Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אהבה’

על רגל אחת: "שמש במרום זורחת" קובץ שירי ילדים של ע. הלל שערכה יעל גובר ואיירה עינת צרפתי הוא בדיוק מה שרשם הרופא לימים קשים ורעים אלה; כמוסה של שמחה ואהבה וסובלנות, שירה ורוח שטות בלי אף טיפת שמאלץ או חינוכיות או כל תוסף אחר שמקלקל את הטעם.

*

וביתר פירוט:

איכשהו מעולם לא נתתי דעתי על ע. הלל. הוא היה תמיד נוכח בזווית העין (בזכות שירים מולחנים כמו למה לובשת הזברה פיג'מה? יוסי, ילד שלי מוצלח ואחרים, ובזכות דודי שמחה), אבל זו הפעם הראשונה שאני זוכה למנה גדושה מן המשורר המאלתר, שמשחק במילים כמו בפלסטלינה; שכותב על בובה קטיה שעושה אמבטיה כדי להיות יפה לשַׁבַּתְיה, או על החתולים שיצאו מתוך הים "והרגישו מצוּיָם", שנותן ללשון, כלומר לחרוזים, להכתיב לו עלילות; "מי ראה גמל לץ/ נח על ערסל/ בין עץ לעץ?/ בעין אחת קורץ וממצמץ/ וסוכרייה על מקל מוצץ." משורר סקרן ששואל שאלות. אינספור שאלות: "מה עושים העצים?" "בולבול למה ככה?" "מי ראה עיפרון בעצמו על נייר מקשקש?" "מה שלומך דוכיפת?" "למה לובשת הזברה פיג'מה?", שמעיד על עצמו: "ואני?/ מה אני עושה?/ כלום./ רק שואל." (וגם ממציא תשובות, עדיף מצחיקות) והופך דברי חכמים על ראשם – "אל תסתכל בקנקן – קח שלוק", "טוב ציפור אחת ביד מעשרה יתושים באוזן", "מי שטרח בערב שבת – התעייף".

איור עינת צרפתי, מתוך

איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (אפילו סבתא שלי מלכת האהבה לא היתה מתעלה על הפרשנות הזאת)

אבל חכו עוד רגע עם עינת צרפתי. אני עוד בהומניזם ובסובלנות ובכבוד לכל הברואים ששופעים מן השירים כמו שהמים שופעים מן המקרופון ההפוך של הדוד שמחה. ע. הלל לא בא לשפוט אלא לאהוב ולהשתעשע. הנונקונפורמיזם שלו לא נובע מכעס אלא מאהבת אדם (הסוג הנעלה ביותר לטעמי). זה קיים בצורה זו או אחרת כמעט בכל השירים, וזה מדבק.

איור עינת צרפתי, מתוך

איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל, "כשדודי שמחה שר"

וצרפתי קלטה הכל, את המשחק ואת ההומניזם ואת האהבה (ומה עוד? לעת עתה זה סוד, קצת מתח לא יזיק).

נתחיל באהבה: יוסי ילד שלי מוצלח נשלח להביא חלב, לחם וזיתים וחזר בכל פעם עם מציאה לא ממש שימושית כמו כלבלב צולע, מפוחית ופרח. ע. הלל אוהב את יוסי ומוקיר את מציאותיו, ואת האנחה הקטנה שנפלטת לו הוא עוטף בחיוך.

עינת צרפתי מציירת את יוסי באהבה ובהבנה ובתשומת לב לפרטים שלא היתה מביישת את יוסי עצמו. היא מלבישה אותו בשילוב של קיץ וחורף, מכנסיים קצרים, מגפיים ושתי חולצות, וביחד עם שערו המבולגן הוא כבר מצחיק ומיוחד ומכמיר לב. וכל מי שרואה את הכלבלב נשען אל מעקה הסל מבין שהסל פשוט נולד להסעת כלבלבים צולעים. אמו של יוסי לא סתם מחייכת כשהיא מביטה בו ונוגעת בו. השיער שלה מתרומם מרוב שמחה (והשיער פה הוא המצברוח, הלב החיצוני). אפילו הפרחים על חצאיתה נוהים אל יוסי. והפרח שהוא מביא לה בעמוד הבא כמו נקטף מחצאיתה ומוחזר לה (בתוספת עלה).

איור עינת צרפתי, מתוך

איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (שלושה איורים נפרדים שחוברו לצורך הפוסט), לחצו להגדלה

קל מאד לחבב את יוסי, אבל צרפתי מחייכת גם לדוכיפת היהירה והמגוחכת שלא איכפת לה משום דבר, רק מעצמה. האיור יוצר זיקה עדינה (וקצת ממזרית, כי היא פועלת לשני הכיוונים) בין הילדה לדוכיפת דרך הג'ינג'יוּת והפנים המינימליים ונוצת כובע. יש משהו ערמומי וטוב לב באיור, מזדהה ולא שופט וקצת קסום. (ולא, זה לא חינוך לאנוכיות, זה פשוט מכיר בכך שלבני אדם קטנים וגדולים מאד איכפת מעצמם. אפשר ללמד התחשבות מבלי לאלץ ילדים להתכחש לרגשות שלהם, זה מחזיק פי אלף. מניסיון. ובכלל, ע. הלל הוא מבית הלל ומבית ינוש קורצ'ק שאמר, "אם מישהו עושה משהו רע, הטוב ביותר זה לסלוח לו" וגם אם לא היו שלל סיבות נוספות, די בזה כדי לאהוב אותו).

"הדוכיפת" איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

ולא רק את החמלה קלטה עינת צרפתי, אלא גם את התשוקה לדיאלוג (מי ששואל כל כך הרבה שאלות נמצא כל הזמן בדיאלוג עם כל העולם וקוראיו) ואת ההזמנה למשחק. האיורים שלה עצמאיים בלי להתבדל מהטקסט, הם חברים למשחק.

ניקח את הזברה המתלבשת למשל. אצל צרפתי היא לא לובשת סתם בגדים יומיומיים. המכנסיים והחולצה שייכים לתלבושת נהדרת של מנצח תזמורת מצעדים, הסרבל הוא בעצם תחפושת שפנפנית, שלא לדבר על תחפושת סופרמן שכלל לא מופיעה בשיר…

שלוש מן התלבושות של

שלוש מן התלבושות של "למה לובשת הזברה פיג'מה?" איור, עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

וזה הזכיר לי שפעם סיפרתי לילדה את המשל על העורב והשועל (תזכורת? לעורב היה נתח גבינה במקורו והשועל חמד אותו, הוא שיבח את קולו הערב עד שהעורב התחיל לשיר והגבינה נפלה לידי השועל…) והילדה מיד המציאה גירסה משלה, שבה העורב החזיק את הגבינה מתחת לכנפו וכשסיים לשיר מחא לעצמו כף והגבינה נפלה לידי השועל (והמציאות אגב, מימשה את הסיפור הזה באופן מצמרר).

צרפתי לא מאיירת את השיר כפשוטו, היא מציירת כבר את השלב הבא, ילד-זברה שממחיז את השיר בעזרת ארגז התחפושות שלו (בלי לפשוט את הפיג'מה, השתגעתם, שיפשוט את עורו? זה בסך הכל משחק!). וכדרכם של ילדים הוא מאלתר עם מה שיש ומוסיף לשיר את תלבושת הסופרמן שלו.

"למה לובשת הזברה פיג'מה?" איור, עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (בונוס קטן להורים, ואם כבר מרלין צרפתי לא שוכחת את התלתלים).

השיר מסתיים ברגע שקט שבו הזברה מפנה עורף לראי ומתבוננת בנעלי הבית הארנביות שלה. מה היא חושבת לה, איך זה להיות ארנב? יש משהו אקזיסטנציאליסטי ברגע הזה של הזברה עם עצמה, וגם באיורים אחרים בספר; כשצרפתי מלהקת ילד-בטמן למשל, לשאול עטלף אם הוא עכבר או ציפור, היא מחזירה את התהיות לילד עצמו ותוך כדי כך מתענגת על הסימטריה ההפוכה: זה בדיוק אותו היגיון שמניע את ע הלל בשיר על בתיה שעושה אמבטיה לבובה קטיה, ומגלה שהיא עצמה רטובה לגמרי מהאמבטיה שעשתה לה בובה קטיה…

משמאל: פרט מתוך תמונת הסיום של

משמאל: פרט מתוך תמונת הסיום של "למה לובשת הזברה פיג'מה?" מימין: שיחה עם עטלף. איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

והיא מרשה לעצמה גם לחלוק על הטקסט במפורש, להפוך אותו על ראשו כמו שעשה ע. הלל לדברי החכמים; זה קורה בשיר החינוכי במפתיע על "יואש החלש" שהסכים לאכול המון והפך גיבור כשמשון, האיור (כמו ילד שעושה קרניים מאחורי גבו של הטקסט) חושף את החרוז המודחק והמתבקש – "יואש המיואש" – מול מגדל האוכל הבלתי אפשרי שמגישים לו מבוגרים שוחרי טובתו…

"יואש" איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל. אפילו שרוכי הנעליים שלו מיואשים.

יכולתי להמשיך כך עוד ועוד (הספר גדוש מציאות כמו הדרך של יוסי למכולת, צריך רק להרכין ראש ולהביט), אבל אני כובשת את יצרי לאכזבתו של דודי שמחה. ורק עוד פלא אחד ששמרתי לסוף:

משורר ששואל כמו ע. הלל הוא לא רק סקרן וחובב חידות ורעב לשיחה ולפינג פונג, הוא גם משורר-מחזאי. וצרפתי קלטה היטב את האיכות הבימתית של השירים. האיורים שלה מכסים מגוון מרשים של צורות תיאטרליות. גיבבתי פה (באופן נפשע) כמה דוגמאות – משמאל לימין עם כיוון השעון: תהלוכה, קרקס, תיאטרון בובות. אף אחד מהשירים לא עוסק במפורש בתיאטרון, אבל הוא נמצא בDNA של שירתו.

אמנויות הבמה - איור עינת צרפתי, מתוך

אמנויות הבמה – איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

אבל לו נדרשתי לבחור "איור אחד נפלא" זה היה ללא ספק "אני שואל" שבו נפתח הספר: "מה עושים העצים?/ צומחים./ ומה הבתים?/ עומדים./ והעננים מה עושים?/ נוסעים נוסעים!/ והקוצים?/ שריפות!/ ומה הציפורים עושות?/ עפות, עפות./ אז מה?/ עד שמתעייפות./ וההרים מה?/ מאומה!/ והרכבות?/ מהומה!/ והצאן?/ אבק./ והאוניות הנוסעות בים?/ מרחק./ ומה עושה הים?/ ים ים!/ והשמש?/ יום./ והכוכבים?/ נופלים!/ אז מה?/ ככה./ והאדמה?/ במקומה נחה.// ואני?/ מה אני עושה?/ כלום./ רק שואל.

"אני שואל", איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (לחצו להגדלה)

צרפתי עיבדה את השיר לתיאטרון מחול של ילד אחד. כוריאוגרפיה פשוטה של גן ילדים: כדי לצמוח נעמדים על קצות האצבעות, כדי להיות בית יוצרים גג מזרועות, כדי לעוף מנפנפים בזרועות, מפתלים לגלים של ים, או משלבים ידיים בתור הרים שעושים "מאומה", וכן הלאה והלאה.

גם שייקספיר אגב, הבין את הפיוט שבתוך הנאיביות. שחקן מגלם קיר במחזה בתוך מחזה מתוך חלום ליל קיץ (עוד על הנאהבים חסרי המזל כאן, וגם כאן)

גם שייקספיר אגב, הבין את הפיוט שבתוך הנאיביות. שחקן מגלם קיר במחזה בתוך מחזה מתוך חלום ליל קיץ (עוד על הנאהבים חסרי המזל כאן, וגם כאן)

התלבושות והאביזרים שעיצבה צרפתי, פשוט נפלאים בפשטותם ובדיוקם הפיוטי: חולצה לבנה הופכת לבית מסויד – פתאום מתברר שכיסים הם בעצם חלונות, כפפות מרפק אדומות הופכות לגג רעפים, פיג'מת עננים היא שמיים בלונג שוט וכובע טבח ענני הוא ענן בתקריב (שמתם לב שענן הוא בעצם כובע טבחים משודרג…?), צרפתי כמו משוררת, שמה לב שנוצות מתחרזות עם להבות, זו אותה צורה, ומי שחובש נזר אינדיאני בצבעי אש בעצם חובש מדורה, כלומר שריפה. כובע טמבל הוא בעצם הר, ביחוד עם יש שלג בפסגתו, וערוצי השלג המשוננים הם בו בזמן גם צווארון ליצני (החולצה כהר געש מושלג – פתח הצוואר הוא הלוע). כדי להפוך לים די בציור של דג על החולצה (הדמיון לא צריך יותר מרמז, על זאת אמר מורי ורבי יוסף הירש שכדי לצייר קיר שכולו עשוי מלבנים לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה). והאוניה היא כובע מלחים משודרג (כמו שכובע הטבחים שודרג לענן). הילד שחובש אותה הוא בו בזמן גם המלח שצופה מראש התורן; וגם זה פיוט וחירות של משחק, זו אחת מנקודת המפגש בין ילדים למשוררים, להיות לונג שוט ותקריב בבת אחת.

ובחזרה לעצים: הילד מחזיק שני ענפים בידיו; בהצגה בולגרית שראיתי לפני שנים, גילמו מסַפר ומספרת את כל התפקידים בסיפור כיפה אדומה. כשהגיע תורו של המספר לגלם את הזאב, הוא אחז בידו זנב. היה קל ופשוט להצמיד את הזנב למכנסיו, אבל הבמאי בחר להניח אתו ביד השחקן, להבליט את המלאכותיות, את חוסר האורגניות, כלומר, להפוך את ההיגיון הפשוט והמטונימי של משחק ילדים לתחבולה אמנותית מודעת, מצחיקה ופיוטית. וכן הלאה.

ובחזרה להומניזם ולאהבה ולסובלנות: זה לא רק תיאטרון פואטי ונשף תחפושות. הרקדן והגיבור של עינת צרפתי, ה"אני" השואל שמגלם עולם ומלואו, שיכול להיות הכל – הוא שחור. זה לא מס לתקינות הפוליטית, זה ע. הלל.

***

ובלי קשר (כמעט):

כפי שכתב מר בנט (אבא של ליזי מגאווה ודעה קדומה) למר קולינס, "שוב עלי להטריד אותך אתכם בעניין איחולים…"

יואל אמר (הצגת הילדים שביימתי) זכתה השבוע גם בשניים מפרסי הבמה, כולל הצגת השנה לילדים!

"יואל אמר" נולדה בחממת האמנים של הקרון. ההרשמה לשנה הקרובה בעיצומה. החממה מיועדת לאמנים מכל התחומים שרוצים ליצור תיאטרון אמנותי לילדים. גם למאיירים כמובן; כבר למדו אצלנו מאיירות נהדרות כמו ולי מינצי, תמר הוכשטטר וליאת יניב, וגם בפוסט שלמעלה אפשר לראות כמה דק הגבול בין איור לתיאטרון וכמה קל לחצות אותו…

אז פרטים והרשמה אצל תמי: tammy@traintheater.co.il בטלפון 02-5618514 שלוחה 118

*

"שמש במרום זורחת" הוא האחרון עד כה בסדרה המעולה של שירי מופת לילדים. על שניים מהאחרים כתבתי בסדרת "איור אחד נפלא":

לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

דוד פולונסקי מאייר את מרים ילן שטקליס

עוד איורים בעיר האושר (מבחר אקראי):

החלום והמחאה של בתיה קולטון – על איורי המסע אל האי אולי

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על איורי הנסיך הקטן

יש לי משהו עם אוטיסטים

ילדה, חוה, צלובה

*

Read Full Post »

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

שש סיבות

1.שהיא גם סיבה טובה לא לקרוא את הפוסט לפני שקוראים את הספר (וממש כדאי לקרוא אותו)

"משונה," קטע אטריו את דבריו, "ככל שיכולתי לראות, לא היה כלום מאחורי שער הסלעים, רק מישור ריק לגמרי. אז איפה מסתתרים השערים הנוספים האלה?"

"שקט!" נזף בו אנגיווּק. "אם תפסיק אותי ככה כל הזמן, לא אצליח להסביר לך שום דבר. זה מסובך מאד! העניין הוא כזה: השער השני מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער הראשון. והשער השלישי מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השני. ואויולאלה מופיעה רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השלישי. עד אז לא רואים שום דבר חוץ מהשער הראשון. כלומר, עד אז הדברים האלה לא קיימים שם בכלל, אתה מבין?"

(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

העיקרון הזה שבו דברים לא קיימים עד שמגיעים אליהם, מתאר בלי משים את האופן הייחודי שבו צומח הסיפור שאינו נגמר (וגם את האופן שבו נכתב, מן הסתם, את האמון השלם של אנדה בכוח הסיפור, בלי ביטוחים ופיגומים). זה הופך את הקריאה הראשונה לחוויה פלאית ויחודית. ספוילרים יגזלו את הפלא הזה ולא יחזירו (זאת גם התרעת ספוילרים כמובן).

*

2. סיבה שראויה לפוסט נפרד אשר ייכתב בפעם אחרת (ועד אז)

כי זה ספר חם וקסום ובו בזמן קריר ומופשט, סיפור פנטסיה חד פעמי שהוא גם מסה על דמיון, על קריאה וכתיבה ועל היחסים המורכבים והסימביוטיים בין ספרות למציאות. כי הוא לא רק מעורר רגש אלא גם מחשבה, הרבה מחשבות, כמו שברכט רצה, כי "הסיפור שאינו נגמר" הוא דגם זעיר ודוגמית מכושפת של ספרות, של האופן שבו היא נרקחת מזכרונות ומשאלות ומחשבות, יוצרת את העבר ושמה רגל בעתיד, נשמרת ושומרת על בני אדם.

*

3. מזל

"דרקוני מזל הם יצורי אוויר וחום, יצורים של שמחה חסרת מעצורים, ולמרות מבנה גופם הכבר הם קלים כמו ענן של קיץ." (מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

בגלל המזל.

המזל הוא התאום הטוב של הגורל המיתולוגי. בניגוד לגורל האפל והנוקשה המזל הוא מבורך ומואר, ופתוח וגמיש לאין שיעור. ב"סיפור שאינו נגמר" הוא לובש את דמותו של פוכור (פלקור) דרקון המזל הנלבב, שאין לו צורך בכנפיים, הוא שוחה כמו דג במרחבי השמים.

פוכור נולד מן המיתולוגיה הסינית ואנדה הפך אותו לידיד ולשטיח המעופף של הגיבור. אבל מעבר להתגלמותו הגלויה והפעילה, המזל מחלחל לדי אן איי של הסיפור, והופך את הבלתי אפשרי לאפשרי, באופן שיטתי כמעט ובלי שום קמצנות:

לא רק שפרדה זקנה כמו ייכה תוכל ללדת (פעמיים בלתי אפשרי: גם פרדה וגם זקנה), אביו של בנה יהיה סוס לבן עם כנפיים מנוצות ברבור שמאוהב בה עד כלות. המזל הוא גם זה שחושף ויוצר את הטוב מתוך הרע: הארס של יגראמול הורג תוך שעה, אבל מעניק למי שנושא אותו את היכולת להעביר את עצמו לכל מקום בפנטסיה. הוא הופך מרחק בלתי אפשרי לאפשרי, ובזמן שנותר המזל כבר ידאג לנסיוב. כשמלתעותיו של גמורק ננעצות באטריו, הן אמנם כובלות ומכאיבות, אבל זה גם מה שמונע ממנו להישאב לחידלון ומאפשר לפוכור לחלץ אותו. ויש עוד עשרות דוגמאות.

זה אותו עיקרון שמסביר יוסף לאחיו, "אתם חשבתם עליי רעה ואלוהים חשבה לטובה" רק בלי אלוהים. ולא מדובר חלילה בסיפור קליל ומיופייף, "הסיפור שאינו נגמר ספוג בקושי ובכאב, וטוב שכך.

"אני עדיין מרגיש כאבים," הסביר אטריו, "אבל זה לא הדבר החשוב כרגע בעיני…"

"אבל לי זה חשוב!" נשפה אוּרְגְל. "כן, זה ממש נחמד שהמטופלים אומרים לרופא מה חשוב ומה לא! מה אתה בכלל מבין בזה, טירון ירוק שכמוך! זה חייב עוד לכאוב לך אם זה מתרפא. אם לא היה כואב לך יותר, זה היה סימן שהזרוע שלך כבר מתה."

(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

ב"שם הוורד" של אומברטו אקו יש ספר שדפיו ספוגים ברעל וגם נדבקים זה לזה. כל מי שמדפדף בו וכל שכן מלחלח את אצבעו ברוק כדי להפוך אותם, מוצא את מותו. "הסיפור שאינו נגמר" להבדיל, ספוג בכוח ההיפוך של המזל, בתקווה נפלאה ומדבקת לכל מי שנוגע בו.

*

דניאל לנדאו, WAKE A MISH, 2013(מיצב של 178 נורות והשתקפותן בבריכת הבימה)

דניאל לנדאו, WAKE A MISH, 2013 (מיצב של 178 נורות והשתקפותן בבריכת הבימה)

4. משאלות

בגלל המשאלות. בגלל שלא רק התקדמות העלילה מותנית במשאלות (החצנה של העיקרון המניע את רוב הספרות, רק שבאזורים הפחות פנטסטיים קוראים למשאלה "רצון" ומציבים מולה "מעצור") אלא גם המרחב עצמו: הגיאוגרפיה של פנטסיה נקבעת על פי משאלות. ובגלל הנדיבות הגורפת של המשאלות – כמה שיותר טוב יותר, בניגוד לשילוש הקמצני והממולכד של האגדות. ובגלל חוסר השיפוט: הקיסרית אינה שופטת את משאלותיו של בסטיאן, היא לא מצפה וגם לא מתאכזבת. לא בגלל שהיא אדישה, אלא מתוך אהבה ואמון בלתי מותנה. היא מניחה לו למצוא בעצמו את המשאלה העמוקה שלו.

ובגלל שחסד המשאלות שאנדה העניק לגיבורו "חוזר עליו" כמו שאומרים הילדים. הקלות שבה אנדה בורא עצים מזמרים, חפצים מאור הכוכבים, יערות של זיקוקים טעימים וישִׁימוֹנֵי צבעים, הביטחון שבו הוא מוצא את המילים שהופכות אותם לאמיתיים (כי "השם הלא נכון הופך את הכל ללא אמיתי, ללא ממשי," כפי שמסבירה הקיסרית) מעוררת את החשד שהוא עצמו ענד את קמע המשאלות אאורין בזמן שכתב את הסיפור.

*

5. המבנה המוזר של הספר (או הקמע שהראה את הדרך והסתיר את המטרה)

בגלל המבנה המוזר בן שלושת החלקים:

זה מתחיל כמו עוד סיפור "לשם ובחזרה" לפי המתווה ששרטטה בשעתו גילי בר הלל:

"הגיבור הוא ילד או ילדה, לפעמים קבוצת ילדים, המנותקים מהשפעה הורית, בין אם הינם יתומים ובין אם קיים נתק גיאוגרפי או רגשי בינם לבין הוריהם. בתחילת הספר חיים הילדים בסיטואציה ריאליסטית, בעולם המוכר לנו; ואולם ישנה בעיה כשלהי הפוגעת בחייהם, כגון עוני ורעב, בידוד חברתי או מחסור באהבה. אירוע קסום כלשהו עוקר את הילדים מחיי היום יום שלהם ומעביר אותם לעולם הקסם."

לפי הנוסחה הקלסית יציל הילד את עולם הקסם מאיזו סכנה שמרחפת עליו ויחזור עם כלים וכוחות להתמודד עם מצוקותיו המציאותיות.

ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: בסטיאן המנותק מהוריו בורח מילדים מתעללים אל תוך ארץ פלאית שנתונה בסכנת כליה: האַיִן מתפשט והקיסרית חולה, רק בן אנוש יכול להציל אותה בעזרת שם חדש ונכון. ובסטיאן אמנם מצליח במשימה וזה גם הרגע שבו הספר מחליף תבנית.

המודל של החלק השני הוא המעשייה על אשת הדייג. ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: הקיסרית החולה מקבילה לדג הפלא הפצוע שלוכד הדייג של האחים גרים. בסטיאן מציל את הקיסרית, הדייג משחרר את הדג ושניהם זוכים בתמורה לאינספור משאלות. אשת הדייג מבקשת יותר ויותר עד שהיא רוצה להיות כאלוהים ומאבדת הכול. בסטיאן מבקש יותר ויותר עד שהוא מחליט להדיח את הקיסרית ולשלוט בפנטסיה וכמעט מאבד הכול (ואגב, על פי האחים גרים התגוררו הדייג ואשתו ב"סירלַיְלה", ולא בכדי מככב הסיר-לילה גם בחרוזי הלעג של הילדים הרודפים אחרי בסטיאן).

בניגוד לאשת הדייג בסטיאן עוד לא הגיע לסוף הסיפור. במרדף נקם מטורף הוא מאבד את מתנותיה הרעות של קסאידה, את החגורה שהעלימה אותו ואת מהותו הנשלטת החלולה המגולמת בסוס המתכת. הוא מגיע לבית המשוגעים של הקיסרים לשעבר וזוכה להצצה מכאיבה בגורל הצפוי לו: עד כה לא היה איכפת לו לשלם על המשאלות בזכרונות. אולי הוא אפילו שמח להחליף את הזיכרון המכאיב של החסך בשפע המבורך של המשאלה. ופתאום הוא מבין שהוא מנסר את הענף שעליו הוא יושב. כי בלי מציאות אין פנטסיה, בלי זכרונות אין משאלות ואין סיפור, רק סידור אותיות מקרי (שבו משתעשעים אמנם הקיסרים לשעבר). ושרירותיות, כפי שטוען אנדה במקום אחר, מנוגדת לפנטסיה ולמדע.

ואז מגיע החלק השלישי והאחרון של הסיפור. בסטיאן משתמש בשיירי המשאלות כדי לחזור הביתה. המשאלות של החלק השלישי נטולות ברק ויוהרה: הוא רוצה להיות חלק מקהילה, הוא רוצה שיאהבו בזכות מי שהוא וכמות שהוא. ולבסוף הוא מבקש לאהוב.

אלא שבשביל לאהוב צריך לשתות ממי החיים. וכפי שמסביר לו יור, כורה החלומות:

"אתה רוצה להיות מסוגל לאהוב כדי למצוא את דרכך בחזרה אל העולם שלך… אבל מי החיים ישאלו אותך: את מי? אי אפשר לאהוב סתם כך ובאופן כללי … ובזה יכול לעזור לך רק חלום שנשכח … תמונה שתוביל אותך למקור המים."

ובסטיאן אמנם מוצא את התמונה שלו: הוא רואה את אביו "בתוך גוש קרח צלול כזכוכית. שכבה של קרח, בלתי חדירה לחלוטין אבל גם שקופה לגמרי, הקיפה אותו מכל הצדדים."

מי החיים הם מי השמחה הנובעת מן היכולת לאהוב (ודומה שגם מיכאל אנדה שתה מהם, "הסיפור שאינו נגמר" ספוג בשמחה הזאת, הנובעת מן היכולת לאהוב). בסטיאן רוחץ בהם. הוא נולד מחדש מתוך מי החיים. הוא רק מצטער שאי אפשר להעביר משהו ששייך לפנטסיה אל המציאות, הוא משתוקק להביא כמה טיפות לאביו. אבל כשהוא חוזר הביתה ומספר לאביו את קורותיו הוא רואה דמעות בעיניו ומבין שהמיס את מעטה הקרח. הוא הביא לו את מי החיים.

ובחזרה למה שפתחתי בו: עד שלא עוברים בשער לא רואים מה נמצא מעבר לו, זה עוד לא קיים. אבל עכשיו שבסטיאן השלים את המסע מתברר שאטריו צדק: הקמע אמנם הראה לו את הדרך אבל הסתיר את המטרה. והמטרה היתה לרפא את אביו החולה.

ובמילים אחרות: זה לא סתם סיפור "לשם ובחזרה" ולא סתם תיקון של "הדייג ואשתו". מחלתה של הקיסרית היתה רק השתקפות של מחלת הקרח המסתורית שתקפה את האב אחרי מות האם. ובסטיאן בנו האמיץ והאוהב יצא לחפש לו מרפא.

בדיעבדי דיעבד – "הסיפור שאינו נגמר" הוא בעצם גלגול של "פרח לב הזהב".

וזה מסביר למה נדרשו לאנדה תועפות כאלה של משאלות ומזל. לא בגלל הילדים המציקים, בגלל העצב הנורא של ילד שצריך ללמד את אביו לאהוב אותו.

*

(ויש גם סיבה שביעית כמו שאמר חזי לסקלי)

*

עוד באותם עניינים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

סיפורים יכולים להציל

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים

אה, אה, אה, אה!

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

Read Full Post »

זהו פוסט המשך. בחלק הראשון יש גם תקציר

*

קערת העץ

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

בעמוד הראשון רואים את ראשו של הילד מבצבץ מן האשנב למכירת כרטיסים. ברקע נמצאת הגדר של התור שכמו סוגרת עליו מאחור. למטה משמאל מונח עט של "אלפרד כלובים בע"מ" ולמעלה מימין מודבק פתק: "כלוב 16 ריק! להודיע למנקה!!" זהו האקדח של צ'כוב, שתלוי על הקיר במערכה הראשונה וייִרה במערכה השלישית. אביאל בסיל מכין את הקרקע לרגע שבו הילד יגדיר את עצמו מחדש כחיה ויישכב בכלוב הריק.

למה בכלוב? כי כל הספסלים תפוסים.
הם לא סתם תפוסים, הם תפוסים על ידי משפחות מאושרות.
ואולי הם פשוט נועדו למשפחות מאושרות. ואילו הכלובים נועדו לאלה שהורחקו מסביבתם הטבעית.
כל כך הגיוני וברור לאן הוא שייך.

ובהמשך לכך, הכניסה לכלוב היא מעין מיצג (במובנו הראשוני כאמנות המבוססת על פעולות ורעיונות), וגם פעולת מחאה נוסח קערת העץ. זוכרים את הסיפור על הסבא הישיש והרועד ששומט את כלי האוכל ומטנף את שולחן המשפחה? בנו וכלתו מַגלים אותו לפינה ומגישים לו את מזונו בקערת עץ. הנכד צופה בהשפלתו. זמן מה אחר כך הוא משתעשע בפיסת עץ. כשאביו שואל אותו למעשיו הוא עונה "אני מכין לך ולאמא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל". (הנה גרסה מפורטת).

.

"קערת העץ", איור ארתור רקהאם

"קערת העץ", איור ארתור רקהאם

.

כמו ההורים של הילד מקערת העץ גם ההורים של הגור מרוכזים בעצמם: "לא מזמן שמעתי את אמא אומרת לו [לאבא] שהוא חייב להשתדל לבלות איתי יותר, אחרת, כשאגדל, הוא ממש, אבל ממש יצטער על זה." כלומר הנושא הוא לא צערו העכשווי של הילד אלא צערו העתידי של האב. האב לעומת זאת, מלמד את הילד "מה צריך להגיד לאמא… כדי שתכעס עליו [על האבא] הכי מעט." הוא אוסר על הילד לקנות שוקולד, לא בגלל שזה מזיק לשיניים (נניח) אלא "כי גם ככה יהיו לו [לאבא] מספיק צרות עם אמא".

הכניסה לכלוב היא פעולת שיקוף ומחאה, כמו גילוף הקערה.

*

מרי פופינס

גורי חתולי אדם ארוכי שיער ניזונים רק מממתקים, אסור לשטוף אותם במים, אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות. המשחקים שהם הכי אוהבים זה קלפים ותופסת עכברים. אבל צריך להיזהר, כי אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה. אם גור חתול אדם ארוך שיער מספר לך סיפור, אתה חייב להקשיב לו עד הסוף, גם אם יש לך טלפון דחוף מהעבודה, הם שותים רק שוקו, חלב ומיץ, כי מים יכולים לגרום להם להקיא ואולי אפילו להתעוור. (מפנקסו של חבקוק, בהשמטות קלות)

מי שחושב שאבות עסוקים עם טלפונים מהעבודה נולדו אתמול, שיזכור את מרי פופינס. לא הספר, הסרט שנעשה ב1964 ומתרחש ב1910!. ג'יין ומייקל, שני ילדים עם אבא עסוק ואמא סופרז'יסטית, מופקדים בידי אומנות קפוצות ומתנכלים להן בהתאמה. אחרי שהאומנת ה13 מתפטרת, הם מחליטים לעזור ("גורי חתולי-אדם נחמדים ואוהבים לעזור") באיתור אומנת מתאימה. מודעת הדרושים שהם מנסחים היא פרומו לפנקס החבקוקי. אני מצטטת בהשמטות קלות:

דרושה אומנת לשני ילדים מקסימים. עליזה, ורודת לחיים, ללא יבלות [את זה מייקל הוסיף], שמכירה כל מיני משחקים, טובת לב, מתוקה, שתיקח אותנו למקומות, לבילויים, תשיר שירים, תתן ממתקים, לא תכעס, תִּרדֶה או תנזוף, לא תתן שמן קיק או מִקפא, תאהב אותנו כמו בן ובת ולא תסריח ממי שעורה [בירה? גם את זה מייקל הוסיף].

(וגם הם מצדם מתחייבים אגב, לא להחביא לה את המשקפיים ולא לשים לה קרפדות במיטה או פלפל בתה).

אחרי שהם הולכים לישון, קורע האב את מכתבם ומשליך אותו לאח. אבל רוח מסתורית נושאת את הקרעים למרום ושם הם מתאחים בחזרה. מרי פופינס מעיינת במודעה. למותר לציין שהיא עונה על כל הדרישות. היא לא רק האומנת המושלמת שמפצה על חסרונות ההורים, היא מצליחה בסופו של דבר לתקן את האב ולקרב אותו לילדים (לא בעזרת פנקס הוראות, זה תהליך שלם שאין לו מקבילה בסיפור של קרת או מקום בפוסט).

.

מרי פופינס (ג'ולי אנדריוז) עם התוכי המדבר שבקצה מטרייתה.

מרי פופינס (ג'ולי אנדריוז) עם התוכי המדבר שבקצה מטרייתה.

תהייה: האם התוכי של אביאל בסיל שמלווה את הסיפור לכל אורכו הוא קריצה למרי פופינס? (הצבעים שלו אמנם שונים וקרובים לבגדי הילד וגם לצבעים המקוריים של קוקי חבקוקי)

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". בפוסט הקודם אפשר לראות אותו ברבים מן האיורים.

3_smoke-stairs.

וגם המעשנות הכל כך פעילות של ספינת האוויר – האם הן מחווה מודעת או לא למעשנות הלונדוניות של מרי פופינס?

 .

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

מיו מיו שלי

"ומאז בכל שבוע, כשאבא שלי ואני יוצאים לבלות, הוא מציץ בפנקס כשהוא שוכח, ומגדל אותי רק לפי ההוראות." כך מסתיים גור חתול-אדם ארוך שיער.

סוף טוב הכל טוב?

כן. אולי.

יש לי ספקות משלי. אני יודעת משהו על הגבול בין המציאות לבין הפנטסיה שמתקנת אותה. הפנקס של חבקוק שייך לצד הפנטסיה. מאד חשוד בעיני לגלות אותו בצד מציאות (כמעט בדרך אגב, ובלי הפליאה האופפת את שאלתו של קולרידג': "אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו, להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז"?).

זה קצת מזכיר לי את הסוף של מיו מיו שלי (הנהדר של אסטריד לינגרן), כשהילד מסביר שהוא לא קופא מקור על ספסל ברחוב, מה פתאום! הוא נמצא בכלל בארץ מרחקים, בין צפצפות כסף מרשרשות ומדורות מחממות, הוא אוכל לחם משביע עם אביו הנפלא וכן הלאה, וככל שהוא ממשיך ומפרט את אושרו זה נהיה יותר עצוב, הצורך שלו להפנט אותנו ולשכנע את עצמו. מתחשק לבכות ולחבק אותו.

זאת ועוד. הילד של קרת יודע שהוריו מפשלים ובכל זאת הוא לא מתמרד, הוא לגמרי אחראי ובסדר ונאמן לאביו. הוא משתדל לבַלות יפה כמו שהבטיח בעל כורחו (כמו מרטין מהכיתה המעופפת שכובש את בכיו כדי לרַצות את אמו, ואפילו מתוך שינה הוא ממלמל "אסור לבכות"). הוא קורא ביסודיות את כל הכיתובים ולא מרשה לעצמו שוקולד למרות שיש לו כסף ומי ילשין; ומי יודע, הוא עוד מסוגל להגיד שאביו השתנה כדי להרגיע את כולנו, שלא נצא בלב כבד.

*

זה ספר הילדים השלישי של אתגר קרת, ובכל אחד מהם יש אב נעדר. באבא בורח עם הקרקס, האב עוזב כדי להגשים חלום (וחוזר אמנם, מועשר). בלילה בלי ירח הוא משתמט וקצת שקרן ואנוכי (ועוד יותר על פי הפרשנות שלי), ועל האבא של גור חתול-אדם ארוך שיער כבר דיברנו. זה מרשים ומפליא כאחת, כי בעוד שספרות מבוגרים מבוססת על הדפיקויות של אנשים (והוריהם!) הרי סופרים – לפעמים אותם סופרים בדיוק – נוטים להגיש לילדים גירסה זוהרת של הורה קשוב ונוכח. קרת לא עושה הנחות למוסד האבהות, ועם זאת – משפטים כמו "אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות," כולל הערת האזהרה, ש"אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה," הם גאוניים בעיני, כמבוגרת וכילדה. אני עדיין זוכרת את המפגש הראשון שלי עם מודעת הדרושים של מרי פופינס. את הפלא הזה שמתפשט בחזה, האושר הזה של "אבל ככה זה צריך להיות, סוף סוף מישהו מבין!" אני זוכרת את הצחוק שלא נבע רק מהגוזמה אלא מההבנה, מהשמחה שמישהו רואה אותי (ומכיר בי ואוהב אותי). וזאת נחמה גדולה.

*

עוד אבות בעיר האושר

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

על גורילה מאת אנתוני בראון

אז מה עדיף, אבא נעדר או אבא מדכא? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן

המוצא של הילדה אילת

בדיוק כפי שזכרתי

*

וגם

פוסט ארכיטקטוני, על הבית שנבנה לאתגר קרת בוורשה

*

פוליאנה ואני

גילגי היתומה המאושרת

ועוד

*

Read Full Post »

לפתע פתאום, בסוף 2011 כתבה מירי פארי *  שלושה סיפורים ריאליסטיים לגמרי: סיפור אנגלי, סיפור צרפתי וסיפור רוסי במין מחווה לסיפורים קלסיים בתרגומים נושנים. קוראים מיטיבי לכת יזהו חלק מהדמויות החולפות בתוכם כשחקני משנה או סטטיסטים, אבל זה רק הבונוס. כל אחד מן הסיפורים הוא מרגש, חכם, מצחיק ומלא חיים, ובכל אחד מהם ברגע השיא, יש קטע של תיאטרון בובות; בסיפור האנגלי זה מופע של פנץ' וג'ודי שבו צופים הגיבורה הג'יין אוסטינית וידידיה, בסיפור הצרפתי זו גרסה חתרנית של ה"קמצן" שמעלים משרתי המרקיז בכיכובם של תפוחי אדמה. והסיפור הרוסי מתרחש באכסניה עלובה שאליה מגיע אורח גרמני, יואכים פון קלייסט עם ארגז המריונטות הפלאי שלו.

הסיפורים גדושים בדמויות וברגעים בלתי נשכחים. אם זה השופט הזחוח והחמסני מן הסיפור האנגלי שמבקר בתחנת המשטרה כדי לעיין בקלסתרי הפושעים: "מאחר והיה אדם יסודי, האמין שאם יראה את הפושע לפני היכנסו לאולם המשפט, יחסוך זמן יקר וכסף ציבורי. בהיותו בקיא בתכונות האנושיות המתגלמות בפרצופים הוא יכול לכתוב את גזר הדין עוד קודם למשפט." ואם זו המרקיזה היפהפייה והילדותית מן הסיפור הצרפתי, המוקפת במעריצים שמחמיאים לה על משחקה בהצגה: "ועל כל מחמאה ענתה שגם פּיפוֹן [כלבלב המחמד שלה] נהנה מאד והייתה פונה אליו לחוות דעתו ומחלקת עמו עוד בונבון." או הילד החולה אליושה מן הסיפור הרוסי, המתבונן בטלאי הטפט הפרחוני המואר בקרן שמש ורואה עצמו כאילו הוא בגן של ורדים.

והשפה הציורית והחושנית, מן האפרסקים החייכנים שבוחרת הילדה מהסיפור הרוסי, ועד לכלה האנגלית, עם חיוך המלאך על מזבח שהיא מחייכת, בהשחילה חוט רקמה חדש.

ותיאטרון הבובות, הו, תיאטרון הבובות, הוא מחליף צבעים כל הזמן! רגע הוא ראי עקום שבו משתקפים הגיבורים, ורגע הרהור פילוסופי על החיים והאמנות, ורגע השראה ופיוט מזוקק.

ציירה מירי פארי (לחצו להגדלה)

* מירי פארי היא בובנאית, אמנית וכותבת. ב-1989 הקימה את בית הספר לאמנות תיאטרון הבובות, שהפך למרכז תיאטרון הבובות בחולון. היא יזמה והקימה גם את הפסטיבל הבינלאומי ואת מוזיאון הבובות היפהפה (ממש כדאי!), שאותו היא מנהלת עד היום.

ובלי שום קשר, היא חברה יקרה של נעמי יואלי ושלי. ובקיצור – החלטנו לקיים ערב אהבה למירי ולסיפוריה. נעמי יואלי תקרא, ואחרים יצטרפו במחוות של מיצג, מוסיקה ובובות.

*

מי מתי איפה וכמה?

יום חמישי, 28 ליוני, גלריה-תיאטרון החנות, רחוב העלייה 31, תל אביב. שתי תוכניות:

תוכנית א' – 20:00 – צרפתי ואנגלי
תוכנית ב' – 22:00 – רוסי

מנחה: מרית בן ישראל, קוראתנעמי יואלי
משתתפים (במיצג, במוסיקה, בבובות) אורנן ברייר, נמר גולן, שלומית גופר, איקי גלעד, אריאל דורון, דינה דקל, שחר מרום, יוסי מר חיים, הדס עפרת, הילה פלשקס.

לכבוד הערב הדפסנו מהדורה מיוחדת של שלושת הסיפורים, 75 עותקים חתומים וממוספרים בכריכה קשה. 

מחיר כרטיס יחיד לתוכנית א' או ב' – 40 ₪ (כולל ספר ומשקה)
מחיר כרטיס זוגי לתוכנית א' או ב' – 50 ₪ (כולל ספר אחד ושני משקאות)
מחיר ליחיד (רץ מרתון) לשתי התוכניות – 50 ₪ (ספר אחד, שני משקאות)

ספר בלבד – 30  ₪

כל אחד חייב בכרטיס לכיסוי העלויות.

מספר המקומות מוגבל!

להזמנת כרטיסים אנא שלחו לי הודעה דרך הבלוג ואל תשכחו לציין תוכנית א' או ב'.

מירי פארי

***

עוד באותו עניין (כלומר תיאטרון בובות אמנותי)

סעודת הפיות (או תיאטרון הבובות של סופי קאל)

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

קרקס קוביות

האוסף הכי הכי

חייל הבדיל האמיץ

ועוד ועוד

Read Full Post »

ראשית, התראת כאב ואלימות וקצה. מי שזה קשה לו, שיפרוש עכשיו. מוטב.

*

זהו הפוסט השני מתוך שלושה, על יוצרים שכאב גדול ופיסי מעורב בפעולה האמנותית שלהם ובחייהם. הראשון הוקדש ל- Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ. והפעם בוב פלנגן קומיקאי, מיצגן וגיבור הסרט התיעודי SICK: The Life & Death of Bob Flanagan, Supermasochist  – "חולה: חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על" (1997, וספוילרים למכביר).

*

SICK
בוב פלנגן נולד עם סיסטיק פיברוזיס מחלת ריאות מייסרת ותורשתית. רוב החולים בתקופתו מתו בילדות או בשנות העשרים המוקדמות. שתיים מאחיותיו של פלנגן עצמו מתו בגיל חצי שנה. שלישית האריכה ימים עד גיל עשרים ואחת. הרופאים הקציבו לו שש או שבע שנים לכל היותר. פלנגן שרד ארבעים וארבע, מ-1952 עד 1996.

עטיפת הסרט

*

פַּטיש של אהבה

אין בכוונתי לפרט את העינויים שפלנגן עובר במהלך הסרט. רק לשם כיול וקנה-מידה יוזכר כאן התקריב שבו רואים אותו תוקע מסמר ענקי בזין שלו. הדם ניתז על עדשת המצלמה, וברקע מתנגן לו שיר בנייה קצבי ורומנטי (בסגנון "אהובי בנה לי בית"): "בניתי בית בפַטיש של אהבה, הכיתי, היכיתי, ואלוהים שמר עלי…" ואלה מכם שרוצים עכשיו לקום וללכת, חכו עוד רגע:
את SICK ראיתי עם א' בקולנוע קטן בסנטה קרוז, קליפורניה. א' אינו יכול לשאת סרטים אלימים. את לב פראי של דיוויד לינץ' למשל, הוא נטש כבר בהתחלה בסצנת המדרגות, ומעולם לא שב. אז מה היה שם בטריילר של SICK שגרם לו לחרוג? ולא רק הוא. מה גרם לכיתת התיאטרון החזותי שלא יכלה לשאת את גרון עמוק לצפות ב SICK עד תומו?
והתשובה בשתי מילים: בוב פלנגן. קשה להתנגד לכֵּנות שלו, לאומץ, למקוריות, לכאב. להומור; "כל הכתבות עלי," הוא אומר, "נפתחות במילים: בוב פלנגן היה צריך למות מזמן. לפני שנים." זה היה בלתי אפשרי בלי הומור.

*

סוּפֶּרקָליפרֶג'וליסטיקאֶקספיאלידוֹשֶס… כלומר סופרמזוכיסטיקבובאיזסיסטיקפייברוזיס – הגרסה של בוב פלנגן (לחצו לצפייה, ההטמעה הושבתה משום מה).

והגרסה המקורית של וולט דסני:


*

שרי רוז

שרי (Sheree) רוז, יהודייה בעלת שם צרפתי ענוג ומראה דודתי קצת מאיים, היתה בת זוגו בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו. ב-1982 הוא הפקיד את עצמו בידיה והתחייב לציות מוחלט. היא יכלה להחזיק אותו במרתף כעבד, היא אומרת. היה לו מזל שהיא התעניינה באמנותו. הם שיתפו פעולה; למשל ב"קיר הכאב", עבודה שבה הכאיבה לו ב-50 מכשירים שונים (למרינה היו 72 של עונג וכאב) וצילמה את פניו הזועקים. התמונות חוברו למעין קיר.

לכל אורך כל הסרט היא מענה אותו בשיטתיות, בדרכים שונות ומשונות ("תמיד אהבתי לנסות דברים…" היא אומרת). ועדיין, הסצנה המבעיתה ביותר, לפחות לטעמי, היא חג ההודיה בבית הוריה: על שולחן אוכל רחב, מכוסה במעין שעוונית ערוכות פחיות משקה, צלחת עם משהו כתום ומכל ספריי (אולי קצפת). שני אנשים יושבים לשולחן, אחרים עומדים. מסתובבים. אב רפאי מגיח ונעלם, אם מכורכמת צורחת על סף פסיכיות. הכל כאוטי וסטרילי, מלא שנאה וחוסר אונים. פלנגן בא מכאב גופני בלתי נסבל. שרי באה מניכור וכאב רגשי עצום.

בדרכו המאד לא צפויה, SICK הוא בין השאר סרט אהבה. תיעוד של הנס שקורה כששני בני אדם ממלאים את הצרכים העמוקים זה של זה, שהפצעים שלהם משלימים.

*

למה?

דיאן ארבוס טענה שהפריקים שצילמה הם אצולת-הטראומה; הם כבר נולדו עם הדבר שממנו האחרים חוששים. פלנגן נולד לכאב אבל לא הסתפק בו. השיר WHY שאותו הוא קורא בסרטון, הוא מטח / אשד של תשובות סותרות לשאלה הגדולה (למה מזוכיסט?). הטקסט המלווה בתמונות מסרטים ביתיים של פלנגן הילד, מאיר עיניים.

*

"כי ההורים שלי אמרו לי תהיה מה שאתה רוצה להיות, וזה מה שרציתי להיות."

הנימוק הזה, בעל התחתית הכפולה, המצחיקה-מַבכה (כאילו שאפשר להיות מה שרוצים, ואם פלנגן רוצה להבריא למשל?) הוא אולי גולת הכותרת. וגם השורה האחרונה "כי אתה תמיד מכאיב למי שאתה אוהב".

ההורים שלו אגב, מתראיינים בסרט. הם נחמדים. חמים, קשובים, נבונים, כבדי ראש. הם לא ידעו על ההרפתקאות המזוכיסטיות שלו כילד, הדברים שהיה מעולל לעצמו באישון לילה. הם למדו על כך מהספר שלו.

אמו שואלת את עצמה שוב ושוב "איפה הייתי?" ואחר כך היא מעירה בשקט על מעשי הכאב שלו: "אני רואה אדם צעיר ששונא את גופו."

אביו נחרד: "הלא כמעט הרג את עצמו! בזמן שאנחנו ניסינו הכל כדי להחזיק אותו בחיים. הוא יכול היה להיהרג מהדברים האלה!" ועם זאת, הוא מבין את בנו: "הוא כאילו אומר לאלוהים, או למי שנמצא שם: בן זונה שכמותך, זה מה שעשית לי?! אני יכול לעשות יותר ממך, אני אראה לך מה זה. לך לעזאזל. הוא נלחם בחזרה," אומר האב. והוא צודק. זה סרט הירואי. בדרכו ההפוכה והמחרידה פלנגן הוא גיבור.

*

אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות

"אני המצאתי את זה," אומר פלנגן עצמו, "אני בשליטה. אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות." (והוי כמה שכל השיחה הזאת מחזירה אותי לאהרון קליינפלד) "אנשים לא חושבים על מזוכיסט כעל אדם חזק," הוא מוסיף, אבל מזוכיסט חייב להכיר ולהכשיר את גופו. המזוכיזם שלו מגוייס בין השאר, למלחמה במחלה, הוא אומר. (והשורה התחתונה: שלושים ושבע שנים יותר ממה שנתנו לו הרופאים.)

*

אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל

בשלב מסוים בסרט מגיע מכתב מ-Make-a-wish foundation: שרה, נערה בת 17 חולת סיסטיק פיברוזיס במצב קשה, מביעה משאלה לפגוש אותו. היא מתראיינת בחברת אמה. נערה רבת קסם, מרשימה. הספר של פלנגן הוא התנ"ך שלה. היא לוקחת אותו לכל מקום, שופכת עליו דמעות של הזדהות ופליאה. אמה מבוהלת: "אבל זה לא המזוכיזם שמושך אותך…" היא פולטת, ספק מבהירה ספק שואלת. גם… מתעקשת הנערה. לא בצורה קיצונית כמו אצלו. אבל אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל. זה חלק ממה שמרעיש אותה. פלנגן מייצג בשבילה את היכולת לשלוט על הגוף לשם שינוי, לשלוט על משהו. הוא נותן לה השראה ותקווה. היא ואמה מבקרות את פלנגן ושרי. הרבה צחוקים. האם האמיצה שולפת דילדו שחור ענק מארון מתים (הכל חלק מאיזו עבודה אמנותית) ומשתטה איתו.
(תחושה מצטברת: מעבר לקיצוני לחריג ולמדמם יש הרבה שפיות. וסבל. המון. אבל מה עוד חדש?)

*

החיים הביסו את זה

לקראת סוף הסרט פלנגן מסרב לציית לשרי. אין לו כוח. "אני גוסס," הוא אומר לה, "מה לא בסדר איתך? אני לא יכול לנשום. אני אוהב אותך." והיא בשלהּ, בקולה הסבלני, הקצת מורתי: "אני רוצה שתציית לי." ואת שואלת את עצמך (כמוהו) מה לא בסדר איתה, זה מה שמטריד אותה עכשיו? ומצד שני כל כך שקוף למה היא מתעקשת. היא לא מסוגלת להודות שזה הסוף. "אני חושבת שהוא כבר לא מזוכיסט," היא אומרת לבמאי בעצב, "החיים הביסו את זה, הכאב שבו הוא חי."

וממש לפני המוות, פלנגן: "אני כל כך אוהב אותך. אני גוסס?" הוא שואל. (היא מהנהנת.) "אני לא מבין את זה," הוא אומר, "זה כל כך מוזר."

חודש אחרי מותו שרי מראה לבמאי את המכל המלא בנוזל צמיג שנשאב מריאותיו. הוא פשוט טבע כל הזמן, היא אומרת.

*

נחמד להיות מת!

על כותרות הסיום, שומעים את פלנגן מזמר: "נחמד להיות מת, נחמד להיות מת!" (כדאי ללחוץ על פליי. יש הבדל עצום בין האזנה בלבד – שהיא מצחיקה ומלבבת אם גם מקברית במקצת, לבין האזנה שמלווה בצפייה ומביאה מראות קשים מהסרט. הקליפ הזה לא מופיע כמות שהוא בסרט, אבל אפשר ללמוד ממנו על האופן החכם והסיבובי שבו הסרט משלב טקסט, סאונד ודימוי.)

אסוציאציה: גונאר מהילדרנד הוא הגיבור הגדול של הסאגות  האיסלנדיות. הוא היה אמור לעזוב את ארצו בעקבות סכסוך משפטי. אחרת, כך הוזהר, דמו יהיה הפקר. הוא כבר ארז וברגע האחרון חזר בו. לא התחשק לו לעזוב את המדרונות הירוקים. וההחלטה אמנם עלתה לו בחייו. אחרי מותו ראה מישהו אור בוקע מקברו (נדמה לי). הוא הציץ וראה את גונאר. הוא נראה מאד שמח. הוא רקד לו ושר "אני העדפתי למות ולא להיכנע". נזכרתי בו כששמעתי את בוב פלנגן מזמר.

*

ואחרי הכל

יצאנו מהקולנוע מרחפים. התעלוּת מוזרה. תחושה חדשה. לא דומה לשום דבר אך גם מוכרת במעומעם. ופתאום קלטתי, שלראשונה בחיי אני חווה קתרזיס, בדיוק לפי המתווה של אריסטו: זיכוך דרך החמלה והחרדה.

ואחר כך בלילה לא הצלחתי להירדם. הכל חזר אלי פתאום; בלי הומור. בלי מילים. רק מסכת עינויים שאין לה שחר וקץ.

ואחרי הכל, אני אסירת תודה לקירבי דיק במאי הסרט. לא על פלנגן האמן; מיצגי הגוף שלו הם קצת גסים ולוקים מבחינה פלסטית. הסטנד-אפ יותר משכנע. ועדיין, העיקר הוא פלנגן האדם. SICK הוא הפורטרט שלו. פורטרט נפלא, מצחיק ומכאיב, מרגש בלי להיות סנטימנטלי, מפוכח בלי לגלוש לניכור או לצינה. כל כולו על גוף ומחלה ומוות, ובעצם על ההפך הגמור (אומץ, חיים, אהבה).

*

לפוסט הראשון של הכאב הגדול

עוד באותו עניין:

בגדי הכעס ואהבה – על Cut Piece של יוקו אונו (עשר שנים לפני מרינה אברמוביץ)

מיצגניות וגיבורים

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

*

עוד על גוף ורוח (הגרסה הקומית):

ידיים על גוף קשה

Read Full Post »

ב1964 ישבה האמנית יוקו אונו (לימים אישתו של ג'ון לנון) על במה והזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה.
Cut Piece – זה היה שם המיצג שבוצע לראשונה ביפן, ושנה לאחר מכן גם בקרנגי הול ניו יורק.
אונו ישבה ללא נוע על במה בזמן שהצופים עלו בזה אחר זה וגזרו את הבגדים מגופה. כששדיה נחשפו היא כיסתה אותם בכפות ידיה.
בסרטון המצורף אפשר לראות קטע מן העבודה.
ב2003 חזרה אונו בת השבעים והציגה את Cut Piece בתיאטרון קטן בפריס, "למען השלום".

.

.

שבע הערות:

*
1פמיניזם

Cut Piece  היא עבודה פמיניסטית: "יוקו אונו הנכיחה את הפסיביות הנשית ואת התגובה האלימה שהיא מייצרת," כתבה רותי דירקטור.
ואפשר גם להרחיב מעט את היריעה: Cut Piece עוסקת בהדדיות של היחסים בין תוקף לקורבן.

*

2המשכים ומחוות

Cut Piece היא עבודה מכוננת בתולדות המיצג הזוכה גם היום להמשכים ומחוות.

Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ מ-1974 היה ה"המשך" הקיצוני מכולם. אברמוביץ' ערכה על שולחן 72 "מכשירי עונג וכאב" והודיעה שלמשך שש שעות היא תהיה לגמרי פסיבית, לא חשוב מה יעשו לה היא לא תתנגד. כתבתי על זה כאן (ואם אתם כבר נכנסים אל תחמיצו את השיחה המאלפת בתגובות).

אונו של Cut Piece הרבה יותר מוגנת מאברמוביץ של Rhythm 0; ראשית Cut Piece היא עבודה הרבה יותר קצרה (ולאספסוף לוקח זמן להתחמם), יש רק זוג מספריים אחד, כלומר רק מתעלל אחד בכל פעם, וגם הגבולות ברורים. הם לא אמורים להחליט מה לעשות, רק למלא הוראות. ודומה שגם לבמה עצמה יש אפקט מרחיק ומרסן – המשתתף הוא לא חלק מהמון. הוא חשוף לקהל שעוקב אחרי כל תנועה שלו. ועדיין רואים איך אונו נלחצת כשאחד הגברים חותך את הקומבניזון שלה ואת החזייה. היא מציצה בעצבנות לראות מה הוא עושה, נושכת את שפתיה, ולרגע אף מרימה את ידה כאילו בקשה לעצור אותו. זו לא הפעם הראשונה שהבחור הזה עולה לבמה. לפני שהוא ניגש למלאכה הוא מחליף קריאות ביניים עם הקהל. הוא נראה מרוצה ובטוח בעצמו. האווירה משתחררת. יש סכנה באוויר, חשש מאובדן שליטה.

הילוך אחורי – לפני כשבע שנים, יצרה מיה אלמוג (תלמידת בית הספר לתיאטרון חזותי) מחווה משלה ל Cut Piece. בתחילת העבודה היא עמדה עירומה לגמרי מול בחור לבוש בחליפה (שאיני זוכרת את שמו לצערי, הוא היה מעולה). הבחור גזר את החליפה מגופו והדביק את פיסות הבד לגופה של אלמוג כך שהתחברו בסופו של דבר למעין שמלת מעצבים. כדי להבטיח את ההדבקה הוא היה צריך להצמיד את פיסת הבד לעורה ולהניח את ידיו על הבד למשך כמה שניות עד שהדבק יתפוס. הסיבה היתה לגמרי טכנית, אבל זה נראה כמו סוג של חיבוק, מגע של אהבה. המיצג הסתיים כשהמצב התהפך: הגבר היה עירום והאישה לבושה.

cut piece 1964. התמונות מ2003 לא לגמרי שכנעו אותי

*

3. אבן

אנשים כל הזמן חתכו ממני את החלקים שהם לא אהבו בסופו של הדבר נותרה ממני רק האבן שהיתה בתוכי אבל הם עדיין לא היו מרוצים ורצו לדעת איך זה מרגיש בתוך האבן.
(קטע מטקסט שכתבה אונו לעבודה בשם "אבן" מ1966. התרגום שלי מתוך ספרה אשכולית) וגם זו דרך לקרוא את העבודה.

ובכלל – אונו, על פי עדותה, התקבלה בהסתייגות על ידי האוונגרד הניו יורקי. היא היתה יותר מדי רגשית ויצרית לטעמם. הם העדיפו cool art, לטענתה.

*

4. ארס פואטיקה (אמנות על אמנות)

האמנות הקונספטואלית החליפה את הציור והפיסול באמנות המבוססת על רעיונות ופעולות. Cut Piece היא גרסת הפעולות והרעיונות של יוקו אונו לעירום נשי באמנות.
זאת ועוד: Cut Piece  ערערה את היחסים בין הצופה המרוחק לאובייקט האמנותי האטום, המחוסן. היא הצביעה על אחריותו של הצופה והראתה ש"צפייה ללא אחריות הורסת את האובייקט שבו היא מתבוננת." (כך, בין השאר, מסבירים את העבודה בספר המצוין הזה.)

*

5. שתי עבודות מתוך: Grapefruit
     A Book of Instruction and Drawing by Yoko Ono

(ה"ההוראות" שבהן מדובר הן משהו בין אמנות מושגית לשירה. בעצם גם וגם.)

PART PAINTING
ברכותנו! / אתה אחד / מ 10,000 הנבחרים / שלהם / אנו שולחים את / חלקיק הציור הזה של / יוקו אונו. כל / אדם קיבל / פיסה אחת / מן הציור. / בעתיד נערוך מפגש / שבו נחבר את כל / הפיסות זו לזו כדי / ליהנות מן / הציור / בצורתו המקורית. ובינתיים / אולי / תמליץ לנו על / אנשים שלהם כדאי לשלוח את החלקים / המעטים / שנותרו בידינו. / אל תשכח / לציין / במכתבך את מעמדם / החברתי של / חבריך, כדי שנוכל להתאים את / גודל החתיכה.

מס' סידורי 9,331 #

*

PAINTING UNTIL IT BECOMES MARBLE
חתוך ותלה ציור, שרטוט, / תצלום, או טקסט (מודפס או / אחר), שמוצא חן בעיניך. / הנח לצופים לחתוך את החלקים / שמוצאים חן בעיניהם ולקחת אותם. / למשל, אם צופה אוהב אדום / תן לו לקחת את החלקים האדומים. / בקש מצופים רבים לחתוך לעצמם את / החלקים החביבים עליהם עד שהדבר כולו / יעלם. / כמו כן, במקום לחתוך את החלקים / אתה יכול לבקש מהם לכסות אותם בדיו / שחורה. / במקרה של טקסט, אתה יכול לבקש / מהצופה לחתוך לו את האות החביבה עליו / או את המילה.

קיץ 1961

*
6טקס

Cut Piece  היתה עבודה טקסית כבר בגלגולה הראשון. הבמה היא במה טקסית; כל משתתף כורע ברך ונוטל את המספריים שקודמו השאיר על הבמה. המספריים מתקבלים כאביזר פולחני וכך גם פעולת הגזירה. וגם בפיסות הבד עצמן יש משהו שמזכיר "רליקס", אותם שרידים של חפצי קדושים ואפילו של הקדושים עצמם הנשמרים בכנסיות וכאילו אוצרים בתוכם משהו מכוחו של בעליהם.
ולא רק בנצרות יש רליקס; פעם ראיתי הודעה על לוח מודעות קטן בשכונת שפירא בתל אביב, על גלימתו של צדיק מפורסם שהושאלה לבית הכנסת המקומי. המתפללים הוזמנו לגעת בגלימה ולהפנות אל הצדיק את בקשותיהם. והיה גם הסבר קסום ליתרון שמספקת הגלימה: הנגיעה בה היא כמו אותו משיכה שמושך ילד קטן בשולי שמלתה של אמו כדי להסב את תשומת לבה.

*
7. 1964 / 2003 – האם זו אותה עבודה?

Cut Piece  נוצרה מתוך כעס, כפי שהעידה אונו עצמה. ב1964 היא היתה ספוגה בכאב ובתוכחה. כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, אונו חוזרת על אותן פעולות, והפעם היא עושה זאת "למען השלום": היא מבקשת מן המשתתפים לשלוח את פיסות הבד שגזרו לאנשים שהם אוהבים. ראשון הגוזרים הוא בנה, שון לנון: "זה היה מורט עצבים," אמר לאחר המופע, "היא ממש אמיצה שהיא עושה את זה שוב. זה היה נוגע ללב וחזק מאוד."
ואונו עצמה: "כשאני מאפשרת לזרים להתקרב אלי עם מספריים אני מנסה להראות שהגיע הזמן לבטוח זה בזה … לא מאוד פחדתי, משום שניסיתי לעשות את זה באהבה. בשנות הששים עשיתי את זה מתוך כעס, עכשיו אני עושה את זה בשביל האהבה, וזה הבדל גדול."

האם Cut Piece של 1964 ושל 2003 זו אותה עבודה?
הפעולות דומות, אבל הטעינה הפוכה. האם אפשר להפוך כיוון רגשי של יצירה כמו שהופכים גרביים?
בסיבוב הראשון היתה אונו קורבן של הגוזרים. בסיבוב השני היא מעין מרטירית של אהבה. האם היה בפעולות מלכתחילה גרעין סמוי של חמלה? האם נותר בן רישום של כעס אחרי ארבעים שנה?
ומה באשר להבדלים הקטנים – האם זה משנה למשל, שאונו הצעירה ישבה על רצפת הבמה והמשתתפים כרעו לצדה, ואונו בת השבעים ישבה על כסא והמשתתפים רכנו אל גופה?
האם זו עבודה נוצרית או שמניסטית? האם האופציה השמניסטית מושפעת מגילה של המבצעת, או מנוכחותו של בנה? (כולם היו בני?)
הכעס היה אפקטיבי בשעתו. העבודה השאירה את חותמה.
והאהבה?

***

עוד על ג'ון ויוקו (וגוסטב קלימט ואגון שילה ומיק ג'אגר ואנני ליבוביץ שצילמה את התמונה שלמטה)

מסתבר שנותר בה עוד לא מעט כעס 


Read Full Post »