Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘מה אומרים האיורים?’ Category

.

זהו פרט מתוך איור של לנה גוברמן לספרה של לבי דאון ברחוב ירמיהו. גוברמן יצרה את האיורים מפיסות בד. את קווי המתאר היא רקמה בחוט תפירה חום או בחוטי רקמה צבעוניים, לפי ההקשר.

לתַכֵּי הרקמה יש חן של רישום; גוברמן לא טיפלה בכל צורה באופן אחיד ואוטומטי אלא הפעילה מעין "רנטגן של קווים" על סביבתה; כלומר, קלטה והחצינה את הרובד הקווי של המציאות.

בתמונה למעלה מופיע קטע מדוכן המיצים של הסיפור (להגדלה – לחצו על האיור).
שימו לב לחֵן של הקשיות המתכופפות שכמו נולדו לרישום:  הקווים האנכיים המוארכים והנוטים לעומת הקווקווים האופקיים של המיפרק. הצבעים העזים של חוטי הרקמה הולמים את צבעיהן התעשייתיים.
או למגדל הכוסות ההפוכות: הבד שקוף כמו הכוסות, וחוט הריקמה הכתום מחקה את השוליים היותר עבים ואטומים, הנערמים זה על זה בקווי רישום מהירים.
אבל המלבבות מכֹּל הן השריטות בקרש החיתוך; מארג הקווים שנהיה שקוף מרוב הרגל, מונכח מחדש דרך חוט התפירה הדק והמתוח כמו חתך של סכין (לעומת חוט הרקמה הדשן).

כשאנחנו מתרַגלים למשהו, טען ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי, 1893-1984) אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים למשל, אינו שומע את רחש הגלים. תפקידה של האמנות על פי שקלובסקי ורעיו (הידועים גם בשם "הפורמליסטים הרוסיים"), הוא להחיות את המציאות מחדש, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים", "להחזיר לאבן את אבניותה".

מתוך האוסף הכי הכי 

ורק לרגע ולחיוך, גוברמן מחזירה לשריטות את שריטותן.

איור: לנה גוברמן (פרט), מתוך ברחוב ירמיהו מאת לבי דאון

למעלה: האיור האחרון של לנה גוברמן ל"ברחוב ירמיהו".
המחט הנעוצה באריג היא החוליה המחברת בין עולם הבדים של הספר לעולם החפצים שמחוצה לו (ולוּ לרגע, מוארת פתאום הזיקה בין בד לבדיה ובין בדים לסיפורי בדים).
אבל אפילו יותר מזה, המחט מזכירה למי ששכח, שזה לא ציור אלא רקמה – ותשומת הלב למבע, "ההתמקדות בשֶׁדֶר" (כלומר בחוט ובמחט על חשבון מה שהם מתארים) לפי רומאן יאקובסון, היא מאפיין מובהק של שירה.

וכמה יפה שכנפי החוט של היתוש אינן תפורות-מרותקות אל הבד. שתי הלולאות החוטיות חופשיות לנפנוף והמְרָאה.

*

ובשולי הדברים: ביום רביעי הקרוב תמריא לדרכה חממת היוצרים שיזם תיאטרון הקרון; מאיירים, אנימטורים, אמנים פלסטיים, בובנאים, מוסיקאים, שחקנים, להטוטנים ורקדנים (לשון הרבים קצת מופלגת אבל יש לפחות נציג אחד מכל תחום) יתכנסו כדי ליצור תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי לילדים. זו השנה הראשונה של הפרוייקט. אני מרכזת אותו וגם מלמדת בעצמי. לקראת הפתיחה החגיגית אני מאחלת לכולנו שלל הפתעות טובות.*

(*ולכל אלה שהתאכזבו כי לא התקבלו – אתם עוד תראו לנו מה הפסדנו!)

*****

קליפ של תמונות מספריית גן לוינסקי שערך רומי אחיטוב.

אל תתנו לאור הזה לכבות!

Read Full Post »

זהו הפרק השישי והאחרון במיני סדרה על דיוקנאות המפורסמים של אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

אנחנו כמעט בסוף. הדימויים של ליבוביץ ישירים ובהירים אבל גם המבריקים שבהם הם לגמרי שטוחים, נטולי רגש, תת מודע, מתח, מסתורין (שכולם נמצאים למשל בדיוקן המצויר הזה). זה לגמרי פופ ארט כמובן, בזה התחלתי: אמנות שמנותקת מהמציאות ומכל המערך הרגשי שנלווה אליה וניזונה משכפולים ודימויים. ועם זאת, אחרי חשיפה ממושכת, נוצר חסך במורכבות וגעגוע לקצת פיוט. אז אני מסיימת דווקא בשניים כאלה.

1. מיק ג'אגר

אנני ליבוביץ' מיק ג'אגר

אגון שילה, 1890-1918

אגון שילה

אגון שילה

אגון שילה

מיק ג'אגר הוא אולי המצולם מס' 1 של אנני ליבוביץ'. ליבוביץ חזרה וצילמה אותו. בתמונה העליונה משתקפת פרסונת האגון שילה שלו, השדופה זוויתית, המיניות על גבול העווּת והקָצֶה, אנרגיית הסנה-שאיננו-אוכּל של הרוק (הנעורים, במקרה של שילה).

אבל הדיוקן האהוב על הצלמת הוא דווקא הדיוקן השקט והמאופק הזה:

אנני ליבוביץ', מיק ג'אגר במעלית 1975

ג'אגר לבוש בחלוק רחצה וחבוש במגבת. אין לו זרועות, בהמשך לנטייה הגרפית של ליבוביץ, לחסוך בפרטים ובאיברים לטובת צורות כמו הלולאות של חגורת החלוק. חסרון הזרועות מחזק את שלל המשולשים של הקומפוזיציה, שקודקודם במפתח החלוק, או אפילו בלולאה המרכזית. נקודת המגוז מצביעה כמו חץ על פרצופו של ג'אגר.

הדיוקן כולו מקיים מעין דבר והיפוכו: איזון (בזכות הסימטריה) בערבון מוגבל ועל חודו של שפיץ. לא משהו שאפשר לבנות עליו. יש מתח בין החיספוס של הרוק לאיכות הקלינית-סטרילית-גרפית של התפאורה והתלבושת. ג'אגר חצוי מאחור על ידי קיר המעלית, והאלמנט הבולט בפניו הן העיניים הכהות עם העיגולים השחורים שמהדהדים במנורות התקרה הלבנות (כמו כשנועצים מבט במשהו ופתאום רואים את התשליל שלו מרצד מול העיניים). דיוקן המעלית אינו מוחצן כמו ה"אגון שילה". יש מתח בין פני השטח לבין מה שמעבר, כלומר עומק.

*

2. ג'ון ויוקו

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו 1980

על התמונה הזאת כבר כתבתי בהזדמנות אחרת, אבל בינתיים נצבר עוד קצת מידע, וכך או אחרת – זו התמונה המדויקת לסיום הסדרה. אז הנה הגרסה המעודכנת:
ליבוביץ טוענת שהיא בסך הכל התכוונה לשחזר את הנשיקה שעל עטיפת האלבום "Double Fantasy" מ1980. השאר פשוט קרה מעצמו.

עטיפת האלבום "Double Fantasy"

אבל במודע או לא – גוסטב קלימט הסתנן/השתלט על הדיוקן.

גוסטב קלימט 1862-1918 הנשיקה (פרט)

גוסטב קלימט, רישום (הירך העירומה)

גוסטב קלימט, הנשיקה

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו

גם ב"נשיקה" של קלימט הנאהבים שוכבים ועומדים בו בזמן. גם אצלו הגבר נושק לאישה. פניו נמעכים אל פניה כמו פניו של לנון; "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" כמו בשיר השירים. וגם בין שתי הקומפוזיציות יש זיקה, הרקע החום האחיד שעליו מונחים האוהבים כמו מגזרות מצועצעות מעט.

פניה של יוקו משובצים בזרועו של ג'ון כמו אבן יקרה. וכל אותה אורנמנטליות אַר-נוּבוֹ'אית של קווים זורמים ומתפנקים שליבוביץ אימצה בלי להעתיק: השיער, הזרועות, התנועה בין קפלי המכנסיים שלה לקפלי הירך שלו, וכרגיל היא השאירה את קצה המזרן והג'ינס של לנון כדי לשבש קצת את היִפיוף.

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (1)

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (2)

גוסטב קלימט, פרט מציור אחר (יש יותר מקבין של אימהוּת אצל ליבוביץ)

אנני ליבוביץ צילמה דיוקן פיוטי ורגשי; לנון הקופיף העירום נתלה על אונו העץ, נאחז בשערה-צמרתה. התמונה, כפי שהתברר בדיעבד, צולמה שעות אחדות לפני שלנון נרצח; הוא נראה כל כך פגיע ומתרפק, כאילו ידע שהמוות עומד להפריד. וכמו שכתב פעם בורחס "הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים." וזה מה שקרה לצילום. הוא היה יפה מלכתחילה, והזמן הטעין אותו בתועפות של עצב וגעגועים.

אנני ליבוביץ', יוקו אונו 1981 – יוקו היא עדיין עץ בשביל ליבוביץ' גם בדיוקן הזה.

*

עוד על אר נובו ועוד הרבה אמנות חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

עוד על יוקו אונו – בגדי הכעס והאהבה – על Cut Piece של יוקו אונו

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

*

לפרקים הקודמים בסדרה:
לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

Read Full Post »

הפרק הלפני אחרון במיני סדרה על דיוקנאות הידוענים שצילמה אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין

*

1. דיוויד ביירן, רנה מגריט

ליבוביץ' ניזונה מתולדות האמנות. לעתים כמו שהראיתי בפרק הראשון, הן מסתתרות מאחורי הקלעים. בפרק הנוכחי הן נמצאות בקדמת הבמה.

הצילום של דיוויד ביירן למשל, הוא מחווה לרנה מגריט, לא לציור מסויים אלא לתערובת.

אנני ליבוביץ': דיוויד ביירן לוס אנג'לס 1986

רנה מגריט (1898-1967)

רנה מגריט

מעבר לפניו הציפוריות של ביירן שכמו מדביקות את כל הדימוי ביחד, אין לי מידע נוסף שיצדיק את המחווה (אולי מישהו מכם יאיר את עיני). ובינתיים, בהמשך לפרקים הקודמים – ליבוביץ' שוב מוותרת על יד לטובת הגרפיות, ווילון ימין מתקמר להדהוד עם תנוחת הזרוע.

*

2. מרק מוריס, רוסו, גויה

בדיוקן של הכוריאוגרף מרק מוריס זה כבר ציור מסוים שמשתלט כמו דיבוק על מושא הפורטרט (דימוי מוזר שהשתלט על המשפט, שיהיה).

אנני ליבוביץ': מרק מוריס, פלורידה 1990.

אנרי רוסו (1844-1910) חלום

הצילום של ליבוביץ' הוא מחווה גלויה ל"חלום" של רוסו. זו לא רק הספה או הטבע של פלורידה, שמזכיר את הג'ונגלים הפנטסטיים של רוסו. תנוחת הרגליים וזווית הראש מועתקים מהציור של רוסו. ועל שתי המחלפות החסרות למוריס מפצים שני העלים החותכים את גופו. ושימו לב, שגם אצל ליבוביץ וגם אצל רוסו הזווית של הצמחייה במרכז הרקע מתחרזת (מהדהדת) עם זווית הצמות/תחליפיהן – זוית ישרה במקרה של רוסו וחדה אצל ליבוביץ, בהתאם.

תנוחת הזרועות לעומת זאת, מושאלת ממקור אחר:

אנני ליבוביץ, מרק מוריס (פרט)

פרנסיסקו גויה (1746-1828), המחה העירומה

אנרי רוסו, חלום (פרט)

ובעצם רק כשהנחתי אותן זו בצד זו, פתאום ראיתי כמה הן דומות, הגברות העירומות של גויה ושל רוסו. מה שגורם לי לחשוד שהחלום המקורי של רוסו היה בעצם על המחה של גויה. ושגם ציורו שלו הוא מחווה שבה הוא ממקם את הגברת של גויה על ספה משלו ובנוף כלבבו. כלומר, ליבוביץ' היא כבר השלישית במשחק ה"טלפון שבור" הזה.

ובכל מקרה, הדיוקן של מוריס הוא חושני פנטסטי, אקלקטי, נאיבי במידה, נרקיסיסטי (הזרועות החוזרות אליו) כמו גיבורו. (לקסיקון המחול החביב שלי, מוסיף גם "גיי סנסיביליטי" לרשימה).

*

3. קריסטו, סנט אקזופרי

אחד הביטויים של העדפת הדימוי על הדמות (שעליה דיברתי בפרק הראשון) הוא זיהוי-מיזוג האמן עם יצירתו. קחו למשל את קריסטו, אמן פופ שנוהג לעטוף את כל העולם ואישתו.

קריסטו, מגזין "לוק" עטוף 1964

קריסטו, מודל של בניין עטוף במנהטן 1964

אנני ליבוביץ': קריסטו, ניו יורק 1981

ליבוביץ עטפה גם את קריסטו עצמו, במהלך עוד יותר קיצוני מחבורת חסרי הפנים. הדיוקן מהלך על הקו הדק בין גימיק לעבודה מושגית (על היחס בין דימוי לדמות) עם קבין של אבסורד. אין שום ראיה שקריסטו הוא זה שנמצא מתחת. זה יכול להיות גם פסל או בובה. הדיוקן הזה הוא כל כך טכני ומנוכר שהוא כמעט פיוטי. כמו הכבשה שבתוך התיבה.

מתוך הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי

*

4. קית' הרינג והאבוריג'ינים

קית' הרינג (לדוגמא)

אנני ליבוביץ, קית' הרינג 1986

מורי ורבי יוסף הירש אמר פעם שמניירה זה כשהסגנון הוא מכני ואינו קשוב לנושא. קית' הרינג שצבע את הסט ואת עצמו, לא נופל בפח הזה. הוא לא מצפה את המציאות בטפט של סגנונו, אלא מתרגם אותה ברגישות ובחופשיות לשפת הציור שלו. הוא מוותר למשל, על קווי המתאר (מעבר למסגרת התמונה שבה זה טבעי ומתבקש), כלומר על המאפיין הכי ראשוני של הסגנון שלו, לטובת קווי מתאר פנימיים.
אם נתבונן למשל באיזור כפות הרגליים והשוֹק – העיגול סביב העצם הוא לגמרי אנטומי, קווים אחרים מזכירים סנדל, או גרב. והזין כמובן, כולל הקשתות על פנים הירכיים כהד של הביצים.
והפוזה הסימטרית והזוויתית שמוסיפה לסגנוּן, ודווקא על השולחן – עוד כרסום בריאליזם.
בכל הדמות יש איזון בין אורנמנטליות לסכמה של שלד או בגדים. פרטים כמו משקפיים ותלתלים (אפשר היה להסיר ולגלח) הן נקודות החן של המציאות. ובאופן אחר – גם הסלסלה הלבנה עם הדוגמא הגזורה או נזילות הצבע השחור, מעשירות ומחיות את התמונה. הסביבה לא מדוכאת על ידי הקונספט אלא משחקת בו.


בתמונה למעלה, קית' הרינג באמבטיה (קשה להתאפק אחרי הפוסט הקודם). התמונה הושאלה מן הבלוג הזה שמביא עוד שלל מחוות של/ל – קית' הרינג.

ושקית יומולדת לסיום: בחיפוש שטחי באינטרנט לא מצאתי שהרינג מקושר לאמנות אבוריג'ינית. קשה לי מאד להאמין שאני הראשונה. לא צריך להיות עין הנץ כדי להבחין בזיקה:

"גרפיטי" אבוריג'יני על קיר סלע

סקיצה אנתרופולוגית של ציורי גוף אבוריג'יניים

אבוריג'ינים צבועי גוף (חבל שלא מצאתי צילום יותר גדול)

מטבע הדברים (והדיוקן) השתקעתי בציורי גוף, אבל הזיקה בין הגרפיקה האבוריג'ינית לזו של הרינג אינה עוברת בהכרח דרך ציורי הגוף!

וזה כבר כמעט הסיום, נותר עוד פרק אחד אחרון.

לפרק הראשון אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין

עוד באותו עניין
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
קורסאווה חולם על ואן גוך

עוד על ציורי סלע – אני עוברת סוף סוף לוורדפרס בחברת ציידים 

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לקראת הקיץ הקרב

ספריית גן לוינסקי זקוקה

למקרר קטן כדי להרוות צמאים (ולאכסן קרטיבים).

אם ברשותכם מקרר קטן או מקפיא, אני פנו ל gardenlib@googlegroups.com

ותבואו על הברכה והתודה.

ומבצע יום במתנה נמשך!

Read Full Post »

פרק רביעי (מתוך ששה) במיני סדרה על דיוקנאות הידוענים שצילמה אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים

העמוק והקצפי

האמירה שאוֹמוֹ [אבקת כביסה] מנקה לעומק (ראה סרטון הפרסומת ב-Cinema-Publicite) מניחה שלכבסים יש עומק, מה שאיש מעולם לא העלה על דעתו, ומשמעה ללא-ספק העצמתם, כינונם כאובייקט המחניף לאותם דחפים אפלים להתכרבלות ולליטוף המצויים בכל גוף אנושי. באשר לקצף, משמעותו כמותרות ידועה יפה: ראשית, יש לו מראה של מותר; אחר כך, התרבותו השופעת, הקלה, האינסופית כמעט, נותנת מקום לשער שבחומר שממנו הוא יוצא מצוי מקור עז, מהות בריאה ורבת עוצמה, עושר גדול של יסודות פעילים בתוך נפח שהוא במקורו קטן; לבסוף הוא מטפח אצל הצרכן נטייה לדמיין את החומר כמשהו אוורירי, שמגעו הוא גם קל וגם אנכי, ושנחשב כמענג גם בתחום תענוגות החֵך (כבד אווז, פרפראות, יינות), בתחום הביגוד (מלמלות, אריגי טול) ובתחום הסבונים (הכוכבת באמבטיה). הקצף עשוי להיות אפילו סימן לרוחניות מסוימת, במובן זה שהרוח ידועה ביכולתה להפיק הכל מלא-כלום.

מתוך מיתולוגיות, אוסף טקסטים של רולאן בארת על "תרבות המונים"

הקטע לקוח מהפרק "אבקות כביסה וחומרי ניקוי" שעוסק בלשון הפרסומות החדשה; חדשה לזמן שבו נכתב הטקסט, באמצע שנות החמישים, יד ביד עם הפצעתו של הפופ ארט, ולא במקרה. לאמני הפופ יש חיבה מיוחדת לחדרי אמבטיה, שהולכת אחורה עד למַשתֵּנה של דושאן וניזונה מפרסומות של סבונים וחומרי הניקוי.

רוי ליכטנשטיין 1963

וכל זה הוא רק חימום לדיוקן של וופי גולדברג שעל שמו קרויה הסדרה.

אנני ליבוביץ', וופי גולדברג, קליפורניה 1984

מיטיבי לכת בבלוג זוכרים את התמונה מאחד הפוסטים על הברון מינכהאוזן. העליתי אותה בעקבות הערה של מירי שחם, שהיא "לא יכולה לדמיין מקבילה נשית לברון מ'. נשים בדרך כלל יותר חוששות להיראות מגוחכות. ובצדק." אז וופי לא חוששת.

ועוד כמה דברים על הצילום:

גרפיות – זה הנגטיב של איזבלה רוסוליני מהפוסט הקודם: שחור על גבי לבן ומופת של גרפיות בדרכו. ליבוביץ משתמשת בחלב כדי לחתוך את הדמות לאברים וכדי לשנות את קווי המתאר של הפנים, לבטל את הסנטר והאזניים, להשאיר רק ציצת שיער וכן הלאה במחווה לקומיקס (ולפופ ארט בכלל).

Tom Wesselmann Great American Nude #92 1967, ווסלמאן חובב הגרפיות מטפל באברים כמו אנני ליבוביץ

Tom Wesselmann, Great American Nude #32 1962 (פרט, הציור השלם הוא עגול)

ובחזרה לליבוביץ' – גם כאן שולי הדימוי (הרצפה, הפאנלים, הסבון, בדל המגבת) מחזירים אותו אל המציאות. זו טביעת האצבע שלה – להרחיק לכת עם הגרפיות ולשבש אותה בקצוות.

סקס

לא סתם נזכרתי ב- Great American Nudes של ווסלמאן. אם תסתירו לרגע את פניה של גולדברג, הצילום יהפוך לסקסי. ובכלל – רחצה בחלב היתה פעם פרקטיקת יופי מקובלת. קליאופטרה רחצה בחלב. ותוסיפו לזה את היריכיים החשופות והפשוקות, את החלקים המוסתרים על ידי לובן החלב. ואת כל זה מנטרלת ליבוביץ' במחי העוויה חתרנית-שדונית וקורטוב איינשטיין (התצלום האיקוני משולב אגב גם בסרטון על "איינשטיין על החוף" שהבאתי בפרק הקודם).

לפרק הבא בסדרה – רוסו, גויה, קית הרינג, אנני ליבוביץ והטלפון השבור

*

עוד קליאופטרה (שונה לגמרי) של פופ ארט – מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

עוד על צילום בבלוג זה:
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי, וגם – חמסין באושוויץ

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

וטוב נו, אמבטיות – מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים

Read Full Post »

פרק שלישי במיני סדרה על דיוקנאות הידוענים שצילמה אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ' והאקספרסיוניסטים

*

1.      רוברט וילסון

אנני ליבוביץ', רוברט וילסון 1989 

רוברט (בוב) וילסון, אחד משלושת הבמאים הגדולים של זמננו (ולא חשוב מי השניים האחרים) וגם אמן פלאסטי ושותפו האמנותי של המלחין פיליפ גלאס. אפשר לראות גם את הדיוקן של ליבוביץ כמחווה לסדרתיות של הפופ ארט.

אנדי וורהול הפך כל דבר לסדרה – ממרילין מונרו ועד שימורי מרק וסימני דולר.

אבל ברובד אחר, ויותר ספציפי, הדיוקן הוא מחווה ליצירתו של וילסון, וביחוד לאופרה "איינשטיין על החוף" (1976) שיצר עם פיליפ גלאס. קטעים מן האופרה המהפנטת אפשר (וכדאי!) לראות בסרטון, כולל הקיר האחורי עם דמויות הצללים שאתן מתכתב הדיוקן, וגם קטע ממחול הפנסים, בביצועו של רוברט וילסון עצמו.

 

בסרט אפשר לראות את וילסון משרבט רישומי הכנה, וכאן בתמונה: קטע מהסטורי בורד הסופי של האופרה. אבל כך פחות או יותר, נראים רישומי ההכנה לכל אחד מהמופעים שלו. הדיוקן (כולל המספרים) הוא מחווה לפורמליזם הרפיטטבי המהפנט של וילסון ובעצם של הצמד – וילסון את גלאס.

ועם זאת – לפי תחושתי, הדיוקן לא היה נוצר לולא הציור הזה של מגריט:

רנה מגריט

*

2. חסרי הפנים

הפורטרט של וילסון הוא דוגמא אחת מיני רבות לנוהגה הנועז של ליבוביץ לפסוח על הדבר הכי צפוי וחשוב (וראו שם הכנס שהוליד את ההרצאה "פנים בהזמנה"). לוילסון אין פנים.

והנה עוד שתי דוגמאות אפילו יותר קיצוניות בגזרה זו:
דיוקנו של פֶּלֶה, שחקן הכדורגל הברזילאי האגדי שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר אי פעם. למעט כמה ארגנטינאים שחולקים על הקביעה הזאת (אומר בני). וגם אדוארדו גלאנו שכתב את "כדורגל באור ובצל" (ספר נהדר לאנשים כמוני שמנסים להבין את קסמו של הכדורגל) לא ממש מחבב את פלה. עיניו של בן זוגי מצטעפות כשהוא מונה את מעלליו וויקיפדיה מהנהנת.

ואחריו דיוקנו של ליברצ'י פסנתרן לאס וגאסי נודע. בין השנים 1950-1970 הוא היה הבדרן המרוויח ביותר בעולם (אינפורמציה רלוונטית לאמריקה ארץ סימני הדולר ולדיוקן).

אנני ליבוביץ', פלה 1981

אנני ליבוביץ', ליברצ'י 1981

בפואטיקה קוראים לזה סינקדוכה: דימוי שבו החלק מייצג את השלם. כשאומרים למשל, הכתר הבריטי בצרות, ומתכוונים לכל משפחת המלוכה, ואפילו לכל הממלכה.

על אף הדמיון בגישה מדובר בשתי תמונות שונות ככל האפשר:

התמונה של פלה היא תמונה של סוד. הדיוקן נמצא בניגוד בין הצניעות של הרגליים להילה המיתולוגית שלהן.

ואילו אצל ליברצ'י בדיוק להפך: הכל מוחצן, מוגזם, אילוסטרטיבי, ראוותני. הידיים – לא של פסנתרן (ידיים של גנגנסטר, אומר אהוב לבי, הן מונחות על הבטן והלב במחוות "אני ואני!"). ובאמת אין שום דבר רוחני בידיים האלה העמוסות בתכשיטים, כולל שעון פסנתר כנף, וטבעת פסנתר כנף, גרסאות ממוזערות של פסנתר המראות הנוצץ של ליברצ'י.

ליבוביץ צילמה גם דיוקן מלא של ליברצ'י, אבל למרות קסמו של ת'ורסון (הנהג? המאהב?) שכמו יצא מתוך אוסף בובות, אני עדיין מעדיפה את הפרט הנכון, המרוכז, המעט שאוצר מרובה.

אנני ליבוביץ', ליברצ'י וסקוט ת'ורסון 1981

  *

3.      דיוויד לינץ' וחבורתו

אנני ליבוביץ', דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני 1986.

בזוקה ג'ו וחבורתו.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני על רקע שקיעה מיסטית. גם פניו של לינץ' מוסתרים, באופן ספק מפחיד ספק מצחיק, ובמין מחווה לקומיקס – נפולאון או בזוקה ג'ו, הפופ ארט לא מפלה בין גבוה לנמוך.

לינץ' הוא גם חלק מרוסוליני דרך שחור הבגדים שממזג אותם, וגם הרקע שמבליט אותה על דרך הניגוד: יש מתח בין האישה לבין הצל / כתם הדיו / הפאנטום שהיא מחבקת בלי משים. זה לא רק ניגוד "ספרותי" בין תום לאיום, אלא ניגוד חזותי בין חשוף למכוסה, בהיר לכהה, מפורט לגרפי. לצילום יש יופי מופשט של מגזרת נייר או כתם צבע של קומיקס, כשפרטים כמו האצבעות של רוסוליני, או קצה האוזן של לינץ', מגניבים בחזרה את תחושת המציאות. וגם זה לגמרי ליבוביץ, לשחוק את הגרפיות בקצוות.

לפרק הבא

*

עוד על דיוויד לינץ' ועל פופ ארט: לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

וגם שני כסאות יפהפיים שעצב וילסון לבמה אפשר לראות בפוסט על הכסא שחלם שהוא איש

עוד על תרבות פופולרית בארצות הברית:
אלביס פרסלי לנצח

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

ידיים על גוף קשה

*

לפרק הראשון בסדרה
לפרק השני בסדרה

*

ובלי שום קשר – כתבה על ספריית גן לוינסקי במגזין האדריכלות דומוס

מבצע יום במתנה נמשך

Read Full Post »

אמבט החלב של וופי גולדברג, כך נקראה הרצאתי בכנס פנים בהזמנה, ועניינה שוטטות בכמה מתצלומי הידוענים של אנני ליבוביץ. שם היא נדחסה בכף נעליים לחצי שעה, וכאן היא נפרשת לה בנחת על פני 6 פוסטים. זהו החלק השני.

לחלק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול לחצו כאן.

*

1. הדגל

אנני ליבוביץ': ברוס ספרינגסטין, ניו יורק 1984

זהו ברוס ספרינגסטין ("הבוס") זמר ששירו BORN IN THE USA שימש מן הסתם השראה לצילום. בהמשך למה שכתבתי בפעם הקודמת – ספרינגסטין כבר לגמרי מצולם בתוך דימוי. הדגל הוא המרחב שלו.

לדגל יש מעמד מיתולוגי בפופ ארט, בין השאר בזכות ג'ספר ג'ונס.

ג'ספר ג'ונס, דגל, 1954-5

ג'ספר ג'ונס

ג'ספר ג'ונס 1955

וכיוון שויטו אקונצ'י  נמצא עכשיו בכותרות, אז הנה גם עבודה שעשה ברוח הפופ ארט והדגל, רגע לפני שהפך לארכיטקט. ארבעה דגלי דיקט פרושים על הרצפה, מחוברים בחבלים לנדנדה שתלויה ביניהם. כשמישהו מתיישב על הנדנדה, משקלו מושך את הדגלים והם מתרוממים והופכים לקירות של מעין בית, ותוך כדי כך מתגלה גם "הצד הסובייטי" שלהם.

ויטו אקונצ'י, אינסטנט בית 1980

ויטו אקונצ'י, אינסטנט בית 1980

ויטו אקונצ'י, אינסטנט בית 1980

2. ספרינגסטין אינו אלא

ובחזרה לספרינגסטין: ליבוביץ לא סתם מצטטת את הדגל, אלא משתמשת בו כמפתח צורני לדיוקן. על בסיס השורה של טשרניחובסקי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו"   אפשר לומר שספרינגסטין אינו אלא תבנית דגל מולדתו. לא רק רעיונית, אלא באופן הכי פיסי וחזותי. הוא לבוש ומאובזר בסמלים אמריקאיים בצבעי הדגל: ג'ינס כחול, טי שירט לבן, וכובע בייסבול אדום (זהו כנראה החפץ הלא ברור שמשתרבב לו מהכיס).

זאת ועוד. הפסים והכוכבים משמשים תיבת תהודה לדמות:
הפס האדום ממשיך את הגיטרה ואת כובע הבייסבול – מאופק עד אופק ועד אינסוף.
ולא במקרה ליבוביץ כללה בפריים רק פיסה של הדגל, רק שלושה כוכבים שמתחרזים עם הזווית של הזרוע ומלווים אותה כמו אדוות.
שאר הפסים, כמו טרמפולינה, נותנים מין קונטרה לדילוג.
אני מאד אוהבת את הצילום הזה בגלל הפורמליזם ומין קלאסיות שנובעת משלל חתכי הזהב של הקומפוזיציה אבל לא נכנס לזה עכשיו.

ברוס ספרינגסטין, תזכורת

3. והאקספרסיוניסטים

ליבוביץ הופכת את הקומפוזיציה ל"תיבת התהודה" גם בצילומים אחרים, אבל את האוסקר של ההדים לוקחים לעניות דעתי, האקספרסיוניסטים הגרמנים. הנה כמה דוגמאות:

צפורניים

סטיל מתוך "נוספרטו" הגירסה של מורנאו לדרקולה 1922

המוטיב החשוב בתמונה הוא הצפורניים המבעיתות, ואפשר לראות איך השלבים בסולם החבלים משמאל, ועוד יותר מהם – החבל המלופף על התורן שמימין – חוזרים על הצפרניים כמו הד ומגדילים את נוכחותן בתמונה.

*

נערה עם כדים

פול קליי, נערה עם כדים, 1910

מבחינת כתם וצבע – הכדים מטופלים בדיוק כמו הנערה עצמה. הם הדהוד של דמותה הנוכחית (וגם העתידית – אלה הכדים-דדים שעוד יצמחו לה. קליי אוהב לשחק בשטח שבין התמונה לשמה)

*

החפצים מאזינים

גבריאל מונתר, האזנה 1909

זו אחת התמונות הקיצוניות בגזרת "הסביבה כהד לדמות". החפצים כאן מצטרפים למעין דמות שהיא מעין צל חפצי, של הדמות האנושית:
הנקניקיות על הצלחת מקבילות לפיסת החולצה בתוך הז'קט.
הקופסא הכחולה היא גלגול-הדהוד של המלבן הירוק כהה (פפיון?) ליד הצוואר.
המנורה העומדת בצירוף האהיל של מנורת התקרה – משכפלים ביחד את הפרצוף של האיש, כולל הזקן הירוק.
תנועת ההאזנה של הדמות משוכפלת במעין אסמבלאז' (שילוב של כמה חפצים ליצירת אמנות אחת).

*

רגליים משוכלות

גבריאל מונתר, איש בכורסא 1913

אנני ליבוביץ', רוב ריינר, לוס אנג'לס 1989

מוקד התמונה של מונתר הן הרגליים המשוכלות של האיש, המשוכפלות בזעיר אנפין ובאופן קומי מעט, על ידי כלבי החרסינה בחזית השולחן.
מוקד התמונה של ליבוביץ הוא זנב הכלב המשוכל על רגלו, ומהדהד-מחקה באופן קומי את רגליו המשוכלות של האיש.

הדמיון בין הקומפוזיציות גרם לי לחוש כאילו פרצתי לתת מודע של אנני ליבוביץ. אני יודעת שזה מקרה, אבל זה בכל זאת הזוי: בשתיהן דלת משמאל, שולחן קטן במרכז שלימינו ולשמאלו שני כסאות. על הימני יושב גבר מזוקן בשיכול רגליים. אצל מונתר הכסא השמאלי ריק, אבל השמַטֶע הבהיר שמוטל עליו מזכיר את הכתם הבהיר של הכלב, התחליף לשני כלבי החרסינה של מונתר.
הנה בקטן (וקצת חתוך) שתוכלו להשוות.

המשך יבוא

*

לפרק הקודם – אנני ליבוביץ, דיאן ארבוס, אנדי וורהול

לפרק הבא – דיוויד לינץ' וחבורתו

עוד בסביבה:
גינה לאורפאוס
– על היחס הפיוטי-מצחיק-ארס-פואטי בין הציורים של פול קליי לשמותיהם

אמנות פלסטית ברשומון לקורסאווה

עוד על אקספרסיוניזם וצילום:
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

עוד על צילום:
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי, וגם – חמסין באושוויץ

יורם קופרמינץ – תערוכה

Read Full Post »

לא מזמן חזרתי מפנים בהזמנה, יום עיון בינלאומי שנערך בשנקר בנושא הדיוקן המוזמן. ההרצאה שלי, "אמבט החלב של וופי גולדברג, טיול ב12 תצלומי ידוענים של אנני ליבוביץ'" נדחסה בדוחק לסד הזמן. כאן בבלוג אין סיבה למהר, אפשר לפרוש אותה בנחת על פני 6 פוסטים. זה הראשון.

*

1.      דימויים במקום דמויות 

ראשית, כמה מילים על הפופ ארט, הטריטוריה האמנותית של ליבוביץ':

הפופ רואה את עצמו כהיסטוריה של תרבות.
אמן הפופ מצייר, משכפל, מעתיק – מוצרי תרבות.
האמן הוא מעין עיתונאי שמתעד את ההיסטוריה של תקופתו בלי להפלות בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. כלומר, מעמד שווה לבקבוק קוקה קולה, ציור של מאנה או דמות מפורסמת.
אמרו על אנדי וורהול (דמות מפתח בפופ ארט), שאילו כל התיעוד של השליש האחרון של המאה-העשרים היה נמחק באורח פלא, ורק יצירתו היתה שורדת, היה ניתן לשחזר על פיה את התרבות האמריקאית של תקופתו בשלמותה.

"וורהול ממלא את המוזיאונים ברפרודוקציות של מוצרי תרבות: בקבוקים, שטרי כסף, קופסאות מרק, פאות נכריות – כל המוצרים של תרבות הצריכה האמריקאית; הוא מציג את הדמויות המפורסמות של התקופה ומתעד את האירועים המרכזיים: אסונות טבע, אירועים פוליטיים (מהומות השחורים) ועוד. אך חשוב לזכור שוורהול אינו מתעד ישירות את האירועים או הדמויות עצמן, אלא את דימוייהם בתרבות. חומריו הם תצלומי עיתונים, תצלומי משטרה, קטעים מחדשות הטלוויזיה, פרסומות וכו'."
(מתוך ספרה המומלץ של טניה רינהרט "מקוביזם למדונה" שממנו נשאבו גם פרטים נוספים על הפופ)

העיקרון הזה של תיעוד דימויים במקום דמויות הוא כל כך מהותי לענייננו, שאני רוצה לחדד אותו קצת גם מהכיוון ההפוך:
הצלמת המופלאה דיאן ארבוס, האנטיתזה המוחלטת לליבוביץ, אמרה פעם ש"כולנו מתחפשים כדי לסמן לעולם מה לחשוב עלינו, אבל יש פער בין מה שאתה רוצה שאנשים יידעו עליך ומה שאינך יכול למנוע מאנשים לדעת עליך…"
זה מה שארבוס צילמה. "הפער בין כוונה לאפקט" היא קראה לזה. למשל:

דיאן ארבוס: מיי ווסט 1965 פצצת מין ושנינה  ("יש לך אקדח בכיס, או שאתה סתם שמח לראות אותי?") שנולדה עוד במאה התשע עשרה.

ליבוביץ לעומתה, אינה מתעניינת בפערים, היא מתנהלת בתוך פני השטח של הדימוי.
יכולתי לכתוב פוסט שלם על ההבדל בין צילומי העשירים והמפורסמים של ליבוביץ וארבוס, אבל די בשתי תמונות, כרגע, ללא מילים:

אנני ליבוביץ': איוונה ודונלד טרמאפ, מלון פלאזה, ניו יורק 1988. (לחצו פעמיים להגדלה)

דיאן ארבוס, 1969: ז'קלין סוזאן ובעלה אירווינג מנספילד בחדרם במלון "בוורלי הילס", אחרי שנכנסו לספר השיאים של גינס על מכירת 6.8 מליון עותקים של הספר "עמק הבובות" תוך חצי שנה. (לחצו פעמיים להגדלה)

*

2. אנדי וורהול

אנני ליבוביץ: אנדי וורהול, 1976. (לחצו פעמיים להגדלה)

ליבוביץ' מצלמת את וורהול כ"עיתונאי תרבות". הוא מביט בנו ישירות וגם דרך המצלמה. יש לו טייפ מתחת לבית השחי ועיתון בכיס, והאביזרים האלה יוצרים (בעזרת זווית היד) מעין מעגל תקשורת, אוטונומי, סגור. הוא עומד על ריבועי דשא על רקע נייר תכלכל, מעין שמיים שמוצמדים לקיר ירקרק. כלומר לא בתוך טבע, אלא בתוך אינסטנט טבע, דימוי שאורגן בחופזה.

ליבוביץ מכסה את המציאות ובו בזמן היא מפנה תשומת לב לכיסוי, לעטיפה, כשהיא חושפת את הגאפה טייפ שמצמיד את הנייר לקיר, את שוליו החתוכים בגסות ואת "התפרים" של ריבועי הדשא. כלומר, פושטיות של חפצי יומיום וייצור תעשייתי. מהירות ואורבניות של השתמש וזרוק.

אבל יש כאן עוד עניין. היד הזאת התחובה למעיל, מה היא אומרת לכם? הלא זאת הפוזה האיקונית של נפולאון. הנה הוא בדיוקן תקופתי של ז'אק לואי דויד:

נפולאון בחדר העבודה שלו בטווילרי, ז'אק לואי דויד 1812. (לחצו פעמיים להגדלה)

נפולאון לבוש מדים ועטור אותות, פניו מופנים אלינו וידו תחובה בדש מעילו. ובמבט נוסף – גם החדר וגם הופעתו האישית אינם ייצוגיים: החפת לא מכופתר עד הסוף, הגרביים קצת נוזלים, השיער לא מסורק. ניירות נושרים מהשולחן ומתגוללים על השטיח המעוך, מהנר נותר רק בדל, ושעון הקיר מורה על 4.13 לפנות בוקר.
כל הראיות הללו מצביעות על לילה ללא שינה שבו שקד נפולאון על כתיבת הרפורמה החוקית שלו, הידועה בשם קוד נפולאון. הקוד קבע שכל בני-האדם נולדו שווים ובעלי זכות לרכוש (כולל יהודים, דרך אגב) והשפעתו חרגה הרבה מעבר לגבולות צרפת. הן בזכות הקיצור והבהירות והן בזכות הכיבושים של נפולאון שהפיצו אותו ברחבי אירופה.

אני לא יכולה להוכיח את זה כמובן, אבל כבלשית תמונות ותודעה אני מוכנה להישבע שגלילי הנייר, ובייחוד זה שלמטה משמאל, ששם הצייר כתוב עליו, היוו השראה לרקע הנייר של ליבוביץ', כשם שהשטיח הירוק הסתור היווה השראה לאינסטנט-דשא.

זאת ועוד: גם וורהול של ליבוביץ', כמו נפולאון, פרוע (קווצת השיער מזדקרת מן "השביל בצד"), לבוש במכנסיים מקומטים ובווסט לא מכופתר עד הסוף, במין מחווה מודעת-או-לא לז'אק לואי דויד. זה לא רק דיוקן של "מתעד תרבות", אלא של נפולאון של הפופ ארט, הכובש והמחוקק. והפופ ארט אגב, קשור בטבורו, גם לדמוקרטיה וגם לרכוש:
באשר לדמוקרטיה – פלישת התרבות הפופולרית למקדשי האמנות הרתיחה את החוקרים ואת המבקרים שהתריעו על "פלישת לועסי המסטיק לחלל הגלריות" (מקס קוזלוף, והוא לא היה היחיד).
ובאשר לרכוש – פופ ארט כידוע, זה הכי על שיווק וצריכה.

אני מכירה את התמונות של ליבוביץ כבר שנים, אבל רק בזמן שהכנתי את ההרצאה פתאום קלטתי עד כמה היא מחוברת לתולדות האמנות. ולא רק כ"אוסף של תוצרי תרבות" כפי שמקובל בפופ ארט. למשל:

רוי ליכטנשטיין, Femme au Chapeau (בעקבות פיקסו) 1962

על כל ציטוט גלוי כמו זה שלמעלה,  יש ללבוביץ כמה וכמה ציטוטים מובלעים ולא בהכרח מודעים, שמגבים את העבודה שלה מבחינה צורנית ותכנית.

לפרק הבא בסדרה

*

עוד על צילום בבלוג זה:
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי, וגם – חמסין באושוויץ

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

עוד על פופ ארט

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

Read Full Post »

פרנסיסקו דה גויה, דון מנואל אוסוריו מנריקה דה סוניגה

זהו דון מנואל אוסוריו מנריקה דה סוניגה, בנו של רוזן אלטמירה, כפי שצוייר בידי פרנסיסקו גויה. גיליתי אותו בספר אמנות מצהיב אי-אז בילדותי והוא עדיין צובט את לבי, הילד הזה שעומד בין הכלוב לשלושת החתולים שלוטשים עיניים מהופנטות בעקעק המאולף שלו.

גויה צייר כמה וכמה דיוקאנות של ילדים, בדרך כלל בחברת חיות מחמד או צעצועים; קחו את הדיוקן המשפחתי של הדוכס מאוסונה למשל: ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. אחד הבנים מחזיק מעין סוס משחק ושוט, לאחיו יש מרכבת צעצוע. שני כלבלבים, אחד רובץ מלפנים ואחד מציץ מבין שתי הילדות, שכל אחת מהן אוחזת במניפה סגורה. הקטנה יותר מחזיקה גם אגס, וביד שאחותה נותנת לאב יש גם סביבון.

פרנסיסקו גויה, משפחת הדוכס אוסונה. לחצו פעמיים להגדלה!

התמונה אמנם פרונטלית ומבוימת אבל את ההעמדה המלאכותית מאזנות נגיעות של חיים – הסביבון שהילדה סירבה מן הסתם להפרד ממנו כשנדרשה לתת יד לאב (או אולי להפך, היא היתה אמורה להציג את הסביבון והתעקשה לתת יד לאביה, שגופו אמנם נוטה לעברה בגוננות). את המגע הקומי מספקים הכלבלבים. זה שמפנה את אחוריו לצייר, וחברו שמציץ מן האפלולית במין חיקוי של בני המשפחה.

פרנסיסקו גויה, משפחת הדוכס מאוסונה, כלבלבים, כלומר פרט

הדיוקן של מנואל אוסוריו מנריקה דה סוניגה הוא שונה בתכלית. יש בו שלוש קומות:
בקומה העליונה גרה התמימות: פניו המוארים המתוקים וכבדי הראש של הילד המביט נכחו ואינו מודע כלל לדרמה המתרקמת לרגליו.
בקומה האמצעית, כלומר במרכז התמונה גר הממסד: האבנט שמהדק את הבגד למקומו ופיסת החוט הכובלת את העקעק. מנואל מחזיק-מציג את החוט בתשומת לב רבה, כאילו זו חזות הכל (כך מחזיק גם הילד של אוסונה בחוט המרכבה, אבל שם זה נבלע בשפע הפרטים וכיווני הצעצועים).
ולמטה במרתף, בתת-מודע: אימה ואפלה.

הפיצול בין הקומות מטריד, וגם הצפיפות בחלק התחתון של הדיוקן; הילד דחוק בין החתולים לבין הכלוב. העקעק קרוב לחתולים עד כדי התגרות. הכל על פי תהום כל כך, וחסר מודעות. זה לא דומה לציור של Eglon Hendrick van der Neer (המאה ה17) שבו הילדה מפקירה את הציפור בבת צחוק זדונית.

Eglon Hendrick van der Neer

אצל גויה זה לא תעלול של הילד. אלה המבוגרים שביימו את התמונה, שהפקירו את הציפור, כלומר את הילד, כי גם הוא כמו העקעק לא שם לב למה שמתרקם מתחת לחוטמו, וכמו שקורה הרבה פעמים בנסיבות כאלה, האביזרים זולגים לתוך הדיוקן, כלומר המטונימיה (כל מה שמקיף את הילד) הופך למטפורה, למעין שיקוף של הילד: גם הציפורים שבכלוב (המונח על הרצפה משום מה, בטריטוריה של החתולים), וגם העקעק הקשור הם בעצם הילד. זה דיוקן של סכנה וסוד, ותוסיפו לזה את הפתק שהעקעק מחזיק במקורו, עם ציור מטושטש של כנפיים או של נוף, שמתחתיו משורבטות כמה מילים. זה תמיד נראה לי כמו פרט חלומי, מסר שהילד מחמיץ כי הוא מביט לאן שאמרו לו.

כשגדלתי גיליתי לאכזבתי שהפתק הוא מעין כרטיס ביקור עם פרטי הצייר, או הילד, כבר שכחתי מי. באתר של המטרופוליטן גיליתי עוד כמה דברים על הציור:

באמנות הנוצרית ציפורים מסמלות בדרך כלל את הנשמה, באמנות הברוק ציפורים בכלוב מסמלות תמימות… [ציפור = נשמה זה טבעי, אבל התמימות כציפור בכלוב היא דימוי מזעזע גם בלי קשר לדיוקן. ולבסוף:] "ייתכן שהדיוקן צויר אחרי מות הילד ב-1792. הטון הקודר אופייני ליצירתו של גויה בשנות התשעים.
(מתוך האתר של המטרופוליטן. ההערה בחום שלי.)

"צויר אחרי מות הילד". זה מבהיר הכל. את תחושת הפגיעוּת והסכנה ואת האפלה שאופפת את הדיוקן, שמצייר לא רק את ההווה אלא את העתיד. (לא יודעת מה זה העצב הזה שניגר ממני לאחרונה, מקווה שכיוון הרוח ישתנה בקרוב).

*

מן הדלת השמאלית מופיע הילד המת עם החתול. הילד לבוש בגדי לבן של סעודת הקודש הראשונה, וכתר ורדים לבנים בראשו. בפניו, פני שעווה צבועה, מתבלטות עיניו ושפתיו כחבצלת מיובשת. הוא נושא בידו נר נשמה קלוע ופלצור ארוך, שזור פרחי זהב. החתול כחול ושני כתמי דם ענקיים על חזהו הלבן-אפור ובראשו. הם מתקדמים לעבר קהל הצופים. הילד מוביל את החתול באחת מכפותיו.

(מתוך הוראות הבמה של המחזה "ככלות חמש שנים" של לורקה, תרגמה רנה לטווין).

הילדים המתים מתוך "הילד חולם" של חנוך לוין. לכל אחד מהילדים המתים יש "חפץ מעבר" מחייו הקודמים: יד של בובה, שבשבת, ספר ישן, חליל…

הילדים המתים מתוך "הילד חולם" של חנוך לוין

*
עוד פוסטים על ילדוּת

*********************************

ובלי שום קשר – הפרפורמר האנושי יוצא לסיבוב שני.

סדנת מחקר מעשי לרקדנים ויוצרים-מופיעים בהנחיית שרון צוקרמן ויזר.

פרטים: 03-5469876, zuckerman.sharon@gmail.com

Read Full Post »

ברבורי הבר של אנדרסן. איור: מרג'ה

זה הפוסט השני שלי על ברבורי הבר של אנדרסן: על הסיפור ועל איוריו של מרג'ה. מומלץ לקרוא קודם את הראשון.

חבל ש"בילוש תמונות" אינו מקצוע מוכר. הייתי עושה קריירה. תוך כדי תהיות על המקור הנוצרי של האיורים התחלתי להתבונן באם החורגת, באיור שבו היא משליכה שלוש קרפדות לאמבט של הנערה ומצווה עליהן לקפוץ על ראשה, על פניה ועל לבה כדי לטמטם, לכער ולהבעית אותה. שמתי לב שמרג'ה קירפד את האם החורגת. האבעבועות שמנמרות את עורן של הקרפדות זהות לפנינים שמעטרות את כיסוי הראש של המלכה ואת כתרה. בעודי מתבוננת היתה לי תחושה משונה של דז'ה ווּ. מלכתחילה היה משהו מסתורי באיורים, תחושה של תת מודע שחותרת תחת הדקורטיביות והמתיקות. זה הטריד אותי מאז שהתבוננתי בהם לראשונה, אולי עוד בילדות. ועכשיו זה זמזם כמו מגלה מתכות. ראיתי כבר את התמונה הזאת. תשפטו בעצמכם:

האם החורגת מכשפת את הקרפדות. איור: מרג'ה, ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.

הסקיצה של וולט דיסני לאם החורגת של שלגיה

זה הכי גלוי. אבל יש עוד.

הגיבורות אמנם שונות. אחת שחורה אחת בלונדינית. שלגיה יותר מסורקת ויש לה קשת שיער. אבל למעט הצווארון, לשמלותיהן יש גזרה זהה.

גיבורת "ברבורי הבר", אייר מרג'ה

שלגייה, וולט דיסני

והנה עוד צמד, שוכבות.

איור: מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר". הצהובים סביב הן הגחליליות ידידותיה.

שלגיה ביער. וולט דיסני.

וישנה גם התמונה המוזרה של המפגש עם הזקנה הטובה המתגלה מאוחר יותר כפייה יפהפייה שמדריכה אותה בגאולת אחיה. אצל אנדרסן כתוב שהיא כיבדה אותה בגרגרים. בעיבוד הנוכחי כתוב שהיה לה סל פירות. אבל הסצנה הזאת היא כמו סצנת התפוח בשלגייה, רק מטוהרת מרוע. וזה מאד משונה. ואגב, שימו לב איך שני העצים מאחור הם בעצם הדים של הגיבורות. הגזע העבה והנוטה של הזקנה (שגרסת צל של פניה מצוירת בכתמי קליפתו) לעומת הענף הדק יותר המחקה את תנוחת הנערה. גם אצל דיסני העצים הם חלק מהאישיות. בפוסט שכתבה איריס קובליו על סצנת התפוח, אפשר לראות איך שלגייה דוחה אותו, אבל העץ שמייצג את הצד המתפתה כבר נרכן אליו בלהיטות.

מפגש עם הפיה המחופשת לזקנה. איור: מרג'ה, ברבורי הבר.

שלגייה מקבלת את התפוח. וולט דיסני.

הו, זה גרם לי לקדחת מחשבות; ייתכן כמובן שמרג'ה היה סתם עצלן וגנב. האם הדמיון בין האמהות החורגות יכול להיות לא מודע? והתחלתי לחשוב על הזיקות בין הסיפורים. לאו דווקא דיסני. בין שלגיה לברבורי הבר. יש דמיון בין הילדה עם הגמדים לילדה עם הנסיכים. דמיון מהופך, מתעתע. האחת ניצלת בעזרת חבורת גברים קטנים, האחרת מצילה חבורה של גברים צעירים.

עילפון בין נסיכים. איור: מרג'ה, ברבורי הבר

עילפון בין גמדים. איור לשלגייה מכתב יד איסלנדי מהמאה השמונה עשרה.

וזה לא נגמר בזה. האם החורגת המנסה לכער את הנערה, באמת דומה לאמה של שלגיה. וכשהגיבורה של אנדרסן ממשיכה לארוג את הכותנות שלה בתא הנידונות, העכברים עוזרים לה, וציפור טרד מזמרת על החלון כדי להצהיל את רוחה, ממש כמו בסרט של דיסני. וכשחזרתי אל הגרסאות של האחים גרים לסיפור, בכלל נפלתי מהכסא. ב"שנים עשר האחים" לפני שהאחים הופכים לעורבים הם חיים יחד בבקתה בלב יער. כל בוקר הם יוצאים לציד והאח הקטן משמש כעקרת הבית. כשהאחות מגיעה היא עוזרת לו בבישולים ובנקיונות ואחר כך מחליפה אותו. ב"שבעת העורבים", מקבל את פני הגיבורה גמד שעורך על שולחן שבע צלחות קטנות ושבע כוסות קטנות, והיא טועמת פרוסונת מכל צלחת ולגימונת מכל כוס. וב"ששת הברבורים" היא בורחת ליער ומוצאת בקתה ובה שש מיטות קטנות. וכל הנסיכים-מלכים האלה, שמתאהבים בבחורות אילמות (במקרה של ברבורי הבר) ומעולפות (שלגיה) וישנות (אי אפשר להגיד את זה בלי להזכיר את היפהפייה הנרדמת) עניין שעושה לי צמרמורת.

אולי מרג'ה הכיר את הסיפורים האלה מילדות. אולי הכל התבלבל ונטמע לו. ואולי יש כאן פרשנות מודעת, נועזת? אין לי מושג. אני בטוחה שלזיקות בין הסיפורים יש עוד עומק נסתר.

ברבורי הבר: המלך מוביל את כלתו לחדר הסרפדים שהכין לה. איור: מרג'ה (ושוב התנצלות על האיכות האיומה של התמונות!)

ומעבר לשלגיה – עוד שתי הערות לסיום:

אני חושבת שאם הייתי צריכה לבחור איור אחד, זה האיור שהכי נוגע לי. מכל מיני טעמים: הירוק המהבהב המסתורי הממזג בין חוץ לפנים, המחווה הנדיבה של המלך, הניגוד בין המחלצות לכותנות העלים, וגם החור בצורת לב שבכסא. בכוונה או שלא בכוונה – המלך מצביע עליו, ולא ברור אם הוא מצביע על הריקנות והכאב של הלב או מציע לה מרפא של בית ואהבה.

ואף פעם לא מצליחים לתקן עד הסוף. תמיד נשאר שרוול חסר. כנף במקום זרוע. כמו בסיפור. העיבוד של גולדן אמנם מחק את הדימוי המצחיק בפיכחונו הטכני ובו בזמן טעון ומסתורי כמו שורה של שיר או חלום. את הנסיך בעל כנף הברבור המאחד נכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זקן או תאומים סיאמיים) ועוצמה. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אַסֶמבְּלַאז' * של אברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה הא-סימטרית שלו, ותחושה של מוטציה, ניסוי שהשתבש.

* אַסֶמבְּלַאז' – טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי.

.

לפוסט הקודם על ברבורי הבר: האדם הוא שילוב בין ציפור לצמח

*

מבצע יום במתנה נמשך

וכמו תמיד ספריית גן לוינסקי זקוקה למתנדבים מן השורה
ולאנשים שמוכנים לתרום שעת סיפור (כלומר לבוא ולספר לילדים).
אתם מוזמנים לפנות לlior.waterman@gmail.com

Read Full Post »

אתם לא תאמינו מה גיליתי באיורים של מרג'ה ל"ברבורי הבר"…

אבל נתחיל מהתחלה:  "ברבורי הבר" של אנדרסן מורכב למעשה, משלושה סיפורים שונים של האחים גרים: "שנים-עשר האחים", "שבעת העורבים", ו"ששת הברבורים". כל אחד מהם לא נופל מהמרקחת של אנדרסן, ובחרתי בו הפעם רק בזכות האיורים שעשו עלי רושם עז בילדותי. רציתי לבדוק מה היה שם. למי שלא זוכר – גיבורת הסיפור היא נסיכה שאמה החורגת הפכה את אחד עשר אחיה לברבורים. כדי לגאול אותם מהכישוף היא צריכה לארוג להם כותנות מסירפדים צורבים, ואסור לה להוציא הגה; כל מילה תינעץ בלבם כמו פיגיון. היא ממשיכה לשתוק גם כשמלך  ש"צד" אותה ביער מתאהב בה ונושא אותה לאישה, וגם כשהיא נידונה למוות כמכשפה. בדרך למוקד היא ממשיכה לארוג את הכותנות. המון זועם תוקף אותה, ואז יורדים מן השמיים אחד עשר ברבורים חבושים בכתרי זהב ומעופפים סביבה. האישה הצעירה משליכה עליהם את הכותנות שארגה והם חוזרים ולובשים את דמותם האנושית. כולם, למעט האח הקטן. בכותונת שלו חסר שרוול שלא הספיקה לארוג, ובמקום אחת הזרועות נותרת כנף.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. הגיבורה עם אחיה הקטן. האח הקטן הוא הקרוב לה ביותר. הוא מצל על ראשה כשאחיו נושאים אותה בערסל אל מעבר לים, והוא מרפא את פצעיה בדמעותיו.

זאוס בא אל לדה בדמות ברבור ושכב איתה (יש אומרים "אנס", אבל זו בבירור לא תמונה של אונס. לפי המחזה של ז'ירודו "אמפיטריון" - זאוס בא אל כל אישה בדמות הפנטסיה המינית שלה).

אז מה היה שם באיורים של מרג'ה (מאייר איטלקי, 1983-1912) שהילך עלי קסם כזה?
לפני כך וכך שנים (כלומר אחרי הילדות ולפני שהפסקתי לחשוב באו-או) הייתי פוסלת אותם מראש כקיטש. אבל מאז הצטיידתי במשהו כמו "משקפי לילה" נגד החושך של תיוגים אוטומטיים. אם הילדה התרגשה, שווה לבדוק ממה. מהמתיקות? הדקורטיביות? ודאי, אבל לא רק, ואפילו לא העיקר. חושניות? כן, קצת; התמונה למעלה היא הגירסה לילדים של פרשת לדה והברבור.
אבל שימו לב לענף המתקמר מעל לראשה של הילדה ומהווה ספק תקריב, ספק "הד" של צוואר הברבור והיד המלטפת. זוהי הגדלה של החלל דמוי העין או הדמעה שהוא המרכז הרגשי של התמונה.

*

כשהזכרתי את אחד עשר הברבורים בתגובה לפוסט הקודם, שאל ע', אחד מיקירי הבלוג: למה אחד עשר? לא שנים עשר? והתשובה, קצת במאוחר: השנים עשר כולל את הנסיכה, ביחד הם חלקים של אותה דמות, אותו שלם. זאת וריאציה על "ששת הברבורים" של האחים גרים: שם השלם הוא שבעה כולל האחות.
והדמות המפורקת הזאת היא בצרות מרגע שהאב נושא אישה חדשה: האם החורגת ממלאת את ספלי הבנים בחול ואומרת להם לדמיין שזאת עוגה. לאחר מכן היא מרבה כל כך להשחיר אותם בעיני האב שהוא נוטש אותם ושוכח מקיומם.
מבחינה רגשית ומנטלית המצב ברור: כשלא מקבלים משהו מזין בבית, שלא לומר אוהב ומפנק, עוברים בלית ברירה לחיות בדמיון, כלומר מתנתקים מן הקרקע והופכים לברבורים עם כתרים.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. זאת תמונת השער של הסיפור. הכיתוב ברוסית נדמה לי: כיוון שהספר שברשותי מודפס באופן מחפיר, העדפתי להסתמך על תמונות מהאינטרנט במידת האפשר.

זוהי כאמור, תמונת השער. דקורטיבית כמו שרשרת לסוכה, אבל שימו לב באיזו קלילות מרג'ה מקשר בין הילדה לאחֶיה: תנוחת הזרועות-ידיים שלה "מתחרזת" עם העיקול של צווארי הברבורים. זהב שערה מתחרז עם כתרי הזהב שלהם. וגם בסיפור אגב, יש קישור מובהק: כשהאם החורגת מכשפת את הנסיכים היא אומרת: "עופו לכם בדמות ציפורים גדולות שאין להן קול."*** ובהמשך גם האחות מאבדת את קולה (אסור לה להוציא הגה עד סוף המלאכה). בעלה "צד" אותה ביער כאילו היתה ברבור.

ובחזרה לאיור: מוצא חן בעיני במיוחד, השילוב של הכותנת המוטלת על ברכיה עם הזמורות הצומחות מהקרקע היוצר מעין ציפור ירוקה עמומה, לא מודעת, עם שתי רגליים וכנף.
הציפור הירוקה הזאת הזכירה לי את פרויד ואת זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י שהוא מנתח. ליאונרדו דה וינצ'י שילב את הזיכרון בתוך חיבור מדעי על מעוף העיט:

דומה כי כבר קודם נגזר עלי לעסוק עיסוק יסודי בעיט [כותב ליאונרדו] שכן עולה בדעתי מעשה משחר ילדותי, כאשר עוד שכבתי בעריסה – מעשה בעיט שירד אלי, פתח לי בזנבו את פי, ופעמים רבות דחף בזנבו זה על שפתי.

ובלי להיכנס לפרשנות – פרויד מקשר את הזיכרון בין השאר, לציור של ליאונרדו, שבו רואים את מרים יושבת על ברכי אמהּ, חנה הקדושה, ואוחזת בישוע הקטן המשחק עם טלה. אני מביאה את הציור לא רק בגלל הקומפוזיציה הזורמת והמקומרת האופיינית לרבים מאיורי "ברבורי הבר", אלא בגלל תוספת מאוחרת למאמר, תגלית של אוסקר פפיסטר, כומר שוויצרי שהיה ידיד ותלמיד של פרויד: פפיסטר מצא את העיט בתמונה! "מצא" כמו ב"ציור השבועי לילד" ב"ידיעות אחרונות": שוכב על גבו על ברכי מרים, מקורו כמעט מאחורי גבה, וקצה זנבו ממוקם בדיוק מול פי הילד.

ליאונרדו דה וינצ'י: חנה הקדושה (סבתא של ישו), מרים, ישוע הקטן וטלה

שרטוט המראה את העיט שחשף פפיסטר, המכניס את קצה זנבו לפי ישוע הקטן

הנסיכה היא החלק הפחות פגוע באישיות המשותפת. היא זכתה ליותר אהבה מאביה. לא רק אצל אנדרסן; ב"שנים עשר האחים" האב זומם להרוג את בניו כדי שיוכל להוריש את כל רכושו לבתו, וב"שבעת העורבים" האב הוא זה שמקלל ומכשף את הבנים, מרוב כעס שאיחרו להביא מי טבילה לאחותם. האהבה מחברת את הילדה-נערה-אישה לאדמה, נותנת לה שורשים. ב"שנים עשר האחים" וב"ששת הברבורים" היא מתגוררת על עץ. גם את אובדן הקול אגב, אפשר לפרש כשתיקה צמחית. ובכל מקרה, "העוצמה הצמחית" שלה היא כל כך גדולה, ששלוש הקרפדות שהאם החורגת מגניבה לאמבטיה שלה, כדי שיכערו, יטמטמו ויסייטו אותה, הופכות לפרחי פרג ברגע שהיא נכנסת למים. הכוח הזה גם מאפשר לה לשקם את החלק הפגוע בעזרת צמחים: סירפדים במקרה של אנדרסן, פרחי אסתר ב"ששת הברבורים".

ברבורים הם אנשים שניתקו מהקרקע, כדי להחזיר אותם אליה, הם זקוקים לשורשים, כלומר למנה גדושה של צמחיוּת. כי אדם (מאוזן) הוא ממוצע בין צמח וציפור.

הקרפדות הפכו לפרגים ברגע שגופה נגע במים. איור של מרג'ה ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.

הסירפדים הם תוספת של אנדרסן לסיפור. הוא האמין, או אולי ידע, ששינוי כרוך בכאב. ב"שבעת העורבים" דרך אגב, הנערה חותכת את אצבעה כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו כלואים אחיה העורבים.

*

הקישור בין כאב לגאולה, מיובא גם מהנצרות כמובן. "ברבורי הבר" הוא סיפור לגמרי נוצרי: האחות הטובה היא לא רק קדושה מעונה, אלא ישו נשי. היא סובלת כדי לגאול אחרים. לפי ההוראות המדויקות שהיא מקבלת מן הקוסמת הטובה, עליה לנפץ את הסירפדים ברגליה לפני שהיא מתחילה לארוג אותם בידיה, כך שגם רגליה וגם ידיה נפצעות כמו ידיו ורגליו של ישו על הצלב. בסוף הסיפור, מצמיחים הזרדים של המוקד שושנים אדומות. מעל לשושנים פורח פרח אחד "צחור מאין כמוהו ונוצץ כמו כוכב". וסך הכל הוא מין נס נס נוצרי טיפוסי, שבו האדום מסמל את הכאב והדם, הלובן מסמל את הטוהר, והכוכב את ישו כמובן, "נצנץ נצנץ כוכב קטן", כמו ששרים בחג המולד. כשמניחים את הפרח-הכוכב על חזהּ של הנערה המתעלפת היא קמה לתחייה. (ב"שנים עשר האחים" אגב, יש לאחות הקטנה כוכב על המצח.)

*

ובהמשך לכל מה שנאמר עד כה – חשבתי שהאיורים מבוססים על אמנות נוצרית. זו היתה ההשערה שלי בהתחלה, שהם שואבים את כוחם מסצנות מַפְתֵחַ נוצריות שמרג'ה האיטלקי ספג והחדיר לציורים, במודע או שלא במודע.

האיור שלמעלה מתאר את רגע השיא של הסיפור, שבו הברבורים יורדים להגן על אחותם מזעם ההמון, והיא משליכה עליהם את הכותנות שארגה. זו דוגמא נהדרת לאיכויות של מרג'ה: איור שטוח ודקורטיבי מצד אחד, כמעט כמו מגזרת נייר עם דוגמא חוזרת של ברבורים מכונפים ונסיכים תאומים עגולי לחיים והדורים, ובו בזמן זוהי גם סצנה מלאה תנועה ותנופה ורגש של נס. הכידון של החייל שחותך את הקומפוזיציה קשור להוויה החצויה של הנסיכים, כמו גם לצלב שהוא יוצר עם גוף הנידונה, הקדושה המעונה הלובשת שק בדרך למוקד.

בדרך למוקד. מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן

התכוונתי לחפש מקורות נוצריים לאיורים. להשוות למשל בין תמונות ישו המובל לצלב לתמונת הגיבורה בדרך למוקד. הניגוד בין פניה השלווים לנציג ההמון הזועם, הזכיר לי את התמונה הזאת של בוש.

פני ההמון הגסים לעומת פניהם השלווים של ישו ושל ורוניקה שניגבה את פניו במטפחת וקלסתרו הוטבע עליה (למטה בפינה).

הקומפוזיציה אמנם, מאד שונה, אבל תיארתי לעצמי שהניגוד הזה בין פראות וגסות לשלווה, מופיע גם בווריאציות נוספות. התכוונתי לחפש אותן, כשמשהו אחר לגמרי תפס את תשומת לבי…

*

קוראים יקרים, איתכם הסליחה שאני מפסיקה בשיא המתח, אבל כיוון שעברתי כבר את ה-1100 מילים, אנהג כמו שהרזד (היא שחרזדה) ואשמור את הסקופ שלי ללילה הבא…

*

*** הציטוט הוא מסיפורו המקורי של אנדרסן, לא מן העיבוד המפוקפק של ש. גולדן את ימימה טשרנוביץ'. אין לי מושג מה חלקו של כל אחד מהם בעיוות. אפילו את הכנף החסרה הנהדרת הם העלימו ברגע האחרון. אבל על כך, בפעם הבאה.

*

עוד על אגדות ואיורים ואמנות

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

הרהורים על איורים

ועוד ועוד

*

אתר עם עבודות של מרג'ה

*

וכפפה שאני משליכה: השנה ייצא סוף סוף "סיפורים יכולים להציל" ספר שכתבתי בהזמנת סל תרבות על אגדות אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה, ואחרים. הספר הזה הוא רק מתאבן וקצה קצה הקרחון. בעצם יכולתי (וגם הייתי רוצה) לכתוב ספר שלם על כל אחד מהם, או סדרת מאמרים, או… אז אם מישהו רוצה להזמין אותם, הוא מוזמן לפנות אלי.

*

ומבצע יום במתנה נמשך

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 808 שכבר עוקבים אחריו