג הכמוס בהצגת בעלי המלאכה. לוין מאניש את הסוס ואת הבית ונותן לשחקנים לגלם אותם. העגלון שמנסה לשווא לספר לאנשים על מות בנו, שופך את לבו לבסוף לפני הסוס. והבית האנושי מסייע לבעליו ומגיש להם את החפצים שהם צריכים. וכמה מלאי חום וחמלה הם הדוממים האלה לעומת האדישות והניכור של בני האדם.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שלישי. בדקה 4 הבית האנושי נכנס לבמה (זה עוד יתרון של תפאורה אנושית, היא נכנסת ויוצאת בעצמה).

.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שמיני. אחרי הדקה השביעית – הדיבור אל הסוס.

*
הנאהבים חסרי המזל (על ציורו היפהפה של ניקולא פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי")

*

עוד באותו עניין

עונג צרוף (הפעם הקודמת שבה הגעתי לאשכבה, דרך הוליווד ותיאטרון המחול של המזרח הרחוק. בלוג זה כמו תודעה, יש מחשבות שחוזרות ומצטלבות).

הפרימיטיבי והפיוטי – חייל הבדיל והמשכו – על התיאטרון האפי של ברכט, ולסיום ונוס של גז ואור ממסמרים.

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'

כמה דברים על אופרות סבון

*

Read Full Post »