Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אדית הירשפרונג’

אֲבָל עֲדָיֵי הַתּוּגָה יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הַשָּׁמַיִם וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לַטֹּהַר
(פנחס שדה, משלי בתולות)

שירי לנטון היא אמנית, שהיתה בין השאר תלמידה שלי בבית הספר לתיאטרון חזותי. לפני כן למדה צורפות בבצלאל. בשנה שבה הגיעה לחזותי אובחנה סבתה, אדית הירשפרונג, כחולת אלצהיימר. הסבתא, ניצולת אושוויץ שהתגוררה בקנדה (אם אני זוכרת נכון), נשמעה יותר ויותר מבולבלת בטלפון. שירי פחדה שזכרונותיה יעלמו, ועיצבה לעצמה בתגובה, סדרת צמידים שינציחו את סבתה ואת המספר המקועקע על אמתה. אחר כך נסעה להיפרד ממנה.

העבודה מדברת בעד עצמה, ובכל זאת עוד כמה מילים; הצמידים שייכים לאמת היד, המקום שבו נחרת הקעקוע. הם מקבעים את הזיכרון אבל גם מרחיקים אותו. בניגוד לקעקוע (או לאזיקים) הם ניתנים להסרה. "הם מחצינים את החותם שהנאצים הותירו על חיי אדית הירשפרונג, וכתוצאה מכך גם על חיי ילדיה ונכדיה," כפי ששירי כתבה לי. זהו עולם הפוך, עולם שבו הנכדה יוצרת לעצמה מזכרת מסבתה, תחליף לתכשיט שהיתה יורשת אולי, בימים אחרים, בחיים אחרים. הצמידים מזכירים לי את כלי הזהב שהיו מניחים פעם בקברי מלכים, אלא שהפעם הם נותרו בחוץ, בכוונה, טעונים בפחד השכחה (או אולי בצורך לזכור), בעצב גדול ובאהבה.

שירי לנטון, אדית הירשפרונג

עוד רשימות על שואה:

חמסין באושוויץ

דיוקן עצמי עם פרפר

שירי ערש ליום השואה

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

ועוד.

Read Full Post »