Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘שפה’ Category

כמו הברון מינכהאוזן בשעתו, אני מושכת את עצמי מן העומס הטובעני; ביד אחת אני אוחזת בציצת ראשי ובאחרת אני תוקעת בחצוצרה: שוק הגובלינים (1862) מאת כריסטינה רוזטי. פואמה פרה רפאליטית, לחש קסם בן חמש מאות שורות (בערך), טקסט פנטסטי, עקמומי, חסוד, נוטף אירוטיות, ירוק-עד. תורגם לעילא על ידי גילי בר הילל במשך שלושים שנה כמעט (ומי זכה לערוך את תרגום הפלא? אני), אויר על ידי עפרה עמית ועוצב על ידי עדה ורדי. עכשיו בשבוע הספר, בדוכני הוצאת עוץ.

אלינור פורטסקיו בריקדייל (1945-1872) אחרונת הפרה רפאליטים. זה דווקא לא איור של שוק הגובלינים, אבל לגמרי שייך לשטח השיפוט של הקסם. לחצו להגדלה

וראשית התקציר (ספוילרים? למכביר):

הגובלינים, המתוארים כגברים קטנים עם אברי חיות – לָאֶחָד יֵשׁ פְּנֵי חָתוּל,/ לָאַחֵר זָנָב נִסְמָר,/ אֶחָד כְּמוֹ עַכְבְּרוֹשׁ בָּהוּל,/ אֶחָד כְּמוֹ חִלָּזוֹן נִגְרָר./ אֶחָד שָׁמֵן כְּמוֹ ווֹמְבָּט, שָׂעִיר וּמְחַרְחֵר,/ אֶחָד כְּמוֹ גִּירִית הַדְּבַשׁ קוֹפֵץ וּמְנַתֵּר – קוראים לנערות מדי ערב, לטעום מפירותיהם. שתי אחיות שומעות את הקריאה. ליזי אוטמת את אוזניה, לורה מאזינה – וְקוֹל שָׁמְעָה כְּקוֹל יוֹנִים/ מַרְגִּיעַ וְעָרֵב,/ וּפֶה אֶחָד כֻּלָּם הוֹמִים/ בָּרוּחַ הַמְּלַטֵּף – וקונה פירות במחיר תלתל, נושכת, זוללת ומוצצת עד ששפתיה כואבות ורק מחכה ללילה הבא כדי להמשיך. אלא שמאז שהתפתתה היא כבר לא שומעת את קריאת הגובלינים. מרוב ערגה היא כומשת ומזקינה עד שאחותה אוזרת עוז ויוצאת אל הגובלינים להביא לה את משאת נפשה. הסוחרים הצוהלים מזמינים אותה לסעודה, וכשהיא מסרבת הם מתנפלים עליה בחייתיות, קורעים את בגדיה ולופתים את ידיה ומוחצים את הפרי אל פיה…

עוֹמֶדֶת שָׁם לִיזִי, צְחוֹרָה וּמוּפֶזֶת,

כְּפֶרַח שׁוֹשָׁן בְּסוּפָה שֶׁרוֹגֶשֶׁת,

כְּסֶלַע כְּחֹל-עוֹרְקִים שֶׁעוֹמֵד

עֵת גַּלִּים נִתָּכִים בּוֹ לְלֹא הֲפוּגָה,

כְּלַפִּיד מִגְדַּלּוֹר שֶׁנִּצָּב לוֹ בּוֹדֵד

בְּתוֹךְ יָם שֶׁקּוֹצֵף וְסוֹעֵר בִּשְׁאָגָה

וּמֵאִיר אֶת הַפֶּרֶץ בְּזֹהַר הָאֵשׁ;

כְּמוֹ עֵץ תַּפּוּזִים שֶׁבִּפְרִי מְכֻתָּר

וּבְלֹבֶן פְּרָחָיו הַמְּתוּקִים מְעֻטָּר,

מְיֻסָּר בְּמִתְקֶפֶת דְּבוֹרִים וּצְרָעוֹת;

כְּמוֹ עִיר מְלוּכָה בְּתוּלִית וְגֵאָה

שֶׁצְּרִיחַ זָהָב בְּלִבָּהּ מִתְנוֹסֵס

עֵת צִי הָאוֹיֵב מִתְנַפֵּל לְכָבְשָׁהּ

וּמִתֹּרֶן לִתְלֹשׁ אֶת הַנֵּס.

אבל ליזי מהדקת את שפתיה בעקשנות עד שהגובלינים צוללים, מתחפרים ופורחים לדרכם. היא חשה אל אחותה ומדרבנת אותה ללקק את העסיס שניגר על גופה, ולורה אמנם נושקת לה בפה רעב אלא שהקסם פג, טעם הפרי מר ומבחיל כתרופה, ואחרי ליל בלהות היא מחלימה וחוזרת לקדמותה המוארת והמתוקה. באפילוג היא מספרת לילדיה איך אחותה חירפה נפשה למענה. נוֹתֶנֶת לוֹרָה יָד קְטַנָּה בְּיָד קְטַנָּה,/ וּמְצַוָּה קִרְבָה בֵּין הָאַחִים./ "אֵין רֵעַ בָּעוֹלָם כְּמוֹ אָחוֹת,/ בִּימֵי מַרְגּוֹעַ וּבְיָמִים קָשִׁים…" וגו'.

"קְנִי פֵּרוֹת בִּמְחִיר תַּלְתַּל…" מתוך מהדורה הראשונה. אייר דנטה גבריאל רוזטי, ממייסדי האחווה הפרה רפאליטית ואחיה של המשוררת.

*

אז איזה מין טקסט זה, סיפור פיות או פואמה דתית, משל נוצרי על חטא הקרבה וגאולה? לילדים או למבוגרים? ואולי זה בכלל טקסט אירוטי? "את תיאורי הפירות החושניים, ליקוקי העסיס הנוטף וייסורי התשוקה החסומה קשה שלא לקרוא כתיאורים אירוטיים," כותבת גילי בר הלל באחרית דבר לספר, "ואת אותה תמונה שבה הגובלינים מכלים את זעמם בליזי ומנסים להחדיר בכוח פרי אל פיה קשה שלא לקרוא כאונס."

הפתיינות אגב, היא לא רק מינית אלא גם מסחרית. ויליאם מוריס ההוגה הסוציאליסט (וגם האמן, הסופר ועוד) שהיה מקורב מאד למשפחה השפיע מן הסתם גם על רוזטי, כמו על מרי דה מורגן המאוחרת רק במעט. דה מורגן קושרת באופן הישיר ביותר בין פתיינות שיווקית לחטיפת ורצח ילדות. באחד מסיפוריה מקים רוכל קטן ומכוער דוכן לממכר נעליים בכניסה לכפר ומזמין את התושבים לקנות בזיל הזול; שיר הפיתוי שלו נפתח בדיוק כמו קריאת הגובלינים ב"בואו, קנו! בואו קנו!". תוך זמן קצר הופך סנדלר הכפר לפושט יד, הסולידריות החברתית נהרסת, ואז מתחילות הילדות להעלם. בזו אחר זו הן מכושפות על ידי הנעליים ומורדמות בבטן האדמה על מנת להפוך בבוא הזמן לשיקוי חיים. וזה נשמע לי בו בזמן כמו תיאור מוצפן של עולם הפרסומת העכשווי וכמו עלילת דם, ומביא אותי לאיור הדֶר שטירמרי של לאונרד גרקו ל"שוק הגובלינים".

הגובלינים של גרקו הם ללא ספק יהודים שחומדים בתולות נוצריות (ואם כבר מדברים על זה, גם הגובלינים של הארי פוטר הם בנקאים ומלווים בריבית כמו יהודים בדימוי האנטישמי).

אמליה באורל (1873-1916), יבול הגובלינים. לחצו להגדלה

ובכלל, האיורים הרבים שנלוו לפואמה במשך השנים משקפים את הרוחב הפרשני שהיא מציעה. כשבקוטב האחד ניצבים מאיירי "סיפור הפיות" כמו אמליה באורל (Amelia Bauerle) וארתור רקהאם, ומנגד – ג'ורג' גרשינוביץ וקינוקו י. קראפט שהחצינו את המיניות. הגרסה הפורנוגרפית של קראפט, אמנית יפנית-אמריקאית, הוזמנה על ידי פלייבוי ב1973.

הבחירה של קראפט אגב, מעניינת במיוחד; גם משום שהיא מתבססת על ארתור רקהאם, קראפט רק קילפה כביכול את המעטה הילדי, כלומר קרעה בגדים והחליפה פירות באברי מין כדי לחשוף את התוכן החבוי.

שוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. משמאל, ארתור רקהאם. מימין, קינוקו י. קראפט, לפלייבוי. לחצו להגדלה

וגם משום שהפורנוגרפיה שלה מתחברת ישירות לקוטב הדתי. האיור המתאר את נפילתה של לורה המוקפת שדים, מתכתב ישירות עם ציורי גיהנום ועם תיאורי יום הדין האחרון באמנות הנוצרית, שלא לדבר על התפוח שהיא חופנת כמו חוה ואשר משוכפל באחוריו האדומים של השד שאת מכנסיו היא מפשילה.

קינוקו י קראפט, פיתויה של לורה מתוך "שוק הגובלינים" מאת כריסטינה רוזטי, גרסת פלייבוי 1973

קברו של פרנסואה דה סרה, מת ב1360 (בעניין דימויי גיהנום)

גם באיוריה של עפרה עמית לתרגום העברי יש עקבות של מאיירים קודמים, אף שעמית לא קונה את סיפור הפיות (והיא כבר הוכיחה שהיא מבינה בקסם, כך שיש סיבות עמוקות יותר לסירוב) ולא את שכרון החושים. האיורים שלה הם עצובים ואפלים עם נגיעות ספק ורודות ספק אדומות שמדממות על השחור לבן. המפגש המיני מוביל לגיא צלמוות, לקיפאון סיוטי במרחב צר ושטוח. הגובלינים הם צעצועים שקמו לחיים כמו בסרטי אימה, וגם אחרי שהם מסתלקים הצל הקבוצתי שלהם נותר כהטבעה, מגזרת נייר עם שפמות ועיניים חלולות, קישוט ילדותי שתוחם את גבולותיו של החושך ובו בזמן מממש ומנציח אותו.

שלושה איורים של עפרה עמית לשוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. לחצו להגדלה

מוסר ההשכל המעלה על נס את כוחה של אהבת אחיות אינו רק תמים ומיושן ומודבק, יש לו גם צד עכשווי פמיניסטי של חוסר שיפוטיות ואחוות נשים. ורוזטי אמנם התנדבה למעלה מעשור במקלט לנשים שיצאו ממעגל הזנות (כפי שלמדתי מאחרית הדבר).

והעצמת הגיבורות לא מסתכמת בעלילה או במסר, היא נטועה מראש בלשון, בניגון ובדימויים הנערמים. כך למשל מתארת רוזטי את שתי האחיות העולות על יצוען:

רֹאשׁ מֻזְהָב אֶל רֹאשׁ מֻזְהָב

כְּמוֹ זוּג יוֹנִים בְּקֵן אֶחָד

זוֹ בְּתוֹךְ כְּנָפָהּ שֶׁל זוֹ

שָׁכְבוּ בְּמִטָּתָן יַחְדָּו:

כְּמוֹ זוּג פְּרָחִים עַל בַּד בּוֹדֵד,

כְּמוֹ זוּג פְּתִיתִים שֶׁל שֶׁלֶג צַח,

כְּמוֹ צֶמֶד שַׁרְבִיטֵי שֶׁנְהָב

נוֹגְהִים בְּפָז, שֶׁל מֶלֶךְ רָם.

גם גיבורי אפוסים בשיא תהילתם לא זוכים לטיפול כזה; חי, צומח ודומם (יונים, פרחים, פתיתי שלג) טבע ותרבות (כל אלה שנמנו קודם בתוספת שרביטי שנהב), מגויסים לתיאור שתי נשים צעירות ברגע יומיומי, להצגת מלוא אחוותן ויופיין, טוהרתן ופגיעותן, שלא לדבר על העוצמה וההדר של שרביטי המלכים הגבריים.

או לחילופין, תיאורה של לורה המאזינה לקריאת הגובלינים (קראו בקול ותרגישו את הקסם). חי (ברבור) צומח (נופר וענף) ודומם (דוגית ועוגנים) מגויסים לתנועה הפנימית הגואה של ההקשבה וההיקסמות. קשה לעצור את תנופת המילים המתנגנות. ברור שזה ייגמר בהיסחפות:

צַוָּארָהּ מוֹתַחַת לוֹרָה

כְּבַרְבּוּר מִן הַקָּנִים,

כְּנוּפָר מוֹשֵׁךְ יְאוֹרָה,

כְּמוֹ עָנָף חָשׂוּף לָבָן,

כְּמוֹ דּוּגִית בַּמַּעֲגָן

עֵת הֻתְּרוּ הָעֳגָנִים.

לחש קסם, כבר אמרתי?

*

לקנייה ישירה מההוצאה

*

ובלי קשר "האיש שלא הבחין בשום דבר" חוזר.

נמר גולן וג׳וזף שפרינצק במופע של קרקס עכשווי, קול וחפצים ע"פ סיפורים קצרים של רוברט ואלזר, ביום שני 11.6 בשעה 20:00 בתיאטרון ״תמונע״ (גילוי נאות כפול, נמר גולן הוא בני היקר והיה לי העונג והכבוד להיות היועצת האמנותית של המופע).

״הצגה מיוחדת במינה שמצליחה לתפוס בדיוק את רוחו של רוברט ואלזר: קצת ליצנית, קצת פילוסופית, מאוד מצחיקה, מאוד חכמה והכי הכי נוגעת ללב״ (נגה אלבלך, עורכת הספר ״האיש שלא הבחין בשום דבר״) 

לדף האירוע בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון: ״basta״ 

0

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר.

 

Read Full Post »

הערה מקדימה: "בוא דיבוק!" היא סדרת אירועים בהפקת ובעריכת רועי פביאן ואלה נובק, שבה מוזמנים אמנים מתחומים שונים להתכתב זה עם זה בהשראת נושא נתון. הכללים מאד פשוטים: כל משתתף מקבל טקסט ומתבקש להגיב לו תוך 8 ימים. כל אחד רואה רק את הטקסט של זה שקדם לו. האירוע שבו השתתפתי נוצר בהשראת המסה הנפלאה של ביאליק כיסוי וגילוי בלשון (שפורסמה לפני 99 שנה).

"רשימת השמות" נכתבה לפני חודשים בתגובה ל"העולם עגול", מופע-קול שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור הילדים היחיד שכתבה גרטרוד שטיין, על ילדה בשם ורד (rose) השואלת את עצמה "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד".

*

רשימת השמות

1. "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד?" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)

תלוי באיזה יקום היא נולדה. אם היא נולדה באגדה של נורית זרחי למשל, אז לא.

אם היו קוראים לה נניח, קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם*, היא היתה מלכת פיות. שמה היה קובע גם את משקלה; ככה זה כששמך מתחיל ב"קל" ומסתיים ב"גרם". היא לא יכלה להיות טובת לב, כי קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם זה כמו קְרוּאֶלָה דֶה-וִיל, פושטת העורות מ"מאה כלבים ואחד" – קרואלה מלשון cruel עם טוויסט איטלקי, והדֶה-וִיל אינו סתם תואר אצולה אלא פיצול מְצוּרְפָת של devil. כלומר "אכזרה שטן". חנוך ברטוב, המתרגם הראשון של הספר, קרא לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי עם טאץ' מדיארי-הונגרי (אם כי, כפי שמעיד ג'יימס ג'ויס, "השטן מדבר בדרך כלל בשפה משלו, שנקראת קַשְׁמְדָאִית, והוא ממציא אותה בעצמו בזמן הדיבור, אבל כשהוא כועס מאד הוא מסוגל לדבר יפה מאד צרפתית גרועה, אף על פי שמי ששמעו אותו אומרים שיש לו מבטא דבלינאי בולט."**).שֵׁם כמו קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם היה קובע גם את מנת המשכל שלה ואת התפריט, כפי שהיא עצמה מסבירה: "לפיות יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר." תזונה קסומה וציורית – מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים – עם קצת טעם לוואי; האם רק אני מרגישה שיש קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת"? יש חשש סתום שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, ובינינו – זה לא קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?

ובמחשבה נוספת, גם לקָלֶרְדָה דֶה גְּרַם האנורקטי יש טעם לוואי. בחנויות המכולת של ילדותי היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המלכותי.

*

2. "כשוורד הייתה יותר גדולה שלחו אותה לבית ספר" (מתוך "העולם עגול" מאת גרטרוד שטיין)

כשהייתי קטנה שלחו אותי לבית ספר. כל בוקר היתה המחנכת פותחת את יומן הכיתה וקוראת את רשימת השמות. מאות ואלפי פעמים הקשבתי לטקסט הזה שאיבד כל קשר למציאות והפך לדקלום משונה, לחש-נחש שנחרט לו בתוך המוח. לאט לאט קבלו השמות ההפוכים – קודם שם משפחה ואז שם פרטי – נוכחות משל עצמם. אבל גם כשהפכו אותם בחזרה זה לא עזר.

לקראת הכתיבה ניסיתי לשחזר את השמות והם צפו מיד עם דמויות הילדים; הפרצוף הכמעט נטול שפתיים של "אברם קדוש" – שעות ניסיתי לפצח את הקשר בין הארשת המופמנת הקצת עצובה ומבוהלת שלו, לקדושה, או "שלמה מלכה", למה מלכה ולא מלך? השיבוש הדקדוקי שיגע אותי. הגיחוך הקצת רפוי שלו (כאילו הגומי שמהדק את שפתיו התעייף) מתקשר לי עד היום עם דראג קווינס. ו"מזל גנח" – הו, המזל הגונח שלה היה מין מבוא לשירה, ו"רונן דוד" הגבוה עם היציבה הנוזלית, שהיו לו (לדעת הילדה שהייתי) שני שמות פרטיים שאחד מהם שימש בלית ברירה כשם משפחה; והאילתור הזה התקשר איכשהו לריח של הסוודר הצהוב שלו. ו"דליה קמפו" ששם משפחתה היה במרחק אות משמפו, מה שדווקא התאים בגלל שערה הנהדר, העבות והחלק כמו סרגל נוצץ. ובכל זאת הוטרדתי מן הק' השוֹאתית (השואה היתה אז חלק מהכול), שקירבה את ה"קמפו" לקאפו וגם לקמפ-מחנה.

לשווא חיפשתי את הדמיון בינה לבין "דליה ויצמן", הן היו שונות בתכלית, כמו ש"יפה ביטון" היתה שונה מ"יפה אטיאס" (רק אחת מהן היתה יפה, לאחרת היתה ארשת פראית של חיה לכודה), כמו ש"ורדה סבאון" היתה שונה מ"ורדה אלוש", כמו ש"חנה אפשטיין" היתה שונה מ"חנה בלדינגר", כמו ש"יעקב זילברשמיט" היה שונה מ"יעקב אלגרסי", ו"מזל זנו" מ"מזל גנח" – חקרתי את הזיקות בין הכפיליות בחריצות של מפענח צפנים במלחמת העולם. שלא לדבר על רביעיית ה"תָּמִיוֹת": פרנצוס, הירשל, נאוי ואפרתי. האחרונה החליטה יום אחד שקוראים לה תמרה, ובכך חרגה מהסדרה וגם נשארה בה, מה שגרם לי כאב עמום כמו של נסיכה על עדשה. לתמי נאוי לעומת זאת, קראו גם "קוֹקוֹ בקלאווה", כינוי בן שני חלקים כמו שם ושם משפחה, וכך נבראה לה בדמיוני פרסונת צללים מוחצנת מטורללת ואקזוטית.

והיה גם "רודולף אפללו", שהיה לו כתם לידה קטן על האף. לו הכתם היה גולש עוד קצת הוא היה משווה לו מראה ליצני, ובינתיים הוא פשוט הצדיק את שמו המזמר – אף-לָ-לו. היה לו מזל לרודולף, הוא היה בן ראשון במשפחתו אחרי שורה של בנות. כמה מאחיותיו היפהפיות עם השמות המתנגנים למדו בכיתות שמעלינו. אחת מהן (אלגרה? קורדליה?) גילמה בובה שקמה לחיים בהצגה של החוג הדרמטי, וגם ברודולף עצמו היה משהו שלא מהעולם הזה; בגלריה של הזיכרון שלי הוא לבוש בחליפת קטיפה לילכית ומחייך את החיוך הקל שלו, הקצת מנומנם.

כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר.

כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר (ובמחשבה נוספת, אולי זאת בכלל ת"פ ביום משונה).

*

3. "בכל מקום היו / אנשים נשים נחשים יונים נמלים נמרים שפנים ינשופים חתולים ילדים" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)

לבני הבכור קוראים נמר. קראתי לו כך בגלל "גיזְלְהֶר הנמר" של אלזה לסקר שילר ובגלל נמר מכונף משטיח סיני, שצחוקו הצוהל הזכיר לי את צחוקו של אהובי. הופתעתי מהמהומה שזה חולל; תינוק לא יכול לקרוא לעצמו בשם, אז הוריו ממלאים את מקומו. אבל זה ממילא זמני, עד שיעמוד על דעתו. אם לא ימצא חן בעיניו, נקרא לו יוסי או מה שירצה, הסברתי. זה לא הרגיע את המתנגדים. מישהי טענה שצריך לאסור את זה (או אותנו?). ואז הגיע מכתב מיפן. ידידי הדס עפרת למד שם באותה תקופה גילוף מסיכות נוֹ ובובות בּוּנְרָקוּ. הוא ועמליה אישתו כתבו: "נמר שמשחק עם פרפר – מוטיב קבוע במחזות הקָבּוּקי. שניהם רכים, עדינים, שקטים ונועזים – כל אחד בדרך אחרת."

*

* קלרדה דה גרם היא דמות מתוך "טינקרטנק" של נורית זרחי. מבוסס על פוסט שכתבתי על הספר.

** מתוך "החתול והשטן" מאת ג'יימס ג'ויס, בתרגום (שפתיים יישק) של אברהם יבין, עם עובד 1981

*

"הליצן העצוב", נמר גולן (בן 5)

"הליצן הבוכה", נמר גולן (בן 5)

.

וכמה מילים לסיום:

"הליצן הבוכה", כך נקרא הציור שלמעלה.

הוא צויר על ידי בני נמר לפני שנים, אבל מתמצת איכשהו, לפחות בשבילי, את המציאות העכשווית.

הרשימה שלמעלה נכתבה בימים של שקט.

אני מדביקה אותה כמו חלון על קיר הממ"ד.

*

עוד באותם עניינים

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

הז'ונגלר

מאחור את ממש כמו מלפנים

געגועים לגופה של העברית

כשהמילה תהפוך לגוף

אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?

הה"א הלאומית

*

Read Full Post »

כמה הערות על "הבוהמה הביתית, פואמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ספרון של שיר אחד שכתבה אפרת מישורי "ברגע של שבר בחיי הנישואים".

על העטיפה, טליה קינן, 2007, רישום דיו, צבעי שמן ומלח, A4. על השולחן גלעינים מסודרים במעגל, שמצטלב מעט במעגל דק יותר, מעין טביעה של כלי נעלם. שני המעגלים הם ספק שיירי זוגיות, ספק צמד אזיקים, ספק זוג עיגולים שנותרו מתוך איזו אולימפידה ביתית.

על העטיפה, טליה קינן, 2007, רישום דיו, צבעי שמן ומלח, A4. על השולחן גלעינים מסודרים במעגל, שמצטלב מעט במעגל דק יותר, מעין טביעה של כלי נעלם. שני המעגלים הם ספק שיירי זוגיות, ספק צמד אזיקים, ספק זוג חישוקים שנותרו מתוך איזו אולימפידה ביתית.

*

השם, הדש

1. אוקסימרון: ביתיות ובוהמה הם עניינים סותרים. הבוהמה היא צוענית והביתיות בורגנית.

2. במרחק אות: הבוהמה נמצאת במרחק אות מן הבהמה. בהמות מבויתות דווקא יש למכביר.

3. מבטא: "הבוהמה הביתית" קרוב ל"פואמה הביתית" במבטא ערבי. על הדש כתוב שהספר נרקח מ"תערובת משפחתית מרוסקת, מתובלת ב'ביטים' מערביים דאדאיסטיים ובקולות בטן אותנטיים מן המזרח." בדף הפנימי מתורגם שם הספר לאנגלית (כמקובל) וגם לערבית (הרבה פחות מקובל). וגם שמו של מתרגם השם לערבית נזכר: אלטייב ע'אנאים.

4. אהרון שבתאי: "הבוהמה הביתית" היא מחווה משונה (פסיב-אגרסיב שכזאת) ל"פואמה הביתית" של שבתאי. יש ריבוא הבדלים אבל די בציטוט המתבקש של הבית ה14:

אנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשים

אנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשים

(מתוך "הפואמה הביתית", אהרון שבתאי. גם הם התגרשו בסוף)

*

22

התכווצות

לפני "הפואמה הביתית" קראתי רק את "שירים 1990-1994" הקובץ הראשון שפרסמה אפרת מישורי.

"שירים 1990-1994" היה ספר גבוה ורחב בכריכה חומה מחוספסת של נייר אריזה, ששמה של המחברת הודפס עליו באותיות ענק בעברית ובאנגלית (אבל לא בערבית, עוד לא).

"הבוהמה הביתית" הוא ספר קט ועדין. שמה של המחברת צף על תכלתו באותיות קטנות ולבנות כמו ענני קיץ.

ההתכווצות גרמה לי לחשוב על עליסה בארץ הפלאות. גם תמונת העטיפה תרמה את שלה; השולחן המצויר על הכריכה עגול כמו השולחן שעליו מצאה עליסה מפתח זעיר ובקבוקון עם פתק "שתי אותי". למשקה היה "מין טעם מעורב של עוגת דובדבן, פודינג, אננס, תרנגול הודו צלוי, טופי וטוסט חם בחמאה". כשעליסה סיימה ללגום היא התכווצה "כמו טלסקופ".

מתוך עליסה בארץ הפלאות

מתוך עליסה בארץ הפלאות (היא קצת דומה לאפרת מישורי)

בדרך כלל אני לא נמשכת לספרונים. חמידוּת עושה לי כאב שיניים. אבל הקוטן התכול של "הבוהמה הביתית" משך אותי כמו העין הכחולה הקטנה שצמחה על גבעול מורכן-רקפתי בסיפור על עץ השיער. כשהגיבור שלח יד לקטוף אותה היא פרצה בבכי. אולי זה הוואקום שבתוך הספר ששאב אותי. אולי זה קסם ההתכווצות. כי באמת באמת – מישורי היא לא משוררת קטנה וענוגה אלא משוררת פוטוריסטית שכושפה לתוך ספרון (וכמה צער נדרש כדי לחולל את הכיווץ הזה)

*

פוטוריזם או סוגריים גדולים:

מישורי היתה מאז ומתמיד משוררת פוטוריסטית (ולא איכפת לי שהיא אומרת "דאדא" על עצמה). זה קשור למודעות הטיפוגרפית לצורת המילים ולמיקומן בדף, וגם לווליום, לעתידנות רובוטית ולאנרגיה אגרסיבית (ואני אומרת את כל זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי, לבי עם הפוטוריסטים).

ב2003 יצרו אפרת מישורי והרקדנית-כוריאוגרפית ענת שמגר את "יסודות התחביר", ארבעה "שירי-תנועה". כתבתי עליהם בשעתו בקולה של המילה. אני מצטטת מן "התסריט" בהשמטות ניכרות:

1. 'נפטש'
מבוסס על השילוש נפש-נפץ-נפל ומגיע לשיבוש המכוון: נפטש (כמו קטשופ). הגוף של מישורי מתפקד כמטרונום שיורה לסירוגין את המילים האלה. הגוף של ענת מגיב אליהן ויוצא ל'ריקוד' משלו…

2. קדימה לכי על זה
משפט שלם (קדימה לכי על זה) שנפרש בהדרגה ותוך פירוק להברות (ק-ק-ק… די-די-די) המשפט נהגה במגומגם ובמאמץ מתוך מצב של כמו עצירות, וכמו מקיא-מחרבן את עצמו החוצה…

3. לבי איתך
טקסט מושר, מפורק להברות, שנפרש אף הוא לאטו, תוך חזרות והכפלות…

לי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תי-טי-די-טי-תי

לי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תך-טח-טח-טח-טח X3

וכן הלאה.

ממרח ה"נפטש" של השיר הראשון הושג על ידי פיצוץ ומעיכה. גופה של מישורי "ירה" מילים ל"ריקוד" של שמגר. ה"קדימה לכי על זה" התפרק-השתכפל-התגמגם-הקיא וחירבן את עצמו (כולל ק-ק-ק מפורש). וה"לבי איתך" מסתיים במטח של דידיטי וטח טח טח של תופים או יריות.

זה הזכיר לי את זַנְג-טוּמְבּ-טוּמְבּ שיר המלחמה שכתב ודקלם מָרִינֵטִי מראשי הפוטוריזם האיטלקי. אצל מרינטי אמנם, אין משמעות למילים, אלה סתם צלילי קרב כמו ה"פִּיוּ פִּיוּ" של ילדים. ואפילו יותר מזה נזכרתי ב"מחול מכונת היריה" שלו; אני מצטטת מן ההוראות שכתב מרינטי לרקדנית:

תנועה ראשונה – הרקדנית תחקה ברגליה (כשידיה מתוחות קדימה) את הנקישות המכניות של הטק-טק-טק-טק-טק-טק של מכונת היריה. בתנועה מהירה תציג הרקדנית שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האויב 700 מטר לפניך."

תנועה שניה – כשידיה מעוגלות בצורת גביע (האחת עמוסת ורדים לבנים, השנייה עמוסת ורדים אדומים) היא תחקה את "פריחת" האש בצאתה מקנה מכונת הירייה. הרקדנית תחזיק בין שפתיה פרח סחלב לבן ותציג שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האיויב 500 מטר לפניך."

וכן הלאה. סך הכל שש "תנועות".

ההבדל הגדול בין מרינטי למישורי, הוא שמרינטי באמת מתעניין במכונת הירייה ומתענג על יופיה האלים. הוא "משחק במלחמה" בהתלהבות של ילד קטן. גם מישורי ילדותית פה, אבל משחקי המלחמה שלה הם תחליפי כאב ודרך הישרדות, ככתוב במוטו לספר השירים הראשון שלה:

"הצלקת על חיי היא מחרבה של אמי בהגינה על חייה" (ציטוט עצמי)

6

*

בּוֹעֶטיק

גם ל"בוהמה הביתית" יש מוטו:

כל העולם הוא הוא והשירה
היא גשר צר מאד
I want you
to be boetic, not bolitic

לְמה התכוונה המשוררת, שכל העולם הוא מה שהוא, והשירה היא רק גשר צר? או שכל העולם הוא הוא (כלומר הבעל משֶׁבֶר הנישואים) ביחד עם השירה, ואילו היא (האישה) היא רק גשר צר מאד על שניהם?

ומי זה שדורש ממנה להיות פואטית ולא פוליטית, באנגלית במבטא ערבי ("ביטים מערביים + קולות בטן אותנטיים מהמזרח")? ושמא זו בכלל עברית מאונגלזת (ראו אהרון קליינפלד): בּוֹעֶטיק כלומר בעטנית (ולא בוליטיק, כלומר בולטת?). בפרטים הביוגרפיים אגב, כתוב שמישורי "חוקרת את חיי הנפש של המילים."

*

אישה-חפץ

אז ככה
אני ישנה כל לילה:
הוא חובט אותי על המזרון בניעור השמיכה מעלי
ורוכן לתת לי נשיקה

(מתוך הבית הראשון של "הבוהמה הביתית")

סקס אלים בין המזרון הנחבט והשמיכה המנוערת של הפואמה הביתית. מישורי של הספר הזה ממוזערת וחרישית, אישה מוכה שמפצירה בעצמה להיות בּוֹעֶטיק, או אולי פואטית, או שניהם בבת אחת. שמדברת בפרדוכסים במשפטים מעגליים "מפוספסים": "אני אשקר אם אומר/ שרע לי.// רע לי." או: "אני רוצה להחטף מחיי.//  הם מפריעים לי לחיות." או "אני אדונית קטנונית/ שכבולה בידי משחרר גדול." וכן הלאה והלאה.

בהתחלה נדמה היה לי שגם הספר-כחפץ הוא לגמרי מעגלי, שהדלת הקדמית זהה לדלת האחורית, ולא היא; הכיתוב כולל שם המחברת נותר זהה (בעימוד ראי) אבל השולחן הקטן של הכריכה הקדמית תפח על הכריכה האחורית כאילו לגם מהבקבוקון שכתוב עליו "שתי אותי". זה טוב או רע שהשולחן גדל? אתם מוזמנים להגיד.

הבוהמה הביתית, כריכה קדמית, כריכה אחורית, מצא את ההבדלים

הבוהמה הביתית, כריכה קדמית, כריכה אחורית, מצא את ההבדלים

*

עוד באותם עניינים

הפוטוריסטים ואני

האוסף הכי הכי

אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?

קולה של המילה

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

ובלי שום קשר – כולכם מוזמנים לתערוכת צילום:

Free to See

פליטים ומהגרי/ות עבודה בתערוכת צילומים

ספריית גן לוינסקי בשיתוף גלריית חנינא שמחים להזמין לתערוכת גמר קורס צילום CEC (Communitiy Education Center). הצילומים בתערוכה מהווים סיכום של תהליך עבודה מחצי השנה האחרונה של קבוצת סטודנטים/יות מקהילות מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. הצילומים מתעדים רגעים משמעותיים מחיי היומיום של הסטודנטים/יות בישראל. הצגת הצילומים מאפשרת לצופים/ות לחוות מציאות זו כפי שבחרו להציג אותה הצלמים, כמו שהם רואים אותה דרך עיניהם.

פתיחה: יום חמישי, 6 במרץ, בשעה 20:00 * גלריה חנינא, י.ל. פרץ 31, תל אביב
אוצרות: יעל פינקוס וליאת שחר * האירוע בפייסבוק

Read Full Post »

סוֹבְבִים כַּדּוּרֵי-צִבְעוֹנִים בְּשׁוּרָה,
סוֹבְבִים נוֹצְצִים כּוֹס, פִּנְכָּה וְגָבִיעַ,
סוֹבְבִים מְהֵרָה, כִּבְכִשּׁוּף וּסְעָרָה,
אַךְ בְּסֵדֶר עָרוּךְ, בִּנְתִיבָה נִגְזָרָה,
וְיָדָיו שֶׁל הָאִישׁ רַק נָעוֹת נִיעַ-נִיעַ…

… וּבְתוֹךְ כָּכָה, בֶּן שַׁחַת,
עוֹד מַסְפִּיק הוּא לִשְׁלֹף מִמְחָטָה מִכִּיסוֹ
וְלִמְחוֹת הַזֵּעָה מִקָּרַחַת…

מתוך – נתן אלתרמן, הַזּ'וֹנְגְלֶר

*

נתחיל מהאסון האקולוגי בזעיר אנפין שנקרא "כתיב מלא".

אני יודעת שאותיות אהו"י נחשבות לתנועות, אבל אלה תנועות מתבוללות שנראות כמו עיצורים ולפעמים מתנהגות כמותם.

וגם הדלוּת מכעיסה אותי: כל O נהפך ל"אוֹ", בין אם היה חולם מלא או חסר, קמץ קטן או חטף קמץ. דקויות ומוזרויות נמחקות בשם הנוחות.

חבורת אהו"י תוקעת מקלות של וָוִים בגלגלי הניקוד, בכל אותם צירופי נקודות וקווים זעירים שנתחבים מתחת למזרן ומוקפצים לתוך האותיות או אל ראשן ומערערים את יציבותן הבעלבתית.

כבר ציטטתי פעם את אביגיל מ"על מצבו של האדם" של פנחס שדה:

בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים.

בשביל אביגיל סימני הניקוד הם חרקים.

ואילו החיריק הקטן של אלתרמן הוא מין חרק אנושי שהעפיל למרומי הו"ו, וכבר באמצע הדרך קרא: עוּרוּ, עוּרוּ! שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! ויצר את השורוק, ואחרי שהמשיך וטיפס וברא את החולָם שב אל אחיו הסֶגול והצֵירֶה ואל "התנועות הגדולות וקטנות הנושאת את הכתב כגלים, וטורחות לעורר ולהניע כל אות ולהעיר ולכוון את היגוי המילים…" (מתוך נתן אלתרמן, "מעשה בחיריק קטן").

ר' יצחק סגי נהור (המאה הי"ב, פרובנס) מתאר את העיצורים כגוויות ואת התנועות כרוחות שמחַיות ומניעות אותם, כפי שלמדתי מן המאמר היפהפה של חביבה פדיה בקולה של המילה.

ובשבילי סימני הניקוד הם אביזרי קרקס. העברית היתה תמיד שפה ג'אגלרית בשבילי.

למטה, נמר בְּני הלהטוטן נראה כמו אות לא ידועה בעברית עם ניקוד אדום על הראש.

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, להטוטן

העברית היא תהלוכה צוענית:

והמשכילים יזהירו, (דניאל יב ג) / כעין התנועות המנגנות / ובניגונם הולכים אחריהם אותיות ונקודות ומתנענעות בעקבותן.

מתוך ספר הזוהר, תרגמה חביבה פדיה, מצוטט מאותו מאמר בקולה של המילה.

ועוד ציטוט. ר' יוסף ג'יקטילה (המאה הי"ג, קשטיליה):

למשל החֹלָם היא אותיות מֶלַח יסוד הברית, הקיום והשימור (במיוחד בעולם העתיק בו לא היו מכשירי קירור), אבל היא גם אותיות חלום, והחלימה מתרחשת בעין: "ואתה יודע כי העין היא נקודה פנימית אחר כמה פנימיות והיא מקור האור."

בלי האישונים של הניקוד העברית הופכת לעוורית.

רק הערבית נותרה להטוטנית, עם כל הזרועות וכפות הרגליים שמשתרבבות מן השורה ומעיפות את הכדורים.

"ערבית היא שפה להטוטנית" – ככה זה נראה בתרגום גוגל:

.

اللغة العربية هي اللغة المشعوذ

.

כמו תהלוכה מספר הזוהר.

ועל אחת כמה וכמה עם ניקוד (באדיבות רוני ה. תודה! הג'אגלינג עולה בחזקה):

.

arabic.

ואולי יש כאן הצעה קבלית-פוטוריסטית לכתיבה במרחב, בעברית/בערבית, בעזרת גוף וכדורים. צ'יר-לידרס בגרסה להטוטנית. משהו אחר לגמרי.

*

הפוסט הזה הוא מחווה לנמר, בני הז'ונגלר (זה שהסתובב עם קלף של ג'וקר עוד בגיל שלוש, בטענה שזאת תעודת הזהות שלו), לכבוד סרטון הג'גלינג החדש-חדש שלו (מומלץ להגדיל למסך מלא).

.

*

עוד בענייני להטוטים

בפוסט לאדם אחד הראיתי שרבים מסיפורי הברון מינכהאוזן הם בעצם נמברים להטוטניים בעטיפה סיפורית. בקצה הפוסט יש סרטון שבו תריסר להטוטנים ובני ביניהם, יושבים במסעדה בואנקובר ומתכננים סשן של "ג'אגלינג שולחן" על מפית, ואחר כך מבצעים אותו בהנאה מדבקת. (הסימנים שהם רושמים על המפית הם סייטסוואפ תרגום של להטוטנות קלאסית לתבניות מתמטיות ואסתטיות.)

מחווה להטוטנית נלבבת ומרגשת לפינה באוש

הלהטוטנית (גם מתוק גם פמיניסטי)

קרקס התלושים (על הקרנפים של חליל בלבין ומירב קמל)

*

ומצד האותיות

געגועים לגופה של העברית (פוסט האם והאב של הפוסט הנוכחי)

הפוטוריסטים ואני

כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע 

ארבע חתימות

קולה של המילה

כשהמילה תהפוך לגוף ועוד רבים מפרקי הספר

*

Read Full Post »

רשימה שנייה ואחרונה על "בית חרושת לשירים" של קובי מידן.

לרשימה הראשונה העוסקת באיורים של דוד פולונסקי וכוללת גם את תקציר העלילה

*

הטרקטור שבלב

בתי החרושת על פסי הייצור המנוכרים שלהם נחשבים בדרך כלל להפך משירה. "בית חרושת לציונים" למשל, ככינוי לבית ספר. ובכל זאת היה רגע היסטורי, שבו היו גם בתי חרושת בחזית השירה ונחשבו למסעירים ופיוטיים. כתבתי על כך לא מזמן, בפוסט שבו התוודיתי גם על אהבתי לבתי חרושת.

בספר הזהיר הזה של קובי מידן חבויה גם מידה מפתיעה של פוטוריזם (כבוש ומוחלש, ובכל זאת).

זה מתחיל משמו, "בית חרושת לשירים", ונשמר גם בארכיטקטורה המעט החללית שהעניק לו דוד פולונסקי: מעין ראש חייזרי עם עיניים זבוביות ועצי אנטנות על הגג. העתידנות מרוככת אמנם על ידי עצי הברוש הנטועים בדרך כלל בבתי קברות בגלל הדמיון שלהם לנרות. הברושים מוסיפים מלנכוליה ונופך לירי למכניות הפוטוריסטית, צירוף שחוזר בספר יותר מפעם אחת.

בית החרושת לשירים, מראה מהחוץ, אייר דוד פולונסרי

היכל הספר, מוזיאון ישראל (השראה ארכיטקטונית?)

היכל הספר, מוזיאון ישראל, מראה מבפנים.

*

מתוך "בית חרושת לשירים" (שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים)

.

זהו שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים. בתמונת הגוף המלא טרקטורים חלקים ונוצצים, ועוד יותר בטרקטור שבלב – יש יותר מקורט פוטוריזם. אז מה אם זה טרקטור צעצוע. ובעצם יש יותר מחיבור אחד בין התרבות הפוטוריסטית לעולם הילדים (בעיקר בנים בינתיים, ובתקווה שגם זה משתנה). על חלק נלבב במיוחד עמדתי בפוסט על האוסף הכי הכי, אבל עכשיו אני רוצה לדבר על טיפוגרפיה.

*

מתוך הליברית ל"העולם עגול", שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור ילדים של גרטרוד שטיין

*

האומנם רזה השיר, או שמא דק כמחט?

הטיפוגרפיה, כלומר, האמנות והטכניקה של סידור ועיצוב טקסט על הדף (ומחוצה לו) היא לב לבה של המורשת הפוטוריסטית. נזכרתי בה בגלל שירו "הרזה" של המשורר השמן:

בתיבת
התפירה
מהומה
אדירה:
המחט
את
כל
החוטים
דקרה

החוטים
נאנחו
אנחה
מרה
ואמרו:
המחט
ממש
צרה.

מעבר לפסיכולוגיה של המשורר שעליה כתבתי בפוסט הקודם ("בחיים הוא שמן, אז לפחות בשירים הוא רוצה להיות רזה") ישנו המשחק הצורני: שיר המחט אינו רזה אלא דק כמו הגיבורה שלו וכמו החוטים שדקרה. זוהי שירה קונקרטית לכל דבר. מיזוג בין תוכן לצורה ("האם הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט?" תוהה אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי"). זה לא המקום היחיד בספר שבו הטיפוגרפיה מדברת, אבל תצטרכו להאמין לי, כי אני ממהרת לשאלה הבאה:

*

האם חרוזים (של שירים) הם כמו ארגזים, או כמו גשם?

בפוסט הקודם הצגתי את "בית חרושת לשירים" כסיפור פנטזיה שפולונסקי באיוריו, נותן לו ממשות. אבל עוד לפני הפנטזיה וגם אחריה, "בית חרושת לשירים" הוא ספר על פואטיקה. זה מתחיל כבר בשאלה המתניעה את הסיפור – "מאיפה באים השירים?" שאלה ארס פואטית במובהק, וממשיך הלאה והלאה במהלך הביקור.

קחו את החריזה למשל: האם שירים בחרוזים הם באמת כמו תפוזים ארוזים בארגזים, לעומת שירים חופשיים שהם כמו תפוזים על העץ?
זה פחות או יותר מה שטען נתן זך בהתקפתו ההיסטורית על אלתרמן.
אבל חרוזים יכולים גם להתגלגל על הלשון (לא סתם קוראים להם חרוזים).
ונזכרתי גם ב Out Of Africa , ספרה האוטוביוגרפי של איזק דינסן. המקומיים, כפי שהיא מספרת, הוקסמו מצלילי החריזה שאינה קיימת בשפתם, והיו מפצירים בדינסן:

 Speak again, Speak like rain
"מדוע הרגישו שהחרוזים הם כמו גשם, איני יודעת," כותבת דינסן, "אבל הם התכוונו לטובה, כי באפריקה תמיד מייחלים לגשם ומקדמים אותו בברכה."

*

ומי באמת מחליט?

הספר נפתח בשאלה ארס פואטית ומסתיים בסדרת שאלות כאלה. זה קורה בסיום הביקור בבית החרושת. שלומית ואבא מציצים לקומת כותבי הסיפורים ונתקלים בָּאיש שכותב את סיפורם. שלומית הנרעשת תוהה מי קובע את גורלם, הסופר או היא ואבא, והאם הוא כותב גם את התהיות האלה, האם הן מופיעות בסיפור?

התהייה מי מחליט, אינה רק משל תיאולוגי, או לחילופין – משחק ספרותי ומאבק בכורה בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי. כל מי שכתב פעם ספר (לפחות כל אלה שאני מכירה) יודע כמה מעט שליטה יש לסופר על גורלן של הדמויות. מרגע שנוצרו יש להן רצון משלהן.

וזה גם המקום היחיד שבו פורץ פולונסקי את גבולות האיור ומשחק במגרשה של הטיפוגרפיה: כלומר, החלק הזה של הטקסט ממוקם למעשה בתוך מסך המחשב של הסופר המצויר (אם כי הפונט לא משתנה ונותר קצת נוקשה וקולאז'י). ובכל מקרה – Too late, too little  מבחינתי.

.

האיור מספח את הטיפוגרפיה, או להפך, הסיפור של מידן פולש לצג המחשב של הסופר שכותב את סיפורם של שלומית ואבא. מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי

*

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא, הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

*

אז מה הבעיה שלי בעצם?

שסיפורי פנטזיה יש כמו פטריות אחרי הגשם,
אבל סיפור ילדים שעוסק בפואטיקה ובפרקטיקה של שירה קונקרטית, בלי דידקטיות ויובשנות, הוא נדיר שבנדירים.
ב"בית חרושת למילים" יש הצעה והבטחה לקולה של המילה לפעוטות.
כלומר, לשירה עצמה כעולם, כמגרש משחקים.
ולא כפי שהיא מופיעה באיורים של פולונסקי, על דפים נבדלים שכמו צולמו מתוך ספר שירה ושובצו ב"סרט התיעודי".

אין לי טענות לפולונסקי. הפרשנות שלו לגיטימית ולפרקים מרשימה.
אין לי טענות גם לקובי מידן. הסיפור שלו בנוי היטב ואינו מוֹעֵד לבורות הייפיוף והיובשנות הדידקטית.
אלא שאת ממתקי האוונגרד הוא הגניב כל כך בשקט ובזהירות ובחסות סיפורי כיסוי, שצריך להיות בלש כדי לחשוף אותם.

ומה קרה בסוף? מה שקורה תמיד: המציאות הפרוזאית והפסיכולוגית שוב גנבה את ההצגה לשירה!
ומה יעשו ילדים כמוני שרעבים למילים (לחושניות של חרוזים משוקולד), שמשתוקקים לשחק בצליליהן ובצורתן, שגדלים ונהיים אהרון קליינפלד, או  ויטו אקונצ'י, המשורר שירד מהדף? (יבכו. כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע).

*

ותודה ליותם שווימר מהפנקס שדחק בי לכתוב את הפוסט הכפול הזה.

*

עוד באותו עניין

געגועים לגופה של העברית

הפוטוריסטים ואני

האוסף הכי הכי

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

כשהמילה תהפוך לגוף, וגם – גולם בורא גולם ועוד רבים מפרקי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

קולה של המילה

*

Read Full Post »

שירה טיפוגרפית של גיום אפולינר – 1880-1918, עוד אחת מהדמויות ששייטו בין תנועות האוונגרד של תחילת המאה (הוא זה שטבע בין השאר את המונח סוריאליזם).

זוהי הרשומה השלישית בעקבות לאָנָא בְּלוּמֶה, שיר האהבה הדאדאיסטי של קורט שוויטרס. והפעם – על מילים וגוף, שתי רשויות נבדלות לכאורה: מילים הן רוח וסימנים מופשטים, גוף הוא בשר ותשוקה. אבל שוויטרס מזיז את הגדֵרות המדומות.

תנועות האוונגרד של תחילת המאה שיחקו בצורתן ובצליליהן של המילים, במקום לגשת ישר למשמעות

אֶפשר אותָךְ גם מאחור

אָנָא בְּלוּמֶה! אנא, א-נ-א אני מטפטף את שמך

שמך נוטף כחֵלֶב בקר רך.

היודעת את אנא, כבר יודעת?

אותך אפשר לקרוא גם מאחור, ואת, את הנהדרת

מכולן, מאחור את ממש כמו מלפנים: "א-נ-א".

חֵלֶב בקר מטפטף מלטף לי את הגב.

אָנָא בְּלוּמֶה, חיה נוטפת שכמותך, אני אוהב לָךְ!

הקטע האחרון של לאָנָא בְּלוּמֶה, תרגם שמעון זנדבנק

"אותך אפשר לקרוא גם מאחור", "מאחור את ממש כמו מלפנים" מתייחס לשמה הסימטרי הפלינדרומי של אנא: א-נ-א (במקור anna)  אבל לא רק. לקרוא לזה אירוטי זה קצת מעודן ופיוטי, ופורנוגרפי קצת ישיר וחד-משמעי, זה משהו שלישי מאד חומרי וגוּפָני. כשקורט קורא לאנא "חיה נוטפת שכמותך", זה מחזיר אותנו לשְׁמה המטפטף, ה"נוטף כחלב בקר רך"; כלומר אנא היא לא סתם חיה אלא בהמה מטפטפת, ובו-בזמן היא רק שֵׁם, מילה בספר, שנקראת אמנם במלוא הפלסטיות והלהט. "זה שייך (אגב) ללהט הקר" הוא מעיד קצת קודם לכן.

ובגרסא מוקדמת יותר של השיר, בתרגומו הנלבב של אלמוני (בתגובות לפוסט הקודם):

אננא בְּלוּמֶה, אננא, אלף-נון-נון-אלף, אני לועס

את שמך. כאשר אני אותך לועס, גואים

27 חושי. שמך נוטף כמו שומן בקר רך. את יודעת את זה

אננא, את יודעת את זה?

אפשר אותך גם מאחור.

לקרוא, ואת, את הנפלאה מכולם,

את מאחור בדיוק כמו מלפנים: אלף-נון-נון-אלף.

את שלך אותך לך, אני לך, את לי-אנחנו?

זה שייך (אגב) לתוך קופסת להט הגחלים.

שומן בקר זולג מלטף מעל

גבי. אננא בלומה, את חיה מטפטפת, אני

אוהב את התום שלך, אני אוהב לך!

הגרסא הזאת אף יותר מפורשת וחייתית: "…אני לועס / את שמך. כאשר אני אותך לועס, גואים / 27 חושי."
וגם בניואנסים יש יותר תשוקה, כמו למשל חלוקת השורות:  "אפשר אותך גם מאחור. / לקרוא, ואת, את הנפלאה מכולן,". ה"לקרוא" צץ כמו נ. ב. של סיפור פואנטה בשורה הבאה, אחרי הנקודה. ובהרף עין לפני שהוא צץ, "אפשר אותך גם מאחור" זה לגמרי תנוחה.

רועי רוזן, ז'וסטין פרנק, מתוך הפורטפוליו המוכתם

הן עושות כל מה שתרצה

אז למה זה כל כך מדבר אלי, החיבור בין מילים לגוף? – ובעצם זה אפילו לא חיבור, זו טכניקה קולאז'ית שבה שמים את השם ואת החיה זה לצד זה ומניחים להם להתערבב אצל הקורא – כי הגוף הוא המקום של הנפש ושל הרוח. כי תמיד אהבתי אותיות ומילים ותפסתי אותן כיקום מקביל סמוי למחצה. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי כאן הוא געגועים לגופה של העברית ואני עדיין מתגעגעת. וזו גם אחת הזיקות שלי לאהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי":

"יש מילים," [חושב אהרון] "שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מיד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צדן הוורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה" (216).
האירוטיקה נהיית יותר מפורטת ומפורשת ככל שהקטע נמשך; המילים נמסות על לשונו של אהרון, הן "מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זכר רמץ אדמדם, ונוגה חם מתפשט, נפוג לאיטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר" (217).
זהו סוג חדש של אורגזמה, שנולד מן האנטומיה המשובשת של אהרון, אביונה פיסית ורוחנית המתרחשת בחלל הפה, ממגע עם מילים, ואשר מתלכדת בעוצמה עם חזון ישעיהו שאהרון למד להפטרה: "ויאמר אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב, כי את המלך ה' צבאות ראו עיני: ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, במלקחיים לקח מעל המזבח: ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכופר" (ישעיהו ו').

מתוך כשהמילה תהפוך לגוף

עודד עזר, טיפוגרף שמבין שאותיות הן לא דומם ו/או מופשט

והערה טיפוגרפית לסיום

מעניין לציין בהקשר הזה את הגוּפניות  של ה"גופן", התרגום העברי ל"פונט". ובכל מקרה, לו הייתי צריכה לבחור פונט עברי לאָנָא בְּלוּמֶה, זה היה ללא ספק פרנקריהליה, המחווה של הטיפוגרף עודד עזר לפרנק-ריהל.

פרנק-ריהל נוצר על ידי רפאל פרנק ב-1908 – שמונה שנים לפני הולדת הדאדא. בפרנקריהליה הוא נמתח אל רוח השטות החתרנית של שוויטרס (פרנקריהליה, השם עצמו כבר מטפטף נקביות ושמץ פסיכדליה).

פרנקריהליה

והנה קטע ממה שכתב יהודה חופשי, מעצב וחוקר טיפוגרפיה, על פרנקריהליה:

בחירתו של עזר באה ממקום אופייני לו – "בוא ניקח את המיתוס המקודש ביותר ונעבוד עימו כחומר גלם יקר ולו לשם עצם הניסוי". וכך היה. הפרוייקט בתחילתו הוגדר כבלתי שימושי. הרצון המוביל היה להגביר את מאפייני היוגנדשטיל שבאות המקורית … כלומר, לנסח מחדש זרם זה שרווח בגרמניה בתחילת של המאה ה-20. … [בהמשך] נוספו ל"פרנקריהליה" אלמנטים פיסוליים קונסטרוקטיביים בעלי אופי תיאטרלי והאנשה מלאת הומור וחיים.
… במונחים המושאלים מתחום הכוריאוגרפיה, ניתן לומר שבלהקה יש כמה פרימות–בלרינות: האות ש', ץ', ל', הן דוגמאות מרשימות לתוספות ושינויים המנציחות את היצירתיות הרבה בעיצובן. … האות ס', למשל, סובבה ב-180 מעלות ויושבת למעשה על הגג של עצמה. גם באות צ' שונו ההיררכיות בין האלכסונים שבה, ואילו האות פ' איבדה לחלוטין את הבסיס שלה (את הטקסט המלא אפשר לקרוא כאן ).

איך אמר קורט על אנא: "את חובשת את כובעך על רגלייך ופוסעת על / ידייך, על ידייך את פוסעת."

*

עוד באותו עניין:

לרשומה הראשונה על אנא בלומה (שבה אפשר גם לשמוע את שוויטרס מקריא אותו בקישור ששלח אחד המגיבים)
כחול הוא צבע שערך הצהוב

לרשומה השניה על אנא בלומה (גם בה אפשר לשמוע הקלטה אחרת של שוויטרס ששלח מגיב אחר וגם לקרוא את תרגומו לגרסא מוקדמת של השיר) הו אהובת עשרים ושבעת חושַי

*

געגועים לגופה של העברית

כשהמילה תהפוך לגוף

*

חיוכי האתמול והמחר – על המונה-ליזות של מרסל דושאן, עוד לץ אוונגרד של גוף ומילים (וגם על המונה-ליזות של לאונרדו ושל בויס)

*

יופיה של הסימטריה

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*******

מבזק חדשות אחרונות מספריית גן לוינסקי מחר, שבת ה4.9 בשעה 18:00 שעת סיפור עם שהם סמית. כולכם מוזמנים!

תוספת מאוחרת בעקבות תגובת בית שמאי של מירי – פרט מתוך דיוקן של רוברט וילסון שצילמה אנני ליבוביץ (מאחור הוא ממש כמו מלפנים).

Read Full Post »

זהו הפרק ה-26 בסידרה של 29 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד (גיבור ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן) ועל הקשר שלה לדקדוק האמנותי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 

הַקֶּשר בין אהרון קליינפלד לאהרון הכהן (מסֵפר שמות, כלומר ספר ה"שֵׁמות") מחושק בהֶקשר המשפחתי, אותו הזכרתי בפרק הדקדוק הפנימי. אהרון המקראי הוא אחיו הוורבאלי של משה רבינו המגמגם: "הלא אהרון אחיך הלוי," אומר האל למשה, "ידעתי כי דבר ידבר הוא … ודיברת אליו, ושמת את הדברים בפיו; ואנוכי אהיה עם פיך ועם פיהו, והוריתי אתכם את אשר תעשון: ודיבר הוא לך אל העם; והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלוהים" (שמות, פרק ד').
כמו משה רבנו גם מושה קליינפלד הוא כבד פה וכבד לשון: "ומה יקרה אם אבא ינסה להגיד מילים ממש מסובכות [תוהה אהרון], היפופוטם למשל, או המילה מספר הטבע – היפוטלמוס. או דברים יותר פשוטים: גחלילית, למשל. האם הלשון העבה ההיא תצליח בכלל לומר מילה כזאת? או שתתקל בשפתיים שלו העבות, או שחס וחלילה תתלפף ותיקשר לתמיד סביב עצמה: גחחחבלבלבלפפ!" (215).
העילגות של אבא נובעת מן האיסור שהטילה אמא על הפולנית, "ושום דבר הוא לא יודע להגיד בעברית" (127), כפי שהוא מעיד על עצמו. בנו אהרון לעומתו, הוא לא רק "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים" (284) אלא גם אמן הלשון והשפתיים: "הביט בעצמו במראה. תחב את לשונו בין שפתיו. ככה יש לו שלוש שפתיים. אולי הוא יעשה פעם הופעה של אמנות שפתיים" (88).

לאהרון עצמו יש יחס מורכב לשמו: ה"פועל" העברי הראשון שלו בפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס הוא "אהרונינג" (41). כשהוא מתאהב הוא מגיש את שמו ליעלי: "הוא באמת הגיש לה את שמו, את שמו שהכל מקופל בו" (223). וכשהוא מתעמק בהגיון המחשכים הנפתל של האסון שלו, הוא מזהה את "האסון שלו, שממנו קורץ, כאילו רק צבעו בשחור את אותיות שמו" (288).

האדרת

"אהרון אהרון אהרון, הגה אותו לעצמו פעמים אחדות, בכוונה ובריכוז, שמו הקשה, החולָמי, העוטף אותו כמו מעיל כבד, ירושת קרוב זקן, אהרון, אהרון, וחש כיצד פעימה דקה, עצמיותו, חיה וקוראת לו משם, מנצנצת בעומק השם הזה הקודר, כמו אישון עין בורק, כמו חיריק צוהל המסתתר בתוך חולם" (87). הוא חוזר על השם שוב ושוב עד שהניצוץ כבה.
דימוי המעיל חוזר בסוף הספר; רגע לפני שאהרון נכנס למקרר הנטוש הוא שומע את הוריו קוראים בשמו. "שמו הקשה ריחף בחלל העמק, וכאילו לא הצליח להגיע עדיו. אפשר היה לחוש בו, כמו אדרת כהה, כבדה, מרפרפת לאיטה מולו, מכה באוויר את שמו, הלא אהוב, הקודר, החולָמי" (323).

מעילו של הקרוב הזקן – משהו בין מעילי החורף המרופטים של ניצולי השואה למעיל האפוד של אהרון הכהן – מתגלגל באדרת מרחפת עם זיקה ברורה לאדרתו של אליהו הנביא: אותה אדרת שהשליך על אלישע כשמשח אותו לנבואה, ואשר נשמטה ממרכבת האש שבה עלה השמיימה, והעבירה לאלישע את רוחו ואת כוחותיו.


הה"א הלאומית

על אף ההסתייגות של אהרון משמו הוא חש בעוצמה המילולית והרוחנית המקופלת בו, ומנסה להמיר את השליחות הלאומית בייעוד פרטי.
מדי פעם, במהלך הספר, נשמטת הה"א משמו – ו"אהרון" הופך ל"ארון"; אבא קורא לו ארונצ'יק, וגם אמא קוראת לו ארון פה ושם, למשל לפני העימות הגדול: "ארון ארון תחזור לעצמך… ארון אני מפחדת ממך… חשמל הם יתנו לך שמה, ארון" (293-294).
בסִפרו "הגוף הציוני – לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה", עומד מיכאל גלוזמן על הזיקה בין שמו של אהרון לבין ה"ארון" ההודיני-הומוסקסואלי שאליו הוא נכנס ויוצא חליפות. אבל אפשר לראות בהשמטת הה"א גם את הדחייה הסופית של הה"א האלוהית וההמונית, אותה ה"א לאומית שנוספה לשמם של אברָם ושׂרַי (בראשית יז), כשאלוהים הבטיח להרבותם ולהפוך אותם להמון גויים.

הפרק הבא: כמעט אחוז מהאמריקאים

Read Full Post »

Read Full Post »

מי שמגיע לכאן מדי פעם, אולי שם לב עד כמה אני מאמינה ב"צורה". אני תמיד מופתעת כשאנשים מתייחסים רק לתוכן, ומתייקים את הצורה במקרה הטוב, באגף "קישוט ומשחקים". כי מעבר לכל מה שאפשר לומר בזכותה, הצורה היא התוכן.

חשבתי על כך בעקבות חוק הפליטים. איך זה יכול להיות שאנשים לא רואים עד כמה החוק האוסר על הגשת עזרה לפליטים הוא נורא ומביש – לא רק באופן כללי, אלא דווקא כאן במדינה שחיה בצל ובדגל השואה?

והגעתי למסקנה שזה נובע מן החסך במטפורה. (ואם מישהו חושב שאני צינית או אירונית – אני לא. אני רק מנסה להתרחק מעט כדי לא לטבוע, ובד בבד גם להתחקות אחרי מקור השיבוש, אולי תימצא לו ארוכה).

אבל קודם כדאי אולי לחזור ולהסביר בקיצור את ההבדל בין מטפורה למטונימיה:

מטונימיה היא דימוי שמבוסס על סמיכות, על קירבה.
מטפורה היא דימוי שמבוסס על דימיון צורני.

שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) מסביר את ההבדל באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו, ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה, אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה.

לעומת זאת: אם אני יושבת ליד ילד קטן שהכל נופל לו מהידיים, ואני אומרת לו "הי אתה, אצבעות חמאה!" – זו מטאפורה. כי היא מבוססת על הדמיון: האצבעות חסרות כוח אחיזה כאילו נעשו מחמאה.

[ואגב – לאבחנה בין מטאפורה ומטונימיה יש השלכות גם על חיי היומיום. לפני שנים עשיתי תיאטרון בובות במסגרת "מדינת הילדים". כשהאירוע נגמר הגעתי אל משרדו של המנכ"ל לקבל את שכרי. ישבתי בחדר ההמתנה בצד בחורה חמודה ומטופחת ומקושטת למשעי (לעומת הופעתי הזרוקה). לבסוף יצא המנהל ממשרדו ואמר: "קודם הבובה." שתינו קמנו: אני בגלל המטונימיה (כי הבנתי את "הבובה" כ"זאת שעושה תיאטרון בובות"), והבחורה בגלל המטאפורה (בהיותה "הבובה'לה" החמודה). המנהל התכוון אגב למטונימיה. עד היום אני זוכרת את אי ההבנה שהתפשטה על פרצופה כשהמנהל הצביע עלי.]

המטונימיה היא הרבה יותר פרוזאית וצרת אופק ומסתכלת רק על מה שקרוב. המטאפורה הקרובה יותר לשירה ודורשת קפיצה מחשבתית; כדי לראות את הדימיון בין שני דברים שונים לכאורה, מוכרחים להתרחק מעט.

ובאשר לנמשל – אני מרגישה שאלה שיזמו את החוק המביש הזה, קוראים את השואה בצורה מטונימית. כיוון שאירעה ליהודים, היא קושרת מאז ולתמיד בינם לבין סבל וסכנה. אבל מי שחושב מטאפורית, לא יכול שלא לראות את הדימיון בין האיסור על עזרה לפליטים לבין האיסור על עזרה ליהודים (ומסתבר שהמובן מאליו הזה, אינו מובן לכולם).

התבנית המטונימית היא בדלנית ולאומנית. החמלה נמצאת במטאפורה, ביכולת לראות את הדמיון בין בני אדם, לראות את השווה בין מצוקתך למצוקתם. לא פלא שכל כך הרבה אנשים שכואבים את המצב מצטטים שירים. זה לא רק הנסיון לברוח מהקלישאות. השירה, כמו סוג של התעמלות תודעתית, מפתחת את החשיבה המטפורית ואת ההזדהות עם הזולת.

כשאמצא את השיר של אלתרמן על הלשון השבדית (שקרעים ממנו מבליחים כל הזמן בראשי) אוסיף אותו לכאן.

והנהו באדיבות איריס המגיבה והסורקת (תודה!)

הלשון השוודית / נתן אלתרמן

מעטים הם יודעי הלשון השוודית,
מי דובר בה, אולי רק השוודים עצמם.
כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת
וקטן ומוצנע העם.

ועת שוודיה אמרה: "הנני מקבלת
מגבול דניה את כל היהודים הגולים",
נוכחו וראו כל עמי החלד
כמה דל הוא בשוודית אוצר המילים.

כי רבות מדינות כבר כהנה הכריזו,
אך הללו הראו את גינזי לשונן,
במילות "אינפליטרציה", ו"קווטה", ו"ויזה"…
רק בשוודית
מילים שכאלה אינן.

ועת נער נמלט אל גבול שוודיה מציד,-
היא איננה פונה לעיין במפות.
היא פשוט מוליכה אותה פנימה לבית,
בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים
ומקום בהן רב למחסה ומלון,
אך לפני הצילן איש טובע ממים
אוהבות הן תמיד להביט במילון.

יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא –
יש "קצה גבול של יכולת" או "כושר קליטה".
רק בשוודיה עוד חי המנהג הברברי,
להציע להלך כוס תה ומיטה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון,
היא כותבת פשוט: "הכניסה מותרת",
ויסלח לה האל על דלות הסגנון.

ויאמר לה האל בדמעה: שוודיה, שוודיה, –
שתי מילים נשכחות את כתבת על פתחים
אך שוות הן טרקטטים ואנציקלופדיה,
כן… אפילו בריטניקה… כל הכרכים.

ואזי מלאכים בשירה ימללו
ואמרו זה לזה: מה רבה התהום,
אם שתי המילים הפשוטות האלו
הולידו דמעה בעיני מרום.

(הו, מה רבה התהום, וכמה תמים השיר הזה נשמע)

*

עוד באותו עניין

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

איציק מאנגר נגד חוק הנכבה

Read Full Post »

הפרק ה21 בסידרה של 28 מאמרים על ספר הדקדוק הפנימי. על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד ועל הקשר שלה לעבודות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 
ובינתיים הסדרה הפכה גם לספר
*

"ולפיכך מוכרחים הללו [בעלי הרמז, הדרש והסוד, כלומר המשוררים, מ. ב.] לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע – על פי מפתחות מסורות בידיהם – תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החֹשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה. בחמר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות. תג אחד, קוצו של יו"ד – והמלה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל."

ח. נ. ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון 

*

כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.

חזי לסקלי, "שיעור עברית הֵא", מתוך "העכברים ולאה גולדברג"
(מופיע גם כמוטו לספרו של גרוסמן "שתהיי לי הסכין")

*

הברקה מאישון

הזיקה בין אהרון לשמו היא רק קצה חוט בסבך הזיקות הסמויות והגלויות המתקיימות בין המילים של אהרון למציאות שאליה הן מתייחסות. בליל יום העצמאות למשל, הוא "נועץ עיניים היישר לתוך פנסי הרחוב המסנוורים, בודק את השפעת האור על האישונים, מה זה בכלל קשור, אולי זה כן, קשור, אולי פתאום יסיק מסקנה מזה לזה, אולי תבוא לו הברקה מהאישון אל עצמו" (286).

האישון השייך לגוף הבשר השנוא יכול לשמש מקפצה לגילוי הזהות העצמית בזכות המשמעות הכפולה של המילה "אישון" ושל המילה "הברקה": אישון הוא גם חלק מן העין וגם איש קטן, כלומר ילד, כלומר אהרון. הברקה מתארת נצנוץ חומרי וגם ברק רעיוני. כשאהרון מסנוור את עצמו בכוונה, הוא מנסה בין השאר, להפעיל את הזיקות האלה.

גם לצלילי המילים יש כוח מאגי:

אהרון מצטיין בהקפצות בזכות "המילה 'מקפיץ' שמנתרת בתוכו כמו חגב קטן, פּיץ, פּיץ" (271).

בחסות הדימיון הצלילי בין ממלחה לממלכה חומק אהרון מן העימות המכאיב עם אביו; הוא גולש מממלחת המריבה אל ממלכתו של קיסר אכזרי שחטף את הוריו, ויחוס על חייהם רק בתנאי שאהרון יאכל כנף עוף. ואהרון שכנף העוף שאביו תקע בפיו בולטת ומזדקרת משם, "עף לו מעדנות, זהרור של אור, עם ניצוץ המילה האצילית והיפה שלו, נצמד אליה כאל גבו של סוס מכונף" (195).

גם במשחקי הג'יבריש של אהרון – "המתנה, השתנה הרתנה הלתנה" (311) או "טיראן שמיראן פיראן ליראן"      (297) – יש מן הכישוף. דומה שהוא מגשש אחרי הלחש הנכון לשינוי המציאות, גירסה פרטית של הוקוס-פוקוס / אברא-כדברא / אוּשְׁכּי-בּוּשְׁכּי (התלמודי), או ריפַת-דיפַת-ומוֹריפַת של דוכיפת הפלאים של ביאליק (אשר גזר את הלחש שלו מ"מוריפת" – עוד מילת קסם תלמודית). אלא ש"הכי טוב לא להאמין בקסמים, ואז לא מתאכזבים" (315), כמו שאומר אהרון במקום אחר.

זאת ועוד: המילים בספר הדקדוק הפנימי הן כל כך ממשיות שיש להן גוף. הן מתקיימות על הגבול בין עולם הסימנים לבין עולם היצורים החיים. וכמו כל יצור חי הן פגיעות. הן נחלשות ומזדהמות משימוש סתמי, מדוקלם וקלישאי. ואהרון, כיאה לדוקטור כפול – "הוא דוקטור שוויצר בג'ונגל, הוא דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים" (284) – נחלץ לעזרתן.

*

בית חולים למילים

שילוב הדוקטורים נגזר מן ההוויה הנזילה של המילים, בין בעלי חיים לבני אנוש נגועים. שוויצר – תיאולוג, מוסיקאי, פילוסוף ורופא מהולל – נודע בזכות בית חולים לחולי צרעת ומחלת השינה שהקים באפריקה המשוונית. אהרון (הילד ה"צרוע" והנרדם) מקים בהשראתו בית חולים למילים במעבה הג'ונגל הפנימי; חבוש בכובע שעם של רופא קולוניאלי, פלגי זיעה זורמים ממצחו, הוא מטפל בחולות אקראיות המתדפקות על דלתו ובאֵלה שהוא "דולה בזינוק מתוך הזרם העצום, האינסופי" (279). למשל אותן מילים "פיוטיות" שנגרפו במצעד הפזמונים: "געגועים", "נדודים", "עגור", "יהלום", "עטרת", "סתיו", "בדידות", "צעיף סגול", "איילת אהבים", "ירושלים" ו"זהב".

ראשית הוא מטהר כל מילה בטקס מאגי שכולל את הגייתה מן הסוף להתחלה שבע פעמים בפה סגור, כדי להגן עליה מזוהמות העולם שבחוץ. ואחרי שהוא מפשיט את החולָה ושוטף ממנה את האבק והזיעה ומסיר את הקרומים הממושמשים ואת הצלילים החורקים, הוא מכניס אותה לבידוד. אסור לו לומר אותה בקול שבעה ימים "עד שתיטהר לגמרי, תהיה כולה שלו, תהיה פרטית" (279).

כשהמילה מחלימה ומתחזקת משחרר אותה אהרון-דוליטל בחזרה לטבע ומעניק לה צידה לדרך: "שלושה ריבועים של סוכר ידידות וכף של מזון מלכות, ופותח מכסה של צנצנת שמנת ומלקק ממנו בחופזה את הקרום הפנימי הדשן" (292), בהתרסה מול עיניה של אמו.

ומצד שני הוא חרד מהשפעת האוויר המסריח והמזוהם הנפלט לפי דעתו, ממוחו העבש: "בקרוב המחשבות והמילים שיעברו שם ייצאו לו חולות, עם כתמים לבנים באמצע, מעוקמות כמו סיגריה מעוכה" (312).

וכשם שיישותן של המילים נזילה כך גם בית החולים פושט ולובש צורה, והופך ממבנה עם דלתות ל"קינים רפודי מוך צבעוני" שבתוכן הוא משכן את המילים החלשות המצייצות אליו כמו גוזלים. המוך הזה נמרט בשעתו מערימת הסוודרים של הינדה קליינפלד, המכשפה אשר צולבת את האוויר במסרגותיה, ואשר יכולה אם תרצה, לפרום את העולם כולו. אהרון גנב את הצמר בשביל אוסף המוך של יעלי ("קן ענוג אפוף סחרחרת של צבעים רכים", 273), וטען אותו בלי משים, בסגולות הריפוי של האומץ והאהבה.

*

 הרמון המילים

יש מילים, חושב אהרון, "שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מיד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צדן הוורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה" (216, השוו: "במבט עיניו בלבד ביקש ממנה [מיעלי הפנימית] דבר מה: היא הסתובבה לאט ומתוך התרכזות פנימית מתוקה העלתה למענו אדווה ורודה בחלקת צווארה" 262).

האירוטיקה נהיית יותר מפורטת ומפורשת ככל שהקטע נמשך; המילים נמסות על לשונו של אהרון, הן "מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זכר רמץ אדמדם, ונוגה חם מתפשט, נפוג לאיטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר" (217).

זהו סוג חדש של אורגזמה, שנולד מן האנטומיה המשובשת של אהרון, אביונה פיסית ורוחנית שמתרחשת בחלל הפה, ממגע עם מילים, ואשר מתלכדת בעוצמה עם חזון ישעיהו שאהרון למד להפטרה: "ויאמר אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב, כי את המלך ה' צבאות ראו עיני: ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, במלקחיים לקח מעל המזבח: ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכופר" (ישעיהו ו').

ההילולה מתפתחת לאורגיה של ממש; אהרון מעגל את שפתיו בשריקה הסודית לנקבות שלמד מגיורא, וכל הניצולות ממצעד הפזמונים מקיפות אותו "בצחקוקים ובטפיפות רוך, לוטפות את פניו בענני הנוצה, מדגדות את כל יצורי גוו המתפתל וגם הן עצמן מתענגות, מתעוותות בפיתולי דגדוג פנימי, בצחקוק נכנע, נרפס, בעוד הוא לוחש להן לביאה ויערה וגיטרה ואגדה…" (217)

המילים הן הגלתיאות של אהרון. הוא גואל אותן בתשוקתו מן הדומם ומן המופשט, והן גומלות לו ומשחררות אותו בתמורה, מן הטומאה החומרית של המציאות.

רועי רוזן, ז'וסטין פרנק, מתוך הפורטפוליו המוכתם

בשבוע הבא – גולם בורא גולם 

עוד באותו נושא – געגועים לגופה של העברית

Read Full Post »

Older Posts »