Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אבן’

והנה הגענו סוף סוף ל"סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה. בפעם הקודמת כתבתי איך הדייג הערים על השד והחזיר אותו לקומקום ואיך השד התחנן והבטיח להעשיר אותו, ולבסוף הוביל אותו לאגם נידח בין הרים. עצרתי ברגע שבו העלה הדייג ברשתו ארבעה דגים מוזרים: לבן וצהוב ואדום ותכלת והביא אותם למלך. זהו התקציר של עשרות  עמודי ההמשך:

הדגים נמסרים למבשלת החדשה שמטגנת אותם במחבת, ולפני שהיא מספיקה להפוך את הדגים נבקע הקיר ועלמה יפהפייה והדורה יוצאת מתוכו, נועצת קנה סוף במחבת ושואלת את הדגים: האם אתם עומדים בדיבורכם? שלוש פעמים, עד שהדגים נושאים את ראשם ועונים: הן, הן. ומדקלמים: אם תשובי נשוב, ואם תקימי הברית נקים,/ אך אם מסתלקת את אנחנו נקיים. ואז הופכת העלמה את המחבת על האש וחוזרת לתוך הקיר. כשהטבחית מקיצה מעלפונה היא אומרת לעצמה: "בריקוד כידוניו הראשון נשבר בידו הכידון," ושוב מתעלפת עד שהמשנה למלך "מנדנד אותה ברגלו". ושוב קוראים לדייג שמביא עוד ארבעה דגים והכל חוזר על עצמו בדיוק. בפעם השלישית המשנה ממלא את תפקיד המבשלת והמלך צופה, ומתוך הקיר יוצא גבר כושי שפונה לדגים ב"קול חרדות", והשאר חוזר על עצמו כמו בפעמים הקודמות. המלך המסוקרן חוקר את הדייג ומגלה שהאגם, שמעולם לא שמע על קיומו, נמצא מהלך מחצית השעה מארמונו. הוא יוצא לשם בראש חילותיו וחומק באישון לילה כדי לפתור את התעלומה. אחרי צעידה ארוכה הוא מגיע לארמון שחור. הוא משוטט בחדרים המפוארים והנטושים ומציץ לחצר המלאה ציפורים שרק רשת זהב דקה מונעת מהן לפרוח. קול בכי מוביל אותו לעלם יפהפה ואומלל. "איך לא אבכה בשעה שזה מצבי?" עונה העלם לשאלת המלך, ותוך כדי כך הוא מפשיל את בגדיו ומתברר שממותניו ומטה הוא עשוי אבן. "אמנם לדגים אלו ולי סיפור נפלא," הוא מכריז, "שאילו נכתב בחודי מחטים בזוויות העין, היה למשל ומוסר לכל לוקח מוסר."
העלם היה פעם נסיך מאושר. לאחר מות אביו נשא את בת דודו וחי איתה באהבה. ערב אחד, כששכב בעיניים עצומות שמע את השפחות משוחחות על בוגדנותה של אישתו. בלילה ההוא שפך את סם ההרדמה שהכינה לו, העמיד פני ישן ושמע אותה מקללת אותו ומייחלת למותו, ואחר כך מתייפה ומתבשמת, נוטלת את חרבו ויוצאת מן הארמון. הנסיך עקב אחריה לחושה בין ערימות אשפה ובה "עבד כושי, שפתו האחת ככיסוי קדרה מעל לשפתו השנייה הדומה לסוליה של נעל". העבד מלקק חול, מצורע ולבוש סמרטוטים, מחרף את המלכה ומכנה אותה "כלבה סרוחה ושפלה שבלבנים" שמשתמשת בו לסיפוק תאוותה. והמלכה מתרפסת לפניו ואוכלת מידיו עצמות עכברים מבושלים, וכשהם מתחילים להזדיין (או אולי רק כשהם נרדמים, זה לא לגמרי ברור) הנסיך מתפרץ ומכה את העבד בחרבו. למחרת בבוקר הוא מגלה שאשתו גזזה את שערה ולבשה בגדי אבל, בטענה שאִמהּ נפטרה, אביה נפל במלחמת מצווה, אחיה האחד מת מנשיכת נחש, ואחיה האחר נקבר במפולת. היא מקימה אחוזת קבר ומשכנת בה את אהובה. הוא לא מת לגמרי, רק הפך לצמח. כל יום היא מאכילה אותו ומתחננת לפניו שיתעורר. אחרי ארבע שנות אבל הנסיך המעוצבן חושף את חלקו באסונה, והמכשפה (עכשיו מתברר שהיא מכשפה) נוקמת בו והופכת את חציו לאבן. את הממלכה היא הופכת לאגם ואת האנשים לדגים צבעוניים: המוסלמים לבנים, הנוצרים תכולים, היהודים צהובים והאמגושים אדומים. וכל יום היא מלקה את הנסיך עד שדמו שותת וכשהוא מתחנן שתחוס עליו היא אומרת: ואתה חסת עלי והשארת לי את אהובי?
המלך נחלץ לעזרתו של הנסיך. ראשית, הוא הורג את העבד ותופס את מקומו. כשהאישה מגיעה הוא מתלונן שהבכי של בעלה וקללות הדגים המכושפים מפריעים לו להחלים. בן רגע היא מסירה את הכישוף ומיד הוא מבתר אותה לשניים בחרבו. סוף טוב הכל טוב: המלך מאמץ את הנסיך. הם חוזרים ביחד לארצו הרחוקה (ברגע שמוסר הכישוף היא מתרחקת). שניהם נושאים את בנות הדייג ומרעיפים כל טובה אפשרית על ראשו. "ואולם אין זה נפלא יותר," רומזת שהרזד, "ממה שארע לסבל…"

כשהריתי את בני הבכור פחדתי שהאימהות תמחק לי את היצירה ותתפוס את מקומה. לכן הקדמתי תרופה למכה; ברגע שנכנסתי להריון התחלתי לעבוד על הצגה חדשה, בהשראת "סיפור הנסיך המשותק". עוד בילדות הרגשתי שהדימויים העזים והצבעוניים שלו לא מגיעים אלי ממקור חיצוני אלא כאילו נִכְרו מתוכי, וכשגדלתי הבנתי גם למה: הסיפור המפותל והמותח הזה שעונה כביכול על כל דרישות המעשייה (טובים נגד רעים, סוף טוב וכולי) הוא בעצם דיוקן קבוצתי של אנשים הסובלים מאותה מצוקה: "תקיעוּת", זה היה השם שנתתי לה. זה היה הפחד הגדול שלי בילדותי, בנעורי, להיות תקועה, לא חיה ולא מתה כמו כל גיבורי הסיפור: כמו הנסיך שחציו אבן וחציו בשר, וכמו השד שכלוא בצינוק הקומקומי, וכמו העבד ששוכב כמו צמח באחוזת הקבר שלו, וכמו המלכה שמתרוצצת בין הכעס על הנסיך לאבל על המאהב (כל יום אותו דבר, בלוּפּ), וכמו הציפורים החסומות על ידי רשת הזהב וכמו דגי המחבת המדברים. אפילו לארמון בסיפור יש שתי דלתות, אחת פתוחה ואחת נעולה; אנשים, נשים, שדים, בעלי חיים ודוממים, כולם משקפים זה את זה ואת התקיעות שבה הם לא חיים ולא מתים. הסיפור אמנם נפתר במין דאוס-אקס-מכינה, אבל במציאות נראה לי בלתי אפשרי להיגאל לנצח מן התקיעוּת. "אין לזה סופ" כתבתי בתוכנייה, בפרץ פוטוריזם ספונטני.

תוכניית ההצגה.

תוכניית ההצגה (שעצבתי בעצמי). הכריכה היתה עשויה משתי שכבות, התחתונה מנייר והעליונה מנייר פרגמנט. על כל שכבה היה מצויר חצי נסיך. החלק התחתון הגיאומטרי הוא מחווה לאוסקר שלמר ולבלט הטריאדי שלו. רציתי להדגיש את האנדרוגניות. את הכפילות המגדרית. אני הייתי הנסיך אבל לא התחפשתי לגבר בשום פנים.

תוכניית ההצגה, פרט, תקריב. כאן אפשר אולי להבחין קצת בשכבות וברישום העיפרון. גם הציפורים בהצגה עוצבו בגיאומטריות כמו הציפורים על התוכנייה.

תוכניית ההצגה, פרט, תקריב. כאן אפשר אולי להבחין קצת בשכבות וברישום העיפרון. גם הציפורים בהצגה עוצבו בגיאומטריות כמו הציפורים על התוכנייה.

.

ההצגה שלי היתה אפילו יותר חזותית מהמקור. ויתרתי על האליבי העלילתי וחתכתי ישר לדימויי תקיעוּת. "פסל תיאטרלי" קראתי לזה, כלומר רצף של תמונות חיות עם מעברים אסוציאטיביים. עכשיו זה נשמע מובן מאליו אבל אז לא הכרתי שום מודל כזה. ניחשתי וגם המצאתי אותו תוך כדי הליכה. בכל פעם שהגעתי לשד למשל, כיביתי את כל האורות. רציתי שהקהל יחווה את החושך שלו מבפנים.

הרעיון הבסיסי שלי היה פשוט: להציב רגלי אבן במרכז הבמה ולעמוד בתוכן, מתחת לרשת עם ציפורים. גופי יהיה החלק החי של הנסיך. אבל ממה להכין את רגלי האבן? שַׁיִשׁ לא בא בחשבון; גם כבד מדי וגם אחד לאחד. לא רציתי חומר שמתחזה לאבן. ניסיתי לפצח את מהות הכישוף. מה זה בעצם רגלי אבן? זה לא אבר אלא מבנה; מבנים לא יכולים לזוז. הגיאומטריות הקפואה שלהם הפוכה מהצורות האורגניות החיות של הגוף.

עיצבתי את הרגליים בצורת מדרגות שלא מובילות לשום מקום, ועליהן רשמתי את גופו של הנסיך. בעירום, כי תקיעוּת זה גם סירוס. כי אישתו חגרה את "חרבו" והפכה אותו לאבן ממותניו ומטה. יש יותר מפורש מזה?

ובכלל – מי שיפתור את תעלומת איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה כל כך לספר ילדים, כלומר יצביע על העיבוד שקראתי בילדותי, יקבל ארבע מאות דינר זהב מהשולטן. (התעלומה נפתרה בינתיים. הפתרון כאן).

רגלי אבן, מתוך

רגלי אבן, מתוך "נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי", פוליאסטר עם סיבי זכוכית, מראות, שקפים, חלוקי נחל. עיצוב מרית בן ישראל

.

בחודש התשיעי להריוני (אז עוד ספרו בחודשים) הודעתי שאני לא יולדת עד שאני לא גומרת את הרגליים. אהוב לבי, שיודע כמה אני רצינית בנושאים כאלה, היה מברר כל יום: גמרת כבר את הרגליים? (בתשובה לשאלתכם – כן, גמרתי אותן וילדתי). עיצבתי אותן מפוליאסטר צהבהב עם סיבי זכוכית. לפוליאסטר היה ברק קריר פלסטיקי-שֵׁישי. והיה לו עוד יתרון: כשהדליקו אור מאחוריו הוא נהיה שקוף. ברגע מסוים בהצגה נדלק אור קטן מאחורי הזין וראו את צל היד שלי מטייל על קווי המתאר שלו. בהצגת הבכורה נקלע לאולם זבוב שנמשך אל הזין המואר. הצללית שלו פלשה לתוך ההזיות של הנסיך. הפוגה קומית.

על רגלי הפוליאסטר הנחתי כמה חלוקי נחל בשביל החומריות. בצרפת ניגש אלי איש אחרי ההצגה: זה כמו אבנים קטנות שמניחים על קבר, הוא אמר. זה לא עלה בדעתי אבל כמו שכתבה נורית זרחי "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

כל זה קרה הרבה אחר כך. אני חוזרת לאחור; כמה חודשים אחרי הלידה צללתי שוב לעבודה. מריו קוטליאר שניהל את תיאטרון הקרון ואהב למלא את תפקיד הפיה הסנדקית, הזמין את עודד קוטלר לראות חזרה. עודד היה אז המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. מלבד העיצוב (שרק חלקו מופיע בתמונה) היו לי חמש דקות של הצגה. הוחתמתי על חוזה מאיים. אם לא אעמוד בלוח הזמנים אצטרך לשפות את פסטיבל ישראל (לשַׁפּות זה לפַצות בז'רגון המשונה של החוזים) בסכום אגדי. גרנו אז ברח' צפת בנחלאות, בדירה עם חדר-קבר-שינה בלי חלונות. התינוק היה מתעורר בין חמש לעשרים פעם בלילה, גם כשישן בזרועותי. אהוב לבי למד בטכניון ולן בחיפה פעמיים בשבוע. הלכתי לישון וקמתי עם הציפורים. לא היה לי מחזה או תסריט, רק מושג עקשני עמום וברור כאחת על התוצאה. לפעמים נתקעתי. לשבוע. לחודש. מעבר לכביש גרה אישה צעירה. הייתי רואה אותה מהמרפסת מוציאה את כריות הריפוד וחובטת בהן לפי הסדר. אחר כך היתה תולה כביסה; מנערת כל בגד ומותחת אותו על החבל. יום אחרי יום, בשיא הנחת והשליטה. קנאתי בה כמו שמקנאים במשהו לגמרי דמיוני. עד היום אני מקנאה.

הופעתי קצת בארץ ובחו"ל; איטליה, גרמניה, הולנד, פולין. יום אחד בפסטיבל שרלוויל בצרפת, הצביע עלי מישהו ברחוב והתחיל להסביר לחבריו בצרפתית חפוזה ונלהבת על ההצגה. ופתאום הוא פנה אלי וציווה: קוֹנְטִינוּ, קוֹנְטִינוּ, קוֹנְטִינוּ! (המשיכי, המשיכי, המשיכי!) כך, שלוש פעמים, כמו השבעה. צחקתי וקצת התפלאתי. לא עלה בדעתי להפסיק באמצע המשחק.

כמה שנים אחר כך יצרתי את הוי, אילו… על פי שלוש אחיות של עגנון. זו היתה תקופה אפלה, מייאשת. הצגתי בזירה הבינתחומית שקראו לה אז "הבמה". התיאטרון היה מוזנח ומטונף. הייתי שוטפת את הבמה כמו סינדרלה לפני כל הצגה. מוכר הכרטיסים איחר באופן קבוע, בטענה שממילא לא בא קהל. בזה לפחות הוא צדק. לפעמים היה אפשר לספור את הצופים על אצבעות יד אחת. יום אחד טילפן מישהו לתיאטרון ודרש לדבר איתי בטענה שההצגה שינתה את חייו. קצת אחר כך חלמתי חלום: אני יושבת על שפת המדרכה ברח' יפו בירושלים עם בני הבכור ומספרת לו בלשון עכשווית ומעט עילגת את הסיפור התנ"כי על חורבן סדום. אני מתעלמת מהמכוניות והאוטובוסים החולפים על פנינו בשאגה ואומרת: "ואז אברהם התחנן ואמר, אבל מה איכפת לך אלוהים, גם אם יש עשרה צדיקים…" דמעות זולגות מעיני ואני חושבת לעצמי, עדיין בתוך החלום, שמעולם לא שמתי לב כמה הסיפור מרגש.

וקצת אחר כך אמנם החרבתי את סדום. עזבתי את התיאטרון. ערקתי לכתיבה.

*

לחלק הראשון של הסיפור – הדייג והשד ואני

חמסין באושוויץ או הנסיך המשותק בפולין

על שלוש אחיות מאת עגנון

על מוכרת הגפרורים (ההצגה הראשונה שעשיתי)

*

Read Full Post »