Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אביב יצחקי’

סוף סוף הבנתי למה הצילום הזה של אביב יצחקי כל כך נוגע ללבי.

צילם אביב יצחקי

צילם אביב יצחקי

בראשית היה אמן הגרפיטי, שראה במה לאיילה שלו. הטחב ובעיקר העובש על הטיח המחוספס התחברו לטקסטורה של העיפרון. זמורות הקיסוס היו תפאורה ספק דו-ממדית וגם מזון.

יש סוג כזה של אמנות אורבנית, "טַפּילות על שיטה קיימת", לפי ניסוחו המלבב של ויטו אקונצ'י, הרחבה של משחק השלם-את-התמונה. הנה שתי עבודות של סנדרין אסטראד בולה שעדיין משחקת בזה כמו ילדה.

סנדרין אסטראד בולה,

סנדרין אסטראד בולה, "ציצה", חן מינימליסטי.

סנדרין אסטראד בולה,

סנדרין אסטראד בולה, "גשר הבלונים", מוסיף ממד של תיאטרון ושל פופ ארט (כל אחד בנפרד) לגשר המקורי. תיאטרון בגלל התנועה המובלעת של הלעיסה והנשיפה. פופ ארט בגלל המסטיקים הוורודים ובגלל שזה מאיר מחדש את הסדרתיות, כאילו הדמויות שגולפו אחת אחת מבשרות את הולדתו של פס הייצור.

הצילום של אביב יצחקי דומה ושונה מהצילומים האלה. מראש מוטמע בו משהו עצוב וטחוב שנוגס באיכות האיור-בספר-ילדים שלו (המובלטת על ידי הפריים הצילומי). אפילו הקיסוס קצת חולה ומכורכם. ובמשך הזמן גם הציור עצמו נבל, ואחורי הקלעים של האשליה נחשפו.

בהתחלה חשבתי שבגלל זה הוא כל כך נוגע ללבי, בגלל הנוכחות הכפולה של האשליה ושבירתה, כמו הברכט שציטטתי פה לאחרונה על "הציפור שעדיין ממשיכה לזמר על הענף שלה בזמן שהיא מנסרת אותו" (ככה הוא תיאר את האופרה שלו "מהגוני"). כן, בטח, אבל…

אחר כך חשבתי שזאת העליבות האורבנית, המאמץ להשתיל בה קסם, טבע מלאכותי, שאפילו הוא מתפרק.

ורק אתמול הבנתי שזו האיילה עצמה. היא לא יודעת שהיא מתפרקת. היא ממשיכה לנסות לכרסם את הקיסוס שלה (ואולי רק להעמיד פנים שהיא מכרסמת אותו) ברצינות ובחן. והרי זאת ההגדרה של "אירוניה טרגית" לפי הספר. הצופים מודעים למה שהדמויות בקוצר ראותן עוד לא תופסות.

הצילום לוכד את הרגע הזה, ועושה עוד משהו כמעט בלי משים: הוא מוציא את גבעול הקיסוס הימני מפוקוס ומטשטש את צבעיו, מקרב אותו בלי משים לנייר ולציור, כאילו ניסה לפצות את האיילה ולשמור על שלמות עולמה.

זהו בעצם. רק עוד משהו לסיום. בתקופה הקצרה שבה למדתי בבצלאל קיבלנו תרגיל: ללכת למקום, להביא תיעוד ולעשות בו משהו. ארנה ברומברג (שיום אחד, כשאמצא את המילים עוד אכתוב על ציוריה הנפלאים) נסעה לתל אביב וקנתה גלויה של קו החוף לתיירים. היא שכפלה אותה שוב ושוב במכונת צילום מסמכים – והמכונות של פעם היו הרבה יותר גסות ופיחמו את כל הפרטים – מה שהעלים את התכלת העזה של השמיים והים והבליט את חומת המלונות. היא צירפה לצילומים שיר הייקו אלמוני בתרגום לאה גולדברג:

הצבי על הרי האורן
אשר אין שם עלי שלכת
יודע כי בא הסתיו
רק מצליל קולו שלו.

*
בלוג הצילום של אביב יצחקי

*

עוד צילום בעיר האושר

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה (על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי)

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה (יש גם קטלוג)

יורם קופמינץ, תערוכה (יש גם קטלוג)

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

ים המלח של ורד נבון

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)

על צילום נוסף של אביב יצחקי

ועוד

*

וגם – עוד שמונה ימים לקמפיין של מגזין תוהו

*

Read Full Post »

* הכותרת בעקבות אדוורד מונק שכתב במחברותיו, "המצלמה אינה יכולה להתמודד עם ציור כל עוד לא ניתן להשתמש בה בעולם הבא או בגיהנום."

*

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב"ד)

כששאלתי את אביב יצחקי מה הסיפור של הגביעים ההזויים האלה, התברר שמדליקים בהם נרות בשעת תפילת הבוקר, לפני הדוכן של שליח הציבור. הוא אמר שריתקו אותו הטקסטורות, השעווה שנוזלת מלפנים וסימני הניגוב והשפשוף בגלל הצטברות עשן.

*

וזה מה שריתק אותי (כמה וכמה דברים):

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

דבר ראשון חשבתי על הקופסאות של ג'וזף קורנל. יש לו כמה עם שורות של גביעים, למשל זאת שלמעלה. אבל אצל קורנל הכול טהור וגבישי ועצוב ובלתי מושג כמו שלגייה בארון הזכוכית (קורנל עצמו תמיד מזכיר לי את הילד המת מ"ככלות חמש שנים" של לורקה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת).

הגביעים של יצחקי לא חנוטים ומוגנים בזכוכית, הם חיים וקשי יום. יכול להיות שזאת פרקטיקה מקובלת להפוך גביעים לפמוטות, אבל בי לפחות זה מעורר מחנק ותחושה של חסימת פִּיות. הטיפות למעלה משמאל נראות כאילו נורקו זה עתה על ידי הגביע האחרון.

*

זה לא כל כך נדיר שחפצים מואנשים או קמים לחיים (אין הבדל אמיתי בין השניים, רק הבדל של מצב צבירה ותלוי את מי שואלים). "כשאנו המתים נתעורר" כך קרא משורר החפצים דניס סילק למאמר שבו הציע לשחקנים להינעל במחסן רהיטים כדי ללמוד את החיים המרוכזים והלא ממהרים, של כסא, שולחן, או שידה.

"כשאנו המתים נתעורר" כך נקרא המחזה האחרון של איבסן. דניס סילק גנב את השם מהשחקנים ונתן אותו לחפצים (כמו שפרומתיאוס גנב את האש וכולי).

ציורי הבקבוקים של ג'ורג'יו מורנדי נראים לא פעם כפורטרט משפחתי נושן, נוקשה ומאופק:

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

לואן גוך לעומת זאת, יש סדרת ציורים שבהם אדונים-בקבוקים, חבושי מגבעות-פקקים, יד(יות)יהם על מותניהם, מתכנסים לרגלי בקבוק שנפל. הנה אחד.

ואן גוך

תיאטרון החפצים של ואן גוך. לחצו להגדלה

וראו גם הספר הנפלא ביותר (באמת).

*

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

השפשופים האקספרסיוניסטיים ברקע הגביעים הזכירו לי את שמי הכוכבים של ואן גוך. אבל אפילו יותר מזה הם הזכירו לי את אדוורד מונק, למשל את שלושת הציורים שלמעלה. בייחוד את הציור הימני, שנקרא "גיל ההתבגרות". המיטה הלבנה של הנערה הזכירה לי את המגש הבוהק של הגביעים.

אלה שתי במות (שונות ככל האפשר, ועדיין) לצללים וחרדות.

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

למעלה מימין, רישום הכנה לתפאורה של הסרט האקספרסיוניסטי "הקבינט של ד"ר קאליגרי" (1920). העולם העקום, האלכסוני והלא יציב של האספרסיוניסטים מחזיר אותי לאדוורד מונק: "בעת שִׁכרות אנחנו רואים דברים בצורה אחרת," הוא כתב, "רישום הקווים לרוב נמס, הכול נראה כתוהו ובוהו … אם רואים כוס עקומה, יש לציירה עקומה."
משמאל, הליצן הבוכה, ציור ילדות של בני נמר, שעדיין מגלם בשבילי את מהות האקספרסיוניזם.

*

ובד בבד הצילום של אביב יצחקי הוא גם ההפך הגמור. שהרי השריטות האלה ברקע אינן תוצאה של שכרות או זעקה פנימית אלא עקבות של מאבק הרבה יותר ארצי בין לכלוך לנקיון בקטע מסוים של בית כנסת. זה לכשעצמו כבר יפהפה, הפיוט שהיומיום מפיק בעל כורחו ובדרך אגב.

וזה מחזיר אותי גם לתפקיד המקורי של הגביעים ככלים של נרות תפילה. תפילות נתפסות בדרך כלל כזַכּות ורוחניות. זה הצד הנאצל והייצוגי שלהן, והצילום של יצחקי הוא כמו כניסת המשרתים, הוא חושף את צד שמאל של התפילה, צד הקשרים והחוטים המקושקשים והשריטות והיריקות. כי העולם הבא והגיהנום (בהמשך למונק מהכותרת) כולם פה אם מישהו רוצה לצלם.

יש בצילום הזה מין זרם מעמקים שסוחף אותי שוב ושוב אל הדרמטי והזועק. גם כשהופכים אותו הוא לא מתבלבל ומושך לגן עדן ולגיהנום. ועם זאת, יש הבדל של קנה מידה בין הצילום של יצחקי לפיסת המציאות שהוא ממסגר. הצילום הוא קטן ושטוח כמו מפה. הוא לא משכפל את המציאות אלא מתעד את הכוריאוגרפיה של היד המנקה. וגם את זה אני אוהבת, את הפיוט הקריר והיבש של המפה, כל מה שמאפשר לראות תבניות מלמעלה ובבת אחת.

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט ואחד מורכב ודמוי חנוכייה...) כאן http://publicdomainreview.org/collections/choregraphie-1701/ אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט, ואחד מורכב דמוי חנוכייה…) כאן אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

*

עוד על צילום (מבחר אקראי)

מיכל חלבין, מיטה באמצע הנהר

המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

אנני ליבוביץ' והאקספרסיוניסטים

זקן כחול שעורר בהלה קלה

Read Full Post »