Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘קריאה בתנ"ך’ Category

זהו הפרק ה-26 בסידרה של 29 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד (גיבור ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן) ועל הקשר שלה לדקדוק האמנותי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 

הַקֶּשר בין אהרון קליינפלד לאהרון הכהן (מסֵפר שמות, כלומר ספר ה"שֵׁמות") מחושק בהֶקשר המשפחתי, אותו הזכרתי בפרק הדקדוק הפנימי. אהרון המקראי הוא אחיו הוורבאלי של משה רבינו המגמגם: "הלא אהרון אחיך הלוי," אומר האל למשה, "ידעתי כי דבר ידבר הוא … ודיברת אליו, ושמת את הדברים בפיו; ואנוכי אהיה עם פיך ועם פיהו, והוריתי אתכם את אשר תעשון: ודיבר הוא לך אל העם; והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלוהים" (שמות, פרק ד').
כמו משה רבנו גם מושה קליינפלד הוא כבד פה וכבד לשון: "ומה יקרה אם אבא ינסה להגיד מילים ממש מסובכות [תוהה אהרון], היפופוטם למשל, או המילה מספר הטבע – היפוטלמוס. או דברים יותר פשוטים: גחלילית, למשל. האם הלשון העבה ההיא תצליח בכלל לומר מילה כזאת? או שתתקל בשפתיים שלו העבות, או שחס וחלילה תתלפף ותיקשר לתמיד סביב עצמה: גחחחבלבלבלפפ!" (215).
העילגות של אבא נובעת מן האיסור שהטילה אמא על הפולנית, "ושום דבר הוא לא יודע להגיד בעברית" (127), כפי שהוא מעיד על עצמו. בנו אהרון לעומתו, הוא לא רק "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים" (284) אלא גם אמן הלשון והשפתיים: "הביט בעצמו במראה. תחב את לשונו בין שפתיו. ככה יש לו שלוש שפתיים. אולי הוא יעשה פעם הופעה של אמנות שפתיים" (88).

לאהרון עצמו יש יחס מורכב לשמו: ה"פועל" העברי הראשון שלו בפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס הוא "אהרונינג" (41). כשהוא מתאהב הוא מגיש את שמו ליעלי: "הוא באמת הגיש לה את שמו, את שמו שהכל מקופל בו" (223). וכשהוא מתעמק בהגיון המחשכים הנפתל של האסון שלו, הוא מזהה את "האסון שלו, שממנו קורץ, כאילו רק צבעו בשחור את אותיות שמו" (288).

האדרת

"אהרון אהרון אהרון, הגה אותו לעצמו פעמים אחדות, בכוונה ובריכוז, שמו הקשה, החולָמי, העוטף אותו כמו מעיל כבד, ירושת קרוב זקן, אהרון, אהרון, וחש כיצד פעימה דקה, עצמיותו, חיה וקוראת לו משם, מנצנצת בעומק השם הזה הקודר, כמו אישון עין בורק, כמו חיריק צוהל המסתתר בתוך חולם" (87). הוא חוזר על השם שוב ושוב עד שהניצוץ כבה.
דימוי המעיל חוזר בסוף הספר; רגע לפני שאהרון נכנס למקרר הנטוש הוא שומע את הוריו קוראים בשמו. "שמו הקשה ריחף בחלל העמק, וכאילו לא הצליח להגיע עדיו. אפשר היה לחוש בו, כמו אדרת כהה, כבדה, מרפרפת לאיטה מולו, מכה באוויר את שמו, הלא אהוב, הקודר, החולָמי" (323).

מעילו של הקרוב הזקן – משהו בין מעילי החורף המרופטים של ניצולי השואה למעיל האפוד של אהרון הכהן – מתגלגל באדרת מרחפת עם זיקה ברורה לאדרתו של אליהו הנביא: אותה אדרת שהשליך על אלישע כשמשח אותו לנבואה, ואשר נשמטה ממרכבת האש שבה עלה השמיימה, והעבירה לאלישע את רוחו ואת כוחותיו.


הה"א הלאומית

על אף ההסתייגות של אהרון משמו הוא חש בעוצמה המילולית והרוחנית המקופלת בו, ומנסה להמיר את השליחות הלאומית בייעוד פרטי.
מדי פעם, במהלך הספר, נשמטת הה"א משמו – ו"אהרון" הופך ל"ארון"; אבא קורא לו ארונצ'יק, וגם אמא קוראת לו ארון פה ושם, למשל לפני העימות הגדול: "ארון ארון תחזור לעצמך… ארון אני מפחדת ממך… חשמל הם יתנו לך שמה, ארון" (293-294).
בסִפרו "הגוף הציוני – לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה", עומד מיכאל גלוזמן על הזיקה בין שמו של אהרון לבין ה"ארון" ההודיני-הומוסקסואלי שאליו הוא נכנס ויוצא חליפות. אבל אפשר לראות בהשמטת הה"א גם את הדחייה הסופית של הה"א האלוהית וההמונית, אותה ה"א לאומית שנוספה לשמם של אברָם ושׂרַי (בראשית יז), כשאלוהים הבטיח להרבותם ולהפוך אותם להמון גויים.

הפרק הבא: כמעט אחוז מהאמריקאים

Read Full Post »

הערה מאוחרת בשולי חוק הנכבה – זה ברור שזה רע ומופרך ודכאני לנסות להכתיב רגשות. אבל מה שדוחף חוקים כאלה, היא מין מחשבה פשטנית שההזדהות עם כאבו של עם אחר כאילו נוגסת בזהותך. שאתה צריך לבחור בצערו של מי להשתתף; אי אפשר גם וגם.

בשיר שלמטה מנסה איציק מאנגר (משורר יקר במיוחד) לנחם את הגר המגורשת, להשאיל לה קצת פנטזיה ופרספקטיבה עתידנית, קצת בריחה באמצעות הדמיון. זהו איציק מאנגר במיטבו: האנכרוניזם הקסום, החום האנושי, העצב והחיוך. ברור לגמרי עם מי הוא מזדהה, בלי שתיפול שערה מיהודיותו.

הגר על אם הדרך / איציק מאנגר (עברית – בנימין טנא)

על אם הדרך, על אבן,
הגר ממררת בבכי.
את כל הרוחות היא שואלת:
אנה אמשיך דרכי?

אומר האחד: מזרחה,
השני: מערבה הרחק.
השלישי, שלץ ופוחז הוא,
בשערה משחק.

את בני הכנף היא שואלת,
אשר יעופו ברום.
אומר האחד: צפונה,
אומר השני: לדרום.

בוכה היא: "אבי שבשמים,
באמונה שֵׁרַתי שנים,
ועתה בן-כנף ורוח
לי צוחקים בפנים".

ונושאת הגר את עיניה
ורואה שיירה שם בגיא.
בראש, בגלימה ירקרקת,
צועד השולטן מטֶרְקַי.

הנה קרב והולך הוא,
ושואל בקול מרעים:
"אמרי, האמנם הגר את,
השיפחה של איברהים?

וישמעאל מן-הסתם הוא
הזאטוט הנלבב?
הנביא בחסדו הודיענו
שאנו יוצאי חלציו".

והוא לפניה כורע,
בתוך האבק נופל:
"את ייחוסנו מצאנו,
לאללה, לאללה הלל!"

והגר נבוכה יושבת:
האמת הדבר שקרה?
וחרמש הסהר ככסף
מנצנץ בתוך שערה.

עוד באותו עניין – כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

Read Full Post »

אחת מתופעות הלוואי המוזרות של המלחמה היא הטקסטים העבריים שהיא מעלה בתוכי – זה התחיל מסיפור שמשון והמשיך בשלוש מתנות של י. ל. פרץ, ובימים האחרונים מתנגנים בראשי הפסוקים האחרונים של שירת דבורה.

אולי כדאי להקדים ולומר ששירת דבורה שחוברה בעקבות הנצחון הגדול על הכנענים, היא בעיני אחד הטקסטים המופלאים בתנ"ך ובשירה בכלל – לא רק בגלל המוסיקליות אלא בזכות המורכבות הרגשית. בהשוואה לשירת הים למשל שכתובה בטון אחיד אופורי וגרנדיוזי, הטון של דבורה מתחלף כל הזמן. היא הופכת למעין "מדיום" של קולות רבים שהיא לא מנסה למזג או להשתיק.

יום אחד עוד אכתוב את המאמר הגדול שלי על שירת דבורה, אבל עכשיו כאמור אני רוצה לדבר על הפסוקים האחרונים. ממש אחרונים. אחרי התיאור הקצבי, המלא פאתוס לעגני שבו מוצג סיסרא (כלומר מצביא האוייב) בעת ובעונה אחת כגבר נאנס וכתינוק שמורדם לנצח על יד אם רצחנית: תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים, יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי; מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ׃ מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה; בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה׃ יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים; וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ, וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ׃ בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב; בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל, בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד׃

ואז, בתום ההשפלה, מופיע הקטע הבא:

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב; מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו׃  חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה; אַף־הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ׃ הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה; צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל׃

אמו של סיסרא אינה מופיעה כאן כדמות פוליטית, אלא כאם רגילה, חרדה, שלבה מנבא לה רעות. והיא מנסה להתכחש לדאגותיה ולשכנע את עצמה שהכל בסדר, הכל נפלא. היא חוזרת על מילים ססגוניות כמו רקמה ושלל במין נסיון להפנט את המציאות או את עצמה, אבל האמת מבצבצת מן הגמגום. דקלום הנצחון הקטן הופך לקינה על מה שכבר לא יהיה. כי ככה זה, המרחק בין אַלְלַי להללויה (כפי שהראה אלתרמן ב"שמחת עניים") הוא קטן מאד. המונולוג הקטן אפילו לא מסתיים. הוא פשוט נקטע כשהדמעות חונקות את הגרון. בשורות האלה אין לעג או שמחה לאיד. האירוניה המסוימת של רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר (אחרי שזה עתה שמענו איך יעל מָחֲקָה רֹאשׁוֹ) נצבעת בעצב, חמלה והזדהות שעוברים דרך הגוף, דרך שלושת האברים המוזכרים בקטע:
הראש – שהוא כאמור ראשו המת של סיסרא (ואולי גם הרקה של מָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ מהדהדת בַּרִקְמָה החוזרת).
הרחם – שמוכפל ומשולש לרַחַם רַחֲמָתַיִם. ורחם רחמתיים הוא כמסתבר כינוי מליצי לנערות או לשבויות חרב, כך שהביטוי מנכיח בבת אחת את רחמיהן של האמהות השכולות ושל הנערות הנאנסות במלחמה.
והצואר – של צַוְּארֵי שָׁלָל, שנוכח לכל אורך המשפט רק בצורה מפורקת; המרחק בין ההברות פשוט הולך ומצטמצם עד שהן מתחברות זו לזו והצואר שנחנק בדמעות מופיע בגלוי:
שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה; צֶבַע רִ[כאן זה כבר לגמרי צואר]קְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל.

וזה לא רק הצואר שנחנק; מתוך השְׁלַל והשָׁלָל הגודשים את הפסוק מבצבצים השלילה והשוֹלל של המלחמה כולה. וכך – למעט משפט פורמלי חותם (כֵּן יֹאבְדוּ כָל־אוֹיְבֶיךָ יְהוָה, וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ), שאף הוא נצבע בעצב של מה שקדם לו – מסתיימת לה שירת הנצחון.

וכיוון שהדברים נכתבים בזמן שהם נכתבים, אני רק רוצה להוסיף שכלל לא ברור לי מי כאן סיסרא ומי כאן דבורה ומי ברק. למי יש תשע מאות רכב ברזל, ומי לוחץ את מי בחוזקה (ראו שופטים פרק ד'). וגם מה שנראה כך או אחרת עוד יכול להתהפך. הוודאויות היחידות הן העצב והגרון הנחנק.

Read Full Post »

לקריאת הסיפור – שופטים פרקים יג-טז

העלילה בראשי פרקים: מלאך מבשר על הוולדו * בדרך לארוסתו הפלישתית – משסע אריה * בדרך לחתונתו מגלה שדבורים התנחלו בגווית האריה * חד חידה לאורחי החתונה: מהאוכל יצא מאכל / מעז יצא מתוק * אשתו מחלצת את התשובה (מה מתוק מדבש / ומה עז מארי) * שמשון מכה שלושים איש מאשקלון ונותן את חליפותיהם לפותרים * מגלה שאישתו ניתנה לאחר * משלח שלוש מאות שועלים בוערים לשדות פלישתים * הפלישתים שורפים את בית חמיו בנקמה * בני יהודה מסגירים אותו לשלושת אלפים פלישתים שממתינים לו בלחי * הוא מכה אלף איש בלחי חמור * האל מוציא למענו מים כדי לרוות את צמאונו * הולך לזונה בעזה, עוקר את שערי העיר באישון לילה * מתאהב בדלילה בנחל שורק * הפלישתים משחדים אותה לבגוד בו. שלוש פעמים הוא מוליך אותה שולל: מנתק את היתרים הלחים שבהם נקשר ואת העבותים חדשים, ומשחרר את מחלפותיו הארוגות. בפעם הרביעית היא מגלה את סודו * הפלישתים מנקרים את עיניו ומעבידים אותו בטחינת חיטה * הפלישתים מציגים אותו לראווה בחגיגת הנצחון * שמשון ממוטט את הבית על עצמו ועל שלושת אלפי החוגגים.

*

גיבור של סרט מצויר

לא מזמן קראתי שוב את סיפור שמשון, אותו גיבור-על באיצטלה של שופט תנ"כי. וכשאני אומרת גיבור-על אני מתכוונת לכל החבילה: גם לכוח העל-טבעי, אבל גם לבדידות הכפולה – הקיומית והמשימתית – "הוא לבד נגד כל הפלישתים". ובצד כל אלה הוויזואליות הגורפת של מעלליו: משיסוע האריה ועד עקירת השערים והצתת השועלים; "היה במלחמותיו משהו מן התעלול", כתב פעם פנחס שדה, ואני מוסיפה – גם משהו מן הקומיקס, או מן הסרט המצוייר. לא בכדי הוא נקרא בפי העם "שמשון הגיבור".

אלא שגם בתור גיבור-על הוא קצת חריג; הכל כל כך אישי ואימפולסיבי אצלו, חסר אחריות וא-ערכי. הוא מחזר אחרי פלישתיות והולך לזונות. הוא לא דוגמא ולא מנהיג. אולי, כמו בריון יהודי בגולה, הוא מרפא קצת את גאוותם של בני עמו. ועוד לא דיברנו על הסוף הטרגי; התבוסה, גם כשהיא מתובלת בנקמה, היא קצת מרה מדי בשביל גיבור-על.

*

משחקים באש

האש הוא המוטיב המוביל של סיפור שמשון. מן הרגע שבו המלאך המבשר על הולדתו עולה בלהבות: וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ־יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ; ועד שמו השמשי, השועלים והשדות הבוערים, המרעים שמאיימים לשרוף את בית חמיו והפלישתים שאכן שורפים אותו, העבותים הנמסים כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ (כ"פלישתים" אשר בערו באש?) הצמא הבוער בסוף קרב לחי. היתרים הלחים של דלילה הנמסים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל־הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ.

ואין לי ספק שגם השועלים נבחרו בגלל הדמיון הצורני בין זנבותיהם ללהבות.

האש היא המפתח לדמותו של שמשון. לעוצמתו, לעוצמת ההרס שלו, ולניגודים בינו לבין אויביו, בין אור לחושך, בין אש למים:

בשמו של שמשון יש שמש. בשמה של דלילה – יש לילה, חשיכה שמכבה את איש השמש, קודם את אור עיניו ואחר כך את פתיל חייו.

שמשון – כשמש – אש, לעומת דלילה – מלשון דלי, או מלשון דלילוּת – משהו דליל מימי, שמכבה את אשו של שמשון.

שמשון – כשמש-אש, לעומת דגון (דג במים) אל הפלשתים.

גם בשמות המקומות יש אש: אשתאול – אש-שְׁאוֹל, אשקלון – אש-קָלון.

ואני, שחווה כל דבר דרך העיניים, לא יכולתי שלא להבחין שהסיפור כולו כמו  נצבע בגווני הצהוב-זהוב של האש: החיטה, השועלים, האריה, הדבורים והדבש.

*

משחקי סימטריה

הסיפור הכל כך מזגזג וחמקני בכל הנוגע לערכים לאומיים, מגלה עקביות מוזרה בכל הנוגע ל"צורה". ואני לא מדברת רק צבעי האש וצורתה. שמשון הוא איש הסימטריה.

הכל סימטרי במעללי שמשון: מצמדי השועלים הקשורים זה לזה בזנבם, ועד שערי עזה שהוא נושא על גבו, הזוגיות שלהם מודגשת בטקסט: וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר־הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, ועד האופן שבו הוא קורא את המציאות: הוא מזקק מתמונת הדבורים בגווית האריה תבנית סימטרית, מעגלית. שלא לדבר על החרוזים שהוא ממציא; השירה התנכ"ית אמנם משופעת בתקבולות (כלומר בסימטריות תחביריות), אבל שמשון מרענן את התבנית והופך אותה לשלו:

מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל,
וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק;
גם הפתרון מנוסח בצורה סימטרית:
מַה־מָּתוֹק מִדְּבַשׁ,

וּמֶה עַז מֵאֲרִי;

וגם המחאה:

לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי,
לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי׃

עד המוות הסימטרי, בין שני העמודים: וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת־שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם; אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ׃ והמסַפר שכמו נשבה בקסמה של התבנית מנסה להגיע לסיכום סימטרי של הסיפור: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו׃ ואגב – שמש (שמשון), ליל (דלילה) הם שני שורשים סימטריים.

(וכיוון שסימטריה זו תכונה מתמטית, זה המקום להזכיר את קסם המספרים של הסיפור: 3 נשים, 30 מרעים, 300 שועלים, 3000 פלישתים חוגגים.)

מה משמעותו של שיגעון הסימטריה הזה? האם זהו דיוקנו של שמשון, כאדם חצוי בין פלישתים לבני עמו, בין רוח לבשר? התקוע בלופ של עצמו? ואולי זה הנסיון של שמשון להכניס מעט סדר לחייו, לאזן את האימפולסיביות שלו, את פראותו?

גם הסצנות בסיפור כמו משכפלות זו את זו: שמשון המפיל את הבית על יושביו מקביל לשועלים השורפים את השדות בכאבם, שמשון המשסע את האריה הוא כמו שמשון המשסע את חומת עזה, ובמבט-על שמשון הוא האריה המת שלבו דבש (כלומר האוהב). ואני בטוחה שיש עוד הקבלות. משחקי מראות כאלה קשה להפסיק.

*

חלקי גוף וחלקי נוף

יש קשר מוזר בין מקומות לחלקי גוף בסיפור:

בין השיער הפלאי של שמשון לנחל שׂורק (נחל "מסרק") שבו שוכנת דלילה המשתלטת על סוד שערו.

בין עין הקורא, המקום שבו קרא לאלוהים בצמאונו ונענה במעיין, לבין "עין הקורא" של גופו, כלומר עינו של שמשון בחגיגת הנצחון הפלישתית: וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר; אֲדֹנָי יֱהוִֹה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי.

וכמובן – "לחי החמור" והמקום שנקרא לחי (על שם האירוע, אבל הוא מופיע כלחי עוד לפני הארוע ולכן הקשר הוא קודם כל אסוציאטיבי-תמונתי).

וגם מקומות גיאוגרפיים אחרים קשורים למוטיבים בסיפור. כבר הזכרתי את האש של אשתאול ואשקלון, אבל גם:

עזה – היא כאילו המימוש העירוני של "עז כארי" – את שניהם הוא משסע בשתי ידיו.

מקום בשם צרעה (צירעה) שהוא גלגול של הדבורים מגווית האריה.

*

הרס ושיבוש

גבולות רבים נפרצים בסיפור, דברים מופקעים מהקשר אחד להקשר בלתי צפוי: לחי חמור הופכת לנשק, אריה הופך לכוורת, שועלים הופכים ללפידים. שמשון-עצמו הופך לבהמת ריחיים ואחר כך למין פצצה. בית אחד נשרף ואחר מתמוטט על יושביו, העיר פרוצה (כמו הזונה שבתוכה). זה אחד מקסמי הסיפור: המתח בין הסדר המתגלם בסימטריה לאי-סדר של ההרס והשריפה. זהו גם אחד המתחים הבסיסיים של האמנות, ושל התרבות.

המאמר הזה הוא במידה מסוימת, המשך של מה שגיליתי כשהשוויתי בין תצלומי לוויות ואבלים שגזרתי מן העיתון לבין הפְּיֶטה של ג'יוטו; חשבתי שג'יוטו היה צייר-כוריאוגרף שהעמיד את הדמויות שלו בפוזות תיאטרליות, וגיליתי שהוא פשוט חקק בזיכרונו ביטויים של אבל אנושי. (פתאום עולה בדעתי משהו שקראתי פעם על ליאונרדו דה-וינצ'י, שהוא היה דוחף אנשים במדרגות כדי "לצלם" את הבעת פניהם ואת תנועתם בזמן הנפילה).

סיפור שמשון הולך רחוק יותר ומתנהג כמו שיר וכמו יצירת אמנות בין תחומית. כשורה של השתקפויות ומשחקי צורות וצלילים. האם זה בגלל שהוא "מומצא", או להפך – אולי זה הרובד המיסטי של המציאות שצף מתוכו? זה רק קצה קרחון של מחשבה שעוד יבוא לה המשך.

תמות נפשי, תחריט של דורה

Read Full Post »