Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אהרן אשמן’

התכוונתי להמשיך ולכתוב על הטירה הקסומה, ופתאום נשבה הרוח…

כריכת "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד, איירה מאיה שלייפר.

היה היה בוסתן ובו צמחו עצי פרי וזיתים.
ובין החרובים, התאנים, הרימונים והתותים
עמוד עמדו שלושה בתים.

עדן גר בבית האבן המוקף חומה.
מעין גרה בבית הבנוי מאדמה.
תמרי גרה בבקתת העץ הכתומה.

ושועל אחד קטן
גר במאורה מאחורי שיח הפטל הקוצני
בצד השני של הבוסתן.

כך נפתח סיפורה של גלית ראב"ד. שלושת הילדים הם חברים טובים בדרך כלל אבל עכשיו הם שרויים בריב. בכפתו של גור השועלים נעוץ קוץ. ואז נושבת רוח ופרי נושר על ראש כל ילד ומעורר משחק דמיון. ואחרי שגם הכעס שוכך ונעלם, כולם, כולל השועל הקטן, שמים את פעמיהם לבריכה שבלב הבוסתן. ובינתיים שוקעת השמש. הילדים נותנים לשועל הרעב את הפירות שאספו וחוזרים הביתה וגם השועל חוזר למאורתו ושם הוא מתכרבל וחולם על הילדים.

וזהו פחות או יותר: יום בבוסתן; אור מתחלף ומשבי רוח. אבק של אגדה במרחק נגיעה מכתיבה על טבע בעברית, שעל חסרונה התלונן עידן לנדו לאחרונה.

נחום גוטמן, "קטיף תפוזים בנווה צדק" 1967. אבק האגדה השורה על ציורו של גוטמן (שגם בתוכו מזדהרת בריכה) קשור לאור. חלקים מן התמונה קורנים ואחרים שרויים במין אור שהוא לא יום ולא לילה. ראו אצל מאיה שלייפר בהמשך.

.
רבא"ד מעדיפה הלך נפש על עלילות גבורה (למורת רוחה הקלה של הקוראת שוחרת ההרפתקאות) אבל מעבר לליריות מתייחדת כתיבתה בסגולה יקרה ונדירה; למילים שלה יש תיבות תהודה שמעשירות ומסמיכות את הטקסט. הראשונה והפשוטה מכולן היא שירו של אהרן אשמן, שיר כמעט עממי ברוח אמא-אווזה ללחן גרמני-עממי שהוליד מן הסתם את הסיפור:

רוּחַ רוּחַ רוּחַ רוּחַ,
בַּפַּרְדֵּס נָפַל תַּפּוּחַ.
הוּא נָפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ.

אוֹי חֲבָל חֲבָל חֲבָל חֲבָל
עַל תַּפּוּחַ שֶׁנָּפַל,
שֶׁנָּפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ!

ראב"ד מסלקת בעדינות את גרעין המוות והקינה משירו של אשמן, והופכת את הפירות הנופלים למנחות של נדיבות והשראה.

הגיבורים הקטנים מתעודדים מהופעתם אבל עוד לא נרפאו מכעסם. "רק השועל לא התרגז על כלום ולא כעס על שום חבר, כאילו מעצמו ידע שגם מה שכואב – עובר," אומרת רבא"ד. ובאותה נשימה היא מספרת ש"הרוח הסיעה ענן תפוח. צל הענן נפל על הבוסתן" וכל הרוגז נמחק. כמו בשיר השמיימי של אנדה עמיר:

על ענן כביש
רץ ענן חמור,
ועליו ענן איש
מנגן בענן כינור.
פתאום נושבת רוח,
מחמור נשאר רק צל,
האיש כולו נפוח,
ובידו מקל –
ואחר רגע קל
הכל עבר, חסל.

והשלישית והמשמעותית בתיבות התהודה שייכת לבריכה שבלב הבוסתן.

בריכה עתיקה התחבאה בלב הבוסתן,
ואותה חיפשה תמרי, וחיפשו גם עדן וגם מעין.
כל החורף נקוו בבריכה מי הגשמים,
ובאביב טבלה בפרחים – סגולים, צהובים, אדומים.
בקיץ חלמה על מים כל הימים,
ובסתיו כמו עכשיו, השתכשכו בה מי יורה חומים.

ראב"ד מתארת את השתנות הבריכה לאורך השנה ואצל מאיה שלייפר היא משתנה מאיור לאיור:

מאיה שלייפר, ארבעה פרטים מאיורי "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד. גלגולה של בריכה.

חגיגת ההשתנות הפלאית (מה שמשתנה, על פי המאגיה, יכול גם לגרום לשינוי) מובילה עד לבריכה הנפלאה של ביאליק; פיסת טבע, ילדות, חלום ויצירה, שבתי שיר שלמים מוקדשים להשתנותה: בבוקר, בליל ירח, ביום סערה, עם שחר… את השירה כולה אפשר לקרוא פה. זאת הפתיחה:

אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר
אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:
בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,
בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,
לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ
וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –
וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ.

התכוונתי לקטוע את הציטוט ב"חלום עולם הפוך", כי בבריכה החולמת של ראב"ד אין דגי זהב. אבל כשרפרפתי על פני הבריכה הרחמית עד כדי אולטרסאונד של מאיה שלייפר, ועל פני השועל המשוכפל (שלייפר בחרה לצייר את מעשיו בו זמנית) נראו לי השועלים המשוכפלים כדגי זהב באפלולית בין הערביים שאופפת את הבריכה. אני מקטינה את האיור כדי לחלוק את התעתוע:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

והנה גם האיור הנפלא מכולם. לחצו להגדלה:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

שלייפר מאחדת שמיים וארץ כמו בשירה של לאה גולדברג: חתיכה של שמיים/ מצאתי ברחוב,/ … חתיכה של שמי תכלת/ עמוקה וצלולה,/ כך, פשוט, היא מוטלת/ בשלולית הגדולה. (מתוך "מה עושות האיילות"). הערב יורד על הבוסתן והבריכה עדיין תכולה וקורנת כמו סוג של הגיגית, מצרפת טבע, חלום ומשחק; אם תבחנו פעם נוספת את ההשתקפויות ההפוכות של הילדים, תגלו שהן מחופשות לבעלי חיים כמו בפורים: קוף, אריה וציפור כנף.

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד (תקריב מסובב)

השועל על פי עדותה של ראב"ד, אמנם חושב את הילדים לגורים משונים, אבל התחפושות לא שייכות לתחום המטמורפוזה אלא לתחום המשחק. הטבע מעורר את הדמיון והיצירה.

הֶרְמזים מושתלים יכולים לצאת יומרניים ומאולצים, או סתם מגניבים באופן שטחי ומעל לראשם של הילדים (כמו הבדיחות בסרטי אנימציה אמריקאיים). ההדהודים שעליהם אני מדברת אינם מעל לראש וגם לא מתחתיו. הם מטעינים את הטקסט בשכבות ומרחבים. הם השורשים התרבותיים שמזינים אותו בצד נופי הגליל. הלוואי שיוצרים רבים יותר לילדים יניחו למטען התרבותי שלהם לחלחל ליצירה.

ועוד משהו:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

.
הסוף הטוב נשחק מעט בקצוות, (לפחות לבעלי ראדר של עצב ובדידות כמו שלי). בתחילת הסיפור נראה שרבא"ד גוזרת גזרה שווה בין גור השועלים לגורי הילדים: כל אחד מהם גר בבית גידול משלו, וכל אחד מהם סובל ממצוקה זמנית של ריב או של קוץ.

סיום שמוליקיפוד. איירה שושנה הימן. בשום מקום לא רואים את אמא ואבא של גדי.

אבל בסוף הסיפור חוזר כל ילד לחיק משפחתו ורק השועלון נותר בבדידותו כמו גדי אחרי שנפרד משמוליקפוד. אמא ואבא של גדי לא נראים בשום מקום. וגם לשועלון נותר רק לחלום על חברים דמיוניים. וכמו שאמר עגנון בשעתו, "אין כאן משום נחמה גמורה."

*

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר הָרוּחַ.
זה שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק הָרוּחַ, הִרְגִּיעָה הָאֵם.

גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא אָשֵׁם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט לַנֶּאֱשָׁם.
אָדָם הוּא רַק אָדָם,
הִסְבִּיר הָרוֹפֵא לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַנִּדְהָמִים.

אֲבָל מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ הַנַּעַר,
לֹא מַאֲמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו.

מִי שֶׁאֵינוֹ גָּר בָּעֵמֶק גָּר בָּהָר
קָבַע הַמּוֹרֶה לִידִיעַת הָאָרֶץ
לְלֹא קשִׁי נִכָּר.

אֲבָל רַק הָרוּח שֶׁשָּׁמַט אֶת הַתַּפּוּחַ הוּא זָכַר
מַה שֶׁהֶעֱלִימָה מִבְּנָהּ הָאֵם:
שֶׁלְּעוֹלָם, לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לוֹ מְנַחֵם.

(נתן זך)

*

עוד באותם עניינים:

על לשבור את החזיר מאת אתגר קרת ודוד פולונסקי

על מעיל ושמו שמואל, מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

*

ובלי שום קשר

Read Full Post »

על שני מופעים שראיתי לאחרונה.
ראשית, המנון לקופסא פנטזיה תיאטרלית מוזיקלית מאת מירב בן דוד, מופע מוזר, במובן המסתורי והפולח לב של המילה.

זה התחיל משירון מאובק שמצאה בן דוד בספריית האקדמיה למוסיקה: שירי עם מן העיירה, מתורגמים מיידיש על ידי שמשון מלצר הנפלא, לעברית צחה ומאגית, ומחולקים לארבע חטיבות:

שירי הגות ועצב, שירי אכזבה ונוחם, שירי חידוד וָעֶלֶז, שירי ילדים וחדר

בן דוד (יוצרת רב תחומית ואמנית קול שמתמחה במוסיקה של ימי הביניים בצרפת ובאיטליה ובשירה ערבית קלאסית), התאהבה בטקסטים האפלים והמוזרים והמצחיקים והעצימה את הקסם באמצעות הלחנים שכתבה והבחירות העיצוביות שלה; לא אצטט כדי לא לקלקל את הטריות, אבל חלק מן הטקסטים הם על גבול הלא ייאמן, כמו פתק שמקבלים בחלום או בארץ פלא, כאלה שגורמים להתבלבל ולהגיד, מה-מה-מה?

מירב בן דוד ב

מירב בן דוד ב"המנון לקופסא" לחצו להגדלה

לפני ההלחנה היא תלשה את הטקסטים מכל הקשר היסטורי וגיאוגרפי (כלומר השמיטה שמות מקומות וכל פרט ממקם), והשאירה מאחור את האג'נדות הפוליטיות והאידאולוגיות כמו את הפתיינות הנוסטלגית. מה שנותר הוא רגש חשוף שנִכרה מאיזה נֶבֶךְ עלום של הנפש. לא נפש פרטית, זה לגמרי קולקטיבי ועברי וארכיטיפי. כששאלתי אותה (בטלפון, אנחנו לא מכירות), סיפרה לי שהלחינה גם טקסטים משירונים עבריים מוקדמים ומספרי לימוד, וביניהם את "המנון לקופסא" של אהרן אשמן (שגם נתן למופע את שמו). במקור מדובר בקופסא הכחולה של קרן קיימת, אבל בן דוד קלטה את זה רק בדיעבד. בקריאה ראשונה זה היה המנון לקופסא עלומה מטפיזית, וכך גם הלחינה אותו, בחגיגיות עמוקה ומסתורית. היא כאילו ניקזה את התעמולה עד שהגיעה לארכיטיפ. רק תדמיינו את זה:

בא ראש חודש, בא ראש חודש
זה היום הוא לנו קודש
בו נגילה ונשמח
הקופסה היום נפתח

גם התלבושת שעצבה, משמלה שחורה עם תוספות של שקיות ניילון משייטת על הקו בין הפנטסטי ליומיומי, בין ההיה היה לכאן ועכשיו. שקיות הניילון משתנות לכובעים, סינרים, ושרוולים תפוחים ומאפשרות לה להחליף דמויות, להיות החלוצה, הנזירה, האומנת, האחות וכן הלאה, כמו בשיר מתוך אמא אווזה (הן הזכירו לי את סדרת התמונות המגניבה הזאת, פורטרטיים הפלמיים מן המאה החמש עשרה, רק מחומרים שנמצאים בשירותים של מטוס).

זה לא מופע חדש, ומשום מה (בגלל מוזרותו? צניעותו האפלולית? קסמו הארכאי?) הוא לא זכה לחשיפה ראויה והוא ייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו. איפה ומתי?

היום, יום שלישי ה-9 ביוני, בחאן הקטן בירושלים ב20:30.
וגם ב-25 ביוני בתאטרון תמונע בתל אביב ב20:30.
ב-3 באוגוסט בירושלים בחאן הקטן ב20:30.
וב5 לאוגוסט, יום רביעי בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע בתל אביב

המנון לקופסא: קונספט, הלחנה, עיצוב, בימוי ושירה: מירב בן דוד || צ'לו, עיבודים ושירה: יונתן ניב || עבודת סאונד, עיבודים וקלידים: דן קרגר || עיצוב תאורה: רותם אלרואי ודן קרגר || אנימציה: אופק שמר, טליה בר. בהפקת הזירה הבינתחומית

*

ועכשיו לפסטיבל ישראל.

כך בהשמטות קלות, מתואר X-ON של איוו דימצ'ב בתוכנייה:

האמן האוסטרי הנודע פרנץ ווסט (2012-1947) יצר פסלים וחפצים אקסצנטריים, גרוטסקיים וביזאריים. את יצירותיו נהג להציב בחללים ציבוריים, וכך יישם את תפיסתו שלפיה באמנות שהוא יוצר אפשר לגעת, מותר להתנסות וניתן אפילו לשחק. שיתוף הפעולה בינו לבין אמן הבמה דימצ'ב החל בשנת 2010 והתגלגל ככדור שלג …

במופע X-ON מדמה דימצ'ב בנועזות סיטואציה שבה שני תיירים המגיעים לביקור שגרתי במוזיאון מתבקשים ליצור אינטראקציה עם הפסלים. חוסר הביטחון והמבוכה בתחילתו של המפגש האינטראקטיבי הופכים אט-אט לפולחן חיפוש גרוטסקי ואבסורדי ששוזר מחול, פרפורמנס, שירה, אמנות פלסטית ותיאטרון. על הטקס מנצחת ביד רמה הדיווה לילי הנדל – האלטר אגו האנדרוגיני שיצר דימצ'ב ביצירה מוקדמת – שאף מכריזה בגאון כי היא עצמה יצירת אמנות.

פרנץ ווסט לובש את אחד מפסליו (אין רגע כזה מופנם ומלנכולי במופע, ובכלל אסור להפוך את הפסלים לשימושיים, המשחק צריך להיות מופשט)

אוטו קובלק (אמן פרפורמנס ואחיו למחצה של פרנץ ווסט?) לובש את אחד מפסליו של ווסט (בX-ON אסור להפוך את הפסלים לשימושיים, קצת חבל כשרואים את הרגע הזה, המופנם והמלנכולי) ובכלל נזכרתי בתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

המופע אמנם נולד מן הסתם, מן המפגש עם פסליו של ווסט, שאינם "אקסצנטריים, גרוטסקיים וביזאריים" דרך אגב, אלא מעט משונים וסתומים, כמו חרסים מהעתיד, עצמות של דינוזאור עם איזו קוויריות עמומה. גם תקציר "העלילה" סביר, למעט סטרואידים לשוניים כמו "מדמה בנועזות", שמפספס את הקסם ההזוי של סצנת הפתיחה, את השחקנים שמדלקמים את הטקסטים שלהם במין צלילות מושהית של שיעור אנגלית בטלוויזיה ו/או של אליס בארץ הפלאות (ניגודים זה מעגל, ככל שמתרחקים גם מתקרבים). ובכל מקרה הכוח של X-ON לא נמצא באינטראקציה המעט מוגבלת ובנלית עם הפסלים, וגם לא בעומק האינטלקטואלי שמספיק לפני השטח, לא יותר. אז מה יש בו בכל זאת שגורם לו להיחרת?

הבמה, הפסלים, חלקי התפאורה, כולם לבנים בתאורה שורפת. הלובן מזכיר לי את הלובן של התפוז המכני, רק יותר דל שומן וסטרילי. זאת חיה חדשה בשבילי דקדנס דל שומן וסטרילי. הכוריאוגרפיה בסיסית; מבנים פשוטים ונקיים. תנועות ברורות כמו בשיעור התעמלות. הביצוע מדוד כמו דקלום הטקסטים. גם כשכולם עירומים למעט נעלי עקב ואזור חלציים מתוכשט, נשמר מין ניתוק ושוויון נפש. ודימצ'ב, בכריזמה השופעת המתעתעת והפתיינית של לילי הנדל, מנצח על זה ביד אחת ומשבש בשנייה. ההתנהלות הקלילה והכמו גחמנית שלה/שלו מזינה את פרצי הצחוק של הקהל (אלא שכמו שכתב פעם נחום גוטמן מתחת לאחד מציוריו, "זה מצחיק? לא, זה מכאיב.") הסטריליות מוכתמת בהדרגה, ביריקות של ליחה, באוננות, בהתמרחות בדם שהוא מקיז מזרועו.

X-ON רגע לפני הסוף

X-ON רגע לפני הסוף, לחצו להגדלה

ואני, גם כשאני משתעממת (ואני קצת משתעממת בX-ON אבל לא איכפת לי, אם זה לא משעמם, כזכור זה לא מיצג) אני מאמינה לדימצ'ב, לניכור, לערטול, לפתיינות, לבכחנליה הקרה. הכול אמיתי, לא רק הדם. ורגע לפני הסוף נולד פסל ורוד, ראשון אחרי כל הפסלים הלבנים המשוכפלים; אולי זה הדם שחדר ללובן (בבלדות דם צובע שושנים וכאן הוא צובע פסל?) האישה מהמוזיאון מטפסת על כן ומניפה אותו בצווחות קצובות חודרניות, ללא מילים. התאורה מתרככת כאילו התעייפה. הקהל עדיין צוחק משום מה. אני רואה רק עצב.

ובשולי הדברים אני מצטערת שזה המופע היחיד שייצא לי לראות בפסטיבל. אני יודעת שהפסדתי.

*
ובלי שום קשר (ואולי עם)

תיאטרון מחוקק בחולות

קבוצת תאטרון של מבקשי מקלט וישראלים מציגים את המציאות בה חיים פליטים בארץ, ואת יחסן של ממשלות ישראל לאמנת הפליטים והחוק הבינלאומי.

יום שבת 13.6 בשעה 17:30  מתקן חולות, קציעות

הסעות ייצאו מתל אביב ומבאר שבע. לקניית כרטיסים מראש

פרטים נוספים בדף האירוע בפייסבוק

*

Read Full Post »