Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘מה אומרים האיורים?’ Category

זהו החלק השלישי והאחרון של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".

כדאי להתחיל מהתחלה.

לחלק הראשון: עולמה של חנה'לה

לחלק השני: איך מציירים אור?

ורק אחר כך ילדה ואמנית:

*

הרצף ושברו

מלאכת האיור אינה תרגום משפה לשפה… אמנות המילים משתרעת ומתפענחת על ציר של זמן – טפח אחר טפח – ואילו הציור מתגלה בשלמותו לעין המתבונן. (אורה איתן)

התובנה הזאת של איתן, אינה מתייחסת רק להבדלים בין חוויית הקריאה לחוויית ההתבוננות. היא חושפת גישה לרצף; אין רצף באיורים של איתן לחנה'לה. אין תודעת-על שמנטרת ומנווטת את האינפורמציה המנטלית והרגשית.

כדי להסביר את הקביעה, נחזור רגע להחלטה לאייר את חנה'לה בכתמים ללא קווי מתאר. בגירסה האנגלית יש קצת קווי מתאר פתוחים ומרומזים בקצות הידיים והרגליים, אבל שמלת השבת שומרת על טוהר הכתם, למעט חריגה אחת: כשחנה'לה מרחיקה את זוזי הכלב, איתן מקיפה את השמלה בקווים אדומים המתפרשים מיד כגבולות "אין כניסה לכלבים".
מאַייר בשיטת הרצף (של סילברסטיין נניח, או אנתוני בראון), היה נאחז בזיקה בין האיסור לקווי המתאר והופך אותה לסימן מוסכם בשפה האיורית: כלומר, גם הרחקתה של עדנה הפרה היתה מתוארת באותה צורה. מה עוד שחנה'לה עצמה משתמשת באותן מילים: "לא, זוזי, עכשיו אסור, השמלה תתלכלך", ו"לא, עדנה, עכשיו אסור, השמלה תתלכלך".
אבל בשביל איתן, שחושבת בתמונות, כל מפגש הוא יחיד ומיוחד. כל דחייה היא שונה; במפגש עם הפרה זונחת איתן את קווי המתאר לטובת הסימטריה ההפוכה של הדחייה והעלבון: גם חנה'לה וגם הפרה מַפנות את ראשן זו מזו, המרחק ביניהן גדול ככל האפשר.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית: קווי המתאר האדומים כגבולות אין כניסה. (וסליחה על איכות הסריקה)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית: הסימטריה ההפוכה של הדחייה והעלבון.

.

ואפשר רק להמשיך ולפנטז מה היה מאייר אחר, בשיטת הרצף, עושה עם הגילוי של איתן (ראו בחלק הראשון), שהשק העגול של הפחמי הוא בעצם החלק המשלים, האפל, של הירח.

איתן לא נאחזת. הנאמנות שלה לָרגע היא ילדותית – מחויבות לרצף כרוכה בדחיית סיפוקים – ואמנותית כאחת. זה סוג של אתיקה ששומרת על דחיסות ומין כאוטיות של תת-מודע. זו הסיבה שקשה לכתוב על האיורים. הרבה ממה שמתרחש בהם קורה מעֵבֶר למילים.

*

דבר והיפוכו

קריאה בלתי אמצעית, בלתי מתווכת או לא מוערת היא תנאי הכרחי ליכולתי למצוא את דרכי כמאיירת … ניתוח טקסטים באמצעות מלים יוצר עבורי מסך על גבי מסך, המסתירים מפני את המשמעות הראשונית, בטרם ההגדרה, של הדברים.

כשאני מאיירת, אני תמיד כאילו גם שואלת איזו שאלה, זאת אומרת, יש איזה נושא בתחום החזותי המעסיק אותי. זה יכול להיות יחסים של שטח וקו, או יחסים של אור ונפחים, בעיות כאלה. הן מתחילות פתאום להעסיק אותי ואני בודקת אותן. ואז אני מנסה למצוא את החיבור הנכון בין הסיפור לבין מה שאני מחפשת.*

* המאייר הישראלי היחיד שעולה בדעתי (מרית) שפעל בשיטה דומה, הוא הכוריאוגרף עמוס חץ. איוריו ל"הזמיר" של אנדרסן, בתרגומו הנהדר של נתן אלתרמן הם מעין מסה על תורת הקומפוזיציה.

בציטוט הראשון מבטאת איתן כמיהה לשמר – ואולי לחזור – לראשוניות, לעוצמה החושית והרגשית של הילדות. והאמנות של איתן אמנם נטועה בילדות (שבה היא היתה אורה זנדהאוז, שפירושו בית-חול ובעצם ארמון חול, כך נקראים בתי החול של ילדים על שפת הים). אפילו כשהיא מדברת על אמצעי הביטוי העומדים לרשותה, היא משווה את עצמה בלי משים לילד בחנות צעצועים. חנה'לה היא לא רק ארכיטיפ של ילדות בשבילה; קסם המפגש בגיל ארבע הפך למודל וקנה-מידה לחוויה אמנותית. (ראו כאן, בפתיחת החלק הראשון)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הגרסה האנגלית. מעין "הילה" נוצרת בהפרשים בין השכבות. האם זו מחווה לקושי הילדותי לצבוע בתוך הקווים?

.

גישה כזאת היתה יכולה לגלוש לנאיביות ואפילו לרגשנות לולא הצד ה"אפוליני" המפותח של איתן. "אפוליני" במובן שנתן לו ניטשה:

אפולון, בבחינת אל הכוחות המעצבים כולם … הינו אל ה"יפעה", אל האור, הוא גם המושל על התופעה היפה של עולם הלכאורה, של עולם הדמיון הפנימי … גם קו זה לא ייעדר בדמותו של אפולון: זו ההגבלה על המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עינו מן ההכרח שתהא "שמשית" לפי מוצאה.

(מתוך הולדתה של הטרגדיה)

השאלות העיצוביות שמעסיקות את איתן נמצאות במתח ובדיאלוג עם ההיענות הישירה. (במישור הזה למשל, אפשר לראות ב"הילת השכבות" גם וריאציה בוגרת ומודעת על הקושי הילדותי "לצבוע בתוך הקווים"). ובשורה התחתונה, החקירה הפלסטית משיגה דבר והיפוכו: מצד אחד היא נותנת לאיתן כלים לבטא את הדחיסות הרגשית ובו בזמן היא חותרת תחתיה ומפנה את תשומת הלב אל מלאכת הצביעה והציור.

איור, דוד פולונסקי, מתוך "לילה בלי ירח". גם גיבורת הסיפור שלו זורחת בחשיכה. אבל הטכניקה שלו הרבה יותר אשלייתית מלכתחילה, וגם העקביות שלו (בניגוד לאיתן שמחליפה תחבולות כמו גרביים) מאפשרת לקוראים לשקוע בעולם שברא.

.

ועל פי הבלשן רומאן יעקובסון "ההתכוונות אל השדר בתור שכזה [וב"שדר" במקרה שלנו, הכוונה למלאכת האיור, לאיור כאיור, בלי קשר למה שמתואר בו, מ. ב"י], ההתמקדות בשדר כתכלית לעצמה, היא הפונקציה הפואטית של הלשון." ובמילים אחרות: תשומת הלב לשדר, למבע, היא סימן ההיכר של שירה, של אמנות.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך המהדורה האנגלית. איתן מחליפה תחבולות כמו גרביים בייצוג האור (והצל)

"שמלת השבת של חנה'לה", אורה איתן, איור חופשי

סוף

*

על עוד בגדים וכתמים:

הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון, מה קורה כשאין ירח שינקה את הכתם

על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (שם הכתמים הבלתי נראים של הצער גורמים למלך לדחות את הבגדים היפים)

מאנדרסן עד רוברט אלטמן, על בגדי המלך החדשים

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

כל סדרת "שמלות של כאב", שמתחילה בסטרפטיזים משונים

ועוד

*

Read Full Post »

זהו החלק השני של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".

המאמר הוזמן לקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שאוצרת טלי תמיד במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב.

לחלק הראשון: עולמה של חנה'לה

*

באנו חושך לגרש

כשאיתן מאיירת את חנה'לה היא מוותרת באופן אינטואיטיבי על קווי מתאר לטובת כתמים, כתמי אור (מעניין שבלשון העברית דווקא האור בא בכתמים ולא החושך). זה חל על כל הגרסאות במידה זו או אחרת, כשגרסת "גן שלנו" היא אולי הקיצונית מכולן: חנה'לה היא "כתם אור", אין שום פרט או חומר מלבד הלובן הריק של הדף. הפחמי הוא "כתם פיח", והפרה – כתם אור מנומר בשחור (קדימון לשמלה המוכתמת?):

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "גן שלנו, חג שמח"

.

אחת השאלות המעניינות העולות תוך כדי הקריאה ב"שמלת השבת של חנה'לה" היא איך להמחיש אור, ובעיקר – איך לעשות זאת מבלי להזדקק לקונוונציות נדושות כמו ציור הילה או קרני אור כקווים הבוקעים מן האובייקטים. העיסוק בשאלה הזאת העלה שפע של אפשרויות. ואמנם, בכל פעם שנגשתי לאייר את הסיפור, עשיתי שימוש באמצעים טכניים שונים: פעם נעזרתי בנייר שחור ורישום בגירי פסטל, פעם בקולאז' של ניירות שקופים וחצי שקופים ופעם בשכבות של צבעי גואש, מונחות אחת על השנייה, כשהדמויות מבצבצות מהן. (אורה איתן)

והאור אמנם מומחש בשלל דרכים, גם בתוך הגרסה האנגלית עצמה; בשיא הסיפור השמלה מזדהרת בעקבות טיפולו של הירח ואורה שוטף את הדמות. לפעמים הלובן נמצא רק בקצוות, בחלקים שעליהם נופל האור. פעמים רבות איתן משתמשת בשכבות: כלומר, לכל תמונה יש צבע בסיס שמעליו נצבע הרקע הרשמי, אבל לא עד הסוף; השכבה התחתונה הבהירה יותר, מבצבצת מתחת לשכבה העליונה ויוצרת מעין "הילה" מסביב לחנה'לה:

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, "הילת שכבות" מתוך הספר באנגלית

.

ולחילופין, איתן יוצרת את האור גם בעזרת החושך ("אני הכוח ההוא, השוחר תמיד את הרע – ואת הטוב הוא יוצר," אומר השטן בפאוסט). הלילה של איתן זרוע צללים שמקורם מן הסתם, במפגש הראשון המכונן עם חנה'לה ועם "צלה הארוך המרקד על תפאורת הקרטון". החושך הוא גיבור בדרמה האקספרסיוניסטית של האיורים, בדיוק כמו האור; כשחנהלה חוזרת הביתה זוהרת כולה אחרי המפגש עם הירח, השחור נדחק החוצה מנוצח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, סוף הספר באנגלית; האור של חנה'לה מגרש את החושך מן הבית. דחיסות אקספרסיוניסטית. (ואתכם הסליחה על איכות הסריקה)

קולנוע אקספרסיוניסטי. מתוך "M" סרטו של פריץ לאנג (1931). "הפחמי" הוא אכן פדופיל ורוצח. הסרט נפתח במשחק ילדים, מעין אן-דן-דינו שמילותיו: עוד מעט / האיש השחור / עם הקופיץ הקטן / יבוא ויקצוץ אותך / לחתיכות. (במרכז התמונה חנה מרון הילדה)

*

השמש זורחת גם בלילה

"יש לי כבוד בלתי רגיל, ממש מוגזם, לספרות", הצהירה איתן בספר המאיירים הגדול. ובכל זאת היא סוטה מן הטקסט בנקודה אחת מהותית, או לפחות מרחיקה לכת ממנו; בסיפור, השמלה היא מקור האור: "כל החדר נתמלא אור," כותב דמיאל, "אור שמלת השבת של חנהלה הקטנה." ואילו אצל איתן, חנה'לה עצמה היא מקור האור, עוד מראשית הסיפור: כל איורי היום מופיעים על רקע שמים תכולים כשהכתם הצהוב-צהוב של שערה של חנה'לה ממלא את מקום השמש. ושמלתה "מתחרזת" עם הירח עוד לפני שהוא מסיר את הכתמים ונותן לה מאורו (למשל בתמונה מתוך "מפגשים" בחלק הראשון).

באסטרונומיה הילדותית-מיתית של האיורים, חנה'לה היא שמש שהועמה והתחדשה בעזרת אור ירח. כשחנה'לה מיואשת אורה כבה וזהו גם האיור היחיד בספר שבו שולט האפור בשערה (היא כאילו מזקינה לרגע כמו הפחמי וחדלה להיות ילדה). כשהירח מחזיר לה את אורה, חנה'לה-השמש זורחת באמצע הלילה; השמיים משנים את גונם סביבה, לתכלת של אור יום כמעט.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. ראשה של חנה'לה הוא השמש בשמיים התכולים של האיור.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית, האור של חנה'לה מאפיר מעצב. הסלע שעליו היא יושבת מזכיר את השק של הפחמי. לרגע היא עצמה הופכת לגלגול של הפחמי. (ושוב סליחה על איכות הסריקה)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. אחרי הסרת הכתמים – השמש זורחת גם בלילה.

 .

ובהמשך לכך, ובהתחשב בחיבור העמוק של איתן לחנה'לה, אי אפשר שלא לשים לב לשמה של המאיירת:

אוֹרָה נ 1. אור, זוהר; כשנולד משה "נתמלא כל הבית אורה" (מגילה יד ב). 2. ישועה, אושר: "ליהודים היתה אורה ושמחה" (אסתר ח טז)

(מתוך מילון אבן-שושן).

***

סוף החלק השני. לחלק השלישי והאחרון: ילדה ואמנית

*

על סיפורי ירח נוספים

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן

*

Read Full Post »

במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב נפתחת היום תערוכה רטרוספקטיבת של המאיירת אורה איתן שאצרה טלי תמיר

הספר שייצא לכבוד התערוכה יכלול מאמר של טלי תמיר על כלל יצירתה של איתן, ומאמר שלי על שמלות השבת שלה.

את הפרשנות האישית שלי ל"שמלת השבת של חנהלה" כבר כתבתי פה. המאמר הנוכחי עוסק בפרשנות המתמשכת של אורה איתן.

איורי חנה'לה של איתן הופיעו בשתי אנתולוגיות: "מפגשים", שערך אדיר כהן, עם עובד 1977-1979, ו"גן שלנו, חג שמח", בעריכת מירי ברוך, עם עובד 1988. כמו כן קיימת גירסה שלמה מאוירת, באנגלית. בצד שלושת אלה קיים גוף שלם של איורי חנה'לה בטכניקות שונות שלא פורסם מעולם.

מפאת אורכו של המאמר הוא יתפרסם בשלושה חלקים עוקבים.

"עולמה של חנה'לה" הוא החלק הראשון.

*

ישבנו באולם החשוך. אלומת אור ריצדה על קפלי המסך. צווארים וראשים נמתחו בציפייה. המסך נפתח לאט ובמרכז הבמה ניצבה חנה'לה הקטנה וצלה הארוך מרקד על תפאורת הקרטון שלא הייתה יפה ממנה בעיני, עיני ילדה בת ארבע.

לעתים נדירות עלה בידי, כבוגרת, לשוב ולשחזר את התחושה ההיא. אבל בכל חוויה עמוקה שהעניקה לי האמנות, בכל אחד מתחומיה, נכח אחד משישים של אותה היקסמות ראשונה. מאז נקשרה נפשי בנפשה של חנה'לה. ציירתי, כיירתי, גזרתי, תפרתי ואיירתי את דמותה פעמים רבות. מבלי משים הפכה חנה'לה לארכיטיפ המגלם עבורי את התום, האותנטיות והראשוניות של הילדות.
(
אורה איתן, מתוך טקסט שיופיע בגיליון הבא של כתב העת לספרות ילדים עולם קטן. כל הציטוטים של איתן משם, אלא אם כן צוין אחרת).

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא אם כן, סיפור מכונן בביוגרפיה האמנותית של אורה איתן. האוצר הבלום של האיורים שיצרה בעקבותיו שופך אור על הטקסט כמו על המאיירת עצמה.
מילדות נקשרה נפשי באיוריה של אורה איתן. הכתיבה על איורי חנה'לה היא הזדמנות לברר את סודם ואת חסינותם המפליאה לפגעי הזמן.

וראשית כמה מילים על הסיפור:

כשחנה דמיאל פגשה את האחים גרים

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא סיפור ילדים שכתב יצחק שוויגר-דמיאל בשנות השלושים של המאה הקודמת. הוא התפרסם לראשונה בדבר לילדים, וב-1938 נכלל בקובץ ככה סיפרו לי שאוייר על ידי נחום גוטמן. עלילתו בקיצור למי ששכח: ילדונת בשם חנה'לה לובשת את שמלת השבת הלבנה שתפרה לה אמה ויוצאת לטיול. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים מן השמלה החדשה וחנה'לה נשמרת שלא ילכלכו אותה. ממש לפני שהיא חוזרת הביתה יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אך לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים והנה:

הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה.

סיפורו של דמיאל הוא מעין הכלאה של שני מקורות; הראשון הוא זכרון ילדות אמיתי של רעייתו האהובה חנה דמיאל, ילידת לטביה:

זה היה ערב חג סוכות. אמא קנתה לי שמלה חדשה לחג והלכתי לשחק עם הילדים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. היתה שם גבעה גדולה ועלינו כל הילדים לשחק, ואני זוכרת שפתאום מישהו צעק, 'הנה באים הגרמנים'. כולם התחילו לרוץ ואני, במקום ללכת בשביל, קפצתי מהגבעה ונפלתי. לא יכולתי לזוז, אבל הדבר היחידי שחשבתי עליו היה מה תגיד אמא על השמלה החדשה שהתלכלכה ונקרעה. הוציאו אותי משם עם עגלה רתומה לסוס ולקחו אותי לבית החולים היחידי שהיה באזור, בית חולים צבאי. אני מבית דתי ולא רציתי לאכול את האוכל שלהם ולשתות את המים שלהם. … שם היו רק קצינים רוסים, פצועי מלחמה בלי ידיים ורגליים. … כולם אהבו אותי והיו מביאים לי את המתנות שקיבלו. ההורים שלי לא יכלו להיכנס בגלל שזה היה מחנה צבאי, ולא ראיתי אותם שישה שבועות. פעם ישבתי ובכיתי ושאלו אותי למה אני בוכה. היה לי שבר ברגל אבל מה שהפריע לי זה שהיו כינים על המיטה. הם צחקו, הביאו דלי עם נפט ושפכו לי על הראש. כולם התייחסו אלי כמו למלכה. בכל פעם שהייתי במצב רוח רע והיתה לי בעיה, הם סידרו אותה. מזה למדתי כלל חשוב, שבחיים צריך להיות אופטימיסטים כי תמיד אפשר למצוא אנשים טובים שיעזרו לך, כמו החיילים הרוסים שעזרו לי. (מתוך ראיון עם אסף חיים)

המקור השני הוא "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 של האחים גרים, על יתומה ענייה בעלת לב, שנותנת לרעב את פרוסתה האחרונה ומחלקת את בגדיה לילדים קופאים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה האחרונה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

תום זיידמן פרויד, איור ל"מטבעות הכוכבים" (בקלות אפשר להתבלבל ולייחס אותו לחנה'לה). מתוך: "עשר אגדות לילדים" ברלין/ירושלים תרפ"ג (1923), שם נקרא הסיפור "הכוכבים אשר היו לדינרי זהב". לחצו להגדלה

עוד (כמה סקופים) על מטבעות הכוכבים ועל חנהלה פה.

.

יצחק דמיאל עידן את החומרנות הגסה שבה הופכים כוכבי השמיים למטבעות "קשות ונוצצות" וצמצם למינימום את הקורבנוּת הכמעט פורנוגרפית של האחים גרים ("חשוך הלילה, איש לא יראה אותך," חושבת לה היתומה הקטנה בזמן שהיא מסירה את כותנתה האחרונה ונותרת עירומה ביער). את טוהר הכותונת ואת האור השמיימי הוא חיבר לדיוקנה המלבב של אשתו כילדה מלאת עוצמה ומחוברת לרגשותיה.

*

הדימוי הציוני והאונס המוכחש

במשך השנים הפך "שמלת השבת של חנה'לה" למעין סיפור עם, בזכות השילוב בין אלמנטים ארכיטיפיים לסימבולים לאומיים; הפחמי היהודי (ללא ספק יהודי, הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) הוא מעין הכלאה של היהודי הנודד הגלותי עם אליהו הנביא בגלגולו העממי המחופש. חנה'לה היא ציון, היהודיה החדשה, הצעירה, המחוברת לטבע המיוצג על ידי עדנה הפרה, זוזי הכלב והירח.

נחום גוטמן, איור הכריכה של "ככה סיפרו לי", הוצאת למען הילד, 1938. במודע או לא – בחר גוטמן בפרשנות הציונית. האיור ממש מחולק לשניים, מעין "לפני ואחרי": על צד ימין ששייך ליהודי הנודד והתשוש חולשת תפאורת היערות האירופיים האפלים שמהם הוא מגיע, ולא פחות חשוב – שורת עצי משפחה שנגדעו על ידי צוררים. הרקע של צד שמאל הוא מושב ארץ-ישראלי. זו התפאורה של חנה'לה העומדת (קוממיות), וכל הדרכים מובילות לשם. (לחצו להגדלה)

.

והיום? זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה להתלוות אליו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי (של השמלה, כלומר הילדה) שהוכתם. בפרשנות הזאת הירח כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הכתמים/הראיות.

על קסמי הפרשנות הציונית כתבתי בהרחבה כאן, ובאשר לפדופיליה, דפנה לוי היטיבה לסכם את הנושא בתגובה: "משום שהיא שותקת, הכתמים (שהם כביכול על השמלה) לא רק נעלמים אלא זוהרים והיא מקבלת תגמול חברתי שאמור להיות מפצה מאוד. כמעט כמו טקס חניכה מחריד שהיא צריכה לעבור כדי להיות אישה."

.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

.

*

עולמה של חנה'לה

גם האג'נדה הלאומית וגם הניכור הפדופילי מפקיעים את הסיפור מהילדה: האחד הופך אותה לסמל והאחר מחלל את מעטה הקסם של האגדה. האיורים של אורה איתן מחזירים את הסיפור לילדוּת; כי זה מה שהוא לפני הכל: סיפור על ילדה שיוצאת למסע. לבדה – האם נוכחת רק בקצוות, בנקודת הפתיחה והסגירה. יש בו תום, סקרנות, חמלה, גנדרנות ילדותית, רגשות רבי עוצמה שמתחלפים במהירות – משמחה ליגון לשמחה – האנשה של בעלי חיים ואנימיזם (תפיסת עצם דומם כיצור חי בעל נפש) בצורת דיבור ישיר עם הירח. באחד האיורים היותר ילדותיים-פיוטיים אורה איתן מעניקה לו אפילו צל, כמו לחנה'לה.

"שמלת השבת של חנה'לה", אורה איתן, מתוך הגרסה האנגלית. לכל דבר יש צל, גם לירח.

.

הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה (1980-1896) מביא שלל עדויות לאמונתם הספונטנית של ילדים שהשמש והירח מלווים אותם בדרכם. וכך גם בסיפורו של דמיאל; העולם החיצוני של המסע ספוג בעולם הפנימי של חנה'לה; האור הוא המשך של לובן שמלתה, והחושך של שְׁחור הכתמים. וגם להפך: השמלה היא פיסה של אור והכתמים הם פירורים של חושך.

באחת הגרסאות של איתן, השק השחור העגול של הפחמי הוא בעצם גם החלק החסר, האפל של הירח (ראו תמונות למטה), וזה כבר קדימון לחלק הבא של המאמר.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים". קצה השמלה מתחרז עם הירח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים".

מתוך הסרט "הקברט של ד"ר קליגרי" 1920. לרבים מאיורי חנה'לה של איתן יש זיקה לאקספרסיוניזם. איתן המציאה כאן מעין אקספרסיוניזם לילדים.

לחלק הבא של המאמר: איך מציירים אור?

*

עוד על איורים:

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

עוד גילויים על חנהלה ועל מטבעות הכוכבים

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד

*

על ילדות / על ילדותי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

המוצא של הילדה אילת

בקומה הראשונה גרה התמימות

פרוייקט מרי דה מורגן

ועוד

*

Read Full Post »

זאב, נסיכה ושבעה גמדים, תריסר מעשיות של האחים גרים, יצאו לאור לא מזמן בהוצאת מחברות לספרות[1]. הפוסט הזה יוקדש לאיורים הנפלאים של עפרה עמית.

*

נשף מסכות

ההתחפשות וההתחזות הן נושא חוזר במעשיות; מהזאב שמתחפש לסבתא של כיפה אדומה ועד לזאב שמתחפש לאמא-עֵז כדי לטרוף את שבעת גדייה. מהמלכה הרעה שמתחפשת לרוכלת כדי לפגוע בשלגייה, ועד לנסיכה שמשחירה את פניה ומתכסה באדרת מאלף פרוות כדי לברוח מאביה המאוהב שהחליט לשאת אותה לאשה.

עפרה עמית בחרה להחצין ולהציף את ההתחפשות, בין השאר על ידי סטייה מהייצוגים המוכרים שלה: היא מציידת למשל את הפיה הרעה של סינדרלה באף מלאכותי מחודד, ואת הזאב של שבעת הגדיים באף אדום של ליצן. הגדיים שלה הם בכלל ילדים מחופשים לגדיים (ראו תמונות בהמשך), וכן הלאה. אגדות האחים גרים שלה הן נשף מסכות.

זאת ועוד: המלאכותיות של מעשה ההתחפשות מוגברת על ידי האנכרוניזם, הקולאז', ערבוב הזמנים; בעולם האגדתי הקצת ימי-ביניימי של עמית ארוגים ומודבקים אלמנטים מודרניים ועכשוויים: מחצאית הפְּליסֶה ונעלי הבובה של היפהפייה הנרדמת, ועד לתצלום על שמיכת הזאב-המתחזה-לסבתא של כיפה אדומה, שחושף במין רנטגן את הסבתא שבלע. או ההדפסים העדכניים על הסרטים שמציעה המלכה הרעה לשלגייה. בטקסט אגב, אלה סרטי חנק, באיור הם כבר כמעט עניבות (נזכרתי ברוצח העניבות מ"פרנזי" של היצ'קוק, אבל אחסוך מכם את ההמחשות).

השעטנז הזה אינו מנטרל את הקסם, רק מעביר אותו לבמת התיאטרון. ציפוי האגדה נסדק ומתחתיו מתגלים פניה האמיתיים כתיאטרון העל-זמני של הנפש. 

*

אבל לא בגלל זה הטרחתי אתכם לכאן אלא בגלל המאגיה שאחראית לדחיסות הרגשית של האיורים; התפאורה והאביזרים של עמית, ההעמדה, הצבעים, הצורות והקומפוזיציות – הם מופת של אמנות הכישוף. כיוון שמאגיה היא כידוע, אמנות מגויסת ושימושית, זה יהיה בהתאם, פוסט מוסכניקי שמפשפש בקרבי האיורים. ולפני שנתחיל, אמנה על רגל אחת כמה מעקרונות היסוד (החזותיים) של תורת הכישוף:

*  העיקרון המטפורי: שימוש בבבואות, בצורות ש"מתחרזות" עם מה שרוצים להשיג.
(ראו דוגמא ראשונה ברשימת הפייטות, או כאן למשל, אחרי ההקדמה, ברגע שמגיעים לציידים)

**  העיקרון המטונימי, שבו מנכסים פיסה ממי או ממה שרוצים, כדי להידמות לו או להשתלט עליו.
זה קיים גם בטקסט למשל, כשהמלכה הרעה משתוקקת לאכול את הריאות ואת הכבד של שלגייה בתקווה לספח דרכם את יופייה.
(את ההבדל בין מטפורה למטונימיה הסברתי בהרחבה כאן ).

***  מיזוג זמנים, ובעיקר הקדמת העתיד: כדי לגרום למשהו לקרות בעתיד, אתה מביים אותו עכשיו בהווה, באופן הכי קרוב ומדויק שאפשר.
(למשל, כשרחל אמנו רוצה להרות, היא מסדרת שבלהה שפחתה תלד על ברכיה שלה. כלומר, היא מעמידה פנים שהיא יולדת תינוק כדי שזה יקרה לה בהמשך).

*

וביתר ספציפיות:

כיפה אדומה

"כיפה אדומה", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.

האיור לכיפה אדומה הוא המקרה הכי פשוט: לועו של הזאב עם השיניים החדות מאיים לטרוף את הילדה, אבל מידותיו ומיקומו של הברדס שלה הופכים אותו למין מלכודת, זמם מכושף וירטואלי שעתיד בסופו של דבר, לסכור את פי המפלצת.

*

כל מיני פרוות

"כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים" (אתכם הסליחה על הצבעים העכורים של הסריקה)

.

אביה של הנסיכה מ"כל מיני פרוות" רוצה לשאת אותה לאישה, והיא נמלטת מפניו לבושה באדרת מאלף פרוות. האדרת של עפרה עמית נראית כמו נוף ממטוס (עמק יזרעאל כזה). זה בולט במיוחד בנקודת המגע עם העצים, שם קשה להחליט אם הטלאים הם חלק מהנוף או מהתלבושת.

עמק יזרעאל. התמונה לקוחה מן הפוסט על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין, סיפור מאגי בפני עצמו.

ובחזרה לאיור של עמית: בזכוכית מגדלת אפשר להבחין במעין "קו תפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי.

ושימו לב גם לצלבי החוטים האדומים שעל הכפתורים, אלה צלבים מאגיים שמחזקים את נעילת הגלימה, כמין לחש חזותי של חסימה ואיסור על גילוי עריות.

"כל מיני פרוות", פרט: הצלבים המאגיים של החוטים מחזקים את נעילת הכפתורים

*

הדייג ואשתו

"הדייג ואשתו", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

"הדייג ואשתו", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.

איורי הדייג ואשתו מתרגמים למאגיה את תשוקתה של האישה לנכס את כוחות הדג ולהגשים את חלומות הגדולה שלה:

ראשית, שמלתה מְחקה את הדג: החצאית מעתיקה את קשקשיו, החלק העליון של השמלה מחקה את ראשו (כולל הלחי התכלכלה!). במחשוף השמלה מהדהד פיו הפעור בדיבור קסם, והצווארון מספח את סנפיריו. קו המִתאר של הכתר הוא שכפול של קרס החכה.

שנית, גם כאן, כמו ב"כל מיני פרוות", יש כישוף של מרחב. ראו כמה הדייג זעיר לעומת החצאית הענקית העגולה. האיורים הבאים מדגימים את השינוי בקנה המידה: היחס בין גודל הקשקש לגודל הדייג מתהפך.

"הדייג ואשתו", פרט: תחת הכישוף הדייג קטנטן יחסית לקשקשים הענקיים של השמלה

"הדייג ואשתו" פרט, בלי כישוף: הדייג גדול יחסית לקשקשים הקטנים של הדג

"הדייג ואשתו", פרט: החלק העליון של השמלה הוא וריאציה על פרצופו של הדג (ראו איור מעל) כולל הלחי התכלכלה שהופכת לכדור מלכות

 .

שמלת הקשקשים היא לא רק בגד אלא נוף; תודות לגזרתה המעוגלת ולקומפוזיציה של עמית, היא מזכירה את כדור הארץ בצילומי לוויין:

סערה על פני השמש, צילום לווין של נאסא

שמלת אשת הדייג היא כישוף השתלטות על העולם.

וזה לא הכל; האיור מתאר את האישה בשלב הקיסרי שלה עם השרביט והכדור המתוארים בטקסט. אבל על השרביט משופדת למעשה השמש, והכדור הכחלחל העמום (המשכפל את לחיו של הדג) הוא גם הירח. התמונה כולה מקדימה ומממשת את המשאלה הבאה והסופית לשלוט על השמש והירח: "אם לא אוכל להעלות בעצמי את השמש ואת הירח בשמיים," היא אומרת לבעלה, "לא אוכל לשאת זאת".

*

היפהפייה הנרדמת

"היפהפייה הנרדמת", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.
האיור לא מתאר רק את המפגש הגורלי בין היפהפייה לפיה הרעה, אלא גם את מלוא הכישוף שהושקע בו:

שני החוטים המתנחשלים מכף ידה של הפיה הרעה לקצה הדף מתחרזים עם שתי השערות העליונות בשערה המתנחשל של היפהפייה. המצנפת-מטפחת שמעליהם ירוקה כמו שערה של הנסיכה. כלומר המטפחת+החוטים לוכדים את שערה של הנסיכה.

שני הגלגלים הזעירים של הפלך עם הנקודה האדומה במרכז, הם הַדמָיות מאגיות/ במות קטנות ועגולות שמזמנות את אירוע דקירה. הגלגלים וההדמיות מהדהדים גם בחורי השרוכים של נעלי המכשפה, באפלה שמתחת לשמלה.

שלושת המשולשים שקודקודיהם יוצאים מן הגלגל הזעיר של הפלך – מקבילים לשלושת המשולשים בכתרה של היפהפייה.

ויתרה מזו, המשולש כצורה חדה ודוקרנית הוא הצורה המובילה של המכשפה:
חישורי גלגל הטוויה שלה משולשים
הסומק על לחיה – משולש
המטפחת-מצנפת שלראשה משולשת
והאף המזוייף הוא חוד החנית המשולש המכוון אל פניה של היפהפייה.

אלא שהחוד החנית שבור כמו הכישוף של הפיה הרעה: הפיה השתים עשרה לא הצליחה לבטל את הכישוף, רק לשבור את קצהו, וגם זה מצויר.

*

שלגיה

"שלגיה", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

איור שלגייה מממש את הוודו של המלכה הרעה המשתוקקת לנכס את יופיה של הנערה. בטקסט היא בולעת את הכבד והריאות במין כישוף מטונימי. באיור הכישוף הוא מטפורי; המלכה מתאמצת לחקות את שלגיה, ומשקפת אותה במין סימטרייה הפוכה:

לכל אחת מהן יש רק חצי פרצוף, כשהחלק הפנימי המוצל של הדלת מקביל לחלק הפנימי המוצל של מטפחת המכשפה.

המטפחת האדומה משכפלת ואורגת את הפס האדום של הקשת של שלגייה. והקשר של המטפחת הוא ההשתקפות ההפוכה והקצת מעוותת של הסרט על ראשה של הצעירה.

ודוגמת התפוחים כמובן משכפלת את כוח הפיתוי ומבשרת את התפוח הגורלי שירעיל את שלגייה.

ועם זאת, ובהמשך לכך:

יש משהו נועז בהחלטה של עמית להציג את שלגיה ואמה החורגת באופן סימטרי. יש כאן גילוי של אהדה למלכה הרעה, ניסיון להכנס לנעליה ולעורה הנואש, עניין שאינו מובן מאליו, או אפילו לגיטימי בקריאה המסורתית של הסיפור.

בשלגייה המציצה מן הבית יש הזמנה ופיתוי שאינם נופלים מהפיתוי העתידי של התפוח. ובשורה התחתונה זהו איור חתרני, שאינו מציג רק את מזימתה של המלכה המזדקנת אלא את נקודת מבטה: כרוניקה של אכזבה וייאוש ידוע מראש.

*

הזאב ושבעת הגדיים הקטנים

"הזאב ושבעת הגדיים הקטנים", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.
כאן חוברת המאיירת לאם הגדיים בוודו נגד הזאב הרע. גם לשונו וגם זרועו של הזאב קצרות מכדי לגעת בגדיים המצוירים בבטנו. והמעניינת מכל היא שורת הכסאות הקטנים האדומים עם הרגליים הדקיקות. הם מייצגים את ההשתלטות של הזאב על הגדיים, אבל מרחוק הם מתמזגים ליחידה אחת, מעין חתך קולוסלי עם נזילות דקות של דם, צלקת אדומה עם תפרים שמבשרת ומעצימה את החתך שתעשה האם בבטנו של הזאב הישן (ודרכו תיילד מחדש את הגדיים, תחליף אותם באבנים ואז תתפור את הבטן בחזרה).

ועם זאת, ובהמשך למה שאמרתי קודם על איור שלגיה – ישיבתו של הזאב על הכסאות מציעה קריאה מפתיעה של המעשייה הנושנה. עפרה עמית אגב, חורגת כאן מהסיפור: אצל האחים גרים הזאב יוצא לאחו מיד אחרי שהוא טורף את הגדיים, ואילו אצלה הוא מתיישב על כסאותיהם. שלא לדבר על הגדיים עצמם, שהם ילדים מחופשים (ותחפושות הגדי שלהם מזכירות את חליפת הזאב של מקס מ"ארץ יצורי הפרא", ומגניבות עוד קורט סימטריה וחתרנות לתבשיל).

חליפת הזאב של מקס מתוך "ארץ יצורי הפרא", אייר מוריס סנדק (פרט)

האיור של עמית גרם לי לחשוב מחדש על הזאב שמתחפש לעז; הוא משנה את קולו ומלבין את כפותיו כדי להידמות לאמם של הגדיים. ואולי זו לא רק תחבולה, אולי זה מסגיר את תשוקתו הכמוסה להפוך את עורו. אולי הוא טרף את הגדיים כמו שהמלכה הרעה טרפה את "הריאות והכבד של שלגייה", לא כדי להשביע את רעבונה אלא מתוך קנאה ורצון להידמות לשלגיה ולתפוס את מקומה. אולי נמאס לו להיות פרא והוא משתוקק להתיישב על כסא. האיור מתאר את תשוקתו הנכזבת להפוך לגדי, כלומר לאדם, את הנסיון הפתטי שלו לנכס לו קצת אנושיות (אולי מתחתי קצת את החוט, אבל עפרה התחילה!).

*

כל הפוסטים על איורים ועל מדרש תמונה

*

עוד פוסטים על איור

איך נראית ילדות – על שיר  של ביאליק ואיור של בתיה קולטון

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

גורילה מאת אנתוני בראון, מה אומרים האיורים?

ועוד ועוד (ובקרוב פוסט גדול על אורה איתן)

*

עוד על כישוף

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

אבות המזון הפרטיים

ועוד

***

וגם – על "שירים לעמליה" מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

***


[1] הערה לכל המעורבים בדבר – הספר "זאב, נסיכה ושבעה גמדים" קשה מאד להשגה, גם למי שמחפש אותו. לולא המאמר של שחר קובר בהפנקס לא הייתי יודעת על קיומו, וחבל.

Read Full Post »

 ב-23.3.2012 תיפתח במוזיאון גוטמן תערוכה מקיפה מאיוריה הנפלאים של אורה איתן שאוצרת טלי תמיר. 

בספר שייצא לכבוד התערוכה יופיע גם המאמר שלי על איוריה ל"שמלת השבת של חנה'לה".

המאמר הוסר זמנית ויחזור עם פתיחת התערוכה ופרסום הקטלוג. איתכם הסליחה והסבלנות. מרית.

אורה איתן, "שמלת השבת של חנה'לה", איור חופשי

 

עוד סיפורי ירח

על לילה בלי ירח (שממנו לקוח האיור של דוד פולונסקי)

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?)

עוד בגדים מהאגדות

על שלוש אחיות של עגנון (עוד סיפור על כתם!)

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

 

Read Full Post »

עדכון: הרשומה הוסרה באופן זמני ותשוב עם צאת התערוכה. איתכם הסליחה והסבלנות ותודה למגיבים. מרית

והנה היא חזרה לכאן

EPSON scanner image

*

עוד רשימות על איורים:

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) 

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד ועוד

 *

Read Full Post »

1. אלכס ליבק

אלכס ליבק, ירושלים (לחצו להגדלה)

את התצלום הנושן הזה של אלכס ליבק גזרתי פעם מעיתון. הרגע שבו שתי נזירות מפתות ילד חרדי קטן, כמו בקע מתודעתם הקודחת של אנשי "יד לאחים". בסוכריות המהפנטות מהדהדים בית המכשפה של הנזל וגרטל ומסורות פדופיליות (בילדותי חזרו והזהירו את הילדים לא לקבל סוכריות מידי זרים) ודתיות (ראו למשל הטיציאן בהמשך הפוסט). המתיקות מתעצמת בגלל החשאיות, הפיתוי מתרחש ללא קול; עוברי האורח – הנער במעלה המדרגות והאישה בלבן – מפנים את גבם ואינם מודעים למתרחש. הארכיטקטורה היא מעין תפאורה המשרתת את המסלול הפיתוי, מסלול שקצהו מאונקל מעט כמו אצבע שמתעקלת בהזמנה. מסלול שתחילתו ירידה (נפילה) במורד המדרגות וסופו אובדן. הנזירה הימנית כבר חבויה למחצה מאחורי העמוד ולשם ייעלם בסופו של דבר, גם הילד המוקסם.

טיציאן (1570) "נפילתו של אדם". וריאציה על פיתוי ואובדן. כוריאוגרפיה של פיתול ונפילה. תפוח במקום סוכריה, והנחש כמו הנזירה בתצלום של אלכס ליבק - חבוי למחצה (לחצו להגדלה).

 .

2. ג'וטו

ובאופן טבעי (?) נזכרתי בג'וטו. בציור המתאר את יהודה איש קריות מקבל את שלושים שקלי הכסף  כדי לבגוד בישו.

ג'וטו (1267-1337) יהודה איש קריות מקבל תשלום מן הכוהנים כדי לבגוד בישו (לחצו להגדלה)

התנועה בציור של ג'וטו מצטברת ומתעצמת: הכהן הראשון מימין רק מביט ביהודה מרחוק וידיו חבויות בגלימתו. השני לא מביט, רק מצביע לאחור לעבר הבוגד. השלישי גם מביט וגם נוגע בו, והשטן האחרון בשורה, כבר לופת את כתפו של יהודה כדי לשאתו לגיהנום.

מורי ורבי יוסף הירש הרבה לדבר על הולכת העין של הצופה בתמונה. "ההולכה היא הכוריאוגרפיה של הרישום," הוא היה אומר, "והיא במסלול שלי חצי קוף חצי ציפור." כפות הידיים הן חלוקי הנחל שעליהם מדלג הצופה בזמן שהוא חוצה את הציור.

ג'וטו, הקצב נוצר דרך כפות הידיים (פרט).

יש משהו מתמטי בקומפוזיציה, סוג של סדרה הנדסית. ג'וטו אינו "מצלם" רגע מסוים אלא דוחס לשורה אחת את שלושת חלקי הסיפור: המזימה, הביצוע, ועונשו של הבוגד. הציור הוא מעין דיאגרמה של החטא ועונשו, הגירסא הדתית של עקומת רווח והפסד במוסף כלכלי. פשיטת רגל מוסרית שסופה גיהנום.

הפרופיל של יהודה איש קריות והשטן כל כך דומים שנוצרת מעין זהות-אחדות ואפילו היררכיה חדשה, שבה יהודה איש קריות הוא השטן, והשטן הוא מעין צל שלו (פרט)

וכמו תמיד אצל ג'וטו – הגיאומטריה יותר מורכבת ממה שנקלט במבט ראשון. מתחת לתנע של החטא, יש גם שכבות נוספות, חלוקות שונות של התמונה:

למשל: שתי הקשתות הסימטריות והמנוגדות שיוצרות גלימתו האדומה של הכוהן וגלימתו של יהודה איש קריות, כמו קורעות את הציור לשניים, ומדגישות את האופן שבו השטן קורע את יהודה מהעולם הזה אל הגיהנום.

ג'וטו, קשתות, קריעות וסימטריות הפוכות.

ולעומתן, הקשתות ההפוכות של המבנה המוזר מימין מאחורי שני הכוהנים, יוצרות מעין סימטריה אלכסונית.
גוני המבנה קרובים לצבעיו של יהודה, והמבנה כולו הוא מעין משקולת חזותית ענקית כנגד שקיק הכסף שהוא אוחז בידו.
הפתח האפל הנפער מאחורי הכוהן הסגול הוא מעין הפשטה של שחור השטן הניצב מאחורי יהודה איש קריות.
הקומפוזיציה אצל ג'וטו, כמו מצלול בשירה, יוצרת זיקה בין דברים שאינם שייכים לכאורה. כלומר, מקבילה בין הכוהן שתכנן את כל העסק ליהודה איש קריות, ורומזת על פתח הגיהנום האורב לו מאחור.

*

עוד באותו עניין

כל אחד תופס איבר אחר, מג'וטו עד נעמי יואלי

על יוסף הירש (שלימד אותי לחשוב דרך העיניים)

פוסטים על צילום

פוסטים בנושא מה אומרים האיורים?

*

Read Full Post »

.

זהו פרט מתוך איור של לנה גוברמן לספרה של לבי דאון ברחוב ירמיהו. גוברמן יצרה את האיורים מפיסות בד. את קווי המתאר היא רקמה בחוט תפירה חום או בחוטי רקמה צבעוניים, לפי ההקשר.

לתַכֵּי הרקמה יש חן של רישום; גוברמן לא טיפלה בכל צורה באופן אחיד ואוטומטי אלא הפעילה מעין "רנטגן של קווים" על סביבתה; כלומר, קלטה והחצינה את הרובד הקווי של המציאות.

בתמונה למעלה מופיע קטע מדוכן המיצים של הסיפור (להגדלה – לחצו על האיור).
שימו לב לחֵן של הקשיות המתכופפות שכמו נולדו לרישום:  הקווים האנכיים המוארכים והנוטים לעומת הקווקווים האופקיים של המיפרק. הצבעים העזים של חוטי הרקמה הולמים את צבעיהן התעשייתיים.
או למגדל הכוסות ההפוכות: הבד שקוף כמו הכוסות, וחוט הריקמה הכתום מחקה את השוליים היותר עבים ואטומים, הנערמים זה על זה בקווי רישום מהירים.
אבל המלבבות מכֹּל הן השריטות בקרש החיתוך; מארג הקווים שנהיה שקוף מרוב הרגל, מונכח מחדש דרך חוט התפירה הדק והמתוח כמו חתך של סכין (לעומת חוט הרקמה הדשן).

כשאנחנו מתרַגלים למשהו, טען ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי, 1893-1984) אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים למשל, אינו שומע את רחש הגלים. תפקידה של האמנות על פי שקלובסקי ורעיו (הידועים גם בשם "הפורמליסטים הרוסיים"), הוא להחיות את המציאות מחדש, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים", "להחזיר לאבן את אבניותה".

מתוך האוסף הכי הכי 

ורק לרגע ולחיוך, גוברמן מחזירה לשריטות את שריטותן.

איור: לנה גוברמן (פרט), מתוך ברחוב ירמיהו מאת לבי דאון

למעלה: האיור האחרון של לנה גוברמן ל"ברחוב ירמיהו".
המחט הנעוצה באריג היא החוליה המחברת בין עולם הבדים של הספר לעולם החפצים שמחוצה לו (ולוּ לרגע, מוארת פתאום הזיקה בין בד לבדיה ובין בדים לסיפורי בדים).
אבל אפילו יותר מזה, המחט מזכירה למי ששכח, שזה לא ציור אלא רקמה – ותשומת הלב למבע, "ההתמקדות בשֶׁדֶר" (כלומר בחוט ובמחט על חשבון מה שהם מתארים) לפי רומאן יאקובסון, היא מאפיין מובהק של שירה.

וכמה יפה שכנפי החוט של היתוש אינן תפורות-מרותקות אל הבד. שתי הלולאות החוטיות חופשיות לנפנוף והמְרָאה.

*

ובשולי הדברים: ביום רביעי הקרוב תמריא לדרכה חממת היוצרים שיזם תיאטרון הקרון; מאיירים, אנימטורים, אמנים פלסטיים, בובנאים, מוסיקאים, שחקנים, להטוטנים ורקדנים (לשון הרבים קצת מופלגת אבל יש לפחות נציג אחד מכל תחום) יתכנסו כדי ליצור תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי לילדים. זו השנה הראשונה של הפרוייקט. אני מרכזת אותו וגם מלמדת בעצמי. לקראת הפתיחה החגיגית אני מאחלת לכולנו שלל הפתעות טובות.*

(*ולכל אלה שהתאכזבו כי לא התקבלו – אתם עוד תראו לנו מה הפסדנו!)

*****

קליפ של תמונות מספריית גן לוינסקי שערך רומי אחיטוב.

אל תתנו לאור הזה לכבות!

Read Full Post »

זהו הפרק השישי והאחרון במיני סדרה על דיוקנאות המפורסמים של אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

אנחנו כמעט בסוף. הדימויים של ליבוביץ ישירים ובהירים אבל גם המבריקים שבהם הם לגמרי שטוחים, נטולי רגש, תת מודע, מתח, מסתורין (שכולם נמצאים למשל בדיוקן המצויר הזה). זה לגמרי פופ ארט כמובן, בזה התחלתי: אמנות שמנותקת מהמציאות ומכל המערך הרגשי שנלווה אליה וניזונה משכפולים ודימויים. ועם זאת, אחרי חשיפה ממושכת, נוצר חסך במורכבות וגעגוע לקצת פיוט. אז אני מסיימת דווקא בשניים כאלה.

1. מיק ג'אגר

אנני ליבוביץ' מיק ג'אגר

אגון שילה, 1890-1918

אגון שילה

אגון שילה

אגון שילה

מיק ג'אגר הוא אולי המצולם מס' 1 של אנני ליבוביץ'. ליבוביץ חזרה וצילמה אותו. בתמונה העליונה משתקפת פרסונת האגון שילה שלו, השדופה זוויתית, המיניות על גבול העווּת והקָצֶה, אנרגיית הסנה-שאיננו-אוכּל של הרוק (הנעורים, במקרה של שילה).

אבל הדיוקן האהוב על הצלמת הוא דווקא הדיוקן השקט והמאופק הזה:

אנני ליבוביץ', מיק ג'אגר במעלית 1975

ג'אגר לבוש בחלוק רחצה וחבוש במגבת. אין לו זרועות, בהמשך לנטייה הגרפית של ליבוביץ, לחסוך בפרטים ובאיברים לטובת צורות כמו הלולאות של חגורת החלוק. חסרון הזרועות מחזק את שלל המשולשים של הקומפוזיציה, שקודקודם במפתח החלוק, או אפילו בלולאה המרכזית. נקודת המגוז מצביעה כמו חץ על פרצופו של ג'אגר.

הדיוקן כולו מקיים מעין דבר והיפוכו: איזון (בזכות הסימטריה) בערבון מוגבל ועל חודו של שפיץ. לא משהו שאפשר לבנות עליו. יש מתח בין החיספוס של הרוק לאיכות הקלינית-סטרילית-גרפית של התפאורה והתלבושת. ג'אגר חצוי מאחור על ידי קיר המעלית, והאלמנט הבולט בפניו הן העיניים הכהות עם העיגולים השחורים שמהדהדים במנורות התקרה הלבנות (כמו כשנועצים מבט במשהו ופתאום רואים את התשליל שלו מרצד מול העיניים). דיוקן המעלית אינו מוחצן כמו ה"אגון שילה". יש מתח בין פני השטח לבין מה שמעבר, כלומר עומק.

*

2. ג'ון ויוקו

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו 1980

על התמונה הזאת כבר כתבתי בהזדמנות אחרת, אבל בינתיים נצבר עוד קצת מידע, וכך או אחרת – זו התמונה המדויקת לסיום הסדרה. אז הנה הגרסה המעודכנת:
ליבוביץ טוענת שהיא בסך הכל התכוונה לשחזר את הנשיקה שעל עטיפת האלבום "Double Fantasy" מ1980. השאר פשוט קרה מעצמו.

עטיפת האלבום "Double Fantasy"

אבל במודע או לא – גוסטב קלימט הסתנן/השתלט על הדיוקן.

גוסטב קלימט 1862-1918 הנשיקה (פרט)

גוסטב קלימט, רישום (הירך העירומה)

גוסטב קלימט, הנשיקה

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו

גם ב"נשיקה" של קלימט הנאהבים שוכבים ועומדים בו בזמן. גם אצלו הגבר נושק לאישה. פניו נמעכים אל פניה כמו פניו של לנון; "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" כמו בשיר השירים. וגם בין שתי הקומפוזיציות יש זיקה, הרקע החום האחיד שעליו מונחים האוהבים כמו מגזרות מצועצעות מעט.

פניה של יוקו משובצים בזרועו של ג'ון כמו אבן יקרה. וכל אותה אורנמנטליות אַר-נוּבוֹ'אית של קווים זורמים ומתפנקים שליבוביץ אימצה בלי להעתיק: השיער, הזרועות, התנועה בין קפלי המכנסיים שלה לקפלי הירך שלו, וכרגיל היא השאירה את קצה המזרן והג'ינס של לנון כדי לשבש קצת את היִפיוף.

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (1)

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (2)

גוסטב קלימט, פרט מציור אחר (יש יותר מקבין של אימהוּת אצל ליבוביץ)

אנני ליבוביץ צילמה דיוקן פיוטי ורגשי; לנון הקופיף העירום נתלה על אונו העץ, נאחז בשערה-צמרתה. התמונה, כפי שהתברר בדיעבד, צולמה שעות אחדות לפני שלנון נרצח; הוא נראה כל כך פגיע ומתרפק, כאילו ידע שהמוות עומד להפריד. וכמו שכתב פעם בורחס "הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים." וזה מה שקרה לצילום. הוא היה יפה מלכתחילה, והזמן הטעין אותו בתועפות של עצב וגעגועים.

אנני ליבוביץ', יוקו אונו 1981 – יוקו היא עדיין עץ בשביל ליבוביץ' גם בדיוקן הזה.

*

עוד על אר נובו ועוד הרבה אמנות חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

עוד על יוקו אונו – בגדי הכעס והאהבה – על Cut Piece של יוקו אונו

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

*

לפרקים הקודמים בסדרה:
לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

Read Full Post »

הפרק הלפני אחרון במיני סדרה על דיוקנאות הידוענים שצילמה אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין

*

1. דיוויד ביירן, רנה מגריט

ליבוביץ' ניזונה מתולדות האמנות. לעתים כמו שהראיתי בפרק הראשון, הן מסתתרות מאחורי הקלעים. בפרק הנוכחי הן נמצאות בקדמת הבמה.

הצילום של דיוויד ביירן למשל, הוא מחווה לרנה מגריט, לא לציור מסויים אלא לתערובת.

אנני ליבוביץ': דיוויד ביירן לוס אנג'לס 1986

רנה מגריט (1898-1967)

רנה מגריט

מעבר לפניו הציפוריות של ביירן שכמו מדביקות את כל הדימוי ביחד, אין לי מידע נוסף שיצדיק את המחווה (אולי מישהו מכם יאיר את עיני). ובינתיים, בהמשך לפרקים הקודמים – ליבוביץ' שוב מוותרת על יד לטובת הגרפיות, ווילון ימין מתקמר להדהוד עם תנוחת הזרוע.

*

2. מרק מוריס, רוסו, גויה

בדיוקן של הכוריאוגרף מרק מוריס זה כבר ציור מסוים שמשתלט כמו דיבוק על מושא הפורטרט (דימוי מוזר שהשתלט על המשפט, שיהיה).

אנני ליבוביץ': מרק מוריס, פלורידה 1990.

אנרי רוסו (1844-1910) חלום

הצילום של ליבוביץ' הוא מחווה גלויה ל"חלום" של רוסו. זו לא רק הספה או הטבע של פלורידה, שמזכיר את הג'ונגלים הפנטסטיים של רוסו. תנוחת הרגליים וזווית הראש מועתקים מהציור של רוסו. ועל שתי המחלפות החסרות למוריס מפצים שני העלים החותכים את גופו. ושימו לב, שגם אצל ליבוביץ וגם אצל רוסו הזווית של הצמחייה במרכז הרקע מתחרזת (מהדהדת) עם זווית הצמות/תחליפיהן – זוית ישרה במקרה של רוסו וחדה אצל ליבוביץ, בהתאם.

תנוחת הזרועות לעומת זאת, מושאלת ממקור אחר:

אנני ליבוביץ, מרק מוריס (פרט)

פרנסיסקו גויה (1746-1828), המחה העירומה

אנרי רוסו, חלום (פרט)

ובעצם רק כשהנחתי אותן זו בצד זו, פתאום ראיתי כמה הן דומות, הגברות העירומות של גויה ושל רוסו. מה שגורם לי לחשוד שהחלום המקורי של רוסו היה בעצם על המחה של גויה. ושגם ציורו שלו הוא מחווה שבה הוא ממקם את הגברת של גויה על ספה משלו ובנוף כלבבו. כלומר, ליבוביץ' היא כבר השלישית במשחק ה"טלפון שבור" הזה.

ובכל מקרה, הדיוקן של מוריס הוא חושני פנטסטי, אקלקטי, נאיבי במידה, נרקיסיסטי (הזרועות החוזרות אליו) כמו גיבורו. (לקסיקון המחול החביב שלי, מוסיף גם "גיי סנסיביליטי" לרשימה).

*

3. קריסטו, סנט אקזופרי

אחד הביטויים של העדפת הדימוי על הדמות (שעליה דיברתי בפרק הראשון) הוא זיהוי-מיזוג האמן עם יצירתו. קחו למשל את קריסטו, אמן פופ שנוהג לעטוף את כל העולם ואישתו.

קריסטו, מגזין "לוק" עטוף 1964

קריסטו, מודל של בניין עטוף במנהטן 1964

אנני ליבוביץ': קריסטו, ניו יורק 1981

ליבוביץ עטפה גם את קריסטו עצמו, במהלך עוד יותר קיצוני מחבורת חסרי הפנים. הדיוקן מהלך על הקו הדק בין גימיק לעבודה מושגית (על היחס בין דימוי לדמות) עם קבין של אבסורד. אין שום ראיה שקריסטו הוא זה שנמצא מתחת. זה יכול להיות גם פסל או בובה. הדיוקן הזה הוא כל כך טכני ומנוכר שהוא כמעט פיוטי. כמו הכבשה שבתוך התיבה.

מתוך הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי

*

4. קית' הרינג והאבוריג'ינים

קית' הרינג (לדוגמא)

אנני ליבוביץ, קית' הרינג 1986

מורי ורבי יוסף הירש אמר פעם שמניירה זה כשהסגנון הוא מכני ואינו קשוב לנושא. קית' הרינג שצבע את הסט ואת עצמו, לא נופל בפח הזה. הוא לא מצפה את המציאות בטפט של סגנונו, אלא מתרגם אותה ברגישות ובחופשיות לשפת הציור שלו. הוא מוותר למשל, על קווי המתאר (מעבר למסגרת התמונה שבה זה טבעי ומתבקש), כלומר על המאפיין הכי ראשוני של הסגנון שלו, לטובת קווי מתאר פנימיים.
אם נתבונן למשל באיזור כפות הרגליים והשוֹק – העיגול סביב העצם הוא לגמרי אנטומי, קווים אחרים מזכירים סנדל, או גרב. והזין כמובן, כולל הקשתות על פנים הירכיים כהד של הביצים.
והפוזה הסימטרית והזוויתית שמוסיפה לסגנוּן, ודווקא על השולחן – עוד כרסום בריאליזם.
בכל הדמות יש איזון בין אורנמנטליות לסכמה של שלד או בגדים. פרטים כמו משקפיים ותלתלים (אפשר היה להסיר ולגלח) הן נקודות החן של המציאות. ובאופן אחר – גם הסלסלה הלבנה עם הדוגמא הגזורה או נזילות הצבע השחור, מעשירות ומחיות את התמונה. הסביבה לא מדוכאת על ידי הקונספט אלא משחקת בו.


בתמונה למעלה, קית' הרינג באמבטיה (קשה להתאפק אחרי הפוסט הקודם). התמונה הושאלה מן הבלוג הזה שמביא עוד שלל מחוות של/ל – קית' הרינג.

ושקית יומולדת לסיום: בחיפוש שטחי באינטרנט לא מצאתי שהרינג מקושר לאמנות אבוריג'ינית. קשה לי מאד להאמין שאני הראשונה. לא צריך להיות עין הנץ כדי להבחין בזיקה:

"גרפיטי" אבוריג'יני על קיר סלע

סקיצה אנתרופולוגית של ציורי גוף אבוריג'יניים

אבוריג'ינים צבועי גוף (חבל שלא מצאתי צילום יותר גדול)

מטבע הדברים (והדיוקן) השתקעתי בציורי גוף, אבל הזיקה בין הגרפיקה האבוריג'ינית לזו של הרינג אינה עוברת בהכרח דרך ציורי הגוף!

וזה כבר כמעט הסיום, נותר עוד פרק אחד אחרון.

לפרק הראשון אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין

עוד באותו עניין
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
קורסאווה חולם על ואן גוך

עוד על ציורי סלע – אני עוברת סוף סוף לוורדפרס בחברת ציידים 

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לקראת הקיץ הקרב

ספריית גן לוינסקי זקוקה

למקרר קטן כדי להרוות צמאים (ולאכסן קרטיבים).

אם ברשותכם מקרר קטן או מקפיא, אני פנו ל gardenlib@googlegroups.com

ותבואו על הברכה והתודה.

ומבצע יום במתנה נמשך!

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 973 שכבר עוקבים אחריו