Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אביעד קליינברג’

הניסיון מלמד אותי שזה מעשה לא אחראי לפרסם שני פוסטים באותו נושא בזה אחר זה. צריך להניח לקוראים לשכוח ולהתגעגע, אבל הפוסט הזה כבר נמצא כמה ימים בקצה אצבעותי. אז שיהיה…

כשקבלתי את "על שפת הים השחור" של נינו ביניאשוילי היו כמה וכמה טוענים לכתר האיור-אחד-נפלא, אבל הזמן, תבוא עליו הברכה, סינן ובחר באחד.

סנט גאורג הוא גיבורו של הסיפור הרביעי בספר. העלילה מינימלית וכמעט חסרת פיתולים: הקדוש גדל ומתמלא בחוכמה ובחסד אלוהי. כוכבו דורך בחצר המלכות, הוא יועץ חכם וגיבור חיל על מפלצות, אבל כשהוא שומע שהמלך משווה את עצמו לאלוהים הוא מחליט לפרוש. לא עוזרים הפיתויים שמציע המלך וגם לא העינויים. מסירות נפשו גורמת למענים עצמם להתנצר, אבל כשהם חוזרים לארמון הם נושקים את גלימת המלך.

וזהו איור העינויים:

מתוך "על שפת הים השחור", עיבדה ואיירה נינו ביניאשוילי

גם בקרב קדושים מעונים נחשב סנט גאורג לחריג בכמות ובעוצמת העינויים שספג. האיור היה יכול להיות ברוקי וסדיסטי (כמו סרט ההצלפות של מל גיבסון למשל אבל דף העינויים כמעט ריק. אין אביזרי כאב או תליינים. רק השורה המספרת עליהם מרחפת מעל הקדוש הכפוף, הפגיע, העירום ממתניו ומטה, שפניו מולטות.

"על שפת הים השחור" זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים לשנת 2018. בנימוקים המדויקים של חבר השופטים תואר הספר כאוונגרדי וחלומי (כפילות נדירה ואהובה), והאיור שלמעלה מפליא להמחיש את הצירוף.

האוונגרד ניכר בתיאטרון המחול המינימליסטי; נניח "עצמי לא גמור" של קסבייה לה רואה. Xavier Le Roy, Self Unfinished (1998)  (פסטיבל ישראל 2015):

אני לא יודעת אם נינו ביניאשוילי נחשפה ללה רואה, אבל גם האוונגרד וגם במת התיאטרון לא נקלעו לאיור במקרה.

מצד האוונגרד, ראו למשל את האיור שבו שומע סנט גאורג שהמלך השווה עצמו לאלוהים:

משמאל, סינדי שרמן, מימין סנט גאורג

הקדוש המשוכפל הזכיר לי את סרט הסטופ מושן "בגדי בובה" שיצרה סינדי שרמן בשנות השבעים של המאה הקודמת. (שווה לראות את כולו, אבל ישירות לענייננו – דקה 1:59 ואילך).

<p><a href="https://vimeo.com/22608426">Doll Clothes by Cindy Sherman</a> from <a href="https://vimeo.com/luorvatdesign">luorvat design</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

.

מאבקו של הקדוש הגיבור במפלצת לעומת זאת, הוא ספק דו קרב, ספק דואט מחולי-קרקסי:   

האוונגרד והתיאטרון מספקים אלמנט של משחק והרחקה מסוימת, ואילו החלום והמיתוס (אני כבר מגיעה לשם) מעצימים את הרגש. נינו מציירת את הקדוש כשחולצתו משוכה אל פניו, ואולי זה סוג של שק שבו עיוורו אותו המענים – הדיו לא מתחייבת.* אלא שבין הצורה לבין מה שהיא מייצגת, יש רווח, והרווח הזה (שקורא לי שוב, ושוב, ושוב) הוא בית גידול לחלום, למיתוס, לשירה. ובמקרה הנוכחי, סנט גאורג לא רק לבוש לעינויים, כלומר עירום למחצה וכסוי עיניים, אלא גם נתפס בעיצומה של מטמורפוזה: פלג גופו התחתון עדיין אנושי ובעליון הוא כבר נהפך לבעל חיים שחור.

בספר הילדים היחיד שלו, מונה יואל הופמן את הדברים שמורים אינם מספרים; למשל, שאנשים בלילה נהפכים לחיות; כמו כל האמירות בספר, גם זאת פתוחה לפרשנויות: האם זה קשור לנהמות שבוקעות מחדר השינה של ההורים, או לחשיכה שמעוותת את צורתם של דברים, או לחלומות שבהם הכול אפשרי?

ואנשים שעוברים עינויים, שואלת נינו ביניאשוילי, למה הם נהפכים?

אם אני זוכרת נכון, אפוטרופסו של הארי פוטר, סיריוס בלק, שרד את כלא אזבקאן הנורא, בזכות הקסם שאפשר לו להתגלגל בחיה ולכבות או לפחות להקהות לאיזה זמן את תודעתו האנושית. אבל אם הייסורים הם שהפכו את סנט גאורג לחיה, זו חתירה תחת הדוקטרינה הנוצרית שבה ייסורים מזככים וגואלים, כלומר מעצימים את הרוח.

המטמורפוזות של אובידיוס מלאות באנשים שהפכו לחיות, לצמחים, לדוממים, אם בגלל שחטאו או בגלל שהגיעו למבוי סתום וחיפשו דרך מילוט, או בגלל הצפה רגשית שהצורה האנושית לא יכלה להכיל (ליקאון שהקריב את בנו נהפך לזאב, דפנה נמלטה מאונס ונהפכה לעץ, ניובה ששכלה את כל בניה ובנותיה נהפכה לסלע מזיל דמעות וכן הלאה).

והאם בינישוילי מציירת שלב בתהליך, או שיבוש סופני, כמו שקרה לנסיך הצעיר מברבורי הבר. שקולל ונהפך לברבור. אחותו נדרשה לטוות כתונת סרפדים כדי לגאול אותו, וכיוון שחסר בה שרוול, נותרה לו כנף במקום יד. בסיפורים יכולים להציל כתבתי:

"תקלת השרוול החסר מתוארת בפיכחון טכני מצחיק, אבל התוצאה הסופית טעונה ומסתורית כמו חלום. הנסיך בעל כנף הברבור מאחד נָכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זָקָן או תאומים סיאמיים) וכוחות-על. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אָסַמבְּלָאז' (טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) של איברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה האָ-סימטרית שלו, תחושה של מוּטציה, ניסוי שהשתבש."

קסביה לה רואה אגב, הוא בעל דוקטורט בביולוגיה מולקולרית, ששאב את ההשראה למופע שלו מטרנספורמציות גנטיות של תאי גוף.


קסביה לה רואה, עצמי לא גמור. צילם פיטר גרג

האם אלה המענים שהפכו את סנט גאורג לשפן נסיונות, או סתם חדלו לראות בו אדם?

סנט גאורג הורג את הדרקון

סנט גאורג הוא הקדוש הפטרון של גאורגיה (וגם של אנגליה, אתיופיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה). הוא זכה לתהילה כשגבר על דרקון. אבל מספרו של אביעד קליינברג, רגל החזיר של האח ג'ינפרו למדתי, שאף שהקדוש נולד במאה השלישית, סיפור הדרקון צץ רק במאה האחת עשרה, ומקורו כנראה בציור אלגורי שבו נלחם הקדוש בשטן המכונה גם נחש הקדמוני. הדימוי קיבל חיים משלו והפך לפרט ביוגרפי בדיעבד. וגם לאיור הנפלא של נינו ביניאשוילי יש אזרחות כפולה של דימויי ושל מיתוס. וכך או אחרת, הוא פשוט שובר לי את הלב.

למטה, תבליט מכנסיית סנט ג'ורג' קוטל הדרקון בלוד (ישראל), שבה הוא קבור אגב, על פי אחת המסורות. 

*(הערה) הרישום לא לגמרי מתחייב גם בנוגע לעירום של החלק התחתון. אפשר לטעון שזה הטייטס שהוא לובש באיורים קודמים, אבל קו החולצה המתרוממת מטה את הכף לעירום.

***

ובלי קשר אבל חשוב!

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסופ"ש של ה-28-29 לדצמבר, תיערך תערוכת המכירה השמינית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך כיומיים בלבד ותתקיים השנה בבית בנימיני (רחוב העמל 17, תל אביב).

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה וחמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח. ההכנסות הכספיות משבע התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, אולפן פתוח ללימודי שפה, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. 

בין האמנים/ות המציגים/ות: Know Hope, עידו בראל, יאיר גרבוז, יאיר ברק, דנה יואלי, שחר יהלום, זוהר גוטסמן, אלהם רוקני, מיכל בראור, חיימי פניכל, שירה גלזרמן, ליהי חן, חניתה אילו, ליאור גריידי ועוד רבים/ות וטובים/ות.

זו הזדמנות מצויינת לרכוש אמנות מעולה, במחיר נגיש ולמען מטרה חשובה וטובה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות. לאיבנט בפייסבוק

Read Full Post »

מזמן לא הייתי בתערוכה שגרמה לי לחשוב (על אמנות ולא רק), כמו "קרנפים" של חליל בלבין ומרב קמל בגלריה עינגע. "ממולאים", זה השם הגנרי שהם העניקו  לפיסול הרך שלהם: עשרות בובות בד זעירות (20-40 ס"מ גובהן) מפורטות ואינטנסיביות שעיצבו ותפרו; הרבה זימה ואלימות, מגע של קומיקס, סוריאליזם, פיוט, בליל של גבוה ונמוך, תולדות האמנות וישראליאנה – מצלעות כבש ומג"ב ועד שבתאי צבי וט"ו בשבט.

כמה סקיצות מדפי המקרא של התערוכה (מקרא במובן

כמה סקיצות מדפי המקרא של התערוכה (מקרא במובן "מקרא מפה", לא במובן התנ"כי).

הבובות הוצבו על עמודים בחדר הפנימי של הגלריה, יער של עמודים שביניהם משוטט הקהל

כך זה נראה מרחוק:

מתוך

מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע

מתוך

מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע

יש לי שלוש הערות ארוכות על התערוכה: על המרחב, על האטימולוגיה של הדימוי, ועל הזיקה של הבובות ליצירות אחרות.

*

נתחיל במרחב:

שמעון סטיליטס מתוך סרטו של לואיס בונואל (1965) Simón del desierto

שמעון סטיליטס, מתוך סרטו של לואיס בונואל (1965) Simón del desierto

כשנכנסתי לתערוכה מיד חשבתי על שמעון סטיליטס המכונה גם "איש העמוד", נזיר סגפן מן המאה הרביעית שנטש את מנזרו (או גורש ממנו) וחי בראש עמוד שבנה, וממנו עבר לעמודים יותר ויותר גבוהים שאליהם נכבל בשרשרת. הוא היה הראשון בסגפני העמודים, טרנד מתעתע, כי מצד אחד מתרחק לו נזיר העמוד מכל הבלי העולם, הוא חשוף לפגעי הקיץ והחורף ואין לו אפילו כברת אדמה להשתרע עליה. ומצד שני הוא נגוע באקסהיביציוניזם, ראוותנות והעמדה עצמית על כן.

העמוד לא היה אגב, הבחירה הראשונה של שמעון. בהתחלה הוא ניסה צורות יותר קונבנציונליות של התבודדות, כמו סוכות וסלעים. המעבר לעמוד לא נבע רק מרצון להחמיר בסיגוף, זו היתה דרך יעילה לחמוק מהטרדות המעריצים, מה שעושה אותו אפילו יותר עכשווי ופפרצי.

שלא לדבר על הסקס; בין הניסים שעשה יש כמות בלתי מתקבלת על הדעת של נחשים (כולל נחש שמבקש מן הקדוש לרפא את זוגתו הנחשית), ואיך שלא מסתכלים על נחשים – מהצד התיאולוגי של סיפור גן עדן או מהסימבוליקה הפסיכואנליטית – הסקס נמצא במרחק נגיעה. ובהמשך לכך מתברר שיש לעמוד גם תקדימים בפולחנים פגניים, וקדושים מתבודדים בכלל, מתנסים על פי המסורת הנוצרית בשלל הזיות ופיתויים. כך נראים למשל פיתוייו של שמעון סטיליטס בסרטו של לואיס בונואל (גם בלי תרגום זה לגמרי מובן).

*

"עונג" מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע

ובחזרה לחליל בלבין ומרב קמל – אם אמנות היא שיקוף של המציאות (בכוונה או לא), אז אחיזתנו בארץ מתפרקת; אין בכלל טריטוריה ב"קרנפים", רק קצות עמודים שביניהם פעורה תהום.

בפעם הקודמת חשבתי על התפרקות המרחב כשצפיתי ב"דירת שני חדרים" 2013, הגירסה של ניב שיינפלד ואורן לאור למחול שיצרו ניר בן גל וליאת דרור ב1987. לניר וליאת היתה דירה על הבמה, שלד ברזל של דירת שני חדרים. שיינפלד ולאור הסתפקו במלבן מסקינג טייפ שהודבק לבמה בתחילת המופע והוסר בסופה.

ההבדל בין המרחב של הדירה הראשונה לשנייה הוא כמו המעשייה על שלושת החזירונים ברֶוֶורְס – מבית הברזל לבית המסקינג טייפ. ובעצם ישנה גם גרסה לאומית למעשיית החזירונים: "מאויב לאוהב", כך קרא עגנון לסיפור שבו הרוח עוקר את האוהל שנטע ומתנכל לכל מבנה שהוא מקים עד שהוא בונה בית אבן עם יסודות עמוקים. דירת מסקינג טייפ זה הכי לא יסודות ושורשים. אולי זו האחיזה בארץ שמתרופפת, ואולי רק הד נוסף של מחאת האוהלים. (מתוך הפוסט ההוא על שתי הדירות)

"קומנדו ארמון" על הברזלים 1961. צילום קרן אור, אוסף טוני אשקר. "נוער הברזלים" כך קראו בילדותי לחבורות של "פושטקים" שישבו על הברזלים שהפרידו בין המדרכה לכביש והציקו לעוברים ושבים (בעיקר לעוברות ושבות). העמודים של "קרנפים" הם כמו אותם ברזלים אחרי שהתפרקו ונסחפו זה מזה.

שבתאי צבי, מתוך

שבתאי צבי, מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע, לחצו להגדלה

מג

מג"ב מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע, לחצו להגדלה

מימין לשמאל,

מימין לשמאל – "מג"ב", "מפגרת עם חתול", "תקרית אלימה", מתוך "קרנפים" מרב קמל וחליל בלבין, גלריה עינגע

על כל עמוד של "קרנפים" מוצגת סצנה קטנה, תיאטרון בראשי תיבות שבו מככבת דמות אחת או יותר. אין מקום לתפאורות. הבמה הזעירה דורשת פתרונות פונקציונליים (בסגנון מיטת קומותיים או קבורה בקומות) וכוריאוגרפיים (למשל הפירמידה האנושית של המג"בניקים המתערטלים) ו"קומבינות" אחרות שהופכות את התערוכה לקרקס, סייד שואו של פריקים תלושים; החתול נח על רגליה של המפגרת, הכרית שעליה היא שרועה דבוקה לגופה, ואפילו לעץ שהיא חובקת כמו רקדנית-עמוד אין שורשים אלא רגליים, כאילו נדד לפה מכַּן אחר שקרס.

ואגב, גם שמעון סטיליטס עשה עוד צעד לכיוון הקרקס – כשעמד שנתיים על רגל אחת (בחיי, בגלל שהשנייה כאבה לו. ותודה לאביעד קליינברג, שבספרו "רגל החזיר של האח ג'ינפרו" מצאתי את כל הפרטים המאלפים האלה).

"קרנפים" מתחזה לתערוכה מגניבה של הוללות פרוורטית והומור פיוטי עד אינפנטילי, ובו בזמן היא גם מתעדת את התפוררות הביחד, את אובדן הפרטיות, הבושה והתקשורת האנושית. זה אנחנו שם על העמודים, רחוקים לכאורה אבל גם קרובים. בולענים מסתוריים חוררו את הטריטוריה והשאירו כל אחד לעצמו, אבל מי ששרד לא מודע לקטסטרופה, הוא ממשיך לחגוג. לא מדובר בתערוכה פוליטית שנוצרה מתוך אג'נדה. היא פשוט משקפת בתמימות, בלי שיפוט ואפילו בהנאה מסוימת את מה שקורה מסביב. אני לא נוסטלגית. אני זוכרת היטב כמה שקרי ודכאני היה הביחד ההוא, אבל אני כבר לא בטוחה שהעכשיו יותר טוב. לא בהמון.

הארכתי דיי. שתי ההערות האחרות יחכו לפעם אחרת.

והנה גם פוסט ההמשך.

*
ובשולי הדברים – קשה לי מדי לכתוב על מה שקורה בימים אלה. מוטי פוגל בטא את מה שאני מרגישה במילים מדויקות. וגם אילנה סישל ורומי אחיטוב, במודעת האבל שהדביקו ברחובות ירושלים.

IR*

עוד על אמנות ומרחב

האישה הוויטרובית – על רבקה הורן

פוסט ארכיטקטוני – על הבית שנבנה לאתגר קרת בוורשה

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

הבשורה האחרונה של פרה אנג'לי'קו

הנאהבים חסרי המזל (על ניקולא פוסן)

שני גנים – על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

וכן הלאה

Read Full Post »

אולי בגלל העומס והבלגן של החיים בזמן האחרון נזכרתי בציור הזה של ג'ובאני די פאולו (1403-1482) שבו קלרה הקדושה מצילה טובעים מסערה.

ג'יובאני די פאולו, קלרה הקדושה מצילה ספינה נטרפת

ג'ובאני די פאולו, קלרה הקדושה מצילה ספינה נטרפת, לחצו להגדלה

מה שמשך אותי לפני הכול הוא הסערה המסודרת עם הגלים המשוכפלים. זה גם הצחיק וגם הקסים אותי המתח בין הנושא הכאוטי לבין הסדר שבו הוא מתואר.

הסערה של ג'יובאני די פאולו כ

הסערה של ג'יובאני די פאולו כ"בסטה של גלים" שהזכירה לי את האבטיחים המרובעים שפותחו על ידי היפנים.

ויליאם טרנר, סופת שלג – ספינת קיטור שולחת אותות במים הרדודים מחוץ לפתח הנמל (1842) על התמונה הזאת ונסיבותיה כתבתי כאן== וגם כאן==.

ויליאם טרנר, סופת שלג – ספינת קיטור שולחת אותות במים הרדודים מחוץ לפתח הנמל (1842), לחצו להגדלה. על התמונה הזאת ונסיבותיה כתבתי כאן וגם כאן.

זאת לא הסערה ה"נורמלית" של ויליאם טרנר אלא "בסטה של גלים" שנמצאת בדיוק על קו התפר בין הנאיבי למופשט-מתימטי-אוונגרדי. שמזכירה לי את התביעה הפוטוריסטית לביטול שם התואר, "מפני ששם העצם העירום משמר את ערכו המהותי, ולשם התואר יש אופי של המעטה ושל גיוון" (מתוך "מניפסט טכני של הספרות הפוטוריסטית" 1912).

לג'ובאני די פאולו יש נטייה חזקה לנוף משוכפל. ראו למשל את הרקע בציור הקצת זוועתי שבו קלרה הקדושה מצילה ילד מזאב. הגיאומטריות הנאיבית (לכאורה ולא רק) מחצינה ומקצינה את המתח בין הרגש והיצר המתפרצים לבין הסדר האמנותי שמציעה-מביאה הצורה.

ג'יובאני די פאולו, קלרה הקדושה מצילה ילד ממלתעות זאב

ג'ובאני די פאולו, קלרה הקדושה מצילה ילד ממלתעות זאב, לחצו להגדלה

הדבר השני שחיבב עלי את הציור הוא המאגיה המובלעת בו. סנטה קלרה מצוירת בצבעי הסערה והספינה הנטרפת. האפור והלבן של לבושה הם צבעי הגלים, הקצף והמפרשים. צבע עורה זהה לצבע קורות העץ של הספינה. המכנה המשותף מדגיש את עוצמתה של הקדושה. הסערה לא שולטת בה: קרעי המפרשים המתפתלים ברוח מדגישים את הקפלים השלווים של מטפחתה, הקשיחות הגיאומטרית של קרני האור הבוקעות מגופה מנוגדת לנחשיות של החבלים המתפרעים בסערה. האפור חסר החמוקיים של גלימתה מדגיש את הגופניות והיצריות של הגלים, שנראים בין השאר, כתערוכה של אברי גוף שעירים בלתי מזוהים. הראשים שהיא מושה מן המים מחזקים את הזיקה בין הבשר לגלים. קשה מאד להבחין בין שיער ראשם לבין הגלים שבתוכם הם טבועים.

קלרה עצמה פטורה לגמרי מן היצר והחטא. אין לה בכלל חלק תחתון. כולה פנים וזרועות וחיק אימהי רחום. זה מתואר באופן ברוטאלי כמעט, על גבול הפריקיות. גופה של הקדושה נראה שבור כמו התורן שלמרגלותיו, מה שיוצר מעין זיקה בין השניים. בזכות הטוהר המוחלט שלה היא תוכל לאחות את השברים.

דמויות מתוך Freaks סרט הקאלט של טוד בראונינג (1932) שגיבוריו הם

דמויות מתוך Freaks סרט הקאלט של טוד בראונינג (1932) שגיבוריו הם "פריקים" המשתתפים בהופעות ראווה בקרקס.

*

ג'יובאני די פאולו, ניקולאוס הקדוש מציל ספינה נטרפת

ג'ובאני די פאולו, ניקולאוס הקדוש מציל ספינה נטרפת, לחצו להגדלה

לג'ובאני די פאולו יש גם ציור שבו מתואר ניקולאוס הקדוש כשהוא מציל ספינה אחרת בסערה. לכאורה, כל מה שמתקיים בתמונה של קלרה מתקיים פה ביתר שאת; הסערה של ניקולאוס היא כמעט מושגית מרוב סדר. זוהי מעין ספירת מלאי: 2 תרנים שבורים, X גלים גבוהים (לא היתה לי סבלנות לספור), 4 מפרשים חטופים, 9 נוסעים-מלחים מתפללים, 1 אישה טבועה. הסערה הזאת היא מופת של יציבות; שום דבר לא נרטב או מתנדנד. האנשים כורעים ברך כמו בכנסייה. הספינה נעוצה בין הגלים המפוחלצים ומוארת לגמרי על אף החושך שמקיף אותה. הכל כל כך ערוך ומסודר עד ששתי אצבעותיו הזקופות המתוות את הצלב נדמות לרגע כסופרות…

ואז הופיעו הספקות: ראשית, בעוד שקלרה מצילה במגע ישיר, כלומר נאחזת בחבלים הקרועים לתמיכה כשהיא מושה את הטבועים בציצית ראשם, הרי ניקולאוס מציל "בלי ידיים". יד אחת שלו תפוסה בענף של שושן צחור והאחרת מתווה את הצלב. הריחוק בולט שבעתיים על רקע תיאור הנס ב"הגדת הזהב", קובץ פופולארי של סיפורי קדושים מן המאה ה-13:

יום אחד כאשר נקלעו מספר מלחים לסכנה, התפללו כך בדמעות: "ניקולאוס, עבד האלוהים, אם אמת הדברים ששמענו עליך, הבה נדעם כעת!" מיד הופיע בפניהם מישהו בדמותו ואמר: "הנני! קראתם לי." הוא החל לעזור להם לטפל בחבלים, במפרשים ובשאר כלי הספינה ומיד חדלה הסופה לסעור. (מצוטט בספרו של אביעד קליינברג, "רגל החזיר של האח ג'ינפרו")

"הקדוש אינו מחלץ את המלחים מן הסערה 'מן הצד'," כותב קליינברג בהמשך, "הוא מפשיל שרוולים ומטפל בחבלים ובמפרשים כבקיא ורגיל".

קליינברג חוזר ומדגיש את הארציות והריאליזם של סיפורי ניקולאוס. הוא קורא לו "עושה ניסים מצליח", "פונקציונר" ו"ספק שירותים מקצועי שאינו מערב בדרך כלל ענייני דת ומוסר ביחסיו עם לקוחותיו".

זאת ועוד: לקלרה של די פאולו אין בכלל חלק גוף תחתון, לניקולאוס דווקא יש, והוא פקוק על ידי ענן שמודבק אליו בזווית משונה. ביד אחת הוא נושא אמנם את סמל הבתולין (שושן צחור) והאחרת עסוקה במחוות קודש, אבל החבל הנחשי המשתלשל ממותניו מצביע בקו ישר אל הטבועה ארוכת השיער והעירומה, כמו באיזו תוכנית מתיחות.

 ג'יובאני די פאולו, ניקולאוס הקדוש מציל ספינה נטרפת, קו ישר מקצה החבל לאישה

ג'ובאני די פאולו, ניקולאוס הקדוש מציל ספינה נטרפת, קו ישיר לטבועה היפה

הסבטקסט של התמונה הזאת / התת מודע שלה / המטען הסמלי (תלוי מאיזה דלת נכנסים) הוא עוצמת הפיתוי ומצולות החטא (אפשר לצרף אותה בקלות לסדרת אנטומיה של חלום). למעשה כשמסירים מן הציור את כותרת הנס ומביטים בו בלי דעות קדומות, אפשר לחשוב שהקדוש הוא זה שפירק את הספינה במכת קרטה, בדרכו לטבועה היפהפייה. ריימונד צ'נדלר כתב פעם על איזו בלונדינית שהיא "יכולה לגרום להגמון לפרוץ ויטראז' בבעיטה". נזכרתי בו כשהסתכלתי בניקולאוס הקדוש.

פול קליי, ספינות אחרי סערה

פול קליי, ספינות אחרי סערה

ואם כבר מדברים על שברים וסערות מסודרות: במהלך כתיבת הפוסט גיליתי שסגנון מסוים של "עבודת טלאים" (קווילטינג) נקרא "סערה בים".

סערה גיאומטרית ומבויתת (שמכסה בכל זאת על מיטה). נלקח מפה. http://pratie.blogspot.co.il/2010/07/finally-finished-my-storm-at-sea-quilt.html

סערה גיאומטרית ומבויתת (שמכסה בכל זאת על מיטה). נלקח מפה.

*

עוד באותם עניינים

גברים במיצג

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

תיאטרון הזהב של ניקולא פוסן

אנטומיה של חלום (או משהו כזה)

ילדה, חוה, צלובה

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

מתומאס מאן עד פין-אפ גירלס

*

ולקראת פורים – מחסן התחפושות של עיר האושר  פתוח כרגיל

*

Read Full Post »