Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אהרן שבתאי’

התכוונתי לכתוב פוסט ליום השואה על שבילים מתכלים ופורחים ביערות האחים גרים. בעיקר מתכלים; שבילים של אפר ופירורי לחם שמובילים אל קור ומשרפות ורעב. ובגלל שאני כל כך עסוקה הכול מגיע בדיליי, ופתאום חלף יום השואה ואיכשהו מצאתי את עצמי עם ההפך הגמור, עם נתיבים של מים בגן הארמון. ואם זה סימן, אז למה?

וכך או אחרת – קורה שפיסת אמנות או מציאות לוכדת מורכבות כזאת של יחסים ורגשות שהיא מתפוצצת לי במוח כמו זיקוק. וזה מה שקרה לי עם האנקדוטה המשעשעת על לואי ה 14 (1715-1638) שקראתי שם***. מתברר שהוא השקיע סכומים דמיוניים בעיצובם של גני ורסאי עתירי המזרקות, כל כך עתירים שעל אף המאמצים הרבים לא היו די מים להפעיל את כל המזרקות בו זמנית. ז'אן-בטיסט קולבר שר האוצר של המלך התפנה מעיסוקיו החשובים כדי לפתח שיטת שריקות שבה הודיעו שומרי המזרקות זה לזה על התקרבות המלך, וכך יכלו להקדים ולהפעיל את המזרקות בכל מקום שבו דרכה רגלו…

.

לואי ה 14 "מלך השמש" במחול הלילה Ballet de la nuit (1653)

.

יש כמה וכמה שכבות לסיפור הזה…

ישנו המלך המשוטט בגן דמיוני שבו כל המזרקות אינן נחות לרגע ומפגינות את עושרו וגדולתו. זאת פנטזיה שגוברת על המציאות האובייקטיבית כי זאת הפנטזיה של מי שאמר המדינה זה אני (או לפחות של מי שהאמירה דבקה בו, ולא בכדי). אבל ב1789 פחות משמונים שנה אחרי מותו, הנתק בין הפנטזיה לבין המציאות (אם אין לחם יאכלו עוגות וכולי) ייעשה בלתי נסבל ויחולל מהפכה.

ואחרי המלך, ובעצם לפניו – נמצאים המשרתים, משומרי המזרקות ועד שר האוצר, שותפים לגורל שמרמים מרוב פחד כמו הגננים (שוב גנים) של עליסה בארץ הפלאות שנטעו בטעות שושנים לבנות במקום אדומות וממהרים לצבוע אותן לפני שמלכת הלבבות תערוף את ראשם.

אבל לפחד של משרתיו של לואי ה 14 יש תחתית כפולה: כי מצד אחד הם מבועתים על פי מבחן התוצאה האבסורדית (זה תפקידו של שר אוצר, לארגן שרשרת שריקות?), ומצד שני הם משטים במלך כמו בילד קטן. יכול להיות שהם גם מתענגים על עליונותם?

כי המלך הוא לא רק עריץ אלא גם נלעג (ככה זה תמיד, זה בא ביחד). ויש פה אפילו שמץ אירוניה טרגית כמו בפערי היידע בין גיבור מחזה – נניח אדיפוס המלך – לצופיו.

ואחרי המלך והמשרתים, נמצאים אנחנו שמתבוננים בכל זה מלמעלה. אם אני לוחצת על כפתור המיוט ומזגגת מעט את המבט, לואי ה 14 הופך למלך-פלא שהמים מתעוררים לקראתו ומתחילים לעופף ולרקוד. הוא משוטט בגנו כמין אורפאוס גדול המשוררים והמנגנים: "כששר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות בחבלי קסם להקשיב לו ועצים ואבנים היו נעתקים ממקומם וזזים לעברו: מעל לראשו/ עופפו המון ציפורים,/ ומתוך תכול המים/ קפצו דגים/ לשמע הזמרה המופלאה." (מתוך "המיתולוגיה היוונית" מאת אהרן שבתאי. לא כתוב של מי השיר, אולי שלו?).

.

גני ורסאי

כפולה מתוך ספר כוריאוגרפיה שממפה מסלולים של מחולות, נכתב וצויר ב1701 (אותה תקופה). ככה אני מדמיינת את הטיולים של המלך בגניו ממעוף ציפור

.

אלא שברגע שפוקחים אוזניים ועיניים הקסם מתפוגג. זה לא הטבע שמשתחווה למלך אלא חיקוי מכני שקרוב יותר לזמיר המלאכותי של אנדרסן ואפילו לדלתות ש"מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן" של מאיר אריאל. רק שבמקרה הזה ההון והעמל של רבים כל כך (כמו ב"המלך הצעיר" של אוסקר ויילד) משרתים רק איש אחד.

אני עדיין זוכרת את הגנים שצוירו על לוח המשחק של "חבילה הגיעה": גן האנחות, גן הזמן האבוד. גני ורסאי של הסיפור הזה הם גני השררה. לא בגרסתה הרצחנית אלא ברגע של צלילות מחוייכת. וכל ההתרוצצות הזאת, המרקחת המגוחכת והטרגית של רהב וחנופה וקנוניה ואשליות ובזבוזים, הכול אקטואלי עד היום.

*

*** את סיפור המזרקות והמשרוקיות מצאתי בבלוג שפתח אהוב לבי (גילוי נאות והפסקת פרסומת) לפני כמה וכמה חודשים על ספר המכונות המופלאות של אל ג'זארי. לפעמים מתחשק לי לכתוב בלוג לווין על מה שאני מוצאת שם. הידעתם למשל, שאבו אל אנבאס, שוטה חצר מלומד מהמאה התשיעית בבגדד חיבר ספרים רבים וביניהם, "במה נעלה הרקטום על הפה" וספר "על שמות משפחה של חיות"? (כמה הייתי רוצה לקרוא אותם אבל רק הכותרים נותרו), או שהאסטרונום הנודע טיכו ברהה איבד את אפו בדו קרב והיה לו אף תותב מזהב? וזה, ביחד עם שריקת המזרקות, רק משני הפוסטים האחרונים…

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים – על סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה

על הילדים צוחקים של זכריא תאמר ורוני פחימה

הסיפור המוזר על אנטואן ואטו

*

ובלי אף טיפת חיוך – דימוי שרודף אותי

*

Read Full Post »

כמה הערות על "הבוהמה הביתית, פואמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ספרון של שיר אחד שכתבה אפרת מישורי "ברגע של שבר בחיי הנישואים".

על העטיפה, טליה קינן, 2007, רישום דיו, צבעי שמן ומלח, A4. על השולחן גלעינים מסודרים במעגל, שמצטלב מעט במעגל דק יותר, מעין טביעה של כלי נעלם. שני המעגלים הם ספק שיירי זוגיות, ספק צמד אזיקים, ספק זוג עיגולים שנותרו מתוך איזו אולימפידה ביתית.

על העטיפה, טליה קינן, 2007, רישום דיו, צבעי שמן ומלח, A4. על השולחן גלעינים מסודרים במעגל, שמצטלב מעט במעגל דק יותר, מעין טביעה של כלי נעלם. שני המעגלים הם ספק שיירי זוגיות, ספק צמד אזיקים, ספק זוג חישוקים שנותרו מתוך איזו אולימפידה ביתית.

*

השם, הדש

1. אוקסימרון: ביתיות ובוהמה הם עניינים סותרים. הבוהמה היא צוענית והביתיות בורגנית.

2. במרחק אות: הבוהמה נמצאת במרחק אות מן הבהמה. בהמות מבויתות דווקא יש למכביר.

3. מבטא: "הבוהמה הביתית" קרוב ל"פואמה הביתית" במבטא ערבי. על הדש כתוב שהספר נרקח מ"תערובת משפחתית מרוסקת, מתובלת ב'ביטים' מערביים דאדאיסטיים ובקולות בטן אותנטיים מן המזרח." בדף הפנימי מתורגם שם הספר לאנגלית (כמקובל) וגם לערבית (הרבה פחות מקובל). וגם שמו של מתרגם השם לערבית נזכר: אלטייב ע'אנאים.

4. אהרון שבתאי: "הבוהמה הביתית" היא מחווה משונה (פסיב-אגרסיב שכזאת) ל"פואמה הביתית" של שבתאי. יש ריבוא הבדלים אבל די בציטוט המתבקש של הבית ה14:

אנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשים

אנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשים

(מתוך "הפואמה הביתית", אהרון שבתאי. גם הם התגרשו בסוף)

*

22

התכווצות

לפני "הפואמה הביתית" קראתי רק את "שירים 1990-1994" הקובץ הראשון שפרסמה אפרת מישורי.

"שירים 1990-1994" היה ספר גבוה ורחב בכריכה חומה מחוספסת של נייר אריזה, ששמה של המחברת הודפס עליו באותיות ענק בעברית ובאנגלית (אבל לא בערבית, עוד לא).

"הבוהמה הביתית" הוא ספר קט ועדין. שמה של המחברת צף על תכלתו באותיות קטנות ולבנות כמו ענני קיץ.

ההתכווצות גרמה לי לחשוב על עליסה בארץ הפלאות. גם תמונת העטיפה תרמה את שלה; השולחן המצויר על הכריכה עגול כמו השולחן שעליו מצאה עליסה מפתח זעיר ובקבוקון עם פתק "שתי אותי". למשקה היה "מין טעם מעורב של עוגת דובדבן, פודינג, אננס, תרנגול הודו צלוי, טופי וטוסט חם בחמאה". כשעליסה סיימה ללגום היא התכווצה "כמו טלסקופ".

מתוך עליסה בארץ הפלאות

מתוך עליסה בארץ הפלאות (היא קצת דומה לאפרת מישורי)

בדרך כלל אני לא נמשכת לספרונים. חמידוּת עושה לי כאב שיניים. אבל הקוטן התכול של "הבוהמה הביתית" משך אותי כמו העין הכחולה הקטנה שצמחה על גבעול מורכן-רקפתי בסיפור על עץ השיער. כשהגיבור שלח יד לקטוף אותה היא פרצה בבכי. אולי זה הוואקום שבתוך הספר ששאב אותי. אולי זה קסם ההתכווצות. כי באמת באמת – מישורי היא לא משוררת קטנה וענוגה אלא משוררת פוטוריסטית שכושפה לתוך ספרון (וכמה צער נדרש כדי לחולל את הכיווץ הזה)

*

פוטוריזם או סוגריים גדולים:

מישורי היתה מאז ומתמיד משוררת פוטוריסטית (ולא איכפת לי שהיא אומרת "דאדא" על עצמה). זה קשור למודעות הטיפוגרפית לצורת המילים ולמיקומן בדף, וגם לווליום, לעתידנות רובוטית ולאנרגיה אגרסיבית (ואני אומרת את כל זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי, לבי עם הפוטוריסטים).

ב2003 יצרו אפרת מישורי והרקדנית-כוריאוגרפית ענת שמגר את "יסודות התחביר", ארבעה "שירי-תנועה". כתבתי עליהם בשעתו בקולה של המילה. אני מצטטת מן "התסריט" בהשמטות ניכרות:

1. 'נפטש'
מבוסס על השילוש נפש-נפץ-נפל ומגיע לשיבוש המכוון: נפטש (כמו קטשופ). הגוף של מישורי מתפקד כמטרונום שיורה לסירוגין את המילים האלה. הגוף של ענת מגיב אליהן ויוצא ל'ריקוד' משלו…

2. קדימה לכי על זה
משפט שלם (קדימה לכי על זה) שנפרש בהדרגה ותוך פירוק להברות (ק-ק-ק… די-די-די) המשפט נהגה במגומגם ובמאמץ מתוך מצב של כמו עצירות, וכמו מקיא-מחרבן את עצמו החוצה…

3. לבי איתך
טקסט מושר, מפורק להברות, שנפרש אף הוא לאטו, תוך חזרות והכפלות…

לי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תי-טי-די-טי-תי

לי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תך-טח-טח-טח-טח X3

וכן הלאה.

ממרח ה"נפטש" של השיר הראשון הושג על ידי פיצוץ ומעיכה. גופה של מישורי "ירה" מילים ל"ריקוד" של שמגר. ה"קדימה לכי על זה" התפרק-השתכפל-התגמגם-הקיא וחירבן את עצמו (כולל ק-ק-ק מפורש). וה"לבי איתך" מסתיים במטח של דידיטי וטח טח טח של תופים או יריות.

זה הזכיר לי את זַנְג-טוּמְבּ-טוּמְבּ שיר המלחמה שכתב ודקלם מָרִינֵטִי מראשי הפוטוריזם האיטלקי. אצל מרינטי אמנם, אין משמעות למילים, אלה סתם צלילי קרב כמו ה"פִּיוּ פִּיוּ" של ילדים. ואפילו יותר מזה נזכרתי ב"מחול מכונת היריה" שלו; אני מצטטת מן ההוראות שכתב מרינטי לרקדנית:

תנועה ראשונה – הרקדנית תחקה ברגליה (כשידיה מתוחות קדימה) את הנקישות המכניות של הטק-טק-טק-טק-טק-טק של מכונת היריה. בתנועה מהירה תציג הרקדנית שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האויב 700 מטר לפניך."

תנועה שניה – כשידיה מעוגלות בצורת גביע (האחת עמוסת ורדים לבנים, השנייה עמוסת ורדים אדומים) היא תחקה את "פריחת" האש בצאתה מקנה מכונת הירייה. הרקדנית תחזיק בין שפתיה פרח סחלב לבן ותציג שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האיויב 500 מטר לפניך."

וכן הלאה. סך הכל שש "תנועות".

ההבדל הגדול בין מרינטי למישורי, הוא שמרינטי באמת מתעניין במכונת הירייה ומתענג על יופיה האלים. הוא "משחק במלחמה" בהתלהבות של ילד קטן. גם מישורי ילדותית פה, אבל משחקי המלחמה שלה הם תחליפי כאב ודרך הישרדות, ככתוב במוטו לספר השירים הראשון שלה:

"הצלקת על חיי היא מחרבה של אמי בהגינה על חייה" (ציטוט עצמי)

6

*

בּוֹעֶטיק

גם ל"בוהמה הביתית" יש מוטו:

כל העולם הוא הוא והשירה
היא גשר צר מאד
I want you
to be boetic, not bolitic

לְמה התכוונה המשוררת, שכל העולם הוא מה שהוא, והשירה היא רק גשר צר? או שכל העולם הוא הוא (כלומר הבעל משֶׁבֶר הנישואים) ביחד עם השירה, ואילו היא (האישה) היא רק גשר צר מאד על שניהם?

ומי זה שדורש ממנה להיות פואטית ולא פוליטית, באנגלית במבטא ערבי ("ביטים מערביים + קולות בטן אותנטיים מהמזרח")? ושמא זו בכלל עברית מאונגלזת (ראו אהרון קליינפלד): בּוֹעֶטיק כלומר בעטנית (ולא בוליטיק, כלומר בולטת?). בפרטים הביוגרפיים אגב, כתוב שמישורי "חוקרת את חיי הנפש של המילים."

*

אישה-חפץ

אז ככה
אני ישנה כל לילה:
הוא חובט אותי על המזרון בניעור השמיכה מעלי
ורוכן לתת לי נשיקה

(מתוך הבית הראשון של "הבוהמה הביתית")

סקס אלים בין המזרון הנחבט והשמיכה המנוערת של הפואמה הביתית. מישורי של הספר הזה ממוזערת וחרישית, אישה מוכה שמפצירה בעצמה להיות בּוֹעֶטיק, או אולי פואטית, או שניהם בבת אחת. שמדברת בפרדוכסים במשפטים מעגליים "מפוספסים": "אני אשקר אם אומר/ שרע לי.// רע לי." או: "אני רוצה להחטף מחיי.//  הם מפריעים לי לחיות." או "אני אדונית קטנונית/ שכבולה בידי משחרר גדול." וכן הלאה והלאה.

בהתחלה נדמה היה לי שגם הספר-כחפץ הוא לגמרי מעגלי, שהדלת הקדמית זהה לדלת האחורית, ולא היא; הכיתוב כולל שם המחברת נותר זהה (בעימוד ראי) אבל השולחן הקטן של הכריכה הקדמית תפח על הכריכה האחורית כאילו לגם מהבקבוקון שכתוב עליו "שתי אותי". זה טוב או רע שהשולחן גדל? אתם מוזמנים להגיד.

הבוהמה הביתית, כריכה קדמית, כריכה אחורית, מצא את ההבדלים

הבוהמה הביתית, כריכה קדמית, כריכה אחורית, מצא את ההבדלים

*

עוד באותם עניינים

הפוטוריסטים ואני

האוסף הכי הכי

אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?

קולה של המילה

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

ובלי שום קשר – כולכם מוזמנים לתערוכת צילום:

Free to See

פליטים ומהגרי/ות עבודה בתערוכת צילומים

ספריית גן לוינסקי בשיתוף גלריית חנינא שמחים להזמין לתערוכת גמר קורס צילום CEC (Communitiy Education Center). הצילומים בתערוכה מהווים סיכום של תהליך עבודה מחצי השנה האחרונה של קבוצת סטודנטים/יות מקהילות מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. הצילומים מתעדים רגעים משמעותיים מחיי היומיום של הסטודנטים/יות בישראל. הצגת הצילומים מאפשרת לצופים/ות לחוות מציאות זו כפי שבחרו להציג אותה הצלמים, כמו שהם רואים אותה דרך עיניהם.

פתיחה: יום חמישי, 6 במרץ, בשעה 20:00 * גלריה חנינא, י.ל. פרץ 31, תל אביב
אוצרות: יעל פינקוס וליאת שחר * האירוע בפייסבוק

Read Full Post »