Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘ספרות’ Category

מזמן לא כתבתי על אגדות, ופתאום צצה בת הים הקטנה (ולא בכדי, אבל רגע). לפני הכול תקציר למי שלא זוכר או זוכר את גרסת הסוף-טוב של דיסני:

בת הים הקטנה היא הצעירה בבנותיו של מלך הים. שלא כמו ארבע אחיותיה, היא כבדת ראש ומלנכולית ונמשכת לעולמם של בני האדם. היא מתאהבת בנסיך צעיר שחוגג את יום הולדתו על ספינה ומצילה אותו מטביעה. ואז היא מסתתרת בקרבת מקום עד שנערה אחרת מוצאת אותו.

האיור הלירי מלנכולי של אדמונד דולק, לוכד את לב הסיפור

.

בני הים חיים שלוש מאות שנה שבסופן הם נהפכים לקצף על הגלים, ובת הים הקטנה משתוקקת לנשמה בת אלמוות שמרקיעה אל הכוכבים המאירים. לשם כך היא זקוקה לאדם שיאהב אותו יותר מכל עד שיסכים לחלוק את נשמתו. ואין סיכוי שזה יקרה, כי בני האדם סולדים מזנבות דגיים. ובהמשך לכך היא מוותרת על קולה הנפלא תמורת זוג רגליים מלאות חן וכאב. היא מניחה למכשפת הים לחתוך את לשונה. ואם תיכשל, הכול היה לשווא. ביום שבו יישא הנסיך אחת לאישה, היא תיהפך לקצף על הגלים.

אדמונד דולק. בת הים הקטנה מתעוררת על מדרגות ארמונו של הנסיך

.

הנסיך מוצא את הנערה העירומה המתעטפת בשערותיה הארוכות, על מדרגות ארמונו. הוא אוסף אותה לביתו ומניח לה לישון על כרית קטיפה בפתח חדרו, אבל מתאהב בנסיכה שייעד לו אביו. הוא מאמין בטעות שהיא זו שהצילה אותו מטביעה. אחיותיה של בת הים הקטן מוכרות את שערן למכשפת הים תמורת סכין. בת הים הקטנה אמורה לנעוץ אותה בלבו של הנסיך בליל הכלולות. ברגע שדמו יותז על רגליה, היא תיהפך בחזרה לסירונית. אבל בת הים הקטנה משליכה את הסכין ואת עצמה למים, ובמקום להפוך לקצף היא מרחפת בשמיים ומתבשרת שככלות שלוש מאות שנה של מעשים טובים, תזכה בנשמה בת אלמוות.

.

1. חטאו הכפול של אנדרסן

אהבתי את הסיפור הזה אהבת נפש כשהייתי ילדה. כלומר, עד לרגע שבו היא משליכה את הסכין (והמים מאדימים מדם). זעמתי על הנסיך האידיוט, הייתי מוכנה לנעוץ את הסכין בעצמי, כדי להחזיר את בת הים הקטנה לעולם הקסום הכחלחל-ירקרק, השקוף והלא מאובק של המים. ואפילו יותר מזה כעסתי על אנדרסן. הרגשתי נבגדת, אף שספק אם ידעתי לבטא את התלונה במילים.

בני אדם מזהים תבניות חוזרות. כשבני הצעיר היה בן ארבע הוא הגדיר את ההבדל בין להרוג ללהציל: להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים, להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים. הוא זיקק בלי משים את התבנית שזיהה משלל תוכניות טלויזיה וסרטים. ואני עדיין זוכרת את התדהמה שאחזה בבני הבכור כשקראנו יחד את אוהל הדוד תום. כשהדוד תום חלה הוא היה בטוח שיבריא, ופתאום הוא מת. הוא התקומם בטענה שהיו צריכים לקרוא לספר "אוהל הדודה אלייזה"; למי ששכח – אלייזה היא השפחה שזוכה לסוף טוב. ובני הפנים את התבנית שבה הגיבור, זה שעל שמו נקרא הספר, אמור לזכות באושר ועושר בתום כל התלאות.  

ובחזרה לבת הים הקטנה – החוש שלי לתבניות אמר לי שאסור להמציא כללים חדשים בסוף הסיפור. וזה בדיוק מה שאנדרסן עשה. הוא רימה, כמו שסבתא שלי היתה מרמה בפסיאנס, והופכת קלף בהיחבא כדי לא להיתקע.

אנדרסן לא רצה לזַכּות את בת הים בליבו של הנסיך (ותיכף נברר למה) וגם לא היה מוכן להפוך אותה לקצף על הגלים. וכיוון שלא נמצא לו פיתרון עלילתי, פנה לדת. זה הדאוס-אקס-מכינה בהתגלמותו (דאוס אקס מכינה – מילולית: האל מן המכונה, מונח שמקורו בטרגדיות יווניות גרועות שבהן היו מורידים אל לבמה, כדי שיעשה סדר במצב שהמחבר לא הצליח לפתור). ועוד הוסיף חטא על פשע כשהטיל עלי (ועל שאר הקוראים) את האחריות לגורלה של בת הים הקטנה: אם נהיה ילדים טובים וצייתנים, אלוהים יקצר את תקופת ההמתנה שלה לנשמה בת אלמוות, ואם נהיה שובבים ההמתנה תתארך.

ארנולד בוקלין, בני ים משתעשעים 1886 לחצו להגדלה

.

2. לישון על המפתן

זו לא הפעם הראשונה שנערה שמצילה את אהובה, נשכחת מליבו, והוא עומד לשאת אחרת. אצל האחים גרים (שספרם פורסם כעשרים שנה לפני בת הים הקטנה) זה קורה בשלוש מעשיות שונות: "תנור הברזל" בן ובת מלך" ו"המתופף". יום אחד נצטרך לתת את הדעת גם על התופעה המוזרה הזאת שבה חתנים שוכחים את אהובותיהם המצילות, אבל אם נתרכז בעניינו – בכל שלוש המעשיות משיגות האהובות הנשכחות רשות לישון על מפתן חדרו של החתן (ואפילו בתוך החדר עצמו), ושם הן בוכות וזועקות את סיפורן עד שהוא נזכר סוף סוף. אבל בת הים הקטנה היא אילמת, היא מכרה את הקול הנפלא שבעזרתו, כך אומר אנדרסן במפורש, קוותה לשבות את לבו של הנסיך, כלומר לגרום לו לפתוח את הדלת ולהכניס אותה למיטתו. בלי הקול היא נתפסת כחיית מחמד נאמנה המצונפת על כרית לפני דלתו.

בת ים מתוך ספר הדגים הפלאי של לואי רנאר (1754)

.

3. פעמיים בת הים, או אנדרסן ואוסקר ויילד

אומרים שאנדרסן כתב את בת הים הקטנה על עצמו, על אהבתו ההומוסקסואלית המתוסכלת. יש רגליים (או זנב) לדבר, אבל אם נניח לרגע לפרשנות ההומוסקסואלית (שמתיישבת באופן הדוק וגורף על הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד). יש לי משהו בוער יותר להגיד על משמעות הסיפור.

.

4. אז מיהו הנסיך?

לא במקרה נזכרתי בבת הים הקטנה דווקא עכשיו.

כרגע הוצאתי ספר ראשון בטרילוגיה שיקרה מאד לליבי. אני חרדה לגורלו כמו שאנדרסן חרד מן הסתם לגורל ספריו. ואני חושדת שמעבר – או אולי לצד – האלמוות הדתי הנכסף, נמצא גם האלמוות הספרותי. אני חושדת שהנסיך בסיפור הוא קהל הקוראים, שרק אהבתו יכולה לזכות את היצירה באלמוות. וכאן אגב, לא יועיל שום מעקף; קשה למדי לזכות באלמוות ספרותי, אבל אין מצב שזה יקרה למי שתוותר על קולה.

*

אפשר לרכוש את הספר בהנחה גדולה

כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן ולכולכם

*

עוד באותם עניינים

הנערה ללא הידיים ואני

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות)

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק (על שלוש הטוות)

הפמיניזם המדהים של האחים גרים

מה רוצות הנשים יותר מכל?

צרחות של דגים

Read Full Post »

לפני ארבע עשרה שנים יצא לאור בנות הדרקון, החלק הראשון בטרילוגיה שבאה אלי בחלום (ומתרחשת בעיר האושר, שקדמה לעיר האושר של הבלוג). המשכתי לכתוב אותה בין הבלגנים של החיים וספרים אחרים שנדחפו בתור. וכשסוף סוף השלמתי את כתיבתה, התחלתי לחפש הוצאת ספרים שתתחייב לשלושה ספרים בימים טרופים אלה. ואז מתה אמי, הקורונה הגיעה והוצאות הספרים עמדו מלכת. ובזמן שחיכיתי שיחזרו לחיים כדי לפנות אליהן, קרה נס קטן. תמר הוכשטטר התמנתה לעורכת בעם עובד, ומיד כתבה לי ושאלה, מה עם בנות הדרקון, האם כבר התחייבתי לאיזו הוצאה? שלחתי לה את הקבצים, וכעבור איזה זמן (שבועיים, אולי שלושה?) קיבלתי מייל:

רק קופצת רגע כדי להגיד הטרילוגיה שלך היא לא פחות מנקודת זוהר ואש יקרות בתקופה החשוכה הזאת. אני לקראת הסוף וקוראת לאט כדי שלא ייגמר. כל כך הרבה עושר יש בה. מזון לנשמה."

ציור כריכה, חמוטל פרידברג, עיצוב, עמית ממן לחצו להגדלה

מתוך גב הספר:

בכל שנה, ביום הרשימה, ילדה בשמלה חרוכה עולה את שתים עשרה המדרגות המובילות לבניין העירייה. זו הפעם האחרונה שתושבי עיר האושר יחזו בה לפני שיטרוף אותה הדרקון. כל שנה והילדה שלה, כבר מאתיים תשעים וחמש שנים.

מרתה לא חששה מהדרקון. היא הועסקה כשוליה בסדנת הפִחלוץ של אביה, והעבודה הייתה רבה מכדי לוותר עליה. אך משיכתה המסוכנת לאש טורפת את הקלפים, וברגע אחד היא מוצאת את עצמה מובלת בתהלוכה לאי הדרקון.

כולם מצפים שמרתה תיכנע לגורלה, אבל מרתה, כמו שלוש גיבורות הרומן שלצידה, מסרבת להרפות את אחיזתה מעולם שמתעקש לנער אותה מעליו.

בפעלולי דמיון מרהיבים מרית ג"ץ (בן ישראל) בוראת עולם קרקסי וחושני שאינו מציית לחוקי המציאות או הפנטזיה. עולם שהכיעור והנשגב הולכים בו שלובי זרוע. למי שיעז ליפול לתוכו צפויות פלאות אין-קץ. 

*

זה הספר הראשון בטרילוגיה. הוא נדפס כבר לפני שבוע (בשינויים קלים, בכל זאת ארבע עשרה שנה). בפעם הקודמת היא יצאה כספר מבוגרים, והפעם (בלי שום הנמכה) היא יוצאת בסדרה לנוער בוגר. אמרתי כן, כי לא אומרים לא, על נס, אבל היא לא נכתבה לשום גיל, נתח גדול מנשמתי נמצא שם, מפצעי ילדותי ועוצמותיה, מהאהבה הגדולה של סבי וסבתי שהגנה עלי, ומן האמנות והספרות שהצילו את חיי.

מרית ג"ץ זה אני. למה שיניתי את שמי?

שני הספרים הבאים כבר מוכנים. הם יצאו בשנה הקרובה (ברווחים של שלושה חודשים, כך כתוב בחוזה). הנה סקיצה לציור הכריכה של הספר השני, על החשבון. (מרוב הזדהות שמתי אותה בראש הבלוג) ציירה אותה, כמו את כל השאר, חמוטל פרידברג הנפלאה.

הספר אמור להגיע לחנויות בימים אלה. ובינתיים אפשר להזמין אותו כאן וגם כאן בהנחה גדולה

הטרילוגיה הזאת יקרה מאד מאד ללבי, ועוד מעט ה-14 בספטמבר, התאריך שבו חל "חג הדרקון", שנופל בצירוף מקרים מפליא, על יום הולדתי. אז אם אתם רוצים לשמח אותי (או את עצמכן, או מישהו מאהוביכם), קנו ספר ליומולדת, או סתם תפיצו את הבשורה, כי זו בשורה גדולה בשבילי.

Read Full Post »

עדיין אין לי דקה (בקרוב החדשות), אלא שזרע תועה התעופף מספרו של בעז נוימן "להיות ברפובליקת ויימאר" ונתקע לי בראש, ושם צמח בזריזות למחשבות על אמנות גוף ועל אופנה כמיצג, כפעולה, ועל איך כל זה התגלגל בלי לעורר חשד, לספרי ילדים של אריך קסטנר. וכשכל העסק המשיך וצמח לשיעור קטן בתיאטרון חזותי או בקולנוע (תבחרו), כבר הבנתי שמדובר בזרע באובב, ואם לא אנכש אותו במהירות הוא ישתלט לי על הכוכב (וכל הכוכבים שבהם מבקר הנסיך הקטן הם בעצם תמצית התודעות של דייריהם).

"בַּבֹּקֶר, לְאַחַר שֶׁאַתָּה מִתְרַחֵץ וּמִתְלַבֵּשׁ, עָלֶיךָ לִדְאֹג גַּם לְנִקָּיוֹן בַּכּוֹכָב שֶׁלְּךָ, לִשְקֹד עַל עֲקִירַת שְׁתִילֵי הַבַּאוֹבַּבּ … כָּל דְּחִיָּה עֲלוּלָה לְהָבִיא שׁוֹאָה. רָאִיתִי כּוֹכָב בּוֹ שׁוֹכֵן עַצְלָן מֻפְלָג. הוּא הִזְנִיחַ שְׁלשָׁה שִׂיחִים קְטַנִּים…" (הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי, תרגום אריה לרנר, פרט מתוך האיור) ככה זה נראה בדיוק, כאילו צילמו אותי מבפנים

*

1. סוג של לונה פארק

אז ככה: בשנים האחרונות קראתי כמה וכמה ספרים על רפובליקת ויימאר (גרמניה 1933-1918) חסרת העוגן והגבולות, תקופה ממגנטת שמקשה על ההפרדה בין פריחה אמנותית להתפרקות טוטלית ובין ליברליות לייאוש, וספרו הנהדר של בעז נוימן עזר לי להבין את קסמה העמיד והמתסכל. הספר סוטה מן הדרכים הרגילות שבהן מתוארת הרפובליקה, כסיפור של כישלון ואף של "מוות ידוע מראש", שמסתיים בעליית היטלר לשלטון.

המחבר אינו מתמקד במהותן של התופעות, אלא בהופעתן. הוא טוען כי החברה הוויימארית שמה את מבטחה במראה, בהופעה, ובראווה, בפרקטיקות של לראות ולהיראות. לפיכך להיות ברפובליקת ויימאר הוא ספר המגולל את מראית הקרנבל המודרני של התופעות: הפרסומות, הקוסמטיקה והפרוטזות האסתטיות, הפסיכואנליזה, התעמולה, הספורט והאופנה, תרבות הפוזה והעמדת הפנים… (וכן הלאה. מתוך גב הספר)

בתור מי שמרגישה וחושבת דרך העיניים, מדובר בסוג של לונה פארק.  

*

2. ספורט ואופנה ברפובליקת ויימאר מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה

בפרק העוסק בספורט ואופנה, מוצג הספורט כ"פיסול עצמי", כביטוי הגרמני של "הרצון לצורה", וכחלק מכינונה מחדש של הפרסונה הגופנית שרוסקה במוראות מלחמת העולם הראשונה. (המתקן ההזוי של הפילאטיס נהיה פתאום הגיוני כשמבינים שנועד לשקם פצועי מלחמה במיטותיהם). הספורט לא רק מעצב את הגוף, טוען נוימן, אלא גם מציג אותו לראווה:

כאשר רץ שכוחותיו תשו מריצת 400 מטרים פושט את מדיו המיוזעים הוא יודע שמאות ואלפי זוגות עיניים 'ממששים' את עורו הלח, החמלה והלבבות הנשיים זולגים סביב ירכיו היפות … אלפי מבטים דוקרים את העור השזוף והלב דוחף את הדם דרך כל האברים: היה זוהר ורענן, אנשים מסתכלים עליך!  (מתוך ספרו של האנס גרגון "אקסביציוניזם וארוטיות", המצוטט בפרק)

בד בבד עם הספורט עולה גם קרנה של האופנה ומתקיימות בה מגמות שונות, מלבוש פונקציונלי (וחסכוני בבד) המטשטש את ההבדל בין גברים לנשים וגם מחליף ביניהם, עד בגדי ערב אקסטרווגנטיים ותיאטרליים, עתירי נוצות יען, פרחים מלאכותיים ופרוות יקרות, תלבושות בהשראה אקלקטית (מכנסי הרמון, פיג'מות סיניות וצעיפים ספרדיים) קוביסטית וכו'. על רגל אחת, אומר נוימן (או אולי מצטט מישהו אחר) מדובר במהפך אופנתי, מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה.

הלמוט ניוטון פורטרט עצמי (1936) לא ממש מפתיע לגלות שניוטון התחיל את הקריירה שלו בברלין של רפובליקת ויימאר

*

3. להכות על הציפורניים בפטיש

אריך קסטנר כתב בין השאר את אל האבדון הספר העצוב בעולם (ואם אני מגזימה, אז לא בהרבה) שמתרחש ברפוליקת ויימאר. אבל זרע הבאובב של הפוסט הנוכחי, עף משירו "אלה הנקראות נשות הקלאסה" (1930). נוימן מצטט אותו כראיה ל"אובססיה הווימארית לאופנתיות":  

  

פתאום כל "נשות הקלאסה" צובעות

את הציפורניים באדום, כי זו האופנה!

וכאשר יהיה אופנתי לכרסם אותן

או להכות עליהן בפטיש עד שיכחילו

הן יעשו גם את זה. והן ישמחו עד לב השמיים.

.

כאשר יהיה אופנתי לצבוע את החזה

או, במקרה שאין חזה. את הבטן…

כאשר יהיה אופנתי למות בגיל ילדות

או לשזף את הידיים לצהוב

עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה.

.

כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור

כאשר אווזות משוגעות בפריז

תקפלנה את עורן כמו קרפ סיני…

כאשר יהיה אופנתי לזחול על ארבע

לאורכה ולרוחבה של העיר, הן יעשו גם את זה.

*

"להכות עליהן [על הציפורניים] בפטיש עד שיכחילו"

הדימוי הזה נמצא איפשהו בין הפתגם הצרפתי, שגורס שכדי להיות יפה צריך לסבול, ובין מימוש מטפורה מסוג "קורבן האופנה", חימום ל"כאשר יהיה אופנתי למות בגיל צעיר" המופיע בהמשך השיר. הפיוט האבסורדי נובע מחוסר הפרופורציה, אם לא הנתק הגמור, בין האמצעי הברוטלי לתוצאה המבוקשת – קישוט, אופנה. (בטקסט להצגת מוכרת הגפרורים הקטנה כתבתי פעם: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי. הקור נתן לה גרביים כחולים. בהתחלה הם נראו לבנים וכשנגעו ברגליה הכחילו.") ולחילופין, נזכרתי גם ב (1970)  Reading Position for Second Degree Burn  מיצג שבו שכב דניס אופנהיים בשמש במשך חמש שעות, כשספר פתוח מונח על חזהו החשוף: "אני מניח לעצמי להיצבע," הוא הסביר, "… עורי הופך לפיגמנט … לא רק שהעור מחליף גוון, התהליך נרשם ברמה החושית. אני חש את פעולת ההתאדמות."

דניס אופנהיים צובע את גופו (1970)

מימין למעלה, ומשמאל, איורים מכתב היד של שטרובלפטר (יהשוע הפרוע) מאת היינריך הופמן, מימין למטה, מתוך המיצג של רבקה הורן "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" (1974)

אופנת הציפורניים של נשות הקלאסה מביאה אותי הן למיצג הציפורניים של רבקה הורן והן לשטרובלפטר (הלוא הוא יהושע הפרוע, שכבר עלה בשעתו, בשיחה על הורן). "יהשוע" אינו הגיבור היחיד בספרו של היינריך הופמן שגופו מעוצב מחדש, מבחירה, ולעתים קרובות יותר, כעונש – ממוצץ האצבע הנקצצת ועד סרבן המרק שהופך רזה כחוט (ומת), שלא לדבר על שלושת הגזענים הקטנים שנטבלים בקסת דיו. "כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור…" כותב אריך קסטנר.

מאן ריי, "אירוטי מצועף" (1933). המצולמת היא מרט אופנהיים, אז אמנית צעירה בתנועה הסוריאליסטית, ש"לוהקה" על ידי הסוריאליסטים גם לתפקיד האישה הסוריאליסטית היפה והמסתורית. בהמשך הפוסט, ראו גם את זוג הנעליים שאופנהיים תיצור מאוחר יותר. לחצו להגדלה
היינריך הופמן, איור לשטרובלפטר, שלושת הגזענים אחרי "עונש הטבילה"

ועונש אחר משטרובלפטר הופך בסופו של דבר לסוג רדיקלי של אופנה:

משמאל, היינריך הופמן מצייר את סופה של הילדה שמשחקת בגפרורים, מימין, גלגולה העכשווי כקטניס אוורדין, הנערה הלוהטת של משחקי הרעב.

ובעצם, שיר נשות הקלאסה, הוא תמונת ראי של עשרת הדִבּרות שפרסמה כוכבת הקולנוע והתיאטרון פולה נגרי, לנשים שרוצות להתכער ולדחות גברים (1927, בירחון נשים). ההוראות של נגרי הן לגמרי מיצגיות: לצרוב את עור גופן ופניהן בשמש, לעשן סיגרים עד שגון עורן וצבע שיניהן ישתנו, להתרחץ במים רותחים, לרקוד כל הלילה עד להתמוטטות עצבים, לעשות תמיד פרצופים קודרים, לאכול כל הזמן, ולהתלבש תמיד באופן לא מסודר וחסר טעם שיעניק לאישיותן החיננית והמקסימה את הליטוש האחרון.

מרט אופנהיים, זוג (1956) רק תארו לכם איך זה להתהלך בזוג הזה.

ולפני שאני מגיעה לקסטנר לילדים, עוד גחמה אופנתית שהיא פעולה מיצגית לכל דבר:

"הצייר והסופר פאול כהן פורטהיים שחי בברלין ואהב כל כך את פריז, נהג להתלבש בכל יום על פי מזג האוויר בבירה הצרפתית." (מתוך "להיות ברפובליקת ויימאר")

*

איור של הורסט למקה ל"איש הקטן" מאת אריך קסטנר  

4. הקרקס והאופנה

קו ישר מוביל מ"נשות הקלאסה" ותפיסת "האופנה כפעולה", אל "האיש הקטן" ו"האיש הקטן והעלמה הקטנה" של אריך קסטנר. התלבושות בספרים האלה, הן לא רק מרחב שבו מתרחשת העלילה, אלא גם הציר הדרמטי, הקומי והפואטי שלה. גיבורי הספרים הם אנשי קרקס, מחוז טבעי של החצנה והגזמה, שמחפה במידה מסוימת על השורשים הרדיקליים של הדימויים, מספק להם אליבי שמטשטש את האליטיזם, הניכור ו/או הזוהמה של תרבות המבוגרים, אבל בסופו של דבר זו אותה הגברת בשינוי אדרת, כלומר אותו מנגנון של אופנה-פועלת-ומפעילה. אביא כמה דוגמאות על פי הסדר העלילתי:

שישה עמודים מתחילת הספר, שוכל מקסי פיכלשטיינר "האיש הקטן" את הוריו, זוג לוליינים "סיניים" קטני קומה. הם נסחפים ברוח, ורק צמותיהם המזויפות נשלות מן האוקיינוס ומובאות לקבורה בקופסת שנהב. כל צמה כזאת היא לא רק אביזר אופנה אלא גם סינקדוכה, כלומר דימוי שבו החלק מייצג את השלם, פשוטו כמשמעו. בין משתתפי הלוויה נמנים: מאלף הנמרים והאריות ששוטו עטור בסרט שחור, הליצנים שפניהם מאופרים הפעם להבעה של כובד ראש, הרוכב האמן גלופינסקי שרוכב על נרון סוסו השחור (לו היה לבן, הוא היה צועד ברגל), ומנהל הקרקס מר חזיז ורעם שלובש את כפפותיו השחורות (בשלב הזה מדובר בפרט טריוויאלי עד שקוף, אבל עד סוף הפוסט זה ישתנה).

איש הכפפות, מנהל הקרקס מר חזיז ורעם. איור של הורסט למקה ל"איש הקטן" מאת אריך קסטנר

מכסי נחוש בדעתו להפוך לאמן קרקס על אף מידותיו הזעירות (הוא ישן בקופסת גפרורים). וייעודו החדש מתגלה בזמן שהוא מטייל עם יוקוס (כלומר יוקוס מטייל ומקסי משקיף על העולם מכיס מעילו, המשמש לו מרפסת). הקוסם נעצר פתאום מול חלון ראווה של אופנת גברים, ובסצנה מצחיקה מאד, הוא מבקש לקנות את החליפה הכהה המוצגת בחלון בלי למדוד אותה (דבר שמטריף את דעתו ופוגע בכבודו המקצועי של המוכר) ביחד עם ולדמר היפה, כלומר, הבובה שלובשת אותה.

ולדמר היפה מובל אל המלון (עוברי אורח סוברים שמדובר במדינאי שבא לביקור, הראווה מתקיימת מכל כיוון) אייר הורסט למקה, מתוך "האיש הקטן" מאת אריך קסטנר. את הקוסם אייר למקה כבן דמותו של אריך קסטנר.

גופו של ולדמר הוא המרחב שבו מתאמנים יוקוס ומקסי על המופע החדש שלהם, שמטרתו לכייס כל מתנדב שנופל לידיהם, להנאת הקהל. מקסי עולה ויורד על גופו של ולדמר היפה כמטפס הרים נועז.

הם עדיין מלטשים את המופע, כשמפנה דרמטי בעלילה, שאף הוא מעוגן ומגולם בבגדים, דוחף אותם לזירה. מתברר שפרננדו הליצן מאוהב ברוזה מרציפן, אמנית הטרמפולינה היפהפייה, שמאוהבת דווקא בקוסם. כדי להתנכל לקוסם, מחליף הליצן בין מעילי הכנפות והצילינדרים של הקוסם ואמן הרכיבה. מבחוץ הם נראים אותו דבר, אלא שהצילינדר של הרוכב הוא רק כובע מהודר ומעילו הוא זיג שחור רגיל, ואילו בכובעו ובשרווליו של הקוסם נחבאים ארנבים, יונים ושלל תעלולים ולהטים.

בסצנה קומית ודרמטית פורץ הרוכב לזירה לבוש בבגדי הקוסם. היונים והארנבים שפורחים משרווליו ומזנקים מכובעו, מבהילים את הסוס שנעמד על רגליו האחוריות. וכשהרוכב מגשש אחרי שוטו, הוא אוחז בטעות במטה קסמים שהופך לזר פרחי נייר שהסוס הנרגז לועס ויורק בשאט נפש. הקוסם הנזעם רוצה לקחת את האביזרים שלו ולהסתלק, אבל מקסי משכנע אותו להעלות את מופע הכייסות, שכל כולו קומדיית בגדים ואופנה בפעולה, שבה שודדים השניים את שרוכי נעליהם ואת כתפיות מכנסיהם שנושרים לצהלת הקהל. 

אייר הורסט למקה, מתוך "האיש הקטן" מאת אריך קסטנר

"כאשר יהיה אופנתי … לשזף את הידיים לצהוב/ עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה."

אופנת הכפפות של מנהל הקרקס מגיעה לשיא משלה בספר ההמשך. יש לו מערכת של כסיות לבנות, אפורות ושחורות שהוא מחליף ומעדכן כל הזמן על פי מצב רוחו. לפגישה עם מפיק הקולנוע האמריקאי הוא מתייצב עם כסיות אפורות, וכשהמפיק מאיר לו פנים הוא מחליף אותן בחשאי, מתחת לשולחן, לכסיות צחורות. כשהוא לא בטוח ברגשותיו הוא לובש כפפה אחת לבנה ואחת שחורה, וכשהוא מתמוגג מהצלחתו הטלוויזיונית של האיש הקטן, הוא עוטה כסיות זהב (שקיבל במתנה מאישתו שניחנה בחוש נבואי).

בתחרות התחפושות בקרנבל הוא מופיע ללא כפפות, וזוכה בפרס הראשון, איש לא מזהה אותו בלעדיהן.

חומר למחשבה: קסטנר החליף את נשות הקלאסה בשורה אופנתית של גברים – למה, ומה זה בדיוק אומר? לא, אני לא מתחילה עם הבאובב הזה. אולי בתגובות?

(ובחזרה ל"להיות ברפובליקת ויימאר": נוימן נדרש בין השאר לחילופי התלבושות התכופים של היטלר בתחילת דרכו; ממדים צבאיים, לחליפה מהוגנת, לתלבושת עממית בווארית עם מכנסי עור. על פי עדותו של היטלר עצמו, קרה שהחליף תלבושת "כמו דוגמנית" שלוש פעמים ביום כדי להתאים את הופעתו למי שפגש. אותו עיקרון כשל מנהל הקרקס, רק הפוך).

התכוונתי לכתוב עוד קצת על ההבדל בין תלבושות כדקורציה לתלבושות כתיאטרון חזותי או כקולנוע, כדימוי שלא נזקק למילים, כולו פעולה. אבל די.

ורק תהייה אחרונה לקינוח: "האיש הקטן" תורגם על ידי פנחס אלעד (אף שעל המהדורה הראשונה שבידי, לא מוזכר כלל מתרגם). ספר ההמשך תורגם על ידי אלה אמיתן ששינתה את כל השמות, ותרגומה ככלל נופל משל אלעד. אבל משום מה היא חתומה גם על המהדורות המאוחרות של "האיש הקטן". אני בטוחה שיש כאן סיפור, אם מישהו מכיר את אחורי הקלעים, אשמח אם תשתף אותם פה. 

*

עוד באותם עניינים:


"המלך הצעיר" של אוסקר ויילד (לא רק מסה בתולדות האמנות אלא גם סיפורו של מייקאובר כפול)

שלא לדבר על חנה'לה ושמלת השבת שלה

על שיק פוינט של שריף וואכד

לדחות את המלאך לבעוט במוזה

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

ילדה, חווה, צלובה

בגדי המלך החדשים – מאנדרסן עד רוברט אלטמן

ועוד ועוד. עיר האושר היא בעצם מחסן תחפושות.

Read Full Post »

לפני כמה שנים כתב יהודה ויזן ביקורת ארוכה ומרושעת על שירתו של רוני סומק ועל סומק עצמו. ("מרושעת" לא כנזיפה אלא כהגדרה מדעית). רציתי להגיב עליה בשעתו, להצביע על אי ההבנה, אבל לא הרגשתי שבקיאותי בשירתו של סומק מספיקה למעלל כזה. ופתאום עלה בדעתי, שאני לא צריכה לכתוב על כלל שירתו, די בכמה שורות שאני אוהבת כדי להגיד את ייחודו.  

ב"בלוז הנשיקה השלישית", עומדים סומק ואהובתו ליד גדר בית הספר החלקאי ומאזינים למים הזורמים בצינורות ההשקייה מתחת לאדמה.

אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה

יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,

תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

יש לי חולשה לבוטניקה של קסם. אם טומנים זרע באדמה, משקים ומדשנים אותו, הוא מצמיח עץ שבפירותיו חבויים הזרעים של העצים הבאים. ובוטניקת הקסם היא גירסה מורחבת ומזורזת של ההליך הזה. כך למשל, מפתים השועל והחתול את פינוקיו לטמון את מטבעות הזהב שלו ב"שדה-הניסים", להשקותם בשני דליים של מי מזרקה ולפזר קצת מלח, כדי שבִּן לילה יצמח שם עץ של מטבעות. לפעמים יש וריאציה יותר מורכבת.; במעשייה עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים מאוסף האחים גרים, נשחטת עז הפלא של הגיבורה, ואחרי שהיא קוברת/שותלת את קרביה על סף הבית, צומח מתוכם עץ נפלא עם עלוות כסף ופירות זהב. סבך המעיים הופך במין דיזולב (בעברית "השלבה") לסבך שורשים, ואפילו יותר חשוב: עץ הפלא משמר גם את הגֵנים שירש מן החי; ענפיו נרתעים כשהמתעללות מושיטות יד לפירותיו, רק הגיבורה מצליחה לקטוף אותם, ובשיא קומי קסום נוסף, העץ צועד בעקבותיה לביתה החדש. 

ב"בלוז הנשיקה השלישית" יש שתי הצעות בוטניות: הראשונה – אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה / יִצְמַח לְךָ סוּס" – קרובה כביכול לבוטניקה המקובלת, במובן שבו חלק קטן מן הדבר אוצר בתוכו את השלם (בספרות קוראים לזה סינקדוכה, כשהחלק מכיל את השלם – נניח כשאומרים "הכתר" ומתכוונים לכל בית המלוכה – וסומק גוזר ממנה בוטניקה בזעיר אנפין). בסוס הצומח מן הפרסה, יש משהו קרקסי, הוא צומח על רגל אחת שמשמשת כגבעול וכל שאר אבריו מתפצלים ממנה כענפים או כעלים. זה לוקח שנה, זמן אורגני ומסורתי של הריון.

סוס קרקס שנלקח מפה

ואילו סומק, זה שבשיר (שנהוג לכנותו "הדובר", אבל המילה הזאת כל כך נגועה ביח"צ שאני לא מסוגלת) מעלה את הבוטניקה בחזקה כשהוא מציע לאהובה לשתול מאוורר, ו"תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

מטפורות הן לא "אחרי הכל ובסך הכל אורנמנט או תחבולה ספרותית" כפי שויזן טוען (וגם לא סטיות כמו שחומסקי הגדיר אותן, וסיים את יחסי איתו כמעט לפני שהתחילו). לא כל המטפורות דומות, כשם שלא כל הסינים דומים. כבר מזמן שמתי לב לזיקה בין אהבה להבנה: אוהבים את מה שמבינים, או להפך, מבינים את מה שאוהבים. ואני אוהבת מטפורות כלומר יודעת להעריך דיאלוג מטפורי מדויק כשהוא נקרה לפני. האהובה המעט מבוגרת (על פי תחילת השיר: "הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה./ הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ. / הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ") מציעה לסומק לגדל סוס (שיהפוך אותו אולי לאביר?) והוא משיב לה באותו היגיון בוטני שבו דברים צומחים מלמטה למעלה, ושבו זורעים או שותלים חלק כדי להצמיח את השלם, ומציע לה לשתול מאוורר, שהפרי שלו היא השמלה המעופפת של מרלין מונרו. הם מחוברים זה לזה ברוח.

זה מזכיר לי את "הבל (העיקרון הפואטי)" של מירי סגל, עבודה שבה הקרינה וידאו של עצים בסערה על מאוורר תעשייתי, וגרמה לצופים לחוות את הסערה דרך הצירוף הגלוי של רוח חיה ממאוורר ומראה של עצים מתנועעים (ב"אל ניניו", סערה שאותה חוויתי פעם במשך לילה ארוך, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת, כמו שכתוב בסיפור שאינו נגמר). בקטלוגים למיניהם כתוב שסגל מעלה באוב את דמותו של הבל, הנרצח המקראי הראשון. ייתכן. בשבילי זה קודם כל פירוק פואטי וארס פואטי של דימוי, התשליל של מה שעושה סומק, כשהוא מלחים את השמלה למאוורר.

מירי סגל, הבל (העיקרון הפואטי) 1998 את העיקר צריך להשלים בדמיון.

אלי הירש כתב פעם שסומק הרכיב את המזרחיות על תרבות הפופ של שנות השישים ואילך.

"הצירוף הזה, של שירה עברית, מזרחיות ופופ … מתח קו ישר, לא מובן מאליו ומשום כך חד ומפתיע, בין הפרובינציה הישראלית על כאביה ועלבונותיה לבין שפת העולם החדשה – שפה אמריקאית ביסודה, צעירה ורוקנרולית … את הכאב וקריאת התיגר שחילחלו בשירתו הוא מוסס לקצף זוהר של דימויים פופיים, אלא שהכאב לא נעלם: בזכות הנגיעה הסומקית הנפלאה, הרכה, העדינה, המקציפה, הכמו-מתפוגגת – הוא הסתנן בהיר ואפל גם יחד לזרם הדם של השירה הישראלית." (הטקסט המלא פה)

הירש צודק מן הסתם, אבל העניין שלי עוד יותר ספציפי. אולי בגלל שהדימוי המסוים הזה קרוב יותר לפופ ארט מאשר לדור הפרחים. והפופ ארט הוא ביסודו זרם מפוכח וקפיטליסטי. אמן הפופ הוא סוג של עיתונאי שמשכפל מוצרי תרבות בלי להפלות בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. אמרו על אנדי וורהול (דמות מפתח בפופ ארט, כשם שמרלין מונרו היא דימוי מפתח), שאילו כל התיעוד של השליש האחרון של המאה העשרים היה נמחק באורח פלא, ורק יצירתו היתה שורדת, היה ניתן לשחזר על פיה את התרבות האמריקאית של תקופתו.

ובהמשך לכך – לפני שנים רבות, בפורטוגל, נכחתי בהצגה של קרקס מקומי, עלוב שבעלובים, שנקרא "קרקס אמריקאי". וחלק גדול מקסמו (כולו בעצם) היה בפער המכמיר לב, בין המציאות העלובה לבין המילה "אמריקאי" שהיתה מודבקת עליה כמו פלסתר נוצץ על פצע. הפער הזה שאנחנו עמלים להסתיר, גם מפני עצמנו, בין החלום למציאות, היה חשוף ומרוכז. (אותו פער מתקיים בין השאר, גם בשורות המצוטטות ביותר של סומק, ולא בכדי: "אנחנו מונחים על העוגה / כמו בובות חתן כלה. / גם אם תבוא הסכין / ננסה להישאר באותה הפרוסה", אבל לא ניכנס לזה עכשיו.)

וכל זה כדי לומר, שלפחות לטעמי, הקסם של סומק נחלש כשהוא נהיה בן בית בפופ, ומתעצם כשהוא מביט בו מרחוק.

אלביס ומרלין שצילמתי פעם בגרייסלנד כשמלאו עשרים שנה למותו של אלביס. הפוסט המלא פה

.

במסה הנפלאה על יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, מדבר ולטר בנימין על אובדן ההילה של יצירת האמנות; כשהשכפול והשעתוק מקרבים את היצירה לצופה, הם מבטלים את המרחק, את הסוד, וסומק מגניב סוד חדש, מסתורין חדש לדימוי המשוכפל, דרך הדלת האחורית של הדמיון; השמלה המעופפת של מרלין נולדת בבת אחת מתוך מאוורר קבור (כמו שאתנה פרצה מראשו של זאוס, בוגרת וחמושה). מאוורר לא יכול לפעול בלי חיבור לחשמל, ומאוורר קבור על אחת כמה וכמה. וגם לו היה פועל – השמלה היתה מתעופפת ונוחתת במרחק מה ללא רוח חיים. אבל כל הפרכות האלה מנוטרלות על ידי האורגניות החדשה של בוטניקת הקסם. זמן האינסטנט של עידן השיעתוק מתגלגל לזמן קסם.    

.

בלוז הנשיקה השלישית / רוני סומק

הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה.

הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ.

הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ, וְעַד אָז

לֹא עָלִיתִי עַל טְרֶמְפִּים שֶׁלֹּא עָצְרוּ לִי.

עָמַדְנוּ לְיַד גֶּדֶר בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי וּמִתַּחַת

לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֵיךְ

בְּצִנּוֹרוֹת הַהַשְׁקָיָה מַמְתִּיקִים הַמַּיִם

סוֹד לָאֲדָמָה.

"אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה

יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,

תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

אַחֲרֵי שְׁנִיָּה הֵחֵלּוּ שְׂפָתֶיהָ לְהִתְפּוֹרֵר כְּחוֹל

וּלְשׁוֹנָהּ הֵגִיחָה אֶל פָּנַי

כִּשְׁאֵרִיּוֹת גַּל.

הָעוֹלָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֻלַּק בֵּין עוֹצְמֵי הָעֵינַיִם

לְבֵין הַמְּתוֹפְפִים בְּמִגְרַשׁ הַמִּסְדָּרִים

שֶׁל הַשְּׁקִיעָה.

לָכֵן לֹא רָאִיתִי אֵיךְ הִצְלִיפוּ גַּלְגַלֵּי הַטְּרַקְטוֹר

שֶׁעָבַר לְיַד בְּמֵי הַשְּׁלוּלִיּוֹת,

וְאֵיךְ כִּנְשִׁיקוֹת מְעוֹפְפוֹת נִתְּזוּ רְסִיסֵי הַבֹּץ

אֶל שְׁרִירֵי הָעֲנָנִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בָּעֶרֶב

לִדְחֹף אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

לַיָּם.

*

היה לי עוד המשך שלם על ויזן אבל הארכתי מאד ולכן אקצר. אני לא מכירה את ויזן הסופר, למעט ספר הילדים המבריק שלו, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, המתרחש בבית שכל דריו חוקרים, מבשלים, מלהטטים, מכשפים וחולמים מילים.

למטה העבודה המכוננת של רומי אחיטוב וקמיל אוטרבק (עם פס קול של הסבר):

העברית של הספר כל כך גמישה ותענוגית ומתנגנת, שאפילו חולשתו המבנית (שני שליש אקספוזיציה וזנב עלילונת) לא באמת מקלקלת. ובכוונה או לא, עולה מתוכו מניפסט פואטי זוטא, שעל פיו הבריאה והיצירה נולדות מן האופל – הילל בן שחר (הוא לוציפר, השטן), אשתו לילית, וילדיהם זבוב וגולגולתא, חולקים את כישוף המילים. (וגם שכדי להתמודד עם מילים צריך להפשיל שרוולים ולעבוד, אין די בהבל פה.)

"כל דבר הוא פורטרט וכל דבר הוא אוטוביוגרפיה, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מצטט. כל שכן ספר ילדים. ובחזרה לתחילת הפוסט, אין טעם לפיכך, להוקיע את רשעותו של המבקר; כמו העקרב מן המשל המפורסם על הצפרדע והעקרב, הוא אינו יכול להיות אלא עקרב. מוטב להתבונן, ואם רוצים להיות נדיבים, להאמין שמשהו טוב עוד יצמח מזה, כמו שאומר השטן של גתה בפאוסט "אני חלק הכוח ההוא, השוחר / תמיד את הרע – / ואת  הטוב הוא יוצר." (תרגום יעקב כהן) 

ולסיום, שיר הפתיחה של משפחת אופל אחרת:

*

עוד באותם עניינים:

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'

פוסט שמיימי

געגועים לגופה של העברית

יוקו אונו או מלכת השלג

עשרים שנה למותו של אלביס, גרייסלנד ממפיס

סינדרלה, ההפך ממה שחשבתן

Read Full Post »

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר

קוֹסֵם אֶחָד נִסֵּר אוֹתִי הַלַּיְלָה וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר

כָּכָה שֶׁאֲנִי נֶפֶשׁ אַחַת חֲצוּיָה לִשְׁתַּיִם מְחַפֶּשֶׂת מְחַבֵּר

הִנֵּה זֶה בָּא הִנֵּה זֶה בָּא בְּעוֹד זֶה מְדַבֵּר

הַפְּסִיכִיאָטֶר קוֹרֵא לְזֶה הֶתְקֵף וְהַפְּסִיכוֹלוֹגִית קוֹרֵאת לְזֶה מַשְׁבֵּר

כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר כָּכָה מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְלִבִּי עֵר

הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבָּר פִּתְאוֹם וּמִכָּל אוֹהֲבָיו וּמִכָּל אוֹהֲבָיו אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּחַבֵּר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְהַחֹשֶׁךְ מִתְגַּבֵּר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר

  1. הסבר

אני למודת ניסיון; מרגע שמשהו משתרבב למוחי, הוא גדל פרא ומשתלט לי על המחשבות. ולפיכך נקטתי אמצעי זהירות; לא פתחתי את ספרו החדש של עמוס נוי. חיכיתי להפוגה בעומס. אבל השיר שעל גב הספר כבר הסתנן למוחי, והדרך היחידה לעקור אותו היא לכתוב את הפוסט. זה קצת קריר ואפילו מיותר להסביר שיר שנכנס ישר ללב, אבל "יש לי הסבר" ואני צריכה לפנות אותו לאנשהו לפני שאתפוצץ.

*

2. נעילה

איך שקראתי את השיר (בחיי!) צצה רוח הרפאים של שלמה אבן גבירול, היישר משיעורי הספרות בתיכון, ונצמדה אליו: 

מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה,

וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק – יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שְׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.

– יְדִידִי, הַלְּבֶן עֶשֶׂר וְשִׁשָּׁה / סְפֹד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִיפָה

אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת / בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה?

– שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרַי / וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְפוּפָה,

וְשָׂם הַבִּין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ / וְנַפְשִׁי הַחֲרוּצָה שָׂם קְצוּפָה.

– וּמַה בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם / וְקַוֵּה, כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה!

וּמַה יּוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוּקִים / וּמַה יּוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?

– וּמָה אוֹחִיל, וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל – / וְהַיּוֹם רַד, וְלֹא מָלְאָה תְקוּפָה?

וְטֶרֶם בּוֹא צְרִי גִלְעָד – וְיָמוּת / אֱנוֹשׁ נִכְאָב אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נְגוּפָה.

.

שלמה אבן גבירול (1038-1037) בפרויקט בן יהודה יש גם גרסא מבוארת של השיר

אבן גבירול הוא רק דוגמא; עמוס נוי עשה פה מחווה לשירה העברית שנכתבה בין המאה העשירית למאה החמש עשרה לערך, בתור הזהב של יהדות ספרד. וליתר דיוק – לתבנית הקלסית שנקראת בערבית קִטְעָה ובעברית פסוקה, ואחד ממאפייניה הבולטים הוא החרוז ה"מבריח" (מלשון בריח, מנעול), שנועל את כל סופי השורות.  

ועמוס (במובן "הדובר") מממש את המטפורה, כשהוא נעול, פשוטו כמשמעו, בתוך המתקן אחרי נטישת הקוסם. 

*

3. תלונה

שירת תור הזהב מתחלקת לשירי קודש ושירי חול. בין הנושאים המקובלים לשירי החול היו שירי תלונה, שבהם תינה המשורר את בדידותו, חוליו, וכן הלאה.

ואילו עמוס מתַנֶה את בגידת הקוסם. זה שיר תלונה על הגורל (או על אלוהים?) כקוסם נוטש, לכל הפחות אדיש אם לא זדוני.

 *

4. המחבר

כָּכָה שֶׁאֲנִי נֶפֶשׁ אַחַת חֲצוּיָה לִשְׁתַּיִם מְחַפֶּשֶׂת מְחַבֵּר

אז ככה: ראשית מדובר באלוזיה (הֶרְמז, צירוף לשוני שמכוון ומפנה את הקורא אל יצירה אחרת). "שש נפשות מחפשות מחבר" מאת לואיג'י פיראנדלו, הוא מחזה "אבסורדי ומטא-תיאטרלי" – כך הוא מוגדר בוויקיפדיה, הגדרה שחלה כפשוטה, גם על עריקת הקוסם המנסר. במחזה מתפרצות שש דמויות שננטשו על ידי המחבר שהמציא אותן, לבמה שעליה נערכת חזרה לקומדיה, ומבקשות מן הבמאי להציג את סיפורן קורע הלב. (ספוילר: זה לא נגמר בטוב).  

הנפשות של פיראנדלו מחפשות מחבר במובן סוֹפֵר-יוצר שיפיח חיים בסיפורן.

עמוס המנוסר מחפש מחבר במובן מאַחֶה.

וישנו גם עמוס מחבר השיר, שמנסה לאחות את נפשו המנוסרת (מילה כל כך קרובה למיוסרת) במילים.

ובשורה התחתונה – המילה "מחבר" מתהפכת ומחליפה משמעות ברגע שמגיעים אליה.

כשמשהו אחד הופך פתאום למשהו אחר, זה קסם. לא?

אז אולי עמוס המשורר, הוא סוג חדש של קוסם, שמנסה לתקן את קלקלותיו של הקוסם המקורי, הזדוני או הכושל (הגורל או האל) וקצת מצליח; שלוש המשמעויות השונות מתלכדות במילה מחבר. אפשר לומר, שלרגע, לפחות ברמה הלשונית, נמצא מחבר.  

(אוף, כמו שחששתי, קשה לשמור על החום והמסתורין של השיר כשמפרקים אותו ככה, תצטרכו לחבר אותם בחזרה בסוף הפוסט)

*

5. שיבוץ

"שיבוץ" היא המילה של תור הזהב לאלוזיה, הרמז. למשל לשש נפשות שמחפשות מחבר. הנה עוד כמה "שיבוצים" (אני לא אתפלא אם החמצתי כמה):  

הִנֵּה זֶה בָּא הִנֵּה זֶה בָּא בְּעוֹד זֶה מְדַבֵּר – מושאל מספר איוב, עם כל הכאב הכרוך:

טז עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. יז עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. יח עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. יט וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ

כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר כָּכָה מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְלִבִּי עֵר – מוסיף אירוניה, בזכות שיר השירים:

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.

הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבָּר פִּתְאוֹם וּמִכָּל אוֹהֲבָיו וּמִכָּל אוֹהֲבָיו אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּחַבֵּר – השיבוץ השבור ביותר ולא בכדי – מושאל ממגילת איכה והופך את השיר משיר תלונה לקינה:

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ  

*

6. הסבר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְהַחֹשֶׁךְ מִתְגַּבֵּר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר

החושך מתגבר, כמו השינה שהיא כפסע מאיבוד ההכרה, כמו החמצן שאוזל בזירת אסון שאי אפשר להגיע אליו, רק לעקוב אחרי התרחשותו ממרחק. אבל לא צריך להיבהל או להשתומם, יש לו הסבר, מבטיח עמוס. אולי זה מרגיע מישהו בתחילת השיר, אבל בסופו? ולמה בכלל נדרש הסבר לדיבור מתוך שינה? אם כבר, זו הפליאה הילדית נוכח הניסור שכמהה להסבר: איך אפשר לחבר את מי שנוסר? לפעמים האמנות יכולה. המחבר יכול לחבר.

עוד באותו עניין – כל הכלים השלמים דומים זה לזה

*

ואף מילה על מה שבוער בחוץ. בפעם הקודמת עוד מצאתי משהו להאחז בו.

ובמחשבה נוספת – אולי דווקא שיק פוינט של שריף וואכד רלוונטית

*

עוד שירה בעיר האושר:

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן)

שירה וקסמי חפצים

על שירי ההוראות של יוקו אונו

קצר וקיצי על יוקו אונו

על "מיכאל" של מרים ילן שטקליס

על "שוק הגובלינים" של כריסטינה רוזטי

כחול הוא צבע שערך הצהוב – פוסט ראשון מתוך ארבעה בעקבות שיר האהבה של קורט שוויטרס 

Read Full Post »

זה עתה יצא חיים ומילים מאת מרים ילן שטקליס. (פוסט מהיר, בתנאי הדובי במעלית של הפוסט הקודם, לפני שהספר יצטנן)

מתוך הכריכה האחורית

פעם היתה לי סטודנטית אהובה עם שיער אדמוני עבות ונפלא. בכל פעם שהייתי עצובה או שמשהו עכר את עיני, הסתכלתי בשיער הנפלא והתנחמתי. יום אחד היא הסתפרה קצוץ. אמרתי לה, מה עשית? מה אני אעשה? והיא ענתה, עכשיו תצטרכי לאהוב אותי בזכות עצמי. אני חושבת שזה גם מה שמרים ילן שטקליס אמרה כשערכה והפיקה את הספר הזה, ששום הוצאה לא רצתה.

אפשר היה להסתפק במיטב הצנום והאיכותי והאפל של יצירתה "למבוגרים", אבל מי"ש (ראשי התיבות של שמה מצטרפים לשם חיבה טבעי) בחרה בדרך התמימה והעקשנית, החשופה ומכמירת הלב של כל הטקסטים. ונועה גולדברג רוזן שיזמה את ההוצאה המחודשת ומרב שאול מהוצאת אסיה, כיבדו את רצונה. הספר הוא סריקה של המהדורה המקורית. והריבוי הזה הוא בו בזמן חולשתו של הספר ויתרונו הגדול. פעם הייתי מכוונת לשלמות ובשנים האחרונות גיליתי את קסמו המוזר, המפתיע, של הפגם. הכישלון הוא יותר פואטי מן ההצלחה, וכשאוהבים מישהו לא מתעניינים רק בחלקים הנוצצים והייצוגיים שלו. "חיים ומילים" הוא הזדמנות נדירה להכיר את מי"ש "במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן" עם כל השריטות והמוזרויות והתקיעויות, החורים השחורים של המודעות, העיקשות ואהבת המולדת, הדבקות היהודית והברית שכרתה עם הצער. מי"ש של חיים ומילים קרובה ורחוקה מהדימוי שלה, כמו שהדיוקן העַז שנבחר לכריכה (המעוצבת להפליא של נדב שלו) נבדל מן הדיוקן הנפוץ שבו היא נראית כמו אחייניתן הספרנית של שלוש הפיות של היפהפייה הנרדמת.

מערומי אנושיות וכו' לקוח מדבריה שלה:

"ואני שואלת את עצמי," היא כותבת, "האם רואה אני הבדל מהותי בין ספרות המבוגר לספרות הילד? לא, אינני רואה. כפי שאיני רואה הבדל מהותי בין נפש המבוגר לנפש הילד. המבוגר עוטה קליפות כבדות של נסיונות ודעות ודעת, שריוני מגן לנפשו. הסירו מעט מן הקליפות הללו מנפשכם ותראו מנגד – נפש ילד, אותה נפש העומדת לפנינו במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן." (מתוך "על ספרות לילד")

לספר מצורפת אחרית דבר כפולה (מתברר שלמילה "אחרית" אין צורת רבים בעברית) אחת של עמוס נוי המעולה כתמיד, ואחת שלי. ריימונד צ'נדלר כתב פעם ש"בחוץ ירד גשם של מישהו אחר". ובהמשך לכך סירבתי לכתוב בהתחלה, כי מי"ש נפלאה אבל היא לא "שלי". "אין היא משורש נשמתי" כמו שאמר עגנון על המשוררת נלי זק"ש (שאיתה נאלץ לחלוק את הנובל שלו שלא בטובתו.) ושיניתי את דעתי אחרי שקראתי את כתב היד. כי הפליאה המעט נעלבת שלה על התנשאותם של המבוגרים על ספרות הילדים (שהיא חלק מהתנשאותם הכללית של מבוגרים על ילדים), היא לגמרי משורש נשמתי ומשורש נשמתה של הילדה שמנהלת אותי עד היום, שדורשת הכרה, לפחות בדיעבד.  

יש כמובן הבדלים בין ספרות ילדים לספרות מבוגרים, הבדלים שקשורים לז'אנרים, ליידע, לאוצר מילים (אף שמבוגרים נוטים לשכוח שההתבגרות לא מביאה רק שכלולים והרחבות אלא גם אילופים, חסימות וקיצוצי כנפיים). אבל המתח בין הצורה, המשחק האמנותי, לעומק הרגשי, ולמקוריות המחשבה, קיים בשני העולמות. 

לא אעלה לכאן את אחרית הדבר. היא ארוכה מדי. קראתי לה "עצמיותה המוחלטת" בעקבות דברים שכתב דוד פרישמן, מן המתרגמים הראשונים של אנדרסן לעברית והנפלא מכולם עד כה; אחרי הסתגלות קצרה למִשלב הארכאי נותר רק הקסם הלירי, ההבנה העמוקה ללבן של ה"הגדות".

פרישמן ראה באנדרסן משורר גדול שמדבר אל הזקנה ואל הילדות בו בזמן. בהקדמה לתרגומו, הוא מתאר את הדרך הארוכה שעשה אנדרסן כדי למצוא את הסוגה שבה "יוכיח את עצמיותו המוחלטת," אותו תמהיל חד-פעמי של דמיון ורגש, "רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדות." ואנדרסן אמנם ניסה כוחו בכתיבת שירים, רומנים, מחזות, עד שהגיע ערב אחד אל "דלת קטנה ומסֻתּרה, אשר אין לה תֹּאַר … אז נגע אל הדלת, והנה היא נפתחת, ויבוא בה וימצא שם בתוך האפלה את 'כלי האש', הלא הוא ספור-ההגדה הראשון אשר העלה אנדרסן לנו."

"הנה מצא אנדרסן," כותב פרישמן, "את המקצוע המיוחד והמובדל לעצמיותו המיוחדה והמובדלה גם היא, והמקצוע הזה הוא – מקצוע הילדות. אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ובכל תפארתה, הבזאת היה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילוב את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני-אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההן ורק החיות והעופות יקראו אותם?"

והדבר השני שהתברר לי תוך כדי כתיבה, הוא ש"מיכאל" שיר "הילדים" שלו הקדשתי כבר שני פוסטים – אחד על השיר של מרים ילן שטקליס ואחד על האיור הנפלא של דוד פולונסקי – הוא טקסט בלתי נדלה כמו מיטב השירה למבוגרים.

בטקסט "על בחירת שירים" כותבת מי"ש בין השאר: "אני מאמינה, ששיר, או תמונה, או יצירה מוסיקלית משתנים משום שהם סופגים, ואם תרצו – מוטב לומר – שומרים בתוכם את רגשותיהם ותגובותיהם של כל אלה אשר קראו, או ראו או שמעו אותם, – את הצחוק והדמעה, והכאב ושמחת ההזדהות."

"מיכאל" היה מלכתחילה שיר לירי יפהפה שילדים יכולים להבין, והדמעה, הכאב ושמחת ההזדהות שהותירו בו דורות של קוראים, עוד העמיקו את אחיזתו בנפש. (סוף אחרית הדבר שלי)

*

נ. ב. לאחרונה גיליתי עוד משהו חדש לגמרי ודי מרעיש (אותי לפחות) ב"מיכאל". אעלה אותו לכאן בקיץ, אחרי שיתפרסם ב"צריף", כתב העת של המסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון.

מרים ילן שטקליס המוכּרת

שאנן סטריט וריף כהן ב"ואמרתי לעצב" מתוך "חיים ומילים"

Read Full Post »

פוסט על אמנות ועל שירה ועל ילדים ועל ריפו דגים.

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה
  1. משהו אישי

לילדים שלי לקח שנים ללמוד לישון. ביליתי שעות ארוכות בהרדמתם, ועד מהרה מיציתי את מלאי שירי הערש. כיוון שאני יודעת לא מעט שירים (במובן poems) בעל פה, התחלתי לדקלם אותם בחושך. זה היה תענוג שהיו לו גם צדדים מטרידים. כשהייתי נערה המוות נראה לי כצורה אפלה אינטנסיבית, של חיים, אבל כשמדקלמים לתינוק, "המוות רוכב על סוס בשמיים ופני נערה לו…" או "כפות רגלייך לבנות, לבנות כמו שושנים של מוות…" (שניהם של פנחס שדה) העלילה מסתבכת. אין לי מושג מה עבר להם בראש. בני הבכור היה קורא לשיר של שדה שנפתח במילים: "בלחש בלחש נפתחת השושנה," השיר על הנחש, לא תקנתי אותו. (ורק תחשבו על מרים "המגדלית" שמבליחה לרגע בסוף השיר, מי יודע מה הוא דמיין). אבל פעם כשדיקלמתי את "רומנסה סהרורית" של לורקה, שנפתחת במילים, "יקרתָ לי ירוק, יקרתָ, ירוק העץ, ירוק הרוח…" (בתרגום רפאל אליעז) הוא קטע אותי ואמר שאין דבר כזה רוח ירוקה. ונניח שיש, אמרתי, למה קוראים לה ירוקה? וחודשים אחרי, כשכבר שכחתי ממנה, הוא צייר פרצוף שמין קשקוש ירוק מרחף מעליו. וכששאלתי מה זה, ענה: "הוא חושב: רוח ירוקה?"

מטבע הדברים העדפתי שירים עם מצלול מכשף (לחיים לנסקי יש כמה להיטים). אבל פעם כשדיקלמתי לבני הצעיר את אצ"ג בקול הכי מהפנט שלי: “הַשָּׁעָה עֲיֵפָה מְאוֹד כְּמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה./ כַּיֶּלֶד אֲסוּפִי, בְּכֻתָּנְתִּי הַלְּבָנָה בִלְבַד,/ אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב בֶּחָלָל כְּמוֹ עֲלֵי לוּחַ:/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת.// אִם יָבֹא הֶחָתוּל הַשָּׁחֹר אֶל הַכַּד וְיָלֹק/ אֶת שְׁיַר הֶחָלָב הַלָּבָן וְיַהֲפֹךְ אֶת הַכַּד,/ אֲנִי אֶעֱצֹם אֶת עֵינַי לִישֹׁן וְאִישַׁן עֲדֵי-עַד –  –/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת." הוא אמר: איך אני יכול להרדם כשאת מדקלמת לי שירים מצחיקים כאלה?

אז מה אני רוצה להגיד? שילדים מגיבים לשירה עוד לפני שהם מבינים (כמו מבוגרים בעצם). הם קולטים את הרגש, מתמסטלים מהמצלול, מתמלאים מחשבות, צוחקים מהשטויות (כי ליריקה ושטות הן קרובות משפחה, גם את זה גיליתי בלילות הלבנים), ומרפאים את הדגים שלהם.

*

2. שיר שמרפא דגים

ארתור דואג שהדג שלו לאון, עומד למות משעמום. אמו ממליצה לתת לו שיר ונחפזת לשיעור הטוּבּה שלה (שיר במובן poem, לא במובן song. העברית קצת מבלבלת).

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

.

ארתור לא יודע מה זה שיר. הוא פונה לאיטריות שבמזווה, לסמרטוט הרצפה ואפילו לאבק שמתחת למיטה, וכיוון שאיש מהם לא נתקל בשיר, הוא ממשיך במסעו אחֲר התרופה. לולו מתקן האופניים אומר ששיר זה כשאוהבים: "האוהבים מרגישים את השמיים בפה," ומחמוד הזקן שבא מהמדבר, פוסק: "שיר זה כששומעים את לב האבנים פועם." סבתא חושבת קצת לפני שהיא מסבירה: "כשלובשים סוודר ישן הפוך, הוא נראה פתאום כמו סוודר חדש. כך גם שיר: הוא הופך את המילים והופ! העולם השתנה ונהיה חדש." וכיוצא באלה הגדרות – ארציות, שמיימיות, מצחיקות, סותרות, שעל כולן מגיב ארתור באותה צורה: "מה, באמת? אה… הבנתי." (ובצרפתית – Ah oui? Ah bon ואולי עדיף: "מה, באמת? נו, טוב." ואפילו "מה, באמת? כמובן." שיש בו איזו עמימות. ה"הבנתי," קצת מפורש מדי ועוצר, כי אם אמנם הבין – עניין די מתסכל בשביל קוראים פחות זריזים – למה הוא ממשיך לשאול?) הפזמון החוזר הוא חלק מהכיף של ההקראה. גם אם חוזרים עליו בדיוק, הוא משתנה כל הזמן ככל שההגדרות נערמות.   

בסופו של דבר חוזר ארתור ללאון שלו ומדווח לו על תגליותיו, והדג פוצה את פיו בפעם הראשונה ואומר… אני לא אגלה מה הוא אומר, זה ספוילר. הסיום מפתיע, וגם מתאים בדיוק. זה שלב חדש ביחסים בין ארתור ללאון, ופרק אחרון במסה על שירה שמוטמעת בספר בחן ובחוכמה. (סבתא למשל, מסבירה בסוודרית, מה זאת הזרה*, ושולחת אותו לסבא שתמיד כותב שירים במקום לתקן את השירותים, ודווקא הוא, המשורר, מספק את התשובה הפרוזאית ביותר: שיר זה מה שמשוררים עושים…)

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר.

תשובתו של הדג היא גם ההזדמנות האחרונה להתענג על הפזמון החוזר, ורותם עטר, המתרגמת, בחרה להסיר אותו מהסיפור. למה? אולי בגלל שסימן השאלה נושר וה"באמת" וה"כמובן" מחליפים מקומות. בעברית זה לא מסתדר בטבעיות, אבל הסדר פחות חשוב מן העונג של השלמת המילה האחרונה, האולטימטיבית, ביחד עם ארתור!

*

3. עוד כמה מילים על התרגום (כדי שאוכל לסיים ביופיים של האיורים).

בדרך כלל אני לא בודקת תרגומים. אבל הפעם היתה לי הרגשה לא נוחה שהתחזקה במהלך הקריאה. מדובר בספר מקסים בפשטותו, בחוכמתו, בפיוט הנקי מדידקטיות, מסנטימנטליות, מעודף סוכר, במיטב המסורת הצרפתית. והצרימות התחילו בקטן, ברמת סמרטוט הרצפה שסובל מהצטננות כרונית: "אין כָּאבּ שוּבּ שיר," הוא אומר. אבל במצוננית, כלומר באף סתום, אומרים: "אֵיד כָּּאד שוּבּ שיר." זה שאני נוקדנית, לא אומר שזה לא מרושל. אבל מה שבאמת שבר אותי, היה תשובת הקנרי שבכלוב: "שיר זה כשהמילים פורשות כנף והמנגינה פורחת מהכלוב." לא האמנתי שמי שכתב את הספר היפהפה הזה יכתוב כזאת קלישאה, והוא באמת כתב את ההפך. בתרגום מילולי (אחרי שהמילים פורשות כנף), שיר זאת מנגינה בכלא; תשובה מלאה באירוניה כשהיא נמסרת מפי קנרי בכלוב, ומתייחסת בו בזמן גם ל"כלא" השקול והמחורז של השירה.

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

.

וכשהמשכתי לבדוק גיליתי שהתרגום כולו מומתק ומחונחן בניגוד לרוחו הנקייה של המקור. החל מהקנרי שנקרא בצרפתית פשוט אריסטופנס (על שם המחזאי היווני שחיבר בין השאר קומדיה בשם "הציפורים") ובעברית נהפך ל"אריסטופן המפונפן", וכלה בסבתא – בצרפתית יודעים שהיא חושבת על פי החיוך והארשת המטופשת (שעומדת בניגוד מרנין לתשובתה הנבונה), ובעברית הארשת רק קצת מבולבלת (ריכוך כפול). זה נשמע קצת קשוח לאוזן הישראלית, אבל ספר זה לא רק מילים. את החום, הרוך והפנטזיה מספקים האיורים שנטועים בדמיונו של ארתור, באופן שבו הוא חווה את המילים. ולכן חורה לי כשרותם עטר מוסיפה גם ללאון וגם ללבו את התואר המחמיד "קטן"; הטקסט מכונן ביניהם דיאלוג שוויוני והאיורים – נזילות של גדלים.

(אפילו מכוניות הצעצוע הן לא בהכרח קטנות)

ויש לי עוד שלל דוגמאות, אבל אני אעצור כאן. כי זה עדיין ספר נהדר, הקסם המצחיק והחכם שלו צולח גם את מתקפת הסוכר.

*

3. ועוד משהו על האיורים הפוביסטים של אוליביה טלק

חיות פרא (Les Fauves) כך קרא להם בצחוק מבקר אמנות בסלון הסתיו של 1905, והשם נדבק. הפוביסטיים היו למעשה אקספרסיוניסטים בניכוי המועקה והחרדה. אנרי מאטיס מנהיגם ("משאת נפשי היא אמנות של איזון, של טוהר ושלווה, שאין בה נושא מדאיג ומדכא") האמין במלאות ובטוהר של הצבע בניגוד לפריכות האימפרסיוניטית ולדיביזיוניזם – הציור בנקודות – ש"הורס את שלוות השטח והצורה". האמת המהותית של כל עצם, לדבריו, אינה זהה בהכרח למראהו החיצוני, ו"זאת האמת היחידה שיש לה חשיבות וערך," וההבחנה הזאת מרחיקה אותו עוד צעד מן הפרוזה הריאליסטית לעבר השירה. האיורים העדינים עם הצבעים החמים הטהורים גורמים אושר. איך זה שאין יותר ספרי ילדים בהשראה פוביסטית?

*

*הזרה: כשאנחנו מתרגלים למשהו, טען חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי (1893-1984), אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים, אינו שומע את רחש הגלים. ותפקידה של האמנות הוא להחיות את תפיסת המציאות שנשחקה, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים". כדי להשיג את זה היא מציגה דברים יומיומיים בצורה לא צפויה, באופן שמעכב לרגע את תהליך הקליטה וגורם לנו לחוש בקיומם. שקלובסקי קרא לזה "דה-אוטומטיזציה", ביטול האוטומטיות של הקליטה, ובעברית  –"הזרה" מלשון "זָר"; להפוך משהו מוכר לזר, כלומר – חדש.

הפורזץ של "שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

*

עוד באותם עניינים

שיר ערש לאמא – על לואיז בורז'ואה – ויש גם פוסט המשך

על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודוד פולונסקי – ויש גם פוסט המשך

על הצייר והציפור

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

על העיפרון השחור מאת ינאי פרי

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

קצר וקיצי על יוקו אונו

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

איך נראית ילדות – ביאליק ובתיה קולטון

גינה לאורפאוס (על פול קליי)

Read Full Post »

לפני הכל: התכוונתי לכתוב פוסט לכבוד יום הולדתה ה-74 של מרינה אברמוביץ, אזרחית ותיקה בעיר האושר, ונשאבתי לפרוייקט אחר (סודי בינתיים) של כתיבה. יום ההולדת חלף עבר לפני שבועיים, ועד שאגיע לפוסט – תמונה של מרינה בת הארבע ואביה.

*

בהחלטת השופטים אשר באדיבות ליבם העניקו לי פרס ישראל, נזכרים כמה דברים שלא נראים לי. הביטוי 'בשביל ילדים' – כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי.

מרים ילן שטקליס, מתוך מכתב תשובה לוועדה שהעניקה לה את פרס ישראל לספרות ילדים.    

לפני זמן לא רב ערכתי פה אנתולוגיה קטנה מהשירים הכפולים של נתן זך, אלה שנכתבו למבוגרים ובו בזמן – כפי שנסחה זאת מרים ילן שטקליס – "מתאימים להבנת ילדים". מעבר למבט נוסף על השירים האקזיסטנציאליסטיים, מלאי המוסיקליות, הרגש, הדמיון וההומור בטעם שוקולד מריר – היתה לפוסט גם כוונה מעשית, שמו"ל בעל טעם ומעוף אמנם ירים את הכפפה ויערוך מהדורונת של זך לילדים.

יחצנית מחוננת הסבירה לי פעם, שאין די בחשיפה אחת, טובה ככל שתהיה; כדי שמשהו יגיע למודעות צריך לשמוע עליו לפחות ארבע או חמש פעמים, מכיוונים שונים. ובהמשך לכך, וגם על פי כללי היסוד של המאגיה, הקובעים שכדי למשוך את תשומת לבה של המציאות, כדאי לביים את מה שרוצים כמְתַאֲבֵן, ולתת לה לטעום את קיומו (נניח, דוגמא מרחיקת לכת – רחל העקרה נותנת את שפחתה ליעקב כדי שתהרה ותלד על ברכיה של רחל), פניתי ליותם שווימר מכתב העת האינטרנטי הפנקס, והצעתי לו שיזמין איורים לשירים, כדי לממש ולבסס את קיומם כשירי ילדים.

יותם נענה בשמחה ושלח חמישה שירים לחמישה מאיירים. שלושה שירים נבחרו מתוך הפוסט ("אני יושב על שפת הרחוב", "ענק" ו"איך זה שכוכב") ואת השניים הנותרים מצאתי ב"כיוון שאני בסביבה", שני שירים הפוכים זה מזה: "מיזעור" המצחיק, החמוד והאירוני, ו"אני כלב" שמרחיב את גבולות הרגש המוקצים לספרי ילדים, כמו שעשתה מרים ילן שטקליס בשעתו.

מִזעוּר

תִּשְׁרֵיצִ'יק
חֶשְׁוָנְצִ'יק
כִּסְלֵוְצִ'יק
טֵבֵתְצִ'יק
שְׁבָטְצִ'יק
אֲדָרְצִ'יק
נִיסָנְצִ'יק
אִיָּרְצִ'יק
סִיוָנְצִ'יק
תַּמּוּזְצִ'יק
אָבְצִ'יק
אֱלוּלְצִ'יק

שָׁנָה טוֹבָה!

*

אני כלב

אֲנִי כֶּלֶב, אֲנִי חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ לְבַד.
אֲנִי עוֹבֵר בְּמַעֲבַר חֲצִיָּה אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר,
הַכֹּל לְפִי הַצְּרָכִים וְהַחֵשֶׁק. אֲנִי לֹא יָכוֹל
לִקְנוֹת בַּחֲנוּת, לֹא מְנַגֵּן אָקוֹרְדְיוֹן, לֹא
מֵבִין בְּמוּסִיקָה, נוֹבֵחַ, קָשׁוּר לַאֲנָשִׁים בִּרְצוּעָה.
זֶה לֹא תָּמִיד קַל. הָעוֹלָם קָשֶׁה,
לֹא כֻּלָּם מִתְחַשְּׁבִים בְּכֶלֶב וְיֵשׁ גַּם
שֶׁפּוֹחֲדִים. יֵשׁ כְּלָבִים טוֹרְפִים כְּמוֹ
אֲנָשִׁים.

אֲנִי כֶּלֶב וְיֵשׁ לִי צַוָּארוֹן לָבָן עַל הַצַּוָּאר.
הַפַּרְוָה שֶׁלִּי מְחַמֶּמֶת אוֹתִי בַּחֹרֶף, שֶׁלֹּא יִהְיֶה
לִי קַר. מַפְרִיעָה קְצָת בַּקַּיִץ.
אֲנִי חָשׂוּף לְכָל קַרְצִיָּה וּפַרְעוֹשׁ. הֵם מוֹצְצִים אֶת דָּמִי.
הֵם מַכְאִיבִים לִי. כְּשֶׁאֲנִי מִתְגָּרֵד
אֲנָשִׁים מוֹצִיאִים אוֹתִי מֵהַבַּיִת.

אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה, כְּבָר אָמַרְתִּי, אֲבָל שׁוֹמֵעַ
טוֹב מְאֹד כְּשֶׁקּוֹרְאִים לִי וְאָז אֲנִי בָּא.
שׁוֹמֵעַ אֶת הַלַּיְלָה, כָּל קוֹל יֵשׁ לוֹ הַקּוֹל שֶׁלּוֹ. מְזַהֶה
אֶת הַמָּנוֹעַ שֶׁל אֲדוֹנִי. מַה שְּׁלוֹם כְּבוֹדוֹ?
זְנָבִי כְּבָר מְכַשְׁכֵּשׁ. הַרְבֵּה זְמַן כִּמְעַט לֹא הִשְׁגִּיחַ
בִּי, גַּם לוֹ יֵשׁ צָרוֹת, מָה אֲנִי יוֹדֵעַ, אוּלַי חָסֵר לוֹ לִטּוּף.
אֶת הַשֵּׁרוּת לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שֶׁלָּמְדוּ מֵהוֹרֵיהֶם, זֶה אֶצְלֵנוּ
בַּמִּשְׁפָּחָה. הַמָּסֹרֶת מְסַפֶּרֶת שֶׁבִּתְקוּפָה עַתִּיקָה
הָיִינוּ זְאֵבִים לְכָל דָּבָר אֲבָל אֲנִי לֹא זוֹכֵר.

אֲנִי כֶּלֶב קָטָן, אוּלַי לֹא כְּדַאי לִטְרֹחַ הַרְבֵּה בִּגְלָלִי.
מִי אֲנִי וּמָה הָעוֹלָם הַגָּדוֹל הַזֶּה הַמָּלֵא בְּעָלִים.
אֲבָל יֵשׁ לִי בַּיִת, אֲנִי מְחֻנָּךְ, רַק אַל תַּשְׁלִיכוּ אוֹתִי לַכְּלָבִים
לְעֵת זִקְנָה. לֹא נוֹלַדְתִּי לִהְיוֹת מֻשְׁלָךְ, אֲנִי לֹא בָּטוּחַ
שֶׁאֶסְתַּדֵּר.
אֲנִי מְקַוֶּה לְטוֹב.
אָנָּא, אַל תִּדְרְסוּ אוֹתִי.

*

אני רציתי לכלול גם "חוני המעגל" ברשימה, כי זה הטקסט הוויזואלי מכולם; בצד האגדה, זה גם סיפור-ציור שנפתח במעגל פשוט ומסתיים בפסיכדליה ברמת "לוסי ברקיע היהלומים":

[בשנים] בָּהֶן כְּבָר יָשַׁן וְחָלַם. כָּל זֹהַר הָעוֹלָם קָרַן
מִפָּנָיו. נַהֲרֵי נַחֲלֵי יַהֲלוֹם גָּלְשׁוּ מֵעֵינָיו, בְּאָפְלוֹ
הָיָה מֵאֹפֶל הַפֶּחָם, דְּבַר-מָה שֶׁלֹּא מֵהָכָא וְלֹא מֵהָתָם. עוֹבְרִים
וְשָׁבִים הָיוּ מְהַלְּכִים עַל בְּהוֹנוֹת בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ וְאָב
הָיָה פּוֹנֶה אֶל בְּנוֹ בִּלְחִישָׁה: זֶהוּ חוֹנִי, הוּא לֹא
כָּמוֹךָ אוֹ כָּמוֹנִי. הוּא מְעַגֵּל. וְהַבֵּן הָיָה מִסְתַּכֵּל וּמוֹסִיף:
וְעַכְשָׁו הוּא יָשֵׁן.


יותם אמר, בצדק, שזה לא שיר של איור אחד, זה שיר של ספר שלם (אדרבא!). ולפיכך יצא גם קול קורא לשיר שישי (לחצו להגדלה):

*

האם ייצא מכל זה ספר? "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות," כתב הרצל ב"אלטנוילד", בתרגום מילולי, ארץ ישנה-חדשה, ובתרגומו הפיוטי של נחום סוקולוב – "תל-אביב", "תל" מלשון תל קברים או תל ארכיאולוגי ו"אביב" כסמל של נעורים והתחדשות.

אתם מוזמנים להפיץ. גם את זה:

יש ילדים (והורים) שזקוקים לעזרה הרבה יותר דחופה.

מי שיכול.ה ורוצה – זה יהיה נפלא.

***

עדכון – בפנקס פורסמו האיורים לשירים הכפולים של נתן זך בשני חלקים:

כאן איורי חוני המעגל וכאן איורי חמשת השירים האחרים.

בחלק הראשון יש הרבה "איורי מבוגרים", אבל השני כולו אומר "ספר ילדים", ואני שוב מקווה שזה יניע איזו הוצאה להרים את הכפפה!

הדרמה הקטנה שהיתה פה בתגובות קצת שיבשה את הכלל הפשוט שמנחה אותי (אם יש לי משהו מעניין להגיד אני כותבת, ואם לא, לא.) אני עדיין חושבת מה לעשות.

Read Full Post »

אני לא מאמין שאי פעם כתבתי ספר ילדים. אני לא יודע איך כותבים ספר ילדים. איך ניגשים לדבר כזה? איך מתיישבים לכתוב ספר ילדים? זה שקר.

מוריס סנדק (ארץ יצורי הפרא וכולי) בראיון שלמטה.

זה לא סוד שעיר-האושר מופקדת בין השאר על פתיחת המעברים מילדות לבגרות. ההפרדה מקפחת את שני הצדדים ופוגעת בשלמותם האנושית. בדרך כלל התנועה חד-סטרית, קל יותר לחשוף את המורכבות הפואטית והרעיונית של יצירות שנועדו לילדים, או שמתויגות ככאלה. רק לעתים רחוקות יוצא לי לנסוע בכיוון ההפוך. אולי כאן במידה מסוימת, או כשאתגר קרת ודוד פולונסקי הגישו לי את זה על מגש.

והפעם מבחר משירי נתן זך למבוגרים (מתוך "שירים שונים" ו"כל החלב מהדבש") שהם בו-בזמן גם שירי ילדים אקזיסטנציאליסטיים, מלאי מוסיקליות, רגש, דמיון.

זאת גם הצעה לשיחה, וגם לסֵפר.

*

אני יושב על שפת הרחוב

אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמִסְתַּכֵּל בָּאֲנָשִׁים.
הֵם אֵינָם יוֹדְעִים
שֶׁאֲנִי בָּהֶם מִסְתַּכֵּל.

הַאִם כָּךְ מִסְתַּכֵּל בָּנוּ הָאֵל,
מִבְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ דָּבָר, מִבְּלִי שֶׁנָּבִין,
מִבְּלִי שֶׁנִּשָּׁאֵל?

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
יֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל.
לְפִי שָׁעָה
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמִסְתַּכֵּל.

*

ענק

אֲנִי עֲנָק וְרַק
אֲנִי עֲנָק. כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵרִים
אֶת רֹאשִׁי, כּוֹכָבִים
נוֹגְעִים בְּרֹאשִׁי. כַּאֲשֶׁר אֵינֶנִּי מֵרִים,
אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵשִׂים
אֶל לִבּוֹ, שֶׁאֵינֶנִּי מֵרִים.

*

השיר הבא מתכתב עם "מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שגם הוא כפי שהראיתי, עומד בכל הקריטריונים של שירה איכותית למבוגרים).

לבדו

לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מתמהמה והוא לבדו
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא

*

תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך

שאול שומע מוסיקה.
שאול שומע.
איזו מוסיקה שומע שאול?
שאול שומע מוסיקה
אשר נותנת לו רפאות.
שאול שומע מוסיקה.
מוסיקה שמוע שאול.
והאנשים סביבו אינם, כאילו
נעלמו, נאלם כל העם.
כי שאול שומע מוסיקה.
האם זאת היא המוסיקה
ששאול צריך היה לשמוע
לעת כזאת?
כן, זאת היא המוסיקה ששאול
צריך היה לשמוע לעת כזאת
כי אין אחרת עכשיו
ואולי לא תהיה
עד הגלבוע.

*

ציפור שנייה

רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.
הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.
צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד
עַד יוֹם מוֹתִי.

עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ.
אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.
מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ
לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם.

*

פרדה סופית

כאשר הלכה ממני נערתי
לבשתי את חליפתי החדשה
וירדתי לקפה.
והיו שם שלושה אנשים:
גבוה,
שמן
ורזה.
ולשמן היו שני פרחים אדומים
על החזה.
כאשר נכנסתי וראו אותי,
קם הרזה
והכריז:
זהו
זה.

*

כשהלכה ממני נערתי

כשהלכה ממני נערתי,
כתבתי פעם,
הלכתי לבית הקפה
והיו שם שלושה אנשים:
גבוה, שמן ורזה
ולשמן היו שני פרחים אדומים על החזה.

של השמן (אך לא
של הרזה).
למעשה,
כשנכנסתי, לא הרגישו בי.
יש רגע כזה:

אדם נכנס ויושב
ואילו אחר חושב
שרק רוח סובבה את הדלת
או אפילו לא זה.

*

מעבר לקסם של השיר הבא, החידתיות שלו קרובה גם למעשיית נונסנס של האחים גרים

לרוברט פרוסט

כשהייתי בשולי היער, אבל לא הייתי.
שמעתי ציפור קוראה בשמי.
מי, כל כך מאוחר, כאן, ביער.
יכולה להיות ציפורי?

הציפור פרשה כנפיה.
לשאלותי הותירה אותי.
אני שבעגלה לא באתי.
נסעתי משם בעגלתי.

*

(באמת יש דואג האדומי בספר שמואל ובתהילים)

שיר לדואג האדומי

אם יש דואג
הוא יכול גם להיות מזרע אֱדום:
הוא ידאג לחתולים האדומים שלא ידרסו ברחוב.
העיקר שידאג טוב.

אם יש דואג
אסור שלבו שלו ידאב.
הוא יכול לעלות בלילה יחידי על הר
אבל אסור שלבו שלו יהיה מר.
הוא חייב לדאוג במידה שווה
למה שמעורר ולמה שאינו מעורר בלבו דאבה.

הוא יכול להיות חיוור מבושה, או מתאווה אדום.
אבל אל לו לדאוג לעצמו היום.
הוא חייב לדאוג לרחוק ולקרוב.
העיקר שאם הוא דואג,
שידאג טוב.

*

איך זה שכוכב

אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב אֶחָד
לְבַד מֵעֵז. אֵיךְ הוּא מֵעֵז, לְמַעַן הַשֵּׁם.
כּוֹכָב אֶחָד לְבַד.
אֲנִי לֹא הָיִיתִי
מֵעֵז. וַאֲנִי, בְּעֶצֶם,
לֹא לְבַד.

*

שמונה השורות האחרונות של השיר הבא הן חגיגה פסיכדלית (נוסח לוסי ברקיע היהלומים) למאיירים

חוני המעגל

חוני המעגל מופיע באגדה. הוא
נקרא מעגל משום שהיה עג סביב עצמו עוגה, עגול. רגל איש
לא דרכה שם מעולם באותו עיגול אך כל ילד עלול היה
בנקל להיקלע אל תוכו. חוני היה אז בשקט ובנימוס
טופח לו על כתפו, אומר לו 'חבר' או 'ילד ילד,
תיזהר.' זה היה חוני וכזה היה. אומרים
שגם בימי חמה ידע להוריד גשמים. הוא גם הפך
לב אנשים: מלב אבן ללב שביר. נשבר. חוני היה
נועץ עיניו באיש במבט מהורהר וראה זה פלא:
האיש כבר היה אחר, שונה. עדיין לא היה סיפק בידו
להחליף את בגדיו, לרחוץ את בשרו אך
צבעים אחרים כבר פרחו בעיניו, לילה טיפש בגרונו ולחש
באוזניו דברים כמוסים, אפלים, דברים שאדם מעלים
אפילו מבני ביתו. כי לא שווא שבתו
של חוני בעיגולו.
הוא כמעט לא היה יהודי. הוא לא שוטט,
הלוך ושוב, סביב העיגול ולא השתוקק לראות
כיצד נראה עיגולו מבחוץ או לבדוק
אם אמנם אין עוד עגולים כשלו בחוץ. משום כך גם זכה
בכבוד גדול: שמו נקרא מעגל. אומרים שבאותם ימים
היו בישראל עוד עיגולים אחרים. אבל איש מבעליהם לא זכה
שיהיה שמו בישראל מעגל על שם עיגולו, שכן רק
עיגולו של חוני היה באמת רק שלו. באחרים ישבו בשניים
או בשלושה, או בהרמת ידיים. או בגנבה, או ישבו
ביחידות רק למראית עין.
לא כן חוני. מעיגולו לא יצא
בשנים בהן עוד הביט וראה ובשנים
בהן כבר ישן וחלם. כל זוהר העולם קרן
מפניו. נהרי נחלי יהלום גלשו מעיניו. באופלו
היה מאופל הפחם. דבר מה שלא מהכא ולא מהתם. עוברים
ושבים היו מהלכים על בהונות בחרדת קודש ואב
היה פונה אל בנו בלחישה: זהו חוני. הוא לא
כמוך או כמוני. הוא מעגֵל. והבן היה מסתכל ומוסיף:
ועכשיו הוא ישן.

איור של מרים נובופלנסקי

*

ויש עוד הרבה מועמדים. מפזמון (כלבלב הו בי די בם בם) שהוא בטח הראשון שעלה בדעתכן, ועד גמל המלך שלמה (הרהור זואולוגי-פילוסופי במסגרת שלושה שירים מן האנציקלופדיה), שירים תנ"כיים כמו לפעמים מתגעגע (אלוהים על עבדו המתוק איוב) או את שערו של שמשון, וגם שיר קטן לערש, כמו חול, צער אינו משאיר סימנים, ועוד. עדיין לא החלטתי מה עמדתי לגבי חלקי שירים – למשל מתוך שיר ארוך ומפורק, מטולא חלקים-חלקים כמו "השיר על הזמיר". זהו אחד הבתים החביבים עלי:

שקר השרץ, אמת האמה.
רק הצפרדע אינה נרדמה.
אינה נרדמה וחושבת חשוב:
כל העולם רטוב.

*

ולסיום:

אני יכול

אני יכול לצייר
אך אינני יודע

אני יודע לנגן
אך אינני יכול

ואם יבוא מישהו ויאמר לי
שכל העולם במה –

אירק לו ישר בפרצוף.

*

לא שאני מאמינה שספר ילדים עם שירים "לא הולמים" כאלה יפורסם באקלים התרבותי הנוכחי ובתפריט הדל והקונפורמיסטי של ספרות הילדים. אני רק מצביעה על האפשרות, ההזדמנות. (לדודה יוכבד, אחותו הבכורה של סבי, היה ביטוי כזה, "אני רק מציינת…") והנה עוד ציטוט של מוריס סנדק מאותו ראיון:

העבודה שלי תמיד נחשבה בלתי הולמת, והספרים שאני אוהב אמנם, אלה שהכי עובדים לדעתי כיצירות אמנות וכספרים, הם בלתי הולמים.

*************************
ויש גם המשך!

************************

Read Full Post »

. לעלינא ששלחה אותי לקרוא את הספר הזה

.

הוא באמת לא דומה לשום ספר אחר, באופן שבו הוא נע במציאות ומעיר אותה. בקלות שבה הוא מסיר את המחיצות הלא קיימות בינה לבין השירה ומזכיר, ואולי מגלה, שהאמנות והחיים הם תאומים סיאמיים שמחוברים באיברים חיוניים. במאתיים העמודים הראשונים הייתי כל כך שיכורה ומוצפת שהייתי חייבת לרווח את הקריאה בספר נורמלי כמו קיצור תולדות האנושות. קראתי אותם לסרוגין, במקביל, עד ש"ריקוד המציאות" נהיה קצת יותר מדי רוחני מדי בשבילי, ואז הוא נהיה מאגי ולכן שוב מעניין, אבל לא באופן העוצר נשימה של החלק הראשון. (התראת ספוילרים תודעתיים, ראו הוזהרתן).

הספר הוא אוטוביוגרפיה סלקטיבית של אלחנדרו חודורובסקי. כלומר כל אוטוביוגרפיה היא סלקטיבית, ועדיין. הנה שני זכרונות:

אמו של חודורובסקי תמיד סלדה מצורת האכילה הגסה של אביו. יום אחד כשאביו העצבני טורף את האוכל שמגישה העוזרת ומלכלך את חולצתו ואת שפתיו יותר מכרגיל, אמו ממלמלת, "הוא כמו חזיר הגבר הזה, מתחשק לי להקיא." על הקיר מאחוריה תלוי ציור שמן מסחרי: נוף הררי בשקיעה. אמו אוהבת את הציור כי הוא נקנה בעצת אמה. הילדים חושבים שהוא מגוחך. האב שונא אותו בגלל מחירו הנכבד. בדרך כלל הוא מגיב על עלבונות כאלה באגרוף, אבל הפעם הוא מרים את הצלחת לאטו "כמו כהן המגביה גביע" ומשליך את ביצי העין שלו אל ראשה של האם, שחומקת והביצים נתקעות בציור.

שני החלמונים נותרו דבוקים בלב השמיים, כמו שתי שמשות. איזה גילוי! לראשונה נראה לי הציור הזה יפה! בבת אחת גיליתי את הסוריאליזם!

מאוחר יותר הוא מבין בלי קושי את אמרתו של מרינטי הפוטוריסט, "שירה היא פעולה."

.

אלחנדרו חודורובסקי, הטריילר של סרטו "שירה אינסופית"

.

העניין פה כמובן, הוא לא הסוריאליזם בגרוש של שתי שמשות אלא "ההתמרה המדויקת של רגש לתוך חפץ שלא כל אחד יודע לעשות," כפי שנוסחה על ידי מירי שחם בדיון על הפוסט הקודם. התמונה היא פורטרט משפחתי. הרגשות השונים שהיא מעוררת הם ראשי פרקים של היחסים המנוכרים. חלמוני השמשות הם המקום שבו ההתנגשות בין הגועל של האם לזעמו של האב פורצת את הגבול בין המציאות לאמנות. מה שאלחנדרו מגלה פה הוא היכולת של אמנות לאצור רגשות, את היכולת להתמיר כיעור ביופי.

כמה עשרות עמודים קודם לכן מקבל אלחנדרו את הכינור של דודו שמת בטרם עת ונשלח ללמוד נגינה. נרתיק הכינור מלבני משום מה, כמו ארון מתים. בדרכו לשיעור הוא חולף על פני מצחצחי הנעליים שלועגים לו על הגופה שהוא מסתיר. וכך בדיוק הוא מרגיש, כאילו הוא סוחב את גופתו של הדוד שסבתו לא רצתה לקבור, ואפילו כאילו הוביל את נשמתו שלו לקבורה. ובסופו של דבר הוא משליך את הכינור השנוא אל פסי הרכבת. הקטר מרסק אותו לשבבים ומצחצחי הנעליים מלקטים אותם בצהלה כדי להקים מדורה. לאיש לא איכפת מהילד הבוכה עד שזקן שיכור יוצא מהבר, מניח יד על ראשו ולוחש בצרידות, "אל תדאג ילד, בתולה עירומה תאיר את דרכך בפרפר בוער," וממשיך בדרכו להשתין. השיכור הזה, אומר חודורובסקי, משה אותו מהתהום, ונתן לו את השירה.

אפשר להתחיל משרשרת הלהבות – מן המדורה הארצית של מצחצחי הנעליים, לפרפר הבוער, לשירים שהילד מתחיל לכתוב בעקבות המקרה, כותב ושורף כדי לשמור על סודו, ואולי כדי להאיר את דרכו. אפשר להתחיל מן המודעות האינטואיטיבית ליכולת של חפצים לאצור גופות, שתעזור לו אחר כך גם בגלגולו כמטפל. ואפשר להתחיל גם מן הבתולה; למה דווקא עירומה? שואל א', (שלומד אסלאם וחושב אולי על הבתולות שחורות העין בגן עדן או סתם על החפצת נשים). אז ראשית, בצ'ילה הקתולית, בתולה, ועוד כזאת שמאירה את הדרך, היא בראש ובראשונה מריה. כבר נדרשתי פעם לפורנוגרפיה הכמוסה בייצוגים של ההריון בטהרה, ואצל חודורובסקי – אם בגלל שהוחתם על ידי המשפט הזה, ואם בגלל שהמילים כמו כל זיכרון עתידני, חשפו איזה סדר עמוק פנימי – הרוח תמיד מעורבבת בגוף והחילול הוא חלק בלתי נפרד מן הקדושה. ובכל מקרה הבתולה לא מציעה מסז' מפנק אלא מאירה את דרכו בפרפר בוער. כמה זה כואב להחזיק פרפר בוער ביד? כמה דרך הוא מספיק להאיר עד שהוא כלה? פסיכה, ההתגלמות הנשית של הנפש, מתוארת לא פעם כבעלת כנפי פרפר. האם הנפש היא זו שבוערת כדי להאיר את הדרך? פרפרים מסמלים קימה לתחיה, בגלל שהם בוקעים מן הגולם כמו מתוך תכריכים. אלא שפרפרים אינם עופות חול שנולדים מחדש מן הלהבות. האנרגיה של המשפט היפהפה נובעת מהסתירות שהוא אוצר, מהמתח, האירוניה והמשמעויות המקבילות שהן מפיקות.  

ב"קיצור תולדות האנושות" טוען יובל נח הררי שבניגוד לחוקי הטבע החפים מסתירות, כל תרבות אנושית (שהוא קורא לה בשם הקליני והפיוטי בו-בזמן, "סדר מדומיין") מלאה בסתירות. בני האדם פשוט אינם מסוגלים ליצור סדר דמיוני מושלם. (אני הייתי מנסחת את זה להפך: עוד לא נמצא הסדר המושלם שיכיל ויחול על כל בני האדם). הררי אומר שהניסיון לגשר על הסתירות הוא שמניע את התרבות וגורם לה להשתנות, כלומר לחיות (שתי המילים האחרונות הן באחריותי). בתור מי שסתירות הן אבות המזון שלה, ופערים הם אזור המחיה המועדף, זה מאד מעודד להבין שהמציאות האנושית פועלת כמו שירה.

*

ובאותו עניין כמעט – בעוד כמה ימים מסתיים ההדסטארט ל"קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר" ספר השירה השני של עמוס נוי (כאן כתבתי על הראשון). אחת התשורות שהוא מציע זה ספר+הרצאה של חמישים דקות על למה לאהוב שירה? הפוסט הזה הוא הגרסה המקוצרת והטפילית שלי על אלחנדרו חודורובסקי.

הטריילר של הסרט התיעודי המדהים על איך אלחנדרו חודורובסקי כמעט ביים את "חולית" של פרנק הרברט

*

עוד באותם עניינים

דיוקן עצמי עם פרפר

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן)

שירה וקסמי חפצים

יוקו אונו מלכת השלג

אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

Read Full Post »

Older Posts »