Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘מה אומרים האיורים?’ Category

כריכת "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה, איה גורדון נוי

"מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס עם איוריה של איה גורדון נוי, מונח על שולחני מאז שראה אור לפני למעלה משנה. הילדה המצוירת מביטה בי בתוכחת נו, תכתבי כבר, ואני מתמהמהת, כי מצד אחד – ספר יפהפה עשיר ומלא חיים, מהסוג שמתחשק לי לפרסם בראש חוצות, ומצד שני…

ונתחיל מהטקסט למי ששכח או לא זכה.

.

מעשה בילדה בודדה / מרים ילן שטקליס

יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר,
סַפֵּר לִי סִפּוּר שָׂמֵחַ!
וְאַל-נָא תַגִּיד, זֶה אָסוּר וְזֶה אָסוּר –
וְאַל-נָא תַגִּיד, עַתָּה אֵין לִי פְּנַאי –
וְאַל-נָא תגַּיִד, סִפַּרְתִּי לָךְ דַּי –
סַפֵּר לִי סִפּוּר, יָרֵחַ!

כִּי אִמָּא אֵינֶנָּה,
וְאַבָּא הָלַךְ.
וְרֵיק הַבַּיִת, רֵיק כָּל כָּךְ –
כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת…

הָלַכְתִּי לָשֶׁבֶת מְעַט בַּמִּטְבָּח.
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת כֵּיצַד
מְלָפְפוֹן גָּדוֹל שָׁם אָכַלְתִּי.
מֵאוֹתָם הַכְּבוּשִׁים הַשְּׁמוּרִים בְּתוֹךְ כַּד –
אֲנִי לֹא לָקַחְתִּי! הוּא קָפַץ אֶל הַיָּד –
וְאָכַלְתִּי.

אַחַר כָּךְ נִשְׁבְּרָה כּוֹסִית שֶׁל יַיִן –
כָּל כָּךְ נִבְהַלְתִּי!
וְאוּלַי הָיוּ שָׁם שְׁתַּיִם?
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –
מַהֵר, מַהֵר, עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלַי
בָּרַחְתִּי – וְדַי.

אַחַר כָּךְ קָרָאתִי בַּסֵּפֶר מִלִּים רַבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הִשְׁכַּבְתִּי לִישׁוֹן אֶת כָּל הַבֻּבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי בַּת-מֶלֶךְ,
וְתָעִיתִי בַּדֶּרֶךְ,
בְּאִי-הַקְּסָמִים,
בְּיַעַר-אֵימִים…

וְטִפַּסְתִּי מַהֵר עַל הָעֵץ הַגָּבֹהַּ,
כִּי לְמַטָּה אָרְבוּ זְאֵבִים –
רְעֵבִים!
פָּצוּ אֶת הַלֹּעַ!

וַאֲנִי יוֹשֶבֶת לְמַעְלָה בְּשֶׁקֶט,
וְצוֹחֶקֶת!
ולֹא כְלוּם.

כִּי מִלָּה אַחַת אֲנִי יוֹדַעַת –
הַמִּלָּה הַהִיא שֶׁל הַטַּבַּעַת –
הַטַּבַּעַת שֶׁנָּתְנוּ לִי שְׁלֹשֶׁת הַגַּמָּדִים –
הַיְדִידִים –
לָחַשְׁתִּי – –
וּמִיָּד בָּא הַיָּרֵחַ עִם שְׁנֵי כּוֹכָבִים,
וּמִיָּד גֵּרְשׁוּ אֶת כָּל הַזְּאֵבִים.
וְעוֹד מִלָּה אַחַת אָמַרְתִּי,
וְעַד שָׁלשׁ סָפַרְתִּי –
וּלְפָנַי מֶרְכָּבָה!
וְהַמֶּרְכָּבָה כֻּלָּה
זְכוּכִית צְלוּלָה,
וּבַמֶּרְכָּבָה הוֹשִׁיבוּנִי,
וְהַבַּיְתָה הֱבִיאוּנִי!

וְהַבַּיִת רֵיק.
אֵין אִישׁ בָּא,
אֵין אִישׁ צוֹחֵק.
אֵין אִישׁ גּוֹעֵר בִּי!
אֵין אִישׁ אוֹמֵר לִי:
זֶה אָסוּר, וְזֶה אָסוּר…

יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר!
וְעַל מָה לְסַפֵּר אִם לֹא תֵדַע,
סַפֵּר לִי סִפּוּר עַל יַלְדָּה בּוֹדֵדָה…

*
1. סיפור מעגלי

ילדה משועממת, עצובה, בודדה, מדברת לירח שלא עונה, עושה קצת בלגן במטבח, נבהלת, מצטדקת, קוראת ספר, משכיבה את הבובות, מדמיינת שהיא גיבורת אגדה מפחידה וכשהיא שבה הביתה כמנצחת – היא עדיין בודדה, והכל מתחיל מהתחלה. בניכוי הבית הראשון, מתקבל סיפור מעגלי:

מן הבית האחרון –

יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר!
וְעַל מָה לְסַפֵּר אִם לֹא תֵדַע,
סַפֵּר לִי סִפּוּר עַל יַלְדָּה בּוֹדֵדָה…

אפשר לגלוש הישר אל הבית השני –

כִּי אִמָּא אֵינֶנָּה,
וְאַבָּא הָלַךְ.
וְרֵיק הַבַּיִת, רֵיק כָּל כָּךְ –
כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת…

וחוזר חלילה עד אינסוף.

*

2. אקולוגיה פלאית

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה

.

הבית שגורדון-נוי מציירת הוא כמעט שומם בתחילת הספר; בקצהו האחד עציצי החלון או המרפסת הנשקפים אל הלילה, בקצהו האחר כורסא וקצה שולחן סלון, ובתווך – ריק חשוף צהבהב, שלתוכו פולש הדמיון בעזרת כל הבא ליד: גביעים מתנפצים, מלפפונים נגוסים שספק נסים, ספק רוקדים אל שחרורם כמו במחזמר, טביעות רגליים ירקרקות (ממֵי החמוצים) נמלטות אל עלי העציץ הירוקים כמו אל קרובי משפחה.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט) לחצו להגדלה

.

ואחרי טביעות הרגליים גם המילים בורחות מן הספר כדי להיות עלים ביער הדמיון.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה
איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס לחצו להגדלה

.

הדף השומם, כלומר הבית הריק, מתמלא בעזרת הדמיון של הילדה והופך לתיבת התהודה שלה. צמחים ירקדו כאילים כשתשמח. צללי הרגליים של השולחן והכסא יזדהו עם צמותיה המתעופפות.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט)

.

השברים והכתמים ינבטו בסלון הריק כמו זרעים תועים. הדמיון יכליא את המילים עם כל מה שהוא מוצא, צבעוני צהוב יהפוך לכתר, כורסא תתגלגל בבית עץ, במרכבה.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה

.

אֵקוֹלוֹגְיָה, תורת הסביבה, היא ענף בביולוגיה החוקר את יחסי הגומלין בין האורגניזמים השונים ואת יחסי הגומלין בין האורגניזמים לסביבה הדוממת (ההגדרה מויקפדיה). ואיה גורדון נוי חוקרת את האקולוגיה הפלאית, ההפוכה, של הדמיון. בזמן שהמידבור המציאותי מתפשט ובתי גידול נכחדים, המדבר הנורא של השעמום מתגלה כקרקע פורייה ואבן שואבת לצמיחה. כל דבר הוא זרע בשביל הדמיון. והאיור הידני, בשלל הטכניקות האופייניות לאיה גורדון נוי – רישום, צביעה, גזירה, הדבקה ותיאטרון חפצים – הוא כמו שעת יצירה שהועלתה בחזקה. לקראת סוף הספר, הכפולות מתרוקנות בהדרגה כי גם הדמיון הוא מחזורי כמו הטבע.

ועכשיו (כפי שאמר פעם פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת") לחלקה השני של הטרגדיה.

*

3. ירח ליצן

הזכרתי כבר את המעגליות של הסיפור; בניכוי הבית הראשון הוא יכול להימשך עד אינסוף. אלא שהשמטת הבית הראשון אינה רק צורך טכני למניעת כפילויות ושימון המעבר. כשהאגדה מסתיימת והילדה חוזרת אל הבית הריק, היא אמנם שבה ופונה לירח כמו בבית הראשון, אבל הפעם היא כל כך נואשת שהיא מוותרת על כל התנאים: שיגער, שיאסור, רק שיספר, זה לא חייב להיות שמח אפילו, זה יכול להיות גם סיפור על ילדה בודדה.

לַפּיחוּת שובר הלב אין הד באיורים. ובכלל: הילדה האקטיבית של איה גורדון נוי שונה מאד מהגיבורה הנזקקת, המבוהלת והגלמודה של מי"ש (= מרים ילן שטקליס, ראשי התיבות מתחברים לשם חיבה). הילדה של גורדון-נוי מחוייכת, גם כשהיא לא, בזכות הבובה המחייכת שמלווה אותה כמעט לאורך כל הספר והופכת לחלק מהאני שלה (כמו הדמונים של "חומריו האפלים").

הירח המאויר חובש כובע ליצנים חרוטי. זה מקסים ומתחרז עם האנטומיה השפיצית שלו, אלא שליצן לעולם לא יגיד, זה אסור ואין לי פנאי, זה מתאים אולי לירח הביקורתי של ויהי ערב, לא לירח ליצן.

שני ירחים: מימין, חיים האוזמן מתוך "ויהי ערב", משמאל, איה גורדון נוי מתוך "מעשה בילדה בודדה".

*

4. ילדות בודדות

בראיון לכתב העת האינטרנטי הפנקס, מצביעה גורדון-נוי על גילגי (בילבי) כמודל.

הילדה אמנם לבדה אך היא אקטיבית. היא לא כמו הילד מהשיר ,”לבדי” (של ילן שטקליס: “לבדיתי -לבדיתי-ובכיתי”), אלא כזאת שלוקחת יוזמה ופועלת כדי לשפר את הרגשתה. והרי גם בילבי היא ילדה בודדה, חיה בלי מבוגר אחראי, אבל היא לא משדרת מסכנות. וכך, בעקבות ההארה הזאת, הקצנתי את הבילביות: בתנועת הצמות, בביטחון העצמי, ובתנועתיות משולחת הרסן, והתרחקתי מהילדה הטובה והצייתנית שהייתי.

והילדה שהיא מציירת אמנם מלאת חיים ומשובה. היא משתמשת במלפפון נגוס כבמקרופון ובגביע יין ככובע (לגמרי דאדאיסטי). היא לא סתם מבריחה את הזאבים ככתוב, אלא רותמת אותם למרכבתה. והיא קרובה יותר לחתול תעלול מאשר לגיבורה החשופה, העצובה, המצפה לנזיפה של מיש.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט)

.

אז מה, אסור לשנות, לחדש? אני לא רק שואלת בשמכם, אני עצמי התבלבלתי לרגע. הלוא חזרתי ואמרתי שפערים זה דשן שמוסיף עומק ומורכבות, שמאיירים לא צריכים להיות צייתנים, שנאמנות לטקסט אין פירושה "תיאום עדויות", ופתאום אסור?

מותר, ברור שמותר, אבל לכל יש מחיר, כמו שאמרה המכשפה של אוסקר ויילד לדייג. כשעושים מהפכה (וזאת מהפכה) כדאי לוודא שיש לה שורשים בטקסט. וגם אם אין זה בסדר, רק שיש לזה השלכות.

איה גורדון נוי התאהבה ב"מעשה בילדה בודדה" עוד בילדותה. כיוון שספרות היא ראי, ראתה בו את עצמה, את הלבד שלה, כמגרש המשחקים של הדמיון. וזה נהדר. אלא שהלְבד שלה אינו הלבד של מיש. אי אפשר להעניק למרים ילן שטקליס "פרשנות רעננה ואופטימית" (כמוצהר בגב הספר) כי הדמיון היוצר שלה ניזון מהשורשים השחורים של העצב. בשיר (המבוגרים) שלה, "וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב", היא נשבעת לו אמונים: "וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב: הִנֵּנִי,/ שֵׁב עִמִּי, וְנַמְתִּיק לָנוּ סוֹד./ וְהַבְטַח לִי שֶׁלֹֹּא תַּעַזְבֵנִי – / גַּם אֲנִי לֹא אֶבְגֹּד בְּךָ עוֹד."

האקולוגיה הפלאית של גורדון נוי, היא אופרה אחרת, הרבה יותר מוארת ומשחקית.

פרשנות איורית שסותרת את הטקסט מבחינה רגשית, מתקבלת כמחיקה, כהתעלמות מבדידותה של הילדה (ע"ע השלכות), אותה בדידות שממנה היא נגאלת לרגע, בכל פעם שמישהו מזדהה עם כאבה.

וההזדהות הזאת משנה גם את הטקסט, כפי שהסבירה פעם מיש:

אני מאמינה, ששיר, או תמונה, או יצירה מוסיקלית משתנים משום שהם סופגים, ואם תרצו – מוטב לומר – שומרים בתוכם את רגשותיהם ותגובותיהם של כל אלה אשר קראו, או ראו או שמעו אותם, – את הצחוק והדמעה, והכאב ושמחת ההזדהות. אתן לכם דוגמא קטנה: ראיתי את מונה ליזה של ליאונרדו הרבה מאד פעם. לאחרונה, לפני 4 שנים עמדתי והסתכלתי בה וראיתי שהיא נשתנתה מאד: הסתכלתי בעיניהם של אלה שעמדו לפניה והסתכלו בה, ומה שראיתי הבהיל אותי: עיניהם ניסו לחדור אל תוך-תוכה בכוח! ועיניה אמרו לי: עייפתי מאד. ברחתי משם.

(מתוך "על בחירת שירים")

גם מי שלא מכיר בעייפותה של המונה ליזה, אולי מבין שטקסטים כמו "מעשה בילדה בודדה" ספוגים בדמעות של קוראים שנבוכים מן המהפך שאיה גורדון נוי מציעה בתמימות כזאת, בששון משונה, שנרתעים, אם לא נעלבים בשמה של הילדה הבודדה. גם אני נעלבתי קצת, וחבל, כי על אף התדר הרגשי ההפוך האיורים מלאים המצאות וחיים ואהבה לסיפור; שום דבר אינו על אוטומט – הצמחים, הכוריאוגרפיה, היחס בין הבובה לילדה – פעם היא נותנת לה יד, ופעם מרפק, פעם היא נשמטת לרצפה, ופעם נשענת אל גופה או מוטלת על ידית הכורסא, פעם היא מתחת לילדה ורק רגליה מבצבצות (כמו רגלי המכשפה ב"קוסם מארץ עוץ"), ופעם היא מנסה להמשיך ולקרוא בספר אחרי שהילדה נרדמה. האגדה היא החלום שלה.  

.

הספר נמכר כרגע ב-10 (במילים: עשרה!) ₪ באתר ההוצאה. לחצו למעבר.

*

ובלי קשר (ואולי עם?)

לפני זמן לא רב ניסיתי להראות פה, שרבים משירי המבוגרים של נתן זך הם גם שירי ילדים אקזיסטנציאליים, מלאי מוסיקליות, רגש, דמיון והומור בטעם שוקולד מריר. היתה לזה גם כוונה מעשית, שמו"ל בעל טעם ומעוף ירים את הכפפה ויערוך מהדורונת של זך לילדים.

אתר הפנקס נרתם למשימה והזמין איורים לשירים, התוצאה המשכנעת מוצגת בשני פוסטים.

בשולי אחד מהם הוספתי עכשיו כמה מילים על האיורים המלבבים, כל אחד בדרכו (ניסיתי גם בשני, ובסוף הרמתי ידיים. היו המוני איורים ורוב רובם למבוגרים…)

Read Full Post »

איכשהו התגלגלתי לרשימת התפוצה של "רֵעַ – בית מלאכה לצילום" שמדווח לי מדי פעם על חלקו בתערוכות, סוג של מיפוי אזוטרי ובו בזמן ניטרלי של שדה האמנות. היח"ץ מתמקד במסגרות ושאר ירקות טכניות, בלי שבחים מעיקים לאמנים (שחוששים אולי בצדק, שאם לא יצעקו, לא נשמע). כך על כל פנים התוודעתי ל"פתרונות פורמליים", תערוכה מצילומיו של אלי סינגלובסקי שנפתחה לאחרונה במוזיאון תל אביב (הסגור). סינגלובסקי, זוכה פרס ע"ש לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר –

מצלם מבנים אדריכליים בצילום לילי ובחשיפות ארוכות, בשחור־לבן דרמטי ובקומפוזיציות ממורכזות התופסות את המבנה במלואו. הצילום מבודד את המבנים המצולמים מסביבתם, ומנטרל 'הפרעות' והסחות דעת, בכדי למקד את מבט הצופה באובייקט האדריכלי החזיתי על שלל פרטיו על רקע שמיים שחורים אטומים. כתוצאה מכך מודגשת המונומנטליות והפלסטיות של המבנים המוצגים כאובייקטים פיסוליים במרחב. (מתוך אתר המוזיאון)

זה נשמע כמו המשך/וריאציה על עבודתם של הילה וברנד בכר, אבל הדגדוג שהרגשתי למראה הצילום הוביל למקום אחר.

אלי סינגלובסקי, שוורין 1 (2017) לחצו להגדלה

.

יש יופי פורמלי, גיאומטרי ומוזיקלי בצילום שלמעלה, כמו ב- Broadway Boogie-Woogie של מונדריאן. סינגלובסקי אמנם חמוּר וסטטי ומונדריאן מלא תנועה. מפת הרחובות הניו יורקית מתמזגת עם הבוגי-ווגי (בלוז עליז לריקודים) וכל האורות מהבהבים.

פיט מונדריאן, (Broadway Boogie-Woogie (1942

.

אבל באשר לפיסוליות – אני לא בטוחה. הצילום החזיתי הופך את המבנה לדו ממדי כמו תפאורה. החלונות החשוכים הם החורים שמהם נשקף הלילה שברקע. מה שהוביל אותי קודם כל ל"תפאורה לאגדה" של ג'וזף קורנל.

ג'וזף קורנל "תפאורה לאגדה" (1942 אותה שנה כמו הבוגי-ווגי של מונדריאן)

יש קסם בארמון השטוח שחלק מחלונותיו מוארים. הסבך שמבצבץ מאחור מעלה על הדעת את היפהפייה הנרדמת (אף שלי הוא הזכיר יותר את הארמון שמעבר לגבעה). זאת עבודה ראשונה בסדרה שיצר קורנל, תיאטרון זעיר בתוך קופסת עץ וזכוכית שעומקה כ-10 סנטימטר.

והתפאורונת של קורנל הובילה אותי לנטושים היפיפיים של שרון רז, לצילום שלא נכלל במאמר ההוא כי אי אפשר הכל. רק עכשיו שמתי לב שהמבנה מצולם מתוך חלון, שמפקיע אותו מסביבתו. מסגרת המשקוף הופכת אותו לפיוט בקופסא.

מתוך ספר הצילומים של שרון רז, "נטושים" 2020 לחצו להגדלה

.

ואגב, בתערוכה עצמה, גם הצילום של סינגלובסקי מתקבל (אולי בגלל העמודים) כמין תפאורה בתוך במת פרוסניום; שחור הלילה מיתרגם לעומק הבמה, וההשתקפות ברצפה המלוטשת מוסיפה עוד שכבה של תעתוע. 

אלי סינגלובסקי, שוורין 1 (2017) צילום הצבה: אלעד שריג

.

ובחזרה לשרון רז: הפיוט של החלונות החשוכים מזכיר את הריק המטפיזי של אדוארד הופר וג'ורג'ו דה קיריקו. (כל אחד בנפרד; הציורים של שניהם ממשיכים להיות ריקים גם כשמצוירים בהם בני אדם; איך זה יכול להיות? זאת חידה. מבטיחה לשתף כשאגיע לתשובה. בתמונות הריקות שלמטה, יש שלוש דמויות בכל אחת).

משמאל, אדוארד הופר, משרד ניו יורקי (1962), מימין ג'ורג'ו דה קיריקו, Sgombero su piazza d’Italia (1968), אחד מריבוא ציורי פיאצה ד'איטליה שלו. לחצו להגדלה

.

גם הצילום של סינגלובסקי נראה ריק בהתחלה. אבל כשמתקרבים מבחינים בהתרחשויות, כמו בתיאטרון החלונות של היצ'קוק.

היצ'קוק על הסט של "חלון אחורי" (1954)

.

רק שלהבדיל מ"חלון אחורי", החשיפה הארוכה של סינגלובסקי מספקת לדמויות הילות עם קרניים דקות קיפודיות, כמו בציורים של פרה אנג'ליקו חביבי.

פרה אנג'ליקו, פרט מתוך "יום הדין האחרון" (סביבות 1431)
אלי סינגלובסקי, פרט מתוך שוורין 1 (2017)

.

הפרט שלמעלה חתוך מן התמונה הכבדה ביותר שמצאתי במרשתת. איכות גבוהה יותר תחשוף מן הסתם פרטים נוספים. אבל בחלון המואר התחתון כבר אפשר להבחין באם ובתינוק, שהאור הזורח מהם מקרב אותם עוד צעד אל מרים וישוע התינוק.

אני די בטוחה שסינגלובסקי לא התכוון, החסד פשוט התגנב לו לתוך הצילום הקשוח המונומנטלי המוחק בני אדם כביכול. זה נוטע בי תקווה משונה או לפחות גורם לי לחייך.

*

עוד באותם עניינים:

ציורים נטושים

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

בואי אמא

לא לבושה ולא עירומה – סינדי שרמן המוקדמת

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

ים המלח של ורד נבון

Read Full Post »

שלומית כהן אסיף מתוך "הצבע השמיני", הוצאת צלטנר 2014

והאיור? רגע, סבלנות.

יש טקסטים שחסינים לפרשנות איורית. לא אטומים, חלילה, רק יציבים. שום איור לא ישנה אותם מן היסוד. לשירים של שלומית כהן אסיף אין הגנות כאלה. הם קצת כמו הגיבורות או הגיבורים שלהם – ילד בודד לאו דווקא דחוי, קשוב אל יצירי דמיון והטבע, או ילדה חולמנית עם עולם פנימי מלא חיים שאינו תלוי באישור הסביבה. אלא שסביבה היא לא רק מי ששולח אותך לספור מחדש, כי אין צבע שמיני ומעולם לא היה, גם איורים הם סביבה, תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. ולא פעם הם מקטינים אותה לא בכוונה. קל יותר להתפעל מ"חוכמות" של פעוטות מאשר להכיר בעוצמה הפנימית של ילדים, שטורפת לרגע את ההיררכיות, את איכויות וגדלי המרחק שנקרשו בין ילדים למבוגרים.

(משהו מהחיים: בני הגדול היה אכלן קטן בילדותו. היתה לו רשימה קצרה של מאכלים שממנה לא סטה. יום אחד הכין אביו קינוח מפואר רב-שכבות. אולי היתה זו התלהבותם של האורחים – אבל לפתע נפתחה הרשימה המצומצמת. הילד בקש לטעום, קבל פרוסה קטנה, אכל כזית מכל שכבה ואמר: מממ… טעים, מממ… נהדר, וכשהגיע לתחתית סיכם: ועכשיו אני רוצה משהו שאני מכיר. וזה חל על רובינו, גדולים כקטנים. גם כשקולטים שיש משהו מעֵבֶר, נוח לנו יותר בחיק החמים של המוכר.)

ובחזרה לשלומית כהן אסיף: "הצבע השמיני" מתאר חוויה מיסטית, התגלות. המילים מעוררות את הדמיון, הנפש מתחילה לתור אחרי הצבע הנעלם, אבל המאיירת בבעיה. יותר מאחת: ראשית, אי אפשר לצייר צבע שאין לו שם, כי השם הוא שמגדיר את הצבע ומאפשר לבדל אותו מצבעים אחרים (אלא אם כן חווינו התגלות). שנית, קשה להתחרות בצבעי הקשת. נוכחותם מציבה רף בלתי אפשרי לצבע חדש פלאי, שלא לדבר על תהום הקיטש האורבת לדבוקה כזאת של קסם וחמידות. איור ישיר הוא הדרך הבטוחה ביותר לנטרל את הטקסט. ומה עשתה ענבל לייטנר?

. . . ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף, מתוך "הצבע השמיני", הוצאת צלטנר 2014 לחצו להגדלה
אנטואן דה סנט אכזופרי, הנסיך הקטן על הכוכבית שלו (כך היא נקראה בתרגום הישן של אריה לרנר)

אז ככה. השיר מתרחש על גבעה שמתחרזת עם שבעה (צבעים) אבל באיור היא מתקמרת כמו כדור הארץ, כמו הכוכבים שביניהם משוטט הנסיך הקטן. הילד המצויר שוכב מול היקום הלילי, פתוח אל שמי הכוכבים כמו פנחס שדה המאזין ל"שתיקת האדמה" בפתיחת "החיים כמשל". ובעצם ראוי לתקן ולומר, שהילד, כמו שאר הילדים בספר, אינו מצויר אלא רקום (על ידי הרוקמת בעלת השם הקסום אלינה זשקביצ'ה צ'פיגה). קווי המתאר שלו רקומים כמין התחייבות חזותית לתשומת לב וקצב; כי קווים אפשר לרשום בהינף יד, אבל לקו רקום יש קצב משלו, תפר אחר תפר.

הלילה הוא זמן מוּעד להתגלויות. בשמיו אין קשתות אלא כוכבים, גופים שמימיים פלאיים המצטרפים לקונסטלציות, כמו הדובה הגדולה או קסיופאה, שעל פיהן אפשר לנווט. והילד של לייטנר אמנם מגלה קונסטלציה חדשה, של קשת. בניגוד לתפרים הקטנטנים שמהם רקומים הילדים, קווי הקונסטלציות לא מתמהמהים, זו רקמה מהירה כמו התגלות, ישרה כמו קווים בפלניטריום. רק שלושה מצבעיה מצוירים, אנחנו רק בתחילת החיזיון, נצטרך להשלים אותו בתוכנו, אבל עולם חדש של אסוציאציות חזותיות כבר מזין את המילים.

וזה מה שקורה לכל אורך הספר: לייטנר סוטה שוב ושוב מהאוטומטי (בכל פעם בדרך אחרת) אל משהו קרוב לכתוב אבל גם נבדל, והפער שהיא פותחת הופך לתיבת תהודה.  

מתוך "הצבע השמיני" מאת שלומית כהן אסיף, איירה ענבל לייטנר, הוצאת צלטנר 2014 לחצו להגדלה

.

בתמונה למעלה, השיר האחרון (מלבד הנ. ב.). מי קישר אותו לשיר הראשון? שלומית כהן אסיף? ענבל לייטנר? זה עוד משהו שהיא עושה, חופרת מנהרות בין השירים. את האיור לשיר "מחשבות עפות" למשל, היא הפכה לחידה מצוירת/תוכן עניינים מוצפן והרהור ארס-פואטי על כתיבת שירה, כי הילדה המתמסרת לסערת המחשבות היא שלומית כהן אסיף כפי שהיא מופיעה בסוף, ב"דף המשוררת".

ענבל לייטנר, איור לשיר "מחשבות עפות" מאת שלומית כהן אסיף, מתוך "הצבע השמיני" הוצאת צלטנר 2014
שלומית כהן אסיף, על פי ענבל לייטנר, מתוך "הצבע השמיני"

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

איור אחד נפלא, לנה גוברמן  

איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך

איור אחד נפלא, רוני פחימה  

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי  

איור אחד נפלא, אורה איתן  

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון  

שני איורים נפלאים – לירון כהן  

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה

Read Full Post »

חמש הערות על איור אחד נפלא של שירז פומן, מתוך ביצה של תנין מאת אילת שדה.
.

איירה שירז פומן, מתוך "ביצה של תנין" מאת אילת שדה. לחצו להגדלה

.

  1. גן ילדים וגן חיות

השיר מספר על גור פילים רטוב, רועד מקור, שנאסף וזוכה לבית, ומסתיים ב: "כל בוקר מכינה לנו אמא אוכל./ לי סנדויץ' אחד ולו כמה מאות./ אני הולך לי לגן הילדים/ והוא לגן החיות." (גן ילדים וגן חיות? ההקבלה שמוגנבת בחסות משחק מילים, מטרידה מכל צד שלא בוחנים אותה.)

.

  1. הצל הוא גופה של הנשמה

שירז פומן בחרה לאייר את "כיסיתי אותו בשמיכה משובצת,/ קראתי לו ספר עד שנרדם." והוסיפה לטקסט גם חלום זכרונות וגעגועים לאפריקה שצומח מראש הפילון. החלום מתפתח מצל ראשו הפילון (והצל, על פי אוסקר ויילד, הוא גופה של הנשמה). עלי הבננה הם אבולוציה רגשית-פנטסטית של האוזניים, והגבעולים הם כמו משושים ג'ירפיים שיצאו מכלל שליטה.

אייר ג'יי. בי. קלארק, מתוך הרפתקאות הברון מינכהאוזן (1894). אחרי שגלעין דובדבן נורה למצחו של האייל, צמח מתוכו עץ דובדבנים. התמונה ממכירה באיביי

החלום צומח מתוך הגוף-נפש של הפילון ומשתרג על ענף דמוי חבל טבור שקצהו האחר עדיין מחובר לאפריקה.

.

  1. מגזרות נייר

מבחינה צורנית יש לחלום, שמשלב צמחים, פרות ובעלי חיים בפיתולים וסלסולים רבי אירועים, גֵנים של מגזרת נייר. ואם כבר מדברים על זה, לא רק פרטי החלום נוגעים זה בזה, גם שאר חלקי האיור "נותנים ידיים", שומרים על רצף ומין תלות הדדית כמו במגזרת נייר (מלבד הקופיף הנמלט עם העוגייה, וגם אליו עוד נגיע, אבל רגע).

צמחיית החלום הזכירה לי בו בזמן גם את סבך הגרוטאות שנעקר מגופו של האל המסריח ב"מסע המופלא" של מיאזקי. השחרור הופך את האל מערימת רפש גולש ומטפטף לדרקון של אור. אבל גם במגזרת הנייר היהודית שלמטה, המתארת את עקדת יצחק, טמון השילוב הזה בין דקורטיביות, פנטזיה ותוכן רגשי ורוחני.

מתוך "המסע המופלא" מאת הייאו מיאזאקי, לחצו להגדלה

.

  1. נדודי האיורים

הפילון הוא לא היחיד שישן פה. מחוץ לעיגול האור, על פטרייה, ישן לו גמד שנאסף בשיר אחר, ביחד עם הפטרייה שלו. "…אך פתאום, מתחת לשיח אחד,/ ראיתי פטרייה אדומה עם נקודות/ ועליה ישן לו גמד.// הרמתי אותה בשקט-בשקט,/ ממש בעדינות, שלא יתעורר/ ועכשיו יש לי בבית פטרייה/ עם גמד משלי שישן ונוחר."

שירז פומן, איור לשיר "גור פילים", פרט בתקריב.

שירז פומן, איור לשיר "פטרייה עם נקודות" מתוך "ביצה של תנין"

.

לא ברור אם הגמד עדיין ישן ונוחר מאז, או שהושכב לישון מחדש בעזרת מעשיית גמדים מן הספר המושען אל המיטה. הארנב בתמונה על הקיר הוא הארנב מ"רעיון של ארנב" שרצה לעצור את הזמן, שהוא בעצם גלגול של הארנב הממהר מארץ הפלאות (שגם הזמן שלה נעצר. מאז שהכובען רב עם הזמן; השעה היא תמיד שש במסיבת התה שלו). הקוף הנמלט אולי זינק מחלומו של הפילון כדי לחטוף לו עוגייה, ואולי הסתנן בכלל ממסיבת היומולדת שחוגג פיל אחר(?) בשיר "ביצה של תנין".

מימין לשמאל, הארנב הממהר של ג'ון טנייל מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", הארנב של שירז פומן מתוך השיר "רעיון של ארנב", והארנב ששירז פומן תלתה בחדרו של הילד מ"גור פילים".

.

האיורים של שירז פומן הם חסרי מנוחה. דומה שהם משוטטים בין הדפים באין רואה, עורכים ביקורים ומחפשים חברים, וברגע שפותחים את הספר הם קופאים, כמו באחת-שתיים-שלוש-דג מלוח. זה הופך את הספר למגרש משחקים (של האיורים, ושל הילדים העוקבים אחריהם כאחת) וגם לתודעה אחת גדולה ונזילה. האיורים אמנם נולדו מן השירים, אבל כמו חלומו של הפילון הם צמחו במהרה וחרגו מגבולות הדף. כל טקסט הוא רק מסלול אחד, אפשרות אחת מבין אינספור שמציע המרחב האיורי.

.

  1. גם חדר הילדים היה פעם אפריקה

החלום כאמור, הוא חבל טבור לילי לאפריקה הפראית, אבל גם חדר הילדים של שירז פומן היה פעם אפריקה. המשבצות הירוקות של המצעים זוכרות שהיו פעם עלים, המנורה העומדת היתה פרח ענק של ג'ונגלים, חוט החשמל שלה עדיין חולם על הימים שבהם היה גבעול משתרג מי יודע לאן, והספל שעל השטיח אולף עד כדי כך ששכח איך זזים ומשמיעים קולות. ואם נחזור להקבלה שהטרידה אותי בהתחלה – חדר הילדים של שירז פומן הוא גן החיות של הפנטזיות שלנו.

שירז פומן, פרט מתוך "גור פילים", מתוך "ביצה של תנין" מאת אילת שדה

האתר של שירז פומן

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

איור אחד נפלא, לנה גוברמן  

איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך

איור אחד נפלא, רוני פחימה  

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי  

איור אחד נפלא, אורה איתן  

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון  

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר  

שני איורים נפלאים – לירון כהן  

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה 

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא ניסיון לחלץ אותו.

ברתולומה אסטבן מוריו (Murillo 1682-1617), "ארבע דמויות על מדרגה" (1655-60) לחצו להגדלה

"ארבע דמויות על מדרגה" הוא ציור ז'אנר (Genre painting הוא המונח המתאר ציורים מחיי היומיום, בניגוד לדיוקנאות של שועים או סצנות דתיות ומיתולוגיות, אין קשר לז'אנר במובן סוגה).

ראיתי אותו במדריד, כחצי שנה לפני פרוץ הקורונה והוא לא מרפה ממני.

הוא מתרחש על מעין במת תיאטרון ואפילו תיאטרון בובות. יש בו משהו עוכר שלווה, חסר חן כמו גוף בגיל ההתבגרות, אולי בגלל התנגשות בין השפעות אמנותיות סותרות.

מוריו הוא החולייה המקשרת בין הנוקשות והכובד של הבארוק לעליזות המסולסלת והחושנית של הרוקוקו. בין הציירים שהשפיעו עליו מוזכרים הפכים גמורים כמו פרנסיסקו דה סורברן החמור והקודר, ופדריקו ברוצ'י שכולו מתיקות ורוך שובב. וסתירות, מה לעשות, הן מאבות המזון שלי.

מימין פרנסיסקו דה סורברן (Zurbarán 1664-1598), משמאל, פדריקו ברוצ'י (Barocci 1612-1535) לחצו להגדלה

.

כשקראתי על הציור גיליתי ששתי מערכות סותרות של סמליות חלות עליו. האישה המבוגרת שייכת למסורת ציורית של פולות כינים פלמיות והולנדיות (וצריך משקפיים כדי לעשות את זה, מעבר לגיל מסוים!), כשפליית הכינים מסמלת אהבה אימהית וטיהור הנפש והגוף. ובו בזמן האישה המבוגרת היא גם סרסורית, דמות ידועה בספרות ובאמנות הספרדית המתוארת כזקנה ממושקפת עם צעיף. ובהמשך לכך, הפשלת הצעיף של האישה הצעירה, מסמלת נאמנות בנישואין אבל גם הזמנה מינית של זונה.

בכמה מקומות קראתי שהציור מזהיר מפיתויים ולא השתכנעתי. יש בו משהו מבלבל מדי בשביל הטפה. קראתי גם שהוא מתאר את תחלואי החברה, את הסתירה בין ערכים נעלים למציאות חברתית, וזה עדיין כללי מדי בשבילי, לא מגרד את הכאוטיות והמצוקה וגם את העכשוויות שהרגשתי.

ה"בעיה" הראשונה בציור, היא כמות המידע החסר. אנחנו לא יודעים במה צופות שלוש הדמויות, על מה מעקמת הצעירה את פרצופה, מה מצחיק את האיש הצעיר, אל מה מפנה האישה המבוגרת את פרצופה הרציני והמעט מודאג. כל אחת מן הדמויות מגיבה באופן שונה, ואין שום רמז בציור או בשמו הכמעט מיתמם מרוב יובש – "ארבע דמויות על מדרגה" – לְמה. כדי לשפוט את הדמויות או להעריך את תגובתן צריך למלא את הפער הזה. כלומר, מוריו מוסר את המפתחות של הסצנה לצופים. ובכך הוא מקדים ומממש את "מות המחבר" (1968) המסה המכוננת של רולאן בארת, שכל הדרכים בעיר-האושר מובילות אליה. (ראו ביתר הרחבה, בחלק האחרון של הפוסט הזה).

זאת ועוד. הדמויות מביטות קדימה, על משהו שנמצא מחוץ לתמונה, וכיוון שאנחנו אלה שנמצאים שם בפועל, דומה שהן מסתכלות עלינו, שופטות אותנו או פונות אלינו באופן ישיר.

הן צוירו בנפרד מן הסתם, וחוברו זו לזו בציור, ומשהו מן המלאכותיות הזאת נשאר כמו טעם לוואי של התפרקות וניכור. אין חיים בין ידה של הצעירה לכתפו של הבחור. והחיבור בין השניים לבין האישה והילד הוא אפילו יותר מאולץ. וכיוון שהתחלתי לחשוב עכשווי ונסייני, עלה בדעתי שפתרון החידה אולי מסתתר בתמונה. אולי "האירוע" המקורי היה אחוריו החשופים של הילד, והזוג הצעיר הוא זה שלעג לו, ומוריו הציב את כולם באותה שורה, ברפקלס של הזרה ותוכחה, כאילו רצה להגיד שאין הבדל.

הישבן החשוף של הילד ממוקמים במרכז התמונה ובקדמתה, ישר לתוך פרצופו של הצופה. זה סוג של התרסה (כמעט כמו באנקדוטה של קלייסט), ופעמיים במשך חייו של הציור, אמנם כוסה הקרע. אם האישה המבוגרת היא סרסורית הקרע הוא פתייני וזה מחריד, אבל גם אם הולכים על פולת הכינים יראת השמיים, אני עדיין מוטרדת מהאטימות שלה לפגיעוּת של הילד, והרי יש שם מישהו לפני התמונה, גם בעולם של הציור, וגם במציאות המקבילה של הגלריה. ואפילו יותר מזה אני מוטרדת מהאפאטיות של הילד.

*

עוד באותם עניינים

על האונס של דגה

דימוי שרודף אותי

ארבע נערות ובובה של איש (על ציור של פרנסיסקו דה גויה)

על "נבוכים שנים" ועל האנקדוטה של קלייסט ("ההלצה הנפלאה ביותר בין כל ההלצות שדובבו שפתי בני אדם, אולי מאז בריאת העולם," כינה אותה קלייסט. לא פחות)

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות 

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

הסיפור המוזר על שלט החנות של אנטואן ואטו

 

Read Full Post »

  1. מתחת למילים צומחות חמניות

פיליפ אוטו רונגה (1810-1779) היה מחברם של שניים מהסיפורים הנפלאים ביותר באוסף האחים גרים, הדייג ואשתו ו"מן הערער", סיפור שמצליח להיות רצחני עד העצם ובו בזמן גם לירי ופלאי ואנושי. נופי הסיפורים כמו צמחו בחלום או בתת מודע. המרחב טעון ברגש ובכוחות עמוקים. אין הפרדה בין טבעי לעל-טבעי, בין מטפורות לעובדות. רונגה הוא סוג של קוסם ובעצם בעל נס. כמו אברהם סוצקבר הוא "הופך נייר לאילנות, לעץ חיים". הוא שולח את שורשיו לתוכו, "עד אשר תפרוץ / שירת הציפורים." ומעבר לזה – ואולי בעיקר, בעיני אנשים שהם לא אני – הוא היה גם צייר מיסטי שמת בדמי ימיו, וכותב מכתבים רבי השראה, שחלחלו לציורי הנוף של אמנים רבים, למשל ואן גוך ואמיל נולדה, כפי שטוען הספר הבלתי נדלה הזה, ומתכוון לאיזו אינטנסיביות רגשית ורוחנית (כל השלושה היו נוצרים אדוקים). ועם זאת, הניסוח המעט מוזר – "השראתן [של דעותיו של רונגה] ניכרת בגישתם האקסטטית והסימבולית לנוף ולפרחים" – ההפרדה הלא מתבקשת בין "נוף" ל"פרחים", גורמת לי לחשוד שמתחת למילים צומחות חמניות.

פיליפ אוטו רונגה, ילדי הולסנבק 1805

את החמניות של ואן גוך (1890-1853) אין צורך להציג, הן רשומות על שמו בתרבות. הנה כמה מהחמניות של אמיל נולדה (אקספרסיוניסט גרמני, 1956-1867).

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות קטנות

.

אבל לי החמניות של רונגה הזכירו דווקא את מוריס סנדק.

.

כריכת outside over there כתב וצייר, מוריס סנדק

.

יש לי זיכרון לתבניות. זו ברכה וגם קללה. אני לא יכולה להסתכל על תמונה (או לחילופין לקרוא שורה) מבלי שמנוע החיפוש הפנימי שלי יציע דימויים מקבילים, בלי להבדיל בין מקורות מוצהרים, השפעות לא מודעות, או מבשרים בדיעבד, כפי שהגדיר אותם בורחס ב"קפקא ומבשריו", מסה יפהפייה (שגרמה לי להרגיש פחות בודדה בעולם) ושבה מצביע בורחס על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם, טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס מניח את קפקא כמין שֶׁקף על פִּסקה של סופר סיני מן המאה התשיעית, או על פואמה של המשורר האנגלי רוברט בראונינג ומגלה אותן מחדש, ומסיים במסקנה היפהפייה, שכל סופר (וכל אמן) יוצר לעצמו בדיעבד גם את מבשריו. חצי מעיר האושר זה קישורים כאלה, מהרפאים של לוסיאן פרויד ועד ברבורי הבר של מרג'הוהפעם מוריס סנדק ופיליפ אוטו רונגה.

מימין פיליפ אוטו רונגה. משמאל מוריס סנדק. לחצו להגדלה

כריכת outside over there של סנדק קרובה עד כדי גילוי עריות ל"ילדי הולסנבק" של רונגה: גדר הכלונסאות הלבנה (באיורים הבאים יופיע גם הכרכוב הכדורי), חמניות הענק, שפת הגוף של האחים, כשהגדול יותר נוטה מעט ימינה ושולח זרוע מגוננת אל מאחורי הקטן שמרים את ידו. האיור של סנדק דחוס יותר, גם בזכות הכותרת הכבדה הענקית שפחות או יותר נחה על כתפה של הילדה, וגם בגלל שהוא ממזג בין האח הבינוני לתינוק. לקראת כתיבת הפוסט נתקלתי בראיון שבו סנדק קושר את עצמו לחמניות של רונגה ולרונגה בכלל (ברמת, "outside over there זה כמו ציור גרוע של רונגה"). ועוד לא החלטתי אם להעלב שניחשתי את המובן מאליו או לשמוח שזכיתי סוף סוף בראָיה מוצקה.

outside over there הוא סיפור על ילדה היוצאת להציל את אחותה התינוקת שנחטפה על ידי גובלינים ברגע של היסח דעת. יש כמה גרסאות מוקראות באינטרנט. הנה אחת, יפה במיוחד, מתוך ערב לכבוד יום הולדתו השמונים של סנדק (דקה 16:15 ואילך).

.

  1. כאילו שנוף יכול לעבור ליד החלון ולהציץ

outside over there הוא הספר הקרוב ביותר ללבו של סנדק מכל אלה שיצר. הוא קשור לחוויות הילדות העוצמתיות ביותר שלו, כשהופקד או הופקר בידי אחותו השמרטפית בעל כורחה (גם בציור של רונגה יש ילדים ותינוק בלי מבוגר אחראי), וגם לחטיפתו ורציחתו של לינדברג התינוק, בנם של הטייס הנודע ואשתו הסופרת ב1932. תמונת הגופה פורסמה בעתון הבוקר והוסרה ממהדורת הצהרים. סנדק בן הארבע הספיק לראותה לפני שהוסרה, והתעתוע רדף אותו במשך שנים. וגם הטראומה. אם תינוק שמוגן בכל המטפלים והגדרות שעושר יכול לספק, נחטף ומת, איזה סיכוי יש לו, העני, החולני, המזדנב אחרי אחותו.

למטה, מוריס סנדק, כפולה מתוך .outside over there האם וכלב השמירה אינם מבחינים בגובלינים המתגנבים מתחת לאפם ואינם שומעים את צרחותיה של התינוקת המופקדת בידי אחותה.

מוריס סנדק, מתוך  outside over there לחצו להגדלה

.

אני לא אכנס לניתוח של הספר. בין השאר בגלל שהוא לא נמצא בידי. ובכל זאת עוד כמה דברים.

ראשית, לא רק איור הכריכה, רבים מאיורי הספר מושפעים שלא לומר ספוגים בציוריו של רונגה. גם כשמדובר במחוות מודעות, זה הרבה יותר עמוק מזה, כאילו הציורים של רונגה חלחלו לתת מודע של סנדק, התמזגו עם זכרונותיו והולידו אותם מחדש. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות.

מימין, פיליפ אוטו רונגה. משמאל, מוריס סנדק outside over there (פרט) לחצו להגדלה

מימין, פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק, outside over there לחצו להגדלה

מימין, תינוק של פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק מתוך outside over there (פרט)

מימין, מוריס סנדק, outside over there (תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט) לחצו להגדלה

מימין, מוריס סנדק, מתוך outside over there (פרט, תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט)

שני הפרטים האחרונים לקוחים מציורו של רונגה "פטרוס הולך על המים" (מתי יד פסוקים 24-36):

פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים. (על רגל אחת: הסערה מתחוללת בכנרת. בספינה נמצאים תלמידיו של ישו. הם רואים אותו הולך על המים וחושבים אותו לרוח רפאים. כדי להרגיע אותם הוא מורה לפטרוס ללכת לקראתו. כשפטרוס מתחיל לשקוע הוא מציל אותו. וזה הרגע המצויר.) לחצו להגדלה

.

ב"מן הערער" רוצחת אם את בנה החורג, מבשלת את גופו ומגישה אותו לאביו (אל תחשבו הנזל וגרטל, תחשבו מיסה נוצרית). אחותו האוהבת עוטפת את עצמותיו במטפחת משי ומניחה אותה מתחת לעץ הערער, ומן הערער פורחת ציפור יפהפייה שמזמרת את סיפורה. בסוף המעשייה בא כל אחד על גמולו והנרצח קם לתחייה. (זה היה תקציר נפשע לסיפור נפלא שאכזריותו משתווה רק לתועפות החמלה והקסם והתחייה שמוטמעות בו.) וגם outside over there ספוג באמונה הנוצרית שילד מת יכול לקום לתחייה, או רק במשאלת לב עם כוח מאגי, או בקינה מזעזעת על מה שכמעט אבל לא. הנופים של סנדק הם פנימיים וחיצוניים בו בזמן. הם פולשים לחדר דרך החלונות, דוממים וחיים, משתנים כל הזמן כמו הים המופלא בסיפורו של רונגה, ב"הדייג ואשתו" שמשתנה כל הזמן, מצלול לצהבהב-עכור, לסגול-אפור סמיך, לשחור מסריח מריקבון מצולות, לשחור מבעבע ורותח, לסערה משתוללת תחת שמיים אדומים עם טלאי קטן כחול, ולרעש אדמה עם משברים גבוהים כמגדלי כנסיה וכהרים מוכתרים בקצף.

וסנדק מרחיק לכת מרונגה, כי בחלון החזיתי של outside over there יש עצים בהתחלה, וגם סורג שנעלם בלי אליבי מילולי, והעצים מתחלפים בים עם ספינה. כאילו שנוף, כל נוף שהוא, יכול לעבור ליד החלון ולהציץ. זה מערער אבל גם נפלא.

למטה, אותם חלונות, נופים משתנים (מבחר)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (בחלון, עצים וסורג)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון כמו למעלה, כמה דקות אחרי, ים עם ספינה)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון, מיד אחרי) לחצו להגדלה (ואתכם הסליחה על הבדלי הצבעים בין האיורים, זה מה שמצאתי באינטרנט)

.

לים לפחות יש איזו הצדקה בתור המרחב שבו נמצא האב המלח. (ובהמשך לכך, ציורו של רונגה, פטרוס הולך על המים (ראו תמונה אי שם למעלה) נמצא בתשתית outside over there ביחד עם "ילדי הולסנבק".

אבל מה נאמר על החמניות המככבות באחד עשר מעמודי הספר (על פי ספירה מהירה), חבורה דחוסה ונסערת של פרחי ענק שנדחפת לתוכו מתחת לרדאר של הטקסט. החמניות לא מוזכרות במילה. אלה כוחות בלתי מודעים, שיש להם זיקה למצנפת הצהובה של התינוקת, ואולי גם למעיל הגשם הצהוב של האם שבו מתעטפת הילדה כשהיא יוצאת למסע, ושקפליו המפותלים מתחרזים עם הקרן המפותלת. זה אפס קצה ממה שגואל את האיורים מאילוסטרטיביות, ומעניק להם עוצמה רגשית שמחזירה אותי לואן גוך ולנולדה. אבל די.

*

דף הניהול מבשר לי שזה הפוסט השש מאות בעיר האושר. מזל טוב לי. אני חושבת.

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

Read Full Post »

אני מחכה שהאנתולוגיה (המחכימה והכיפית) לכתיבה מושגית תגיע לחנויות, כדי לדבר על שירי ההוראות של יוקו אונו. ובינתיים, עוד איור אחד נפלא.

איירה גבריאלה ברוך

.

זה האיור הראשון של גבריאלה ברוך שלכד את עיני. מיד חשבתי על היפה והחיה. ובעצם לא, לא מיד, זאת היתה רק המחשבה השנייה. את הראשונה חסרת האחריות, הגליתי לסוף הפוסט. וזהו אמנם כפי שהתברר, איור להצגת היפה והחיה.

כמה יפה שגבריאלה ברוך לא ציירה שום מפלצת זוועתית. גם משום, שכמו שכתב ברונו בטלהיים (שצריך להיזהר ממנו אבל מדי פעם הוא בכל זאת צודק) "למרות שְׁמה, אין באגדת 'היפהפייה והמפלצת' שום דבר כה מפלצתי … עדינות ומסירות אוהבת [שוררת] בין שלושת גיבוריו, היפיפייה, אביה והמפלצת." וגם משום שדוב זו חיה גדולה וחזקה, ויש די בהלה בצמידות שכופה הבמה הקטנה, הדומה לשרפרף של קרקס.

התמונה מפה

כשהייתי קטנה התפללתי כל לילה שצוענים יחטפו אותי לקרקס. אז יכול להיות שאני לא אובייקטיבית כשגבריאלה ברוך חוטפת אותי לקרקס, אף שזה לא בדיוק שרפרף של קרקס אלא תוף.

הַגִּידָה־נָּא לִי, בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל, מבקשת דלילה משמשון. ועוצמתו של האיור טמונה במתח בין החיבוק האינטימי והדומם, לתיפוף המוחצן והמהדהד האצור בבימת התוף. היפה והחיה הלוא צמודים לב אל לב, והתוף מייצג לפיכך גם את הלמות הלב, של הפחד ושל האהבה ושל ההתרגשות האירוטית.

כמעט ערכתי פה תהלוכת "יפות וחיות" כדי להראות את הניגוד בין היפהפייה למפלצת בכל האיורים שמצאתי. כדי לא להסיח את הדעת נסתפק בדוגמא אחת, מפרח הארגמן, הגרסה הרוסית (מלאת החן!) שיצאה לאחרונה בעברית.

אייר סרגיי גבריאלוב, מתוך "פרח הארגמן" מאת סרגיי טימופייביץ' אקסקוב. לחצו להגדלה

גם ברוך מכירה בניגוד בין היפה לחיה, ובו בזמן היא מציירת גם את הדמיון והשייכות: כיוון שפני היפה מוסתרות, הניגוד בין האנושי והחייתי מוחלף בלי משים בקירבה בין פרווה לשיער. עיני החיה שמציצות משני עברי ראשה של היפה מוסיפות לה אוזניים חייתיות, כמו לדוב שמעליה.

איירה גבריאלה ברוך (פרט)

החצאית הארוכה מסתירה את כפות רגליה של היפה אבל גם את כפות רגליה של החיה, כך ששניהם חסרי רגליים. (ראו בתמונה למעלה. המיניות מועתקת איכשהו לתוף עצמו, לחלקי המתכת שמותחים את העור.) וכך נדחסים להם הסיפור וההצגה (ע"ע במה וקרקס) לדימוי אחד יפהפה.

מתוך גורילה מאת אנתוני בראון, בחירה איורית קרובה

וכאן מסתיים שטח השיפוט של האחריות והראיות. ההמשך מעבר לגדר.

***

לתת -מודע אין אלוהים, ועוד לפני היפה והחיה, הדבר הראשון שעלה בדעתי למראה האיור, היה "דוב ושוטר" של ג'ף קונס (1988), פסל שגובהו מעל שני מטרים.

ג'ף קונס "דוב ושוטר" (1988)

באחד הראיונות התוודתה ברוך שהיא הכי אוהבת לאייר פרוות, לצייר כל שערה ושערה. ציור של פרוות דוב יכול לקחת לה שלושה ימים. הפרווה של קונס לעומת זאת, מזכירה יותר את "גבו של ואן גוך" של מונה חאטום.

מונה חאטום, "גבו של ואן גוך" (1995)

שוטר זו סמכות, וכמה שהדוב מגמד ומגחיך אותה, עדיין קשה להשוות בינו לבין הנערה הבודדה בטירת המפלצת. קונס הראוותן, החומרני, עם הקריצה המולדת לפרווסיה, רחוק ככל האפשר מן החרישיות והגעגוע הרומנטי של ברוך. אבל המטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת שמה שעולה ראשון זה הנכון. אז או שהיא טעתה, או שפתחתי בטעות את אחד ממרתפי האיור. אני באמת לא יודעת.

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

איור אחד נפלא, נינו ביניאשוילי

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק 

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

שני איורים נפלאים – לירון כהן מאיירת הדר נדלר

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה 

Read Full Post »

 

כריכת אולי מאת קובי ימאדה (טקסט) וגבריאלה ברוך (איורים)

חמש הערות:

  1. מילים וציורים

אַתָּה יָחִיד וּמְיֻחָד. כָּמוֹךָ לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה אֵי פַּעַם. הַקִּיּוּם שֶׁלְּךָ בְּדִיּוּק כָּאן וְעַכְשָׁו הוּא כֹּה מֻפְלָא וְכֹה נָדִיר עַד שֶׁבָּרוּר כִּי הוא חַד-פַּעֲמִי. הַסִּפּוּר הַזֶּה מֻקְדָּשׁ לְכָל מָה שֶׁתַּעֲשֶׂה וּלְכָל מָה שֶׁתּוּכַל לִהְיוֹת. לְמִי שֶׁאַתָּה עַכְשָׁו וְלַיְּכֹלֶת הָאֵינְסוֹפִית הַקְּסוּמָה שֶׁטְּמוּנָה בְּךָ…

ספרי ילדים נוטים לגונן. והגנה, בין השאר, היא עסקת חבילה עם הקטנה. הטקסט של ימאדה מעצים באופן הכי ישיר ופשוט, ובו בזמן הוא גם כללי ונטול סבטקס כמו כל ספרות מגויסת. את זה הוא משאיר לאיורים.

אני חושדת שגבריאלה ברוך לא אוהבת שאומרים לה מה לצייר. בגלל זה איחרה כל כך לאייר ספר ילדים. ימאדה מספק לה חופש. הטקסט הכמעט מופשט שלו רעב לדמיונות ולמשחקים שמוסיפים לו ממשות ומסתורין. (זה מצליח אמנם בעיקר ברמת הדף הבודד, אף שימאדה משאיר לה בעצם גם את "המצאת העלילה".)

"אולי תשמיע את קולם של אלו שאינם מסוגלים לדבר בעצמם." גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה.

.

  1. מי אמר למי

הטקסט של "אולי" כתוב בצורת פנייה ישירה, אבל למי? באנגלית זה קל: "you" מקיף את כל המגדרים היחידים והרבים. בעברית חייבים לבחור, ויהודה אטלס המתרגם בחר בלשון "אתה" אף שגיבורת הספר היא ילדה (שובת לב, נוכחת ופקוחה לָעולם ובו בזמן חיה בעולם משלה). מן הסתם חשש להשטיח את הטקסט ולצמצם אותו ל"ספר בנות", אבל תוך כדי כך פתח מחדש ובאופן מרתק, את שאלת המי-מדבר-למי: האם הדובר הוא הסופר, והנמען הוא הקורא באשר הוא, או שאולי זאת בכלל הילדה שמנסה להעצים את חזיר הצעצוע שלה. "דבר אחד בטוח," היא אומרת לו לקראת הסוף. "אתה כאן. וכיוון שאתה כאן, הכל אפשרי", וברוך מגבה אותה ומציירת את החזירון בכובע טייסים וכנפי עלים מעופף בין סביונים ופרפרים.

"הכל אפשרי." איור, גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה

הכפילות הזאת של הדוברים והנמענים טמונה גם בגרסה האנגלית, אבל העברית מציפה אותה. ומורכבות – אם שואלים אותי – זה אושר, זאת אירוניה, זה משחק ואפשרות בחירה. במודע או שלא, ברוך הולכת כאן בדרכם של כוש (ט. כרמי ושושנה הימן) שיצרו ספר נפלא על ילד בודד בשם גדי, ובמין תעלול של קרדיטים העניקו את הבכורה דווקא לגיבור המשנה:

.

  1. מקס ונירה (בין טבע לתרבות ובין מציאות לדמיון)

הגיבורה שובת הלב של "אולי" לבושה בתחפושת ציפור – כיסוי ראש שנתפר מעלים-נוצות ומקור צהוב מקרטון – לאורך כל הספר, מה שגרם לי לחשוב על מקס של מוריס סנדק, שתחפושת הזאב שלו היא לא רק מצב רגשי אלא חוליה מקשרת בין מציאות לדמיון ובין טבע לתרבות, וביתר שאת על נירה, גיבורת "הקוקיה" של פניה ברגשטיין, סיפור עדין על שעון קוקיה שנתלה בבית ילדים. עלי השעון מתחילים לנשור (לא לגמרי ברור אם מרוב נגיעות, או שגם שעוני קוקיה עומדים בשלכת), וילדה בשם נירה מחליטה לשאול את הציפור אם זה מפריע לה. כדי להידבר עם הקוקיה היא לובשת תחפושת ציפור (עם "מקור צהוב עשוי קרטון") וגם זוכה לתפוס את מקומה לאיזה זמן, על ענף קטן בתוך השעון (הקוקיה מקטינה אותה בעזרת נוצת קסמים ופורחת אל היער).

משמאל, מקס של מוריס סנדק, "ארץ יצורי הפרא", מימין, איור של צילה בינדר לסיפורה של פניה ברגשטיין, "הקוקיה", מן הקובץ "חרוזים אדומים".

איור, גבריאלה ברוך: משמאל, פרט מן הכפולה הראשונה של "אולי". מימין, הכפולה הרביעית.  לחצו להגדלה

התנועה הזאת בין מציאות לדמיון ובין טבע לתרבות מתבטאת בין השאר באינספור משחקי גדלים (כמעט ברמת בית המסתורין של שרה וינצ'סטר). ההרים המיניאטוריים המונחים על כפות ידיה של הילדה באיור הראשון יופיעו מחדש כנוף בעוד כמה כפולות, והפטריות הזעירות שמרתקות את החזיר היו ענקיות בכפולה הקודמת. וישנו גם הבית-תרמיל שהילדה נושאת איתה לכל מקום, כמו גיבורת "שבעת העורבים" של האחים גרים שיוצאת למסע גדול עם כסא קטן להינפש מעייפותה.

אוסקר הרפורט (Oskar Herrfurth 1862-1934), איורים ל"שבעת העורבים", האחים גרים. האיורים של אוסקר הרפורט מויקמדיה

.

  1. צנצנות, או גבריאלה ברוך וג'וזף קורנל

על גבריאלה ברוך וג'וזף קורנל אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל נסתפק בצנצנות הפעם.

"לכל מקום שתלך שא איתך תקוות, ארוז איתך חלומות, ולעולם אל תשכח, תגליות מתגלות רק תוך כדי מסעות." איור, גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה

הצנצנות של ברוך (בהמשך לטקסט של ימאדה) הן כלי קיבול לחלומות, סוג של נורות אישיות שמאירות את הדרך. אבל צנצנות שייכות בדרך כלל ל"אחרי" יותר מאשר ל"לפני". הן משמשות לאיסוף תגליות מהמסע, ויש להן טעם לוואי של שימור ושל פורמלין.

הצנצנות שאסף קורנל מבתי מרקחת של פעם שייכות לא-ב האמנותי שלו. הצטמצמתי לשתי דוגמאות: תקריב של מארז צנצנות, ופורטרט עצמי במסכַת צנצנת.

ג'וזף קורנל, פרט

ג'וזף קורנל, דיוקן עצמי

.

  1. גבריאלה ברוך והפרה רפאליטים

יש מאמר של סלבוי ז'יז'ק שתמיד מחכה לי בסיבוב, על הפרה רפאליטים כ"מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש." בתחילת דרכם, טוען ז'יז'ק, הם נחשבו למהפכנים, ועם עליית האימפרסיוניזם הידרדר מעמדם ל"קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב," שגם ממנו נחלצו בשנות הששים עם הופעת הפוסט מודרניזם. ז'יז'ק מצביע על חוסר העומק בתמונות, תחושת התבליט (בגלל הנסיגה מהפרספקטיבה הרנסאנסית) והבובתיות של הדמויות. הוא משווה את הציורים לסרטיו של דיוויד לינץ', כשמרחוק הכל נראה מושלם ומקרוב רקוב ומאיים.

כל הדברים האלה במינון מופחת, כמעט הומואופתי, חלים גם על האיורים של גבריאלה ברוך. היא מהלכת על הגבול הדק של מתיקות ותום ילדות ויקטוריאני, אבל איזה מרכיב אפל, לא חמוד ולא סנטימנטלי ו(כמעט) חבוי בקסם המלנכולי, תמיד מציל אותה ברגע האחרון. קחו למשל את האיור השני בספר:

"כמוך לא היה ולא יהיה אי פעם. יש לך כל כך הרבה מה להציע." איור, גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה. לחצו להגדלה

החיות שמקיפות את הילדה הן ספק בעלי חיים אמיתיים, ספק צעצועים ואפילו פוחלצים. האיור כולו נמצא בדיוק באמצע הדרך בין פנטזיה וולט דיסנית לניכור של סופי קאל. וזה מה שמקנה לו עמידות.

למעלה, שלגייה של וולט דיסני. באמצע, גבריאלה ברוך, "אולי". למטה, עבודה של סופי קאל בעקבות פול אוסטר. (סיפור ארוך, כל הפרטים העסיסיים פה) לחצו להגדלה

Read Full Post »

הערה מקדימה: הפוסט הזה מתייחס לכלל יצירתה של גבריאלה ברוך, אבל יוצג בו איור אחד בלבד. כדי להתוודע לעולמה אפשר לשוטט פה.

*

בסוף השנה השלישית של הלימודים שלחתי את תיק העבודות שלי לארט דירקטור של 3×3, מגזין איור שאני אוהבת במיוחד, ושאלתי אותו מה הוא חושב. הוא ענה לי שארט דירקטורים מחפשים מאייר עם סגנון מובחן, כי מבחינה מסחרית הם רוצים לדעת עם מה הם עובדים. הם יודעים בדיוק מה הם מזמינים והם רוצים לדעת בדיוק מה הם מקבלים. בנוסף, ברגע שמזהים אותך בתור יוצר, קל לך יותר לבנות שם. אז הבנתי שזה מה שאני צריכה ובאותו רגע החלטתי שלשם אני חותרת."

גבריאלה ברוך בראיון לפורטפוליו

אבל מה סוד קסמו של הסגנון המובחן הזה, ממה הוא מורכב? לכאורה אין פה שום תעלומה. מנה גדושה של געגוע, קסם חלומי ודוק של מלנכוליה מזינים אותו באופן גלוי, מוצהר וכובש לבבות. אבל דווקא האפלה הסמויה (ואולי גם הפחות מודעת), היא שמקנה לאיורים את העומק והעמידות.

אזהרת מסע: מי שרוצה להאחז בקסם ובתום, מוטב לו שיפרוש עכשיו. אין דרך חזרה לגן עדן.

*

איירה גבריאלה ברוך

בפעם הראשונה שראיתי את האיור של ברוך נזכרתי בתצלום הבא של פסי גירש. לא רק בגלל הזיקה הצורנית. האפלה נשקפה אלי כמו ברנטגן מבעד לקסם ולגעגוע.

צילמה פסי גירש

לקראת הכתיבה גיליתי שהאיור של ברוך נוצר בהשראת הקליפ הבא (המוגדר גם "mystery film experiment") של Sigur Rós.

שווה מאד לראות (ולהקשיב) לכולו אף שהשועל מופיע רק אחרי 4:30 דקות בערך.

יש משהו על-גילי בקליפ הקסום, שבו הקול הפנימי של חילזון, מדובב גם את האיש וגם את השועל הפצוע. כל אחד מהשלושה תועה בדרכו, פוחד מן הבדידות ורוצה הביתה. הם נפגשים ונפרדים אחרי שהם "מאלפים זה את זה" (במובן שבו הנסיך הקטן מאלף את השועל – גללו כאן לפרק עשרים ואחד: נאום השועל על ידידות ועל דברים שבלב.) האיש נושא את השועל הפצוע בזרועותיו וכשהם מתעייפים הם נרדמים ביער. בזמן שהאיש ישן יורד החילזון מכתפו וממשיך בדרכו, והשועל הפצוע מת בשנתו ונרקב ומתפורר בהילוך מהיר.

גבריאלה ברוך סיננה את הרימה והתּוֹלֵעָה והותירה דימוי מיתי מלא רוך חלומי, שהאימה האצורה בו מתקיימת רק על סף המודע; מוגלי הקטן ששערו אדמוני כפרוות השועל (ושפתיו שחורות) מתרפק על השועל הגדול, ואי אפשר להפריד בין שלוותו הגורית לפחד שיישמט לשומקום מתוך שינה. כי אין קרקע באיור הזה האבוד בחלל, השועל כבר מת והפך לכוכב.

החרדה והאובדן צפונים עמוק מתחת לקסם של ברוך, ומצטמצמים לאיזו נוכחות רפאית שמגבירה את העוצמה הרגשית ומנטרלת עודפי סוכר.

הלוגו של דפדפן מוזילה-פיירפוקס

ובמאמר מוסגר: יש עוד מודל, לא בהכרח מודע, לשועל העגול של ברוך. הלוגו של מוזילה-פיירפוקס  מסתפק אמנם בדמיון בין זנב שועל ללהבה, ומנטרל כל זיקה סיפורית או רגשית (ויש כזאת, לפחות בפוטנציה; שועל-אש מתקשר ישירות לנקמתו הרצחנית של שמשון: אחרי שאשתו ניתנה לאחר. הוא לכד שלוש מאות שועלים, קשר והדליק כל צמד זנבות, ושילח אותם לשדות חותנו, למי ששכח).

ובחזרה לצילומי החיות המתות של פסי גירש.

 

צילמה פסי גירש

 

צילמה פסי גירש, לחצו להגדלה

בצילומי המוות של גירש יש עוצמה ילדית, סקרנות שעוד הסתיידה לגועל ופחד, תשוקה לשחק עם המתים כדי להתיידד איתם. החמלה, הליריות והקסם, משותפות לה ולברוך, שמסננת אמנם את המקבריות ואת שאר ההומור ומצמצמת את האימה למין צל שמגביר את האינטנסיביות הרגשית.

המשך יבוא.

*

ואם כבר הגענו עד כאן – ?Who Killed Cock Robin מתוך "אמא אווזה", שיר ילדים שהוא מעין מחזה-משחק-במוות, שתמיד חוזר אלי למראה החיות של פסי גירש.

*

סדרת איור אחד נפלא (או שניים)

איור אחד נפלא, נינו ביניאשוילי

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק 

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

שני איורים נפלאים – לירון כהן מאיירת הדר נדלר

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה 

Read Full Post »

כריכת סיפור העגלה מאת תמר מאיר (מילים) ושי צ'רקה (איור)

  1. הסיפור

בקיצור: ארבעה חסידים ועגלון טוב לב נוסעים לרבי הגדול. העגלה נתקעת והחסידים מחלצים אותה בעזרת ניגון, ואז הניגון נתקע והעגלון מחלץ אותה בשריקה. ואז הם מגיעים לנחל והסוסים הזקנים נעצרים. הם לא יודעים לשחות. החסידים יורדים מן העגלה ושרים ורוקדים בהתלהבות סוחפת עד שגם הסוסים נדבקים וחוצים את הנחל בריקוד. ומה יעשו החסידים בלי עגלה ובלי סוסים? אחרי ההלם הראשון הם מתעשתים, "צוחקים, ורוקדים ושורקים ושרים ניגון נפלא, ומספרים על זה סיפור חסידי. תנסו. והם הגיעו."

וכך זה מתואר בגב הספר:

תָּמָר מֵאִיר מְסַפֶּרֶת וְשַׁי צַ'רְקָה מְצַיֵּר סִפּוּר אוֹפְּטִימִי עַל הִתְגַּבְּרוּת עַל קְשָׁיִים, לְפִי מֵיטַב הַמָּסֹרֶת הַמֻּפְלָאָה שֶׁל הַסִּפּוּרִים הַחֲסִידִיִּים. נִפְגשׁ בּוֹ נִגּוּן, שְׁרִיקָה וְרִקּוּד, צְחוֹק וְסִפּוּר, וְגַם אֶת כּוֹחָם שֶׁל הָרוּחַ, הַמּוּזִיקָה וְהָאָמָּנוּת לִדְחֹף אוֹתָנוּ קָדִימָה וּלְהָבִיא אוֹתָנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ.

זה שיקוף די הוגן של הטקסט, אבל מה אומרים האיורים?
.

  1. נוסעות סמויות

חמישה חסידים ועגלון הם ששה בנים, גברים. בשביל הסיפור זה מובן מאליו, אבל האיור שואל בשקט מה עם הבנות, למה הן מחמיצות את המסע הנפלא? והתשובה הקצת עצובה היא, שככה זה בסיפורי חסידים. גם המופלאים שבהם. ולא רק בסיפורים; הבנות לא מוזמנות אל הרבי הגדול. האיור לא יכול לשנות את המציאות אבל מותר לו לפנטז ולשגות בדמיונות. מותר לו לצרף למסע צמד חסידות. והחסידה, לפחות בלשון, היא נקבת החסיד. הוא סומך על הילדים שיעשו את הקישור, שיראו את הנוסעות הסמויות מבעד לתחפושת, לגלגול, הדרך היחידה והפנטסטית שבה הן יכולות להשתתף במסע.

חסידות, בניגוד לחסידים, חוצות מרחקים ונחלים במעופן, הן לא תלויות בעגלות עם תקלות, ובכל זאת הן נצמדות לחסידים באופן קצת אימהי (כיאה לציפורים שמורגלות בנשיאת תינוקות במקורן. וגם החסידים עצמם הם מבוגרים וילדים בו בזמן כפי שעולה מן הטקסט וגם מן האיור. צ'רקה מצליח לשמר את העמימות, כמו דיסני של "שלגיה", שמצא קיצור דרך בין גמד ישיש לגמד ילד).

וכך או אחרת, החסידות מגוננות, מזדהות, ובסופו של דבר גם… רגע, עוד לא הגענו לסוף.

חסידות מגוננות, מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר, אייר שי צ'רקה

חסידות מזדהות, מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר, אייר שי צ'רקה

*

  1. מארק שאגאל

מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר, אייר שי צ'רקה (שימו לב לדג הכנר)

את קסם הניגונים והשריקות מנסה שי צ'רקה להמחיש דרך הצבעוניות המארק-שאגאלית שפורצת אל העולם החום-אפור-ירקרק של החסידים. ולא רק הצבעוניות מושאלת אלא גם נגיעות הפנטזיה.

ובסוגריים: הכוונה יפה ועמוקה, גם אם המימוש חסר. אני לא מכירה את צ'רקה, אבל מן הספר הנוכחי עולה שהליריות הפסיכדלית-מלנכולית של שאגאל קצת רחוקה ממנו. וגם ההומור שלהם שונה. ביאליק שראה בשאגאל "אילוסטרטור גאוני בעל דמיון נפלא", תיאר אותו בין השאר, כחזן שמביא את הקהל לידי התפעלות עצומה ומשרבב את לשונו באין רואים. (מצוטט בממואר של הצייר חיים גליקסברג, "ביאליק יום יום"). ההומור של צ'רקה פחות חשאי.

מארק שאגאל, הכלה 1912

משמאל, שי צ'רקה מתוך "סיפור העגלה", באמצע שי צ'רקה, פרט מתוך "סיפור העגלה", מימין, פרט מתוך "בדידות" של מארק שאגאל. התמונה השלמה, למטה.

מארק שאגאל, "בדידות" (1934-1935)

הפרה המנגנת של צ'רקה מושאלת מ"בדידות" של שאגאל, שם היא מופיעה בצד רבי גדול. ה"בדידות" של שאגאל צויירה בסמוך וביחס לעליית הנאצים לשלטון, כך שההקשר שונה, אבל איזו נשורת של עצב נדבקת גם לחסידוֹת.

.
4. שתיים שהן אחת

ובעצם הערבוב של פנטזיה ומציאות נשית, מזכיר לי יותר מכל את הסיפור העצוב והקסום של האחים גרים על הנעליים השחוקות ממחולות. וכך או אחרת, החסידות האלה שלא קיימות במילים, מוסיפות עוד קומה תיאטרלית של ששון ומהומה לסיפור, אבל גם דוק של מלנכוליה, הרהור על הדרה, ובסופו של דבר הן אלה שמושכות את עגלת הסיפור, כשהוא ממריא מנוף המסע אל הדף הלבן.

הסיום. אייר שי צ'רקה מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר

.
ואולי צמד החסידות הן בעצם תמר מאיר, הסופרת והאם.

ואפשר לסיים את הפוסט בדף ההקדשה (לשבעה זכרים!) שמתחתם, כמו חתימה מצוירת, מרחפת חסידה.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל הקוראים

 

Read Full Post »

Older Posts »