Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אבא’

"בשלב מסוים במפגש ציין סידר שמה שקורה בו מזכיר את מה שקורה ב'הערת שוליים', סרטו החדש. אני מנסה להבין איך בדיוק ולא לגמרי מצליח," כתב אורי קליין.

להלן ההסבר.

אקדים ואומר שאני מאד אוהבת את הכתיבה של אורי קליין. את העומק והיידע, את האהבה שלו לקולנוע ורוחב האופקים. יש סרטים שלא הייתי רואה לולא כתב עליהם, ואין מחמאה גדולה מזאת. הוא הרחיב את גבולותי. מסידר יש לי הסתייגויות כאלה ואחרות. אבל לא זה הנושא, אלא המכתב הקולנועי שסידר כתב לאורי קליין (למי שהחמיץ, כאן כאמור, אפשר לראות את האדוות).

זה לא סוד שמסרים אוטוביוגרפיים מוצפנים ביצירות הבדיוניות ביותר. בפאני ואלכסנדר ברגמן מנתק את אביו הכומר הנוקשה מהמשפחה, הופך אותו לאב החורג המתעלל של אלכסנדר (המייצג את ברגמן עצמו בילדותו) ונוקם בו באכזריות.

או אם ניקח לחילופין, את סרט הבובות הדמיוני של טים ברטון הסיוט שלפני חג המולד, המתרחש בעולם של חגים, שבו ג'ק מלך הדלעת, אמן עיר ההלואין (Halloween  ליל כל הקדושים) נקלע לעיר חג המולד. הוא כל כך מוקסם מן החג המואר והחיובי שהוא מחליט להפוך לסנטה קלאוס. אבל הנסיון נועד לכישלון כי היצירה שלו ניזונה מהאופל ושייכת אליו. מבחינות מסוימות זהו הסרט החושפני ביותר של ברטון, סרט שבו הוא מסביר למה הוא מוכרח לעשות סרטים כאלה קודרים.

בכוונה בחרתי בשני סרטים מעולים, כל אחד בדרכו. קריאה ביוגרפית אינה תחליף לפרשנות וגם לא תמציתה. ובהמשך לכך, הדברים הבאים אינם ניתוח של "הערת שוליים" ואפילו לא קריאה ביוגרפית של הסרט (שקשורה מן הסתם לסידר ואביו), אלא הערת שוליים לקריאה כזאת; כי מעבר לכל הניתוחים והפרשנויות הסרט הוא גם מכתב לאורי קליין. סידר סמך על הנמען שיפענח את המסר. אחרי הכל, קליין, כמו פרופסור שקולניק האב, הוא "פילולוג" של קולנוע. אבל קליין, אולי בגלל המצוקה, המבוכה, ההפתעה – הכזיב, גם כשסידר אמר לו את זה במפורש (בציטוט שלמעלה) הוא עדיין לא קלט. להלן התרגום:

אזהרת ספוילרים למכביר (ובעצם, ההמשך מתאים ומיועד רק למי שכבר צפה).

גם שקולניק האב (=אורי קליין) וגם יריבו חסר הלב, פרופסור גרוסמן, מקַדשים את האמת. אבל האמת הזאת שלהם, כפי שמטיח שקולניק הבן בגרוסמן, היא רק מילה שמאחוריה הם מחביאים את האלימות שלהם ואת חוסר האנושיות.

שקולניק האב (=אורי קליין) משקיע את חייו במיון וקטלוג (זה מה שמבקרים עושים), ובשורה התחתונה הוא כישלון (לפי הקלישאה שכל מבקר הוא בעצם אמן מתוסכל).
שקולניק הבן (=יוסף סידר) היצירתי ש"מרכיב כדים יפים מחרסים ישנים" זוכה להכרה גורפת. ובכל זאת הוא מכבד את אביו (=אורי קליין). עד כדי כך שהוא מציג את ההתעללות שספג בילדותו כמקור להשראה. כלומר, סידר בלע איכשהו את "ההתאכזרות" של קליין (הכל כך דומיננטי בחייו, על פי עדותו) אל סרטיו הקודמים.

שקולניק הבן (=יוסף סידר) הוא פופולרי ומצליח. שקולניק האב (=אורי קליין) זוקף זאת לחובתו. הוא מאשים אותו בשטחיות ובשאיפה למצוא חן. ואם לא די בזה, אישתו של שקולניק הבן פוסקת שהוא פחדן (ראו אורי קליין שהאשים את סידר בהליכה בין הטיפות ובחוסר תעוזה). שקולניק הבן אינו מגן על עצמו, אבל ברגע האמת, שבו הוא מתבשר על הטעות ועל זכייתו שלו בפרס ישראל, הוא מגלה אומץ ומתעמת עם פרופסור גרוסמן חסר הלב. הוא מוכן לסכן את עתידו. הוא מוכיח שלא הכבוד חשוב לו, זה בסך הכל פרס, כמו שהוא אומר בהתפרצות שלו. הוא מוכן לוותר על הפרס (פרס ישראל = קאן/ברלין/אוסקר ישראלי וכן הלאה), להקריב אותו למען הקשר עם אביו הקר והמרוחק. (במפגש עם אורי קליין סידר הטיח בו שהוא קר ומרוחק. "מוזר לי לחשוב," כתב קליין, "שאני יושב מול במאי הקולנוע המעוטר ביותר בישראל – פרס בברלין, פרס בקאן, מועמדות לאוסקר, זכיות באוסקר הישראלי – וזה מה שמציק לו, שאני לא אוהב אותו ואת סרטיו; או בואו נאמר, לא אוהב אותם מספיק").

ואיך אביו (כלומר אורי קליין) גומל לו על אצילותו? הוא מבזה אותו בעיתון (שקולניק האב מבזה את בנו בראיון, קליין האב כותב ביקורת).
וקצת אחר כך, כששקולניק האב חושף את האמת, הוא שומר אותה לעצמו. ברגע האמת מתברר שפרס ישראל, כלומר הכבוד, יותר חשוב לו מהאנושיות ומהאמת.

ושמא בכל זאת יחזור בו?

הסרט הלא נקטע רגע לפני קבלת הפרס ומותיר לו איזה סיכוי לעשות את הדבר הנכון. אותו סיכוי שסידר הותיר לקליין. שקולניק האב (כלומר אורי קליין) היה יכול לחזור בו. הוא היה יכול לעלות על הבמה שלו בעתון הארץ ולהכיר בסידר ובפרס שקיבל, להכיר בכישרון הגדול של בנו. סידר סמך עליו שיבין את הרמז, אבל קליין לא הבין, פלא שסידר היה מתוסכל?

*

עוד על קולנוע באתר זה

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של טרנטינו

אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

קורסאווה חולם על ואן גוך (קריאה ביוגרפית)

ובעצם גם מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות (על סרט אנימציה)

ועוד ועוד

Read Full Post »

לילה בלי ירח, מאת שירה גפן ואתגר קרת, איורים דוד פולונסקי, תקציר למי שלא זכה:

אבא משכיב את זוהר לישון ויוצא מהחדר: "'את האור הקטן שכחת,' קראה אחריו פעמים. / 'לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמיים.' / אבא אמר ואת הדלת סגר." זוהר עצובה. על אף הבטחתו של אבא אין שום ירח בחלון וגם לא במרפסת. היא יוצאת לחיפוש אחר הירח האבוד ומגיעה לחורשה. שם היא מתדפקת על דלת בקתה ואיש קירח משרבב את ראשו: אין לו שום ירח, הוא מכריז וטורק את הדלת בפרצופה. זוהר מטפסת על סולם גבוה שנסמך אל קיר הבקתה. היא מציצה בחלון "ודרכו – אלוהימא! לא יאומן! / ירח יחף מרקד על שולחן! / וליד הפסנתר, האיש הקירח / מנעים נעימות לאורח!" היא מתפרצת לבקתה ונוזפת בבעל הבית: "שקרן שכמותך, גנב ירחים, / איך יכולת להיות כל כך אנוכי?" האיש מצטדק ומתוודה על בדידותו. גם הירח מרכין את ראשו. הוא חוזר לשמיים בעזרת הסולם ומבטיח לבקר פעם בחודש. "אז אם פעם תהיו עצובים, ילדים, / בלילה אפל בלי ירח, / תזכרו שאי-שם, באמצע היער, / יש איש אחד שמח."

 

אז על מה הסיפור? (1)

האם זה סיפור על בדידות? זה מה שכתוב פחות או יותר, באפילוג שנדחק אל הכריכה האחורית: "למחרת בבוקר זוהר סיפרה לאמא את הכל … אבל בעיקר היא סיפרה לה על איש, שרצה שיהיה לו חבר."

ואולי זה סיפור על אור, כפי שכתבה יעל דר? 

אור, או בעצם החיפוש אחריו, הוא המניע העלילתי של הסיפור, שמסופר בדיוק ובאיפוק ובעדינות ספרותית נדירה. ואור, הרבה-הרבה אור, מלווה אותו לכל אורכו בעזרת איוריו המזהירים, תרתי משמע, של פולונסקי.

איוריו עוצרי-הנשימה של דוד פולונסקי אכן מבליטים את האור; הן במשחק בין הזוהר של (זוהר) הילדה לזוהרו של הירח האבוד ושל הירחים הכוזבים הנקרים בדרכה, והן בניגוד בין הזוהר הלבן-ירחי של הילדה למצע הכסף שעליו מודפסים האיורים. הכסף הוא בו-בזמן חושך וגם סוג אחר של אור ירחי, המקושר באופן ארכיטיפי לכסף לקור ולמוות, לעומת הזהב החם והמחיה של השמש.  

 

הסלון, הבקתה והמעשייה

בלי לבטל את שתי האפשרויות אני מרגישה שהבדידות היא קודם כל של זוהר, ושהחיפוש אחרי האור הוא רק העטיפה וסיפור הכיסוי; כלומר – הנושא האמיתי של הסיפור הוא בדידותה של הילדה שנשארה לבדה, והחיפוש אחרי האב הנעדר המשתמט, האב שמשקר בקלות דעת – "לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמים", סוגר את הדלת והולך לבלות בסלון.
גם אם זה לא ממש חופף לכוונה המוצהרת של המחברים – בין הסיפור להצהרות אני בוחרת בסיפור, ו"לילה בלי ירח" מזכיר לי מעשיות רבות, כמו כיפה אדומה למשל, הנפתחות בסיטואציה משפחתית ביתית ומפליגות ממנה אל עולם הפנטסיה.
אלא שהפנטסיה, כפי שהבחינו פסיכואנליטיקאים רבים, אינה מתרחקת למעשה מן הבית ומן המשפחה אלא משקפת אותם ביתר עומק וצלילות. או במילים אחרות, הפנטסיה היא מעין חלום שאותו אפשר לפענח בעזרת הנתונים הביוגרפיים הנמסרים בסצנת הפתיחה.

החורשה שפולונסקי מצייר היא לגמרי יער של מעשייה

הדברים שכתב ההיסטוריון האמריקאי רוברט דרנטון (באירוניה מסוימת) על כיפה אדומה, חלים בהתאמות מזעריות גם על "לילה בלי ירח":

בחסכנות המוסרית של הנפש [כתב דרנטון] יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו.

ובהסבה ל"לילה בלי ירח": הבקתה בחורשה היא בבואה של הסלון המואר, ובעל הבקתה הוא בעצם האב. הדלת שהוא טורק בפרצופה של הילדה היא אותה דלת שהאב סגר בתחילת הסיפור. בפנטסיה שלה הילדה פותחת את הדלת ומתעמתת עם הבטלן האנוכי שסגר אותה, כלומר עם אביה. קודם בסצנת הפתיחה הוא שיקר ואמר שיש ירח והשאיר אותה לבדה. ועכשיו בחלום (כמו במין תקבולת הפוכה) הוא משקר וטוען שאין ירח ומשאיר אותה לבדה. (בתמונות הבאות – פעמיים חריץ הדלת)

חריץ הדלת הנסגרת של חדר השינה.

והשיקוף החלומי: חריץ הדלת הנסגרת של הבקתה.

האור שבוקע מהבקתה הוא אותו אור קסום מסתורי הבוקע משאר חדרי הבית כשהילד מתקשה להרדם בחדר החשוך. כפי שכתב פנחס שדה ב"שירת ירושלים החדשה": "הפנסים, כחמניות-ענק, שופכים אור מסתורי / כאור שרואה הילד בהקיצו לעת-חצות, והאם עודה מבשלת / לקראת החג שלמחרת…"

שני איורים. לפני ואחרי:
 
 

 

התמונה הזאת שבה הירח עוזב את הבקתה מזכירה את השורה מפונאר: "לבלי שוב הלך לו אבא ועמו האור..."

צמד הקירחים
האב ב"לילה בלי ירח" מתפצל ל"צמד קירחים", אנושי ושמיימי, שעושים חיים ביחד: הקירח המנגן והקירח הרוקד. האב חומק לסלון כמו שהירח חומק מן השמיים. בשניהם יש משהו מתעתע: "לפעמים הוא רחוק, לפעמים הוא קרוב," ככה מתארת זוהר את הירח לשוטר, "לפעמים הוא זקן, לפעמים הוא צעיר…" כלומר ילדותי וחסר אחריות.

 

אז על מה הסיפור? (2)

כש"לילה בלי ירח" יצא, הוא עורר בי הסתייגות מסוימת על אף האיורים המרהיבים. בסיפור עצמו היה משהו חלול ולא משכנע. גם קוראות נדיבות כמו גילי בר-הילל וטלי כוכבי הסתייגו בהתחלה; גילי התלוננה על סיפור דל וחרוזים מנג'סים, טלי חשבה שהחריזה מגושמת. שתיהן חזרו בן בהמשך. אבל אני לא השתכנעתי. אני כותבת את זה בעצב כי מדובר בשני סופרים מעולים שאת ספרי הילדים האחרים שלהם אני מאד אוהבת: גם את "אבא בורח עם הקרקס" של קרת, וגם את "על עלה ועל אלונה" (ש"נשמע כמו 'על הלב ועל אלונה'," אמר עליו בני, ובצדק, זה סיפור שכולו לב) ואת "בלונה" של גפן.

ובהמשך למה שכתבתי למעלה, אני יכולה גם לנסח את הבעיה: מסע חיפוש אחרי אב משתמט הוא נושא טעון ומורכב, אבל גם המחברים, כמו האב, קצת מזגזגים ומתחמקים. לרגעים הם כותבים סיפור על ילדה במצוקה – העצב, הנחישות, הדמעות, וברגעים אחרים הם גולשים למין פטפטת שנונה. ולעתים, רחוקות יותר אמנם, גם האיורים (הנפלאים והמסתוריים והטעונים) מתכחשים למצוקה ומתנהגים כאילו סתאאאם, הכל משחק. למשל באיור הבא שבו זוהר מתפלפלת עם השוטר במין חכמנות עליזה שמנתקת אותה ואת הקוראים מן הרגש.

שלא תבינו אותי לא נכון – משחקים זה נהדר. אני יכולה להיזכר לפחות בספר אחד משחקי ומבריק על ילד וירח. אהרון מ"אהרון והעיפרון הסגול" מצייר לו בתחילת הספר ירח כדי שיוכל לטייל לאור הירח, ובסופו, כשהוא רוצה לחזור הביתה הוא מוצא את חדר השינה שלו לפי הירח.

קרוב מאד להתחלה של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

לקראת הסוף של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

אבל "אהרון והעיפרון הסגול" הוא לגמרי משחקי. נקודת המשען והמוצא היא שעשועי העיפרון הקסום. בעוד ש"לילה בלי ירח" כאילו לא החליט מה הקול שלו; רגע הוא מתחייב לגרעין הרגשי ורגע הוא מתעלם ממנו ומותיר מין טעם לוואי משונה, קצת נבוב. וזה חבל שבעתיים כי יש כאן גרעין של ספר נדיר. אבות שקרנים והפנטסיה (הטרגית, הנדונה לכישלון) של הילדות שלהם למצוא אותם ולהחזיר אותם למוטב, אינם שכיחים בספרי ילדים. זה לא מספיק "חינוכי".

 

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (אבא ליצן)

אז מה עדיף, האבא-ירח המדכא של "ויהי ערב"? או האבא-ירח הנעדר של "לילה בלי ירח"?
(נעדר, נעדר), אבל אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את "הנסיכה שרצתה את הירח" הנפלא של ג'יימס ת'רבר, שבו מתברר שרק ליצנים יכולים להבין ללבן של ילדות. ואבות אינם ליצנים למרבה הצער. הלוואי שהיו.

 

מעין נ. ב.

פוסט שלם על "לילה בלי ירח" מבלי להתייחס כמעט לאיורים הקולנועיים היפהפיים של דוד פולונסקי, ולזיקה ביניהם לבין איוריו של חיים האוזמן ל "ויהי ערב"… זה כבר לא יקרה הפעם, ובכל זאת עוד איור אחד לקינוח: 

"לא, זה לא הירח, זה סתם חתול שמנמנן"

למה דווקא זה?
בגלל שלמותם החלומית של החתול-ירח והעשב המתפזר כקרני אור.
בגלל גודלם האגדתי של החרקים שנמשכים לחתול (כלומר לאור).
בגלל המסתורין ושמץ האימה המתובלים בהומור, בגלל הבעת החתול וההקפדה המענגת שבה מצויר פי הטבעת שלו.

וכיוון שכבר דובר על הקשר בין האיורים להדפסים יפניים, העדפתי אסוציאציה אחרת, יותר אישית. תצלום החתול המת של פסי גירש (יום אחד אכתוב גם עליה). וקשה (לי) שלא להיזכר בשיר החתולה הדרוסה של נתן זך: "לישון ישנה חתולה דומייה / מוות עבר על צלמה ושִינה / לשונו יבבת חתולה הומייה / לישון ישנה חתולה דומייה…

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב

עוד על ילדות והורים – גיבורות ילדות

ובלי שום קשר אבל חשוב! עצומה נגד גירוש ילדים.

אנא חיתמו והעבירו הלאה 

 http://www.atzuma.co.il/lomegarshimyeladim/

Read Full Post »

עם הגיל, נחלשת בדרך כלל קרינתם של ספרי הינקות. "ויהי ערב" הוא בין המעטים שממשיכים לבעור מעבר לנוסטלגיה. חיפוש מהיר בגוגל מאשש את הקביעה האינטואיטיבית וחושף עוד עובדה מעניינת: הרגשות שהספר מעורר הם עזים והתובנות חדות, אבל אלה גם אלה שונים ולפעמים הפוכים זה מזה. למשל כאן, וכאן, וכאן (וכן הלאה). כמו יצירת אמנות מורכבת "ויהי ערב" משקף לכל קורא משהו אחר. הפוסט הזה הוא על המפגש שלי עם ספר; עם הסיפור של פניה ברגשטיין ועם האיורים הנהדרים של חיים האוזמן. וראשית – הטקסט:

ויהי ערב / פניה ברגשטיין, על פי אנדרסן

בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
חרש, חרש טייל
ודומם הסתכל
ביער, פרדס ובניר.

ולמטה – למטה, בין כרם וגן,
ראה בית יפה וקטן.

ובתוך החצר,
בלא אח וחבר,
אט הלכה לה ילדה חביבה.
והלכו לתומם
אפרוחים ואמם
ונקרו וצייצו בחדווה.

שמחה הילדה: – אפרוחים בני-כנף,
נשחק, נשחק נא יחדיו!

שמעה תרנגולת
יפת הכרבולת
את קול הילדה בדברה,
רועדת מפחד
התחילה בורחת
ואל הקטנים קרקרה:

– שובו בני אל הלול חיש מהר,
סכנה להיות בחצר!

אך הגיעו ללול –
ונשכח הטיול,
ושלום לקטני משפחה.
התיישבו להם יחד
בסדר ונחת,
ושקט… וליל מנוחה!

אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת
בלילה כאן דלת פותחת?

כל הלול מתעורר,
כל הלול מקרקר,
אין מנוח מזאת הילדה!
אפרוחים מקפצים
ובורחים ורצים
בצפצוף ובקול חרדה.

וטסות באוויר כרבולות וכנפיים
והרעש עד לב השמיים.

אבא בא ושאל:
– מי זה, תן או שועל?
מי נכנס אל הלול בגנבה?
לא שועל, לא תנה,
זו בתי הקטנה…
חיש הביתה, ילדה לא טובה!

אסור לך, אסור לך להיכנס,
את יודעת שאבא כועס?

רציתי לתרנגולת
לתת נשיקה בכרבולת,
כי הבהלתי אותה בחצר.
להגיד לה "סליחה"
וגם "ליל מנוחה"
ופתאום נבהלו עוד יותר…

כך אמרה הילדה הקטנה
ודמעה נוצצה בעינה.

אז אבא הרים בחיבוק רחמים
את בתו הטובה, הטובה.
בשמי לילה כחולים,
בשמי לילה צלולים,
הירח חייך בחדווה.

וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח,
נשק לה גם הירח.

"ויהי ערב" שמחצית מאיוריו כחולים (כדי לחסוך מן הסתם בהפרדות צבעים) היה בילדותי הספר הכחול של העצב. יש משהו קורע לב בבדידותה של הילדה בלי "אח או חבר". אבל גם לו ההרפתקה הקטנה שלה היתה מסתיימת בהצלחה והאפרוחים היו צובאים עליה ונוהרים לחיקה, ספק אם היתה הילדה נגאלת מבדידותה. ואני לגמרי בטוחה שהנשיקה הכפולה של האב והירח לא הושיעה אותה. מצגת ה"הפי אנד" של הסופרת והמאייר, כולל מיוזיקל החיות שמרקדות ברקע, אינה מהפנטת אותי; איך יכולים הירח והאב להקל על מועקת הבדידות שהם עצמם גרמו? (כן, גרמו, גרמו) לשם כך הם צריכים להשתנות. וזה לא קורה ב"ויהי ערב", הכל נשאר אותו דבר. וחכו קצת לפני שאתם קופצים.

בביקורתה היפה של יעל דר על "לילה בלי ירח" (אתגר קרת ושירה גפן, איורים: דוד פולונסקי) היא דנה בין השאר, בזיקה של הספר ל"ויהי ערב".

"כזכור, [כותבת דר] הירח בעל הפרצוף העגול של "ויהי ערב" מלווה את כל ההתרחשות מלמעלה, ומסמן לקוראים במבעי פניו המשתנים מה לחוש כלפי הילדה." (ההדגשה שלי)

וכך, במין הערת אגב הגובלת בפליטת פה, חושפת דר את הנושא האמיתי של הספר: "ויהי ערב" הוא סיפור על דיכוי. ואת מה שמחסיר הטקסט, כלומר המוּדעות, משלימים האיורים בנדיבות. לילדה החביבה אין רגע של פרטיות. כל מעשיה ורגשותיה נמצאים תחת פיקוח צמוד. הירח הוא ספק כפילו של האב, ספק נציגו. ספק אֵל ילדותי-פגני, ספק מצלמה נסתרת. הירח מופיע בכל התמונות כמפקח עליון, אבל הוא מלווה בעשרות בעלי חיים: ציפורי יום ולילה וחיות אחרות שכולן צופות בילדה. לא, כולן, לא כל הזמן – פה ושם הן עוסקות כביכול בענייניהן, אבל באווירה הפרנואידית של "עיניים לכותל" – סביר יותר שהן רק מעמידות פנים כעוסקות בענייניהן, כמו כל סוכן סמוי. ומעל כולן מרחף הירח כמו זרקור ענקי שעוקב אחרי הילדה. לפי פרצופו החמוץ הוא מצפה שתמעד. מבחינת הממסד כבר אשמה, עוד לפני שחטאה. ובד בבד הוא גם מפקח על הקוראים הקטנים של דר, שלא ימעדו חלילה ויחטאו בתגובה עצמאית (התאפקתי לא לכתוב: שלא יחרגו חלילה מהקו הרשמי של המפלגה).

למעלה: האיור הפותח של "ויהי ערב", וכמו שכתבתי כבר, כאן, זו תמונה של תיאטרון רגע לפני התחלת ההצגה. היציעים מלאים קהל: בעלי חיים שונים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, וכוכבים ביציעי שביל החלב והעננים. והירח בתפקיד הזרקור. זו תמונה מכוננת של חיים חשופים בלי קיר רביעי, וחוסר הפרטיות והאינטימיות הם כמו חץ לבדידות.

רק פעמיים במהלך הספר הירח נראה מרוצה: בתמונה הראשונה כשהבמה ריקה מאדם, ובתמונה האחרונה כשהיוזמה העצמאית נכשלת והסדר מושב על כנו. ואלה אגב, שתי הפעמים היחידות שהירח מוזכר בטקסט. את תפקיד "האח הגדול" ושותפו של האב הוא קיבל מחיים האוזמן, המאייר. הרבה מהסוגסטיביות של הסיפור נמצאת בפער בין המילים לאיורים. הרבה מחוויית הילדוּת (שלי לפחות), נמצאת בתהום שבין ההצהרות של המבוגרים לבין המעשים.

"וכשאבא נשק לה אוהב וסולח, נשק לה גם הירח." ("ויהי ערב," האיור האחרון)

אני לא חושבת שהאוזמן הערים על ברגשטיין והגניב מעין וירוס לסיפור שלה. הוא קלט מהות מרומזת וחשף אותה באיורים. יש משהו כל כך מניפולטיבי בסצנת הסיום (של ברגשטיין) שבה מוצג הרודן כאב רחום וסולח. זו פיסת תעמולה, הבזק של טכניקת חקירה שנועדה לשבור את רוחו של הקורבן, להשכיח שאין שחר לסליחה כי לא היה שום חטא.

סתם אסוציאציה: "אמא שלי" מאת ליב קויטקו (הקומוניסט) הוא אחד משירי הערש היהודיים בספר שעליו כתבתי כאן; הדובר בשיר הוא ילד שמרדים את אמו בסיפורי הרפתקאותיו. בכל פעם שהעניינים יוצאים משליטה, לנין נחלץ לעזרתו. פעם הוא שולח טנק לחסל את חיות היער, ופעם כשהילד כמעט טובע:

אז לנין שמע מה קרה בלב ים
ולנין שלח הליקופטר לשם,
ואת כל הסופות הוא הכריע
ואותי אל הקרמל הסיע.

אמא שלי, הוי אמא שלי,
הדלת נפתחת ומי בא מולי,
אותי על ידיים מרים ומביא
ומחבק אותי כך, כמו היה זה אבי,
ושואל הוא אותי מה נשמע שם, בים.
נחשי: מיהו זה? כבר ניחשת, מן הסתם.

בני הקטן היה עצוב ועצור בתחילת כיתה א'. לא היתה כל סיבה לכאורה: הוא היה לגמרי עצמאי, היו לו חברים, לא היו לו קשיים בלימודים. המסתורין היה מעיק עד שאם אחרת, חכמה, פתרה את התעלומה. בתה הלכה לאותו גן ילדים שאליו הלך בני. הגננת הנפלאה שלהם האמינה בטוב של הילדים. זה היה הבסיס לכל מה שאמרה ועשתה. הילדה היתה עצובה כמו בני, כשהגיעה לבית הספר, והיא גם הסבירה את עצמה. היא אמרה משהו כמו: "הם [כלומר בית הספר, המערכת, הממסד] חושבים שאנחנו רעים. שאם לא ישמרו עלינו כל הזמן אנחנו נהיה רעים."

וזה מאד מעציב, ולגמרי "ויהי ערב".

למעלה ולמטה: הירח הבלתי מרוצה עוקב אחרי הילדה. החתולים כסוכנים סמויים.

רבים מהאנשים שאהבו את הספר בילדותם נוטים לצנזר אותו לילדיהם. התיקון השכיח הוא החלפת ה"ילדה לא טובה" של האב, בתואר סלחני יותר כמו "ילדה שובבה". אני לא נחרדתי מההתפרצות של האב. אנשים כועסים, זה קורה. מה שהרס אותי היה "וכשאבא נשק לה אוהב וסולח". כי את ה"סולח" הזה אי אפשר לייחס רק לאב. המספרת הסמויה והכל-יודעת חוברת אליו. זה כבר לא עידנא דריתחא אלא סיכום מוסמך. והרי זה עולם הפוך. הילדה היא שאמורה/יכולה לסלוח לאב.
כשקראתי את הסיפור לילדי לא יכולתי להגות את ה"סולח" הזה, וכיוון שגם צנזורה קשה לי מנשוא, נקלעתי למצב מעורר רחמים.

ועוד מילה על הערב. "ויהי ערב", כך נקרא הסיפור המתרחש כולו לאור הירח. אין הרבה סיפורים ליליים לילדים כל כך צעירים. כלומר – יש סיפורי לילה טוב או סיפורים שמתמודדים עם פחדי חושך וחלומות. אבל סתם סיפור שמתרחש בשעת ערב… יש משהו מוזר בבחירה הזאת, שמקבל הגברה מן האיורים הלופתים את לבך במין כחול קריר ומלנכולי. מין שקט של תיאטרון שורר על הבמה, או שקט של איזור דמדומים בין עירות לשינה, שבו הנפש מאזינה לצלילים שהוחרשו בהמולת היום.

"ויהי ערב" הוא ספר נפלא. בטרגיות שלו, בדקויות הרגש והתודעה שהוא משרטט במילים ובאיורים. מעט שמחזיק מרובה. צד הילד וצד הממסד.
וכעס זה מצב צבירה אחר של כאב. אני יודעת.

*

לחלק השני של הרשימה על "ויהי ערב": מה ראה הירח?

*

סיפורים יכולים להצילהספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

 עוד באותו עניין: בדיוק כפי שזכרתי

וכן, מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

וכן,על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס מושתק, אז מה?)

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

עוד רשימות על ילדוּת

*

דצמבר 2013 (עדכון)
טלי כוכבי, מיקירות עיר האושר (פעם, כשעוד היתה מסתובבת באינטרט) כתבה את ביום שמש בהיר תיקון מתנגן ל"ויהי ערב". ברגישות רבה היא פירקה את המטען; במקום ירח-מרגל היא כתבה קרן שמש "חמה וצוחקת" שמושיטה עזרה כמו פיה סנדקית. הילדה שלה אינה בודדה אלא "שקטה ובוטחת". ואין פלא, כשאִמהּ – בתסרוקת שהיא גרם שמיימי בפני עצמו – נותנת לה את מלוא המרחב, ההכרה והאהבה. הכול מתרחש ברחוב עכשווי צבעוני ומלא חיים, ונותרת רק התהייה – האם להחליף אבא באמא או בסבתא, זה תיקון או ניתוח מעקפים? (ולמה זה חשוב לעזאזל, מה שמציל חיים!)

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

Read Full Post »

[פוליאנה תולה מנסרות בדולח על חלונו של מר פנדלטון החולה]
חדר המיטות המפואר אך המשמים ההוא הפך לארץ האגדות. כולו היה מלא בכתמים מרצדים של אדום וירוק, סגול וכתום, זהוב וכחול. הקיר, הריצפה והרהיטים, אפילו המיטה עצמה, הוארו ברסיסים מבליחים צבעוניים.
"אוה, אוה, אוה, כמה יפה!" לחשה פוליאנה; אחר כך פרצה לפתע בצחוק. "אני פשוט חושבת שהשמש בכבודה ובעצמה מנסה לשחק במשחק, אתה לא חושב?" …
"אני חושב שהמנסרה הכי נהדרת מכולם זו את בעצמך, פוליאנה."

תזכורת עלילתית: פוליאנה, בתו של כומר חסר-כל מצפה לבובה שאמורה להגיע במשלוח צדקה. במקום הבובה מגיעים קביים קטנים. הילדה פורצת בבכי ואביה מנחם אותה בעזרת "משחק השמחה". יש רק כלל אחד במשחק: בכל מצב ולו הקשה ביותר (למשל קביים-במקום-בובה) צריך למצוא סיבה לשמוח. בגיל אחת עשרה פוליאנה מתייתמת מאביה ונשלחת לגור עם דודה פולי העשירה, המנוכרת והקפוצה. לאט לאט כובשת היתומה העליזה את לבם של כל תושבי העיירה. ודווקא אז, כשהכל מתחיל להסתדר פוליאנה נפצעת בתאונה. אנשי העיירה מתחילים לשחק ב"משחק השמחה" כדי להצהיל את רוחה, ותוך כדי כך הם עוזרים בלי משים לעצמם: העצב והמדנים נעלמים, יתום קטן מוצא בית, ודודה פולי שבורת הלב (כמסתבר) מתאחדת עם אהובה משכבר הימים.

"אז את רואה יקירתי, רק את עשית את זה. כל העיירה משחקת במשחק. וכל העיירה מאושרת יותר, וזה נפלא – והכל בזכות ילדה קטנה אחת שלימדה את האנשים משחק חדש – ואיך לשחק בו." (דודה פולי ליד מיטת חולייה של פוליאנה)

ילדים חושבים שהעולם כולו תלוי בהתנהגותם. בדרך כלל זה נגמר במפח נפש וברגשי אשם: לו רק הייתי ילד טוב, חושב ילד שהוריו התגרשו, הם לא היו נפרדים… "פוליאנה" מממש את הפנטסיה במלוא עוצמתה המגלומנית; מגע הקסם של הגיבורה הקטנה הופך כל ייאוש לשמחה, כל קור לאהבה. ולא מדובר רק במשפחתה הקרובה. פוליאנה מושיעה עיירה שלמה, על כל גלמודיהָ, מנודיהָ ונרגניהָ חשוכי המרפא.

"אבל אתה רגזן רק כלפי חוץ – בפנים אתה בכלל לא רגזן!" (פוליאנה למר פנדלטון)

וזו לא רק הפנטסיה של הילדים שמתממשת, אלא גם הפנטסיה של המבוגרים: לא משנה כמה אתה חמוץ ומיזנטרופי, עמוק בתוכך חבוי לו איש טוב וחם. העיניים התמימות של הילדה יבחינו בנסיך מבעד לקרפד ולבה הטהור ימיס את קליפתו המכוערת.

הרעיון הזה כבר מצא למעשה את ביטויו המושלם כמעט שלושים שנה קודם לכן, בספרה של פרנסס הודג'סון ברנט "לורד פונטלרוי הקטן". גיבור הספר, ילד מלא חן תמימות ואהבה, הופך את סבו העשיר השנוא והאנוכי לנדבן מלא אהבה.

אלא שיש גם כמה הבדלים מהותיים בין לורד פונטלרוי לפוליאנה; פונטלרוי הוא ילד מושלם בעל קסם מוּלד וטבעי. לא כן פוליאנה – לא מבחינת המראה החיצוני (ואל תניחו להיילי מילס לבלבל אתכם. הילדה שבספר אינה יפהפיה, היא "שמחה" שאין ראי בחדרה, כך לא תוכל לראות את הנמשים שלה) ולא מבחינת האופי. "אופיה" של פוליאנה הוא תוצאה של "טכניקה" נלמדת (הקרויה אמנם משחק כדי לחמם ולהמתיק את התרופה). זהו סוג בסיסי של חשיבה חיובית שכל אחד יכול לתרגל. מתחת לעטיפה הסיפורית "פוליאנה" הוא בעצם ספר הדרכה עצמית, וזה חלק ניכר מקסמו ומן הפיתוי הגלוי שלו. זה עבד גם עלי בתור ילדה ואפילו בתור נערה. ומי שרוצה לנצור ולשמר את הקסם הזה, טוב יעשה אם יחדל לקרוא עכשיו.

היילי מילס כפוליאנה

לורד פונטלרוי הוא פנטסיה. אבל ב"פוליאנה" יש קו מאד ארצי המיוצג על ידי ננסי המשרתת. לננסי יש כמה תפקידים בסיפור: בצד התפקיד המסורתי של המשרתים בקומדיה – לתקוע סיכות בבלון הנפוח של האדונים – היא גולשת פה ושם למעין מקהלה יוונית של איש אחד, המשקיפה מרחוק על המתרחש, אבל יותר מכל היא נציגת הקוראים: ננסי היא העוגן של הספר; שילוב של שכל ישר, חום ואמינות מוסרית. היא מבטאת את חרון אפם של הקוראים מול היחס המחפיר שלו זוכה פוליאנה, ומשמשת לה תחליף אם עד שדודה פולי תשיל את קליפתה. ננסי עריבה לאמיתותו של הסיפור. שתי רגליה נטועות עמוק במציאות. נוכחותה שוללת קריאה פנטסטית שלו.

קחו למשל, לשם השוואה, את בּוֹסֶה גיבור "מיו מיו" של אסטריד לינדרגן. בוסה כמו פוליאנה הוא יתום שהוריו המאמצים מתעמרים בו. ערב אחד, כשהוא יושב לבדו בחורשה, הוא מגלה שהוא בנו האהוב של מלך ארץ מרחקים. הוא עובר הרפתקה מפחידה ונהדרת, ובסופה, אחרי שהוא חוזר ומתאחד עם אביו המלך, הוא אומר שייתכן שדודתו המאמצת חושבת שהוא עדיין בחורשה, שהוא משחק בבקבוק ריק או באיזו פסולת אחרת ומסתכל בחלונות המוארים של משפחות שאוכלות ארוחת ערב… אבל היא טועה, כי הוא נמצא בארץ מרחקים בין צפצפות כסף מרשרשות, עם אביו המלך, וכן הלאה. ככל שבוסה מפליג בתיאורים של איפה הוא כן ואיפה הוא לא, ככל שהוא מבטיח ומשכנע, הולכת הפנטסיה ומתפוגגת, התפרים נחשפים, והלב (של המבוגר שקורא את הספר, וגם של הילד שמרגיש משהו, אי אפשר לא) הלב נקרע.

לא כן "פוליאנה". האופטימיות של הספר היא קצת עבה ורעשנית. אין בה כל שבריריות או איכות מתעתעת של פנטסיה.

"ובכן, בשם אלוהים! אני לא יכולה לראות שום דבר בקביים שיכול לשמח; מה זה משמח לקבל זוג קביים כשרצית בובה?"
פוליאנה מחאה כפיים.
"יש בהם משהו, יש משהו," קראה בגיל. "אבל גם אני לא יכולתי לגלות בהתחלה, ננסי." היא מיהרה להוסיף בכנות. "אבא היה צריך לומר לי."
"ובכן, אז עכשיו נניח שאת תספרי לי." ננסי כמעט זעמה.
"רגזנית אחת! כן, פשוט להיות שמחה מפני שאת לא – זקוקה להם!" צהלה פוליאנה בתרועת ניצחון.

יש קטע כזה ב"הקמצן" של מולייר שבו משכנעת הסרסורית את הקמצן שהכלה הענייה תזַכּה אותו בהכנסה של שנים עשר אלף ליברות בשנה. בכובד ראש היא מחשבת את כל המאכלים שהנערה לא תאכל ואת כל השמלות והתכשיטים שלא תרכוש.

השמחה על הקביים-במקום-בובה רק מפני שלא צריך אותם, מזכירה לי את ההיגיון האבסורדי של המעמד הזה. השמחה שהכומר מציע היא מכנית ותלושה ומופרכת כמו הסכום שאליו מגיעה הסרסורית. היא הופכת את גיבור השימחה לדמות בסרט מצויר שממשיכה ומדלגת בשמחה לאוויר שמעבר לצוק בלי להבחין בתהום הנפערת מתחתיה. הדילוג תלוי באשלייה. ברגע שאת מגלה את החסך את צונחת ישר לתוכו.

מרי פיקפורד כפוליאנה

יש רגע אחד שבו מכיר הספר כביכול, במגבלות השיטה. זה קורה בשלב מאוחר יחסית: פוליאנה המשותקת אינה מסוגלת לשמוח בפציעתה. היא אינה מסוגלת לשחק במשחק. הנתק הזמני הזה בין הרגש לתודעה אינו משמש להתבוננות, אירוניה או כל מורכבות אחרת, אלא מגויס כל כולו כדי לסחוט דמעות; סיפור השמחה-שאת-לא-זקוקה-לקביים הוא הסיפור המכונן של הספר. הוא מוזכר שוב ושוב, וכולנו – תושבי העיירה וקוראים – בקיאים בו. השמחה נולדה מאי-הצורך בקביים, ועכשיו שהגיבורה הקטנה זקוקה להם פתאום כולנו מאבדים את עשתונותינו. מסתבר שהקביים היו בעצם האקדח של צ'כוב, זה שמופיע במערכה הראשונה ויורה באחרונה.

[הפסוקים העליזים]
"ובכן, כך אבא היה קורא להם," היא צחקה. "התנ"ך בטח לא קרא להם כך, אבל אלה הפסוקים שמתחילים ב'שימחו בה' או 'גילו מאד' או 'הרנינו' וכל זה. אתה יודע – יש המון כאלה. פעם, כשאבא שלי הרגיש רע במיוחד, הוא ספר אותם. הוא הגיע לשמונה מאות."

ברשימה קודמת שפרסמתי בסדרה, ניסה מגיב יקר להשוות בין גילגי לפוליאנה. אבל מעבר לנמשים ולצמות גילגי אינה פוליאנה. גילגי היא ליצן, כמו הרפו מרקס. את המשחקים החתרניים שלה היא ממציאה כל זמן בעצמה.

לא כן פוליאנה. יש לה רק משחק אחד שאותו למדה מאביה, הכומר (בעל לב החב"דניק). קודם טענתי שזה לא משחק אלא שיטת הדרכה, אבל לאור המקור הדתי המפורש זה אפילו יותר קיצוני: פוליאנה אינה משחקת, היא מטיפה. פוליאנה אינה גילגי ולא הרפו מרקס, אלא ישו קטן ומנומש הגואל את אנשי העיירה. פוליאנה היא "השיה הקטנה" כפי שננסי המהימנה קוראת לה לאורך כל הספר: "שיה" כמו השה הקדוש, כמו "שה האלוהים הנושא את חטאת העולם". כלומר ישו כפי שתואר בפי יוחנן המטביל.

זאת ועוד: פציעתה של פוליאנה היא נקודת המפנה בעלילה. הכאב כמו מוסיף למשחק את המרכיב החסר של החסד והופך את פוליאנה למחוללת ניסים של ממש: היא מרפאת אלמנות מייאושן, מחזירה בתשובה אישה סוטה ("אישה צעירה מסוימת בעלת לחיים בצבע ורוד בלתי רגיל ושיער צהוב מוזר; אישה שנעלה נעלי עקב גבוהות וענדה תכשיטים זולים; אישה צעירה שהעלמה פולי הכירה היטב אותה ואת השם שיצא לה") ומאחדת אותה עם משפחתה. היא גורמת לזקן קמצן וגלמוד לאמץ ילד, מאחה את הלבבות השבורים של דודתה ושל דוקטור צ'ילטון, ואפילו מחזירה את כומר העיירה אל דרך הישר.

פוליאנה היא הילד הקטן שהפך את לבו של הענק האנוכי בסיפורו של אוסקר וויילד. לקראת מותו של הענק חוזר הילד ונגלה תחת עץ זהב עם פרות כסף ופרחים לבנים. הענק ממהר אליו ומבחין שכפות ידיו וכפות רגליו נקובות במסמרים. "אלה הם פצעי האהבה" מרגיע אותו הילד המופלא. "אתה הנחת לי פעם לשחק בגנך, היום אקח אותך אל גני שלי, גן העדן."

"אוה, אבל זה [המשחק] לא משונה – זה נחמד," טענה פוליאנה בהתלהבות. "ואנחנו שיחקנו כך תמיד מאז. וככל שזה יותר קשה, כך גדול יותר התענוג כשיוצאים מזה."

גם אבא שלי היה כומר כזה (הוא עדיין ישנו, ה"היה" מתייחס למקום שלו בילדותי) בעל לב של חב"דניק. הדת שלו היתה הציונות. היא היתה המקור המוחלט לשמחה ולגאולה. וכיוון שזר לא יבין זאת, אספר כאן את מה שסיפר לי יותר מפעם אחת: פעם, באיזו מלחמה, הוא הגיע לביקור אבלים במעברה. הבן נפל בקרב. בני המשפחה בכו. הנשים זעקו ויללו. המהומה היתה גדולה, ופתאום קמה הסבתא וקראה: "יהודים, מה אתם בוכים? תשמחו! הילד לא נרצח. הוא מת בקרב, בשביל המדינה!" ובמקום הזה היה אבי נאנח בהערצה, על הסבתא "שהראתה להם."

ועוד סיפור קטן. קטנטן (על האבסורד של המשחק): כשהייתי בגן ילדים היה לי שיער קצר ומקורזל. כשסירקו אותו הוא הזדקר לצדדים כמו בלורית השיבה המפורסמת של מנהיג מסוים. יום אחד הגעתי הביתה בוכיה: הילדים קראו לי בן גוריון. אבי אמר שזאת מחמאה, בן גוריון הוא איש דגול.

כשהייתי קטנה אהבתי את פוליאנה. קניתי את הספר לידידי כדי לחצוץ בינם לבין צערם. כשגדלתי גיליתי את התרמית. פוליאנה בגדה בי. במקום ההעצמה המובטחת היא נתנה לי טכניקה חלולה. פוליאנה ניצלה את תמימותי. היא חדרה לתוכי כגייס חמישי מטעם אבי. ועל כך קשה לי לסלוח. כי פוליאנה לא היתה סוכרייה סנטימנטלית נהדרת כמו הלורד הקטן. זה היה ספר חינוכי שמלמד אותך להשלים עם גורלך.

*

עוד גיבורות ילדות בעיר האושר:

 

עוד על ילדותי – לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

Read Full Post »

« Newer Posts