Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אדוורד מונק’

בקיצור גדול למי שהגיע רק עכשיו – "שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד" מאת איימי נובסקי (מילים) ואיזבל ארסנו (ציורים) – לכאורה ספר ילדים ובפועל מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. כתבתי עליו בפוסט הקודם אבל שני האיורים הנפלאים האלה דרשו במה משלהם. למה שניים? כי קשה לבחור. אלה איורים הפוכים במידה רבה, וכמו שכתב ביאליק: צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?

*

  1. אמא

אמא של לואיז (שעבדה בעסק המשפחתי לשיקום מרבדי קיר שדהו והתרפטו) "היתה החברה הכי טובה שלה," כותבת איימי נובסקי. "מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

וזו הכפולה שבה היא יוצאת החוצה לשמש, מטליאה אריג על שפת הנחל:

.

איירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

ה"אופ ארט" (Op art – אמנות אופטית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית) שברקע הוא רשת קורי העכביש העדינה והמושלמת שנמתחה על פי הטקסט מעל לראשה. באיור זו כמעט או כבר הרשת של האם עצמה. הצל שמתחבר לשמלה יוצר לה גוף אלטרנטיבי עכבישי.

אבל זאת גם השמש שזורחת מעליה כמו הילה ענקית מרובת אדוות, שמש מיתית צהובה, כמו של ואן גוך או של אדוורד מונק.

.

אדוורד מונק, השמש 1909

ואן גוך, עצי זית עם שמיים צהובים ושמש 1889

.

וזאת גם שמשייה של גברת, כמובן. כל השמיים הם השמשייה שלה.

האריג שאותו מטליאה האם הוא גם הנחל שעל גדתו היא יושבת, מה שהופך אותה ליישות מיתולוגית שבכוחה להטליא נחלים. זה איור שנמצא על קו התפר בין היומיום לפנטזיה ובין החיים לאמנות, הצמחים המצוירים משמאל הם הפרחים שצומחים על שפת הנחל, רק שהם כבר מסוגננים לדוגמת פרחי שטיח (ראו את פרחי השטיח בחלק השני של הפוסט).

הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים. כשארסנו מציירת מלאכת נשים יומיומית באופן מיתי, הכי מיתי שאפשר – מאורכו המלכותי של האריג ועד קורי הענק השמשיים – היא מקנה זוהר ועוצמה ליומיום הנשי. (גם כריסטינה רוזטי עושה את זה ב"שוק הגובלינים" – אבל על כך בקיץ, כשהפואמה המכשפת הזאת תצא בתרגומה הפלאי, תאמינו לי, של גילי בר הלל).

ואם כבר מדברים על היפוכים ומגדרים, לא יכולתי שלא להיזכר במילר ושלברגר הסורגים על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקגו, זה סוג של תמונת ראי.

.

מילר ושלברגר, 2013 לחצו להגדלה

.

2. מומחית לציור רגליים

וכשמלאו ללואיז שתים עשרה שנים,
למדה גם היא את רזי המקצוע,
וציירה מחדש את החלקים
שנמחקו ממרבדי הקיר.

ציורי הבד נפגמו כמעט תמיד בשוליו,
בעיקר בחלק התחתון.
שם נדרש התיקון הכי גדול.
וכך נעשתה לואיז מומחית לציור רגליים.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

האיור הזה שמופיע מעבר לדף של קודמו הוא הפוך במידה רבה. שם חזית וכאן גב, שם שיר וכאן פרוזה, שם אלה-עכבישה שחולשת על שמיים ומים וכאן פועלת זעירה. אבל ככל שמתבוננים בו נחשפים עוד גוונים ושכבות.

ראשית, הזעירוּת היא גם זעירות של מתלמדת, עפר לרגליהם של מורים בעלי שיעור קומה.

שנית, זו תמונה של ילדה בעולם של מבוגרים עצומים, הקדמה לפסלי העכבישים הענקיים שתיצור בהמשך ותקרא להם "אמא".

ילדים קטנים חיים בגובה הרגליים של מבוגרים. גודלו ומיקומו של שטיח הקיר, שלא לדבר על גבולות הדף שחותכים את פלג הגוף העליון, מקצינים ומרעננים את המובן מאליו. לואיז מזכירה לי את פינה באוש הקטנה שישבה על פי האגדה, מתחת לשולחנות בית הקפה של הוריה, ושם בעולם התחתון של הרגליים היא עקבה אחרי משחקי הבדידות והחיזור של המבוגרים, שעל פיהם יצרה ברבות הימים את קפה מילר המכונן.

ובעצם, ראשה של לואיז הקטנה לא נמצא סתם בגובה הרגליים אלא ממש בין רגליו של הגבר הענקי. ועם נחזור לרגע לביוגרפיה – מן הידועות היא שאביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל רומן ממושך וגלוי עם מורתה לאנגלית, שאף התגוררה בביתם. ואמה שידעה והבליגה אף שלחה את בתה לעקוב אחרי המתרחש. המידע הזה אמנם לא מוזכר ב"שיר ערש על בד" (בכל זאת; גם ספר ילדים וגם ספר אהבה לאם), אבל האיור בדרכו השתוקה, אוצר את המורכבות; לילדה שראשה בין רגלי הגבר יש נקודת תצפית מושלמת על רומן אפשרי, בעוד שהאישה הענקית בימין השטיח מפנה את גבה למתרחש. רגליה כמעט לא קיימות, היא עומדת על לא-כלום, הילדה היא שתצטרך לשקם אותן, לדאוג ליציבות של אמה… וכל הבלגן והכאב הזה אצור כבדרך אגב במטלה היומיומית.

.

.

והרווח הצר הזה שבין שני המרבדים, המנהרה שכמו מזמינה אותה לברוח או לצמוח. אם נניח – וכרגע הנחתי – שהדמות הנשית בשטיח מייצגת גם את האם – שימו לב איך מנהרת המילוט היא הד והרחבה של הדוגמא על חצאיתה, היא מובילה אל ליבה…

ואף על פי כן, פתח המילוט הזה (מנסיוני ובסופו של דבר) הוא הדף הלבן של האמנות. ואיזבל ארסנו לא ציירה פה רק את לואיז הילדה; בורז'ואה שלה היא גם וכבר הצייר מאמנות הציור של יאן ורמיר (שימו לב איך הרגליים הענקיות הופכות להיות רגלי כן הציור שלו…) כך שבדרכו המופנמת והפסיכולוגית עד פסיכואנליטית האיור הזה לא פחות מיתולוגי מקודמו.

.

מימין, יאן ורמיר, "אמנות הציור" המאה ה17 (פרט), משמאל, איזבל ארסנו מתוך שיר ערש על בד (פרט)

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

*

Read Full Post »

בקיצור נמרץ: דוקטור אַיְכּוֹאֵב, אגדה מחורזת של קורניי צ'וקובסקי הנהדר, על רופא חיות פלאי שמוזעק לאפריקה לרפא גורים חולים.

הספר תורגם לראשונה ב1943 על ידי נתן אלתרמן (שקרא לספר "לימפופו" ולרופא – אוֹיְזֶמַר) עם איורים של שמעון צבר.

ב1958 תורגם בשנית, בחירות גמורה (ואופיינית, לטוב ולרע) על ידי רפאל ספורטה, שקרא לַדוקטור, דוליט, בעקבות דוליטל הרופא, וגם איזָה המאיירת יצרה גלגול ילדותי של דוליטל כפי שצויר על ידי יו לופטינג עצמו. (צ'וקובסקי אגב, התכחש לזיקה והתעקש על מקור אחר).

ובימים אלה, הוא נולד מחדש כדוקטור אַיְכּוֹאֵב בתרגומה של אלה סוד עם איורים של בתיה קולטון (והקדמה של עורכת ההוצאה איסנה גולדין ואחרית דבר של דוקטור זויה קופלמן).

דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי, כריכת הספר, איירה בתיה קולטון

.

יש לי הערה אחת על התרגום ושלוש על האיורים.

ונתחיל בבשורות הרעות, כלומר במה שנגרע:

נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו. אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו," כתב אריך קסטנר בהקדמה ל"כיתה המעופפת" (תרגום אלישבע קפלן).

ואף אני נתרגזתי כשהתחלתי לקרוא בדוקטור אַיְכּוֹאֵב. בהקדמה לספר משווה העורכת את הדוקטור למרי פופינס:

…האביזר היחיד שאַיְכּוֹאֵב נושא עמו לקצה השני של העולם אינו אלא תיק יד המזכיר מאד את מזוודתה הפלאית של מרי פופינס ונמצאת בו התרופה שתרפא את כל התחלואים ותרצה את כל המאווים – תמרים (במקור: שוקולד; במקרה של פופינס מדובר בסוכר).*

שלא תבינו לא נכון; אני בעד תמרים, הם גם טעימים וגם בריאים. אבל תמרים אינם תחליף לשוקולד, לא מבחינה פואטית/ רגשית/ מיתולוגית שהן הבחינות הקובעות לענייננו. כמו שלחם אינו סתם מזון וצמה אינה סתם תסרוקת, שוקולד אינו סתם ממתק אלא קטגוריה בפני עצמה.

קחו למשל את "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל. על רגל אחת למי שלא זוכר: שוקולד הוא משאת נפשו של צ'רלי, ילד חסר כל. חייו משתנים כשהוא מגריל כרטיס זהב וזוכה לביקור חלומות במפעל שוקולד מסתורי ואף יורש אותו בסוף הסיפור.

ועכשיו נסו להחליף את "צ'רלי והשוקולד" ב"צ'רלי והתמרים" ותראו איך כל האמינות, כל הגוזמה הפראית והתנופה המיתית קורסות.

או קחו את הסוהרסנים של הארי פוטר למשל. סוהרסן (במקור dementor) הוא יצור אופל שניזון משמחת חיים אנושית. בכל פעם שהוא נמצא בסביבה האוויר מתקרר והאור מחשיך. יש לו חור במקום פה שבאמצעותו הוא מוצץ נשמות, עניין גרוע ממוות. וג'יי קיי רולינג, בהבלחת גאוניות, קבעה ששוקולד הוא תרופת החירום והעזרה הראשונה אחרי מפגש עם סוהרסן.

רק נסו לתת למישהו תמרים אחרי שנתקל בסוהרסן…

ודוגמא שלישית (כי שלוש זה מספר מאגי) – בהצגת הילדים הנלבבת ים קטן מחפשים הגיבורים הקטנים אוצר בתוך ספינה טרופה. כשהזהב אמנם נמצא פורצת אחת השחקניות אל הקהל כשהיא מנופפת במטבע וצועקת בהתרגשות, "זה לא זהב, זה שוקולד!" וכולם צוחקים. ההורים שמחים כי הבהלה לשוקולד היא יותר נסלחת מן הבהלה לזהב, אבל אפילו הם מזדהים לרגע, והילדים על אחת כמה וכמה.

תמרים זה מתוק ובריא אבל זה לא שוקולד, וגם לא כמעט. אי אפשר להחליף אמת רגשית באג'נדה חינוכית. הניתוח מצליח אבל החולה מת. לבי לבי על הגורים המסכנים ועל הקוראים הקטנים שלא זכו להתוודע לרופא המופלא שמרפא בשוקולד. ואפילו יותר מן ההחלפה חורה לי ההונאה המובלעת, הניסיון להפנט את הילדים שאין הבדל.

להחליף שוקולד בתמרים זאת קמצנות חינוכית וחסך בחמלה ובפלא. וצ'וקובסקי היה נדיב גדול.

ההשוואה למרי פופינס אגב, במקומה, אף שהיא אינה משתמשת בסוכר כפי שנטען בהקדמה*. בסרט כמו בספר היא מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו ביותר מאותו בקבוקון תרופה.

מרי פופינס מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו. (כפית הסוכר שבלבלה את גולדין קיימת רק רק בשיר).

.

ייתכן שיש לתרגום גם נקודות זכות, פשוט לא הגעתי אליהן. החלפת השוקולד (שעליה התבשרתי בהקדמה) כמוה כשערה במרק שאחריה כבר לא יכולתי לשמוח בו.

אז התרכזתי באיורים של בתיה קולטון. היו לי שלוש הערות, על אקספרסיוניזם, חמלה ופמיניזם. קולטון הקדימה אותי וכתבה על האיורים וקצת נגסה לי בהערות לא בכוונה, ובכל זאת אגיד אותן, מהצד שלי…

1.     אקספרסיוניזם

זה הספר הראשון שבתיה קולטון מציירת בצבעי עיפרון וזה מהפך גדול, מקור לחום, מניכור מסוים לרגש עז עד כדי אקספרסיוניזם, שמאוזן אמנם על ידי קומיות וחמלה. והשילוש הזה מתלבש כמו כפפה על הטקסט של צ'וקובסקי שגולש מפאתוס לנונסנס בחן מסחרר מבלי לשמוט את החמלה.

למטה, לפני ואחרי: שתי קבלות פנים מאת בתיה קולטון. הדמיון בין הסצנות מבליט את ההבדל.

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס, משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה

ועוד יותר מקרוב:

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס (פרט), משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי (פרט), איירה בתיה קולטון, לחצו להגדלה.

.

ובאשר לאקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-192), הוא התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה, והתבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות ולא יציבות, ומשיכות מכחול סוערות.

במקרה של דוקטור אַיְכּוֹאֵב אגב, יש ברגש העולה על גדותיו גם פוטנציאל קומי, כמו בכל הפרזה.

.

מימין, ההיפופוטמים החולים משוועים לבואו של הדוקטור. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". משמאל, אדוורד מונק, הזעקה (1893), ציור הדגל של האקספרסיוניזם. לחצו להגדלה

הדוקטור ועוזרתו הנאמנה רוכבים על שפת ים גועש בדרכם לאפריקה. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". לחצו להגדלה

והאיור הנהדר הזה מתכתב גם עם הדפסי העץ היפניים, שהשפיעו מאד על ואן גוך (אבי האקספריוניזם, אם תשאלו אותי).

מערבולות של קצושיקה הוקוסאי (1849-1760)

.

  1. הזדהות וחמלה

לא לחינם הוא נקרא דוקטור אַיְכּוֹאֵב, זעקה של פציינט (לעומת, דוקטור מה-כואב? או אפילו דוקטור יהיהבסדר). וגם האיורים בדרכם המצחיקה והנוגעת ללב מממשים את הזדהותו של הדוקטור עם חוליו. למשל?

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

שימו לב איך הדוקטור מחקה בלי משים את תנוחת התרנגול. איך פיו האדום נפער כמו מקורו של התרנגול, והמטפחת האדומה שלו מציצה מתחת לפיו כמו הדלדול האדום מתחת למקורו של התרנגול.

ואותו דבר כשהוא מטפל בכלבלב (בתמונה שלמטה). כל גופו משתנה על פי גוף הפציינט. נעלו מציצה מאחור כמו קצה הזנבנב, פיו הופך לעיגול מוארך כמו פיו של האומלל, וגולת הכותרת – פאות לחייו  – שבימים כתיקנם נראות כמו אוזני קוקר ספניאל, וכבר מקרבות אותו לעולם החי – כמו נפרמות ומתרחבות מתוך הזדהות עם נהרי הדמעות ששופך הכלבלב.

(וגם המטפחת של האחות החייתית מתחרזת עם הדמעות, ובאיור התרנגול זרועותיה הן האדוות של מקורו).

.

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

ודוגמא שלישית ואחרונה (כי שלוש זה מספר מאגי):

.

איור בתיה קולטון (פרט), מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

הפעם מבליט האיור את החיבור בין כרסו של הרופא לרגליו המקופלות תחתיו במין רביצה. פאות לחייו מזדהות עם קשר הפרפר על ראשה של הפרה, ופסי מכנסיו מהדהדים את קפלי עורה ואת קפלי המטפחת העוטפת את פרצופה (יש עוד, אבל די בזה).

[ובלי קשר, מרנינה את לבי במיוחד גבתו המרחפת. כמו הירח של "אהרון והעיפרון הסגול" שנמצא בתוך חלונו של אהרון, כך גם הגבה של אַיְכּוֹאֵב נמצאת תמיד מעל זגוגית המשקפיים, זו נקודת הייחוס שלה…]

*

  1. פמיניזם, או מה שנוסף

כשקראתי את הטקסט חשבתי על טובי לב אחרים בהיסטוריה ובספרות שלא היו יכולים להגיע למה שהגיעו ללא דמות שהיא עזר כנגדם, כמו דון קישוט וסנשו פנשו, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון, וכמובן יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה. בטקסט של צ'וקובסקי ה"דוקטור" פועל לבדו, אבל אני החלטתי להכניס עוזרת נאמנה שמלווה אותו לאורך כל הדרך. הרבה שואלים אותי איזו חיה היא. קשה לי לומר איזו, אך ללא ספק היא מאוד דומה לי.

בתיה קולטון, הפנקס, חוסכת לי קצת ממה שהתכוונתי לכתוב, ואני ממשיכה מכאן.

מכל המאיירים שעולים בדעתי, בתיה קולטון היא "בעלת התוספות" (זה חוקי להגיד את זה בצורת נקבה?) העקבית ביותר. רק כדי לסבר את האוזן נזכיר שבגלגוליו של מעיל למשל היא הגניבה עוד שני ילדים למשפחת החייט.

מי שדוגל בחפיפה מוחלטת בין איור לסיפור, מחשיב כל מחלוקת לפגיעה בכבודו של הטקסט וחושש לבלבל את הקורא הצעיר. ואני שייכת לקוטב ההפוך. בשבילי החריגות האלה הן מים חיים. ראשית, כל איור הוא פרשנות, ומנסיוני, כששני אנשים שונים רואים משהו באותה צורה בדיוק, זה בדרך כלל סימן שאחד מהם עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם, אני מעדיפה להקשיב לשיחה חיה וחופשית בין האיורים לסיפור. סתירות אינן שגיאות אלא מגרשי משחקים. החיכוך שהן יוצרות מעורר מחשבות, מתנה גדולה בפני עצמה, ועצם הריבוי נותן מקום ולגיטימציה לנקודת מבט של הקורא. (וזה רק על קצה המזלג, וביתר פירוט בהזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים? ואפילו יותר בהאם איור זאת אמנות? ומעניין שגם אז זה התחיל מבתיה קולטון).

*

"ללא ספק היא מאד דומה לי", אמרה קולטון על הסייעת החייתית של דוקטור אַיְכּוֹאֵב. קולטון הגניבה את עצמה בתחפושת לתוך העולם שבראה. או, בהמשך להקדמה של איסנה גולדין, קפצה לתוך התמונה כמו מרי פופינס. וחשבתי גם על תדאוש קנטור, הבמאי הפולני שפלש לבמה של שחקניו והתערב במעשיהם באופן גלוי. אלא שקולטון נקייה מן הצורך הנואש והמצחיק והארס-פואטי של קנטור בשליטה, היא באה מאהבה.

.

מרי פופינס רוכבת בעולם שבתוך התמונה

תדאוש קנטור (מאחורי החלון) פולש לבמה ומפקח על שחקני בזמן ההצגה.

*

יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה

.

אל הזוגות הבדיוניים שנתנו לקולטון השראה השתרבבו גם יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה מן המציאות. ובמציאות כמו במציאות, הגבר הוא בדרך כלל הדמות הראשית והאישה נוטה להישכח.

גרשום שלום ואשתו השנייה פניה פרויד (אין לי מושג אם פניה היתה עזר כנגדו, זה "תצלום אילוסטרציה" כמו שקוראים להם. מירי שחם שלחה לי אותו פעם וכתבה, "אילו לפחות הביטה לכיוון החלון").

.

לצד כל דוקטור נערץ (וקורצ'אק הוא לגמרי נערץ ויקר ללבי) יש בדרך כלל עוזרת מסורה שלא זוכה בקרדיט, אף שהיא תמיד שם, בחום ובקור, על גב זאב או נשר, נאמנה ומצחיקה, תומכת ומנחמת, מכינה תה, מושיטה תרופות, מנגבת אפים דולפים, מנופפת לשלום…

איירה בתיה קולטון, מתוך דוקטור איכואב (פרט)

.

הפער שיוצרת קולטון בין הטקסט (הזיכרון ההיסטורי שממנו נשמטה העוזרת על פי פרשנותה) לבין המציאות החומרית האיורית, הוא אירוני ומעורר מחשבה. ועם זאת, אין בו שמץ מרירות, יובשנות של אג'נדה או של חומרה של נזיפה. זה קורה בזכות הניגוד הקומי (בין הדוקטור העגלגל כמו סנשו פנשו והסייעת הארוכה והרזה כמו דון קישוט), בזכות ההרמוניה, הקונטרפונקט, וגם בגלל שהיא באה מאהבה.

בתיה קולטון מתופפת לחיות (פרט)

*

ונ. ב. עדכון של הרגע האחרון וחצי נחמה: בתיה קולטון כתבה לי בעקבות הפוסט. מתברר שגם היא הצטערה על הסרת השוקולד (ואפילו הוסיפה נימוק משלה, שאגוזים ותמרים זמינים בטבע, החיות לא זקוקות לדוקטור בשבילם). אבל היא גם פעלה בחשאי לתיקון העוול, וטמנה שוקולד בכיסו של הרופא ובתיקו:

000

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על איור אחד של בתיה קולטון ושיר אחד של ביאליק

על שירים לעמליה (עוד מאיירת וסופרת שלא תיאמו עדויות)

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

האם איור זו אמנות?

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה ובעצם גם הפוסט שבו קורסאווה קופץ לתוך תמונה

*

ובלי קשר אבל חשוב.

וזאת התוכנית:

11:00 |  שמוליקיפוד | הצגת ילדים (גילאים 3-8)
12:00 |  רחוביוקי | רוקנרול ברחוב
14:00 |  שתיים | הצגה לכל המשפחה
15:00 |  רחוביוקי + מופע רחוב ״חצות הגיע הוא לא הופיע״
16:00 |  סיסטם עלי בהופעה חיה
16:30 |  איתמר ציגלר וגדי רונן מהחצר האחורית בהופעה חיה
17:00 |  הראש יוצא אחרון | פרפורמנס למבוגרים בשישה חלקים
17:45 |  בנות בצריח | מופע רחוב
18:30 |  גנרלים | מופע לייצנות מחאתי
**19:00 | עצרת התמיכה בתאטרון יפו | עשרות אמנים על במה אחת **
21:00 |  דאם | להקת ההיפהופ הכי בועטת במזרח התיכון
21:30 |  זיו יחזקאל ולהקת קאראר | מוזיקה ערבית קלאסית מכל הזמנים
22:00 | הקרנת הסרט ״מעבר להרים ולגבעות״

Read Full Post »

מוקדש באהבה לגלריה-תיאטרון החנות
לרגל פסטיבל ויטרינה, ובכלל

יוסף הירש לימד אותי שצייר הוא כוריאוגרף נסתר, הוא מרקיד את עיני הצופה "במסלול של חצי קוף חצי ציפור." הירש לא התכוון לתוכן הציור, אלא לקצב הפנימי, לדרך שבה נע המבט בתוך התמונה.

זה זמן רב שאני רוצה לכתוב על אנטואן ואטו (1721-1684), כוריאוגרף-על של העין. ולא רק של העין, בעצם, גם של דמויות וחפצים. בשביל ואטו, שנודע בין השאר, באהבתו לקומדיה דל ארטה, המציאות היא שורה של במות תיאטרון, ולא משנה אם זה פארק או גלריה.

אנטואן ואטו והקומדיה דל ארטה

אנטואן ואטו והקומדיה דל ארטה

אבל יש ציור אחד שיָקר ללבי אפילו יותר. הייתי כותבת עליו מזמן לולא גודלו. תמיד חששתי שהמחשב (כל שכן הנייד) לא יספיק לכל יופיו.

ואז התחלתי לקרוא עליו, ועכשיו אין לי ברירה. מתברר שזה לא רק ציור, אלא סיפור ש"אילו נכתב בחודי מחטים בזוויות העין היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר," כמו שנאמר באלף לילה ולילה. כלומר, פרשה רבת מפנים ופיתולים שיושבת על כל מה שמרתק אותי באמנות (טוב, לא כל, אבל הרבה): התרסה ועומק רגשי, פריצת גבולות (יותר מאחת), מתח בין החיים לאמנות ו…

אם הייתי דמות בסרט מצויר, זה היה הרגע שבו הייתי מגלה שאני רצה באוויר ומתרסקת בחבטה.

אז נתחיל מהתחלה.

אם להאמין לסוחר האמנות אדמֶה פרנסואה ז'רסאן (Gersaint), פנה אליו אנטואן ואטו ב1721 ושאל אם יורשה לו "לשחרר את הנוקשות מאצבעותיו" בציור שלט לחנותו. החנות היתה אז חדשה למדי וואטו לא דרש שום התחייבות. השלט ייקנה וייתלה רק אם יישא חן בעיני ז'רסאן.

וזו כבר פתיחה מפתיעה, כי ואטו בן ה37 לא היה צייר שלטים אלא צייר מופת. לא רק על פי עניות דעתי הבלתי קובעת; מאז 1717 הוא היה חבר מלא באקדמיה הצרפתית.

וציירי מופת:

א. מציירים את הדבר עצמו, לא את השלט שמכריז עליו.

ב. יצירותיהם הן בחזקת אתרוגים. לא מפקירים אותם לפגעי מזג האוויר.

מקובל לפרש את היוזמה (איך לא) כהתרסה וכביקורת על עולם האמנות. ובלי להתכחש להתרסה ולביקורת, אני רואה גם את החירות. ציור שלטים הוא טריטוריה לא נודעת. ציירי מופת עוד לא זיהמו אותה בכללים ותקדימים.

לקונבנציות של ציור שלטים הוא ממילא לא היה מחויב. שלט חנות אופייני מן המאה השמונה עשרה נע בין דימוי פשוט ודקורטיבי לסמל משוכלל:

שלט חנות, המאה השמונה

שלט חנות, המאה השמונה עשרה

שלט חנות, המאה השמונה עשרה

שלט חנות, המאה השמונה עשרה

ואטו לעומת זאת, העתיק את פנים החנות אל השלט.

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 לחצו להגדלה

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 . לגרסא מוגדלת לחצו כאן

העתיק בדיוק?

ובכן, החנות אינה קיימת עוד. בסביבות 1786 הוחרבו כל החנויות על גשר נוטר דאם בשם המודרניזציה. רוברט יוברט תיעד את עבודות ההרס.

רוברט יוברט, הריסת בניינים על גשר נוטר דאם, סביבות 1786

רוברט יוברט, הריסת בניינים על גשר נוטר דאם, סביבות 1786

כך זה נראה מקרוב, (שרון רז, מאחוריך!)

רוברט יוברט, הריסת בניינים על גשר נוטר דאם, סביבות 1786 (פרט) החנות של ז'רסאן שכנה בקומת הקרקע מתחת לאחת הקשתות.

רוברט יוברט, הריסת בניינים על גשר נוטר דאם, סביבות 1786 (פרט) החנות של ז'רסאן שכנה בקומת הקרקע מתחת לאחת הקשתות.

ועם זאת, היה מי שחישב ומצא שוואטו קצת רימה והגדיל את שטח החנות, בעוד שפרטים אחרים כמו ריצוף הרחוב הועתקו בנאמנות ריאליסטית.

Helmut Börsch-Supan שכתב ספר על ואטו, טוען שהשילוב המבריק בין חיקוי להגזמה הופך את הציור לפרסומת; שתנועת ההזמנה של האדון (בתקריב למטה) מכוונת לא רק לאישה שבציור אלא לקהל העוברים ושבים. האיש מזמין את כולם אל החנות.

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

אלא שזו פרסומת בעייתית לטעמו; הוא סָפָר ומצא לא פחות מארבע מראות בציור, שכל אחת מהן מסמלת גאווה והבל. ואם לא די בזה, שלושת הלקוחות מימין מביטים בראי במקום בתמונות. ראי נוסף, שומו שמיים, מוצב לפני התמונות ומסתיר אותן. Börsch-Supan אומר (שוואטו אומר) שההבל יותר חשוב לאנשים מאמנות, וזו לא סתם ביקורת, זו העלבת הקהל.

(זה השלב שבו הייתי משווה בין התמונה ל"העלבת הקהל" מחזהו הנסיוני של פטר הנדקה מ1966, לולא פחדתי שהנדקה יבלע לי את הפוסט. אז לא הפעם, אני נשארת במראות).

ושוב, בלי להתכחש להבל ולביקורת, אני חושבת שיש כאן משהו רחב ועמוק יותר. כי גם יצירות אמנות הן מראות, שלא מחויבות אמנם רק לקליפת המציאות, אלא לכל העומק והדקויות של הנפש והתודעה. והשלט של ואטו הוא בין השאר ציור ארס-פואטי פילוסופי שעוסק ביחסים בין דימוי לדבר האמיתי, שנמצא במרחק נגיעה.

וביתר פירוט (אבל רק בראשי פרקים, כדי לא לקבל סחרחורת): השלט הוא מעין "ראי" והשתקפות של החנות, ובו בזמן הוא גם ציור "אמיתי", שהופך את הרחוב כולו לגלריה מתחרה. וגם: בתוך החנות יש דמויות חיות ודמויות שמצוירות בתוך תמונות, והשלט (ש"אינו חנות" כמו שהמקטרת של מגריט "אינה מקטרת") מחייב את ואטו להמציא שפה ציורית שתבחין בין הרמות השונות. וכך הלאה.

ועוד כמה מילים על הציור לפני המפנה הבא בעלילה.

Börsch-Supan מייחס לו מסר דתי, מוסרי ופוליטי ונסמך על פרשנות מדוקדקת של כל פרט. למשל: הדיוקן שנטמן בארגז משמאל הוא של לואי ה14. נפטרים ממנו כי אי אפשר למכור אותו. יש פה אמירה פוליטית על חוסר רלוונטיות של השליט. שלושת המשרתים מביטים עליו מלמעלה וגם השעון רומז שימיו חלפו…

זה נכון מן הסתם, וגם מעניין. אבל קצת שוכח את ואטו עצמו, שהיה חולה מאד בזמן שצייר את השלט, וכמה חודשים לאחר מכן אמנם מת משחפת. קצת קשה להאמין שהוא לא חשב גם על מותו שלו כשצייר את הדיוקן המוכנס לארון מתים, מה עוד שבקצהו האחר של השלט הוא צייר את ישו התינוק האלוהי עם כל האהבה וההבטחה והחסד.

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

הניתוח המרשים בדרכו, מייבש את הציור ובולם את התנופה שלו בנפש. הפרשנות מפוררת את התמונה ומתכחשת לתלכיד הייחודי של קלילות ומלנכוליה, פיכחון ותיאטרליות שאופייני לוואטו ועושה אותו עכשווי באופן מוזר. ההטפה עומדת בסתירה לחן הכוריאוגרפי של האנשים, המראות, כתמי הצבע; נסו לדלג בין כתמי הצבע הלבנים ותקבלו מושג על אותו מסלול של חצי קוף חצי ציפור.

ובלי לבטל את הביקורת יש פה גם צלילות ופיוס עם החיים על אף פגמיהם, על אף ההבל של האנשים המרוכזים בראי, על אף התאוותנות המגוחכת של האיש שנועץ את חוטמו בנימפות העירומות (עוד רגע יפשוט את בגדיו ויקפוץ לתמונה) בזמן שאשתו מתעמקת בשמיים…

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

dol

אדוורד מונק, ריקוד החיים (1890-1899)

אדוורד מונק, ריקוד החיים (1890-1899)

לא סתם נזכרתי ב"ריקוד החיים" של מונק. מאחורי גבה של הפרסומת יש הזמנה לריקוד. השלט הזה הוא ריקוד החיים של ואטו.

ואטו צייר אותו בשמונה ימים בסך הכול, שבהם עבד רק בבקרים בגלל בריאותו הרעועה. ולפחות לטעמי, הוא עולה על ה"עלייה לרגל לקיתרה", יצירת המופת הנחשבת שצויירה במשך חמש שנים (ושהיתה גם יצירת הקבלה שלו לאקדמיה). חלק מן הקסם קשור מן הסתם לשחרור; זה היה "בסך הכול" שלט חנות, חופשי מקונבנציות, מהשוואות, מציפיות מוקדמות, מן המכובדות, המפחלצת הגדולה של היצירות.

והאיכות אמנם נצחה את ההקשר. הציור זכה להכרה מיידית, בניגוד לסיפורים על נגנים מהוללים שנגנו בקרן רחוב ואיש לא טרח להקשיב. עוברי אורח התערבבו בציירים שעלו לרגל אל השלט. יש משהו משובב נפש, בדמוקרטיה, בזמינות, בערבוב, בהשוואת תנאי הצפייה. (מי אמר אמנות-במרחב-הציבורי, ולא קיבל?)

וזה לא סוף הסיפור. רק ארבעה עשר יום תפקדה התמונה כשלט לפני שנמכרה.

למה היה כל כך דחוף למכור?

יש אומרים שזה היה צפוי. ז'רסאן נפטר מן השלט שהיה מזמין לכאורה ובעצם עולב בלקוחות.

אבל זו לא האפשרות היחידה. אולי היתה כאן הזדמנות לרווח מהיר. ואולי – וזו האפשרות המדגדגת ביותר – אולי היה פה ניסיון להגן על יצירת המופת, אולי ז'רסאן ויתר על התמונה כדי להציל אותה מפגעי הרחוב.

מה שקרה בהמשך מזכיר את המקרה המוזר של סופי קאל ופול אוסטר. למי שזוכר – כולם ציפו שאנשים יוונדלו את תא הטלפון של קאל אבל דווקא חברת הטלפונים היא שהרסה אותו.

ובחזרה לסיפורינו: חזית החנות היתה מקומרת (ראו ציור הגשר מקודם) והשלט המקורי היה מקומר בהתאם (בדומה למראות שבציור אגב, שכולן מקומרות בחלקן העליון). הקונה שהציל אותו ממזג האוויר, פשוט חתך את הקשת כדי לרבע את התמונה, ואז הוסיף חטא על פשע וחילק אותה לשתי תמונות. ומכיוון שלא נחצתה בטבעיות לשני חלקים שווים, הוא הוריד קצת מצד אחד ושכר תלמיד של ואטו שיוסיף קצת בצד השני.

איך יודעים שזה תלמיד ולא ואטו עצמו? לא על פי משיכות המכחול המתעתעות. הראָיה מסתתרת בתמונות התלויות על הקירות. בחלק של ואטו – כל התמונות מומצאות, ואילו התלמיד הוסיף תמונות של ציירים נודעים כמו רובנס וטיציאן.

וזה כל כך יפה, ההבדל בין הראש הקטן של החקיין שנשען על המוכּר והבטוח, לבין היקום האלטרנטיבי שבורא ואטו, שיש בו תנופה של פנטזיה ואולי גם קורט מגלומיה וניכוס של עולם האמנות. ואם אנחנו כבר בלקחים, אז אמנות עושים בראש, לא רק בידיים.

ומה קרה בסוף?

ב1754 הציור כבר חובר מחדש, למעט הקשת האבודה, ונתלה לבטח בחדר המוסיקה בארמונו של פרידריך הגדול.

כלומר הממסד ניצח (הממסד תמיד מנצח, גם אם זה לוקח שנים). השלט בויַת והפך ליצירת אמנות מלבנית ומכובדת, בניגוד לכוונות היוצר.

ואולי דווקא בהתאם לכוונתו הנסתרת?

כי אולי זה היה מין ניסיון שבו העמיד ואטו את עולם האמנות. אבל איזה מין ניסיון זה היה ואיך היה ואטו מעריך את התוצאה? האם העולם האמנותי עבר או נכשל?

אני (שיחסי לממסד כה מורכב וטעון) עדיין חושבת על זה.

*

עוד אמנות בעיר האושר

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

על פינוק ופמיניזם – ברת מוריזו

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ניקולא פוסן, הנאהבים חסרי המזל

פוסט שמיימי

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה

הרפאים של לוסיאן פרויד

*

Read Full Post »

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.

יש יותר מאיור אחד נפלא בסדרה הזאת. איור החתונה הוא מבחינות רבות לב הסיפור.

למעלה: חתונתם של הירשל הורוביץ ומינה צימליך, איירה נועה שניר, מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון. לחצו להגדלה.

*

שלוש הערות על איור החתונה: על קוצים וקרניים, על עשן ושיער, ועל צללים וכלבים.

  1. קוצים וקרניים

שניר התנתקה מהריאליזם של עגנון בכל מובן. קחו למשל את המרחב: אין זווית כזאת שבה אפשר לראות את הרוקדים נפרשים כמו טאפט אנושי בלי התחלה ובלי סוף. ליתר בטחון בדקתי כמה וכמה נשפים מצוירים.

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אצל שניר החברה היא המרחב שבו מתרחשת החתונה, מרחב דל באהבה (רק זוג אחד נראה מאוהב, כל השאר בוהים מעבר לכתף של בני זוגם בשעמום, דאגה או תשוקה לאחר) ובעיקר דוקרני, כולו חודי מרפקים, בתי שחי ומפשעות, שמהדהדים בשסעים מחוייטים של חליפות וצווארונים. יש כל כך הרבה זוויות בתמונה שאת נפתית לרגע להאמין שבני אדם הם יישות קוצנית, אבל הצצה זריזה בנשפים של ציירים אחרים (למשל אלה שדגמתי למעלה) מגלה שהדוקרנות ייחודית לחתונתם של הירשל ומינה, ושיש לה מקור ספציפי: כל אותם משולשים הם בעצם הדהודים של הקרן שמזדקרת מראשה של מינה, הכלה המקורננת, שחתנה מבקש את ידה של אחרת מאחורי גבה.

הקרן המזדקרת מראשה של הכלה היא בעצם הרווח בין רגליו של הגבר שמעליה; מינה כאילו דוקרת את מפשעתו בקרנה כשהשסע הקטן בז'קט שלו מתפקד כאדווה. יש משהו חגיגי ובוטה ומגוחך בפאליות של הקרן, לעומת הגביע הכחול המרחף במרכזה של שמלת הכלה, בדיוק במקום שבו נמצא אבר המין שלה. (ולא אכנס לזה עכשיו, הרבה מזה כבר עלה בשעתו, בפוסט על מסיבת החתונה של בנות לילית).

ובחזרה לקרן – זוהי קרן של רִיק, לא-כלום שמרקמו מנוקד ואולי מחורר, קרוב למרקם המצויר של ההינומה ושל העשן.

*

  1. עשן ושיער
משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צלמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן - מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר וטוב-רע, יום ולילה, חג וחול (או אבל) ששניר מערבבת ומעתיקה תוך כדי משחק.

משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צילמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן – מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר (כחול ורוד) וטוב-רע/יום ולילה/חג וחול/נישואין ומוות וכן הלאה, ששניר מערבבת ומעתיקה מצד לצד תוך כדי משחק.

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים".

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים"

שערה של בלומה כחול. זה כחול של ארוס (הפנטזיה של הירשל היא להתעטף בשיער של אישה, ואשד השיער באיור שלמעלה גולש לתוך חיקו) וגם של עצב ושל מוות. שערה של בלומה כחול כמו שערה של הילדה המתה בפינוקיו, כמו שערה של הכלה המתה של טים ברטון. ו"סיפור פשוט" אמנם שופע חתונות רפאים; הירשל נזכר למשל, בסיפור על איש שנקלע לחתונה של שדים שהכול בה אחיזת עיניים, ומתוך חמדנות הוא נוגע בטבעת זהב ומקדש את הכלה העשויה קש.

והכחול הזה שמציירת שניר הוא גם גלגול ומטונימיה ל"אלם הכחול והמכחיל" הנובע מעיניה של בלומה.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שערה של בלומה כמו משתקף בעשן המתמר מן הסיגריה של יונה טויבר השדכן. וזה כל כך יפה; מצד העלילה זה יפה כי הירשל נפתח למינה בפעם הראשונה בעקבות סצנת עישון מטורפת שבה הוא מסתבך. מצד הסמליות זה יפה כי בלומה בעצם נעדרה מחתונתו של הירשל. עגנון מזכיר זאת במפורש, והשתקפות העשן מטעימה את האיכות הנעדרת-נוכחת-מתפוגגת. (פתאום נזכרתי בשיר יפני שקראתי פעם בנעורי, "הריני בשבילך/ כאותה סיגרית…/ אתה מגיש לי את שפתיך,/ רווה את נשמתי./ ואחר כך תשליכני/ להישרף באישי." תרגם אוריאל עקביה, לא צוין שם המחברת), וזו גם קינה כמו שכתב פאול צלאן, "אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית".

*

  1. צללים וכלבים

מדוויידנקו: מדוע את לובשת תמיד שחורים?
מאשה: בגד-אבלות הוא על חיי. אני אומללה.

(פתיחת "בת השחף" של צ'כוב בתרגום שלונסקי)

בלומה לובשת שמלה שחורה, תשליל של שמלת הכלולות הצחורה של מינה.

היא לובשת שחורים כי היא צל. "גופה נושא את עצמו כציפור המעופפת. עיניך נתת בה ואי אתה רואה אלא את צילה," כותב עגנון, וכל שכן בחתונתו של הירשל, תאומה (שמתם לב כמה הם דומים זה לזה?). שניר טרחה למזג אותה עם לובשת השחורים שמעליה באופן שהכתם השחור הכפול הופך למין צל מושהה של הכתם הלבן הכפול של החתן והכלה.

ובמבט נוסף, הירשל לבן רק ממותניו ומעלה, חציו התחתון שחור כמו בלומה וכמו הכלב השחור שנמצא בתחתית הציור. למותר לציין ששום כלב לא נכח בחתונה. אולי הוא השתרבב לכאן מרומן אחר של עגנון. אולי זה בלק "הכלב המשוגע" מתוך "תמול שלשום" שרומז על שגעונו הקרב של הירשל.

*

* נ. ב. לפוסט – בעניין הגבירה והחד קרן

* איוריה של נועה שניר ל"סיפור פשוט" הוצגו בחנות הספרים "סיפור פשוט" לפני כשנה, במסגרת שבוע האיור 2015 שיזם יובל סער. חלק מהם עדיין נמכרים שם.

*

ובלי קשר, נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

זאת המסגרת היחידה שבה אני מלמדת באופן קבוע.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

עוד על איורים

חלום בהקיץ

האם איור זאת אמנות?

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

(ועוד המון)

עוד כלות בעיר האושר

בנאלי רדיקלי או טרגי – שני סיפורי כלולות של סופי קאל

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על שלוש אחיות של עגנון

שמלות של כאב – בנות לילית מחפשות חתן

 

Read Full Post »

* הכותרת בעקבות אדוורד מונק שכתב במחברותיו, "המצלמה אינה יכולה להתמודד עם ציור כל עוד לא ניתן להשתמש בה בעולם הבא או בגיהנום."

*

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב"ד)

כששאלתי את אביב יצחקי מה הסיפור של הגביעים ההזויים האלה, התברר שמדליקים בהם נרות בשעת תפילת הבוקר, לפני הדוכן של שליח הציבור. הוא אמר שריתקו אותו הטקסטורות, השעווה שנוזלת מלפנים וסימני הניגוב והשפשוף בגלל הצטברות עשן.

*

וזה מה שריתק אותי (כמה וכמה דברים):

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

דבר ראשון חשבתי על הקופסאות של ג'וזף קורנל. יש לו כמה עם שורות של גביעים, למשל זאת שלמעלה. אבל אצל קורנל הכול טהור וגבישי ועצוב ובלתי מושג כמו שלגייה בארון הזכוכית (קורנל עצמו תמיד מזכיר לי את הילד המת מ"ככלות חמש שנים" של לורקה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת).

הגביעים של יצחקי לא חנוטים ומוגנים בזכוכית, הם חיים וקשי יום. יכול להיות שזאת פרקטיקה מקובלת להפוך גביעים לפמוטות, אבל בי לפחות זה מעורר מחנק ותחושה של חסימת פִּיות. הטיפות למעלה משמאל נראות כאילו נורקו זה עתה על ידי הגביע האחרון.

*

זה לא כל כך נדיר שחפצים מואנשים או קמים לחיים (אין הבדל אמיתי בין השניים, רק הבדל של מצב צבירה ותלוי את מי שואלים). "כשאנו המתים נתעורר" כך קרא משורר החפצים דניס סילק למאמר שבו הציע לשחקנים להינעל במחסן רהיטים כדי ללמוד את החיים המרוכזים והלא ממהרים, של כסא, שולחן, או שידה.

"כשאנו המתים נתעורר" כך נקרא המחזה האחרון של איבסן. דניס סילק גנב את השם מהשחקנים ונתן אותו לחפצים (כמו שפרומתיאוס גנב את האש וכולי).

ציורי הבקבוקים של ג'ורג'יו מורנדי נראים לא פעם כפורטרט משפחתי נושן, נוקשה ומאופק:

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

לואן גוך לעומת זאת, יש סדרת ציורים שבהם אדונים-בקבוקים, חבושי מגבעות-פקקים, יד(יות)יהם על מותניהם, מתכנסים לרגלי בקבוק שנפל. הנה אחד.

ואן גוך

תיאטרון החפצים של ואן גוך. לחצו להגדלה

וראו גם הספר הנפלא ביותר (באמת).

*

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

השפשופים האקספרסיוניסטיים ברקע הגביעים הזכירו לי את שמי הכוכבים של ואן גוך. אבל אפילו יותר מזה הם הזכירו לי את אדוורד מונק, למשל את שלושת הציורים שלמעלה. בייחוד את הציור הימני, שנקרא "גיל ההתבגרות". המיטה הלבנה של הנערה הזכירה לי את המגש הבוהק של הגביעים.

אלה שתי במות (שונות ככל האפשר, ועדיין) לצללים וחרדות.

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

למעלה מימין, רישום הכנה לתפאורה של הסרט האקספרסיוניסטי "הקבינט של ד"ר קאליגרי" (1920). העולם העקום, האלכסוני והלא יציב של האספרסיוניסטים מחזיר אותי לאדוורד מונק: "בעת שִׁכרות אנחנו רואים דברים בצורה אחרת," הוא כתב, "רישום הקווים לרוב נמס, הכול נראה כתוהו ובוהו … אם רואים כוס עקומה, יש לציירה עקומה."
משמאל, הליצן הבוכה, ציור ילדות של בני נמר, שעדיין מגלם בשבילי את מהות האקספרסיוניזם.

*

ובד בבד הצילום של אביב יצחקי הוא גם ההפך הגמור. שהרי השריטות האלה ברקע אינן תוצאה של שכרות או זעקה פנימית אלא עקבות של מאבק הרבה יותר ארצי בין לכלוך לנקיון בקטע מסוים של בית כנסת. זה לכשעצמו כבר יפהפה, הפיוט שהיומיום מפיק בעל כורחו ובדרך אגב.

וזה מחזיר אותי גם לתפקיד המקורי של הגביעים ככלים של נרות תפילה. תפילות נתפסות בדרך כלל כזַכּות ורוחניות. זה הצד הנאצל והייצוגי שלהן, והצילום של יצחקי הוא כמו כניסת המשרתים, הוא חושף את צד שמאל של התפילה, צד הקשרים והחוטים המקושקשים והשריטות והיריקות. כי העולם הבא והגיהנום (בהמשך למונק מהכותרת) כולם פה אם מישהו רוצה לצלם.

יש בצילום הזה מין זרם מעמקים שסוחף אותי שוב ושוב אל הדרמטי והזועק. גם כשהופכים אותו הוא לא מתבלבל ומושך לגן עדן ולגיהנום. ועם זאת, יש הבדל של קנה מידה בין הצילום של יצחקי לפיסת המציאות שהוא ממסגר. הצילום הוא קטן ושטוח כמו מפה. הוא לא משכפל את המציאות אלא מתעד את הכוריאוגרפיה של היד המנקה. וגם את זה אני אוהבת, את הפיוט הקריר והיבש של המפה, כל מה שמאפשר לראות תבניות מלמעלה ובבת אחת.

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט ואחד מורכב ודמוי חנוכייה...) כאן http://publicdomainreview.org/collections/choregraphie-1701/ אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט, ואחד מורכב דמוי חנוכייה…) כאן אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

*

עוד על צילום (מבחר אקראי)

מיכל חלבין, מיטה באמצע הנהר

המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

אנני ליבוביץ' והאקספרסיוניסטים

זקן כחול שעורר בהלה קלה

Read Full Post »

באוגוסט שעבר תרגמתי את עץ השיער מאת מרי דה מורגן. ופתאום התחשק לי גם לתרגם את זרעי האהבה. סיפור מוקדם, קצת אר-נובו'אי ופרה רפאליטי ששברי בלדות ומחזות מוסר צפים בו כמו ירקות במרק. ועם זאת הוא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.

הסיפור יעלה כאן בהמשכים, פעמיים בשבוע, עם כמה מחשבות כפתח לשיחה.

*

זרעי האהבה, מאת מרי דה מורגן, חלק 1

לפני שנים רבות, הרחק מעבר לים, היה כפר קטן ליד נהר גדול. מעל לנהר היה גשר עם שערים שנפתחו ונסגרו למעבר סוסים ועגלות. וליד הגשר, בבקתה לבנה קטנה, גרו אישה זקנה ושתי נכדותיה שהופקדו על פתיחת וסגירת שערי הברזל הכבדים. האישה היתה זקנה מאד, ונכדותיה, בנותיהם של בניה המתים, היו למעשה דודניות. הן נקראו זאיר ובלנשליס והיו בנות אותו גיל בערך, ובכך הסתיים הדמיון בין השתיים. לבלנשליס היה שיער בצבע זהב ועיני דגניות כחולות והיא צחקה ושרה מבוקר עד ערב. שערה של זאיר היה שחור ככנף עורב ועיניה כהות כשזיפי בר. היא נודעה כנערה היפה ביותר בכפר אך לא היתה אהובה כמו בלנשליס כחולת העין.

הסבתא הזקנה לא עבדה, רק ישבה מול האש וסרגה, כך שאחת מן הנערות עמדה תמיד בחוץ כדי לטפל בשערים ולגבות את האגרה. זאיר רטנה על העבודה בעוד שבלנשליס בצעה אותה בלבביות ותמיד מצאה משהו נעים לומר לכל מי שהגיע לגשר.

חורף אחד היתה הסבתא הזקנה חלשה מתמיד, ובערב חג המולד היא קראה לשתי הנערות ואמרה:

ילדותי היקרות, אני מרגישה שקיצי קרב ולפני מותי יש לי משהו לומר לשתיכן. אני סומכת עליכן שתהיינה ילדות טובות ולפיכך גם מאושרות. אין לי הרבה להוריש מעבר לברכתי, ובכל זאת יש דבר נוסף ששמרתי לכל אחת מכן: שני הנרות הקטנים הללו הם נרות קסמים. כשתדליקו אותם תופיע פיה ותעניק לכן את משאלת לבכן. אם המשאלה תהיה טובה גם הפיה תהיה טובה, אבל אם תבקשו משאלה רעה תופיע פיה רעה, ואני מייעצת לכן להיזהר כי פיות רעות אינן עוזרות לאיש. את הנרות עליכן להדליק לבדכן בלילה בלי ירח או כוכב, ומותר לכן לבקש רק משאלה אחת. ברגע שתתמלא יבער הנר עד שיִכְלה. והטוב ביותר יהיה שלא תדליקו אותם כלל. הם הובאו לפני שנים רבות מאד מארץ מוזרה מעבר לים, שבעלי החיים בה מדברים וגברים ונשים פורשים כנפיים. סבתי קבלה את הנרות ממלח והעבירה אותם לאמי שהעבירה אותם לי, הם היו ברשותי כל חיי. אף אחת מאיתנו לא השתמשה בנרות. תמיד חשבנו שמי שנוהג בהגינות וממלא את חובתו ממילא יזכה באושר, גם בלי עזרת הפיות."

בדַבּרה, שלפה האישה הטובה שני נרות זעירים מתחת לכרה והושיטה אותם לנערות שעמדו למראשות המיטה. הן קבלו אותם בהפתעה גמורה. בלנשליס רכנה לנשק לסבתה ותוך כדי כך עצמה האישה הזקנה את עיניה לתמיד.

בלנשליס התאבלה על סבתה האהובה ובכתה בדמעות שליש, אבל זאיר היתה עסוקה כל כך בנר הקסם שלה, שכלל לא התאבלה על מות הזקנה, אלא ישבה והגתה במשאלה הגדולה שתבקש מן הנר כשתדליק אותו.

"אשמור אותו עד שאדע על משהו שאני באמת חושקת בו," אמרה לעצמה, והניחה את הנר שלה במקום בטוח. ובלנשליס אף היא הניחה את שלה, בכוונה להישמע לעצת סבתה ולא להשתמש בו לעולם. וכך המשיכו שתי הנערות לחיות בבקתה הקטנה ולפתוח את השערים לעוברי אורח.

על גדתו השנייה של הנהר נצבה טירה מלכותית מפוארת. המלך נהג להתגורר בה בזמן שיצא לציד, ומאז שזָקָן היא עמדה בשממונה.

יום אחד שמעו הנערות שבנו של המלך מגיע…

(סוף החלק הראשון)

*

כמה הערות:

אדוורד מונק – נערות על גשר

שתי נערות על גשר

פתיחת "זרעי האהבה" היא לגמרי ארכיטיפית: שתי נערות בפתחו של גשר. עוד לא חצו אותו לתוך החיים. האחת בהירה ועליזה. שמה בלנשליס Blanchelys – שושן צחור (חבצלת). בת דודתה כהה ונרגנת. שמה זאיר. אין לי מושג אם יש לשמה משמעות אבל ז' היא אות של עוצמה (כמו אצל זרסטרו מחליל הקסם) ולא פעם של זדון (אני זוכרת למשל, את זרנה המתנקשת האדמונית של אירגון קוברה, מסדרת כוח המחץ שהיתה חביבה על בני).

*

נרותי הזעירים

הנערות יורשות שני נרות בסגנון מנורת הפלאים של אלאדין. שפשוף קל של המנורה היה מזמן את עבדהּ, שד ענקי שמילא את כל משאלותיו של המשפשף. הפרשנות הפסיכואנליטית רואה בשפשוף המנורה אוננות, ובכל מה שנלווה אליו – פנטזיות של אוננות.

מרי דה מורגן מחליפה את המנורה בנר קטן ואת העבד הצמוד למנורה בפיה תלוית-משאלה. השימוש החוזר האינסופי מוחלף בשימוש חד פעמי; לא מדובר בהבדל טכני אלא בהחלטה מגדרית עם השלכות רטוריות, עלילתית וסגנוניות.

רנה מגריט

אדמונד דולק, שד המנורה של אלדין

.
המנורה רב פעמית כמו גאדג'ט טכנולוגי בעוד שהנר בוער וכלה. הוא חד פעמי כמו הבתולין הנשי. ב-La Sonnambula (הסהרורית) של הכוריאוגרף הנאו-קלאסי ז'ורז' בלנשין, הנר הדולק שאוחזת הסהרורית מבליט את פגיעותה. כמו הנר שאיתו היא רוקדת גם היא עצמה דקה וזקופה על קצות בהונותיה, מהבהבת מטָה-לכבות. המשורר שמתאהב בה מנסה להעירה בלי לסכן את חייה. הוא לופת את הנר, ולזמן מה הם רוקדים ביחד; שניים אוחזים בנר, עם כל הנופך הפאלי-אירוטי המרומז המרחף. (תוספת מאוחרת: אפשר לראות סרטון למטה בתגובות. תודה לחולי!).

החלפת שד המנורה בפיה תלויית משאלה, מסיטה את מרכז הכובד; הנר אינו מכשיר חיצוני אלא הרחבה של העולם הפנימי ושל האישיות. החד פעמיות של הנרות הופכת כל החלטה לקריטית ובלתי הפיכה.

*

היצ'קוק וההבדל בין מתח להפתעה

רגש הוא מרכיב הכרחי במתח," הסביר פעם היצ'קוק לפרנסואה טריפוֹ, וקצת אחר כך הרחיב והסביר את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," הוא אומר לטריפו, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש-עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש-עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."

ולמה נזכרתי בהיצ'קוק? כי מרי דה מורגן היא אמנית של מתח, וזו הסיבה שהיא מצרפת הערת אזהרה להוראות השימוש בנרות: פיות רעות לא עוזרות לאיש, קובעת הסבתא. ההתראה הזאת מכוונת לנכדות כמו לקורא; כי לא קשה לנחש מי תזמן פיה רעה ולא קשה לנחש שזה ייגמר בבכי, אבל איך. זו השאלה.

*

יש כאן די אינפורמציה כדי לכתוב את הסיפור. כדי לכתוב כמה וכמה סיפורים. אפשר לנחש מה יקרה. מישהו רוצה להמציא? להמר?

*

לפרק הבא של הסיפור – אהבה ממבט ראשון 

*

כל הפוסטים על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער מאת מרי דה מורגן, הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער

הכבשים של ננינה סיפור מאת מרי דה מורגן

אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

*

עוד על כישוף בעיר האושר

שירה וקסמי חפצים (אפרופו משפחת המומינים)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים (מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י)

ועוד

*

Read Full Post »

גירוש תל אביב 1917, צילם בנו רותנברג אברהם סוסקין

מאז שראיתי את התמונה הזאת אצל גלית חתן, היא לא יוצאת לי מהראש. לכאורה תיעודיות של תמרות עשן ופליטוּת, ובעצם פורטרט קבוצתי שבו מוצבים המגורשים בקפידה, קבוצות קבוצות, בתוך תפאורה של צרורות ורהיטים הפוכים שכמה מהם משמשים כמנהג הימים ההם כעוגן לאיזו תנוחה. למשל הילדה הקדמית ביותר שמניחה יד על רגל הכסא, והאב השעון על מעין מזוודה. ובכלל – כמעט כולם יושבים.

הנוקשות של ההעמדה הזכירה לי את chamber of death של מונק, 1985

גיגלתי תמונות של "גירוש" לשם השוואה. קיבלתי המון גירושים מהשואה. המאפיין הכי בולט הוא התנועה. בשיירות או בגושים. וגם אם לא זזים – יש חוסר מנוחה. באף גירוש לא יושבים ככה, עם הפנים אל המצלמה.

זה לא תצלום שלוכד את התיאטרליות הסמויה של המציאות כמו אלה שכאן, הוא נקי מאירוניה, או מכל תחבולה מודעת אחרת הניזונה מסתירות וניגודים. זה דומה יותר לאופן שבו יוסף הירש (מורי הדגול), היה מגדיר מניירה, כחוסר קשר בין תוכן לצורה. זה מה שקרה כאן, מין רפלקס משובש של צילום סטודיו: קומפוזיה נוקשה, סימטרית, מלאכותית. אפילו הרקע הקצת אפוקליפטי נראה כמו בד מצויר של תפאורה. והתוצאה הזויה עד מטרידה.

ואל תגידו שהפנים מגלות הכל, את העצב ואת המצוקה, כי ככה הצטלמו פעם, ברצינות ובחומרה. זה היה הרבה לפני עידן האושר והגבינה (מה שגורם לי לתהות על איך ולמה זה התחיל, המנהג המשונה הזה של לחייך למצלמה.)

סתם פורטרט משפחתי מ1910 בערך (הילדה באמצע היא סבתא שלי). זה לא רק הקדרות – כל האלמנטים החזותיים של תמונת הגירוש מצויים בתמונת הסטודיו הזאת: הקומפוזיציה הממורכזת עם הילדה באמצע, הרקע עם הנוף המצויר, הרהיט הלא ברור באמצע שעליו מניחים את הידיים. רק שבתמונה המשפחתית הכל דחוס ומגובב. הקומפוזיציה בתמונת הגירוש הרבה יותר רהוטה ומשוכללת, אם לא מתייחסים לתוכן כמובן.

ולסיום, ובלי שום קשר –  שתי הודעות משמחות

כמה מיקירי האתר ובראשם שועי רז, יזמו מפגש (לא וירטואלי) לרגל סיום כתוב בגוף. אני מצטטת מן ההזמנה המצטברת שקיבלתי:

חברות וחברים יקרים, טו-טו-טו-טו (לא החלטתי אם זה אמור לבטא חצוצרה או שופר) יום חג ומועד אשר לנו ולמרית, ייערך (להוציא פלאפונים, יומנים, מחשבים ניידים, ומי שרוצה לכתוב על הגוף, זה לא מומלץ, אבל זה כן עוקב אחרי הסדרה) ביום שלישי 29.9.2009 מן השעה 19:00 בקפה קפה ברח' טשרניחובסקי 31 תל אביב, ליד גן מאיר. היו בטוב / צחקו לרוב / ונתראה בקרוב

ואני מוסיפה – מי מכם שרוצה לקחת חלק בשי[מ]חה מוזמן להופיע בקפה קפה בשעה היעודה(תוספת מאוחרת, בתשובה למיילים שקיבלתי – אני כאמור לא המארגנת, אבל לא ידוע לי על שום תכנית אמנותית/הרצאתית. זה רק מפגש בין בני אדם, שהתחברו לסדרה ודרך הסדרה, שהלכו איתה כברת דרך,  שמונה חודשים כמעט, ומרגישים רצון להיפגש זה עם זה ולחגוג את סיומה.)

וגם – מחר, בשבת 26.9.2009 נקיים הדרכה למתנדבים שיפעילו את הספרייה הבינלאומית בגן לווינסקי. הספרייה תפעל בימי שבת וראשון בין השעות 15-19. מי שמוכן להתחייב לפחות לפעם בחודש, מוזמן לבוא לספרייה מחר ב16:00, גם אם לא הספיק להרשם באופן רשמי (אנחנו טיפה איטיים).

הספרייה נמצאת בגן לווינסקי בתל אביב, בין המקלט למתקני המשחקים.

לפרטים: ליאור ווטרמן lior.waterman@gmail.com טלפון  0545997542

הספרים כבר בתוך הספרייה! (חלקם הגדול)

להתראות!

Read Full Post »