Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘תיאטרון בובות’ Category

בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

(מתוך "ליל קיץ", נתן אלתרמן)

יש קטע כזה ב"מאה שנים של בדידות" שבו מסתובב מלקיאדס הצועני בין בתי מקונדו עם שני מגנטים רבי עוצמה.

"והנקהלים סביבו נחרדו בראותם כיצד הסירים, הקערות, הצבתות ומחתות הגחלים מידרדרים ממקומותיהם, והקרשים גונחים מעוצמת יאושים של המסמרים והברגים המתאמצים להשתחרר, ואפילו חפצים שהלכו לאיבוד לפני זמן רב נתגלו במקומות שהרבו לחפשם, והיו נגררים בסאון ובערבוביה אחרי מטילי-הקסם של מלקיאדס. 'החפצים יש להם חיים משלהם,' הכריז הצועני במבטא מחוספס, 'העיקר הוא לעורר בהם את הנשמה.'

גם אלתרמן בדרכו הוא מין מלקיאדס שכזה, שמחיה חפצים במגנטי המשוררים שלו, מעורר בהם את הנשמה בדרמטיות שלא מביישת את מלקיאס.

מה שמרשים פה במיוחד הוא ההגיון החדש האלטרנטיבי שבו אלתרמן מנשים את התפאורה ודוחף אותה למרכז הבמה. (האם הוא מוצא את ההיגיון או ממציא אותו? לא רק השורש זהה. מדובר במילים סיאמיות שמחוברות באיברים חיוניים, קשה מאד להפריד ביניהן): קרני האור שיוצרות את הצללים הן רצועות מגלב שמפילות את הדמויות השחורות לרציף בזמן שבעליהן ממשיכים לטייל בנחת, מבלי להבחין במתרחש מעל לראשם ומתחת לאפם.

ולא, הם לא מתעלמים או מדחיקים כדי להנות מן הטיול. אלתרמן לא טוען את הפער הזה בנזיפה, הוא פשוט מפיק ממנו אנרגיה; זה ביקוע הגרעין שלו; ביקוע המציאות באמצעות המטפורה כדי לשחרר אנרגיה שירית.

.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

.

"הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים," כתב פעם בורחס (ועוד לא נלאיתי מצטט). וגם הדימוי הזה של אלתרמן התגלה לי מחדש לאחרונה ובעוצמה רבה, בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

ולא בכדי זה קרה דווקא שם. כי אלתרמן אמנם משתמש במילים, אבל הנפשת חפצים וגילוי חייהם הנסתרים, בהמשך לקביעתו של מלקיאדס, הם הלחם והחמאה של תיאטרון הבובות האמנותי.

ובכל מקרה, אחת מן המשתתפות עיצבה בובה לא קונבנציונלית של דמות וצלה (בלי קשר לאלתרמן או לשירו – כל הפיוט והנסיינות האמנותית של החממה מכוונים לילדים). בובה שצלה אינו סתם העדר אור, אלא כפיל שחור מוחשי שמחובר לכפות רגליה.

למטה, איור ל"המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו. גיבור הסיפור מוכר את צלו לזר מסתורי. זו הסצנה שבה מקלף הקונה את הצל מן האדמה ולוקח אותו. בהמשך הסיפור מתקיים מרדף בין האיש לצלו ששימש מן הסתם השראה לסצנה שבה פיטר פן רודף אחרי צלו שלו.

מתוך

מתוך "המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו.

.

למטה, פיטר פן תופס את צלו הנמלט, מתוך סרט האנימציה של דיסני (1953). גם בספרו של ג'יימס בארי נתלש הצל על ידי ננה הכלבה האומנת, אבל בספר אין מרדף. הצל הופך לסמרטוט ברגע שהוא נתלש מבעליו ורק כשוונדי תופרת אותו לכפות רגליו של פיטר הוא חוזר לחיים.

.

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

.

ובחזרה לתיאטרון הבובות: רק כשניסינו להנפיש את הצל ולסנכרן את תנועותיו עם תנועותיה של הבובה, התברר לנו פתאום איזו עבדות זו להיות צל, איזו רמת דריכות, התבטלות עצמית וגמישות על-אנושית זה דורש. הרבה יותר קל להיות בבואה; בבואה צריכה לחקות רק את מי שעומד מולה, בזמן שצל הוא משרתם של שני אדונים לפחות, של מי שמטיל אותו ושל מקור האור. כל תזוזה קלה של מי מהם מאלצת אותו להשתנות, להתמתח, להתכווץ, להתרוצץ מצד לצד. ובהמשך לכך – הפנס בדימוי של אלתרמן הוא לא רק מגלב, אלא גם האדון המתנשא מעל כולם, שלא לדבר על אורו (עורו) הבהיר.

אלתרמן כפי שמתברר, לא הרגיש בנוח עם הדימוי הזה. כשלאה גולדברג תרגמה את השיר לרוסית הוא לחץ עליה להחליש את השורות הנפלאות אם לא להשמיטן כליל. הוא חשש שהן יעוררו ב"איזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) … רושם דוחה … מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה."

לא ברור לי למה דווקא השורות האלה הבהילו את אלתרמן. האם החרדה הפתאומית מאסתטיציזם כרוכה במין חשש עמום שיראו לו את הגזענות? (ראו סיום המסה של עמוס נוי על קופיקו). אני לא יודעת. אבל אלתרמן היה מאז ומתמיד משורר ברוטלי, חושני וראוותני. לא מתאים לו לנהוג כמו הזאב של האחים גרים שטובל את כפותיו בקמח כדי להתחזות לעז.

אדולף גומן שכתב על כל הפרשה בפירוט, גם טרח ותרגם את התרגום של גולדברג בחזרה לעברית. והנה גם הדימוי המתוקן בפוטושופ משוררי:

לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים
בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.

לא אמנות ולא הומניזם. רק התכחשות עצמית (שלא לומר סירוס) ואסתטיציזם שקרוב יותר לאוסקר ויילד  מאשר לאלתרמן.

ואם כבר מזכירים אותו, גם אוסקר ויילד התעניין בצללים. הוא כתב בין השאר את "הדייג ונשמתו", סיפור פלאים שבו הצל אינו עבדו של הפנס אלא נשמתו של האיש.

גם לזיהוי הצל עם הנשמה יש היגיון חזותי: הצל הוא חלק בלתי נפרד מן האדם, הכפיל הערטילאי של הגוף הגשמי. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.

למטה, איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" של האחים גרים, אגדה שבה השועל הוא בעצם נסיך מכושף. הצל הלא תואם מסגיר את הנשמה האנושית הכלואה בגוף החיה.

איור של ג'יימי מיטשל ל

איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" מאוסף האחים גרים.

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

איור אחד נפלא – אורה איתן

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האם אור יכול ללכלך?

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

*

ובלי שום קשר – הפעילות של ספריית גן לוינסקי בשנת 2016 מילאה אותי שמחה וגאווה (אף שכבר אין לי חלק בעשייה). מי שרוצה לרוות קצת נחת מוזמן. ומי שרוצה להשתתף יכול לפנות לדפנה ליכטמן מנהלת הספרייה dafna.gardenlibrary@gmail.com

וגם, אחותי היקרה (גילוי נאות וזה) מקיימת סדרת הרצאות בביתה כדי לעזור לילד אהוב שחלה בסרטן ולמשפחתו. ביום חמישי הקרוב (9 במרץ) תרצה רוני מוסנזון נלקן (המוכרת גם מעיר האושר, פעם הסבירה מה זה להבין דרך הגוף ופעם ניסתה לברר עם אלוהים איזה סוג בובה הוא מעדיף להיות). רוני, בובנאית-על והחצי השני שלי בחממה ובכתיבת חפץ לב, הפכה בשנים האחרונות למטפלת בשיטת רוזן. כאן יש פרטים על הרצאתה, וכאן על הסדרה כולה.

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא מעין קטלוג לתערוכה וירטואלית שאצרתי: אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק.

מומלץ לצפות קודם בתמונות הנהדרות

*

אביגיל שימל נהייתה צלמת בגלל דניס סילק. אבא שלה היה חבר של דניס. בעצם הם הם היו ארבעה: דניס סילק, הרולד שימל, אריה זקס ויהודה עמיחי. ארבעה משוררים שהיו כל כך מעורבבים זה בזה שקראו לעצמם "המשפחה". יגאל סרנה סיפר על זה קצת. שימל הכירה את דניס מאז שנולדה. רוב התמונות צולמו בזמן ששוטטו ביחד כמו זוג נוודים ארכיטיפי – הזקן בכובע הקש והנערה.

האינטימיות ביניהם מורגשת, כמו גם הקיום המובן מאליו של עולם ה"דברים" כפי שדניס התעקש לקרוא לחפצים, כמו שאחרים קוראים לאסקימואים אינואיטים. חיפצון בשבילו היה סוג של האנשה מזוקקת. "חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים," כתב, "כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה." (מתוך "כשאנו המתים נעור" תרגמה עמליה עפרת).

באנתולוגיה מתורגמת משירת נאזים חיכמאת הוא לא בחר בשירי הכלא הנחשבים שלו, אלא בשירי חפצים ואיברים: "שיר המלפפון המופיע על שולחנו ומבשר את האביב כשבחוץ השלג מגיע עד ברכיים, מלפפון צעיר, יבלולי ורענן כמרגנית. או שיר הקלה על ששפמו של סטלין כבר לא טובל במרק שלנו." (כפי שסיפרה עזה צבי).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

שימל אומרת שדניס רב עם אִמהּ כי חשב שהעליבה את אחת הבובות. בזמן אחר במקום אחר הוא היה שאמאן. כאן הקצו לו את שמורת הטבע שנקראת אמנות והוא כל הזמן חרג ממנה. וגם את זה רואים בתמונות. רואים את דניס. בלי מסכות. כלומר עם; המסכה על פי דניס, מסלקת מן השחקן את כתם אנושיותו המוחלטת ונותנת לו דריסת רגל בעולם החפצים.

דיאן ארבוס, ללא כותרת

דיאן ארבוס, ללא כותרת

וזה ההישג העצום של שימל. היכולת שלה ל[ה]ראות את דניס; אינטימי, נינוח, משחק, ובו בזמן מורכב וחשוף כמו אצל דיאן ארבוס.

חשבתי הרבה על ארבוס כשהסתכלתי בדניס של שימל; ארבוס תמיד הסתייגה שלא לומר נרתעה מרעיון "הקומפוזיציה". היא הצהירה שאין לה מושג מה זאת קופוזיציה טובה. היא רק מגששת את דרכה למה שמוצא חן בעיניה. היא דיברה גם על rightness לעומת wrongness (מישהו צריך לכתוב פעם על השימוש של ארבוס בשפה, על המנהג שלה לגזור שמות עצם משמות תואר למשל): "לפעמים אני אוהבת את הנכונות ולפעמים את השגיאתיות. וככה גם בקומפוזיציה."

קורה ששימל נענית לפיתויי הקומפוזיציה. התוצאה יפהפייה, עד כדי כך שכללתי אחת בתערוכה על אף האיכות המעט פלקטית מוחצנת. אבל בדרך כלל העין הרגישה והחכמה שלה פועלת מאחורי הקלעים, או אולי כגיס חמישי שתומך בדניס ובאופן הייחודי שבו חווה את עולם החפצים ושיכול בקלות להיתפס כשרירותי ומופרך, ובזכות שימל מתעורר כאן איזה ספק ואפילו תחושה מטרידה, כמו בכל פעם שמתערערים גבולות המציאות. 

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל. "האמת היא שמברשת נעליים או כובע (כמו אצל מגריט למשל), הם בעצם מסיכות." כתב דניס. בצילום של אביגיל שימל, צל העץ על חזהו של דניס מספק גוף צר אלטרנטיבי לראש-נעל, מתווך בעדינות בין החיים האנושיים לחפציים.

רנה מגריט

רנה מגריט

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

 דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים== של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מAGUA של פינה באוש. הבובות של דניס הן לא תדמיות.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מהפינה באוש למעלה. דניס זה לא על הפער בין המציאות לפנטזיה או לתדמית. ה"שגיאתיות" גמורה ומוחצנת, אבל כמה העננים מגבים את השיער והסומק של הפנים ומתחרזים איתם. ועוד שורה של דקויות: היחס בין הצ'ופצ'יק של הברט לכף היד הענקית הוא כמו הערה קומית על פרופורציות. והשיח הכהה משמאל שמאפשר את שחור הברט לא כחור בתמונה ולא כמגזרת. וגם הפסים העקומים והמקומטים בחולצה משתפים פעולה עם הטורסו הקרוע, ועוד ועוד.

*

דניס חי על הגבול. באופן הקיומי מטפורי וגם פשוטו כמשמעו. הוא גר בירושלים על הגבול עם ירדן. השירותים שלו היו בחוץ. יום אחד הוא החליט לבנות שירותים צמודים לבית והתברר שהם דורכים על קו ההפרדה. הירדנים הגישו קובלנה לוועידת שביתת הנשק ולבסוף הוחלט להרשות לו להשתמש בשירותים ובלבד שייכנס אליהם מהבית ולא מבחוץ.

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מתברר ששירים של דניס סילק נלמדים בבגרות המורחבת בספרות; אחת המורות הציגה אותו בטעות כמשוררת פלשתינאית. וגם זה כמו כל הסיפורים שקשורים לדניס איכשהו מצחיק ומכאיב ומשבש הרככיות וגבולות. אולי דניס סילק הפלשתינאית היא כמו ררוז סלבי, האלטר אגו הנשי של מרסל דושאן. יש זיקה משונה בין סילק לדושאן נביא הרדי מייד. רק שאצל דניס הכל היה קרוב יותר ורגשי. ואני לא מדברת רק על אסלת קו ההפרדה לעומת המשתנה שדושאן הציב במוזיאון. אני מותחת את זה גם להבדל בין האבק שדניס לא הסכים לנקות בטענה שהוא "צריך" אותו (ראו בהקדמה), לאבק ש"אושר" על ידי דושאן כחלק מן "הזכוכית הגדולה" (ראו תמונה).

וזה בדיוק העניין. כי אם דניס היה רק שאמאן שהוטל קדימה במכונת הזמן, היה קל יותר להטמיע אותו ו"להשתמש" בו. אבל בה במידה היה בו צד האוונגרד המנוכר והמחוספס, שעסק בפירוק, לא באיחוי. כמו שאמר הדס עפרת על מחזותיו: "כל רגל של הכסא היא יישות נפרדת. לראש אין יד שתעזור לו לנגב את דמעותיו." דניס טען שגם חלקים של הגוף האנושי הם חפצים בזכות עצמם, מה שהופך אותו לאמן גוף. אבל על כך בפעם אחרת, אני כבר מכבה את האור בפוסט הזה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה==). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו כאן==)

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו)

*

בלי להמעיט בצד הכובד, מבליחה מדי פעם גם שמחה כמעט ילדית

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח מתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה וצל העץ (הנחבא בעצמו מאחורי הבית) מציץ כמין ראש חלופי.

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח ומתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה. בכלל הקווים האנכיים מקפצים-מתנגנים. ואילו צל העץ (החבוי למחצה במשחק משלו) מציץ כמין ראש חלופי.

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

*

אני מקורבת לדניס מצד החפצים והתיאטרון, ובכל זאת שיר לסיום:

1.
מה ילד שותה?
תורה וחלב משדי אמו.
מה ילד לומר?
את האי של שמו וגופו
כנגד הזרות הגדולה של העולם.
הוא מרים מבט אל אמו,
נישא בחלום אמהותה
וחוקר את החידה שהיא עצמה לא פתרה.

2.
כשהוא נשלח ליטול את ידיו לפני האוכל,
הוא משחק ביבשות מבועות סבון,
וחוזר נקי ואפל.
מה הוא אוכל?
כדורי לחם של התקוממות,
ובשר בקר פרוס דק,
מתובל בשיחת הסועדים.

3.
נורא לאכול
אוכל מוכן עם המתים.
הם קמים להובילו
בין העצים החיים.
נורא להתבונן במטוטלת
ולא לדעת למה השעון כולו מצלצל.

דניס סילק, 1980. תרגמה אירית סלע

*

כל הזכויות על תצלומי דניס סילק שמורות לאביגיל שימל

את הסיפור על השירותים של דניס שמעתי מנחמה שפרן, מדריכת טיולים בירושלים.

*

עוד באותם עניינים

לפוסטים על שפת חפצים, הפניתי בסוף ההקדמה

לפוסטים על צילום, בסוף התערוכה

ובאופן אחר גם:

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

חיוכי האתמול והמחר

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

איור וכוראוגרפיה – הערה שנייה על תום זיידמן פרויד

*

Read Full Post »

דניס סילק (1998-1928) משורר ומחזאי בשפה האנגלית ואיש בובות וחפצים.

*

1. סיפור

חשבתי הרבה איך להציג את דניס ואת הקשר הייחודי שלו לעולם החפצים. בסוף החלטתי לספר סיפור. שמעתי אותו ממיקי מבורך. זה סיפור אמיתי על חזרת הקריאה של "חיזור" ו"נישואין", שני מחזות קצרים שדניס כתב. פא צ'וא, ישראלית ממוצא סיני עם שיער ארוך וחלק, ביימה אותם. מיקי אומרת שזה סיפור על פא. היא צודקת כמובן, אבל זה גם סיפור על דניס.

ובכן, חזרת הקריאה נערכה בביתו של דניס. הבית שמייקל שוסטר קרא לו "הבקתה המכושפת", היה מלא בחפצים; גם חפצים מיוחדים כמו בובת הבונרקו שדניס היה מכסה בטענה שהיא מעבירה עליו ביקורת, וגם חפצים רגילים וזולים שדניס אהב וכיבד. המתרגמת חנה עמית כוכבי סיפרה שפעם ניסתה לנגב את מעטה האבק שנח על המטבח ודניס הזדעק שזה האבק שלו, הוא צריך אותו. הוא לא היה נגוע בַּגזענות האספנית שמעדיפה חפצים בעלי יופי או ייחוס. הוא זיהה גם את הנשמה של החפץ הפשוט יותר. בזמן אחר, במקום אחר הוא היה יכול להיות שמאן.

לחפצים אגב, הוא התעקש לקרוא "דברים": things. ולא objects כמקובל בתיאטרון חפצים. אבל נחזור לסיפור.

בחזרה השתתפו השחקנים, רוני פיסקר, מיקי מבורך, ורחל ברדור שהיתה שחקנית תסכיתים בקול ישראל (מיקי תמיד מוסיפה פרטים כאלה שממקמים ומחיים את הסיפור), וגם דניס עצמו ופא הבמאית, שהיה לה כאמור שיער סיני ארוך וחלק (ומן הידועות היא שיש לי חולשה לשיער). ואולי גם אנשים נוספים מצוות ההפקה.

לדניס אגב, היו רק שתי כוסות בבית ובאחת מהן היה פרח. כשבא אורח היה צריך לשטוף את הכוס עם הפרח כדי שהאורח יוכל לשתות. למה היו לו רק שתי כוסות? כי הוא לא יכול היה לשאת את יתמותן של הכוסות העודפות בימים דלי אורחים.

ובכל מקרה, עניין הכוסות נפתר איכשהו וכל אחד מהמשתתפים מצא לו מקום. פא ישבה על הרצפה, שעונה אל שידת מגירות. החזרה היתה איטית ורגועה. אחרי כל משפט עצרו לאסוציאציות והערות. הקריאה התמשכה כשלוש שעות ואחרי שהסתיימה, פא רמזה לרוני שיתקרב. התברר שאחת המגירות היתה פתוחה מעט כשהתיישבה וקווצה משערה השחור והארוך השתרבבה לתוכה. כשנשענה לאחור המגירה נסגרה בחוזקה והשיער נתפס ומשך את ראשה לעבר התקרה. היא ישבה כל הקריאה בסנטר מורם בגלל השיער הלכוד.

למה התאפקה? כי היא סינית מנומסת, זה חלק מהתרבות. ומלבד זאת למדה מאמא שלה שככל שמתאפקים יותר גדֵל העונג שבשחרור. ולמה זה סיפור על דניס? כי רק בבקתה המכושפת שלו יכלה מגירה להשתלט על אדם ולהפעיל אותו במשך שלוש שעות כאילו היה בובה. רק אצלו יכלה במאית להפוך למריונטה כששערה הארוך מחליף את חוטי המנגנון.

דניס סילק מנסה לשתות משתי כוסות בבת אחת ומתלבט בכל פעם כיצד לעשות זאת, זהו עיסוק סיזיפי שבו הוא חוזר על הניסיון בדרכים שונות  ובכל פעם חוזר לנקודת ההתחלה. צילמה: אביגיל שימל. לחצו להגדלה

דניס סילק מנסה לשתות משתי כוסות בבת אחת. בכל פעם שהוא נכשל הוא חוזר לנקודת ההתחלה. צילמה: אביגיל שימל. וכל הזכויות שמורות לה. לחצו פעמיים להגדלה

*

2. תערוכה

אביגיל שימל היא צלמת. היא צילמה את דניס במשך שנים. צילומים נהדרים עם חפצים ומסכות שמסלקים את "כתם אנושיותו המוחלטת" (כניסוחו של דניס) וחושפים את אזרחותו השנייה – ואולי הראשונה – בעולם הבובות והחפצים. ועכשיו תרועת חצוצרה:

בשבוע הבא תיפתח כאן בבלוג תערוכת צילומים

אביגיל שימל, דניס סילק

כולכם מוזמנים

לתערוכה    וגם    לקטלוג

*

3. שיחה

לא הייתי קרובה במיוחד לדניס. ידעתי מיהו והוא ידע מי אני. ראיתי הצגות שלו. הוא ראה את שלי. לפחות אחת. יום אחד, כשהתגוררתי בארצות הברית קבלתי חבילה עם ספר: מחזות לאנשים ולבובות וכתבים אחרים על תיאטרון מאת דניס סילק. הוא שלח לי אותו, עם הקדשה רשמית מעט נבוכה. בדיעבד אני חושבת שזאת היתה הזמנה לשיחה. פחות משנה אחר כך הוא נפטר. התערוכה הזאת היא המשך של שיחת ה"דברים" שבה פתח. לקח לי קצת זמן לענות לו, אני יודעת; שש עשרה שנה זה כלום בזמן-חפצים.

HAK

*

עוד פוסטים על שפת חפצים

פניה ברגשטיין והליצן

הו אהובת עשרים ושבעת חושי

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

חייל הבדיל האמיץ

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

ועוד המון

*

Read Full Post »

זהו הראיון הנלבב שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים.

הוא נכתב לכבוד "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא", מוסף של כתב העת מקף שערך שועי רז.

ההערות שהוספתי בשוליו מתפרסמות רק כאן. (אפשר להגיע אליהן בלחיצה על מספר ההערה).

בצד "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא" יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר

העורכים הקבועים של מקף. לרכישת כתב העת אנא כתבו ליואב איתמר yoitamar@gmail.com

הרישומים הטכניים המלווים את הראיון הם של בתיה קולטון, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי

*

רוני מוסנזון נלקן / ראיון עם אלוהים בנושא תיאטרון בובות

עם עשר הערות שוליים [1] מאת מרית בן ישראל

.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
(משנה, פאה א' א')

אלהים שלום, קודם כל אני רוצה להודות לך שהסכמת להתראיין. חשוב לי שתדע שאני מתייחסת לראיון בכל הרצינות, שתמיד היית חלק מעבודתי [2],  ושאני לא רואה בכך ראיון היתולי. לכבוד עצום הוא לי.

רציתי לשאול שאלה ישירה. בעבר עשיתי הרבה מאוד נסיונות ליצור הצגות שיעבירו משהו ממך, מהמסתורין והדינמיקה הפנימית המאפיינת אותך. עבדתי קשה מאוד ולמעשה חשתי שנכשלתי. זה היה כמו לתפוס קרן שמש. למרות כל העבודה, תמיד חמקת ממני. לכן חשבתי עכשיו לתפוס את השור בקרניו, אם אתה מוכן לקבל את הדימוי הזה, ולשאול אותך משהו ישיר, מקווה שלא יהיה בוטה מידי.

כמו שאתה יודע, בני האדם פיתחו סוגים שונים של בובות, מסיבות שונות ומשונות. רציתי לדעת באיזה סוג תיאטרון בובות היית מוכן להופיע? [3]  האם היית מעדיף להיות מוצג כבובת כפפה? חוטים? מוט? צלליות? (אלה הטכניקות הקלאסיות המסורתיות, אתה יודע מה זה מסורת)

בובת כפפה, איירה בתיה קולטון

בובת כפפה (רנטגן), איירה בתיה קולטון

למקרה שלא לגמרי ברור לך, אפרט. כבובת כפפה היית מופיע עם ראש גדול, גוף כמו שק וידיים קצרות. היד של המפעיל היתה נכנסת לתוכך ועל כן היית מונע בכח הזרוע, כמו שאומרים. אם היית מרבה במילים זה היה משעמם למדי, ולכן רוב הסיכויים שהיית מדבר בקול צווחני, בדיאלוגים קצרים בסגנון עשה, לא תעשה, עשה, לא תעשה, כן, לא, כן, לא… וגם התנועות שלך היו גסות ובוטות. האם היית מוכן למשל שפנץ' ירביץ לך עם נבוט על הראש? אני שואלת מכיוון שבתיאטרון בובות כפפה אם אין "אקשן" זה די משעמם, ואי אפשר לעשות הרבה דברים. זה די מוגבל. הפעולות המעניינות ביותר הן מכות כאלה ואחרות או חיבוקים וריקודים… לכן אם היית מוכן להיות בובת כפפה רוב הסיכויים שהיית מרביץ ומקבל מכות [4].  אני תוהה איך זה בשבילך?

בובות כפפה, איירה בתיה קולטון

בובות כפפה, איירה בתיה קולטון

האפשרות האחרת היא להיות מריונטה. בובת חוטים. אבל אני חייבת להגיד שבעניין הזה אני מרגישה קצת לא נוח לחשוב שמישהו יפעיל אותך עם חוטים, כאילו יש מישהו מעליך. למרות שאני לא יודעת אם להכניס יד לתוכך זה עדיף, ובכל זאת אינטואיטיבית אני מרגישה שאי אפשר למשוך את אלוהים בחוטים. אבל אולי דווקא אתה היית מעדיף את זה. היית בטח נראה כך הרבה יותר נשגב. היה אפשר לעשות אותך ממש בצלמנו כדמותנו [5],  עם גוף פרופורציונאלי. היית יכול להיות ממש יפה ככה. התנועות שלך היו יכולות להיות מאוד הרמוניות. כדאי לך לקרוא את המאמר של קלייסט, הוא מדבר בדיוק על זה, על המקום שבו המכני ביותר והאלוהי ביותר נפגשים. בתכל'ס די קשה להפעיל בובת חוטים ויכול להיות שהתנועות שלך יהיו קצת בלתי נשלטות ובלתי רצוניות. לעיתים אתה עלול לקפוץ וההליכה שלך תראה קצת משונה, אבל במיטבן יש משהו מאוד הרמוני בבובות חוטים. אני אבין אם תעדיף את הטכניקה הזאת, למרות שכאמור, באופן אישי זה פחות נראה לי.

מריונטה, בובת חוטים, איירה בתיה קולטון

מריונטה, בובת חוטים, איירה בתיה קולטון

אפשר גם לתקוע בך מוט ואז התנועה היא ככה משהו בין בובת כפפה למריונטה. תהיה הרבה יותר נשלט מאשר בובת חוטים כי המוט הנוקשה מאפשר שליטה יותר ישירה, כמובן שהמפעיל יהיה מתחתך וזה מבחינתי כבר מרגיש קצת יותר טוב, שתופעל מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה, ויחד עם זה תוכל להיות פרופורציונאלי כמו בובת חוטים. כלומר, תוכל להיות קצת יותר דומה לנו ויהיה אפשר לעצב אותך יותר יפה ולא גרוטסקי ומעוות כמו בובת כפפה. תהיה כמובן פחות אלים מבובת כפפה. אולי קצת נוקשה אבל אפשר לשייך את הנוקשות הזאת למלכותיות אם רוצים. אם כי אני בדרך כלל לא קונה את זה. זה לפעמים נראה בעיני קצת טפשי במקרה הטוב, ומשעמם במקרה הרע. כמו שאתה רואה, אני לא מחזיקה מי יודע מה מבובות מוט. איך זה נראה בעיניך? מה גם שצריך לתקוע מוט במרכז הגוף וגם בכפות הידיים, לא יודעת אם תרגיש עם זה כל כך נוח. זה מרגיש די מוגבל.

בובת מקל, איירה בתיה קולטון

בובת מקל, איירה בתיה קולטון

ותראה, יש גם אפשרות קלאסית של צלליות. למעשה בתרבויות שונות ייצגו אותך באמצעות צלליות, כאילו לא להראות אותך ישירות, בגלל כל העניין של לא תעשה לך פסל ותמונה. ככה כאילו רואים רק את הצל שלך ולא ממש אותך. אבל בעצם אנחנו כאלה מקובעים במחשבה שלנו שמהר מאוד מתרגלים והופכים את האין ליש ומתחילים לראות את הצללית כדמות. אז מה השגנו בזה בעצם? זה בדיוק העניין שאני מרגישה לגביך שאולי בגללו אף פעם לא הצלחתי ממש "לצוד" או "ללכוד" אותך בתיאטרון בובות, וסליחה על הביטויים האלה, אבל כן, תמיד היתה לי תחושה שבסוף הדמויות מתקבעות והמסתורין חומק למקום אחר בלתי נתפס. אבל חזרה לצלליות, זו דווקא אפשרות די נחמדה. אמנם תהיה שטוח [6], אבל המשחק בין הבובה השטוחה לצללית המופיעה על המסך הוא בסך הכל די רב רובדי. אפשר להשיג לא מעט אפקטים וניואנסים (סליחה על הלועזית). אתה יכול להיות די מעניין בצלליות. נראה לי שמכל הטכניקות אתה בטח תופיע הכי פילוסופי בצלליות, כי יש להן נטייה לעורר מחשבה. אם כי גם בהן יש סגנונות שונים. אתה יכול להופיע בצלליות יותר רוחני ונשגב או יותר מצחיק וגרוטסקי כמו דמויות הלצים בתיאטרון האינדונזי או קרגוז בתיאטרון הטורקי. מכיוון שהדמויות מופיעות בפרופיל למצחיקות ביניהן יש הרבה פעמים אתה יודע מה גדול, ואני לא יודעת איך תרגיש לגבי זה. אבל אם תרצה אפשר גם לעשות אותך נשגב, עם תווי פנים עדינים ומרקם מחורר. יעבור דרכך אור [7]. אולי זה דומה לאיך שאתה באמת? יחד עם זה אני חייבת להגיד שה"כאילו" הזה בצלליות עושה לי הרגשה פחות טובה. בעיני כבר עדיף להיות כפפה. לפחות לא מתיימרים לשום דבר אחר. זה טפשי וכולם יודעים שזה טפשי.

תיאטרון צלליות, איירה בתיה קולטון

תיאטרון צלליות, איירה בתיה קולטון

היית בכלל מוכן להיות טפשי?

ומצחיק?

זה בסדר מבחינתך?

כי אתה יודע, אני לא יודעת איך אתה, אבל אנחנו די זקוקים לצחוק לפעמים. זה מנער את האבק מכל מה שהתקבע, ואז אפשר שוב לראות דברים מחדש. ובעניין הזה נראה לי חיוני גם מבחינתך שנצחק לפעמים, אחרת גם אותך נתפוס הרבה יותר סטטי כזה. רציני. וזה בדיוק העניין לגבי פסל ותמונה. כאילו היינו צריכים לא לעשות אותך בתיאטרון בובות כדי לא להפוך אותך לפסל ותמונה. אבל אני חושבת בדיוק ההיפך. דווקא בתיאטרון בובות, כשמניעים את הדמות שלך והיא מקבלת חיים, פתאום אנחנו מתפלאים. אתה מפתיע אותנו, מופיע דווקא איפה שאנחנו לא מתכוונים. כאילו אני מתאמצת מתאמצת מתאמצת ובסוף אתה מפתיע. איכשהו תמיד תופיע לא בכח הזרוע שלי (תרתי משמע בתיאטרון בובות, אם אתה מבין למה אני מתכוונת…) [8]

אין מה לעשות, אנחנו זקוקים לקצת הפוגה מכל הרצינות הזאת והעול של החיים. כי בעצם מה שקורה כשאנחנו קצת "מתערבלים" זה שאנחנו שוב יכולים להתפלא. והפליאה היא המקום שבו אנחנו קולטים אותך ככה, מעבר לצורה.

אז תגיד שאם ככה, מה אני מתעקשת כל כך להחליט איזה סוג בובה מתאים לך? כאילו הכל היה יכול להתאים, לא משנה מה. אבל בעניין הזה, אלהים, אני אגיד לך משהו. אתה הרי מופשט. זה ידוע. אתה מעבר לכל צורה. בכל אופן לפחות במקומות הכי גבוהים שלך ככה אתה. ומה אני אגיד לך, אני לא. אנחנו לא. אני לא מופשטת. אני ארצית וחומרית. אפילו הייתי אומרת מאוד. יותר ממה שהייתי רוצה. אבל ככה זה, לצערי זה מה שאני נוכחת בו יותר ויותר במהלך החיים שלי. ולחומר יש חוקים משלו. בדיוק כמו בתיאטרון בובות. כן, לפחות משהו למדתי מזה. ואני לא ממש מבינה עד הסוף את המופשטות שלך. אתה איכשהו תמיד נשאר לי בלתי מובן ובלתי נתפס. לכן עניין הבובות. זה לא רק מה מתאים לך. זה מה מתאים לי. גם אני קיימת. כן, למרות שאני מוגבלת (סליחה על שמץ הכעס בקולי, פשוט לפעמים זה קצת קשה) [9].

כשאני חושבת על זה, מה שאני בעצם שואלת אותך זה: מתוך איזה מוגבלות תצא הכי אתה? כי בעצם כל הבובות האלה הן מה זה מוגבלות. כמוני: אני לא יכולה לתפוס אותך כי אני שטוחה, חלקית, חד מימדית, מוגבלת, נכה, מעוותת, גסה, מלאכותית, מוגזמת, מגוחכת, פתטית, גרוטסקית, מטופשת. ואני שואלת: אתה מוכן בכל זאת להופיע איתי? [10]

הה?

*

עשר הערות לראיון עם אלוהים

*

עוד פוסט אורח של רוני – להבין דרך הגוף

וגם ויכוח כמעט תיאולוגי  גילגי ואני, לעומת רוני ואניקה 

*

עוד על תיאטרון בובות

מלחמה ושלום בחמש דקות

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

קו נקודה, ז'אק דרידה

האוסף הכי הכי

סעודת הפיות (או סופי קאל בתיאטרון הבובות)

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק 

ועוד

*

Read Full Post »

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

בנובמבר 2012 תיפתח החממה השנייה של תיאטרון הקרון לאמנים מכל התחומים שרוצים לערוק לעולם הילדים. כל הפרטים בהמשך. ולפני כן, כמה מילים על החממה הראשונה שגם אותה היה לי הכבוד והעונג לרכז; עונג גדול באמת, כי האנשים שנבחרו בזהירות היו מוכשרים, מלאי תשוקה ורוח מוסקטרית (כולם בעד אחד, אחד בעד כולם).

בפסטיבל הבובות שיתקיים בירושלים בשבוע שבין ה5 ל10 באוגוסט, תוכלו לראות חמש מן התוצאות הראשונות:

הילדה אילת על פי קדיה מולודובסקי, טקסט יקר ללבי במיוחד בעיבוד יפהפה שכולו נפש, של גליה שומר. התמונה אגב, אינה מסגירה את פלאי העיצוב. לכל המשפחה, מגיל 5.

יום ה'  ה9.8 בשעות 11:00 ו-12:30 בתיאטרון החאן – במה 3

מתוך הילדה אילת מאת גליה שומר על פי קדיה מולודובסקי. התמונה אינה מגלה את סודות העיצוב.

*

מיקי מאוס והחייזר האיום – נמר גולן יוצר תיאטרון בובות מקורי ונלבב משלושה כדורי ג'גלינג. נמר שהוא להטוטן במקצועו, מגשים בין השאר את הפנטזיה שהולידה את החממה – על אמנים מתחומים שונים שיַפְרו את תיאטרון הבובות (ולמען הגילוי הנאות – הוא גם בני היקר).
המופע שמתאים לכל המשפחה מגיל 5, יוצג במסגרת "סברס, ערבי קברט למבוגרים ולנוער" בחצר תיאטרון החאן (חינם!)

יום ב' 6.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם הדיילות של עמית דוידסון ורותם וולק, ו-וונדרלנד של דינה גולדשטיין).
יום ג' 7.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם מופע הגרמופון של יעל רסולי, והסיפור על דומה ודומי של קרן דמבינסקי ומיטל רז – מי שלא ראה אותן בשנה שעברה – עונג מובטח!)
וגם – ביום ה' 9.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם במסגרת "אנגלי, צרפתי ורוסי – ערב אהבה למירי פארי" – לקט מן הערב ההוא (שבו תהפוך אמנם מיני מאוס למירי מאוס).

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, מתוך מיקימאוס והחייזר האיום – צולם במהלך חזרה

*

ואחרון חביב: דרקון, חייט ושתי צמות – שלוש מתנות בכרטיס אחד:

הדרקון הוא הדרקון השחור של לאה גולדברג, זה שניסה לחטוף את בתו של צ'ן סו לין. שירה של לאה גולדברג הופך לתיאטרון מחול מוזיקלי עשיר ומינימליסטי (ואם זה נשמע כמו ניגוד – הסוד הוא בצירופים שמזכירים את העונג הצרוף שעליו כתבתי כאן). יצירתן של מיכל לוטן ואליה לוי בשיתוף עם ניר לנדא ותומר דמסקי.

מתוך "בארץ סין" של לאה גולדברג, צולם במהלך חזרה

החייט – חייט קטן עורך מסע גדול מבלי לצאת מחדרו. מסתבר שמעבר למציאות האפורה יש עוד עולם קסום ופלאי. המופע הלירי של אורנן ברייר מעורר (כמו הילדה אילת, אבל אחרת) את כוחות הריפוי של הדמיון.

החייט הקטן רוכב על סוס-מכונת תפירה – צולם במהלך חזרה

ושתי הצמות – הן של גילגי-בילבי שהולכת לקרקס. נעמה מאיר, אנרכיסטית שכולה תום, ולי מינצי המעצבת שערקה מעולם האיור (עוד אחת שמגשימה את הפנטזיה הבינתחומית של החממה!) ומצליחה להיות בו-בזמן גם מקורית וגם נאמנה לעולמה של גילגי בת-גרב, ואסף פרידמן, יצרו תיאטרון צבעוני ופראי של גוף דגדוגים וגרביים.

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

דרקון, חייט ושתי צמות, לכל המשפחה מגיל 4 – כ90 דקות, כולל טיול קטן בשכונת נחלאות. נקודת המפגש גן התות/בוסתן ספרדי, רח' הכרמל 26 פינת רח' מזכרת משה 4. ניתן להגיע דרך שעה הכניסה ברח' אגריפס 73 מול שוק מחנה יהודה.

יום ג' 7.8 בשעות 17:00 ו-18:00
יום ד' 8.8 בשעות 17:00 ו-18:00

*

ועוד כמה מילים לסיום: מעבר לדמיון, להומור ולפיוט, בולטת השונות בין חמש העבודות. וזה אולי משמח אותי יותר מכל. כי שונות פירושה שאיש לא התאים את עצמו לתבנית מוכנה מראש. להפך, כל יוצר חיפש ומצא את דרכו שלו. "האמנות בשבילי היא מדע החירות", אמר יוזף בויס. גם בשבילי, מרית.

וזו גם ההזדמנות לומר תודה ענקית לכל מי שלקח חלק בפרוייקט. ובייחוד לשותפתי היקרה רוני מוסנזון נלקן ולדליה יפה מעין ולד"ר נעמי יואלי שיזמו, השתתפו ותמכו בכל לב.

עוד טעימות מפרוייקטים נוספים שנולדו בחממה:

ארצ'ימבולדו הוא צייר איטלקי מהמאה ה16 (לא, הוא לא למד בחממה) אבל בהשראתו יצרו מיכל אבולעפיה ואסף פרידמן את דמותו של יצור הפרא ברמלי משלל חיות אפריקאיות. בהמשך קיבל הפרוייקט מפנה חדש, לא פחות מרתק (עוד לא הגיע הזמן לגלות).

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

*

שתי תמונות מתוך עבודות של סימון שנהב

סימון שנהב, בובת איילה

סימון שנהב – עולם של נקודות בשחור לבן

*

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד", על חתול נחמד שיושב על מרבד ועוד ועוד יצורים יותר ויותר גדולים מגיעים ומתיישבים לבדו, עד שהוא מתרגז ומבריח את כולם, ונשאר שוב לבד. בגרסה של מורן כל המשתתפים מתרוממים מן המרבד עצמו.

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד"

*

תמונות מעבודות של הילה פלשקס בחממה:

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה של קדיה מולודובסקי, ספינה בהשראה פוטוריסטית

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה מאת קדיה מולודובסקי

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

*

בימים אלה החלה ההרשמה לחממה הבאה שתוקדש לתיאטרון קטן

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה: ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, מספרי סיפורים, מוסיקאים, במאים, בובנאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים, שרוצים ליצור תיאטרון קטן לילדים.

מה מקבלים?

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון קטן. היכרות עם טקסטים איכותיים, קלסיים ועכשוויים, פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

מה זה תיאטרון קטן?

תיאטרון שמיועד לילדים קטנים, מקטנטנים בני שנתיים ועד גן חובה (למה שרק גדולים ייהנו מאמנות).
תיאטרון שנמצא בחצי הדרך בין סיפור להצגה.
"סיפור" במקרה הזה, יכול להיות גם שיר או אוסף שירים. הוא יכול להיות ללא מילים, או כמעט ללא מילים.
תיאטרון קטן משתמש בכל האמצעים של תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי, רק באופן יותר צנוע וחופשי.

כלומר, הקורס יעסוק ב: תיאטרון ספר ואיור, תיאטרון חפצים וחומרים,  תיאטרון צעצוע (כמו תיאטרון חלון, רק זעיר), בובת דיאלוג, תיאטרון דימויים, תיאטרון מחול, בחירת טקסטים, עיבודם ויצירת תסריטים ללא מילים, והכל מתוך הקפדה משולשת על: פשטות הפקתית, אמנותיות ופיוט, קשב וקשר עם הקהל.

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. אני אהיה שם כל הזמן, ולצדי יעבדו ד"ר נעמי יואלי על הגשת טקסט ועל הקשב והקשר עם הקהל, רוני מוסנזון נלקן על בובת דיאלוג ועל סיפורי עם, גיא שרף על המוסיקה ואורחים אחרים שיוזמנו לפי הצרכים שיעלו מן העבודות.
כמו כן יתקיימו מפגשים עם אמני תיאטרון וסיפור, כמו פטריסיה אודונובן, יהונתן בן חיים, גליה לוי גרד, עלינא אשבל, ושחר מרום שישוחחו על יצירתם.

עוד משהו שצריך לציין? אולי שרוני מוסנזון נלקן ואני כתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי.

*

14 מפגשים, פעם בשבועיים בימי רביעי 11:00-16:00
תנאי קבלה: ראיון אישי הכולל תיק עבודות

לפרטים ניתן לפנות לתיאטרון הקרון
טל 02-5618514 שלוחה 18
או במייל hamama@traintheater.co.il

ואם אתם מכירים אמן כזה, שרוצה לערוק לעולם הילדים – אתם מוזמנים להעביר לו!

*

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

עוד הצגות בפסטיבל הבובות 2012 שעליהן כתבתי כאן

פירט באמבט

קו נקודה

קרקס קוביות

האוסף הכי הכי   ואגב, גם אנטוניו קטלנו, האמן האיטלקי שלחש ליהונתן בן חיים את האוסף הכי הכי, מתארח בפסטיבל בהצגה והסדנא – טיק טק טיק טק

איפה גברת גבאי?

*

ועוד המלצה להצגה שעוד לא ראיתי ואני משתוקקת לראות –  סוואנה הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי (שהיה תלמיד שלי בשכבר הימים) למבוגרים ולנוער.

מתוך סוואנה, הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי

Read Full Post »

לפתע פתאום, בסוף 2011 כתבה מירי פארי *  שלושה סיפורים ריאליסטיים לגמרי: סיפור אנגלי, סיפור צרפתי וסיפור רוסי במין מחווה לסיפורים קלסיים בתרגומים נושנים. קוראים מיטיבי לכת יזהו חלק מהדמויות החולפות בתוכם כשחקני משנה או סטטיסטים, אבל זה רק הבונוס. כל אחד מן הסיפורים הוא מרגש, חכם, מצחיק ומלא חיים, ובכל אחד מהם ברגע השיא, יש קטע של תיאטרון בובות; בסיפור האנגלי זה מופע של פנץ' וג'ודי שבו צופים הגיבורה הג'יין אוסטינית וידידיה, בסיפור הצרפתי זו גרסה חתרנית של ה"קמצן" שמעלים משרתי המרקיז בכיכובם של תפוחי אדמה. והסיפור הרוסי מתרחש באכסניה עלובה שאליה מגיע אורח גרמני, יואכים פון קלייסט עם ארגז המריונטות הפלאי שלו.

הסיפורים גדושים בדמויות וברגעים בלתי נשכחים. אם זה השופט הזחוח והחמסני מן הסיפור האנגלי שמבקר בתחנת המשטרה כדי לעיין בקלסתרי הפושעים: "מאחר והיה אדם יסודי, האמין שאם יראה את הפושע לפני היכנסו לאולם המשפט, יחסוך זמן יקר וכסף ציבורי. בהיותו בקיא בתכונות האנושיות המתגלמות בפרצופים הוא יכול לכתוב את גזר הדין עוד קודם למשפט." ואם זו המרקיזה היפהפייה והילדותית מן הסיפור הצרפתי, המוקפת במעריצים שמחמיאים לה על משחקה בהצגה: "ועל כל מחמאה ענתה שגם פּיפוֹן [כלבלב המחמד שלה] נהנה מאד והייתה פונה אליו לחוות דעתו ומחלקת עמו עוד בונבון." או הילד החולה אליושה מן הסיפור הרוסי, המתבונן בטלאי הטפט הפרחוני המואר בקרן שמש ורואה עצמו כאילו הוא בגן של ורדים.

והשפה הציורית והחושנית, מן האפרסקים החייכנים שבוחרת הילדה מהסיפור הרוסי, ועד לכלה האנגלית, עם חיוך המלאך על מזבח שהיא מחייכת, בהשחילה חוט רקמה חדש.

ותיאטרון הבובות, הו, תיאטרון הבובות, הוא מחליף צבעים כל הזמן! רגע הוא ראי עקום שבו משתקפים הגיבורים, ורגע הרהור פילוסופי על החיים והאמנות, ורגע השראה ופיוט מזוקק.

ציירה מירי פארי (לחצו להגדלה)

* מירי פארי היא בובנאית, אמנית וכותבת. ב-1989 הקימה את בית הספר לאמנות תיאטרון הבובות, שהפך למרכז תיאטרון הבובות בחולון. היא יזמה והקימה גם את הפסטיבל הבינלאומי ואת מוזיאון הבובות היפהפה (ממש כדאי!), שאותו היא מנהלת עד היום.

ובלי שום קשר, היא חברה יקרה של נעמי יואלי ושלי. ובקיצור – החלטנו לקיים ערב אהבה למירי ולסיפוריה. נעמי יואלי תקרא, ואחרים יצטרפו במחוות של מיצג, מוסיקה ובובות.

*

מי מתי איפה וכמה?

יום חמישי, 28 ליוני, גלריה-תיאטרון החנות, רחוב העלייה 31, תל אביב. שתי תוכניות:

תוכנית א' – 20:00 – צרפתי ואנגלי
תוכנית ב' – 22:00 – רוסי

מנחה: מרית בן ישראל, קוראתנעמי יואלי
משתתפים (במיצג, במוסיקה, בבובות) אורנן ברייר, נמר גולן, שלומית גופר, איקי גלעד, אריאל דורון, דינה דקל, שחר מרום, יוסי מר חיים, הדס עפרת, הילה פלשקס.

לכבוד הערב הדפסנו מהדורה מיוחדת של שלושת הסיפורים, 75 עותקים חתומים וממוספרים בכריכה קשה. 

מחיר כרטיס יחיד לתוכנית א' או ב' – 40 ₪ (כולל ספר ומשקה)
מחיר כרטיס זוגי לתוכנית א' או ב' – 50 ₪ (כולל ספר אחד ושני משקאות)
מחיר ליחיד (רץ מרתון) לשתי התוכניות – 50 ₪ (ספר אחד, שני משקאות)

ספר בלבד – 30  ₪

כל אחד חייב בכרטיס לכיסוי העלויות.

מספר המקומות מוגבל!

להזמנת כרטיסים אנא שלחו לי הודעה דרך הבלוג ואל תשכחו לציין תוכנית א' או ב'.

מירי פארי

***

עוד באותו עניין (כלומר תיאטרון בובות אמנותי)

סעודת הפיות (או תיאטרון הבובות של סופי קאל)

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

קרקס קוביות

האוסף הכי הכי

חייל הבדיל האמיץ

ועוד ועוד

Read Full Post »

"פיראט באמבט" היא הצגת ילדים מצחיקה וחתרנית, שעוסקת בדילמות קיומיות בחיוך שיש בו גם דמעה. היא יצאה לעולם לא מזמן, בסופו של מסע שהתחיל לפני שנים, כשמרים זלצברג וציפור פרומקין קנו אמבטיה ושוטטו איתה בירושלים כמו הצמד מסרטו הקצר של רומאן פולנסקי "שני אנשים וארון" (1958).

הן רצו לעשות הצגה באמבטיה, רצוי על פיראטים. הן חיפשו בספרים ולא מצאו סיפור מתאים. בסוף הן כתבו אותו בעצמן: מחזה לפיראט ולאמבט. היה לי הכבוד והעונג ללוות את התהליך (גילוי נאות).

יכולתי לכתוב על השפה הבימתית. לא חסרות המצאות חזותיות בהצגה. אבל לב לבה של "פיראט באמבט" נמצא במחזה, בסיפור. וכדי להסביר למה הוא כל כך נפלא אני צריכה לספר אותו קודם, בקיצור ארוך ועתיר ספוילרים. ראו הוזהרתם!

*

"פיראט באמבט" – סיפור ההצגה

וכך זה מתחיל: וילון אמבטיה נפתח כמסך תיאטרון; מאחוריו מתגלים שלושה ברווזי גומי שמרקדים על שפת האמבטיה לצלילי אגם הברבורים. אל תוך ההרמוניה פולש צלצול טלפון צורמני. "הטלפון" של המקלחת רוטט כמו בסרט מצויר. יד מגששת נשלחת אליו מעמקי האמבטיה. זוהי ידו של סְמי, שודד הים המתגורר באמבטיה עם ברווזיו האהובים.
"בוקר טוב," אומר קול נשי מעברו האחר של הטלפון.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"האם אני מדברת עם סְמי הפיראט?" שואל הקול.
"כן, סְמי הפיראט."
"אבל זה לא ייתכן."
"למה לא?" שואל סְמי מבולבל.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב," עונה הקול.
הדוברת היא שרונה מאגודת הפיראטים הבינלאומית. היא מתקשרת לברר האם סְמי מחזיק בתעודת פיראט. לא? חמור מאד, בלי תעודה הוא לא יוכל יותר להיות פיראט. מה הוא צריך לעשות? למצוא אוצר, כמובן. יש לו יום אחד שבמהלכו הוא צריך למצוא אוצר ולהתנהג כמו פיראט. איך מתנהג פיראט? הו, זה קל מאד, אומרת שרונה, ומדקלמת את כללי היסוד: "הפיראט מחסל את אויביו. הפיראט מתבטל בכל הזדמנות. הפיראט לא מצחצח שיניים, לא מחליף תחתונים, והכי חשוב: אמבטיה – לעולם לא!"

יש כמה בעיות עם הכללים האלה: ראשית, סְמי מזכיר קצת את הפר פרדיננד. לבו הרך והחומל אינו נוטה לחיסולים. שנית, לא קל להתבטל כשאתה מטופל בשלושה ברווזונים. ושלישית, סְמי דווקא אוהב להחליף תחתונים, ויותר מכל הוא אוהב לעשות אמבטיה.

ובכל זאת הוא יוצא לדרך. כלומר, הוא מנסה לפחות; בכל פעם שהוא מוכן להפליג, אחד הברווזים שלו מטיל ביצה. ("עוד מישהו רוצה להטיל ביצה?" שואל סְמי המתוסכל את הקהל, בתום שרשרת עיכובים.)

בסופו של דבר הם יוצאים לדרך ומותקפים על ידי צבא יתושים. סְמי נלחם באומץ ולוכד את מפקדם שמתחנן על חייו בזמזומית וטוען שגם לו יש ברווזים קטנים בבית! סְמי משחרר אותו כמובן. הטלפון מצלצל.
"בוקר טוב," אומרת שרונה.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב!" היא נוזפת בו.
"סליחה," הוא אומר.
"פיראטים גם לא מתנצלים!" היא אומרת. "נו, איך התקדמנו?" היא מבררת, ולא מרוצה מתשובתו; כדי להרשים אותה סְמי צריך לחסל מפלצת אמיתית, ירוקה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא שואל, כולו תקווה.
"אמבטיה – לעולם לא!" היא מתרתחת ומנתקת את השיחה.

סְמי מחפש מפלצת ומוצא תנין ירוק ונשכני. הוא מפרש את הנשכנות שלו כרעב והולך להכין לו ארוחה. התנין כפוי-הטובה בולע את שלושת ברווזיו. סְמי מחלץ אותם בזה אחר זה ומשליך את הנבל מספינתו. אבל עכשיו הברוווזים שלו רעבים. הוא מתקשר להזמין פיצה. שרונה (שנמצאת בכל מקום, כמו האח הגדול) עונה לטלפון. היא לא מרוצה מזה שסְמי מחזיק ברווזים על הסיפון. מאד לא פיראטי מצדו! היא דורשת ממנו להתבטל ומנחה אותו, שלב אחרי שלב: "שכב על הגב, שים משקפי שמש, ספור את השחפים בשמיים…" וכן הלאה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא מברר.
"לא!" היא קוראת וטורקת את הטלפון.

סמי וברווזיו. איור של בתיה קולטון, בעקבות ההצגה. לחצו להגדלה!

סְמי המסכן, הוא דווקא מנסה להתבטל אבל הברווזונים הרעבים מקימים מהומה. הוא קם לבשל להם, ובינתיים עד שהאוכל יהיה מוכן הוא שם מכונת כביסה. כשהוא תולה אותה לייבוש, שחף חצוף מחרבן לו על התחתונים. הוא מחזיר אותם למכונה, וחוזר חלילה. וכך הוא מתרוצץ לו בין הברווזים לאוכל, לכביסה, עד שמותש כולו, הוא צונח ונרדם.

בחלומו הטלפון שוב מצלצל. השפופרת מתרוממת מעצמה ובולשת בספינה. ואז היא מתחילה ללחוש לו דברי חנופה ולפתות אותו להיפטר מהברווזים. "קח את הברווזים שלך, סְמי, ושים אותם על סירה קטנה. חשוב רק על התעודה…" מזמרת שרונה בקולה המהפנט. החפצים נעים מעצמם. הסירה מתרוממת לתוך ידו של סְמי. הוא משלח את הברווזים. מנופף להם בממחטה. הרוח מתגברת והופכת לסערה. אנחנו עדיין בחלום. האמבטיה מתהפכת והופכת לצוללת. סְמי מגיע לאי בודד (בעצם זה החלוק שלו שמוטל על האמבטיה ההפוכה. השרוול הריק משמש כמנהרה והכיס כמערה). הוא מוצא תיבת אוצר ופותח אותה. מן התיבה מזנקת לה שפופרת המקלחת, מסתחררת מתרוננת: "מזל טוב סְמי, מזל טוב סְמי, מצאת את האוצר!"
"שרונה? אַת האוצר?!" הוא נדהם. הוא רוצה לקרוא לברווזים שלו אבל אין יותר ברווזים. "אנחנו פה רק שנינו," היא מזכירה לו, "נפטרנו מהבעיה!" זה לא מוצא חן בעיני סְמי. עוד מעט לילה. הוא דואג. הוא בכלל לא אוהב את החלום הזה. הוא מתאמץ להתעורר בעזרת הקהל, אבל מי שמעיר אותו לבסוף הם הברווזים האהובים שמטפסים עליו ומגעגעים. סְמי מאושר. זה היה רק חלום. הוא לא איבד את הברווזים שלו. איזה סיוט, הכל בגלל שרונה, מי צריך תעודה! הוא אומר, ואז הוא קולט פתאום את ההשלכות של מה שאמר: אם לא צריך תעודה, אפשר… לעשות אמבטיה!
הוא פותח את הברז, ובמקום טיפות של מים, צונח מן הטוש אשד של אבנים יקרות. האוצר היה כמסתבר בבית, מתחת לאפו. ושוב מצלצל הטלפון: שרונה כמובן. היא מתקשרת לברך אותו על קבלת התעודה.
"איך אתה חוגג?" היא מתעניינת.
"אני מקריא סיפור לילה טוב לברווזים שלי," הוא עונה.
"הפיראט אינו מקריא סיפורי לילה טוב," היא נוזפת בו.
"אבל אני פיראט," הוא אומר, "ואני כן מקריא סיפורי לילה טוב לברווזים שלי."

הוא מניח את השפופרת על כנה, ומתחיל: "היה היה פעם פיראט שקראו לו סְמי. והיו לו שלושה ברווזים…"

*

עד כאן הסיפור (בהשמטות ניכרות וכואבות). ועכשיו נניח לרגע לרוח השטות והפנטזיה ונחזור למציאות, כלומר לאותן דילמות שהוזכרו בהתחלה, ושבהן מטפלת ההצגה בחיוך שיש בו גם אנחה או דמעה:

*

המתח בין התשוקה להתקבלות והכרה, לבין הנאמנות לעצמך

סְמי הוא פיראט; פיראט באמבט עם ברווזי גומי. אלא שהממסד (בדמות שרונה, הבירוקרטית המצמררת) אינו מסתפק בהגדרה עצמית. הוא דורש תעודה. הוא מצפה מסְמי לנהוג על פי כללים נוקשים הנוגדים את אישיותו. גם סְמי עצמו משתוקק לתעודה. הוא באמת משתדל לרַצות את שרונה. אבל אחרי שרשרת של כשלונות מצחיקים ומסויטים הוא מבין את מחיר ההכרה. הוא מחליט להישאר נאמן לעצמו ולאהוביו. ודווקא ברגע הזה של הוויתור, שבו הוא עובר על האיסור המפורש ובוחר באמבטיה, דווקא אז הוא זוכה באוצר ובתעודה!
ואם לא די בזה – הוא יוצר תקדים: מעכשיו מותר גם לפיראטים לספר סיפורי לילה טוב. הוא מרחיב ומגמיש את גבולות המיינסטרים (סיפור חיי, העסק הזה).

*

האם אפשר להיות פיראט ולשבת ליד שולחן, או איפה האוצר?

סְמי הוא פיראט-אמא וגם עקרת-בית שדואגת לבישולים ולנקיונות. אין אמא בקהל שלא מחייכת בהזדהות למראה התמונה שבה הברווזים מטפסים על סְמי הישן ומעירים אותו בגעגועים, או כשמישהו תמיד צריך פיפי (סליחה, להטיל ביצה) בדיוק כשכולם ערוכים לצאת, או כשסְמי מנסה להרשים את שרונה בקשיחותו הפיראטית בזמן שהברווזונים זקוקים לו, והוא חוזר ומסמן להם שֶ-ששש… עוד קצת סבלנות, הוא כבר מתפנה…

כל יצירה היא גם פורטרט עצמי; "מאדאם בובארי זה אני", אמר פלובר. סְמי הוא ציפור ומרים. גם הן כמוהו, מתמרנות בין חיי הבית לחיי הפנטזיה, בין האימהות לאמנות. במהלך החזרות ראיתי שוב ושוב איך הפלגות עתירות רום ומפלצות, נקטעות כשהילדים מתקשרים: זה שכח לקחת אוכל לבית ספר, וזה חייב לספר משהו. שלא לדבר על חופשות מבית הספר…

"לבנות הדרקון באשר הן", זו ההקדשה הפותחת את ספרי "בנות הדרקון" ומעוררת צחוק של הבנה והזדהות. כש"פיראט באמבט" יהפוך לספר (במהרה, אם זה תלוי בי!) אפשר יהיה להקדיש אותו לכל האמהות הפיראטיות, שמגלות את האוצר, לא במרחקים אלא בבית, מתחת לאפן.

זוכרים את סיפורו של רבי נחמן מברסלב על בן המלך שנפל לשיגעון? הוא חשב שהוא הינדיק (תרנגול הודו), וישב עירום מתחת לשולחן וניזון משיירי ארוחות. [הסיפור מובא במלואו בסוף הרשומה הזאת], עד שהרופא החכם לימד אותו שאפשר להיות הינדיק גם אם יושבים אל השולחן. ובחזרה לציפור ומרים: אפשר להיות פיראט גם אם עושים אמבטיה וקוראים סיפורי לילה טוב. עובדה.

*

זה לא בן, זה לא בת, זה… פיראט

הקהל של "פיראט באמבט" שמח ונהנה אבל בסוף ההצגה, כולם, ילדים והורים כאחד, שואלים: "זה בן או בת?" (הכוונה לשחקן שמגלם את סְמי, האם הוא בן או בת?).
ואני מצטטת בתשובה, את מה שאמרה ציפור בהרמת כוסית לכבוד הולדת ההצגה: "אחרי שנים של נסיונות במעבדה, הצלחנו לגדל מגדר חדש. הוא לא בן, היא לא בת, גבירותיי ורבותיי, קבלו את… הפיראט!"
ובמילים אחרות (גם הן של ציפור): "אחד הנושאים הסמויים-גלויים בהצגה, מבחינתי, הוא שאישה מגלמת תפקיד של גבר. זה עדיין לא מובן מאליו, למרות מאות ואולי אלפי שנים שבהן גברים גילמו תפקידי נשים…"

וגם זה חלק מהקסם, המורכבות, השחרור משבלונות, ססמאות ושאר מרעין בישין.

*

ולסיום, המאמר שלא נכתב

"לכוד בין לובן הלוויתן ללובן המטבח." כך מגדיר גיא בן נר את מובי דיק שלו, סרטון סלפסטיק אילם המתרחש בתוך מטבח ביתי, בהשתתפות בתו. וזה כל כך קשור ל"פיראט באמבט"… הן מצד שפת החפצים (שבכלל לא הגעתי אליה) והן מצד המתח בין הבית והמשפחה לחיי הרפתקאות. יכולתי לכתוב מאמר שלם על האופן שבו מטפלות אמניות-נשים בנושא לעומת האמן-הגבר. אבל הארכתי דיי. תהנו.

*

פיראט באמבט

הצגה מאת ציפור פרומקין ומירים זלצברג
בימוי: ציפור פרומקין
משחק, הפעלה ועיצוב: מירים זלצברג
יעוץ אמנותי: מרית בן-ישראל
מוזיקה: אסף מתתיהו
תאורה: שחר מרום
הפקה: תיאטרון הקרון

כל הזכויות על הסיפור שמורות כמובן לציפור פרומקין ומרים זלצברג

*

עוד על מגדר:

סעודת הפיות, (או תיאטרון הבובות של סופי קאל)

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

האישה שרצתה להיות מלך

מה זאת אהבת? מחשבות על זוגיות, יצירה, מגדר וקורבנוּת, בעקבות נדודי ארסמון מאת מרי דה מורגן

 *

עוד על הצגות ילדים

על האוסף הכי הכי

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים? (על בתו של יאן)

על קרקס קוביות ועל התיאטרון של הבאוהאוס

ועוד

*

Read Full Post »

פוסט שני על "נסיכת הצעצוע" מאת מרי דה מורגן

לפוסט הראשון – צרחות של דגים (כולל תקציר הסיפור)

נסיכת הצעצוע התרגום המלא

*

אולימפיה או החליפה של פרוחור פטרוביץ'

כשאומרים שא. ת. א. הופמן השפיע על מרי דה מורגן, מתכוונים למשל לסיפור הנפלא איש החול  ולזיקה בין אולימפיה, הבובה המכנית המושלמת שיצר פרופסור ספאלאנצאני, לנסיכה המזוייפת. תנועותיה של אולימפיה נוקשות ומדודות, קולה חד וצלול כזכוכית וגם אוצר המילים שלה מוגבל לאנחות "אה, אה!" ופה ושם גם "לילה טוב אהובי." הפרופסור מציג את הבובה כבתו, ונתנאל הסטודנט השרוט נשבה בקסמה ומעדיף אותה על פני קלרה ארוסתו. בפעם הראשונה הוא משקיף עליה מרחוק בעזרת המשקפת שרכש מקופליוס הנתעב:

רק העיניים נראו לו מוזרות – קפואות ומתות. אך ככל שהוסיף להתבונן מבעד למשקפת כן דמה עליו שבעיניה של אולימפיה נקווים אט אט זהרורים לחים של אור ירח: דומה היה שכוח הראיה ניצת בהן לראשונה, ומבטיה רשפו ונתמלאו חיות יותר ויותר.

בהמשך הסיפור, כשנתנאל מגיע לבקש את ידה של אולימפיה, הוא מוצא את הפרופסור ואת קופליוס מתקוטטים על הבובה ומושכים אותה זה מזה. בשלב זה נשברת אשליית האנושיות והאהובה חוזרת להיות בובה עם רגליים מקרקשות.

אבל זה לא ההבדל היחיד בין אולימפיה לבין הנסיכה שאינה שוכחת את גינוניה גם כשראשה מתגלגל על הרצפה. בשונה מן הנסיכה-צעצוע – ריקנותה של אולימפיה אינה אידאל; ליצני העיר צוחקים על האילמת, טוענים שהיא שוטה גמורה ומכנים אותה בובת עץ. את ההיקסמות של נתנאל אפשר לתלות בכשפיו של קופליוס ובעצביו המעורערים של הסטודנט המשורר עצמו. הקשב המוחלט של הבובה משאיר לו את כל הבמה. את ריקנותה הוא מאכלס בדמיונות וברגשות משלו.

הממציא המטורף והרובוטית שיצר, מתוך "מטרופוליס" של פריץ לאנג. הסרט אמנם אקספרסיוניסטי אבל התמונה היא לגמרי רומנטיקה גרמנית (כלומר הופמן). הרחבה בפעם הבאה, ב"קורות האישה המכנית".

ובסופו של דבר, שיא הסיפור, אותו רגע אימה-גרוטסקה שבו הראש המופרד מן הגוף ממשיך בשגרת הנימוסין שלו, מזכיר לי יותר את זה:

כיוון שנכנס הפנקסן לחדר, מיד שמט את תיקו מידו באימה.

כי ליד שולחן רחב-ידים ישבה לה חליפה ריקה והיתה משרטטת על הנייר בעט יבש שלא הוטבל בדיו. החליפה היתה מעונבת, מן הכיס הציץ עט נובע, אבל מעל לצוווארון לא היה לא צוואר ולא ראש, ומחפת השרוול לא הציצה כף היד. החליפה היתה שקועה בעבודתה ולא השגיחה כלל בהמולה שמסביב. כששמעה מישהו נכנס נשעה החליפה לאחור אל מסעד הכורסה ומעל לצווארון נשמע קולו של פרוחור פטרוביץ', המוכר כה יפה לפנקסן: "מה זה? הרי כתוב על הדלת בפירוש שאינני מקבל."

המזכירה היפהפייה פרצה בצוויחה, פכרה ידיה וזעקה: "אתה רואה? רואה? הוא איננו! איננו! תחזירו אותו, תחזירו!"

מתוך השטן במוסקבה, מיכאיל בולגקוב

פרוחור פטרוביץ' יושב ראש ועדת הבידור, התווכח עם מי מפמליית השטן ופלט "יקחני השד", וזה מה שקרה; במקום בו ישב נותרת חליפתו הריקה הממשיכה בשגרת המשרד. החליפה הריקה (המסחררת והמצחיקה, על פי הכלל של ברגסון, שכל מה שאנושי ואוטומטי מצחיק) מייצגת את המנגנון הבירוקרטי המכני שאינו זקוק לגיבוי אנושי של רגש או מחשבה. וכשפרוחור פטרוביץ' חוזר לעצמו הוא אמנם מאשר את כל ההחלטות שהחליפה קבלה בהיעדרו. כלומר, ריקה או לא, החליפה כמו הנסיכה-צעצוע, זוכה בהכרה ובחותמת רשמית.

*

הסאטירה והילדה (הרהור)

היכולת לדחוס חוויות, רגשות, משמעות, לתמונות חיות, היא סוג של שירה. במקרה של נסיכה-צעצוע (כמו בשטן במוסקווה) יש בתמונה החיה קו סאטירי חריף. אלא שמרי דה מורגן היא אישה, בניגוד לג'ונתן סוויפט, נניח (שקדם לה במאה שנה). הסאטירה שלה נחבאת בסיפור ילדים, מה שמתייג אותה אוטומטית כשעשועי דמיון, משהו זניח ואישי. ואם לא די בזה הסיפור משקף עולם פנימי של ילדה, מה שמוריד לו עוד כמה נקודות של חשיבות. ילָדוֹת נמצאות בתחתית ההררכיה. עולמן הוא הערת שוליים לעסקי הפוליטיקה והחברה. מעטים מאד ומדי מאתגרים את התפיסה הזאת. כרגע עולה בדעתי רק רונית מטלון שנוקטת לשון רבים בשמות ספריה, "זה עם הפנים אלינו" שבמרכזו נערה, ו"קול צעדינו" שבמרכזו ילדה, ומנסה, במין השבעה כמעט, לדחוף את הילדה לתוך הקולקטיב ולהפוך אותה לדוברת שלו.

*

עוד על הגבול הנחצה בין בובות לבני אדם:

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

ועוד יותר – המשכו: כולנו תחליפים ריקים למשהו (או פוסט שמתחיל בבובת מין ומסתיים בבובת תינוק)

על מרי דה מורגן:

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

*

הכריכה המושלמת (והלא ממומשת) לשטן במוסקבה (יש לגלול לקצה הפוסט)

*

ובשולי הדברים: בפעם הקודמת שהזכרתי את א. ת. א. הופמן שלח לי רועי כנען (אורח מזדמן בעיר האושר) את "צאכס הקטן, הנקרא צינובר", אגדה שתרגם מגרמנית וכרך לספר. מעבר לכמה שעות של קסם וצחוק, אני לא יכולה להתאפק מלצטט את ההקדשה המודפסת בעמוד הראשון (אלה מכם שקראו את "בנות הדרקון", יבינו למה).

התרגום מוקדש להורי,
שמעולם לא בקשו למסור אותי לפחלוץ.

הפרק הראשון שפורסם כאן, בנקודותיים. הספר יצא לאור בהוצאת אפרוח הביתית ולכן אי אפשר לרכוש אותו. אם מישהו מאד רוצה לדעת את ההמשך הוא יכול לכתוב לרועי ולקבל עותק  canaan_r@bezeqint.net

Read Full Post »

1. הצגת הילדים – השושנה ישנה, על פי היפהפייה הנרדמת

בפסטיבל הבובות שיתקיים באוגוסט בירושלים ישתתפו כמה וכמה מופעים שהייתי מעורבת בעשייתם. כבר כתבתי על קרקס קוביות ועל קו נקודה, והפעם – השושנה ישנה. אז ככה:

לפני הרבה הרבה שו-שנים... איירה: עמליה הופמן

היה היו שלוש אחיות שנולדו במרחק שנה זו מזו בירושלים. קראו להם עדנה, עמליה ונעמי, ואביהן שהיה מתבלבל בשמותיהן היה קורא להן איקס מיקס דריקס. כל ערב לפני השינה הוא היה מספר להן אגדה, או לפחות התחלה של אגדה, מפוסקת בפיהוקים הולכים ומרחבים עד שראשו היה צונח על חזהו והוא היה נרדם.

דריקס – הצעירה באחיות, הלא היא אשת התיאטרון וחברתי היקרה נעמי יואלי – אהבה במיוחד את היפהפייה הנרדמת. עד היום היא אוהבת את הסיפור. לפני כחצי שנה יצרה את הגירסה הבימתית השלישית שלו: "השושנה ישֵׁנה", בעקבות "שושנית החוחים", כך קראו לסיפור האחים גרים. בגרסה שלהם ושל דריקס, אגב, יש שלוש עשרה פיות ורק שתים עשרה צלחות סֶרְבִיס. זו הסיבה שהפיה השלוש-עשרה נותרת בחוץ.

נעמי יואלי, השושנה ישנה, צילם: אלדד מאסטרו (יש ענני כבשים ויש ענני נוצות ויש גם ענני שושנים)

"השושנה ישנה" היא בעצם שיתוף פעולה בין דריקס האחות הקטנה, למיקס האחות האמצעית, הציירת עמליה הופמן שאיירה את הספר הגדול המשמש כבמה לסיפור. השתיים הקדישו את ההצגה לאיקס, אחותן הבכורה שנפטרה לפני שנים.
נעמי אומרת שעדנה מולר – זה היה שמה של איקס – היתה פיה אמיתית. אבל אני חושדת שאיקס היא דווקא הנסיכה שלא התעוררה מתרדמת הקסם של הקללה. אני חושדת שדריקס בורחת אל האגדה כי במציאות הפיה הרעה דווקא נצחה. אבל לכל זה אין כמובן, זכר בהצגה; הקסם והצחוק, האהבה והשושנים דוחקים את התוגה.

איור: עמליה הופמן, פנטזיית הנסיכות האולטימטיבית, מתוך ספר ההצגה "השושנה ישנה"

מיקס איירה את פנטזיית הנסיכוֹת האולטימטיבית ודריקס חרזה והנשימה את הסיפור. מבלי לפגוע בקסם היא הפכה אותו לקצת יותר חם ואנושי. הפיה הרעה שלה למשל, היא לא רק תמצית הדוּרה של רשע כמו אצל דיסני, אלא גם דיווה מרירה מצחיקה, מכמירת לב באירוניה הזועמת שלה ובעלבונה הצורב, ומקומית ועכשווית במידה, בזכות שברי השירים והדקלומים שהיא יורה לכל עבר.
הנה למשל הרגע שבו היא מתפרצת לחגיגה:

פ"ר:            פתחו את השער, פתחוהו רחב / למי לא השארתם צלחת זהב?
מלכה:         סליחה…
פ"ר:            חיכיתי חיכיתי / בכיתי בכיתי / ומי לא בא? / ההזמנה למסיבה!
מלכה:         שכחנו…
פ"ר:            מה קרה, מה קרה / נשברה הקערה?
מלך:           באמת סליחה…
פ"ר:            סליחה סליחה / גם אני רוצה לתת ברכה / לנסיכה…
מלך:           אין צורך תודה…
פ"ר:            (מחקה אותו) תודה, תודה / אותי לא הזמנתם לסעודה!
מלכה:         מצטערים, למרות עושרנו הרב / יש לנו רק שתים עשרה צלחות זהב.
פ"ר:            (שרה) כולם הלכו לג'מבו, ג'מבו, ג'מבו / ורק אותי השאירו, פיה כל כך טובה
מלך:           סליחה, את קצת צורחת…
פ"ר:            צורחת? אני רותחת! / (שרה) אני אף פעם לא סולחת / אני אף פעם לא שוכחת
.                 אצלי הכל רשום על החשבון בון-בון / ואם לא מזמינים אותי, בדרך המקובלת
.                 אני נכנסת דרך החלון.

מלך:          אלף סליחות, נזמין אותך לחתונה…
פ"ר:            מה, לחכות? מאה שנה?!
מלכה:         הזמן עובר כל כך מהר…
פ"ר:            ומה עם הברכה?
מלך:           אחת-עשרה פיות כבר ברכו את הנסיכה
פ"ר:            או-ל-לה! / אם כך, הנסיכה האומללה / לא תקבל ברכה – כי אם קללה…

השושנה ישנה
עיבוד ומשחק: נעמי יואלי
איורים: עמליה הופמן
מוסיקה והדרכה קולית: מיקה דני
תלבושת והדפס בד: עינת אמיר
עין שלישית: מרית בן ישראל *
תודה מיוחדת למיכל פורת ולנטליה רוזנטל

* זה הקרדיט הרשמי שקבלתי, אבל אם תשאלו אותי, נעמי לא באמת נזקקה לי הפעם. התרומה העיקרית שלי מסתכמת ב"שיר התרדמה", מעין בלדה שכתבתי כבר לגרסה הקודמת של הסיפור, ושאותה אפשר לקרוא בסוף נכתב בחודי מחטים בזוויות העין.

עוד בעניין היפהפייה הנרדמת: סעודת הפיות

האמבטיה של המלכה, מתוך "השושנה ישנה", צילמה דבי פרבר

*

2. זכרונות ילדות

דריקס משלבת בהצגתה גם כמה זכרונות מרירים-מתוקים מילדותה.
לו היה מד כושר לזכרנים, כמו שיש לשחקני שחמט, נעמי יואלי היתה כבר מזמן רב אמן בינלאומי (ולא בכדי, המאמר שכתבתי על מופע אחר שלה, נקרא ארבעה סוגים של זיכרון).
אני גאה ושמחה לארח כאן את "הבובה מימי" מתוך סיפורי איקס מיקס דריקס שנעמי יואלי כותבת בשנים האחרונות. מימי עצמה אגב, מבליחה לרגע בהצגה. הטקסט קצת ארוך בשביל האינטרנט, ועוד בחום הזה שגורם לרככת המוח, אבל לא רציתי לקצץ בגלל משקעי הרגש האצורים בקפלי הזיכרון. אז תאמינו לי שכדאי, או פשוט גִזרו ושִׁמרו לסתיו.
ולתשומת לבם של לקטורים ועורכים – יש עוד הרבה כאלה במקום שממנו זה בא.

משמאל לימין מיקס איקס דריקס

מתוך ספורי איקס מיקס דריקס מאת נעמי יואלי

הבובה מימי

איקס מיקס דריקס שכבו במיטה, כלומר כל אחת במיטה שלה. ולא בגלל שהיה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה. הן שכבו במיטה כי שלשתן היו חולות. לא יום או יומיים. כבר שבוע, או אולי יותר, הן שכבו במיטה, ולא בגלל אנגינה או נזלת, אלא בגלל השעלת שהיא מחלה מדבקת ומסוכנת ובגללה צריך להישאר במיטה. בהתחלה, כשאיקס חלתה, אמא העבירה את המיטה שלה לסלון. איקס כנראה נדבקה מילד אחד בכיתה. הילד שאהב אותה. אמא סיפרה שהאמא של הילד הזה גילתה לה שהוא אמר על השיער של איקס,"שכשהקרניים של השמש נוגעות בו הוא נהיה כולו זהב…" איקס אולי בכלל לא ידעה שהוא אוהב אותה, היא אף פעם לא דברה עליו, היא רק ידעה שהוא חלה ראשון בכיתה ושהיא נדבקה ממנו בשעלת. הרופא, דוקטור זיסקינד, שאמא הזמינה באופן פרטי כמו שהיא אמרה, בדק את איקס והזהיר את אמא שהשיעול מסוכן, אפשר ממש להיחנק ממנו ואוי ואבוי, אוי ואבוי, אם מיקס ודריקס יידבקו גם כן. שרקליש, הוא לחש לאמא באוזן, בשפה שלו, גרמנית.

דוקטור זיסקינד הגיע אלינו ל"ביקור בית" כשאיקס רק התחילה עם השיעול. הוא לא נראה כמו מי שבא לביקור. הוא לבש בגדים שחורים והחזיק תיק שחור קטן והיו לו משקפיים במסגרת שחורה. מיקס ואני הצצנו בו מפתח חדר הילדים שהיה בדיוק מול הסלון וראינו איך הוא שולף מתוך התיק הקטן השחור שלו לשונית ארוכה ושטוחה ודוחף אותה עמוק לתוך פיה של איקס. קיוינו שאיקס תגיד משהו או תסביר לנו שנבין, אבל איקס רק פערה את הפה ואת העיניים ודמעות ירדו לה בלי קול. איקס נראתה מסכנה מאד עם הפה הפעור, וכשהרופא שלף סוף סוף את הלשונית מהלוע שלה, היא פרצה בשיעול נורא כזה, שדוקטור זיסקינד קפץ אחורנית ונחת עם ברכיים כפופות. כמו תלמיד גרוע לבלט שמנסה לעשות "פלייה". הקפיצה המפתיעה הזאת כמעט גרמה למיקס ולי לפרוץ בצחוק, אבל במקום זה התחלנו לבכות, קצת בגלל שריחמנו על איקס וקצת בגלל שפחדנו מדוקטור זיסקינד וממה שהוא עלול עוד לעולל גם לנו. דוקטור זיסקינד לחש משהו לאמא שליוותה אותו לדלת ויצא עם התיק שלו. לא הבנו מה הוא אומר, חוץ מהמילה "שפריץ", אבל אמא התחילה לבכות בקול רם מיד אחרי שהלך.

הדבר הכי מפחיד אצל דוקטור זיסקינד היתה המילה "שפריץ". כששמענו אותה בפעם הראשונה, בביקור הקודם שלו, במחלה הקודמת שלנו – באנגינה, או בסקרלטינה או באבעבועות רוח, כי תמיד היינו חולות יחד ומדביקות זו את זו – זה נשמע כאילו הוא מציע להשפריץ עלינו משהו, וגרגרנו מצחוק עד שדוקטור זיסקינד הוציא מהתיק השחור שלו מזרק זכוכית גדול ומחט ענקית. הכרנו את המזרק והמחט, כי אמא הייתה אחות והמון אנשים, בעיקר גברות, היו באים אלינו הביתה בשעות שונות, ומסתגרים עם אמא בחדר האוכל. יכולנו להציץ מהמרפסת, דרך חרכי התריס, בשקט בשקט ומבלי להתגלות, ולצפות בנשים הגדולות שמפשילות את שולי השמלות שלהן ומשתרעות על הספה, ובאמא שהייתה משפשפת להן במרץ ובעדינות את הטוסיק, תוקעת בזריזות את המחט הגדולה, וחוזרת ומשפשפת עד שהן היו מחייכות: "לא הרגשנו כלום," ומשלמות והולכות.

מהמזרק של אמא לא פחדנו, גם לא מהמחטים. הם נועדו לגברות ואנחנו אהבנו להסתכל כשאמא הייתה מדליקה אש כחולה בכלי זכוכית קטן ומכשפת בתוכה מחטים אחוזות במלקחיים עד שהיו נעשות אדומות ולוהטות. אמא אמרה שזה חיטוי, מחטאים את המחטים שתהיינה סטריליות ולא תגרומנה ל"אפצס" לפציינטים ולפציינטיות – המון מילים זרות שהיו קשורות כנראה לחטא או לחטאים. הפעולות האלה של אמא, הקצובות והמרוכזות, היו כמו כישוף, גם השפשוף. את המחטים הישנות היינו תוקעות בטוסיק של הבובה מימי וכשאבא הביא לנו מבית החולים שלו מזרקי זכוכית משומשים, חזרנו על טקס הזריקות של אמא, ומימי, הבובה התינוקת שלנו, אמרה בעזרתנו "תודה, לא הרגשתי כלום".

אבל ה"שפריץ", המחט והמזרק של דוקטור זיסקינד, נועדו לנו. זה היה ברור עוד בסוף הביקור הראשון שלו אצלנו, במחלה הקודמת, או לפני הקודמת. כשהוא הוציא את המזרק הגדול שלו, שלשתנו צרחנו כל כך שאמא, ביחד עם הדוקטור, תפסו אותנו, אחת אחת, והחזיקו אותנו, חזק, ממש בכוח, שלא נזוז. דוקטור זיסקינד פשוט תקע את הזריקות, בלי שפשוף ובלי ליטוף ואנחנו, כל אחת בתורה, נשכנו וניסינו לתלוש לו את המזרק וקראנו לאמא שתציל אותנו אבל היא צעקה שזה כלום ושנפסיק עם ההיסטריקה ושככה לא מתנהגות בנות של אחות. וכשהוא גמר, המבט שלו היה קשה וראו שהוא ממש ממש לא אוהב ילדים למרות שקוראים לו דוקטור זיסקינד. זיסקינד, כמו שאמא הסבירה לנו, פירושו בגרמנית "ילד מתוק". אבל באזנינו הצליל נשמע רע ומר.

הפעם, דוקטור זיסקינד רק אמר את המילה "שפריץ" והלך, אבל אחרי שהוא עזב אמא עוד המשיכה לבכות כי נורא נבהלה. הרופא אמר, כך אמא אמרה בבכי, שצריך באמת לתת לאיקס זריקה ולנו אסור אפילו להתקרב אליה כי זו מחלה מסוכנת, ואסור בשום אופן שנידבק. מיקס ואני נדבקנו קודם כל מהבכי של אמא וכשאמא נתנה לאיקס זריקה, נדבקנו גם מהזעקות ומהצרחות שלה ומהמילים הלא יפות שצעקה לאמא. כמעט כל היום אמא השאירה אותנו, מיקס ודריקס, סגורות בחדר הילדים, אבל בערב, כשאיקס התשושה נרדמה בסלון ואבא הקריא לנו סיפור במיטות, גם אנחנו כבר התחלנו להשתעל. אמא דווקא נרגעה לגמרי ופתחה חדר חולים, כמו שהיא אמרה, והיא ואבא התרוצצו בינינו, בין המיטות, דואגים ומתלחשים ביידיש ומשקים אותנו תה בכפית ומחליפים מצעים מיוזעים ושמים עוד כרית, אפילו כרית רכה, על הכרית הקטנה שלנו ו"איקס, יופי, תנשמי לאט" ו"מיקס, תשתי את התה, זה יעזור" ו"דריקס, תרדמי, הכל בסדר", ואנחנו כל הלילה רק השתעלנו והשתעלנו והשתעלנו – – –

השושנה ישנה בעמידה

בבוקר, אמא החזירה את איקס עם המיטה שלה לחדר ילדים כי הרי שלשתנו כבר היינו חולות מסוכנות. אמא לא העזה להזמין שוב את הדוקטור זיסקינד, אולי כדי שלא יכעס עליה שעברה על ההוראות שלו ושבגלל זה איקס מיקס דריקס נדבקו. מיקס ואני הרווחנו כי לא היה מי שירשום לנו עוד "שפריץ". במקום זה, אמא הביאה לנו, בין שיעול לשיעול, כל מיני משחקים שלא הכרנו: מסגרת עץ עם מסמרים ורצועות בד שקולעים בהן מפיות קטנות, ומשחקי הרכבה , ואפילו משחק חדש שהגיע בחבילה האחרונה מאמריקה: מין משקפת מרובעת וגלגלון שטוח עם שקופיות זעירות – אף פעם לא ראינו דבר כזה. אמא אמרה שקוראים לזה ויאוגרף. עקבנו אחריה כשהכניסה את הגלגלון לתוך המכשיר ונעמדה מול החלון הצרפתי בחדר ילדים, סוחטת את הידית הזעירה של המכשיר כלפי מטה פעם אחר פעם ומשמיעה קולות התפעלות. אחר כך היא הסבירה לאיקס איך המשחק פועל ויצאה להכין מרק עוף.

מיקס ואני עקבנו אחרי איקס שבחנה במבט רציני את המשחק החדש, הרימה אותו מול האור, עיניה צמודות לזגוגיות המשקפת וידה סוחטת את הידית הקפיצית ע-ד למטה. "אוי" היא קראה בהתפעלות ועל פניה הסמוקות מחום נראה צל של חיוך התפעלות. שוב ושוב היא סחטה את הידית, שחררה אותה לאט לאט, בזהירות, והשמיעה בין שיעול לשיעול קריאות קטנות. בגלל שהיא הייתה החולה הראשונה בינינו וראינו ושמענו כמה היא סבלה, לא העזנו לזרז אותה וחיכינו וחיכינו שהיא סוף סוף תסיים ותיתן גם לנו. בסוף היא הורידה את המשקפת ומיקס חטפה אותה והסתכלה גם היא באור. "זה סרט!" היא צעקה. שוב ושוב היא סחטה את הידית ושחררה בבת אחת, הקפיץ משמיע קול חבטה. "אוף, לא רואים טוב!" היא קראה ובלי רצון העבירה את המכשיר לאיקס לתיקון. איקס הזיזה את הגלגלון הנה והנה, החזירה למיקס ואמרה: "לאט, תשחררי לאט". לקח הרבה זמן עד שמיקס גמרה לראות שוב ושוב ולספר שוב ושוב כל מה שראתה במשקפת: "הנה הכלב… הוא שומר על הילד…  הם שוכבים על הסלע…" הסתכלתי דרך החלון הצרפתי של חדר ילדים וראיתי רק את הגג של הבית ממול. לא היו שם לא ילד ולא כלב ולא סלע וחשבתי שאולי מיקס ממציאה כי למיקס הרי היה דמיון מאד מפותח כמו שאמא אמרה. אבל כשמיקס סוף סוף מסרה לי את המשקפת והרמתי אותה מול האור והצצתי דרך העיניות, צללתי, ממש נפלתי בבת אחת לתוך מקום כל כך קרוב שאפשר היה ממש לגעת ולהרגיש הכל, וכל כך רחוק כאילו עפתי לסוף העולם.

ילד יפה, עם שיער בהיר ועיניים צלולות, בערך בגיל שלי, חיבק כלב שעיר וגדול. שניהם היו חיים לגמרי והכלב היה דומה כמו שתי טיפות מים לכלבה לאסי של אורי ודני השכנים שלנו, הכלבה שלפעמים הרשתה לי לרכב עליה. אבל הכל היה גם זר ורחוק כל כך מירושלים, אפילו האור היה שונה. ראו שהילד הזה אוהב את הכלבה שלו. הם שכבו על סלע ענק, ממש כמו הסלעים בימקא על שפת הכינרת, סלע אפור, עגלגל, ששימש להם כמחבוא. סחטתי את הידית הקטנה ושניהם, הילד והכלב הציצו מעבר לסלע . למטה, בתוך ערוץ נחל יבש שנראה כמו בדרך לאילת, רכבו אינדיאנים על סוסים והסתכלו למעלה. זה יהיה מאד מסוכן אם הם יגלו את הילד ואת הכלב, אבל בתמונה הבאה ראו את הקאובואים שעמדו כנראה על סלע עוד יותר גבוה. הידית קפצה לי כשהחלפתי תמונה וראיתי הכל כפול: אינדיאנים וקאובואים, ולא היה ברור בכלל מה קורה, אבל כשהעברתי תמונה בלחיצה קלה, הקאובוי כבר חיבק את הילד וליטף את הכלב וכולם, כלומר הקאובוי והילד חייכו בתוך שדה רחב עם דשא . שוב ושוב העברתי תמונות ושוב היו שם הילד והכלב והאינדיאנים והסכנות והקאובואים והחיבוק – אולי זה בכלל אבא של הילד? אחר כך אמא חזרה ולקחה את המכשיר, את הויאוגרף, לשמור עליו, וסיפרה שלכלב קוראים רין טין טין וזה סרט מאמריקה והילד באמת משתתף במלחמה של הקאובואים באינדיאנים ושאם נתנהג יפה במחלה היא תביא לנו עוד סרטים.

אבא גם הביא לנו מתנות נפלאות מהמחסן של העבודה שלו בבית החולים: מכשיר לשמיעת דפיקות הלב, סטטוסקופ, כמו שאמא קראה לו, ממש כמו המכשיר של דוקטור זיסקינד, ומראה עגולה קצת סדוקה שמחוברת לרצועת עור חזקה ושאפשר להדק אותה סביב המצח ולכוון לגרון של השניה עד שרואים עמוק עמוק–  היה די נעים להיות חולות כשלא השתעלנו וכשהחום כבר קצת ירד. רוב הזמן אבא ואמא היו נחמדים וכמעט לא כעסו חוץ מאשר בערב כשכבר התעייפו ונמאס להם לטפל בנו ולרוץ ולהביא ולהיות נחמדים, בעיקר לאמא שכל היום טרחה סביבנו. איקס הייתה עדיין מאד חלשה ובגלל זה לא היו לה רעיונות ממש מוצלחים מה לעשות בשעות הרבות שבילינו לבד במיטות. למיקס היו דווקא הרבה רעיונות מעניינים, אבל הם לא התאימו לאיקס ולי, רק למיקס עצמה. המחלה התחילה להיות די משעממת וגם אמא כבר נשארה איתנו פחות וכעסה עלינו יותר.

ביום הרביעי או החמישי של השעלת, מיקס קמה מהמיטה. היא הייתה די חיוורת וגם נראתה רזה מאד, אולי ממהמחלה, והפיז'אמה כמעט נפלה ממנה. זה היה די מצחיק, בעיקר כשהיא התחילה להתאמן על כל מיני ריקודים שהיא המציאה. מיקס תמיד רקדה יפה. היא ואיקס למדו ביחד ריקוד אצל הרקדנית המפורסמת חסיה לוי, אבל איקס, למרות רגליה הארוכות והתנועות העדינות שלה, לא התקרבה למיקס בחן ובשלמות של הריקוד. בעצם איקס רקדה די רע – לא אמרו לה את זה אבל תמיד היללו את מיקס על הריקוד והדמיון שלה. בפורים, קצת לפני שחלינו, היא אפילו השתתפה בתהלוכת העדלאידע עם ריקוד השפן. על משאית גדולה בנו עץ שנראה ממש אמיתי ומיקס רקדה לפי המילים והמנגינה של השיר "לשפן יש בית". היא קיפצה בעדינות בין העץ לבין כרוב גדול שהיה הבית שלה, כלומר של השפן, וביד היא החזיקה גזר גדול וכתום מקרטון. את התחפושת תפרה לה אמא מבד פלנל רך ולבן, עם כובע קשור בסרט ורוד ושתי אזניים ארוכות ולבנות-ורדרדות כאלה שהיא חיזקה וחיברה לכובע עם חוט ברזל. לא היה דבר שאמא לא יכלה לתפור ותמיד היו לה המצאות ורעיונות, אבל הרעיונות הכי מקוריים היו למיקס.

"מכיוון שאני רקדנית", מיקס הודיעה כשהיא מחזיקה בגומי של הפיז'אמה, "אני צריכה בגד של רקדנית". איקס ואני עקבנו אחריה מהמיטות. מיקס פתחה לרווחה את הדלת שלה בארון הבגדים. הבגדים שלה היו דחוסים זה על זה, לא כמו הבגדים של איקס שהיו תלויים או מקופלים מאחורי הדלת שלה, בסדר מופתי. "אני צריכה שמלה לרקדנית, עם קצוות מתנופפים", הודיעה מיקס ושלפה מתחת לערימת הבגדים את השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות ותחתונית הקלוש, השמלה שמיקס בחרה לעצמה מהחבילה האחרונה מאמריקה ושאמא תיקנה והתאימה לה. היא מדדה את השמלה במבט, אחר כך הניחה אותה בזהירות על הרצפה, הלכה למטבח וחזרה עם המספריים הגדולים של אמא. בריכוז עצום היא גזרה את המכפלת. "לשמלה של רקדנית אף פעם אין מכפלת ישרה", היא ענתה למבטים התמהים והמבוהלים שלי ושל איקס, והמשיכה לגזור לפי דוגמת המשולשים שקבעה לעצמה. היא הרימה את השמלה והתבוננה בעצמה בראי שבדלת הארון, די מרוצה למרות שהמשולשים נראו יותר כמו זנבות שמוטים. מיקס המשיכה לנעליים. "רקדנית צריכה חור לבוהן", היא אמרה וגזרה. החורים לבוהן היו בהתחלה קטנים מדי לטעמה, אחר-כך לא נראו שווים בשתי הנעליים ובסוף היו גדולים מדי ואת זה כבר היה קשה לתקן, אבל מיקס הייתה מרוצה, או כך לפחות היא אמרה, מביטה בסיפוק בתוצאה במראה.

כשאמא חזרה הביתה ונכנסה לחדר, היא ממש צרחה מכעס והפליקה למיקס כמה מכות רציניות בטוסיק למרות שהיא הייתה חולה, ואיקס ואני שתקנו ושמחנו שאנחנו ילדות טובות ואולי גם חשבנו שהגיע למיקס. ואחרי שמיקס גמרה לצרוח ולקלל, ואחרי שאמא נתנה לה כל מיני עונשים, ואחרי שאמא הלכה לישון על הספה בחדר האוכל ונזפה בנו שנהיה שקטות ואוי ואבוי אם נפריע לה לנוח – אחרי כל זה מיקס הסתכלה באיקס ובי ואז, פתאום, התנפלה על הבובה מימי, תלשה לה את הראש וגם את השמלה הרקומה, הרביצה לה וקרעה לה חור בבטן וכשאיקס ניסתה להציל את הבובה מידיה, מיקס קיללה אותה וקראה לה "כלבה מנומרת". השתרר שקט די מפחיד בחדר ילדים. "כלבה מנומרת" היה שם גנאי שהילדים בחצר נתנו לאיקס בגלל הנמשים שלה. אף פעם לא קראנו לה בשם הזה, אפילו כשרבנו. איקס סבלה נורא מהנמשים ולא עזר שאמא תמיד אמרה לה שפנים בלי נמשים זה כמו שמיים בלי כוכבים.

מימי הייתה אמנם הבובה של שלושתינו אבל היא הייתה אהובה במיוחד על איקס שאימצה אותה כמו בת. כשאמא קנתה אותה מאיזו אישה שהגיעה מיבשת אירופה, הראש שלה היה עשוי חרס ותוי הפנים היו עדינים מאד, עבודת יד כמו שאמא ציינה בידענות. למימי הייתה צפצפה בבטן והיא ידעה לאמר "מאמי" כשנדנדו אותה. באחד הריבים הקודמים שלנו מימי נפלה, הראש שלה נשבר וגם אצבע אחת, ואמא קנתה ראש מגומי וחבשה את היד של מימי ואפילו התאימה לה שמלה רקומה בחוט ירוק מאחת החבילות מאמריקה. אבל הפעם מיקס ממש הגזימה. היא השליכה את מימי ואת הראש שלה לעבר איקס, שחיברה את הראש למקומו וישבה בשקט במיטה, מחבקת את הבובה.

כשאבא חזר מהעבודה אמא לא יכלה אמנם להתלונן שהפרענו לה לנוח אבל הלשינה לאבא על מיקס ועל השמלה והנעליים והבובה. אבא ואמא דברו המון זמו ביידיש. מיקס ואני כבר ירדנו מהמיטות והסתובבנו בבית אבל איקס נשארה במיטה עד הערב, שומרת על מימי ומטפלת בה. בערב אמא נתנה לאיקס מתנת ניחומים – פנקס ועפרון קטן. איקס הייתה כבר בכיתה ב' וכבר ידעה לקרוא ולכתוב. אפילו תורה היא כבר למדה. אמא אמרה שזה פנקס משאלות סודי. אבא, שכבר גמר לכעוס על מיקס, הסכים לקרוא לנו סיפור: "ערב, חושך, הולך לו דני הקטן לבד ביער…" רגע לפני שנעצמו לי העיניים ראיתי את איקס יושבת במיטה, עם מימי והפנקס בחיקה.

הרבה שנים אחר-כך, אחרי הסיפור הזה, אמא סיפרה לי שבאותו לילה, אחרי שאיקס נרדמה, היא לקחה את הבובה מימי לתיקון. כשתפרה את הבטן הקרועה שלה, האצבעות שלה חשו בחתיכת נייר שהייתה תחובה בתוך הבטן של מימי, ליד הצפצפה שאמרה "מאמי". אמא שלפה את הנייר. זה היה דף שנתלש מפנקס המשאלות הסודי שאמא נתנה לאיקס באותו ערב, ובו היה כתוב בעפרון:

נא אל רחום וחנון

נא אבקשך

מלא נא את בקשתי:

בבקשה הורד מפני עבדך

את הנמשים אשר לא נותנים מנוחה.

רבות עמלתי להורידם

ולא עלה הדבר בידי

ואתה ה', רק אתה ה' היקר

יכול להורידם מעלי.

בבקשה הורידה נא אותם

נא הורידה, נא, נא, נא

*

עוד על עבודות של נעמי יואלי

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה מאת נעמי יואלי על פי סיפורים של אידה פינק

כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

****************************************************************************

ושוב תזכורת – בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

אנחנו מחפשים את הטובים ביותר. ההרשמה נמשכת 

***************************************************************************

Read Full Post »

מלבד לכתוב ולכתוב, אני גם מיילדת של תיאטרון / עין שלישית / דרמטורגית / מלווה / יועצת אמנותית / מנחה ותסריטאית לעת מצוא – של כל תערובת בינתחומית וחזותית.
בפסטיבל הבובות הבינלאומי שיתקיים באוגוסט בירושלים, ישתתפו כמה מופעים שלִוויתי. אני מתכוונת לפזר אותם כאן בין הפוסטים. וראשון "קו נקודה", תיאטרון בובות מינימליסטי לגיל הרך שיצרה עלינא אשבל (שהיא בין השאר וגילוי נאות – גם חברה יקרה).

לאלה מכם שמרגישים מבוגרים, השארתי מתנה קטנה בקצה הפוסט; אפרופו ז'אק דרידה – תיאטרון בובות פילוסופי על פי החזון שהציע לראשונה כאן בתגובות שועי רז.

אבל קודם "קו נקודה":

שני ויסמן ב"קו נקודה" מאת עלינא אשבל, צילם אלדד מאסטרו

מתוך "קו נקודה", צילם אלדד מאסטרו

מתוך "קו נקודה", צילם אלדד מאסטרו

מתוך "קו נקודה", מאת עלינא אשבל, תיאטרון הקרון, צילם אלדד מאסטרו

"כשילד קטן מוציא מתחת לתנור העצים בול עץ קטן ואומר לו 'דַנְדִיגִידַן, או דִיו, או הוֹיְסָה' העץ הופך לסוס, סוס חי ואמיתי. וכשאחיו הגדול מסתכל על חתיכת העץ ומטלטל את ראשו ואומר: 'זה הרי לא סוס, אתה פשוט חמור,' זה בכלל לא משנה את העובדות."

מתוך אריך קסטנר, פצפונת ואנטון, תרגם מיכאל דק

"קו נקודה" מאמינה בעושר הטמון בצורות טהורות, בקסם המעט המחזיק מרובה ובכוח הדמיון של הילדים.

היא שואבת השראה מעולם האמנות. למשל:

אלכסנדר קאלדר, 1965

וסילי קנדינסקי (בימיו בבאוהאוס יצר קנדינסקי גם לבמה, ביניהם עיבוד ל"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי שנראה בערך כך, רק בתנועה)

חואן מירו, מסיבה סנובית אצל הנסיכה

וגם השראה מעולם האנימציה; הגיבורים הקטנים – קו כחול, נקודה אדומה וחבורת צורות צהובות מעולם הטנגרם מונפשים בעזרת תנועה ומוסיקה. הרפתקאות, משחקים, חלומות וריקודים, מצוקות ופתרונן, סקרנות, עצב, שמחה, התרסה, ידידות ותמיכה, וכל זה במין מורס דרמטי-מחוייך-פיוטי של קווים ונקודות, בשפת קולות וצלילים ללא מילים.

קו נקודה
רעיון, עיצוב ובימוי: עלינא אשבל
מפעילות יוצרות: שני ויסמן, הילה כהן ניצן / עלינא אשבל
ייעוץ אמנותי: מרית בן ישראל
מוסיקה: נדב ויקינסקי

*

ולגדולים כפי שהבטחתי – מחווה לסרטון הקצת אומלל הזה, שבו דרידה מדבר על אהבה. קומדיית חפצים פילוסופית של פטריסיה אודונובן.

****************************************************************************

ובהזדמנות זו תזכורת בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

ההרשמה נמשכת 

***************************************************************************

Read Full Post »

Older Posts »