Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אגדות’

היצ'קוק הסביר פעם לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," אמר, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מן ההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."

זהו תיאור הוגן ומדויק של "סצנת המיטה" הנודעת מ"כיפה אדומה"; ילדים הלא שומעים כל סיפור שוב ושוב, כך שהם יודעים בדיוק מתי יטרוף הזאב את הילדה: קודם היא תשאל על האף: "סבתא, למה יש לך אף ארוך כל כך?" והזאב יענה: "כדי שאוכל להריח אותך, ילדתי החביבה." ואז יגיע תורן של העיניים, ושל האוזניים, ורק אז היא תגיע לפֶּה ו… הדיאלוג מתַפקד כמו אותו שעון, שהיצ'קוק משלב בתפאורה; השאלות והתשובות הקצובות, הזהות בצורתן ובאורכן, הן המקבילה הסיפורית לשנתות השעון. ככל שה"מחוג" מתקרב לפה, מתעצמים המתח והחרדה. (מצוטט בשינויים קלים מסיפורים יכולים להציל, שיחת היצ'קוק טריפו בתרגומי).

איור, גוסטב דורה (1883-1832)

קשה להתחרות באיור האיקוני של דורֶה, באבסורד, באינטימיות המשונה, האמון, התמימות, האימה (ונגיעת הדראג וההומור האפל שמספקת מצנפת השינה של הסבתא). ואז הגיע תורה של יואננה קונסחו לאייר את כיפה אדומה. היא בחרה לאייר שתי גרסאות ברצף: קודם את גרסת שארל פֶּרוֹ (1697) שבה כיפה אדומה נטרפת לתמיד בתוספת אזהרה מזרים וזאבים חנפים שאורבים לילדות יפות, ואחריה את הגרסא הנפוצה יותר של האחים גרים (1812, 1815) שבה מחלץ הצייד את הסבתא והנכדה ואבנים כבדות נתפרות לתוך בטן הזאב. 

כיפה אדומה, איירה יואננה קונסחו, כריכת הספר בתרגום הצרפתי (במקור הוא יצא לאור בקוריאה)

וכך אומרת קונסחו בראיון:

כשאני מאיירת אני כותבת את הסיפור מחדש באמצעות דימויים. אני לא חושבת שהאיור אמור לשרת את הטקסט. בשום פנים. מעניין אותי ליצור דיאלוג בין הטקסט לתמונות, כך שכשישובו וייפגשו במרחב של ספר, הם יוכלו לבטא דבר מה חדש ובלתי צפוי, לפלס דרכים חדשות, להציע אפשרויות חדשות לפרשנות, להפתיע, להפריע, להטריד, לעורר שאלות. וזה אפשרי לטעמי רק כשהטקסט והדימויים נותרים חופשיים ונבדלים זה מזה, כשהאהבה השוררת ביניהם לא מטשטשת את המובהקות של כל אחד. כמו שניים שנותנים ידיים כשהם פוסעים בדרך; היופי הוא במפגש, במערכת היחסים. ככה זה בשבילי גם בספר.  

כשהיא משחררת את איורי כיפה אדומה מן הריקוד הצמוד עם הטקסט, היא פותחת עולם ומלואו של עושר ומורכבויות; ראשית היא מוותרת על הברדס האדום (שכבר חרוט מן הסתם בזוויות העין של הקוראים, נעדר-נוכח כמו רוח רפאים).

בגרסת שארל פרו, היא מחליפה את הברדס בשני חוטי צמר אדומים הנקשרים כסרטים לקוקיותיה של כיפה אדומה. אחד הסרטים נמשך אחריה כמו חוט אריאדנה ומסמן את דרכה בתוך היער, ובהדרגה, במהלך שעשועיה עם הזאב (משחק מחבואים שמדגדג הסתתרות אמיתית של אימה, ומשחק קפיצות שבו הזאב המתחזה אוסף את חלק גופו התחתון כמו שהילדה אוספת את שלה לתוך שמלתה), החוטים נפרמים והולכים לאיבוד. כשאחד מהם צץ בתקריב על כפתו השעירה, חדת הטפרים של הזאב, כבר ברור שהיא אבודה.  

ובגרסת האחים גרים האבולוציה האדומה נמשכת: סרטי השיער מתגלגלים בפקעת צמר. כיפה אדומה יושבת על ברכי הזאב הענקי (כמו ילדונת על ברכי סבתהּ) ועוזרת לו לגלגל את החוט לפקעת כדורית. הרתיעה והבהלה שמעורר הציור מנערות את האבק מסצנת המיטה (שבכל זאת נשחקה מעט במהלך השנים). בהמשך הסיפור יהפוך חוט הצמר לחוט של דם הניגר מפי הזאב, לחוט שבו נחסם פיו ונתפרת בטנו, וגם לחוט שבו תרקום כיפה אדומה את סיפורה.

יש הרבה איורים נפלאים בספר. הנפלא מכולם (אולי בגלל חולשתי המוּלדת לצמות) הוא זה שבו הזאב קולע את צמתה של הילדה. וכיוון שהסריקה לא צלחה נתבונן בסקיצה מוקדמת:

יואננה קונסחו – מתווה לאיור, כיפה אדומה

הכל נמצא כאן: האמון השערורייתי שבו היא מפנה את גבה לזאב, התמימות הנוראה, האינטימיות שבה הוא אוחז קווצת שיער בפיו במהלך הקליעה. כדור הצמר האדום שעליו הוא דורך כדי למנוע ממנו להתגלגל. קצהו האחר של החוט כרוך על קרסולה של הילדה, והופך את כדור הצמר לתואֵם כדור ברזל שאוזק אותה פן תברח. באיור הסופי המלא, יש מאחורי הזאב סבך אפל של עלים מוארכים ומאיימים כמו זנבו, ועציצים לבנים מנופצים, בעוד שלפני הילדה הסבך מבוית והעציצים שלמים. אבל גם לסקיצה יש יתרונות משלה:

אני אוהבת לצייר על פיסות נייר ישנות שאני מוצאת … פיסות נייר שהיו בשימוש, שכבר חיו, שהזמן הותיר בהן עקבות, דמעות, כתמים, קיפולים. ניירות שהצהיבו באור, או להפך – דהו … שאנשים מיששו, ואף כתבו עליהם.

כך אומרת קונסחו באותו ראיון (בדומה להוראות של יהודה עמיחי למלצרית: "אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת / מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי / אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה! / טוֹב כִּי אֵדַע: / חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.")

הזאב המחוק ברישום מתפקד כסוג של אנימציה ותנועה לעבר הילדה.

ובסוף הספר, כשכיפה אדומה רוקמת את סיפורה על מפית, הסימביוזה בינה לבין הזאב עולה מדרגה: לא ברור האם הוא מושך לה בצמה (עם כל האהבה-תשוקה הנשרכת אחרי המחווה), כלומר האם זו בכלל קווצה משערה שהוא אוחז בפיו, או אולי הלשון ארוכה שבה הוא מלקק את ראשה.

איור רקום, יואננה קונסחו, מתוך כיפה אדומה

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף

איור אחד נפלא, לנה גוברמן  

איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך

איור אחד נפלא, רוני פחימה  

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי  

איור אחד נפלא, אורה איתן  

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון  

שני איורים נפלאים – לירון כהן  

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה

Read Full Post »

לפני כמה שבתות שוטטתי במוזיאון תל אביב. התערוכה של שי איגנץ פשוט נהדרת. המצולמים החשופים והצרופים שלו כמעט יוצאים מהתמונה ונוגעים במי שמסתכל. את יאיוי קוסאמה ראיתי רק בהבלחות, כשדלת נפערה לרגע ומישהו נפלט מחדר פלאות או כשקצה נוף מנוקד הציץ מעבר למעקה. (יש גם יתרונות לצפייה החלקית הזאת של חסרי-הסבלנות או הגאים-מכדי-לעמוד-בתור, הדמיון שמשלים את החסר אינו נבלם על ידי קירות המוזאון).

צילם, שי איגנץ, לחצו להגדלה

וראיתי גם – בעניין מסוים – את "תשוקה, הפרעה" של אנט מסאז'ה.

*

המלכה הרעה

זה לא פוסט על התערוכה. אולי קצת, הוא נולד כשהוא אוחז בזנבה, כי איך שנכנסתי לעולם האדום-שחור של התשוקה וההפרעה עלתה בדעתי המלכה הרעה של שלגיה. נדמה היה לי שאלה התשוקות וההפרעות והזכרונות שלה, שתלויים על הקירות, משתלשלים מן התקרות ומונשמים על הרצפות.

אנט מסאז'ה בתערוכה, צילום, אבישג שאר-ישוב (מקור)

זו פעם שלישית שאני כותבת על האם החורגת של שלגיה, ובכולן היא צצה בלי משים דרך נושא אחר. בפעם הראשונה היא בקעה כמו ביצת קוקייה בתוך ברבורי הבר של אנדרסן, בפעם השנייה נופפה לי מתוך החטאים של הרונימוס בוש, ועכשיו עלתה באוב של התערוכה הבולמית והקצת אינפלציונית של אנט מסאז'ה.

כאשר אנו עסוקים ברצינות יתרה בסיפוק התשוקות שלנו, אנו הופכים את העולם לאוסף של חפצים חסרי משמעות. כפי שכותב הסופר האמריקני סקוט פיצג'רלד, "דברים הופכים ליקרי ערך יותר כאשר הם אובדים. אני יודע – כי פעם רציתי משהו וקיבלתי אותו. זה היה הדבר היחיד שאי פעם באמת רציתי, דוט, וכאשר קיבלתי אותו הוא התפורר בידי והפך לאבק."

מתוך "תשוקה היא 'כיס דק של אוויר'", המאמר היפהפה של אווה אילוז בקטלוג "תשוקה, הפרעה"

הריבוי של מסאז'ה כמעט גרם לי לאבד עניין, והמכשפה החזירה אותו. יש משהו יומיומי וכמעט מאולתר בגרסת התשוקה וההפרעה שלה, מלכותיות של הומלסית קצת מטורללת, משוחררת מן החגיגיות והקיבעון של המעשייה, מחטטת בפחים כדי למלא את עגלתה, מוקפת עטלפים יד שנייה, שדונים כמו זבובים וגרפיטי של אברי מין. ההומור האגבי שלה מרופף את השיפוטיות של המעשייה.

*

שלגיה

ובעודי מהרהרת במכשפה הגעתי ל"סיפור השמלות", שורת תיבות זכוכית צרות וארוכות כמו ארונות מתים, שבתוך כל אחת מהן מוצגת לראווה (בדוחק מסוים) שמלת ילדה, בתוספת פתק עם דימוי או מילה כגון "תמימות" או "קנאה". הסדרה שיצרה מסאז'ה ב-1990 נראית כמו תזכורת משונה לשלגיה, רליק מארון הזכוכית שלה.

רליקס – מן המילה הלטינית Reliquiae  "[דברים] שנותרו מאחור" – הם שרידי קדושים, חלקים מגופם או חפצים אישיים שנשמרים בקפידה, מוצגים לראווה, ולא פעם מיוחסים להם כוחות על טבעיים.

מתוך אנט מסאז'ה, "סיפור השמלות" (1990)
רליקוואריום (אקווריום תצוגה של שרידי קדושים) ובו גולגולתו של איב, קדוש מן המאה ה13-14 לספירה. (מקור)
שלגיה בארון הזכוכית, איסלנד 1852. הרישום המקורי מיוחס לתאודור הוסמן. כל הפרטים כאן

*

אחת או שתיים?

עולם המעשיות הוא פשוט ומקובע (לפחות לכאורה): השלגיות יישארו תמיד תמות וטהורות, והמלכות הרעות יישארו תשלילן המרושע. כישופים יכולים להשפיע על החזות באופן זמני אבל הפְּנים חסין לשינויים. ודווקא שם, ביקום המתרבה של אנט מסאז'ה, זה התחיל לגרד לי פתאום. רק תחשבו על זה רגע, כלומר על שלגיה – ילדה שגדלה אצל אם חורגת אובססיבית וקניבלית, שהיתה רק בת שבע כשזו ניסתה לרצוח אותה כדי לאכול את כבדה וריאתה, שאביה הנעדר לא הגן עליה, שברחה דרך יער כמו בשואה, שנהפכה מנסיכה למשרתת של שבעה גברים (הגמדים הטובים לא סתם מציעים לה מקלט, הם מפרטים את התנאים: "אם תסכימי לטפל במשק הבית שלנו; לבשל, להציע מיטות, לכבס, לתפור ולסרוג ותשגיחי על הסדר והניקיון, תוכלי להישאר איתנו…"). וגם במקלט הבטוח לכאורה היא כמעט נרצחת שלוש פעמים, נכנסת לתרדמת ארוכה, מוצגת כמו חפץ בוויטרינה וניתנת במתנה ביחד עם הוויטרינה, לעובר אורח (נסיך) שחושק בה. איך ייתכן ששום דבר לא שרט את צחותה החיצונית והפנימית?

אנט מסאז'ה, האישה והאישה הצעירה, 1975. מתוך קטלוג התערוכה

והתשובה, על פי התערוכה (כלומר בהשראתה), היא שהמלכה הרעה היא בעצם שלגייה שעוותה על ידי הטראומות, כי אין חסינות לתמימות ולחן, אי אפשר לחיות, כל שכן לסבול, בלי להתלכלך באדום של פצע ושחור של מוות.

*

עוץ לי גוץ לי

זה הצחיק אותי בשעתו וגם הכמיר את ליבי: שושיק שני שגילמה את בת הטוחן המיוסרת בהצגה המקורית של "עוץ לי גוץ לי", חזרה אליה כעבור שנים בתפקיד עוץ לי גוץ לי עצמו. צירוף מקרים? בטח. ומצד שני – הכרתי פעם מישהי, נערה ענוגה שנהפכה במשך השנים לשדון ערירי.  

גוסטב טנגרן Gustaf Tenggren, המאייר הראשי והנפלא של דיסני בשנות ה-30. עשה הכול כדי להבדיל בין שלגיה למכשפה.

אני אומרת לעצמי, שזה טיפשי, המלכה הרעה לא יכולה להיות גם שלגיה, זה לא מסתדר עם הזמנים. ועונה כמו תמיד, שהתת-מודע אינו מכיר בסתירות, שהפיצול משקף את עוורונה של המעשייה, את מה שהיא מנסה להסתיר אפילו מעצמה; כל כך קל להמשיך ולראות בעצמך קורבן גם אחרי שהפכת למתעללת. (זה נכון גם במישור הלאומי, אני רק מציינת, כמו שהדודה יוכבד שלי היתה אומרת), אבל הבשורה הטובה היא, שבמציאות אפשר גם להירפא, להשתחרר. בחיי.  

חג חירות שמח

וכיוון שאוטוטו ליל הסדר – על הצד הבלתי נראה בהגדה של פסח (ולמה אני כן קוראת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

על ג'ף קונס וצ'יצ'ולינה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות 

הרפאים של לוסיאן פרויד

אמנות, איומים ופנטזיות מיניות – על המיתוס של ארכנה

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

Read Full Post »

אברמוביץ' אומרת שתמיד לוחצים עליה לקצר את המיצגים שלה. אומרים לה שהחיים נהיו מהירים, האמנות לא יכולה להשתרך מאחור. היא לא מסכימה. להפך. ככל שהחיים נהיים מהירים יותר האמנות צריכה להאט. אין תחליף לזמן. ככל שמשך המיצג מתארך החוויה יותר טרנסדנטית. באירועים המיצגיים שהיא אוצרת היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות. זה סחר הוגן, היא אומרת. זמן תמורת אמנות.

מתוך מפגש עם מרינה אברמוביץ'

אילו ידע מישהו להביט עלינו מלמעלה, היה נגלה לעיניו עולם גדוש בני אדם מתרוצצים, מיוזעים ועייפים מאד ונפשותיהם האבודות משתרכות מאחור…

מתוך נפש אבודה, מאת אולגה טוקרצ'וק

מרגע שאולגה טוקרצ'וק החכמה, המפליאה כתוב, העדינה ובו בזמן קשוחה, זכתה בנובל, דומה שהיא נמצאת בכל מקום, ברומן האפי שלה על יעקב פרנק, במותחן שעדיין מגרד לי, בסיפור שתורגם למעבורת, באחרית דבר לספר המצחיק והנוקב וההזוי של לאונורה קרינגטון.

ועכשיו גם ב"נפש אבודה", אגדה שטוקרצ'וק חיברה ויואננה קונסחו איירה ונהפכה לשותפה ביצירה.

באתר ההוצאה מוגדר "נפש אבודה" כספר מתנה שמתאים לכל גיל, אגדה "על יאן, אדם עסוק מאוד, שבמרוץ חייו מותיר את נפשו מאחור. כאשר חסרונה נותן בו את אותותיו, הוא נאלץ לעצור ולהמתין לה."

זה ספר נהדר. פשוט וצלול מצד התוכן, אבל אני תמיד נמשכת לאיך. ומתחשק לי לפרק אותו קצת, לראות ממה הוא מורכב ואיך כל החלקים מתחברים.

*

5 הערות (ארוכות) על נפש אבודה מאת אולגה טוקרצ'וק ויואננה קונסחו

  1. איורי נפש

שכונות שלמות בעיר האושר נבנו בשטחי ההפקר בין מילים לאיורים, ו"נפש אבודה" הוא מקרה ייחודי כי היחס בין הטקסט לאיור מקביל ליחס בין יאן לנפשו. האיור הוא הנפש האיטית, המתקשה להסתנכרן עם הטקסט המהיר, הענייני, שרוב רובו נדחס לעמוד אחד מתוך 48 על פי ספירת ההוצאה; זה לא נתון שאפשר לחלץ מדפדוף בספר, כי מספרי העמודים עורקים לצד האיור והנפש, הם לא משתפים פעולה עם "השיטה", עם הסדר והעקביות הנכפים על ספרים או מאומצים על ידם כאילו זאת האפשרות היחידה. המיספור של "נפש אבודה" מתחיל מתישהו ב-34 שרירותי, ממשיך קצת כסדרו (אם מתעלמים מהדף השקוף חסר המספר שנדחף פתאום), נפסק לאיזה זמן, דומה שנעלם כליל, עד שהוא חוזר ומדלג קדימה, וכן הלאה, מתריע על החלקיות של הסיפור, על כל מה שהושתק, שאבד, שנשכח.

כשקונסחו מקבילה את הדו-קיום של מילים ואיורים, לדואליות של יאן ונפשו, היא מוסיפה לספר גם שכבה ארס-פואטית של הרהור על יחסים בין טקסט לאיור, על שאיפה לאיזו שלמות אבודה, תיאום גורף בקצב ובמהות.

האיורים שלה לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו. הם חולקים על הטקסט אפילו בשאלה היכן מתחיל הסיפור. תשעה עמודים, שמונה מהם של איורים מושלגים, מקדימים את דף השער של הספר (ואת הסיפור). הפתיחה המושלגת קשורה אולי גם ללובן ההתחלה של חייו של יאן ושל הדף שלפני האיור.

*

2. רק לא זמן שעון

"איך זה ייתכן? האם גם אני איבדתי את נפשי?" שאל [יאן].
והרופאה החכמה ענתה:
"זה קורה מפני שתנועת הנפש איטית בהרבה מתנועת הגוף. הנפשות נוצרו בזמנים קדומים מאד, מיד אחרי המפץ הגדול, כשהיקום עדיין לא צבר מהירות ועוד יכול היה להעיף מבט בבואתו במראה."

מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק

[ויפסאנה, זאת התרופה שלי]

יש תחושה חזקה של זמן באיורים; כל מיני זמנים: הזמן שחולף במהלך הסיפור, זמן הטבע של עונות השנה, הזמן הפנימי, הנפשי, של הגיבור, הזמן הנוכחי של הספר כאובייקט, וזמן האמנות.

אני אתחיל דווקא מהסוף, מהזמן התרבותי המשוקע באיורים, שכבות ארכיאולוגיות של אמנות, שנוכחות בהם כמו רוחות רפאים, שדוחסות אותם, ונותנות להם עומק. אני אפילו לא יודעת אם זה מכוון או שהמאיירת פשוט התבוננה והתבוננה באמנות עד שנהייתה חלק ממנה. אני אתן רק דוגמא אחת כדי לא להעמיס: מתחת ליאן היושב בקפה, אבוד כולו ומנוכר מן העולם ומעצמו, מבצבצים שרידי "האבסינת" של דגה (1876), בית הקפה של הניכור והבדידות.

מימין, יואננה קונסחו, פרט מתוך "נפש אבודה". משמאל, אדגר דגה, "האבסינת" 1876

(בעצם הכי רציתי לכתוב על הקשר בין האיורים המושלגים לעבודות הווידאו של מיכל רובנר, שהן לא בדיוק עבר אמנותי אלא הווה ושיקוף, אבל זה לא יקרה הפעם)

יואננה קונסחו, פרט מתוך הפורזץ של "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה. העברתי יד כדי לבדוק אם זה מתקלף באמת (חלק לגמרי).

זמן הספר כאובייקט קשור לפיזיות שלו: השִדְרה החדשה "מוכתמת", הפורזץ (דף הבטנה, בתמונה למעלה) חבול ומשופשף לכאורה. האיור חורג מגבולות הסיפור ומזקין את הספר עצמו, זורע בו מזכרות (תצלומים ישנים, מכתבים, קרע ממתכון, וכיוצא באלה) ש"נשכחו" או "הודקו" לדפיו.

יואננה קונסחו, כפולה מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה

זה מגַבֶּה את העולם הישן שבו מתרחשת העלילה, עולם של טפטים כהים ודלתות עם זגוגית חלבית חרוטה בדוגמה צמחית, ואפילו יותר מזה, את העולם הפנימי של יאן, את זמן הזכרונות.

יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה"
יואננה קונסחו, שני פרטים מתוך "נפש אבודה". מימין, תמונת ילדות, משמאל, הזיכרון. לחצו להגדלה

*

3. איך נראית נפש?

הזמן הוא מרכז הכובד של הסיפור, זה הנושא: נפשו של יאן, על פי הרופאה החכמה, נמצאת בפיגור של שנתיים-שלוש אחריו. ובניגוד לדימוי המילולי המצמרר של נפשות חסרות ראש (כמו תרנגולות ערופות שממשיכות להתרוצץ), קונסחו בוחרת לאייר את הנפש כילדה. זאת בחירה יפהפייה, בין השאר כי בילדות הזמן הוא נפשי, אין לו קשר לזמן השרירותי, ה"אובייקטיבי" של השעון. במשך תשעה חודשים מכיתה ב' הנוראה שהו הורי בחו"ל. זה מה שזכרתי וסיפרתי לאורך השנים, עד ששאלתי את אִמי וגיליתי שלפי זמן השעון היא נעדרה רק שבועיים. וכבר כתבתי פעם שכל שנה בילדות שווה שבע שנים כמו אצל כלב, בגלל זה הפצעים עמוקים כל כך. ובחזרה ל"נפש אבודה": כשקונסחו מציירת את יאן כמבוגר ואת הנפש כילדה היא מממשת את הפער בתפיסות הזמן שלהם.

זאת ועוד, כשהתבוננתי באיורים נזכרתי ב"ענק האנוכי" של אוסקר ויילד שגירש את הילדים מגנו, וגזר על עצמו חורף נצחי. כדי שהאביב יגיע, הגן נזקק לילדים. באיורים של קונסחו אין צבע, רק כשהאיש ונפשו מתאחדים הצבע (כלומר האביב) פורץ לציור.

איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. שימו לב למספרי העמודים שכבר הגיעו ל-147 (מתוך 48) לחצו להגדלה

*

4. שורשים

פרידה קאלו, "שורשים"

"בְּנֵי-הָאָדָם … הֵם חוֹלְפִים עִם הָרוּחַ. אֵין לָהֶם שָׁרָשִׁים וְדָבָר זֶה מַכְבִּיד עֲלֵיהֶם מְאֹד".

הנסיך הקטן, תרגום אריה לרנר, באדיבות פרויקט בן יהודה

יאן הוא נוסע מתמיד. הוא איבד את נפשו בזמן שהתרוצץ בעולם, והתרופה לפיכך, היא לא רק לשבת ולחכות שתשיג אותו, אלא גם להכות שורשים, לטמון (לזרוע? לשתול?) את כל השעונים והמזוודות בגינה. וזה פועל, לפחות על פי הטקסט: אחרי שחזרו והתאחדו התברכו יאן ונפשו בחיים ארוכים ומאושרים. מתוך השעונים צמחו פרחים יפהפיים ומן המזוודות נבטו דלעות ענק שמהן ניזון בחורפים.

אבל ייתכן שהסוף הזה הוא רק בועה זוהרת, אשליה שהסיפור נאחז בה; חוסר תנועה שכזה על פני חודשים ושנים קיים רק במוות, והטמנת השעונים והמזוודות היא לא רק זריעה אלא גם קבורה. לא רק שערו של האיש צומח בהמתנה הארוכה (ומן הידועות היא שהשיער ממשיך לצמוח גם אחרי שמתים), בעלי חיים וצמחים פולשים לתוך הבית כמו שקורה לפעמים במבנים נטושים. הטבע העז והפראי עד כדי טרופיות, מתפשט בסופו של דבר גם לגוף הספר, משתרג על הטפט של הפורזץ.

איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה
קטע מן הפורזץ (דף הבטנה) האחורי. הפרחים שצמחו מן השעונים פולשים לתוך המציאות של הספר ומשתרגים על הפורזץ. איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק.

ההתפרצות הצמחית הזאת מזכירה לי סוף של בלדה ("קברו את מרגרט מעלה בית מועד, / את ויליאם טמעו במורד. / צמחה מליבה שושנה למועד, / צמח מליבו הסרפד. // צמחו גם הגביהו עד ראש המגדל, / אין דרך למעלה מזה. / ושם נקשרו קשר ברית אוהבים / כל עין תמהה למחזה." מתוך "מרגרט הנאווה" בתרגום נתן אלתרמן). ובעצם, היא מזכירה לי שוב, ואפילו יותר, את אוסקר ויילד, את סוף סיפורו הדייג ונשמתו. גם ויילד כמו טוקרצ'וק, עוסק בקרע טרגי בין האדם לנשמתו (לנשמה, לפחות בעברית, יש אמנם קונוטציה יותר דתית-רוחנית מלנפש הרגשית-פסיכולוגית). הנסיבות שונות: הדייג נפרד מנשמתו במודע, כשהדת מתייצבת בינו ובין אהבתו לסירונית. הוא שומר את ליבו לאהובתו, הנשמה היא שנהיית מרושעת בלעדיו. בסוף הטרגי, אחרי שהדייג ואהובתו נקברים ללא ציון בפינת שדה הכובסים, צומחים מקברם פרחים נפלאים שמשתרגים על מזבח הכנסייה וניחוחם המשכר מבלבל את הכומר והופך את דרשת הזעם שלו לדרשה על האלוהים אשר שמו אהבה.  

בתמונה למעלה, עוד פרחים ומוות: כבר הבאתי פעם את האיור הזה של מוריס סנדק, מתוך "מילי היקרה", סיפור של וילהלם גרים על אם ששולחת את בתה ליער, להסתתר מאֵימות המלחמה. הילדה שוהה שם שלושה ימים, שהם בעצם שלושים שנה. ומוריס סנדק, הקנה לו בעדינות ובנחישות נופך שואתי. (אם תגדילו תבחינו במגן דוד על המצבה)

ובשורה התחתונה – כשמקשיבים בתשומת לב לאידיליה שעולה על גדותיה (כמו בסוף "מיו מיו" של אסטריד לינדגרן למשל) עולה ממנה לא פעם צליל הבכי שמסגיר את הקינה.

*

5. כפפות

בתחילת הספר, בשלג הילדות, עוד לפני שדפי הספר נהפכים לדפי חשבון (כמו חייו של יאן ש"הכול סביבו נהיה שטוח, כאילו התנועע על דף ריק ממחברת חשבון"), יאן ונפשו הם ילד וילדה החולקים ביניהם זוג כפפות המחוברות זו לזו בחוט שנועד למנוע אובדן ופרידה.

יואננה קונסחו, פרט מתוך "נפש אבודה"

בגב הספר אין תקציר. יש רק ספל זעיר וכפפה בודדה עם זנב חוט שנותק. ויש כמובן גם ברקוד עם מחיר וגם לוגו של ההוצאה לאור. לרגע התעצבנתי על המסחר והבעלות שמשתלטים על המרחב הלירי של קונסחו, ואז הבנתי שזאת פשוט התמצית: כפפה אבודה, ברקוד ולוגו זה התקציר החזותי, לא רק של הספר. של החיים שלנו.

גב הספר
גב הספר, תקריב

לדף הספר בהוצאה

Read Full Post »

מזמן לא כתבתי על אגדות, ופתאום צצה בת הים הקטנה (ולא בכדי, אבל רגע). לפני הכול תקציר למי שלא זוכר או זוכר את גרסת הסוף-טוב של דיסני:

בת הים הקטנה היא הצעירה בבנותיו של מלך הים. שלא כמו ארבע אחיותיה, היא כבדת ראש ומלנכולית ונמשכת לעולמם של בני האדם. היא מתאהבת בנסיך צעיר שחוגג את יום הולדתו על ספינה ומצילה אותו מטביעה. ואז היא מסתתרת בקרבת מקום עד שנערה אחרת מוצאת אותו.

האיור הלירי מלנכולי של אדמונד דולק, לוכד את לב הסיפור

.

בני הים חיים שלוש מאות שנה שבסופן הם נהפכים לקצף על הגלים, ובת הים הקטנה משתוקקת לנשמה בת אלמוות שמרקיעה אל הכוכבים המאירים. לשם כך היא זקוקה לאדם שיאהב אותו יותר מכל עד שיסכים לחלוק את נשמתו. ואין סיכוי שזה יקרה, כי בני האדם סולדים מזנבות דגיים. ובהמשך לכך היא מוותרת על קולה הנפלא תמורת זוג רגליים מלאות חן וכאב. היא מניחה למכשפת הים לחתוך את לשונה. ואם תיכשל, הכול היה לשווא. ביום שבו יישא הנסיך אחת לאישה, היא תיהפך לקצף על הגלים.

אדמונד דולק. בת הים הקטנה מתעוררת על מדרגות ארמונו של הנסיך

.

הנסיך מוצא את הנערה העירומה המתעטפת בשערותיה הארוכות, על מדרגות ארמונו. הוא אוסף אותה לביתו ומניח לה לישון על כרית קטיפה בפתח חדרו, אבל מתאהב בנסיכה שייעד לו אביו. הוא מאמין בטעות שהיא זו שהצילה אותו מטביעה. אחיותיה של בת הים הקטן מוכרות את שערן למכשפת הים תמורת סכין. בת הים הקטנה אמורה לנעוץ אותה בלבו של הנסיך בליל הכלולות. ברגע שדמו יותז על רגליה, היא תיהפך בחזרה לסירונית. אבל בת הים הקטנה משליכה את הסכין ואת עצמה למים, ובמקום להפוך לקצף היא מרחפת בשמיים ומתבשרת שככלות שלוש מאות שנה של מעשים טובים, תזכה בנשמה בת אלמוות.

.

1. חטאו הכפול של אנדרסן

אהבתי את הסיפור הזה אהבת נפש כשהייתי ילדה. כלומר, עד לרגע שבו היא משליכה את הסכין (והמים מאדימים מדם). זעמתי על הנסיך האידיוט, הייתי מוכנה לנעוץ את הסכין בעצמי, כדי להחזיר את בת הים הקטנה לעולם הקסום הכחלחל-ירקרק, השקוף והלא מאובק של המים. ואפילו יותר מזה כעסתי על אנדרסן. הרגשתי נבגדת, אף שספק אם ידעתי לבטא את התלונה במילים.

בני אדם מזהים תבניות חוזרות. כשבני הצעיר היה בן ארבע הוא הגדיר את ההבדל בין להרוג ללהציל: להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים, להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים. הוא זיקק בלי משים את התבנית שזיהה משלל תוכניות טלויזיה וסרטים. ואני עדיין זוכרת את התדהמה שאחזה בבני הבכור כשקראנו יחד את אוהל הדוד תום. כשהדוד תום חלה הוא היה בטוח שיבריא, ופתאום הוא מת. הוא התקומם בטענה שהיו צריכים לקרוא לספר "אוהל הדודה אלייזה"; למי ששכח – אלייזה היא השפחה שזוכה לסוף טוב. ובני הפנים את התבנית שבה הגיבור, זה שעל שמו נקרא הספר, אמור לזכות באושר ועושר בתום כל התלאות.  

ובחזרה לבת הים הקטנה – החוש שלי לתבניות אמר לי שאסור להמציא כללים חדשים בסוף הסיפור. וזה בדיוק מה שאנדרסן עשה. הוא רימה, כמו שסבתא שלי היתה מרמה בפסיאנס, והופכת קלף בהיחבא כדי לא להיתקע.

אנדרסן לא רצה לזַכּות את בת הים בליבו של הנסיך (ותיכף נברר למה) וגם לא היה מוכן להפוך אותה לקצף על הגלים. וכיוון שלא נמצא לו פיתרון עלילתי, פנה לדת. זה הדאוס-אקס-מכינה בהתגלמותו (דאוס אקס מכינה – מילולית: האל מן המכונה, מונח שמקורו בטרגדיות יווניות גרועות שבהן היו מורידים אל לבמה, כדי שיעשה סדר במצב שהמחבר לא הצליח לפתור). ועוד הוסיף חטא על פשע כשהטיל עלי (ועל שאר הקוראים) את האחריות לגורלה של בת הים הקטנה: אם נהיה ילדים טובים וצייתנים, אלוהים יקצר את תקופת ההמתנה שלה לנשמה בת אלמוות, ואם נהיה שובבים ההמתנה תתארך.

ארנולד בוקלין, בני ים משתעשעים 1886 לחצו להגדלה

.

2. לישון על המפתן

זו לא הפעם הראשונה שנערה שמצילה את אהובה, נשכחת מליבו, והוא עומד לשאת אחרת. אצל האחים גרים (שספרם פורסם כעשרים שנה לפני בת הים הקטנה) זה קורה בשלוש מעשיות שונות: "תנור הברזל" בן ובת מלך" ו"המתופף". יום אחד נצטרך לתת את הדעת גם על התופעה המוזרה הזאת שבה חתנים שוכחים את אהובותיהם המצילות, אבל אם נתרכז בעניינו – בכל שלוש המעשיות משיגות האהובות הנשכחות רשות לישון על מפתן חדרו של החתן (ואפילו בתוך החדר עצמו), ושם הן בוכות וזועקות את סיפורן עד שהוא נזכר סוף סוף. אבל בת הים הקטנה היא אילמת, היא מכרה את הקול הנפלא שבעזרתו, כך אומר אנדרסן במפורש, קוותה לשבות את לבו של הנסיך, כלומר לגרום לו לפתוח את הדלת ולהכניס אותה למיטתו. בלי הקול היא נתפסת כחיית מחמד נאמנה המצונפת על כרית לפני דלתו.

בת ים מתוך ספר הדגים הפלאי של לואי רנאר (1754)

.

3. פעמיים בת הים, או אנדרסן ואוסקר ויילד

אומרים שאנדרסן כתב את בת הים הקטנה על עצמו, על אהבתו ההומוסקסואלית המתוסכלת. יש רגליים (או זנב) לדבר, אבל אם נניח לרגע לפרשנות ההומוסקסואלית (שמתיישבת באופן הדוק וגורף על הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד). יש לי משהו בוער יותר להגיד על משמעות הסיפור.

.

4. אז מיהו הנסיך?

לא במקרה נזכרתי בבת הים הקטנה דווקא עכשיו.

כרגע הוצאתי ספר ראשון בטרילוגיה שיקרה מאד לליבי. אני חרדה לגורלו כמו שאנדרסן חרד מן הסתם לגורל ספריו. ואני חושדת שמעבר – או אולי לצד – האלמוות הדתי הנכסף, נמצא גם האלמוות הספרותי. אני חושדת שהנסיך בסיפור הוא קהל הקוראים, שרק אהבתו יכולה לזכות את היצירה באלמוות. וכאן אגב, לא יועיל שום מעקף; קשה למדי לזכות באלמוות ספרותי, אבל אין מצב שזה יקרה למי שתוותר על קולה.

*

אפשר לרכוש את הספר בהנחה גדולה

כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן ולכולכם

*

עוד באותם עניינים

הנערה ללא הידיים ואני

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות)

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק (על שלוש הטוות)

הפמיניזם המדהים של האחים גרים

מה רוצות הנשים יותר מכל?

צרחות של דגים

Read Full Post »

כלומר אחד מהם. אבל נתחיל מהתחלה.

  1. שולחן החטאים  

ואלה שבעת חטאי המוות הנוצריים: גרגרנות, עצלות, תאווה, גאווה, כעס, קנאה, חמדנות, כפי שצייר אותם הירונימוס בוש בסביבות שנת 1500.

הירונימוס בוש, שבעת חטאי המוות וארבעת הדברים האחרונים (סביבות 1500) לחצו להגדלה

.

ישוע שמצויר באמצע המעגל מתריע: "היזהרו, היזהרו, אלוהים רואה." העיגול שבתוכו הוא מצויר הוא העין של אלוהים. ישוע הוא האישון. במקור צויירו החטאים על שולחן. כלומר, לא רק אלוהים, גם בני האדם השקיפו עליהם מלמעלה. (אני רק מציינת, כמו שדודה יוכבד, אחותו הבכורה של סבי, נהגה לומר.)

*

2. גאווה (superbia)

חטא הגאווה הוא שורש כל החטאים. הגאווה היא שגרמה להילל בן שחר למרוד באלוהים, מרידה שהסתיימה בנפילתו ובגלגולו החדש כשטן (בנוצרית, לוציפר, שפירושו נושא האור). בקומדיה האלוהית של דנטה, החוזרים בתשובה נושאים לוחות אבן על צווארם כדי לשמור על ראש מורכן. 

ויליאם בלייק, הילל בן שחר קורא למרד

*

3. ראי, ראי, שעל הקיר  

רשימת החטאים הצטמצמה קצת במשך השנים. רברבנות ויהירות למשל, נטמעו בחטא הגאווה.

גאווה במובן יהירות, צוירה בדרך כלל כאישה עם טווס וראי. ולפעמים גם בלי טווס. הראי הספיק.

בתמונה שלמטה, היצור שמביט על התחת שלו בראי מלעיג על יהירותה של האישה. (מיזוגניה וכו'. בטח)

פיטר ואן דר היידן, שבעת החטאים (1558) פרט. למטה, יצוג פחות גרוטסקי
.

אני, שכל דבר מזכיר לי אגדות, לא יכולה שלא לחשוב על המלכה הרעה, אמה החורגת היהירה של שלגייה. גם בלי הטווס היא גלגול של Superbia – גאווה.

שלוש מלכות רעות: משמאל, איור למחזה שלגיה 1913, במרכז, איור לשלגיה 1852. מימין, איור לשלגיה, ג'ני הרבור 1921. לחצו להגדלה

*

4. הדהודים

יכולתי לכתוב פוסט שלם על ההבדלים באופן שבו צוירו החטאים (יש טענה שחלקם צוירו בידי תלמידים). לעת עתה אני מתעניינת בעיקר בהבדל בין האופן שבו צויר חטא הגאווה לאופן שבו צוירו כל שאר החטאים. כל השישה צוירו באופן פרונטלי. הדמויות פונות לקהל כמו במסכֶת או בתיאטרון; השחקנים מראים את פניהם גם כשזה לא טבעי.

ואילו בחטא הגאווה:

הירונימוס בוש, חטא הגאווה, פרט מתוך שבעת החטאים, סביבות 1500 לחצו להגדלה

.

זהו החטא היחיד שבו הפרזנטורית מפנה את גבה לקהל. זה עד כדי כך יוצא דופן שבוש הרגיש צורך לצייר גיבוי: בחדר החשוך מימין אפשר להבחין בדמות נוספת, זעירה, אוחזת בראי שלה באופן מקובל.

בכל ייצוגי הגאווה הרבים שדגמתי, לא מצאתי אחד שבו הפנתה האישה את גבה למתבונן. וגם בכל איורי שלגייה לא מצאתי כזה. אפילו האמצעי משלושת האיורים שלמעלה, שבו רואים היטב את בבואתה בתוך הראי (הנישא בידי שד, גלגול מגולף של השטן של הירונימוס בוש). ככל הידוע לי, עברו יותר מארבע מאות שנה עד שהמלכה הרעה שבה והפנתה את גבה לקהל בזמן שהביטה בראי. וולט דיסני עשה לה את זה, אבל זה כבר קולנוע, כלומר פרק אחר.  

להצבה הייחודית של בוש יש אפקט כפול. מצד אחד, ההשלכות של הכניעה לחטא הן הרבה יותר מוחשיות: פרצופה של החוטאת נמצא בידי השטן, נראה שתיכף יסתלק איתו, שזה קצת כמו לגנוב את נשמתה. ומצד שני, בוש מעלים את המחיצה הבלתי נראית בין הדמות לקהל. בניגוד לריחוק הטקסי של שאר החטאים, סצנת הגאווה היא אינטימית; אנחנו כמעט נכנסים לנעליה של הדמות ומביטים ביחד איתה אל הראי המוצב מול עינינו.

קראתי שהחדר מלא בפריטים יקרים מכסף, זהב וחרסינה. אני לא שמתי לב לעושר, אבל תיכף ראיתי שידיות הכדים מתחרזות בגנדרנות עם זנבו של השטן. ובהמשך לכך, תהיתי למה היא מרימה את קצה שמלתה ותוקעת אותו בחגורתה? אי אפשר לא להבחין בזה, זה ממש באמצע התמונה. אני עדיין תוהה, אבל הכתם החום שנחשף מזכיר את בסיס של הכלי מעליו. ואם אנחנו כבר באדוות והדהודים – במחרוזת המשתרבבת מן הארגז מהדהד העיגול הריק של הראי.

*

5. כיוון שכל דבר מזכיר לי אגדות

למה לעצור בשלגיה? השטן הכחוש עם השביס הוא כמעט כפיל של הזאב המחופש לסבתא של כיפה אדומה. הקווים הלבנים של השביס מדגישים את המלתעות הנפערות לבלוע את הפנים שבראי. זה מצמרר וגם קומי ופואטי (סוג של דראג קווין) בו בזמן.

*

עוד ציורים בעיר האושר

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ארבע נערות ובובה של איש – על ציור של פרנסיסקו דה גויה

יצירת המופת של אנטואן ואטו

ג'וטו (ואלכס ליבק) – פיתוי

האדום של רוחיר ואן דר ויידן ושל אינגמר ברגמן

המשפחה הלא קדושה של ברתלמי ואן אייק

על "האונס" של אדגר דגה

ארבע דמויות על מדרגה, ציור של ברתולומה אסטבן מוריו

עגל הזהב של ניקולא פוסן

*

ובלי קשר אבל חשוב:

חוגגים עשור לתערוכת המכירה של ספריית גן לוינסקי!

השנה תתקיים תערוכת המכירה העשירית למען ספריית גן לוינסקי. מכורח הנסיבות נקיים את התערוכה לראשונה במתכונת מקוונת ואנו נרגשות מאוד. התערוכה תימשך ארבעה ימים בלבד בין התאריכים 24-27 בפברואר. קישור לאתר המכירה יפורסם לפני פתיחתה.

השנה תומכים גם באמנים/ות!
בשנה הקשה הזאת, העלינו מעט מחיר כדי לתמוך גם באמנים/ות הנדיבים/ות שמתגייסים/ות למעננו בנדיבות ובנאמנות שנה אחר שנה. כל העבודות יימכרו במחיר אחיד של 1800 ש"ח.
חוץ מזה לא שינינו דבר: כהרגלנו, בתערוכה יימכרו מעל ל 250 עבודות של כ 150 אמנים מעולים, ותיקים וידועי שם לצד צעירים ועולים, בכל סוגי המדיה.

זאת הזדמנות חד פעמית לקנות אמנות מצוינת במחיר מעולה ולתרום למטרה טובה וחשובה. בין האמנים/ות ששיתפו השנה: Know Hope, Klone, לארי אברמסון, ציבי גבע, זויה צ'רקסקי, גלעד רטמן, סיגלית לנדאו, מיכל הימן, רענן חרל"פ, איילת כרמי, אנה ים, ליאור גריידי, אורי גרשוני, מאיה אטון, איציק ליבנה, עדו בר אל, יאיר ברק, גלעד אופיר, מתן בן טולילה, יונתן אולמן, חיימי פניכל, מידד אליהו, מיכל נאמן, מיכל בראור, ועוד רבים/ות וטובים/ות. 

לחצו כאן להצטרפות לאיבנט בפייסבוק בו יפורסמו בהמשך דימויים של העבודות

צוות ספריית גן לוינסקי

Read Full Post »

  1. מתחת למילים צומחות חמניות

פיליפ אוטו רונגה (1810-1779) היה מחברם של שניים מהסיפורים הנפלאים ביותר באוסף האחים גרים, הדייג ואשתו ו"מן הערער", סיפור שמצליח להיות רצחני עד העצם ובו בזמן גם לירי ופלאי ואנושי. נופי הסיפורים כמו צמחו בחלום או בתת מודע. המרחב טעון ברגש ובכוחות עמוקים. אין הפרדה בין טבעי לעל-טבעי, בין מטפורות לעובדות. רונגה הוא סוג של קוסם ובעצם בעל נס. כמו אברהם סוצקבר הוא "הופך נייר לאילנות, לעץ חיים". הוא שולח את שורשיו לתוכו, "עד אשר תפרוץ / שירת הציפורים." ומעבר לזה – ואולי בעיקר, בעיני אנשים שהם לא אני – הוא היה גם צייר מיסטי שמת בדמי ימיו, וכותב מכתבים רבי השראה, שחלחלו לציורי הנוף של אמנים רבים, למשל ואן גוך ואמיל נולדה, כפי שטוען הספר הבלתי נדלה הזה, ומתכוון לאיזו אינטנסיביות רגשית ורוחנית (כל השלושה היו נוצרים אדוקים). ועם זאת, הניסוח המעט מוזר – "השראתן [של דעותיו של רונגה] ניכרת בגישתם האקסטטית והסימבולית לנוף ולפרחים" – ההפרדה הלא מתבקשת בין "נוף" ל"פרחים", גורמת לי לחשוד שמתחת למילים צומחות חמניות.

פיליפ אוטו רונגה, ילדי הולסנבק 1805

את החמניות של ואן גוך (1890-1853) אין צורך להציג, הן רשומות על שמו בתרבות. הנה כמה מהחמניות של אמיל נולדה (אקספרסיוניסט גרמני, 1956-1867).

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות קטנות

.

אבל לי החמניות של רונגה הזכירו דווקא את מוריס סנדק.

.

כריכת outside over there כתב וצייר, מוריס סנדק

.

יש לי זיכרון לתבניות. זו ברכה וגם קללה. אני לא יכולה להסתכל על תמונה (או לחילופין לקרוא שורה) מבלי שמנוע החיפוש הפנימי שלי יציע דימויים מקבילים, בלי להבדיל בין מקורות מוצהרים, השפעות לא מודעות, או מבשרים בדיעבד, כפי שהגדיר אותם בורחס ב"קפקא ומבשריו", מסה יפהפייה (שגרמה לי להרגיש פחות בודדה בעולם) ושבה מצביע בורחס על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם, טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס מניח את קפקא כמין שֶׁקף על פִּסקה של סופר סיני מן המאה התשיעית, או על פואמה של המשורר האנגלי רוברט בראונינג ומגלה אותן מחדש, ומסיים במסקנה היפהפייה, שכל סופר (וכל אמן) יוצר לעצמו בדיעבד גם את מבשריו. חצי מעיר האושר זה קישורים כאלה, מהרפאים של לוסיאן פרויד ועד ברבורי הבר של מרג'הוהפעם מוריס סנדק ופיליפ אוטו רונגה.

מימין פיליפ אוטו רונגה. משמאל מוריס סנדק. לחצו להגדלה

כריכת outside over there של סנדק קרובה עד כדי גילוי עריות ל"ילדי הולסנבק" של רונגה: גדר הכלונסאות הלבנה (באיורים הבאים יופיע גם הכרכוב הכדורי), חמניות הענק, שפת הגוף של האחים, כשהגדול יותר נוטה מעט ימינה ושולח זרוע מגוננת אל מאחורי הקטן שמרים את ידו. האיור של סנדק דחוס יותר, גם בזכות הכותרת הכבדה הענקית שפחות או יותר נחה על כתפה של הילדה, וגם בגלל שהוא ממזג בין האח הבינוני לתינוק. לקראת כתיבת הפוסט נתקלתי בראיון שבו סנדק קושר את עצמו לחמניות של רונגה ולרונגה בכלל (ברמת, "outside over there זה כמו ציור גרוע של רונגה"). ועוד לא החלטתי אם להעלב שניחשתי את המובן מאליו או לשמוח שזכיתי סוף סוף בראָיה מוצקה.

outside over there הוא סיפור על ילדה היוצאת להציל את אחותה התינוקת שנחטפה על ידי גובלינים ברגע של היסח דעת. יש כמה גרסאות מוקראות באינטרנט. הנה אחת, יפה במיוחד, מתוך ערב לכבוד יום הולדתו השמונים של סנדק (דקה 16:15 ואילך).

.

  1. כאילו שנוף יכול לעבור ליד החלון ולהציץ

outside over there הוא הספר הקרוב ביותר ללבו של סנדק מכל אלה שיצר. הוא קשור לחוויות הילדות העוצמתיות ביותר שלו, כשהופקד או הופקר בידי אחותו השמרטפית בעל כורחה (גם בציור של רונגה יש ילדים ותינוק בלי מבוגר אחראי), וגם לחטיפתו ורציחתו של לינדברג התינוק, בנם של הטייס הנודע ואשתו הסופרת ב1932. תמונת הגופה פורסמה בעתון הבוקר והוסרה ממהדורת הצהרים. סנדק בן הארבע הספיק לראותה לפני שהוסרה, והתעתוע רדף אותו במשך שנים. וגם הטראומה. אם תינוק שמוגן בכל המטפלים והגדרות שעושר יכול לספק, נחטף ומת, איזה סיכוי יש לו, העני, החולני, המזדנב אחרי אחותו.

למטה, מוריס סנדק, כפולה מתוך .outside over there האם וכלב השמירה אינם מבחינים בגובלינים המתגנבים מתחת לאפם ואינם שומעים את צרחותיה של התינוקת המופקדת בידי אחותה.

מוריס סנדק, מתוך  outside over there לחצו להגדלה

.

אני לא אכנס לניתוח של הספר. בין השאר בגלל שהוא לא נמצא בידי. ובכל זאת עוד כמה דברים.

ראשית, לא רק איור הכריכה, רבים מאיורי הספר מושפעים שלא לומר ספוגים בציוריו של רונגה. גם כשמדובר במחוות מודעות, זה הרבה יותר עמוק מזה, כאילו הציורים של רונגה חלחלו לתת מודע של סנדק, התמזגו עם זכרונותיו והולידו אותם מחדש. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות.

מימין, פיליפ אוטו רונגה. משמאל, מוריס סנדק outside over there (פרט) לחצו להגדלה

מימין, פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק, outside over there לחצו להגדלה

מימין, תינוק של פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק מתוך outside over there (פרט)

מימין, מוריס סנדק, outside over there (תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט) לחצו להגדלה

מימין, מוריס סנדק, מתוך outside over there (פרט, תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט)

שני הפרטים האחרונים לקוחים מציורו של רונגה "פטרוס הולך על המים" (מתי יד פסוקים 24-36):

פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים. (על רגל אחת: הסערה מתחוללת בכנרת. בספינה נמצאים תלמידיו של ישו. הם רואים אותו הולך על המים וחושבים אותו לרוח רפאים. כדי להרגיע אותם הוא מורה לפטרוס ללכת לקראתו. כשפטרוס מתחיל לשקוע הוא מציל אותו. וזה הרגע המצויר.) לחצו להגדלה

.

ב"מן הערער" רוצחת אם את בנה החורג, מבשלת את גופו ומגישה אותו לאביו (אל תחשבו הנזל וגרטל, תחשבו מיסה נוצרית). אחותו האוהבת עוטפת את עצמותיו במטפחת משי ומניחה אותה מתחת לעץ הערער, ומן הערער פורחת ציפור יפהפייה שמזמרת את סיפורה. בסוף המעשייה בא כל אחד על גמולו והנרצח קם לתחייה. (זה היה תקציר נפשע לסיפור נפלא שאכזריותו משתווה רק לתועפות החמלה והקסם והתחייה שמוטמעות בו.) וגם outside over there ספוג באמונה הנוצרית שילד מת יכול לקום לתחייה, או רק במשאלת לב עם כוח מאגי, או בקינה מזעזעת על מה שכמעט אבל לא. הנופים של סנדק הם פנימיים וחיצוניים בו בזמן. הם פולשים לחדר דרך החלונות, דוממים וחיים, משתנים כל הזמן כמו הים המופלא בסיפורו של רונגה, ב"הדייג ואשתו" שמשתנה כל הזמן, מצלול לצהבהב-עכור, לסגול-אפור סמיך, לשחור מסריח מריקבון מצולות, לשחור מבעבע ורותח, לסערה משתוללת תחת שמיים אדומים עם טלאי קטן כחול, ולרעש אדמה עם משברים גבוהים כמגדלי כנסיה וכהרים מוכתרים בקצף.

וסנדק מרחיק לכת מרונגה, כי בחלון החזיתי של outside over there יש עצים בהתחלה, וגם סורג שנעלם בלי אליבי מילולי, והעצים מתחלפים בים עם ספינה. כאילו שנוף, כל נוף שהוא, יכול לעבור ליד החלון ולהציץ. זה מערער אבל גם נפלא.

למטה, אותם חלונות, נופים משתנים (מבחר)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (בחלון, עצים וסורג)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון כמו למעלה, כמה דקות אחרי, ים עם ספינה)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון, מיד אחרי) לחצו להגדלה (ואתכם הסליחה על הבדלי הצבעים בין האיורים, זה מה שמצאתי באינטרנט)

.

לים לפחות יש איזו הצדקה בתור המרחב שבו נמצא האב המלח. (ובהמשך לכך, ציורו של רונגה, פטרוס הולך על המים (ראו תמונה אי שם למעלה) נמצא בתשתית outside over there ביחד עם "ילדי הולסנבק".

אבל מה נאמר על החמניות המככבות באחד עשר מעמודי הספר (על פי ספירה מהירה), חבורה דחוסה ונסערת של פרחי ענק שנדחפת לתוכו מתחת לרדאר של הטקסט. החמניות לא מוזכרות במילה. אלה כוחות בלתי מודעים, שיש להם זיקה למצנפת הצהובה של התינוקת, ואולי גם למעיל הגשם הצהוב של האם שבו מתעטפת הילדה כשהיא יוצאת למסע, ושקפליו המפותלים מתחרזים עם הקרן המפותלת. זה אפס קצה ממה שגואל את האיורים מאילוסטרטיביות, ומעניק להם עוצמה רגשית שמחזירה אותי לואן גוך ולנולדה. אבל די.

*

דף הניהול מבשר לי שזה הפוסט השש מאות בעיר האושר. מזל טוב לי. אני חושבת.

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

Read Full Post »

ספרה של סיגלית דיל "שעון הקסמים" נפתח בצעקה: "שמישהו יפתח את הדלת, זה מאד כבד!" אמא ממהרת לדלת, ו"בפתח ניצב אדם בשנות החמישים לחייו, לבוש סרבל כחול ומאובק, מזיע כולו, נושא על גבו במאמץ רב קופסא גדולה."

מה דמיינתם? קיץ ישראלי, סבל מבוגר, אולי מעט כרסתני? הממ… כך נראה האיור:

אייר איגור קוביאר, מתוך "שעון הקסמים" מאת סיגלית דיל

.

מילא הכרס שמציצה מתחת לחולצה, זו היתה תוספת שלי. אבל היום נהפך ללילה. הקיץ המאובק הומר בחורף ערפילי. הסרבל השתדרג למעיל אירופי ארוך. והרחוב הישראלי הוחלף ברחוב נוכרי מרוצף באבנים ומואר באורו הצהבהב של פנס גז מן המאה התשע עשרה.

חכו קצת לפני שאתם מגחכים, בואו נבדוק את הסיפור.

מצד העלילה מדובר בשעון קסמים שמתגלגל לביתו של אורי המספר. בתוך השעון לכודה ילדה מכושפת. אורי מתיידד איתה ועוזר לגאול אותה מן הכישוף וברגע האחרון מאבד אותה. ואחרי שנים הוא סוף סוף מוצא אותה ונושא אותה לאשה.

ברובד הרגשי, זה סיפור על ילד בודד ומופנם ודחוי שמוצא (והספקנים אומרים, ממציא) חברה דמיונית. הילדה הלכודה בשעון, המתייפחת בלילות כשרק אורי שומע, היא לא רק אחות לצרה אלא גם הבבואה שלו. עוד לפני שהיא מתגלה לו הוא מציין שהמטוטלת "נראתה כמראת קסמים". והסַבָּל הצועק בפתח הספר פשוט נותן קול לזעקה הלא נשמעת שלו: כבד לו והמציאות סוגרת עליו, שמישהו יפתח את הדלת.

הילדה המכושפת מתגלה. הבבואה "טובעת". מתוך "שעון הקסמים", אייר איגור קוביאר.

.

הילדה המכושפת זקוקה לחבר שיחזיר לה את החשק לחיות, להיות ילדה אמיתית בעולם האמיתי, זה התנאי להסרת הכישוף, וזה פחות או יותר גם מה שאורי צריך. "הילדים בכיתה מתנכלים לי," הוא מתוודה, "אף פעם לא מזמינים אותי למסיבות, לא משתפים אותי במשחקים, ותמיד לועגים לי." הם עוזרים זה לזה, וכשאורי כבר לא זקוק לה היא נעלמת, רק כדי לחזור ולהופיע בהפי אנד מהאגדות.

מתוך "שעון הקסמים", אייר איגור קוביאר.

.

הילדה לכודה באורלוגין וגם אורי לכוד באיורים הצרים והגבוהים כמו השעון. באיור שלמעלה הוא מכותר במין משולש שבשני קודקודיו הקדמיים צעצועים ענקיים, ובקודקוד האחורי ארגז גדול (וגם אבא וארון). אפילו המקלט החשוך שמתחת לשולחן חסום על ידי הכדור. ובאיור שלמטה (האמצעי מבין השלושה) הוא לכוד בין האהיל האפל בפינה הימנית לשולחן הכתיבה ולקרשים המוטלים על הרצפה ומצמצמים עוד יותר את המרחב הצר מלכתחילה. אבל החלון לעומת זאת, פתוח לרווחה. כמאמר הפתגם, כשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון. ובעצם, כשהמציאות סוגרת דלת, הנפש פותחת חלון. משב רוח פורע את דפי הספר. את דפי שני הספרים, זה המונח על שולחנו של אורי וזה שאנחנו קוראים.

שלושה חלונות. במבט מרחוק כנפי החלון נראות כמו סולם לעולם. לחצו להגדלה , אייר איגור קוביאר, מתוך "שעון הקסמים".

.

כשאורי מגלה שהשעון נמכר, גם האיורים משתנים: הלילה החלומי מוחלף באור היום של המציאות, וחלון המטבח סגור. בפעם הראשונה מופיע חלון סגור בספר. ובדף הבא, אפילו זה לא. אורי שוכב בחדרו כשפניו כבושים בכר, כל ראות ותקווה נחסמו, ומן הזווית הקולנועית שבה הוא מאויר לא נשקף שום חלון.

רק באיור האושר ועושר של הסוף יחזור ויופיע חלון, פתוח לרווחה הפעם ושופע אור יום.

אייר איגור קוביאר, מתוך "שעון הקסמים"

.

ולא במקרה כתבתי, זווית קולנועית. האיורים של "שעון הקסמים" מושפעים מאד מן הפרספקטיבות המעוותות של הקולנוע האקספרסיוניסטי. למטה במרכז, הפוסטר של הקבינט של ד"ר קליגארי (1920) סרט האימה האקספרסיוניסטי של רוברט וינה. מימין ומשמאל, איגור קוביאר, פרספקטיבות עקומות ווינייט שכמו הושאל מן הפוסטר.

 

 

מימין, סטיל מתוך הקבינט של ד"ר קליגארי, משמאל, איור של איגור קוביאר ל"שעון הקסמים".

מימין, סטיל מתוך נוספרטו האקספרסיוניסטי של פרידריך וילהלם מורנאו (1922, עיבוד של דרקולה). משמאל, איגור קוביאר, "שעון הקסמים".

.

האקספרסיוניסטים תרגמו את ייאושם וחרדתם לקומפוזיציות דחוסות ולא יציבות. וגם באיורים שורר חוסר ביטחון ותעתוע סהרורי שמגבירים את המסתורין בלי לחצות את גבול האימה. אלה לא רק הקומפוזיציות הנוטות והחפצים המפוזרים שחלקם חבויים למחצה בצללים. זה גם הילד שאוחז בסכין בזווית מסוכנת (באיור השלישי מלמעלה), ואפילו הזיקה המשונה בין הכפולה המתארת את הכישוף שהוטל על הילדה לאיור של אורי ואביו מול השעון (האיור האמצעי למטה). את גלגלי השיניים הקסומים מחליפה שורת הכדורים-מעגלים הזרועים על פני התמונה האמצעית: מן האהיל המעוגל בפינה הימנית עליונה, דרך הראשים האנושיים, לוח השעון, המשקולת בקצה המטוטלת, ועד לכדור החבוי למחצה בחושך מתחת לשולחן. יש משהו מאד מוזיקלי בתנועה של העין בין הכדורים, מסע כמעט אסטרונומי בין כוכבים, בייחוד כשלוקחים בחשבון את שמי הלילה החולשים על הספר ואת הדמיון המשפחתי בין הירח המלא לבין הגולה בשרביטו של הקוסם.

מימין, פלאש בק: הקוסם מכשף את הילדה, באמצע, אורי ואביו מתבוננים בשעון, משמאל, כריכת "שעון הקסמים". אייר איגור קוביאר. לחצו להגדלה

.

הסיפור כולו אפוף מסתורין ואימה עדינה בזכות השעון העתיק, "היצור" כפי שקורא לו אורי לפני שהוא מתוודע לסודו. שעונים ככלל הם דוממים-חיים בגלל לבם המתקתק, והמרחק בין צלצולים קסומים לקול מכושף מתכווץ בחשיכה. וגם בזכות תחושת ההיה-או-לא-היה המערערת את הטקסט: אמא שוכחת לרגע שקנתה שעון יקר, אבא משאיר אותו בחדר הילדים עד שיביא מקדחה לתלותו בסלון, ואז הוא נזכר שצריך לסייד את הקיר ומעולם לא מגיע לזה בגלל שהוא עובד בשתי משרות. וכשאורי חדל להיות בודד ודחוי, השעון פתאום נמכר לטובת דירה גדולה, המרחב המציאותי מתאים את עצמו למרחב הנפשי.

מבחינה קולנועית, "שעון הקסמים" הוא אקספרסיוניזם ובִּי מוּבִי (B Movie) בו בזמן. כלומר אחד מאותם סרטים נטולי יומרה אמנותית, שצולמו בזול ובמהירות והתאפיינו בעלילה נוסחתית, בדמויות סטריאוטיפיות, ברטוריקה ישירה ואפקטיבית, ובתכנים שהיו לעיתים נועזים יותר מן המקובל בסרטים מסחריים רגילים. כי ככה זה, "חירות הטעם הרע" משחררת, סנוביזם עדיין נחשב בעיני לסוג של טיפשות, ואם יצירות נשגבות יתחתנו רק זו עם זו הן יתנוונו כמו בתי אצולה.

אז מה אם האיורים של קוביאר קצת סכמטיים וסינתטיים, בעיקר איורי האנשים. עם זה אני לא מתווכחת (כמו שהמטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת בכל פעם שחלקתי על תובנה קיצונית וניסיתי להכניס אותה לפרופורציות). הם עדיין סוגסטיביים ולופתים. אז מה אם לסיגלית דיל יש רגל ב"ספרות זולה"? זה לא מנטרל את קסמו של הספר, את המתח הרגשי, את המשיכה המגנטית בין מועקת היומיום להבטחות של הספרים. אני לא יודעת איך אתם הייתם בתור ילדים. אני הייתי בודדה כמו אורי והשעמום האנוש שלי (כמו של אשת הדייג) היה סוג צחיח של דיכאון. לא הייתי שורדת בלי הענן המכושף של האגדות שהלך איתי לכל מקום והבטיח לא רק לחלוחית של קסם, אלא אפשרות של החלצות ושינוי.

"שעון הקסמים" מאת סיגלית דיל יצא לראשונה ב1999 בהוצאת דני ספרים. המהדורה המחודשת עם איוריו של איגור קוביאר יצאה בעם עובד ב2015

*

עוד באותם עניינים

צנזורה של טעם? (פוסט מכונן)

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

הילדים שרצו לקרוא

מה איכפת לקרמוניני? על האיורים של קרמוניני למשלי אזופוס ולה פונטיין

על האיורים של ליביקו מרג'ה לברבורי הבר של אנדרסן וגם – גנבה פליטת קולמוס או פרשנות נועזת?

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

עמוס נוי בפוסט אורח על קופיקו

*

Read Full Post »

כל סיפורי אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה וכן הלאה, נחשבים באופן רשמי ל"מעשיוֹֹת", מילה ש"מעשיוּתה" כמו מנקזת כל שירה וקסם מן הסיפור. תמיד העדפתי את "אגדה" על אפו ועל חמתו של הדיוק המדעי. ועכשיו נקרתה לי סוף סוף הזדמנות חוקית להשתמש בה, כי "אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא, למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה ביניאשוילי עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה.

הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים. מאז שיצא אני מתכוונת לכתוב עליו ומתעכבת בגלל העומס, ובינתיים הוא הוא חלחל לתוך הנפש ונפתח והתרחב בתוכה כך שאין סיכוי שפוסט יחיד יכיל אותו. זה הראשון.

שער הסיפור "עץ ארז" מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הסיפור הראשון נקרא "עץ ארז" וכך הוא נפתח:

אֶלִיאַס היה בירושלים כאשר ישו נצלב. ​הוא קנה את הגלימה של ישו מחייל רומאי בגבעת הגולגולתא והביאהּ ​הביתה. ​בכניסה למצחֶתה חיכתה אחותו סִידוֹנְיַה. היא בירכה אותו לשלום ולקחה ממנו את הגלימה הקדושה. בעת שחיבקה אותה אחזה בה התרגשות רבה והיא נפחה את נשמתה. במשך שבעה ימים ניסו לשחרר את הגלימה מידיה אך לא הצליחו. היא נקברה יחד איתה. על קברה של סידוניה צמח ארז.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הפסקת ציור: שימו לב לעושר של הכיוונים – כפות הרגליים פונות לקורא, הסוסה דוהרת שמאלה, והעצים צומחים אל על. הזמן לעומת זאת, מסודר בשלוש שורות: מתחת ישו המת ומעליו הסוסה החוזרת הביתה ומעליה העץ הצומח מן הקבר. אבל בסכמה של המרחב כפי שהוא מחולק בציורי ילדים – האדמה שעליה צומחים העצים מרחפת מעל לסוסה הדוהרת כמו חשרת עננים. דורון ליבנה רשם פעם על קירות בצלאל צירופי לשון שעוסקים בנוף, ורק שיבש אותם קצת וערבב עליונים בתחתונים; צירופים שקשורים לעננים למשל, הועברו לאדמה: "אדמת הנוצות", "אדמת הכבשים", הוא כתב בתחתית הקירות והפך אותם למעין דפים. אני זוכרת איך תנועת העין הקוראת התהפכה כל הזמן בניסיון להתאים את המילים למרחב. הדף של ביניאשוילי הזכיר לי את העבודה הפואטית-מושגית ההיא.

רגליו של ישו כמובן, הם ציטוט ומחווה לציורו של אנדראה מנטניה.

אנדראה מנטניה 1506

והסיפור נמשך:

במאה הרביעית החליטה הקדושה נינו להקים מקדש על שבעה עמודי יסוד מעץ הארז. מהעמוד השביעי זרם נוזל מרפא מחלות. אנשים היו באים למקדש להתפלל ולהבריא.

מאז נהרס המקדש ונבנה מחדש מספר פעמים, בגלל רעידות אדמה ומלחמות.

במאה האחת עשרה החליט המלך גֵאוֹרְג הראשון לבנות במקום כנסיה, לא כי הוא היה אדוק בדתו אלא כדי לספק את רצון אשתו מרים המלכה.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

שני פריימים מתוך סרטו של הבמאי הארמני-גיאורגי סרגיי פרג'נוב, "צבע הרימונים" (1968)

.

המלך היה טרוד באותו הזמן בשורה של בעיות, בעיקר מצד מורדים פגאנים משבטי ההרים.

פעם יצא המלך לציד עם חבריו, לבוש כמו אדם עני. הם צדו, שתו, ורדפו אחרי נשים. לקראת הדמדומים, ראה גאורג שד רץ לעברו. הוא נבהל, אך למחרת חזר שוב לחפש את השד. הסתבר שזה היה למעשה איש צעיר, ציד קל תנועה ורב אומן ידוע בסביבתו. גאורג היה מהופנט. הוא הזמין את הצעיר לבנות את הכנסיה. הבניה ארכה כעשור, וכל אותו הזמן דמותו של הצעיר כשד מתרוצץ לא נתנה לגאורג מנוח. כשהבניה הסתיימה, הורה המלך לכרות את זרועו הימנית של הצעיר, כדי שלא יוכל להקים מבנה יפה יותר מזה. [סוף]

ככה זה בסיפורים היסטוריים, ועוד כאלה שמתפרשים על פני מאות בשנים; הם מצפצפים על אחדות העלילה ופשוט משייטים להם כה וכה עד שהם מגיעים לסופם. ובכל זאת, במבט על, מסתמנת איזו תבנית שאפשר לקרוא לה "גלגוליו של מעיל" (סליחה, קדיה) או "גלגולה של גלימה", כלומר:

הגלימה שנקנתה, חובקה עד מוות ונקברה, התגלגלה בעץ ארז שצמח מקברה, והעץ התגלגל במקדש שבעת העמודים (כמספר הימים שבהם ניסו לשחרר את הגלימה מחיבוקה של סידוניה) שאחד מהם מרפא. המקדש נבנה ונהרס שוב שוב עד שהתגלגל בכנסייה; ואפשר גם לטעון – בכפוף למידת הדתיות או העדרה – שהכנסייה התגלגלה ביד כרותה. וכך או אחרת, הושלם פה מעגל משונה שתחילתו וסופו בקורבן חף מפשע: מישוע הצלוב לאמן שהוטל בו מום, לא עד מוות אמנם. לא מיד.

ונתחיל דווקא מן הסוף, מן היד הכרותה.

.

תבליט היד הכרותה על קיר הכנסייה.

.

אני יכולה רק לדמיין את הרושם שהותיר הסיום על ילדה (ועוד ציירת) שמקשיבה לסיפור וגם רואה את היד המסותתת על קיר הכנסייה. אותי אישית היד הכרותה לוקחת לנערה של האחים גרים, זו שאביה כרת את ידיה, סוג של אוטוביוגרפיה בשבילי. כי הכול אישי, כולל המפגש שלי עם הספר, אבל ייתכן שלא רק אני גלשתי מהאמן לאישה דרך הפטריארכיה, כי כשאני מתבוננת בכפולה שבה המלך וחבריו הצדים, שותים ורודפים אחרי נשים, אני שמה לב כמו בחלום, שזרועה של האישה האמצעית חתוכה (על ידי קו האמצע של הספר), ויש לה מין המשך צורב בדף שממול: יד גברית שעירה שמשתכרת עם חבר.

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

מקרי? אני לא משוכנעת. ביניאשוילי ציירה לכל דף אינספור גרסאות בכוונה להפנים את הציורים כמו שהפנימה את הסיפורים עד שהפכו לחלק ממנה. הגרסה הסופית היא תוצאה של סינון ובחירה, וכמו שאמרה נורית זרחי וכבר נלאיתי מצטט, "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ומעבר לכל הטיעונים, זה פשוט נמצא שם בתת של המודע של הציור.

כששאלתי את ביניאשוילי מי האישה המצוירת בשער הסיפור (שלא נראתה לי כמו אף אחת מן הנשים המופיעות בו, לא כמו סידוניה ולא כמו נינו הקדושה ואפילו לא כמו מרים) היא ענתה שזאת לא דמות מסוימת, זה פתיח של אווירה ורמיזה לדרמה. ואני מוסיפה שהאישה רבת הכיוונים (המבט נישא לכיוון אחד, השדיים פונים לאחר וכף היד פונה לכיוון שלישי וכן הלאה) היא הנוף שעליו צומח הארז הפלאי המרפא, ולחילופין אפשר לראות בארז כותפת חילופית לכותפות הגנרלים.

.

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 לחצו להגדלה

כותפות – מימין, פרנץ קרוגר, דיוקן הצאר ניקולאי הראשון 1852, משמאל, נינו ביניאשוילי, שער הסיפור "עץ ארז"

.

אבל אני עדיין בכפולה שלמעלה, בשתי הנשים שנמצאות מתחת לנערה ללא הידיים – הכפופה שאוספת את שערה והרחוקה יותר שמתרוצצת כמו תרנגולת ערופה, כך זה נראה לפחות, כאילו היא אוחזת את שערה המקורקף בידה. הנשים האלה החזירו אותי ל"כחול זקן" (רוצח הנשים וגיבורם של כמה מסיפורי האחים גרים. כתבתי עליו כאן וגם כאן). בגרסה של פינה באוש יש סצנה שבה הנשים המתות מתגודדות סביב הבעל ומצליפות בו בשערותיהן. ראו דקה 40:00 בערך כולל התהלוכה שאחרי.

.

ובחזרה לסידוניה שמתה באהבתה לישוע ו/או ברגישותה הטלפתית לסבלו (במקום אחר קראתי שהיא נתקפה בכאביו, הרבה לפני פרנציסקוס הקדוש, מה שהופך אותה לפחות למבשרת הסטיגמטה. נינו ביניאשוילי על כל פנים, הסתפקה בדבקות).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

"יש לי חיבור לדיו," אמרה ביניאשוילי בראיון ליובל סער, "קשה לשלוט בו." זה סוג של הרפתקנות ציורית שפורעת את הציור ששונן והופנם. (זה כל כך מזכיר את מה שעושה נעמי יואלי בהצגה אקס חמותי החורגת, את המקום שהיא משאירה ללא צפוי וללא נודע, לפיסות חיים אמיתיות שלא נכללו בחזרות).

ויש בכתמי הדיו של סידוניה הגוועת גם ממד אקספרסיוניסטי מדמם כמו ברישומים של אביבה אורי.

.

אביבה אורי, רקוויאם לציפור 1976

.

אבל סידוניה לא רק גוועת פה, היא חורגת מן השורה (שמקבילה ומתחרזת עם השורות שביניאשוילי ציירה למילים) וגם שוקעת או טובעת בשורה, וממזגת לרגע, כמו הדיו, בין עולם הכתב לעולם הציור.

כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.

כתב חזי לסקלי. דוד גרוסמן עשה מזה צימעס בספר הדקדוק הפנימי. וגם נינו ביניאשוילי בדרכה.

בציור למטה – עמודי הארז כקווים מאונכים שמדברים עם הקווים המאוזנים של השורות. (במהלך הכתיבה קראתי שהעמוד השביעי של המקדש, זה שהטיף נוזל מרפא, סירב להינעץ בקרקע, הוא התרומם שוב ושוב לאוויר עד שנינו הקדושה שכנעה אותו לרדת לאדמה… ותהיתי למה ביניאשוילי ויתרה על הפרט המיתי והקומפוזיציוני הזה).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

.

"על שפת הים השחור" הוא בין השאר כרוניקה של הניסיון של ביניאשוילי להתחקות אחרי השורש המשותף לכתוב ולמצויר ואולי להמציא אותו מחדש. וכך או אחרת, האישה השוקעת בַּשוּרה שוב החזירה אותי לבמה, ל"זה ייגמר בבכי", המחול שיצר מור שני למוזיאון תל אביב, ובו צפו ראשי הרקדנים על מעקי המעלות, ספק קטועים ומשופדים, ספק שוחים או טובעים, ספק תווים על שורות עקומות.

.

מתוך "זה ייגמר בבכי" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל במוזיאון תל אביב, צילם יאיר מיוחס

.

ומעניין שגם מור שני ניסה להתמודד עם ההיסטוריה, דרך כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, עד שהגיע לבסוף לזמן האישי והזוגי. (מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין פיותיהם של זוג רקדנים? התשובה פה).

.

למעלה, "זה ייגמר בבכי" גלגול של "ריקוד פשוט" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל, צילם יאיר מיוחס. למטה, מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי

.

ואני עדיין בכתמי הדיו:

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

המפגש עם "השד" מלא באפלה ובחרדת סירוס או אולי בפנטזיה על סירוס; כריתת היד מקננת כבר במפגש הראשון בין המלך לאמן. הכתמים האלה הם מעין כתמי רורשאך בדיעבד, שמאפשרים לתכנים לא מודעים לחלחל לציור. שלא לדבר על הברבור המיתי המקונן על מותו בשירה רבת יופי. הוא מרחף לו בסצנת הצייד ומבשר את האובדן. (עוד ברבורי נפש)

ובחזרה ליד: ביניאשוילי הוסיפה לסיפור צבוע שטורף את היד (שנדמית לרגע באופן מתעתע ככפו שלו). ושוב מתגלה אותו עושר של כיוונים, אותה תנועה פנימית שטוענת את האיורים בחיוּת כמוסה – הציפורים פונות לצפון מזרח ולמערב, הצבוע פונה לדרום מזרח, בעוד שזנבו המשתלשל מוביל לדף הבא, כף היד פונה דרומה לאדמה, כמו הכתם הנושר; שאלתי את נינו – זו הציפור שמלשלשת או העץ שבוכה על היד? והיא צחקה ואמרה שזה כתם. (ונזכרתי שוב, בנורית זרחי: "מה זה? זה כתם. על הראש? מה פתאום כתם? זה כבש. מה פתאום כבש? זה לא כבש, זה כתר. זה הכתר של המלכה…" מתוך "כתם כתר קטשופ-אהבה").

הכפולה האחרונה של הסיפור. לחצו להגדלה

Read Full Post »

על שלוש תעלומות מהאגדות של עיר האושר.

  1. אמהות חורגות

למה יש הרבה יותר אמהות חורגות מאבות חורגים אצל האחים גרים? התעלומה הזאת לוותה את הפוסט על ההורים הרעים. קצה חוט לפתרונה מספק ההיסטוריון רוברט דרנטון; בספרו טבח החתולים הגדול הוא טוען שנישואין בצרפת של המאה השמונה עשרה הסתיימו בדרך כלל במותו ללא עת של אחד הצדדים. אלמן אחד מתוך חמישה התחתן בשנית, לעומת אלמנה אחת מתוך עשר. ולפיכך היה שיעור האמהות החורגות גבוה בהרבה. (ועדיין אין בחוט העובדתי הזה די הסבר כדי לכסות את ערוות התעלומה כולה).

*

  1. נשים בוגדניות

או תעלומה אחרת: איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה לספר ילדים? הכוונה לסיפור הנסיך המשותק מתוך "אלף לילה ולילה". אשת הנסיך בוגדת בו עם עבד כושי ("כַּלְבָּה סְרוּחָה, וּשְׁפָלָה שֶׁבַּלְּבָנִים," קורא לה העבד בתרגומו היפהפה של יוסף יואל ריבלין אביו של נשיאנו, "כְּלוּם אֵינִי מְשַׁמֵּשׁ לָךְ אֶלָּא לְמַלּאוֹת תַּאֲוָתֵךְ?" הוא שואל, ואילו בעלה מכנה אותה, "בַּת בְּלִיַּעַל, שְׁפָלָה וְזוֹנָה כְּעוּרָה, אֲהוּבַת עֶבֶד כּוּשִׁי וּמֻפְקָרָה").

על פתרון התעלומה הזאת אפילו הבטחתי פרס: ארבע מאות דינרי זהב למי שימצא את העיבוד שקראתי בילדותי. איש לא הרים את הכפפה, אבל התשובה בכל זאת התגלתה בספר הראשון שפתחתי באוסף ספרי הילדים של מרים רות. המעבד החכם, המזוהה רק בשמו הפרטי, שלמה, החליף את הבגידה המינית בבגידה פוליטית. בעיבוד שלו מגלה הנסיך שאשתו המכשפה חברה לאויבו המושבע. מתברר שבגידה היא בגידה היא בגידה. עוצמת הרגש זהה, הזעם, ההשפלה, ואפילו הסימבוליקה מתאימה את עצמה כמו זיקית: בסיפור המקורי  כשהמכשפה לוקחת את חרבו של הנסיך, זה אקט של סירוס (רגע לפני שתהפוך אותו ממותניו ומטה לאבן). בגרסה לילדים, גזלת החרב היא אקט של נישול משלטון ועוצמה.

(מה שמזכיר לי את החוכמה שבה "גייר" דוד פרישמן את "מוכרת הגפרורים הקטנה" של אנדרסן. הוא לא סתם ניכש את חג המולד מן הסיפור, הוא החליף אותו בחנוכה מבלי לפגוע בדימוי המרכזי: ברגישותו הפיוטית הוא גילה שגם החנוכייה, כמו האשוח של חג המולד, היא עץ של אורות שיכול לצמוח ולמלא את השמיים. עוד על הסיפור).

העיבוד לילדים של סיפור הנסיך המשותק, שהרעיש אותי עוד בילדותי ונכנס לי ישר לנפש. גילויו הוליד תעלומה חדשה: מי מכיר, מי יודע את "שלמה" המעבד?

*

3. בתולות קדושות

ולא מזמן נשפך אור חדש גם על אחת מן המעשיות המסתוריות ביותר של האחים גרים, שבה מלוהקת הבתולה הקדושה לתפקיד "כחול זקן" (וגם לתפקיד החמות המרשעת, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). לסיפורו של כחול הזקן יש כמה וריאציות אצל האחים גרים: על שתיים מהן כבר כתבתי. זאת הגרסה הקלסית  וזאת העתידנית ביותר מבחינה פמיניסטית. התבנית הבסיסית משותפת לכולן: איש עשיר מתחתן עם נערה ונוסע לעסקיו. הוא משאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. וכשהיא לא מתאפקת היא מגלה שהוא מלא בגופותיהן המבותרות של קודמותיה. מרוב פחד היא שומטת את המפתח שמוכתם בדם ומסגיר אותה לבעלה.

ואל סדרת כחולי הזקן מצטרפת במפתיע הבתולה הקדושה. בסיפור "ילדתה של מריה" היא מאמצת ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל חדרי השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, וכשהסקרנית הקטנה פותחת אותה בכל זאת, היא רואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר, ואצבעה מוכתמת בזהבו. כמה שהיא מקרצפת הכתם נשאר ומסגיר אותה.

"ילדתה של מריה" פותחת את החדר האסור. אייר אוסקר הרפורט (מתוך מסע בין אצבעות פוסט על אצבעות בסיפורי האחים גרים).

.

אלא שאור אינו דם; האם אור יכול ללכלך? תהיתי פעם. לא הצלחתי להבין או לקבל את החלפת הדם באור זהב (על אף התמיכה המפתיעה של הלשון העברית – לא רק ש"כתם" היא מילה נרדפת לזהב, גם האור נשפך ומכתים בכתמי אור). עד שפרה אנג'ליקו פקח את עיני, כלומר צייר את החילוף במפורש.

פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

והנה גם התקריב:

פרט מתוך פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

זו מין תקבולת חזותית, סימטריה הפוכה:

למטה: הדם הנשפך ומעליו הילת הקדוש המוזהבת.

למעלה: כתר זהב ומעליו גלגולו הדמי.

שני הכתרים ספק בוקעים מתוך צמרת מתולתלת, ספק מרחפים מעליה. העץ הזה הוא כמו ראש כרות, גזעו נעדר, ואני מתגברת על הפיתוי להמשיך בניתוח. (הציור הזה הוא כמו שיר, כל חלקיו מתייחסים זה לזה ומשתקפים גם בציור המחובר לו).

מתברר שלנוצרים שיצרו וצרכו את האגדה הזאת, המרת דם קורבנות בזהב האור האלוהי היא לגמרי טבעית.

ועדיין נותרת איזו שארית מתעתעת. יש משהו מן הכפירה והחתרנות, או לפחות מן האגרסיה הכבושה, בליהוק הבתולה הקדושה לתפקיד המפתה לדבר עברה (שלא לדבר על תפקיד החמות המרשעת שאותו היא מגלמת בהמשך) על אף האליבי "החינוכי".

והחתרנות הזאת, הזכירה לי סיפור עם איסלנדי בשם "נשמתו של יון שלי". מעשה ביון, זקן כפרי עצלן, נרגן וחסר תועלת, ובאישתו החרוצה והרטננית שאוהבת אותו על אף חסרונותיו. יום אחד נופל הזקן למשכב. אישתו חוששת שלא יגיע לגן עדן אם לא תדאג לזה. לפיכך היא לוכדת את נשמתו, כלומר את נשימתו האחרונה, בשק, ויוצאת לדרך. עד מהרה היא מתדפקת על דלתה של מלכות השמיים. פטרוס הקדוש פותח לה והיא מבקשת ממנו בנימוס להכניס את נשמת יון שלה לגן עדן. פטרוס מסרב מכל וכל. יון לא ראוי לכך. והזקנה אומרת שהיא לא מאמינה למשמע אוזניה, פטרוס כנראה שכח שגם הוא התכחש לאדונו (ישו) יותר מפעם אחת… הדלת נטרקת בפרצופה, והזקנה לא מוותרת ודופקת בפעם השנייה. הפעם פותח לה פאולוס (שאול התרסי) וגם הוא מסרב לקבל את יון שלה, וגם לו היא מזכירה איך רדף נוצרים בתחילת דרכו ונענית בטריקת דלת. ובפעם השלישית פותחת לה הבתולה הקדושה, ואחרי שגם היא מסרבת בחן, הזקנה אומרת: "ואני חשבתי שדווקא את תביני שגם לאנשים אחרים יש חולשות קטנות כמו שלך – האם כבר שכחת שהיה לך פעם תינוק, שלא היה לו אבא?"

בהערות השוליים המלומדות כתוב שבדיחות על חשבון פטרוס, פאולוס ושאר נכבדי הנצרות רווחו עוד בימי הביניים בגרמניה ובצרפת, אבל אין תקדים להתבדחות כזאת על חשבון הבתולה הקדושה. אני חושדת ש"ילדתה של מריה" זו מין התבדחות כמוסה.

*

ובלי שום קשר: אמש נפתח הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים ובו כמה וכמה מן ההצגות שליוויתי וביימתי (גילוי נאות) בשנים האחרונות: יואל אמר (אל תחמיצו את גרשון וייסרפירר, הכוכב החדש והנהדר!), ים קטן, טיול לילי, למה בכה הדג?, תהיה בריא מוריס מגי, מעיל הפלאים, ועוד. כל אחת שונה ומיוחדת וכולן מומלצות בחום.

ואליהן מצטרפת עכשיו גם הצגתה הטרייה-טרייה של אפרת הדני, הכתר שהלך לאיבוד, לגילאי 3-6, ההצגה המתוקה ביותר שעברה תחת ידי. כולה נדיבות וחיוך ושובבות ואהבה, משחק שבו אין מפסידים, כולם זוכים.

רבות מן ההצגות האלה נולדו בחממת האמנים של תיאטרון הקרון. ההרשמה לשנה הקרובה בעיצומה.

Read Full Post »

"הדייג ונשמתו" היא אחת מן האגדות האמנותיות של אוסקר ויילד.

כאן אפשר לקרוא את התרגום המלא בפרויקט מעבורת (וגם את המקור באנגלית).

וזה התקציר:

דייג צעיר מתאהב בבת ים יפהפייה. הוא רוצה לשאתה לאישה אבל נשמתו האנושית מפריעה. רק אם ישלח אותה יוכל להתאחד עם אהובתו. הכומר מסרב לעזור לו להיפטר מן הנשמה: אהבת הגוף טמאה, בת הים נתעבת ואבודה והנשמה יקרה מכל. גם הסוחרים מסרבים, מסיבה הפוכה: הם מוכנים לקנות את גופו אבל נשמתו לא שווה פרוטה. מכשפה צעירה מבטיחה למלא את מבוקשו בתנאי שירקוד איתה. היא חומדת אותו לעצמה ומקווה שיצטרף לאדונה השטן. ואחרי שהדייג עומד בניסיון הוא מקבל סכין קטנה שבה יוכל לחתוך את צלו מגופו. כי צל הגוף, כפי שמתברר, הוא גופה של הנשמה.

.

הדייג משלח את נשמתו. איור, Ragne Uutsalu (לבלוג של המאיירת)

.

נשמתו המבוהלת מתחננת שלא ישַלח אותה. או שלכל הפחות יתן לה את לבו. אבל אין על מה לדבר. לבו שייך לאהובתו. הוא משלח את הנשמה ורק פעם בשנה הוא חוזר לשמוע מה עלה בגורלה. בשנה הראשונה היא פונה מזרחה ואחרי שלל הרפתקאות היא מגלה מראת פלאים שהופכת את מי שמחזיק בה לחכם באדם. ואז היא "עושה מה שהיא עושה" (כלומר רוצחת מישהו) כדי להשיג את המראה ולשחד את הדייג שיחזור אליה. אבל הדייג מעדיף את האהבה והנשמה מסתלקת כשהיא ממררת בבכי. בשנה השנייה היא "עושה מה שהיא עושה" (עוד רצח) כדי להשיג טבעת פלאים שמעשירה את בעליה. אבל הדייג הצעיר עדיין מעדיף את האהבה. בשנה השלישית היא מתפעמת מרגליה של נערה שרוקדת בפונדק סמוך. לבת הים אין רגליים וסקרנותו של הדייג מתעוררת. הוא מחליט לחבור קצת לנשמתו, רק כדי לראות את הפלא. בדרך מצווה עליו הנשמה לגנוב גביע, להכות ילד ולרצוח איש שעשה עמו חסד. כשהוא מתלונן על רשעותה היא אומרת שזו אשמתו: לו נתן לה את לבו כפי שבקשה, היא לא היתה לומדת להנות מן הרוע.

מתברר שאי אפשר לשוב ולשלח את הנשמה. הסכין שקיבל היתה חד פעמית. ולא נותר לו אלא לאטום את אוזניו לפיתויה ולחזור לשפת הים. שם הוא מתנחל וקורא לאהובתו. הנשמה המסכנה לא מצליחה אפילו להשתחל ללבו. עד כדי כך הוא מלא באהבתו. פתאום בוקעת קינה מן הים והגלים נושאים אליו את גופתה של בת הים. הנשמה מזהירה אותו מזעמם אבל לדייג לא איכפת. לבו נשבר. הנשמה מוצאת סוף סוף סדק ומשתחלת לתוכו. ובבוקר מתגלות על שפת הים גופותיהם החבוקות של הנאהבים. הכומר מקלל אותם ומורה לקבור אותם בשממה. אבל למחרת, כשהוא מגיע לכנסייה, המזבח מכוסה בפרחים מוזרים. ריחם מבלבל אותו כל כך שבמקום לדבר על זעם האל הוא מדבר על האל ששמו אהבה. וכשהוא מגלה שהפרחים המופלאים מגיעים מן הקבר המשותף הוא חוזר בו מקללותיו ומברך את הים ואת כל הדברים בעולמו של האל.

*

חמש הערות על "הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד

.

  1. היפוכים

"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד הוא היפוכה של "בת הים הקטנה" של אנדרסן. לא היפוך כללי ועצלני אלא גורף ושיטתי. למשל?

בת הים מתאהבת באדם, הדייג מתאהב בבת ים.

בת הים מנסה להשיג נשמה, הדייג מנסה להיפטר מנשמתו.

אצלה האהבה היא כלי להשגת הנשמה (אהבת הנסיך תקנה לה חלק בנשמתו) ואצלו האהבה כל כך גדולה שהיא דוחקת את הנשמה מלבו. אין מקום לשתיהן.

לבה השבור מסמל את אובדן הסיכוי לנשמה. לבו השבור מאפשר כניסה לנשמה.

שניהם זוכים בסכיני פלא. הדייג משתמש בשלו כדי להיפטר מן הנשמה. בת הים אמורה לנעוץ את שלה בלבו של הנסיך הבוגדני כדי לחזור לחייה הקודמים. אבל היא משליכה את הסכין למים ואז, במין דאוס-אקס-מכינה, היא בכל זאת זוכה בנשמה. (במקום להפוך לקצף על הגלים היא הופכת ל"בת אוויר" שיכולה לצבור נשמה בשלוש מאות שנה של מעשים טובים. תמיד צרם לי הסיום הזה שעוקף את האגדה בפסק הלכה נוצרי. אבל עכשיו אנחנו באוסקר ויילד).

fredric-leighton-the_fisherman_and_the_syren-c._1856-1858-2 פרדריק לייטון, הדייג ובת הים, 1856-1858

.

ויש עוד היפוכים. רק הטרגיות משותפת לשני הסיפורים; האהבה לא מנצחת. לכל היותר מקוששת לה פרס ניחומים.

*

  1. הנמשל, או – איך אפשר להפריד את הנשמה מן הלב?

"הדייג ונשמתו" הוא בעצם משל. הציפוי האגדי נועד להרחיק את העדות כדי לבחון אותה מחדש ללא פניות. יותם התנ"כי  מספר על אטד פירומן שהומלך על העצים, ומתכוון לאבימלך הרצחני שמונה לשופט, ואילו אוסקר ויילד מספר על אהבה אסורה לבת ים ומתכוון לאהבה אסורה לגבר. הכנסייה בדוגמטיות שלה כופה עליו לבחור בין לבו לנשמתו. אבל שורש הרע אינו בנטייה המינית אלא בהפרדה האבסורדית בין הלב לנשמה. כל אהבה היא טובה וטהורה, אומר ויילד. הלב הוא שמגן על הנשמה משחיתות ומרשע. ככה פשוט ועדיין רלוונטי. גם לאיסלם וליהדות.

.

הדייג ונשמתו, קתרין פורסיית

*

  1. המחיר

בילדותי לא חיבבתי את "הדייג ונשמתו". היה משהו שכלתני מדי באגדה הזאת. המרפקים החדים של המשל בצבצו מגלימת הקסם. רק שני דברים נחרתו בי בעוצמה: הקביעה ש"צל הגוף הוא גופה של הנשמה", והנאום שבו מקדמת המכשפה את פני הדייג, ושבו היא מציעה לו שירותים שונים בתנאי שישלם את מחירם. אף אחד מן התרגומים לעברית אינו ישיר כמו המקור, שבו היא חוזרת ואומרת:

Tell me thy desire, and I will give it thee, and thou shalt pay me a price, pretty boy, thou shalt pay me a price

כלומר, לתשוקה יש מחיר, בחור יפה, ואתה תשלם אותו. וככל שהיא חוזרת על דבריה הם חורגים מן התשלום שהיא מבקשת על שירותיה, והופכים למין השבעה ואזהרה ממחיר התשוקה; וויילד אמנם שילם את מלוא מחירה: בכלא עם עבודת פרך, בחולי, בפשיטת רגל, בנידוי, בגלות.

.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

  1. תומס מאן ואוסקר ויילד

"לא אומר שהכלא הוא הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי," כתב ויילד. "משפט כזה תהיה בו משום מרירות רבה מדי כלפי עצמי. אני מעדיף לומר, או לשמוע שאמרו עלי, שהייתי בן כל כך טיפוסי לדורי, שברוב גחמנותי, ובשם אותה גחמנות, הפכתי את הדברים הטובים בחיי לרעים, ואת הרעים לטובים." (מתוך ממעמקים מאת אוסקר ויילד).

פעם כתבתי על היקסמותו של תומאס מאן ממה שהוא מכנה "כפל דמות" – אם אלה אח ואחות שמשקפים זה את זה ביופיים, או אם ובתה שמשלימות זו את זו. תהיתי אם כפל הדמות הוא דרכו של מאן לצעף את ההומוסקסואליות שלו ולהגניב אותה לספריו, להכשיר אותה דרך הכפילות. אבל מי באמת יכול לומר מה קדם למה – האם הנטייה המינית התחרזה עם איזו תבנית נפשית קיימת או המציאה אותה כדי להגן על עצמה? והאם זה באמת משנה? כך או אחרת הן הזינו זו את זו ואת הפואטיקה שלו.

ואותו דבר (רק אחרת) אצל אוסקר ויילד. האם חיבתו להיפוכים ופרדוכסים, משיכתו לסלסולים והתפעלותו משקרים הן מוּלדות או שאלה הם פיתולי תודעה שמתמרנת בין סתירות; בין לבו הסוציאליסטי הדומע של ויילד לאהבת היופי והמותרות שלו, בין ההומוסקסואליות לדתיות הנוצרית. (וּויילד המיר את דתו לקתוליות על ערש דווי).

הדייג ונשמתו, אייר היינריך פוגלר

*

  1. יוצאי הדופן

"המילה, בבואה לציין מעשה זה או אחר, כמוה כאותו מחבט זבובים המחטיא את מטרתו תמיד … כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה"מה" או ה"איך" אף שזה האחרון חשוב יותר, אלא רק מצד ה"מי" לבדו." (מתוך פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים, מאת תומס מאן).

"ישו בחל בשיטות המכאניסטיות המשמימות, חסרות החיים, המתייחסות לאנשים כאילו היו חפצים, ועל כן מתייחסות לכולם באופן זהה; כאילו מישהו או משהו אפילו זהה לאיזשהו דבר אחר בעולם! לדידו לא היו חוקים, היו רק יוצאים מן הכלל." (מתוך "ממעמקים" מאת אוסקר ויילד)

*

סובלנות. אפילוג.

טנסי ריד, ילדה בת 11, כתבה שיר על שלושה סוגי גן עדן וגיהנום: גן עדן וגיהנום של אנשים, גן עדן וגיהנום של בעלי חיים וגן עדן וגיהנום של חפצים. איך הם נראים? בדיוק אותו דבר. זה הטקסט. מרדית מונק הלחינה אותו.

.

הנה החלק של החפצים בביצוע Young People's Chorus of New York City

*

עוד על אוסקר ויילד

חבל טבור מזהב – על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

דם, דמעות וצבעי מים – על "הרוח מטירת קנטרוויל" של אוסקר ויילד

עוד דייגים בעיר האושר

האישה שרצתה להיות מלך (על "הדייג ואשתו" של האחים גרים)

הדייג והשד ואני

*

וכיוון שפורים עוד נמצא בזווית העין – תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

ובלי שום קשר, אבל שווה – ערב מחול כפול:

THE HAPPENING שבו מבצעת תמי ליבוביץ' "סדרת פעולות, מעין פסלים קינטיים ווקאליים המושתתים על קואורדינציה של מכאניקה ורגש."
יש בעבודה משהו פופי, נונסנסי ועתידני כאחת, והמלנכוליה שדולפת מהסדקים מכמירה את הלב. ועוד דברים שכתבתי פה.

על אי הנחת של יצורים מכונפים מאת ניר וידן ועדי שילדן – לא יצא לי לכתוב. זו עבודה מושגית שחושבת על מגדר דרך הגוף, ויש בה מין פיוט רזה בלשני, וגם משהו מ"כפל הדמות" של תומאס מאן.

31 במרץ בשעה 14:00 מרכז ענבל, תל אביב || 1 באפריל בשעה 21:00 מרכז ענבל, תל אביב. להזמנת כרטיסים

*

וגם – אני לא יודעת על מה אתן חלמתן בילדותכן. אני התפללתי כל יום שצוענים יחטפו אותי לקרקס. ואף שחיבבתי את אלה קרי ואת נוריקו סאן, השתוקקתי להתחלף רק עם לילבס ילדת הקרקס. דבורית שרגל יצאה לברר מה עלה בגורלה. והיא זקוקה לכל עזרה כדי להשלים את המסע.

לילבס ילדת הקרקס

Read Full Post »

Older Posts »