Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘קולנוע’ Category

בילדות תמיד הרגשתי מוזרה ובודדה. מדי פעם נתקלתי בסופר או בסופרת שראתה אותי, שהבינה – מרי דה מורגן למשל, או אסטריד לינדגרן, ולרגע הייתי נורמלית, קיימת. וזה נמשך גם כשגדלתי; החברים שלי היו צוחקים עלי כשאמרתי על ויטו אקונצ'י למשל, או על פרה אנג'ליקו, שהוא גורם לי להרגיש פחות בודדה. אבל זה התיאור הכי פשוט וישיר של השמחה הפליאה והתודה שתמיד הרגשתי ואני עדיין מרגישה כלפי יצירות אמנות.

וכבר מזמן לא הרגשתי כל כך בודדה, כל כך לא קיימת, כמו אחרי "הקול בראש", סרט האנימציה החדש של דיסני את פיקסאר. והבדידות רק התעצמה למקרא הביקורות המשתפכות. אפילו יוני שלמון שהעלה שורה של הסתייגויות מהסרט, חלקן כבדות משקל, הרגיש צורך להתנצל ולקרוא להן "הערות קטנוניות ולא 'ביקורת'" ולהוסיף ש"הסרט עצמו עשוי נהדר, חכם ומרגש" (ממש לא).

בדרך כלל אני כותבת על יצירות שאני אוהבת. אני מאמינה שיש קשר בין הבנה לאהבה, שמה שמבינים אוהבים (ו/או להפך, כמו עם הביצה והתרנגולת). לעתים רחוקות אני כותבת נגד, ובדרך כלל מדובר ביצירות רבות השפעה, שהן בו בזמן גם מזיקות ומוליכות שולל. קסמן של אגדות למשל, או נשים קטנות. זה לא נובע מאג'נדה. גם אם זה מִתרגם לאג'נדה בסופו של דבר, זה מתחיל באיזו אזעקה פנימית ותחושת איום. יכול להיות שאני מגוחכת כי זאת בסך הכול אמנות, אבל אם סיפורים יכולים להציל הם יכולים גם להרוג.

זו קריאה אחרונה למי שאהב את "הקול בראש" ולא רוצה לקלקל את הטעם – זה הרגע לפרוש. (ספוילרים? בטח). הנה אני מתחילה.

*

תקציר
אבא של ריילי בת האחת עשרה מוצא עבודה חדשה. המשפחה עוברת לסן פרנסיסקו וריילי מופרדת מכל מה שהכירה ואהבה. במציאות "החיצונית" של הסרט לא קורה הרבה; ריילי מתאכזבת מפיצה, הולכת לבית ספר, בורחת מהבית ומתחרטת ברגע האחרון. העיקר מתרחש במציאות הפנימית, ב"מפקדה" שבתוך ראשה, שם מתקוטטים חמישה רגשות – שמחה, עצב, כעס, גועל ופחד – על השליטה בלוח הבקרה. "שמחה" שרגילה לנהל את העניינים מנסה להרחיק ולנטרל את "עצב". במהלך המאבק מתפזרים זכרונות הליבה של ריילי, ו"שמחה" ו"עצב" נודדות בתוך התודעה בניסיון להשיב אותם למפקדה. הן מצליחות כמובן, ובדרך לומדת "שמחה" להכיר בחשיבותה של "עצב" ולתת לה מקום (וביתר פירוט כאן).

מתוך

מתוך "הקול בראש", חמשת הרגשות מול לוח הבקרה.

וזה נשמע נהדר. מזכיר את "המסע המופלא" של היאו מיאזאקי (עוד סרט על מציאות פנימית של ילדה שעוברת דירה, וכל כולו מורכבות וסוד והומניזם ופיוט). תמיד האמנתי ש"It's all in the mind", כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה". אני אוהבת מודלים, מבנים סגורים וכל סוג של מאחורי קלעים. אני אפילו זוכרת איך זה לעבור עיר בילדות. אז איפה הבעיה של "הקול בראש"?

בַּמימוש, בעיצוב הכל כך מוּצָרי ותעשייתי וצריכתי ושיווקי של מרחב הנפש ומנגנוניה. התודעה של ריילי נעה בין סופרמרקט עצום של זכרונות (עם עובדים שזורקים כל מה שפג תוקפו), לפארקי שעשועים עם נושא ("איי אישיות", כך הם נקראים בסרט, "אי החברות", "אי ההוקי", "אי השטויות" וכן הלאה), מכונות משחק ומזל ומשחקי מחשב (לוח הבקרה של "המפקדה" הוא לגמרי קונטרול של משחק). החלומות שלה מבוימים באולפני טלוויזיה, ואפילו תהום הזכרונות האבודים נראית כמו מתְקן כדורים חשוך. שלא לדבר על חמשת הרגשות שכבר נראים כמו מרצ'נדייז, בובות של מקדונלד מוכנות לקו הייצור.

(בסוגריים אגיד שזו אחת הבעיות שלי עם אנימציה ממוחשבת בכלל. היא הוגנבה לליבנו באמצעות "צעצוע של סיפור", מבלי לעורר חשד,  כי אנימציה ממוחשבת לעולם הצעצועים היא כמו קולנוע לעולם האנשים. וברגע שפיקסאר ראו כי טוב, כבר לא היתה דרך חזרה. הפיוט וההפשטה של האנימציה המצוירת ננטשו לטובת שיעתוק סינתטי היפר-ריאליסטי, אבל זה לא הנושא עכשיו.)

ובחזרה ל"קול בראש" – אין פלא שהזיכרון הנצחי והבלתי מתכלה של ריילי, הוא ג'ינגל פרסומת. זאת לא רק בדיחה אלא שיקוף, סימן מסגיר.

מתוך

מתוך "הקול בראש". האנימציה הממוחשבת הופכת גם את בני האדם לבובות פלסטיק עם פיאות סינטטיות. לא ברור לי למה ויתרנו על קסם האנימציה המצוירת.

ואני לא ילדת טבע, בחיי. יש לי גֵנים אורבניים חזקים של פוטוריזם ושל פופ ארט. אבל איך אפשר נפש שכולה סינתטיות ושעתוק, בלי מים, בלי עצים?

סימולקרה (מקור לטיני) היא דימוי, מראית, מראית עין, רוח רפאים, יישות פנטסטית שניחנה במראה של משהו או מישהו שנדמה כישנו. הסימולציה היא שם הפעולה הנגזרת מן הפועל simuler, שמשמעו התחזות, הופעה של משהו כממשי מתוך כוונה להטעות, לתעתע, לבלבל, להוליך, שולל, ליצור אשליה … הסימולקרה של בודריאר היא העתק שאין לו מקור שבזיקה אליו הוא מתקיים.

(הערת שוליים של המתרגמת אריאלה אזולאי, לספרו של ז'אן בודריאר, סימולקרות וסימולציה)

חשבתי הרבה על סימולקרות וסימולציות בעקבות "הקול בראש". בודריאר, פילוסוף, סוציולוג וסמיוטיקאי צרפתי (1929-2007) טוען שבעידן הפוסט מודרני אבדה היכולת להבדיל בין הממשות לייצוגה. הדימויים הפכו לחלק מן המציאות, הם כבר לא מייצגים אלא מסתירים אותה. הוא לא מפסיק לקונן על אובדן הסוד, על האלימות כלפי הסודות, על החלפת מסתרי המציאות בחיים ללא סתירות.

וגם זה כל כך "הקול בראש"; התודעה של ריילי (ולא רק שלה, במהלך הסרט מתברר שלכולם, אפילו לחתול, יש תודעות זהות) היא כל כך דלה וסכמטית ונטולת מסתורין וסתירות, שנדמה כאילו נגזרה מתוך ספר הדרכה לשיפור עצמי.

"הקול בראש" עוסק כולו ב"ניהול רגשות" מושג שאני מתעבת ושמגלם את טשטוש הגבולות בין העולם הכלכלי לרגשי, שעליו כותבת אוה אילוז באינטימיות קרה, עלייתו של הקפיטליזם הרגשי*. (אף שבסרט לא ריילי היא שמנהלת את הרגשות, זה הם שמנהלים אותה, וגם על כך אפשר לדבר פעם).

פיט דוקטר, במאי "הקול בראש", שגם הגה את הרעיון לסרט, נעזר כמסתבר בשני פרופסורים לפסיכולוגיה כדי לעצב את תהליכי הרגש והמחשבה: דאצ'ר קלטנר שאין לי מושג מה תרומתו, ופול אקמן שחמש מתוך שש הבעות היסוד שחקר וזיהה, הפכו לדמויות בסרט (רק "הפתעה" נותרה בחוץ). הליווי המדעי מקנה מעין תקפות מציאותית לפנטזיה. והבלבול שעליו מדבר בודריאר, בין ייצוג לממשות, ניכר כבר בתיאור הסרט בויקיפדיה:

במהלך הסרט, מסבירים גם על המבנה של ראש כל בני האדם: בתוך ה"מפקדה הראשית" יושבים 5 רגשות: שמחה, עצב, כעס, גועל ופחד שמותאמים במראם למי שהם נמצאים בתוכו.

זה כמו שקורה כשמעבירים משפט בתרגום גוגל, משפה לשפה לשפה עד שהוא הופך לנונסנס גמור.

בודריאר טוען ש"כיום המפה אינה הפשטה של הטריטוריה, היא זו שמחוללת אותה". וזה הבהיל אותי. כי יצאתי מהסרט בנפש שוממה ואם תתקבל הסימולקרה של דוקטר כמיפוי וייצוג מבריק של התודעה אני אהיה שוב הכי מוזרה ובודדה שיש. אין ל"הקול בראש" שום קשר לעושר ולשחרור של התודעה כפי שאני מכירה אותה. לשם כך כדאי לפנות ל"מסע המופלא" של מיאזאקי, תְאוֹמו הטוב של "הקול שבראש". ומכיוון שדורה קישינבסקי כבר כתבה עליו פוסט נהדר, אני פטורה מהבהרות.

מתוך

מתוך "המסע המופלא", היאו מיאזאקי

*

רציתי לכתוב עוד אבל אני מתאפקת כדי לא להתפזר ולהציף. ובכל זאת הערה אחרונה ויחידה לזכות הסרט.

אני יכולה להבין את ההצלחה שלה זכה במולדתו. לא רק בגלל הקפיטליזם, טשטוש הגבולות בין המציאות לדימוי וסִפרֵי שנים-עשר השלבים. אלא בגלל האושר, או יותר נכון – בגלל העצב.

לאושר יש מעמד מיתולוגי, כמעט דתי, בארצות הברית. הוא מופיע כבר בהכרזת העצמאות, כאחת משלוש זכויות היסוד שהעניק הבורא לבני האדם:" הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". (למקרה שתהיתם, שום אושר אינו מוזכר במגילת העצמאות העברית).

אני מודה שאף פעם לא הבנתי את המרדף אחרי האושר. אושר תמיד נראה לי כתוצאה של משהו, לא מטרה בפני עצמה, אבל "שמחה" השולטת בנפשה של ריילי היא מייצגת נאמנה של שיגעון האושר האמריקאי. ככל שהוא נהיה קשה יותר לתחזוקה, כך היא מתאמצת יותר ונהיית כה נוירוטית ומלחיצה שהתוגה השופעת של "עצב" נחווית כסוג של הקלה והפוגה.

בסופו של דבר גם "שמחה" מכירה בערכו של העצב. אמנם לא בערכו הסגולי האותנטי כחלק מהיות אדם, אלא הכרה דחוקה עם טעם לוואי של מניפולציה, בסגנון – אם ריילי לא תחצין את העצב שלה יקיריה לא יבואו לנחם אותה. וזה עדיין חשוב ואפילו פורץ דרך כשמדובר בסרט ילדים אמריקאי.

*

* גם תמר הוכשטטר נדרשה לו בשעתו כשכתבה על הפיכת הרגש לאובייקט חיצוני ברחוב סומסום.

*

עוד סיפורים שראו אותי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר (כי הוא ההפך הגמור מ"הקול שבראש")

הגמד חוטם ואני

המוצא של הילדה אילת (ומשם אפשר להמשיך לעוד גיבורות ילדות)

*

זכרונות מאמריקה (כולם על הערבוב בין גבוה לנמוך בין חיקוי ליצוג לממשות)

אה, אה, אה, אה! (על בית התודעה האמיתי שבנתה שרה וינצ'סטר)

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

ידיים על גוף קשה

מלחמה ושלום בחמש דקות

אלביס פרסלי לנצח

*

הצגות קרובות של "יואל אמר"'
 
11/7 (כלומר מחר) ב11:00 בבוקר, במרכז סוזן דלל בתל אביב, אולם ירון ירושלמי. לכרטיסים.
10/8 בירושלים, בתיאטרון החאן, במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות, שתי הצגות, ב11:30 וב16:30. כרטיסים מוזלים ברכישה מוקדמת.
.
ילדים שרים ומדברים ב"יואלית" בקליפ התודות שערכה שירי בן ארי 
 

Read Full Post »

אומרים כי אני, אינני אני
על כן אני נבהל
כי אם אני אינני
אני אז מי אני בכלל
(קונילמל)

*

כריכת "שפן", מאת גלעד סופר, עם עובד 2014

כריכת "שפן", מאת גלעד סופר, עם עובד 2014

"שפן" מאת גלעד סופר, הוא סיפורו של ארנב, שכולם – החל בקוסם השולף אותו מהכובע וכלה בילדים בפינת החי – קוראים לו שפן. מצוקת הזהות מטלטלת אותו עד למדבר שבו חי השפן המקורי. השניים מחליטים להתחלף, כך יזכה כל אחד מהם בחיים המתאימים לשמו. אבל גם זה לא מצליח: הארנב משתעמם במדבר והשפן מושפל כשהוא נשלף מן הכובע ונחשב לעכברוש. לפיכך הם חוזרים ומתחלפים במקומות, והארנב הנואש כותב את סיפורו והופך לשפן-סלב שכולם אומרים עליו, "אמא, הנה השפן, זה מהספר על השפן!" וכן הלאה.

*

ארבע הערות על הספר המצחיק והחכם הזה:

*

1. "זה קורה אפילו בספרים!"

"זה קורה אפילו בספרים!" [שקוראים לארנב שפן] מתלונן הארנב של שפן גלעד סופר. אפילו בספרים של עם עובד, הוצאת הבית שלו; למטה משמאל, איור מתוך "שפן" מאת גלעד סופר שמתכתב עם הלוגו של "ספריית שפן סופר", סדרת ספרי הילדים הנכחדת של עם עובד.  "זה קורה אפילו בספרים!" מתלונן הארנב של גלעד שפן סופר, וקורץ בין השאר להוצאת הבית שלו: משמאל, מתוך "שפן" מאת גלעד סופר, מימין, הלוגו הנכחד של "ספריית שפן סופר" (סדרת ספרי הילדים של עם עובד) נסרק מעותק ישן של "מיץ פטל".

*

2. זמנים מודרניים

הארנב שלא היה שפן (1986), סיפר בציורים אבי כץ, חרז שמואל בנשלום

הארנב שלא היה שפן (1986), סיפר בציורים אבי כץ, חרז שמואל בנשלום

לפני כמעט שלושים שנה יצא הארנב שלא היה שפן (1986) מאת אבי כץ ושמואל בנשלום, סיפור מחורז על ארנב שמגיע לגן ומתקבל בלבביות כשפן. זה מרתיח אותו. הוא מנסה להסביר איך נראה שפן. כל פרט שהוא מציין מתאים לאחת החיות בגן, אבל השאר לא מסתדר: אוזני השפן קטנות כאוזני הנמר אבל הוא לא מנומר כמוהו אלא חום כמו הדוב, אבל לא גדול כמוהו, הוא קטן כמו העכבר, רק שזנבו קצר כשל הקיפוד אבל הוא לא דוקר, הוא רך כמו החתול… "הארנב כבר התרתח/ והנה נכנס אורח" (שפן) ו"עכשיו סוף סוף מובן/ מי ארנב ומי שפן." (במציאות אגב, זה לא קרה. למרות שחרוזיו של בנשלום מתגלגלים על לשוננו עד היום, הילדים שלי המשיכו לקרוא לארנבים שפנים כאילו כלום.)

זה לא גורע מהמקוריות של סופר, להפך. זה הזכיר לי את המעשה בזמנים מודרניים של צ'רלי צ'פלין. בעצם זה לא "מעשה" אלא השערה, לא מצאתי לה סימוכין כתובים (רק כמות גורפת של ראיות חזותיות ואחרות), אבל אני מוכנה להתערב שאני יודעת איך "זמנים מודרניים" בא לעולם.

זה התחיל ממטרופוליס (1927) סרטו האקספרסיוניסטי היפהפה של פריץ לאנג. "מטרופוליס" מתרחש בעיר דיסטופית שמחולקת לשני מעמדות: פועלים ובעצם עבדים של מכונות ענק שחיים במשכנות עוני בעיר התחתונה, ואליטה שמתענגת על חיי עונג ותפנוקים בעיר העליונה.

אני משוכנעת שצ'פלין ראה את "מטרופוליס", הוקסם וגם עיקם את אפו על הדרמטיות האפלה (כמנהג עדות האקספרסיוניסטיים) ועל הריאקציוניות הפוליטית (ה"הפי-אנד" מאשר את המבנה המעמדי, רק באופן חומל יותר), ובעיקר, ראה איך בשינויים קלים יחסית, אותם מרכיבים בדיוק יהפכו לקומיים ורדיקליים.

וכך או אחרת, בית החרושת של "זמנים מודרניים" (1936)  הוא אותה אדרת בשינוי גברת, מחווה קומית-מרקסיסטית לבית החרושת של "מטרופוליס". זו אותה סביבה משעבדת הנשלטת על ידי שעונים ומכונות טורפות. כבר שנים אני חושבת לכתוב פוסט השוואתי וקצת נרתעת מהר הדוגמאות שצריך למיין. הנה שלוש דוגמאות על רגל אחת מתמונות שגיגלתי (לא הטובות מכולן ועדיין מבהירות את הנקודה).

 משמאל, רודן מטרופוליס, גרסה אקספרסיוניסטית של הקפיטליסט של "זמנים מודרניים" מימין.

הדמיון המוזר בין השליט האקספרסיוניסטי של מטרופוליס משמאל, למנהל בית החרושת הקפיטליסטי של צ'פלין, מימין.

עדרים - משמאל, פועלי "מטרופוליס" הכנועים וחסרי היחוד יורדים לבית החרושת. מימין, רגע לפני שפועלי "זמנים מודרניים" נכנסים לבית החרושת צ'פלין מצלם עדר חזירים מובלים לשחיטה (והמקשר יקשר).

עדרים – משמאל, פועלי "מטרופוליס" הכנועים וחסרי היחוד יורדים לבית החרושת כצאן לטבח. מימין, רגע לפני שפועלי "זמנים מודרניים" נכנסים לבית החרושת, צ'פלין מצלם עדר חזירים מובלים לשחיטה (והמקשר יקשר).

משמאל, בהזיה של הגיבור נהפכת המכונה של "מטרופוליס" למפלצת ענק שבולעת פועלים. מימין, צ'רלי צ'פלין נבלע על ידי המכונה ב"זמנים מודרניים".

משמאל, בהזיה של הגיבור נהפכת המכונה של "מטרופוליס" למפלצת ענק שבולעת פועלים. מימין, צ'רלי צ'פלין נבלע על ידי המכונה ב"זמנים מודרניים".

ובחזרה לארנבים ולשפנים – יכול להיות שגלעד סופר כלל לא הכיר את ספרם של כץ ובנשלום, ויכול להיות שדווקא הכיר ואמר לעצמו, אבל זה בכלל לא כך! וכך או אחרת, נקודת המוצא המשותפת רק מבליטה את ההבדל.

"הארנב שלא היה שפן" הוא ספר ילדים מסורתי שמתגלגל מחיה לחיה עד להפי-אנד המצופה, בעוד "שפן" של גלעד סופר מזכיר יותר את הסיפור היהודי על האיש שהתלונן על גורלו לפני בורא עולם, וקיבל הזדמנות להחליף את צרור הצרות שלו בצרור של מישהו אחר, ואחרי שבדק את הצרורות של כולם, החליט להישאר עם הפֶּעקָאלֶ'ה (צרור) שלו.

"שפן" של גלעד סופר הוא קומדיה קשת-יום: כל הנפשות, כולל המנחה של קבוצת התמיכה (שבה משתתפים, טיגריס שכולם קוראים לו נמר, אווז שכולם קוראים לו ברווז, יעל שיש לו שם של בת, וכן הלאה) וכולל הארנב עצמו – הן בורות, מפוצלות, סובלות ואטומות לסבל זולתן. וגם הניסיון לתקן את השיבוש, כלומר להחזיר כל אחד למרחב "הנכון" שלו – נכשל.

הספר מממש את משפט הסיום הנפלא של עגנון בשלוש אחיות (איכשהו, לאן שאני לא הולכת אני מגיעה למשפט הזה בסוף): "הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."

התסכול של לא-פה-ולא-שם מבוטא נפלא בטיפוגרפיה הכותבת-מוחקת של שם הספר, איך לעזאזל מבטאים את זה בקול? (היתה לי אותה בעיה עם החילזון של מכתבים לליאורה). ובכלל, אני זוכרת כמה רציתי שהחיים ייכתבו על דפים חלקים בלי מחיקות וקשקושים וכתמים ואוזני חמור, אבל הם הרבה יותר דומים לשפן הזה. SHAD

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא. הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא. הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

*

3. ועוד פעם זמנים מודרניים

מרוב צחוק (גם בן ה14 וגם האיש התגלגלו) לא מרגישים את העצב. הוא נחשף רק ברנטגן. יונית חברתי מהתיכון בכתה לאורך כל "זמנים מודרניים" של צ'פלין. כך גיליתי שמצחיק ועצוב הם לא יקומים נפרדים, הם ניזונים מאותו עורק.

ונזכרתי גם בהתקף אסטמה שחטפה אחת המשתתפות בסדנת תיאטרון קומי לפני שנים. בזמן שהמתינו לאמבולנס סירבה המנחה (מישהי מקבוצת התיאטרון הירושלמי, אולי ורדה בן חור) להפסיק את הסדנא, בטענה שזו סיטואציה קומית מושלמת.

*

4. ואיך אפשר להתאפק (או מתנה לגלעד סופר, שאותו אני לא מכירה)

"לקרוא לה שפן, או גדי, או פשוש, כמה זה מתוק וחם," כתב פנחס שדה על יעל אהובתו. וקצת אחר כך כתב לה-עצמה:

שפן, קבלתי אותך במתנה בנייר אריזה פשוט, וכלאחר יד פתחתי לאיטי את האריזה, ומצאתי בפנים שפן פלא, שעיניו זהב, זנבו דבש ולבו יהלום. אינני יכול לחשוב על המתנה הזאת מבלי שדמעות תודה תעלינה בעיני. שפן, אני נושק עכשיו את כפות רגלייך ואת אצבעותייך המצחיקות…
(מתוך היומנים של פנחס שדה, בעריכת אילת נגב ויהודה קורן)

*

ולבתי חרושת יש גם קסם משלהם

הפוטוריסטים ואני

על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודויד פולונסקי

כמו ילד שגזלו מידו צעצוע

*

Read Full Post »

… ניסיתי להרדם שוב, אבל האימה עדיין אותה אימה – אדומה, לבנה, מרובעת."

(לב טולסטוי במכתב לאישתו)

אמנות היא בין השאר, מציאת הכלי המדויק לכאב, כזה שמאפשר להחזיק בו מבלי שישרוף, להתבונן בו, להתרחק ממנו ולצלול לתוכו באותה נשימה. המתח הזה בין הכאוס של הרגש לסדר של הצורה.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (לחצו להגדלה)

רוחיר ון דר ויידן, צליבה 1460 (לחצו להגדלה)

אחרי אינספור צליבות הדיפטיך הזה של ון דר ויידן (1400-1464) בכל זאת תפס אותי בהפתעה. נתקלתי בו לפני שנים, במוזיאון לאמנות בפילדלפיה ולא הצלחתי להינתק. לא האמנתי שצוייר במאה החמש עשרה.

כדי להבין עד כמה התמונה חריגה די להשוותה להורדה מהצלב שוַן דר ויידן עצמו צייר יותר מעשרים שנה קודם לכן.

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435

שתי הסצנות מתרחשות בשעה שהיא לא יום ולא לילה – השמיים שחורים אבל הדמויות מוארות היטב. שתיהן מתרחשות בצמוד לקיר, אותם צלבים נטועים באותה קרקע סלעית מכוסה בפלומה דקה של עשב או טחבים, שעליה מוטלות עצם וגולגולת. אבל המשותף רק מבליט את ההבדל בין הצפיפות ועושר הפרטים של התמונה המוקדמת לבין הריק החשוף של הצליבה המאוחרת.

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435 (פרט)

רוחיר ון דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435 (פרט)

למעלה תקריב של חלק מההורדה. שימו לב לדוגמאות, לקישוטים, למרקמים השונים; לבטנת הפרווה, לגרביונים ונעלי הבובה של יוסף הרמתי, לעשבי הבר הדקים הצומחים ליד העצם. לעומת כל זה הצליבה של 1460 היא כמו חוברת צביעה לפעוטות: משטחים גדולים של צבע אחיד. שום קישוטים, ניחומים והסחות דעת. נזר-הקוצים והשיער הם רצף אחד עם החום-כהה של הצלב. אפור, שחור, ירקרק, חום ואדום עז. התכלת והוורוד של בגדי יוחנן ומריה דהויים עד כדי וריאציות על צבע הגוף והעצם, צבעי לווין של הבד הלבן העוטף את אזור החלציים.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (פרט, אותו חום)

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (פרט)

במבט נוסף מתברר שהקיר אינו יצוק או מטוייח אלא מסורג בקווים ישרים של לבֵנים. באריגים האדומים נותרו סימנים של קיפול מדוקדק. בכל הקווים המאוזנים והמאונכים האלה מהדהד הצלב. ועוד לא אמרנו כלום על הצלב הגדול החולש על כל התמונה, כשכרכוב החומה מצטלב בקו המפריד בין חלקי הדיפטיך.

הזרימה של אזור החלציים מטעה, הקצוות המתנפנפים משלימים את קו הזרועות של הצלוב למין איקס שמשפד אותו, ומצטלב גם עם האלכסון שבו מריה גולשת לגולגולת (ויוחנן לא מצליח לבלום אותה). מסגרת הדיפטיך "חותכת" את כנף שמלתה. נטיית ראשה מצטלבת עם נטיית ראשו של בנה, וכן הלאה. הקומפוזיציה כולה מורכבת מאיקסים וצלבים מפורשים ומובלעים.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460, קומפוזיציה של צלבים ואיקסים

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460, קומפוזיציה של צלבים ואיקסים

מורי ורבי יוסף הירש אמר שצהוב זה הצבע של החיים. אבל אין צהוב בצליבה הזאת, ואין זהב. הדמויות קרובות לקיר עד כדי תבליט וכמעט מסומרות אליו. וברקע האדום העז והבהיר  שאי אפשר להסיט עין ממנו, כאב מקופל שנפרש וכמו מרחיב עשרת מונים את החוטים הדקיקים של הדם.

זה לא האדום של "תיאטרון הלחם והבובה" שכולו העצמה של זעקת הסובל, העולם כולו הוא תיבת תהודה שלה. וגם לא האדום של הצליבות האקספרסיוניסטיות של פרנסיס בייקון (אף שבייקון הושפע מן האדום של ון דר ויידן מן הסתם).

"תיאטרון הלחם והבובה" (מתוך מופע מחאה כנראה, על הדיכוי הצבאי באל סלבדור).

פרנסיס בייקון, צליבה, 1965

פרנסיס בייקון, צליבה, 1965 (לחצו להגדלה)

המבט הקליני של ון דר ויידן לא מפלה בין המסמר שמחבר את בסיס הצלב לאדמה לבין פניהם העצובים של האנשים. יוחנן ומריה תחומים במסגרת נפרדת. רק כנף בגדה של האם משתרבב לטריטוריה של בנה (אפילו לא כדי שמיכי של חמלה). זו צליבה כפולה ומכופלת, ריאליסטית עד כדי צינה ובו בזמן מופשטת במין תיאטרון מודרניסטי ללא אלוהים.

הכי קרוב לזה אינגמר ברגמן של זעקות ולחישות. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הייתי בת שבע עשרה. בכיתי כל הלילה מהמועקה, מהכאב. אחר כך לימדתי את הסרט כחלק מסדנא על צבע ורגש. הנה הטריילר שלו. האדום מעט חיוור ועדיין נותן מושג (זה רק שתי דקות, ממש כדאי).

"זעקות ולחישות" הוא סרט אדום, עם קצת לבן שמתחלף לעתים בשחור. השימוש בצבעים גורר את הסרט לגבול המופשט. האדום, כמו אצל ואן דר ויידן, עז אבל גם גרפי ותָחום בנוקשות, ממוסגר על ידי משקופים לבנים שלא מניחים לו לזרום ולהתפרץ. רק עכשיו, בזכות ון דר ויידן, פתאום שמתי לב עד כמה "זעקות ולחישות" גדוש בדיפטיכונים וטריפטיכונים, בדימויים נוצריים של חמלה וצליבה, פייטות ומטפחות ורוניקה.

פייטה מתוך

פייטה מתוך "זעקות ולחישות" אינגמר ברגמן, היישר לרשימת הפייטות

ואחרי כל האדום הזה, רק תארו לכם איזו רווחה זאת בסוף הסרט, כשמגיע הירוק.

מתוך

מתוך "זעקות ולחישות", אינגמר ברגמן

*

עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בואי אמא

על הלובן של התפוז המכני

כחול הוא צבע שערך הצהוב

הצבעים של טרנטינו (על כלבי אשמורת)

ועוד

*

ובלי שום קשר, שתי הודעות:

קייג', אקונצ'י, ועוד ביום שלישי הקרוב, 4.2.14
בשעה 20:00, אמניות הקול ענת פיק ואתי בן-זקן במופע קולי ובו יצירות סאונד-טקסט עפ"י טקסטים מאת ויטו אקונצ'י, ג'ון קייג', דיק היגינס וטקסטים מקוריים.
בשעה 20:30, האמנית גבריאל נויהאוס תציג את "יפה" – מיצג בן רבע שעה שבו היא מרכיבה דמויות נשיות מקיפולי נייר.

מספר המקומות מוגבל, דמי כניסה 30 ש"ח, לפרטים: ציפי אדר, מוזיאון בית ראובן, ביאליק 14 תל אביב 054-5584810

*

ולמי שעוד לא ראה את מיטל רז וקרן דמבינסקי  – שני מופעים קצרים של תיאטרון נונסנס מלבב לילדים ומבוגרים כאחד!
הסיפור על דומי ודומה, עובר שם סוס
בתיאטרון הידית בפרדס חנה – יום שלישי ה-4.2  ב 17:00 כרטיסים לידית 077-5301381 (מבוגרים חינם)
בתיאטרון החנות בתל אביב בשבת ה-8.2 ב 11:00 – לרכישת כרטיסים בחנות   עדכון: אזלו הכרטיסים להופעה בשבת ב11:00 אם רציתם לבוא – התקשרו למיטל וקרן 0544-611492  יתכן שתפתח הצגה נוספת ב12:00

*

Read Full Post »

בעצם, מעולם לא הרגשתי בחדות כזאת את פיצול האישיות של הבלוג; על השולחן ממתינה לי ערימת איורים יפהפיים של אורה איתן לשמלת השבת של חנה'לה ואני כאן עם הפוסט השלישי של הכאב הגדול. הכי גדול עבורי. יותר מן השניים הקודמים.

ונדה יוקנייטה, מחברת הספר הנפלא נהגה בחשיכה שאלה את לורטה, ילדה עוורת ומוכת גורל מכל בחינה (וגם מחוננת ומרעישה ומוארת, איפה היא ואיפה אני) מה היא יודעת על שמחה, ונענתה: "שמחה… זה מגוון… איך אני אסביר? זה גם עצב, וגם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה. אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב, אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה."

זו בעצם גם התשובה, לפחות אחת התשובות, ללמה קוראים למקום הזה "עיר האושר". אלא שהפעם זה באמת הצד הקשה האפל.
אז ראשית, התראת כאב ופורנוגרפיה וקצה. מי שקשה לו, שיפרוש עכשיו. כדאי.

*

בקיצור גדול

אנבל צ'ונג היה שם הבמה של גרייס קוויק, סטודנטית ממוצא סינגפורי-סיני שעבדה בתעשיית הפורנו האמריקאית. ב1995 היא החליטה לשכב עם 300 גברים ברציפות. World's Biggest Gang Bang הסרט שתיעד את האירוע הפך לסרט הפורנו הרווחי ביותר לזמנו. ב-1999 יצא Sex: The Annabel Chong Story סרט תיעודי על הלפני והאחרי של האירוע. ראיתי אותו מזמן. הוא לא יצא לי מהראש. אני רוצה לחשוב קצת על אנבל צ'ונג (ובעצם עלי) בקול רם, לשוטט סביב הסרט בזהירות ובלי לקפוץ למסקנות.

*

מתמטיקה

לאמריקאים יש קטע עם מספרים (זה עלה בעוצמה כבר כאן) זה קשור לתחרותיות ולקפיטליזם מן הסתם, ונושא לפוסט בפני עצמו. בסרט הזה זה בולט במיוחד. אני מחבבת את קרירותן של הסְפרות. את הניטרליות שלהן. בסיפור כל כך טעון המספרים הם מעין עוגן, או אולי כמו בחידות המצוירות של ילדותי – הם הצמתים של הסיפור. כשמותחים קו ביניהם מתקבלת תמונה.

*

300
בראשית היה 300. אנבל צ'ונג בקשה מג'ון בוון מפיק ובמאי של סרטי פורנו שאיתו עבדה, להמציא לה את הפרוייקט הכי מטורף שאפשר. הוא הציע שתשכב עם 300 גברים ברציפות.
זה נראה לה "מאד משעשע".

כשהוא העלה את הרעיון פשוט צחקתי. ואז חשבתי על זה קצת וכאילו, אתה יודע: הי, בוא נלך על זה. באותה תקופה ידיד שלי סיפר לי במקרה על הקיסרית הרומית מסלינה שהזמינה את כל רומא לשכב איתה. היא התחרתה בזונה המובילה ברומא והיא נצחה. כך שהרעיון כבר היה בראש שלי. זו הסיבה לעיצוב הרומי המשונה של הסט.

הסט של סרט הגאנג באנג. עיצוב רומאי משונה.

בתמונה למעלה, גיבוב של עמודים וכדים ופסלים ומזרקות ועצי פלסטיק. גם על הפער בין המקור למחווה אפשר לכתוב פוסט. פעם, בעיר האמריקאית רינו (מין לאס-וגאס לעניים), שמתי לב שיש יחס הפוך בין שם המוטל למציאות. ככל שהמוטל עלוב יותר השם מפואר יותר. אני למשל התגוררתי ב"ארמון ויזינדור".

*

אז מה ההבדל בין אנבל צ'ונג שמאתגרת את הבמאי שלה להמציא לה פרוייקט מטורף, לבין מרינה אברמוביץ' שמאתגרת את הצופים שלה לעשות לה מה שהם רוצים בעזרת החפצים שבחרה, לבין סופי קאל שמקציבה לפול אוסטר שנה מחייה שבה תנהג בדיוק לפי מה שיכתוב?

גם על זה אפשר לכתוב פוסט. על הרפתקנות, תעוזה, הרס עצמי. ועל רגל אחת: למי את נותנת רשות למה, ובאיזה נסיבות? פול אוסטר הוא אדם חביב ומהוגן. הצופים של מרינה הם בבחינת נעלם, זה מעין מבחן בשבילם, כמו בשבילה. אבל ג'ון בוון?! על מה לעזאזל היא חשבה? ולא בגלל שהוא מתפרנס מתעשיית המין. אם למדתי משהו משיטוט בעולם, זה שאֵיפֹה שיש אנשים יש הפתעות, אבל הבוון הזה הוא פשוט חלאה. מניפולטיבי, מתחסד, רודף בצע, שקרן. הוא אומר שהדרדרה לסמים אחרי הסרט (היא טענה מאוחר יותר שהכל שקר והשמצה) ומסביר בכובד ראש שהיא לא עשתה את זה בשביל כסף. היא עשתה את זה בשביל עצמה, ואמנם נשארו לה הזכרונות והתואר; מה שלא יקרה היא תישאר הראשונה, זאת שפרצה את הדרך. אבל כסף היא לא ראתה, הוא מודה. אנשים התעלקו עליה אחרי הסרט, הם ניצלו את הצורך שלה בתשומת לב. (כמה נורא מצדם. הוא רק שוכח להזכיר שגם הוא עצמו לא שילם את שכרה).

בתמונה שלמטה הוא יושב לשמאלה. הם מתראיינים לאיזו תכנית טלויזיה למבוגרים, בניסיון לגייס את מכסת הגברים. בתחילת הראיון היא דווקא היתה לבושה. היא התפשטה בדירבון הגברים, כדי להראות את הסחורה למי שמעוניין להשתתף.

מתוך הסרט – סקס, סיפורה של אנבל צ'ונג

ארוחת בוקר על העשב, אדואר מאנה (1863)

אני, כל דבר מזכיר לי כל דבר. מין שריטה כזאת. והסיטואציה אכן מוּכּרת במעומעם. מאנה, "ארוחת בוקר על העשב" כמובן. כאן וכאן יש רביעייה: שני גברים ושתי נשים שאחת מהן עירומה. מאנה חולל שערורייה בשעתו בגלל העירום העכשווי ובגלל המבט הישיר והמתריס של האשה. [הו, כמה מפתה להמשיך בשיטוט האסוציאטיבי בעקבות הציור, וגם לא ממש רחוק מהנושא, ובכל זאת אני חוששת לאבד את אנבל ודוחה את זה לפעם אחרת]. אז נגיד רק שבין חברים מאנה כינה את הציור  La Partie carrée שפירושו לפי המילון האירוטי של התקופה: מסיבת חשק ברביעייה.

ובחזרה לענייננו – הדומה בין שתי התמונות רק מבליט את השונה. אצל מאנה יש חידה ומסתורין. משהו יומיומי מאד וגם חלומי. היחסים בין האנשים לא לגמרי מפוענחים, אולי בגלל שצוירו בסטודיו של מאנה, כל אחד בנפרד (כל אחד בנפרד, כן). הקסם הוליד אינספור פרפרזות, אפילו פנחס שדה כתב מחווה רומנטית משלו בספרו "על מצבו של האדם", אבל בגרסה של אנבל צ'ונג וג'ון בוון אין שום מתח או מקום לדמיון. הכל גס וצפוף, מכוּר מראש, מובן מאליו. לעליזות כמו לממתיק מלאכותי, יש טעם לוואי של השפלה.

מאוחר יותר, בזמן הגאנג באנג, הגברים יחכו בתור עירומים. זה היה אמצעי בטחון, מסבירה צ'ונג, כדי שלא יוכלו להסתיר נשק. היא פחדה שאיזה מתנגד לפורנוגרפיה יפוצץ לה את הראש. וגם בשביל השיוויון, היא נזכרת, "כמו שהבחורה עירומה".

זה היה לגמרי סוריאליסטי," היא תגיד אחר כך בראיון, "לצפות בכל כך הרבה גברים עירומים, כל כך הרבה גברים עצבניים עירומים באותו מקום באותו זמן. באופן מאד חולני זה היה קצת אירוטי, מאד חולני," היא תדגיש (מה היה אירוטי, ההיפוך בין כוח לחולשה? אני אישית – יהודיה וכל זה – חשבתי על התור לתא גזים).

ממש הופתעתי מהנימוס של הגברים," מציינת צ'ונג במקום אחר, "איך הם שמרו על התור. הם לא נאבקו על הבמה, הם לא התעצבנו או דחפו. זה היה אחד מהחששות העיקריים שלי, שתפרוץ תגרה וכל העסק יהיה ממש מכוער."

וככה הוא היה יפה? זאת הבעיה, נימוסים והליכות? ובהמשך לכך טוען כוכב פורנו ש"זה מוציא לפורנו שם רע. זה כמו לומר שהוא באמת סליזי. כמעט סטירה בפרצוף." מישהו אחר מסביר שהיא שברה את האשליה והקסם כשהראתה גברים רגילים עם כרס ופגמים במקום דמויות לא מציאותיות.

הסרט כולו הוא ערבוביה של קלישאות והיפוכן.

*

251, 10
הסרט התיעודי נפתח בג'רי ספרינגר: "אני רוצה להציג לכם את אנבל צ'ונג. אשה שקבעה שיא עולמי, כששכבה עם 251 גברים ב10- שעות." (תרועות, צהלות, פרצופים המומים, אנבל עצמה פורשת זרועתיה, מנופפת באגרופה, מתחנחנת וצוחקת במין העוויה שדומה לבכי. קשה להבחין אצלה).
לאן נעלמו עוד 49?
ב-250 מופיע בוון עם רמקול של במאים ומודיע שצ'ונג נפצעה מציפורן של אחד הגברים ולכן היא לא תשלים את המִכסָה. יש האשמה מסוימת בקולו. הלא ביקש מהם במפורש להיזהר! היא תשכב רק עם גבר אחד נוסף, רון ג'רמי, מנחה האירוע ("אגדת פורנו" הוא מכונה בכתוביות).

*

5, 10, 30
המספרים מככבים לא רק מצד השיא. העתונאים שמראיינים אותה מתעניינים בלוגיסטיקה. בפרטים הקטנים: האם הגברים חויבו לגמור כדי להיספר? לא, לכל קבוצה של 5 גברים הוקצו 10 דקות. בפועל, זה נמשך קצת יותר. כמה גמרו לפי דעתה? בערך % 30 אחוז, היא מעריכה. "מִחזרנו אותם בגלל שכמה מהם היו עצבניים בפעם הראשונה ולא הצליחו לגמור. נתָנו להם עוד הזדמנות."

אני, שכל דבר מזכיר לי אגדות, חושבת מצד אחד על החייט האמיץ של האחים גרים שכתב על החגורה שלו: 7 במכה אחת, ומצד שני על כל אותן גיבורות שהיו צריכות לעמוד במשימות אינסופיות. רק שבמציאות זו צ'ונג שבחרה במשימה ועמדה בה לגמרי לבד. שום בעל חיים לא נחלץ לעזרתה.

*

70
אחרי שהסרט מסתיים המציאות ממשיכה לכרסם במספרים: בסופו של דבר "מודה" צ'ונג שהיו פחות מ-70 גברים וש-10 השעות כללו גם הפסקות מים ואוכל. העדכון מתקבל באכזבה מסוימת, כמו נפגמה שלמות המספר.

*

6
ועוד מספר אחרון שצץ לקראת סוף הסרט, כשאנבל (או שאולי זו כבר גרייס קוויק? הגבול לא תמיד ברור) חוזרת ללונדון, לחדר האשפה שבו נאנסה. היא הלכה לשם מרצונה, עם בחור שפגשה, והוא הביא עוד חמישה חברים וכולם שדדו ואנסו אותה.

במהלך הסרט היא נשאלת שוב ושוב על ידי אנשים שונים, "למה לשכב עם כל כך הרבה גברים?" היא נותנת תשובות רבות: מתריסות, מלאות להט, מתוחכמות, מיתממות, מתגוננות, מדוקלמות, משכנעות לרגע, או חצי משכנעות או בכלל לא. ופתאום צץ לו סיפור האונס, כבדרך אגב, כמו הארה, פתרון של תעלומה בלשית. אחרי כל השקרים של הרוצח, נחשף המניע האמיתי. האומנם? לא, כמובן שלא.

הפוסט הזה הוא רק ההקדמה. העיקר – כאן.

*

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

הפוסט השני של הכאב הגדול – על חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

מיצגניות וגיבורים

וגם רבים רבים מפרקי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

*

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

שמלות של כאב (3) בנות לילית

שמלות של כאב (4) הקולקציה של נלי אגסי

*

Read Full Post »

שבת ב11 בבוקר, האולם הגדול ביותר של קולנוע לב היה מלא עד אפס מקום. כמה הערות על "פינה" של וים ונדרס:
(ספוילרים? כן, בטח. מי שרוצה לבוא בראש נקי, שיעצור פה).

*

עיניים עצומות לרווחה
פינה באוש יצרה את "קפה מילר" ב1978 ורקדה בו כמעט עד מותה בעיניים עצומות (שתיים מהרקדניות רוקדות בעיניים עצומות לתוך עשרות הכסאות המוצבים על הבמה, ואחד מן הרקדנים מפנה את הכסאות מדרכן בזינוקים התאבדותיים ומסדר אותם בחזרה). פעם, אחרי כמה חודשים של הפסקה – כך היא מספרת בסרטו של וים ונדרס – היא לא הצליחה לשחזר את התחושה הנכונה בריקוד. לקח לה זמן לאתר את הבעיה. הסתבר שההבדל הוא לאן היא מביטה מתחת לעפעפיים העצומים, אם היא מסתכלת כלפי מטה או נכחה. הפרט הקטנטן הזה התגלה כעולם ומלואו. (והשאלה המרחפת: לאן פינה מביטה עכשיו כשעיניה נעצמו לתמיד?)

פינה באוש, "קפה מילר"

*
זמן (1)
פינה באוש רקדה ב"קפה מילר" כמעט עד מותה. דומיניק מרסי עדיין רוקד ב"קפה מילר" גם אחרי מותה, כלומר יותר משלושים (30!) שנה באותו תפקיד. הדמויות הבודדות והמנוכרות המשתוקקות לאהבה נותרו צעירות אבל חלק מן הרקדנים המגלמים אותם הזדקנו. שערם האפיר ונקלש, הם צברו קמטים ונסיון חיים. זה מרגש וגם מוזר.
בהצגה "הכיתה המתה" של תדאוש קנטור, שחקנים מבוגרים וזקנים מגלמים ילדים בכיתת בית ספר (בלי להתחפש לילדים, כמות שהם). אצל קנטור הפער היה מכוון, ואילו כאן זה קרה מעצמו, עם הזמן.
זה בולט אפילו יותר בסצנה מהמופע "1980" שבו המון גברים בחליפות נוגעים באישה, צובטים את לחיה, מעסים את רגלה, מדגדגים אותה בבטן, כוססים את ציפורניה בשיניהם, וכן הלאה. הסצנה כלולה בסרטה התיעודי של שנטל אקרמן "יום אחד פינה שאלה…" (1983) וניתחתי אותה כאן. וים ונדרס חוזר ומצלם את הקטע עם אותה רקדנית (נזרת פנדרו  הנפלאה). כמעט שלושים שנה עברו, רוב הגברים התחלפו. אבל הזיכרון כמו נתקע באותה נקודה, באותו כאב. (כמו שאמרה לי פעם המטפלת בדמיון מודרך: "את רוצה כל החיים להסתובב עם קערת הדמעות שלך?") זה מוסיף כל כך הרבה עושר ופרספקטיבה וחומר למחשבה.

משמאל, דומיניק מרסי, מימין, וים ונדרס

*

תלת ממד
את קטעי התיאטרון מחול צילם וים ונדרס בטבע יפהפה, באתרים אורבניים תעשייתיים ובאולמות תיאטרון חדשים וריקים. דקות ארוכות של מחול באולמות ריקים. כל קטעי האולם מצולמים באלכסון, כך שהרצפה נראית לגמרי נוטה – אולי כדי להימנע מתחושת "תיאטרון מצולם", אולי כדי לערער עוד יותר את היציבות באיום וירטואלי של דרדור והחלקה. התוצאה מטרידה: הכסאות הריקים הרצפות הנוטות, ביחד עם רקדנים שנראים דקים מדי כאילו הוצרו, והנופך הסינתטי של התלת-מימד (הסרט בתלת-מימד, משום מה), מצטרפים למין וירטואליות משונה על גבול ההדמייה. לונדרס יש קטע עם עתידנות, אני זוכרת את זה עוד מ"עד קצה העולם", ובכל זאת.

*

דקה דומִייה
הסרט נוצר מיד אחרי מותה הפתאומי של פינה באוש. וונדרס זורע בו צילומי תקריב של רקדנים, אחד בכל פעם כשברקע נשמע קולו של הרקדן, מדבר על פינה. מעבר לפלא של ריבוי השפות (מגדל בבל אמיתי), הקלישאה הקולנועית הופכת את הטקסטים למחשבות ואת הסרט למין אזכרה שבה כל רקדן מהרהר ונזכר ברגע שלו עם פינה באוש.

*
זמן (2)
אחת הרקדניות אומרת שפינה הביטה בה במשך עשרים ושתיים שנים. יותר ממה שהוריה הביטו בה.

*

אל עפר
הן מונחות ברווחים שווים זו מזו; מעין תיבות ענקיות כמו של פירטים, מלאות בעפר, כָּבוּל. הפועלים מרוקנים אותן כדי להכין את הבמה ל"פולחן האביב". רגע מצמרר. איכשהו בגלל מותה של פינה הוא נטען בקבורה ועפר קדוש. ועוד יותר לקראת הסוף, כשאחת הרקדניות נועצת את חפירה בתלולית עפר, שוב ושוב, ושופכת על ראשה של רקדנית אחרת, מתקדמת איתה ו"קוברת" אותה בעודה רוקדת.

*

חג העלייה
הסרט מסתיים בסרט שחור לבן שמוקרן באולם ריק; פינה רוקדת ותוך כדי ריקוד היא מניעה את זרועה כמנפנפת לשלום ונמוגה. ואז מסך ההקרנה הלבן מתרומם (כאילו נשמתה עולה השמיימה). נדמה לי שגם וונדרס נבהל. כדי לרכך הוא שתל עוד ריקוד של חולין באמצע הכותרות.

*

מה הפריע לי בסרט? לוונדרס יש נטייה לרגשנות לפעמים, שמתערבבת ביראת הכבוד שלו לפינה באוש. זה צירוף מסוכן, כמו אלכוהול ותרופות. באוש לא זקוקה לכַּן כדי לזהור. ומותה הצמוד לא השאיר לו שהות לעכל ולנשום.
אז כדאי או לא כדאי? כמובן שכן! בייחוד למי שלא ממש מכיר את פינה באוש. וגם למי שכן מכיר, זה אירוע פרידה עם המון רגעי מחול יפהפיים קורעי לב מצחיקים (אבל "יום אחד פינה שאלה…" של שנטל אקרמן עדיין נותר הסרט הטוב ביותר על פינה באוש.) ותחזרו להגיד איך היה.

*

למטה, קטע מתוך פולחן האביב בביצוע ישן ישן. ב"פינה" של וים ונדרס יש הרבה פולחן האביב, אבל ליהוק אחר ורצפה נוטה.

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה

*

טריילר ותמונות מהסרט של וים ונדרס

Read Full Post »

"בשלב מסוים במפגש ציין סידר שמה שקורה בו מזכיר את מה שקורה ב'הערת שוליים', סרטו החדש. אני מנסה להבין איך בדיוק ולא לגמרי מצליח," כתב אורי קליין.

להלן ההסבר.

אקדים ואומר שאני מאד אוהבת את הכתיבה של אורי קליין. את העומק והיידע, את האהבה שלו לקולנוע ורוחב האופקים. יש סרטים שלא הייתי רואה לולא כתב עליהם, ואין מחמאה גדולה מזאת. הוא הרחיב את גבולותי. מסידר יש לי הסתייגויות כאלה ואחרות. אבל לא זה הנושא, אלא המכתב הקולנועי שסידר כתב לאורי קליין (למי שהחמיץ, כאן כאמור, אפשר לראות את האדוות).

זה לא סוד שמסרים אוטוביוגרפיים מוצפנים ביצירות הבדיוניות ביותר. בפאני ואלכסנדר ברגמן מנתק את אביו הכומר הנוקשה מהמשפחה, הופך אותו לאב החורג המתעלל של אלכסנדר (המייצג את ברגמן עצמו בילדותו) ונוקם בו באכזריות.

או אם ניקח לחילופין, את סרט הבובות הדמיוני של טים ברטון הסיוט שלפני חג המולד, המתרחש בעולם של חגים, שבו ג'ק מלך הדלעת, אמן עיר ההלואין (Halloween  ליל כל הקדושים) נקלע לעיר חג המולד. הוא כל כך מוקסם מן החג המואר והחיובי שהוא מחליט להפוך לסנטה קלאוס. אבל הנסיון נועד לכישלון כי היצירה שלו ניזונה מהאופל ושייכת אליו. מבחינות מסוימות זהו הסרט החושפני ביותר של ברטון, סרט שבו הוא מסביר למה הוא מוכרח לעשות סרטים כאלה קודרים.

בכוונה בחרתי בשני סרטים מעולים, כל אחד בדרכו. קריאה ביוגרפית אינה תחליף לפרשנות וגם לא תמציתה. ובהמשך לכך, הדברים הבאים אינם ניתוח של "הערת שוליים" ואפילו לא קריאה ביוגרפית של הסרט (שקשורה מן הסתם לסידר ואביו), אלא הערת שוליים לקריאה כזאת; כי מעבר לכל הניתוחים והפרשנויות הסרט הוא גם מכתב לאורי קליין. סידר סמך על הנמען שיפענח את המסר. אחרי הכל, קליין, כמו פרופסור שקולניק האב, הוא "פילולוג" של קולנוע. אבל קליין, אולי בגלל המצוקה, המבוכה, ההפתעה – הכזיב, גם כשסידר אמר לו את זה במפורש (בציטוט שלמעלה) הוא עדיין לא קלט. להלן התרגום:

אזהרת ספוילרים למכביר (ובעצם, ההמשך מתאים ומיועד רק למי שכבר צפה).

גם שקולניק האב (=אורי קליין) וגם יריבו חסר הלב, פרופסור גרוסמן, מקַדשים את האמת. אבל האמת הזאת שלהם, כפי שמטיח שקולניק הבן בגרוסמן, היא רק מילה שמאחוריה הם מחביאים את האלימות שלהם ואת חוסר האנושיות.

שקולניק האב (=אורי קליין) משקיע את חייו במיון וקטלוג (זה מה שמבקרים עושים), ובשורה התחתונה הוא כישלון (לפי הקלישאה שכל מבקר הוא בעצם אמן מתוסכל).
שקולניק הבן (=יוסף סידר) היצירתי ש"מרכיב כדים יפים מחרסים ישנים" זוכה להכרה גורפת. ובכל זאת הוא מכבד את אביו (=אורי קליין). עד כדי כך שהוא מציג את ההתעללות שספג בילדותו כמקור להשראה. כלומר, סידר בלע איכשהו את "ההתאכזרות" של קליין (הכל כך דומיננטי בחייו, על פי עדותו) אל סרטיו הקודמים.

שקולניק הבן (=יוסף סידר) הוא פופולרי ומצליח. שקולניק האב (=אורי קליין) זוקף זאת לחובתו. הוא מאשים אותו בשטחיות ובשאיפה למצוא חן. ואם לא די בזה, אישתו של שקולניק הבן פוסקת שהוא פחדן (ראו אורי קליין שהאשים את סידר בהליכה בין הטיפות ובחוסר תעוזה). שקולניק הבן אינו מגן על עצמו, אבל ברגע האמת, שבו הוא מתבשר על הטעות ועל זכייתו שלו בפרס ישראל, הוא מגלה אומץ ומתעמת עם פרופסור גרוסמן חסר הלב. הוא מוכן לסכן את עתידו. הוא מוכיח שלא הכבוד חשוב לו, זה בסך הכל פרס, כמו שהוא אומר בהתפרצות שלו. הוא מוכן לוותר על הפרס (פרס ישראל = קאן/ברלין/אוסקר ישראלי וכן הלאה), להקריב אותו למען הקשר עם אביו הקר והמרוחק. (במפגש עם אורי קליין סידר הטיח בו שהוא קר ומרוחק. "מוזר לי לחשוב," כתב קליין, "שאני יושב מול במאי הקולנוע המעוטר ביותר בישראל – פרס בברלין, פרס בקאן, מועמדות לאוסקר, זכיות באוסקר הישראלי – וזה מה שמציק לו, שאני לא אוהב אותו ואת סרטיו; או בואו נאמר, לא אוהב אותם מספיק").

ואיך אביו (כלומר אורי קליין) גומל לו על אצילותו? הוא מבזה אותו בעיתון (שקולניק האב מבזה את בנו בראיון, קליין האב כותב ביקורת).
וקצת אחר כך, כששקולניק האב חושף את האמת, הוא שומר אותה לעצמו. ברגע האמת מתברר שפרס ישראל, כלומר הכבוד, יותר חשוב לו מהאנושיות ומהאמת.

ושמא בכל זאת יחזור בו?

הסרט הלא נקטע רגע לפני קבלת הפרס ומותיר לו איזה סיכוי לעשות את הדבר הנכון. אותו סיכוי שסידר הותיר לקליין. שקולניק האב (כלומר אורי קליין) היה יכול לחזור בו. הוא היה יכול לעלות על הבמה שלו בעתון הארץ ולהכיר בסידר ובפרס שקיבל, להכיר בכישרון הגדול של בנו. סידר סמך עליו שיבין את הרמז, אבל קליין לא הבין, פלא שסידר היה מתוסכל?

*

עוד על קולנוע באתר זה

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של טרנטינו

אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

קורסאווה חולם על ואן גוך (קריאה ביוגרפית)

ובעצם גם מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות (על סרט אנימציה)

ועוד ועוד

Read Full Post »

ראשית, התראת כאב ואלימות וקצה. מי שזה קשה לו, שיפרוש עכשיו. מוטב.

*

זהו הפוסט השני מתוך שלושה, על יוצרים שכאב גדול ופיסי מעורב בפעולה האמנותית שלהם ובחייהם. הראשון הוקדש ל- Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ. והפעם בוב פלנגן קומיקאי, מיצגן וגיבור הסרט התיעודי SICK: The Life & Death of Bob Flanagan, Supermasochist  – "חולה: חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על" (1997, וספוילרים למכביר).

*

SICK
בוב פלנגן נולד עם סיסטיק פיברוזיס מחלת ריאות מייסרת ותורשתית. רוב החולים בתקופתו מתו בילדות או בשנות העשרים המוקדמות. שתיים מאחיותיו של פלנגן עצמו מתו בגיל חצי שנה. שלישית האריכה ימים עד גיל עשרים ואחת. הרופאים הקציבו לו שש או שבע שנים לכל היותר. פלנגן שרד ארבעים וארבע, מ-1952 עד 1996.

עטיפת הסרט

*

פַּטיש של אהבה

אין בכוונתי לפרט את העינויים שפלנגן עובר במהלך הסרט. רק לשם כיול וקנה-מידה יוזכר כאן התקריב שבו רואים אותו תוקע מסמר ענקי בזין שלו. הדם ניתז על עדשת המצלמה, וברקע מתנגן לו שיר בנייה קצבי ורומנטי (בסגנון "אהובי בנה לי בית"): "בניתי בית בפַטיש של אהבה, הכיתי, היכיתי, ואלוהים שמר עלי…" ואלה מכם שרוצים עכשיו לקום וללכת, חכו עוד רגע:
את SICK ראיתי עם א' בקולנוע קטן בסנטה קרוז, קליפורניה. א' אינו יכול לשאת סרטים אלימים. את לב פראי של דיוויד לינץ' למשל, הוא נטש כבר בהתחלה בסצנת המדרגות, ומעולם לא שב. אז מה היה שם בטריילר של SICK שגרם לו לחרוג? ולא רק הוא. מה גרם לכיתת התיאטרון החזותי שלא יכלה לשאת את גרון עמוק לצפות ב SICK עד תומו?
והתשובה בשתי מילים: בוב פלנגן. קשה להתנגד לכֵּנות שלו, לאומץ, למקוריות, לכאב. להומור; "כל הכתבות עלי," הוא אומר, "נפתחות במילים: בוב פלנגן היה צריך למות מזמן. לפני שנים." זה היה בלתי אפשרי בלי הומור.

*

סוּפֶּרקָליפרֶג'וליסטיקאֶקספיאלידוֹשֶס… כלומר סופרמזוכיסטיקבובאיזסיסטיקפייברוזיס – הגרסה של בוב פלנגן (לחצו לצפייה, ההטמעה הושבתה משום מה).

והגרסה המקורית של וולט דסני:


*

שרי רוז

שרי (Sheree) רוז, יהודייה בעלת שם צרפתי ענוג ומראה דודתי קצת מאיים, היתה בת זוגו בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו. ב-1982 הוא הפקיד את עצמו בידיה והתחייב לציות מוחלט. היא יכלה להחזיק אותו במרתף כעבד, היא אומרת. היה לו מזל שהיא התעניינה באמנותו. הם שיתפו פעולה; למשל ב"קיר הכאב", עבודה שבה הכאיבה לו ב-50 מכשירים שונים (למרינה היו 72 של עונג וכאב) וצילמה את פניו הזועקים. התמונות חוברו למעין קיר.

לכל אורך כל הסרט היא מענה אותו בשיטתיות, בדרכים שונות ומשונות ("תמיד אהבתי לנסות דברים…" היא אומרת). ועדיין, הסצנה המבעיתה ביותר, לפחות לטעמי, היא חג ההודיה בבית הוריה: על שולחן אוכל רחב, מכוסה במעין שעוונית ערוכות פחיות משקה, צלחת עם משהו כתום ומכל ספריי (אולי קצפת). שני אנשים יושבים לשולחן, אחרים עומדים. מסתובבים. אב רפאי מגיח ונעלם, אם מכורכמת צורחת על סף פסיכיות. הכל כאוטי וסטרילי, מלא שנאה וחוסר אונים. פלנגן בא מכאב גופני בלתי נסבל. שרי באה מניכור וכאב רגשי עצום.

בדרכו המאד לא צפויה, SICK הוא בין השאר סרט אהבה. תיעוד של הנס שקורה כששני בני אדם ממלאים את הצרכים העמוקים זה של זה, שהפצעים שלהם משלימים.

*

למה?

דיאן ארבוס טענה שהפריקים שצילמה הם אצולת-הטראומה; הם כבר נולדו עם הדבר שממנו האחרים חוששים. פלנגן נולד לכאב אבל לא הסתפק בו. השיר WHY שאותו הוא קורא בסרטון, הוא מטח / אשד של תשובות סותרות לשאלה הגדולה (למה מזוכיסט?). הטקסט המלווה בתמונות מסרטים ביתיים של פלנגן הילד, מאיר עיניים.

*

"כי ההורים שלי אמרו לי תהיה מה שאתה רוצה להיות, וזה מה שרציתי להיות."

הנימוק הזה, בעל התחתית הכפולה, המצחיקה-מַבכה (כאילו שאפשר להיות מה שרוצים, ואם פלנגן רוצה להבריא למשל?) הוא אולי גולת הכותרת. וגם השורה האחרונה "כי אתה תמיד מכאיב למי שאתה אוהב".

ההורים שלו אגב, מתראיינים בסרט. הם נחמדים. חמים, קשובים, נבונים, כבדי ראש. הם לא ידעו על ההרפתקאות המזוכיסטיות שלו כילד, הדברים שהיה מעולל לעצמו באישון לילה. הם למדו על כך מהספר שלו.

אמו שואלת את עצמה שוב ושוב "איפה הייתי?" ואחר כך היא מעירה בשקט על מעשי הכאב שלו: "אני רואה אדם צעיר ששונא את גופו."

אביו נחרד: "הלא כמעט הרג את עצמו! בזמן שאנחנו ניסינו הכל כדי להחזיק אותו בחיים. הוא יכול היה להיהרג מהדברים האלה!" ועם זאת, הוא מבין את בנו: "הוא כאילו אומר לאלוהים, או למי שנמצא שם: בן זונה שכמותך, זה מה שעשית לי?! אני יכול לעשות יותר ממך, אני אראה לך מה זה. לך לעזאזל. הוא נלחם בחזרה," אומר האב. והוא צודק. זה סרט הירואי. בדרכו ההפוכה והמחרידה פלנגן הוא גיבור.

*

אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות

"אני המצאתי את זה," אומר פלנגן עצמו, "אני בשליטה. אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות." (והוי כמה שכל השיחה הזאת מחזירה אותי לאהרון קליינפלד) "אנשים לא חושבים על מזוכיסט כעל אדם חזק," הוא מוסיף, אבל מזוכיסט חייב להכיר ולהכשיר את גופו. המזוכיזם שלו מגוייס בין השאר, למלחמה במחלה, הוא אומר. (והשורה התחתונה: שלושים ושבע שנים יותר ממה שנתנו לו הרופאים.)

*

אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל

בשלב מסוים בסרט מגיע מכתב מ-Make-a-wish foundation: שרה, נערה בת 17 חולת סיסטיק פיברוזיס במצב קשה, מביעה משאלה לפגוש אותו. היא מתראיינת בחברת אמה. נערה רבת קסם, מרשימה. הספר של פלנגן הוא התנ"ך שלה. היא לוקחת אותו לכל מקום, שופכת עליו דמעות של הזדהות ופליאה. אמה מבוהלת: "אבל זה לא המזוכיזם שמושך אותך…" היא פולטת, ספק מבהירה ספק שואלת. גם… מתעקשת הנערה. לא בצורה קיצונית כמו אצלו. אבל אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל. זה חלק ממה שמרעיש אותה. פלנגן מייצג בשבילה את היכולת לשלוט על הגוף לשם שינוי, לשלוט על משהו. הוא נותן לה השראה ותקווה. היא ואמה מבקרות את פלנגן ושרי. הרבה צחוקים. האם האמיצה שולפת דילדו שחור ענק מארון מתים (הכל חלק מאיזו עבודה אמנותית) ומשתטה איתו.
(תחושה מצטברת: מעבר לקיצוני לחריג ולמדמם יש הרבה שפיות. וסבל. המון. אבל מה עוד חדש?)

*

החיים הביסו את זה

לקראת סוף הסרט פלנגן מסרב לציית לשרי. אין לו כוח. "אני גוסס," הוא אומר לה, "מה לא בסדר איתך? אני לא יכול לנשום. אני אוהב אותך." והיא בשלהּ, בקולה הסבלני, הקצת מורתי: "אני רוצה שתציית לי." ואת שואלת את עצמך (כמוהו) מה לא בסדר איתה, זה מה שמטריד אותה עכשיו? ומצד שני כל כך שקוף למה היא מתעקשת. היא לא מסוגלת להודות שזה הסוף. "אני חושבת שהוא כבר לא מזוכיסט," היא אומרת לבמאי בעצב, "החיים הביסו את זה, הכאב שבו הוא חי."

וממש לפני המוות, פלנגן: "אני כל כך אוהב אותך. אני גוסס?" הוא שואל. (היא מהנהנת.) "אני לא מבין את זה," הוא אומר, "זה כל כך מוזר."

חודש אחרי מותו שרי מראה לבמאי את המכל המלא בנוזל צמיג שנשאב מריאותיו. הוא פשוט טבע כל הזמן, היא אומרת.

*

נחמד להיות מת!

על כותרות הסיום, שומעים את פלנגן מזמר: "נחמד להיות מת, נחמד להיות מת!" (כדאי ללחוץ על פליי. יש הבדל עצום בין האזנה בלבד – שהיא מצחיקה ומלבבת אם גם מקברית במקצת, לבין האזנה שמלווה בצפייה ומביאה מראות קשים מהסרט. הקליפ הזה לא מופיע כמות שהוא בסרט, אבל אפשר ללמוד ממנו על האופן החכם והסיבובי שבו הסרט משלב טקסט, סאונד ודימוי.)

אסוציאציה: גונאר מהילדרנד הוא הגיבור הגדול של הסאגות  האיסלנדיות. הוא היה אמור לעזוב את ארצו בעקבות סכסוך משפטי. אחרת, כך הוזהר, דמו יהיה הפקר. הוא כבר ארז וברגע האחרון חזר בו. לא התחשק לו לעזוב את המדרונות הירוקים. וההחלטה אמנם עלתה לו בחייו. אחרי מותו ראה מישהו אור בוקע מקברו (נדמה לי). הוא הציץ וראה את גונאר. הוא נראה מאד שמח. הוא רקד לו ושר "אני העדפתי למות ולא להיכנע". נזכרתי בו כששמעתי את בוב פלנגן מזמר.

*

ואחרי הכל

יצאנו מהקולנוע מרחפים. התעלוּת מוזרה. תחושה חדשה. לא דומה לשום דבר אך גם מוכרת במעומעם. ופתאום קלטתי, שלראשונה בחיי אני חווה קתרזיס, בדיוק לפי המתווה של אריסטו: זיכוך דרך החמלה והחרדה.

ואחר כך בלילה לא הצלחתי להירדם. הכל חזר אלי פתאום; בלי הומור. בלי מילים. רק מסכת עינויים שאין לה שחר וקץ.

ואחרי הכל, אני אסירת תודה לקירבי דיק במאי הסרט. לא על פלנגן האמן; מיצגי הגוף שלו הם קצת גסים ולוקים מבחינה פלסטית. הסטנד-אפ יותר משכנע. ועדיין, העיקר הוא פלנגן האדם. SICK הוא הפורטרט שלו. פורטרט נפלא, מצחיק ומכאיב, מרגש בלי להיות סנטימנטלי, מפוכח בלי לגלוש לניכור או לצינה. כל כולו על גוף ומחלה ומוות, ובעצם על ההפך הגמור (אומץ, חיים, אהבה).

*

לפוסט הראשון של הכאב הגדול

עוד באותו עניין:

בגדי הכעס ואהבה – על Cut Piece של יוקו אונו (עשר שנים לפני מרינה אברמוביץ)

מיצגניות וגיבורים

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

*

עוד על גוף ורוח (הגרסה הקומית):

ידיים על גוף קשה

Read Full Post »

כיוון שההטמעה הושבתה לחצו כאן לקליפ הפותח את הקומדיה הרומנטית "החתונה של החבר שלי" (1997 ג'וליה רוברטס, קמרון דיאז). הסרט שהוא מחווה מקורית למיוזיקל ולתיאטרון שווה פוסט שאולי ייכתב יום אחד; שווה לבחון את העקשנות היצירתיות האלגנטיות וההנאה הקרירה שבה הוא שב ומציב את הגיבורים שלו מול קהל. אולי הוא מעין מבשר של עידן הריאליטי.

ובכל מקרה, זה לא הפוסט על הסרט, אלא מנה מזוקקת של ורוד ישר לווריד, צידה לדרך, כי הנה מגיע (בקרוב מאד) הפוסט השני על הכאב הגדול.

*

זה הראשון למי ששכח.

וגם השני כבר כאן

וחג שמח לכולם!

*

למבצע יום במתנה לחצו כאן. אתם מוזמנים להעתיק את הגלויה ולהפיץ בכל דרך. תודה!

 

Read Full Post »

מעולם לא אהבתי את "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן.
לא אהבתי את הילד המעצבן, את ההשפלה החינוכית ואת הסוף הפתאומי.
לאחרונה חזרתי אל הסיפור וגיליתי אותו מחדש.
"משהו ללבוש", מסה על "בגדי המלך החדשים", היא פרק מסיפורים יכולים להציל ספר שכתבתי בהזמנת "סל תרבות". היא התפרסמה גם במגזין "אורות" המוקדש לאנדרסן. היא קצת ארוכה מדי לאינטרנט ובכל זאת – בתקווה שתצמיח שיחה – הנה היא כאן, בשלמותה.

*

בגדי המלך החדשים, המאה התשע-עשרה

"לפני שנים רבות חי מלך שכה אהב בגדים חדשים עד אשר בזבז עליהם את כל כספו." כך נפתחת המעשייה הנודעת של אנדרסן. שני נוכלים מחליטים לנצל את חולשתו של המלך. הם מציעים לארוג לו בדים מרהיבים ולתפור מהם בגדי פלא, שאינם נראים לעיני טיפשים או לעיני אלה אשר אינם ראויים למִשׂרתם.
כל אנשי העיר מתעניינים בבגדים המופלאים (כל אחד משתוקק לגלות את טיפשותם של שכניו). גם המלך עצמו סקרן וקצת מודאג. הוא שולח את ראש השרים לבדוק את התקדמות העבודה. ראש השרים נחרד למראה הנוּלים הריקים, אבל מתעשת ומהלל את הצבעים ואת הדוגמאות, וכך עושים גם השליחים הבאים. המלך ממלא את כיסי הנוכלים בזהב. הוא מעניק להם תוארי כבוד ומחליט להציג את הבגדים לבני עמו בתהלוכה חגיגית.
בערב התהלוכה מבַצעים הנוכלים פנטומימה שלמה לאור נרות: הם גוזרים את האוויר במספריים ענקיים, ותופרים בזריזות, במחטים ללא חוטים, בגדים כה קלים, לטענתם, שהגוף כמעט אינו חש במגעם. הכול נותנים יד להעמדת הפנים: המלך, שמושיט את ידיו לשרוולים הנעלמים; השרים, שמגששים אחרי שובל הגלימה; ואנשי העיר שמריעים. עד שילד קטן קורא "המלך עירום!", וכולם פורצים בצחוק. המלך מבין את טעותו, אבל מזדקף וממשיך לצעוד, ואחריו השרים הנושאים את השובל הבלתי נראה.

*

בגדי המלך החדשים, המאה הארבע-עשרה

"בגדי המלך החדשים" מבוסס על סיפור ספרדי מן המאה הארבע-עשרה. מעבר להבדלים טכניים בין הסיפורים (שלושה חייטים במקום שניים, וכדומה) קיימים גם כמה הבדלים משמעותיים:
המלך הספרדי שוכר את שירותיהם של החייטים אחרי שהם מבטיחים לו ש"רק מי שהוא בנו של מי שאומרים שהוא אביו יוכל לראות את הבגדים", או במילים אחרות – רק יורשים חוקיים יבחינו בם. המלך אינו חומד את הבגדים אלא את הכסף שיוכל להשיג באמצעותם, על ידי זיהוי יורשים לא-חוקיים והפקעת רכושם.
שלב ההכנות והשליחים דומה למדי בשני הסיפורים, אבל בסיפור הספרדי אין זכר לתהלוכה. המלך פשוט מודד את הבגדים בבוקר החג, ומאחר שכולם מהללים את מראהו, הוא יוצא לרכוב. כל מי שנקרה בדרכו מחמיא לו, מלבד איש שחור שאין לו מה להפסיד. הוא ניגש למלך ואומר: "אדוני, לי לא יזיק אם יתברר שאני אכן בנו של האיש שאני אומר שהוא אבי או של אדם אחר, ולכן אני אומר לכבודו: או שאני עיוור, או שאדוני עירום."

ובשורה התחתונה – הסיפור הספרדי הוא פוליטי וחתרני. בתקופה שבה נכתב שורר קוד לבוש נוקשה. הבגד נגזר מן המעמד וממשלח היד. אין לו קשר לביטוי עצמי. המלך רואה בבגדים אמצעי לסחוט את בני עמו. ועל כך הוא נענש פעמיים: ראשית הוא נופל בפח שכרה – "כמעט אוחז בו המוות", נאמר, כשהוא נוכח שהוא עצמו אינו רואה את הבגדים, ומסיק שאינו בן חוקי ואינו זכאי, לפיכך, לשבת על כס המלוכה. ולקינוח הוא זוכה גם במנה נאה של השפלה; ככה ייעשה למלך החומד את רכוש נתיניו.

הגישה של אנדרסן היא הרבה יותר פרטית ושוויונית. הבגדים שלו הם חדשים – הן כמושא תשוקה, והן כמבדק על-מעמדי של אינטליגנציה ושל התאמה לתפקיד.

*

עיצוב אופנה

ב- 1858 התחיל צ'רלס פרדריק וורת' (Charles Frederick Worth) חייט פריזאי יליד אנגליה, לתפור תוויות יצרן לבגדים שהכין. וורת', החייט הראשון ש"חתם" על יצירתו והראשון שהעסיק דוגמניות חיות, נחשב לפיכך ל-couturier  (מעצב האופנה) הראשון.

סיפורו של אנדרסן נכתב ב-1837, יותר מעשרים שנה לפני "ספִירת עיצוב האפנה". קדמו לו מעשיות רבות על חייטים אמיצים שזכו בנסיכוֹת ועל טוות חרוצות שנישאו למלכים, אבל זהו, ככל הידוע לי, הסיפור הראשון העוסק באופנה כפי שאנחנו מכירים אותה היום: הן במובן העלילתי המיידי, כסיפור על מפגש בין מלך מכוּר לבגדים לבין צמד חייטים "סלבריטאים" שמסתיים בתצוגת אופנה, והן במגוון הנושאים שהוא מעלה: ההילה הרגשית של מותגים, הקשר בין יצירתיות לעסקים והבגד כתדמית או כביטוי אישי. גם אופייה הסהרורי של התצוגה כמו מנחֵש את האסתטיקה האוקסימרונית של האופנה, שבה המכוער הוא היפה הבא, והמיושן ביותר הוא גם החדיש.

את השיעור הזה למדתי בדצמבר 1983, כאשר נָחַתִּי בניו יורק לבושה בחצאית צמר עתירת קפלים שתפרתי בעצמי. מתוך החצאית הציצו גרביים צבאיים אפורים ונעליים מגושמות, ומעליה לבשתי כמה סוודרים, שלא לדבר על מטפחת הצמר האדומה שכרכתי על אוזני הרגישות לקור. וכך, כמו רועת אווזים שהוטלה אל העתיד באיזו תאונה של מכונת הזמן, נכנסתי לחלל התעשייתי של המותג "קוֹם דֶה גַרְסוֹן", שבו הוצגו סוודרים עתידניים בעלי ארבעה ואפילו שישה שרוולים. אמרו על הסוודרים האלה שהם נמכרים עם "הוראות הפעלה", והמוכר אמנם הראה לי שאפשר לקשור את השרוולים העליונים ברישול על הצוואר, ואת הזוג האמצעי או התחתון אפשר לחגור על המותניים או על הירכיים, אבל זה קרה בהמשך. ברגע שנכנסתי לחנות פרץ המנהל ממשרדו ולחץ את ידי בהתרגשות. לקח לי כמה דקות להבין שהוא חושב אותי (רועת האווזים) למעצבת אופנה.

ואולי נוח לי לחשוב על בגדי המלך כעל תצוגת אופנה, אשר מקהה במידה מסוימת את השפלתו הנוראה של המלך. וכן, אני יודעת שהוא הביא את זה על עצמו בריקנותו ובפחדנותו. אבל רהב וקונפורמיזם הם פגמים אנושיים שאינם ראויים לטעמי, לעונש כה אכזרי. ואם כבר מדברים על יושרה – יש משהו מטריד בליהוק זוג נוכלים לתפקיד "חינוכי".

והרי ההשפלה אינה בשום פנים חלק הכרחי מן הרעיון, כפי שהוכיח שרל דֶה קוֹסְטֶר (Charles  de Coster 1827-1879) באפיזודה דומה שסיפר על טיל אוּלֶנְשְׁפִּיגֶל.

*

גרדום או קרדום

במהלך נדודיו נשכר טִיל לצייר דיוקן של משפחה רמת יחס. בזה אחר זה ניגשים בני הבית אל הצייר: הדוכס השָׁמן דורש שירזה אותו, וָלא – הוא מאיים – יתלה את טיל. הגברת בעלת החטוטרת תובעת ממנו לסלק את "הזיז" שעל גבה ולהוסיף "שני זיזים" על חזהּ השטוח (בניסוחו הנלבב של המתרגם העברי, המשורר אברהם שלונסקי) או שימצא את עצמו על גלגל העינויים. אחת הנערות מודיעה לו שאם לא יצייר את שיניה החסרות יבותר לגזרים בחרבו של אהובה. והמזמין – הוא דורש שהציור יהיה נאמן למציאות, אחרת ימלוק את ראשו של טיל.
ִרהר אולנשפיגל בינו לבין עצמו ואמר: גרדום או קרדום, גלגל, או על הצד הטוב יותר, עץ התלייה, הרי מוטב לי בתכלית הפשטות, שלא אהיה מצייר איש מהם…"
הוא ושלושת העוזרים ששכר מבזבזים את כספי המקדמה השמנה בזלילה וסביאה. כשמגיע הרגע לחשוף את הדיוקן, מסביר טיל לקהל שרק מי שניחן באצילוּת יִראה את הציור, לכל האחרים הוא יירָאה כמו קיר חלק…

גם שרל דה קוסטר, כמו אנדרסן, מלגלג על טיפשות ויוהרה, אבל שמחת החיים של טיל מרככת את הנזיפה ואת הצדקנות. ויש לה עוד יתרון, רֵטורי: הסיבוך והסכנה מוסיפים מתח, והנאה מן הפתרון השנון. בגִרסה של אנדרסן, לעומת זאת, אין כמעט עלילה. האקספוזיציה הארוכה כמו מתנגשת בסוף הפתאומי.

*

קצוץ-השפתיים המכונה "מַהביל ההבל"

וגם זו נקודה שתמיד הפריעה לי ב"בגדי המלך החדשים": האופן שבו נקטע הסיפור כשהילד קורא את קריאתו. כשהייתי ילדה, תמיד חיפשתי מוצא בשביל המלך, הברקה שתסגור את הקצוות ותהפוך את ההשפלה לניצחון. כמו המוצא שהגה שַׁכָּאשִׁךְ קצוץ-השפתיים המכונה מהביל ההבל, אחיו השישי של הגלב הטרדן מ"אלף לילה ולילה". שַׁכָּאשִׁךְ העני והרעב הוזמן פעם לארוחה בארמון מפואר. אבל עד מהרה התחוור לו שמדובר במהתלה משונה: הכל ב"כאילו" – מן המים הדמיוניים לנטילת הידיים ועד לתבשילים הבלתי-נראים שהמשרתים מגישים לשולחן שאינו קיים: "והיה בעל הבית מניע בשפתיו ועושה עצמו כאוכל ואומר [לאורח]: אכול ואל תתבייש, שהרי רעב אתה."
ואם לא די בכך, מוסיף בעל הבית חטא על פשע ומשבח את המאכלים בתיאורים חושניים שמזילים ריר מפי האורח המסכן. ההתעללות נמשכת על פני כמה עמודים. שַׁכָּאשִׁךְ נבוך מכדי להתלונן, או שאולי הוא רק מעמיד פנים בזמן שהוא מטכס עצה. לבסוף הוא מבקש מן המארח להחליף את ה"משקה" שהוגש לשולחן ביין ישן-נושן. בעל הבית נענה לבקשתו (ממילא הכל בדמיון). הם ממשיכים "לשתות" ביחד, עד שהאורח מתנפל עליו במכות. להגנתו הוא טוען שפשוט השתכר מן היין…
*

בין פנטומימה לתיאטרון מחול

את כל ה"חסרונות" שמניתי בסיפור (הלקח המוגזם, הקיצור ופשטות העלילה) אפשר להצדיק בקלות רבה, אם קוראים את "בגדי המלך" כמשל. "היפה – יפה בסוגו," אמר אריסטו, והמשל היה מאז ומעולם אלגוריה קטנה וחסכונית לצורך מוסר הַשְׂכל. לפעמים, בתנ"ך למשל, הוא נטוע בהקשר סיפורי שטוען אותו במתח וברגש (משל יותם, או משל כבשת הרש). אבל בסך הכול מדובר בסוגה ביקורתית הפונה אל השכל. אין טעם לגנות את חומרת העונש, כי הכל ב"כאילו" – לא רק הבגדים, אלא גם המלך, השרים, הנוכלים והילד – אינם אלא דמויות קרטון בהדגמה.

אז מה עדיין מטריד אותי?
בספרה "מסע אל עולם הריקוד" מנסה הרקדנית דבורה ברטונוב להסביר את ההבדל בין פעולות יומיומיות שמבצע פנטומימאי כמו מרסל מרסוֹ, לאותן פעולות המבוצעות בתאטרון מחול; מרסו, לדבריה, הוא אמן האשליה: "כאשר הוא עולה ויורד במדרגות דמיוניות, הוא גם מוצא את הריתמוס המתאים של העולה והיורד, המפסיק צעידתו לרגע קט בהגיעו למפנה בסולם [גרם] המדרגות." ברטונוב טוענת שיש קסם בַּדיוק, אבל הקטע נשאר כללי. הוא מתייחס רק ל"מכניקה" של התנועה ומתעלם מן המרכיב הפסיכולוגי, הרגשי. אילו ראינו לעומת זאת, כיצד אחד, רסקולניקוב (מ"החטא ועונשו") עולה או יורד במדרגות – לפני ואחרי הרצח…
או, במילים אחרות: התנועה בפנטומימה נגזרת מן החושים ופונה אל החושים. בתאטרון המחול היא טעונה ברגש ומעוררת אותו.

ובחזרה לסיפור: האם התנועות שמבצעים הנוכלים ב"בגדי המלך החדשים" הן בגדר פנטומימה, או תאטרון מחול? והתנועות של המלך? השרים?

שני הנוכלים הם ללא ספק פנטומימאים בסגנון מרסל מרסו. הם מנסים לאחז את חושי הצופים, לשכנע אותם בקיומו של בד באמצעות חיקוי מדויק של אריגה, גזירה ותפירה.

המלך, לעומת זאת, קרוב יותר לתאטרון מחול. תנועותיו ספוגות ברגשות סותרים. כשהוא משחיל את זרועו לשרוול הנעלם, הוא מתאמץ לחוש בו ולראותו בראי, ובו בזמן להפגין התלהבות ולהסתיר את העובדה שאינו רואה דבר. שלא לדבר על הרגע הנורא שבו הוא נוכח בטעותו, ו"מתחרט במקום שחרטה לא תועיל", כמו שאומרים ב"אלף לילה ולילה". ההצגה חייבת להימשך. הוא נאחז בהעמדת הפנים כבשארית של כבוד עצמי. הסיפור כולו משתנה: השנינה מתחלפת במין ריאליזם פסיכולוגי שחורג מגבולות המשל.

המלך של אנדרסן מזכיר לי את אהרון קליינפלד, הילד מ"ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן. כשאמו של אהרון מסלקת את הכלב שלו מן הבית, הוא מחליט להמשיך ולגדל כלב מדומה במקומו. "גומי", זהו שמו של הכלב, ואהרון נחוש בדעתו לגדל אותו בשתים-עשרה השנים הבאות עד שימות, כביכול, באופן טבעי. וכך הוא שורק לכלב הבלתי-נראה, מקרצף את בטנו, חופן את פרוותו ומדגדג אותו בנקודה שמקפיצה לכלבים את הרגל. אבל גם פרויקט "גומי", כמו פרויקט הבגדים, משתנה עם הזמן: הוא מתחיל כהברקה נהדרת, ואט-אט, עם הפיחות שחל במעמדו של אהרון, מתעפשת גם ההברקה והופכת מוזרה וטרחנית. אבל אהרון (כמו המלך, להבדיל) מתעקש ונאחז בהחלטתו.

*

ואם לא משל

אז מה כן?אני חוזרת לשיאו של הסיפור, לתהלוכת הניצחון: דברים כאלה הלא קורים לפעמים בחלום: בעיצומו של איזה אירוע פומבי אתה נוכח לאימתך ששכחת להתלבש (איך כתב יהודה אטלס? "חלום שחוזר לפעמים / ועושה לי פחד: / אני עומד בלי בגדים, / וכולם רואים לי ת'תחת"). מה יקרה אם נחליף את המשל בחלום? האם הסיפור הוא חלום?

הסצנה המתעתעת של תפירת האוויר כמו נולדה בחלום, וגם עונשו המופרז של המלך שוב אינו מעורר אי-נוחות. החלום הלא משוחרר מן המידתיות המציאותית; ומה בדבר העלילה הקלושה והסוף הקטוע? התעוררתי, והִנה חלום. הכול יסתדר, ובנוחות גדולה יותר.

ופתאום מתברר לי ההבדל המהותי ביותר בין סיפורו של אנדרסן לבין המקור הספרדי: החייטים הספרדים הם נוכלים. הבגד שהם "תופרים" אינו יכול להבחין בין בן חוקי לממזר. הבגדים בסיפורו של אנדרסן, לעומתם, מקיימים את ההבטחה; הנוכלים של אנדרסן אינם נוכלים אחרי הכול. בגדי הקסם שלהם חושפים ביעילות רבה את הטיפשים ואת מעמידי הפנים. הם מוכיחים למלך שאינו ראוי למשרתו, וזוהי תובנה נוראה המסבירה את עוצמת ההשפלה. לא מדובר בעונש מוגזם, אלא בחלום מכונן, בפתח לשינוי ולצמיחה. אם לא אצל המלך, לפחות אצלנו הקוראים.


*

מתוך "משהו ללבוש" סרטו של רוברט אלטמן

מתוך "משהו ללבוש" סרטו של רוברט אלטמן

אפילוג – בגדי המלך החדשים, המאה העשרים

בסרטו "משהו ללבוש" (1994 Pret-a-porter) יצר הבמאי רוברט אלטמן מעין דיוקן קבוצתי של קהילת האופנה. כיאה לסרט המתרחש בשבוע האופנה בפריז נגזרים היחסים והעלילה מלבושן של הדמויות; "המדיום הוא המסר", במלוא המובן; הבגדים מבטאים את הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים:
כך למשל, העיתונאית האמריקנית (ג'וליה רוברטס) שאיבדה את מזוודתה מבלה לפיכך את רוב זמנה עטופה בחלוק הרחצה של המלון, או בין הסדינים עם עיתונאי הספורט (טים רובינס), שבגדיו שלו נגנבו על ידי חסר-כול (מרצ'לו מסטרויאני), המקצץ אותם לפי מידותיו. וכן הלאה והלאה.
אלטמן מביים את הדימויים האלה במין אגביות, המטשטשת את האינטנסיביות הסמלית שלהם. רק לקראת סוף הסרט היא אכן מתממשת בתצוגת אופנה הנערכת בעירום מלא.
המסלול מתמלא אט אט בנשים דקיקות, עירומות, הצועדות במין נחת קסומה. אחת מהן, בהריון מתקדם, עוטה הינומה ארוכה שנשׂרכת בעקבותיה, ואוחזת בזר כלולות (השובל הארוך והכרס הבולטת מזכירים באופן עמום וחלומי את האופן שבו מתואר המלך באיורים לסיפורו של אנדרסן).

זוהי תצוגת המחאה של סימון לו (אֵנוֹק אֶמֶה), מעצבת שנושלה מן העסק שלה על ידי בנה המושחת. הסצנה הזאת על כל ניגודיה – הליריות, ההתרסה, החשיפה הרגשית והביצוע המסוגנן – היא מחווה מודעת ויפהפייה ל"בגדי המלך החדשים". לא רק בגלל העירום, אלא בגלל הפונקציה שהוא ממלא: התהלוכה הקטנה חושפת את אופיין של הדמויות ואת יחסי הכוחות בין המשתתפים – בין האם לִבנהּ, למתעשרים שקנו את המותג, לצופים שמביטים זה בזה (כמו אצל אנדרסן) ומחליטים בסופו של דבר להריע.

זאת ועוד: קיטי פוטר (קים בסינג'ר) הכתבת הבלתי-נלאית של תחנת טלוויזיה מטקסס המסקרת את התצוגה, מנסה להתאים את עצמה לנסיבות. בתחילת השידור היא מכשירה את התצוגה במבחר קליאות. (התואר "חדש" חוזר שוב ושוב, כרמז נוסף אולי, ל"בגדי המלך החדשים"), אבל תוך כדי שידור היא עוברת מהפך: כל כמה שהיא מתאמצת, היא לא רואה את הבגדים, והיא מסיקה, ממש כפי שהבטיחו הנוכלים, שאינה מתאימה למשרתה. אני מסיימת איפוא, במונולוג של קיטי פוטר, המפלרטט עם סיפורו של אנדרסן:

"אתה מצלם? כאן קיטי פוטר, בשידור חי מפריז, מתצוגת האופנה של סימון לו. ובכן… מה אני יכולה להגיד? סימון לו הראתה לנו ה-כול! זאת אומרת, אני לא יודעת כמה מִזה יגיע בסוף לטלוויזיה, אבל זה… זה… משהו חדש, זאת אומרת… אֶה, לגמרי עתיק, זאת אומרת… אֶה… היא מראה את זה כמו שזה. זה… אֶה… זה כל כך עתיק וכל כך אמיתי. כל כך אמיתי, שזה חדיש. זה המראה החדיש העתיק ביותר. המראה העתיק החדיש ביותר. זה… אפשר להגיד ש… סימון לו יצרה מראה חדש-חדש… לכל איש, אישה וילד. מראה שכו-לם יכולים להרשות לעצמם. זה נקרא "המראה החשוף". אז הידד לסימון לו… על מה אני מדברת לעזאזל… זאת אומרת, וואו וואו, בשם ישו, ממ…מה הולך פה בעצם? אתם יכולים להגיד לי מה קורה על הפלנטה הזאת? זזז…זאת החגיגה של המטורללים שקורית פה לעזאזל. האם זאת אופנה, זאת אומרת?  האם יש כאן איזה מסר? זאת אומרת, הרבה אנשים מסתובבים כאן בלי בגדים. נצח שלם אני מנסה להבין את החרא הזה, ואתם יודעים מה? אתם יודעים מה? נמאס לי. נמאס לי. שלום, Au revoir. סופי – [מושיטה לעוזרת שלה את המיקרופון] כרגע זכית בקריירה."

מתוך "משהו ללבוש", סרטו של רוברט אלטמן

מתוך "משהו ללבוש", סרטו של רוברט אלטמן

***

הערות
Pret-a-porter
– בגדים מן הקולב (צרפתית: "מוכנים ללבישה"), דרג הביניים בין אופנה עילית לבין ייצור המוני. אלה הם בגדים ייחודיים המיוצרים בכמויות קטנות ומוצגים בערים הגדולות פעמיים בשנה ב"שבוע האופנה".

המקור ל"בגדי המלך החדשים" הוא סיפור ספרדי בשם "מה שאירע למלך עם הנוכלים שארגו את הבד", מתוך "הרוזן לוּקָנוֹר" מאת דון חוּאן מנוּאל  1282-1349   כל הציטוטים מן הסיפור הספרדי בתרגום אביעד אליה (ושוב תודה רבה!)

***

על סיפורים נוספים של אנדרסן:

על חייל הבדיל

על מוכרת הגפרורים הקטנה

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן

גנבה, פליטת קולמוס או פרשנות נועזת? רשימה שנייה על ברבורי הבר

***

ובלי שום קשר – הודעה
מחר, יום שישי ב-15:00 (בתקווה שלא ירד גשם) נערוך בספריית גן לוינסקי לעובדים זרים ולפליטים אירוע קטן בשיתוף עם עמותת א.ס.ף ובמסגרתו תהיה הצגת ילדים של מוטי ברכר, והופעה של להקה שתנגן מוסיקה מסורתית מאריתראה. (בכריסמס היתה הצגה של שחר מרום ומתנות מסנטה, והיה מקסים) נשמח אם תבואו וגם אם תספרו לחברים שזה יכול לעניין אותם.  

Read Full Post »

.
… אך עם כל האסוציאציות הצבורות האלו המקשרות את הצבע הלבן עם כל טוב, הנעים, המשמח, הנשגב והעילאי, – הנה אורב בכל זאת דבר מה סתום וטמיר במושג התוכתוכי של גון זה, המפיח בנשמה חלחלה עזה יותר מזו שמעורר האודם המחריד אשר לדם".
.
מובי דיק, מתוך הפרק "לִבנת התנין" [הלוויתן], תרגום אליהו בורטניקר

 התפוז המכני של סטנלי קובריק הוא סרט לבן; מדים לבנים, חפצי חרסינה, חלב, איפור לבן, אור מסמא, ניאון, שיער שיבה, תחבושות, מבנים לבנים, גרפיטי לבן, לכלוכים לבנים, קישוטים לבנים, חתולים לבנים, רוק לבן, ציפור לבנה. העושר של הווריאציות, ההקשרים, הדגשים והקומפוזיציות עוצר נשימה. על כל תמונה שהבאתי יש עשרים, לא פחות טובות, שנותרו מאחור.

על הבחירה המפתיעה לכשעצמה בלבן (שכתום-תפוז ועוד כמה צבעים עזים מבליטים אותו ביתר שאת) יש להוסיף את האיכות הבלתי אפשרית של הלבן שקובריק השיג בסרט: זהו לבן עתידני, מוחצן וצעקני, סטרילי וחושני, צחור דָשן ומטונף בלי שום כתם.

(ואתכם הסליחה על המסגרות השחורות והלכלוכים. התמונות הן בכל מקרה תחליף עלוב לסרט)

בגדים לבנים, כוסות חלב

אורות לבנים, פסלים עם פאות לבנות, כתובות לבנות

התווית של הבקבוק הריק מצולמת מאחור בשביל הלובן

קיר רקע לבן, תווית הבקבוק מלבינה, וגם שורת האלמנטים במבנה

בתמונה מתחת – מעבר למסגרת הבמה ולכמה חפצים בוהקים – הסצנה כולה בנויה סביב התחתונים והחזיה הלבנים של האישה.

אור לבן בוהק

הבית הלבן

הרצפה, התקרה והשיבה

גם השומרים לבושים בלבן

גרפיטי בגיר לבן

מעלית לבנה ולכלוכים לבנים פזורים בחדר המדרגות

אגרופים לבנים על רקע ציור לבן

ישו לבן עם קוצי חרסינה

לודוויג ואן לבן

nnn

האח, הדלתות, האור, הגרביונים, התמונות, החפצים והחתולים הלבנים

עוד מאותו חדר. פאלוס לבן ואורות

חלב שנשפך

הגאזה והרוק

העמודים, הז'קט, הנורות, האמבטיות, השולחן

עוד מרחב לבן מכופתר באורות לבנים

השמים, המפתן, המעגל

עוד מרחבים וחלוקים לבנים

עוד לבן רפואי

nn

אש לבנה בחלונות הבית

ולרגע הליריות של ציפור לבנה על מים

ניאון

גשם לבן

עוד חדר לבן

סוף לבן

*

כדי להעריך את ההישג של קובריק אני מצטטת (על דרך הניגוד) את מה שכתב סוֹפר האמנות מאיר אגסי על הצבע הלבן.

…בתחושה,  הלבן הוא קודם כל דוחה רעש ודרמה, מרדים אלימות. הוא אולי הצבע השתקני ביותר, צבע של ציפייה, של תקרה, של קירות בית חולים ולפיכך של מוות או החלמה. יש בו משהו "אידאלי", נקי. הוא מנזר ויבשת ארקטית, ערבה מנטלית ללא התחלה וסוף (כמו האפור והשחור). הוא אלגנטי, קל, זהיר, חלבי, חמקמק. צבע של איזון ושל שיווי משקל. צבע של "אטמוספרה", של אבק, של בתוליות, של שמלת כלה, של שיניים, של סיד, של טיח מזרח תיכוני; של חגיגיות, ריקנות, צניעות, ביישנות, מרופדות. הוא קל כנוצה וקשה כקרח. הוא נייר וזן בודהיזם.

מתוך הספר הנפלא הכד מטנסי

*

עוד על צבעים בקולנוע, פוגה לשוד יהלומים, על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן – אדום

גם קרוב וקולנועי – אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

קורוסאווה חולם על ואן גוך

על לב פראי של דיוויד לינץ'

ועוד

 

Read Full Post »

Older Posts »