Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מה אומרים האיורים?’ Category

בקיצור נמרץ: דוקטור אַיְכּוֹאֵב, אגדה מחורזת של קורניי צ'וקובסקי הנהדר, על רופא חיות פלאי שמוזעק לאפריקה לרפא גורים חולים.

הספר תורגם לראשונה ב1943 על ידי נתן אלתרמן (שקרא לספר "לימפופו" ולרופא – אוֹיְזֶמַר) עם איורים של שמעון צבר.

ב1958 תורגם בשנית, בחירות גמורה (ואופיינית, לטוב ולרע) על ידי רפאל ספורטה, שקרא לַדוקטור, דוליט, בעקבות דוליטל הרופא, וגם איזָה המאיירת יצרה גלגול ילדותי של דוליטל כפי שצויר על ידי יו לופטינג עצמו. (צ'וקובסקי אגב, התכחש לזיקה והתעקש על מקור אחר).

ובימים אלה, הוא נולד מחדש כדוקטור אַיְכּוֹאֵב בתרגומה של אלה סוד עם איורים של בתיה קולטון (והקדמה של עורכת ההוצאה איסנה גולדין ואחרית דבר של דוקטור זויה קופלמן).

דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי, כריכת הספר, איירה בתיה קולטון

.

יש לי הערה אחת על התרגום ושלוש על האיורים.

ונתחיל בבשורות הרעות, כלומר במה שנגרע:

נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו. אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו," כתב אריך קסטנר בהקדמה ל"כיתה המעופפת" (תרגום אלישבע קפלן).

ואף אני נתרגזתי כשהתחלתי לקרוא בדוקטור אַיְכּוֹאֵב. בהקדמה לספר משווה העורכת את הדוקטור למרי פופינס:

…האביזר היחיד שאַיְכּוֹאֵב נושא עמו לקצה השני של העולם אינו אלא תיק יד המזכיר מאד את מזוודתה הפלאית של מרי פופינס ונמצאת בו התרופה שתרפא את כל התחלואים ותרצה את כל המאווים – תמרים (במקור: שוקולד; במקרה של פופינס מדובר בסוכר).*

שלא תבינו לא נכון; אני בעד תמרים, הם גם טעימים וגם בריאים. אבל תמרים אינם תחליף לשוקולד, לא מבחינה פואטית/ רגשית/ מיתולוגית שהן הבחינות הקובעות לענייננו. כמו שלחם אינו סתם מזון וצמה אינה סתם תסרוקת, שוקולד אינו סתם ממתק אלא קטגוריה בפני עצמה.

קחו למשל את "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל. על רגל אחת למי שלא זוכר: שוקולד הוא משאת נפשו של צ'רלי, ילד חסר כל. חייו משתנים כשהוא מגריל כרטיס זהב וזוכה לביקור חלומות במפעל שוקולד מסתורי ואף יורש אותו בסוף הסיפור.

ועכשיו נסו להחליף את "צ'רלי והשוקולד" ב"צ'רלי והתמרים" ותראו איך כל האמינות, כל הגוזמה הפראית והתנופה המיתית קורסות.

או קחו את הסוהרסנים של הארי פוטר למשל. סוהרסן (במקור dementor) הוא יצור אופל שניזון משמחת חיים אנושית. בכל פעם שהוא נמצא בסביבה האוויר מתקרר והאור מחשיך. יש לו חור במקום פה שבאמצעותו הוא מוצץ נשמות, עניין גרוע ממוות. וג'יי קיי רולינג, בהבלחת גאוניות, קבעה ששוקולד הוא תרופת החירום והעזרה הראשונה אחרי מפגש עם סוהרסן.

רק נסו לתת למישהו תמרים אחרי שנתקל בסוהרסן…

ודוגמא שלישית (כי שלוש זה מספר מאגי) – בהצגת הילדים הנלבבת ים קטן מחפשים הגיבורים הקטנים אוצר בתוך ספינה טרופה. כשהזהב אמנם נמצא פורצת אחת השחקניות אל הקהל כשהיא מנופפת במטבע וצועקת בהתרגשות, "זה לא זהב, זה שוקולד!" וכולם צוחקים. ההורים שמחים כי הבהלה לשוקולד היא יותר נסלחת מן הבהלה לזהב, אבל אפילו הם מזדהים לרגע, והילדים על אחת כמה וכמה.

תמרים זה מתוק ובריא אבל זה לא שוקולד, וגם לא כמעט. אי אפשר להחליף אמת רגשית באג'נדה חינוכית. הניתוח מצליח אבל החולה מת. לבי לבי על הגורים המסכנים ועל הקוראים הקטנים שלא זכו להתוודע לרופא המופלא שמרפא בשוקולד. ואפילו יותר מן ההחלפה חורה לי ההונאה המובלעת, הניסיון להפנט את הילדים שאין הבדל.

להחליף שוקולד בתמרים זאת קמצנות חינוכית וחסך בחמלה ובפלא. וצ'וקובסקי היה נדיב גדול.

ההשוואה למרי פופינס אגב, במקומה, אף שהיא אינה משתמשת בסוכר כפי שנטען בהקדמה*. בסרט כמו בספר היא מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו ביותר מאותו בקבוקון תרופה.

מרי פופינס מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו. (כפית הסוכר שבלבלה את גולדין קיימת רק רק בשיר).

.

ייתכן שיש לתרגום גם נקודות זכות, פשוט לא הגעתי אליהן. החלפת השוקולד (שעליה התבשרתי בהקדמה) כמוה כשערה במרק שאחריה כבר לא יכולתי לשמוח בו.

אז התרכזתי באיורים של בתיה קולטון. היו לי שלוש הערות, על אקספרסיוניזם, חמלה ופמיניזם. קולטון הקדימה אותי וכתבה על האיורים וקצת נגסה לי בהערות לא בכוונה, ובכל זאת אגיד אותן, מהצד שלי…

1.     אקספרסיוניזם

זה הספר הראשון שבתיה קולטון מציירת בצבעי עיפרון וזה מהפך גדול, מקור לחום, מניכור מסוים לרגש עז עד כדי אקספרסיוניזם, שמאוזן אמנם על ידי קומיות וחמלה. והשילוש הזה מתלבש כמו כפפה על הטקסט של צ'וקובסקי שגולש מפאתוס לנונסנס בחן מסחרר מבלי לשמוט את החמלה.

למטה, לפני ואחרי: שתי קבלות פנים מאת בתיה קולטון. הדמיון בין הסצנות מבליט את ההבדל.

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס, משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה

ועוד יותר מקרוב:

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס (פרט), משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי (פרט), איירה בתיה קולטון, לחצו להגדלה.

.

ובאשר לאקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-192), הוא התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה, והתבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות ולא יציבות, ומשיכות מכחול סוערות.

במקרה של דוקטור אַיְכּוֹאֵב אגב, יש ברגש העולה על גדותיו גם פוטנציאל קומי, כמו בכל הפרזה.

.

מימין, ההיפופוטמים החולים משוועים לבואו של הדוקטור. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". משמאל, אדוורד מונק, הזעקה (1893), ציור הדגל של האקספרסיוניזם. לחצו להגדלה

הדוקטור ועוזרתו הנאמנה רוכבים על שפת ים גועש בדרכם לאפריקה. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". לחצו להגדלה

והאיור הנהדר הזה מתכתב גם עם הדפסי העץ היפניים, שהשפיעו מאד על ואן גוך (אבי האקספריוניזם, אם תשאלו אותי).

מערבולות של קצושיקה הוקוסאי (1849-1760)

.

  1. הזדהות וחמלה

לא לחינם הוא נקרא דוקטור אַיְכּוֹאֵב, זעקה של פציינט (לעומת, דוקטור מה-כואב? או אפילו דוקטור יהיהבסדר). וגם האיורים בדרכם המצחיקה והנוגעת ללב מממשים את הזדהותו של הדוקטור עם חוליו. למשל?

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

שימו לב איך הדוקטור מחקה בלי משים את תנוחת התרנגול. איך פיו האדום נפער כמו מקורו של התרנגול, והמטפחת האדומה שלו מציצה מתחת לפיו כמו הדלדול האדום מתחת למקורו של התרנגול.

ואותו דבר כשהוא מטפל בכלבלב (בתמונה שלמטה). כל גופו משתנה על פי גוף הפציינט. נעלו מציצה מאחור כמו קצה הזנבנב, פיו הופך לעיגול מוארך כמו פיו של האומלל, וגולת הכותרת – פאות לחייו  – שבימים כתיקנם נראות כמו אוזני קוקר ספניאל, וכבר מקרבות אותו לעולם החי – כמו נפרמות ומתרחבות מתוך הזדהות עם נהרי הדמעות ששופך הכלבלב.

(וגם המטפחת של האחות החייתית מתחרזת עם הדמעות, ובאיור התרנגול זרועותיה הן האדוות של מקורו).

.

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

ודוגמא שלישית ואחרונה (כי שלוש זה מספר מאגי):

.

איור בתיה קולטון (פרט), מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

הפעם מבליט האיור את החיבור בין כרסו של הרופא לרגליו המקופלות תחתיו במין רביצה. פאות לחייו מזדהות עם קשר הפרפר על ראשה של הפרה, ופסי מכנסיו מהדהדים את קפלי עורה ואת קפלי המטפחת העוטפת את פרצופה (יש עוד, אבל די בזה).

[ובלי קשר, מרנינה את לבי במיוחד גבתו המרחפת. כמו הירח של "אהרון והעיפרון הסגול" שנמצא בתוך חלונו של אהרון, כך גם הגבה של אַיְכּוֹאֵב נמצאת תמיד מעל זגוגית המשקפיים, זו נקודת הייחוס שלה…]

*

  1. פמיניזם, או מה שנוסף

כשקראתי את הטקסט חשבתי על טובי לב אחרים בהיסטוריה ובספרות שלא היו יכולים להגיע למה שהגיעו ללא דמות שהיא עזר כנגדם, כמו דון קישוט וסנשו פנשו, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון, וכמובן יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה. בטקסט של צ'וקובסקי ה"דוקטור" פועל לבדו, אבל אני החלטתי להכניס עוזרת נאמנה שמלווה אותו לאורך כל הדרך. הרבה שואלים אותי איזו חיה היא. קשה לי לומר איזו, אך ללא ספק היא מאוד דומה לי.

בתיה קולטון, הפנקס, חוסכת לי קצת ממה שהתכוונתי לכתוב, ואני ממשיכה מכאן.

מכל המאיירים שעולים בדעתי, בתיה קולטון היא "בעלת התוספות" (זה חוקי להגיד את זה בצורת נקבה?) העקבית ביותר. רק כדי לסבר את האוזן נזכיר שבגלגוליו של מעיל למשל היא הגניבה עוד שני ילדים למשפחת החייט.

מי שדוגל בחפיפה מוחלטת בין איור לסיפור, מחשיב כל מחלוקת לפגיעה בכבודו של הטקסט וחושש לבלבל את הקורא הצעיר. ואני שייכת לקוטב ההפוך. בשבילי החריגות האלה הן מים חיים. ראשית, כל איור הוא פרשנות, ומנסיוני, כששני אנשים שונים רואים משהו באותה צורה בדיוק, זה בדרך כלל סימן שאחד מהם עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם, אני מעדיפה להקשיב לשיחה חיה וחופשית בין האיורים לסיפור. סתירות אינן שגיאות אלא מגרשי משחקים. החיכוך שהן יוצרות מעורר מחשבות, מתנה גדולה בפני עצמה, ועצם הריבוי נותן מקום ולגיטימציה לנקודת מבט של הקורא. (וזה רק על קצה המזלג, וביתר פירוט בהזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים? ואפילו יותר בהאם איור זאת אמנות? ומעניין שגם אז זה התחיל מבתיה קולטון).

*

"ללא ספק היא מאד דומה לי", אמרה קולטון על הסייעת החייתית של דוקטור אַיְכּוֹאֵב. קולטון הגניבה את עצמה בתחפושת לתוך העולם שבראה. או, בהמשך להקדמה של איסנה גולדין, קפצה לתוך התמונה כמו מרי פופינס. וחשבתי גם על תדאוש קנטור, הבמאי הפולני שפלש לבמה של שחקניו והתערב במעשיהם באופן גלוי. אלא שקולטון נקייה מן הצורך הנואש והמצחיק והארס-פואטי של קנטור בשליטה, היא באה מאהבה.

.

מרי פופינס רוכבת בעולם שבתוך התמונה

תדאוש קנטור (מאחורי החלון) פולש לבמה ומפקח על שחקני בזמן ההצגה.

*

יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה

.

אל הזוגות הבדיוניים שנתנו לקולטון השראה השתרבבו גם יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה מן המציאות. ובמציאות כמו במציאות, הגבר הוא בדרך כלל הדמות הראשית והאישה נוטה להישכח.

גרשום שלום ואשתו השנייה פניה פרויד (אין לי מושג אם פניה היתה עזר כנגדו, זה "תצלום אילוסטרציה" כמו שקוראים להם. מירי שחם שלחה לי אותו פעם וכתבה, "אילו לפחות הביטה לכיוון החלון").

.

לצד כל דוקטור נערץ (וקורצ'אק הוא לגמרי נערץ ויקר ללבי) יש בדרך כלל עוזרת מסורה שלא זוכה בקרדיט, אף שהיא תמיד שם, בחום ובקור, על גב זאב או נשר, נאמנה ומצחיקה, תומכת ומנחמת, מכינה תה, מושיטה תרופות, מנגבת אפים דולפים, מנופפת לשלום…

איירה בתיה קולטון, מתוך דוקטור איכואב (פרט)

.

הפער שיוצרת קולטון בין הטקסט (הזיכרון ההיסטורי שממנו נשמטה העוזרת על פי פרשנותה) לבין המציאות החומרית האיורית, הוא אירוני ומעורר מחשבה. ועם זאת, אין בו שמץ מרירות, יובשנות של אג'נדה או של חומרה של נזיפה. זה קורה בזכות הניגוד הקומי (בין הדוקטור העגלגל כמו סנשו פנשו והסייעת הארוכה והרזה כמו דון קישוט), בזכות ההרמוניה, הקונטרפונקט, וגם בגלל שהיא באה מאהבה.

בתיה קולטון מתופפת לחיות (פרט)

*

ונ. ב. עדכון של הרגע האחרון וחצי נחמה: בתיה קולטון כתבה לי בעקבות הפוסט. מתברר שגם היא הצטערה על הסרת השוקולד (ואפילו הוסיפה נימוק משלה, שאגוזים ותמרים זמינים בטבע, החיות לא זקוקות לדוקטור בשבילם). אבל היא גם פעלה בחשאי לתיקון העוול, וטמנה שוקולד בכיסו של הרופא ובתיקו:

000

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על איור אחד של בתיה קולטון ושיר אחד של ביאליק

על שירים לעמליה (עוד מאיירת וסופרת שלא תיאמו עדויות)

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

האם איור זו אמנות?

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה ובעצם גם הפוסט שבו קורסאווה קופץ לתוך תמונה

*

ובלי קשר אבל חשוב.

וזאת התוכנית:

11:00 |  שמוליקיפוד | הצגת ילדים (גילאים 3-8)
12:00 |  רחוביוקי | רוקנרול ברחוב
14:00 |  שתיים | הצגה לכל המשפחה
15:00 |  רחוביוקי + מופע רחוב ״חצות הגיע הוא לא הופיע״
16:00 |  סיסטם עלי בהופעה חיה
16:30 |  איתמר ציגלר וגדי רונן מהחצר האחורית בהופעה חיה
17:00 |  הראש יוצא אחרון | פרפורמנס למבוגרים בשישה חלקים
17:45 |  בנות בצריח | מופע רחוב
18:30 |  גנרלים | מופע לייצנות מחאתי
**19:00 | עצרת התמיכה בתאטרון יפו | עשרות אמנים על במה אחת **
21:00 |  דאם | להקת ההיפהופ הכי בועטת במזרח התיכון
21:30 |  זיו יחזקאל ולהקת קאראר | מוזיקה ערבית קלאסית מכל הזמנים
22:00 | הקרנת הסרט ״מעבר להרים ולגבעות״

Read Full Post »

זה יהיה קצר וקיצי הפעם, בי נשבעתי.

יש לי חיבה מיוחדת ל"איורים בדיעבד"; למשל "בוא הביתה, טיטוס!" ספר הילדים הנפלא של שמעון צבר שאויר על ידי רמברנדט לא בכוונה. והצילום הזה של עדיקא הוא לפחות בשבילי ובדיעבד, תיאטרון חפצים בעקבות "קן ציפור" של ביאליק. (תיאטרון חפצים מפקיע חפצים יומיומיים מן השימוש הרגיל שלהם והופך אותם לדמויות בהצגה).

דוד עדיקא, 2011 לחצו להגדלה

קַן צִפּוֹר

קֵן לַצִּפּוֹר
בֵּין הָעֵצִים,
וּבַקֵּן לָהּ
שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.

וּבְכָל-בֵּיצָה
– הַס, פֶּן תָּעִיר –
יָשֵׁן לוֹ
אֶפְרוֹחַ זָעִיר.

עדיקא לא התחיל מביאליק, זה ברור. הפורמליזם שלו מחסן אותו מאיוריות. השפה שלו היא הכלאה של פופ ארט מקומי עם סופרמטיזם נוסח קזימיר מלביץ' ונגיעה של קלסיציזם קר רוברט-מייפלת'ורפי (נשמע משונה אבל עובד), אבל הצלחת שלו היא עדיין הקן של הציפור המצוירת עליה, אף שציפור כה קטנה ומעודנת ודו-ממדית אינה יכולה להטיל ביצים כה גדולות ועבות, ואחרי שבושלו ונחתכו מאוחר מדי לדגור עליהן. זהו קן ציפור מנותק מכל טבע (אפילו יותר משל בתיה קולטון). הטמפרטורה הרגשית הנמוכה אמנם מנטרלת את המחאה הטבעונית, אבל לא את המתח בין המרקמים לצורות; בין הפירורים הזעירים לחרסינה הצחורה שעליה הם זרועים כמו נקודות חן, בין הצהוב החם והסמיך והמבוקע של החלמונים לעיגולים השטוחים של המפה, שמתפקדים על פי צורתם וגודלם כחלמונים צבעוניים; פלא שעוד לא המציאו כאלה, בצד הקרטיבים והמים בטעמים והפרחים הצבועים המתרבים בחנויות הפרחים.

הצלחת כולה היא עיגול בתוך מרובע, במין הדהוד ענקי של דיגום המפה, והעין נלכדת בין האישור הצורני לצרימה הרגשית.

דוד עדיקא, 2002 ללא כותרת (חלמונים תאומים)

ואם כבר מדברים על צורות בתוך צורות – בתוך האליפסה של כל חלבון יש זוג עיגולי חלמונים, וכשמרחיקים את המבט התבנית מתהפכת: בתוך עיגול הצלחת יש זוג אליפסות ביצתיות.

דוד עדיקא 2001 לחצו להגדלה

גם לגלישה החתולית הזאת לתיאטרון חפצים יש הצדקות פורמליסטיות; החתול הוא קרוב משפחה של הצלחת בחומריות ובקימוריו הגדולים והקטנים. עיניו העצומות מתחרזות עם תאומי החלמונים. (על מה הוא חולם? אולי על קן אמיתי עם תאומי גוזלים). הציפוי האפרפר של החלמונים מהדהד בהצללות של הפסלון.

מימין, דוד עדיקא 2001 (פרט), משמאל, דוד עדיקא 2002

יכולתי עוד להמשיך ולהתגלגל עם הפורמליזם של עדיקא מצורות לקווקווים וכן הלאה, אבל הבטחתי לקצר. אז רק עוד כמה מילים:

בזמן שקראתי את מנספילד פארק של ג'יין אוסטן בתרגומה הנפלא של לי עברון, היתה לי הרגשה שכבר נתקלתי בגברת נוריס המאוסה, החטטנית והקמצנית והמתנשאת והחנפנית, במקום אחר. וכמובן – גברת נוריס, החתולה המלשנית של פילץ', השרת של בית ספר הוגוורטס. למצוא את ג'יין אוסטן בהוגוורטס זה סוג של נחת אקולוגית. רולינג בתפקיד הדבורה המאביקה מרחיבה את בית הגידול של אוסטן ושומרת על המאזן התרבותי. מה שמחזיר אותי לשמעון צבר ורמברנדט.

פלישיה קנו, ארגוס פילץ' וגברת נוריס. האיור מפה.

.

עוד באותם עניינים

אנטומיה של חלום (או משהו כזה)

יש לי משהו עם אוטיסטים (עוד איורי בדיעבד)

על הכלים הספק חיים של רונית ברנגה

לצלם בגיהנום

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

וודו וחפצי מעבר – על סופי קאל

ובלי שום קשר, ובהצתה מאוחרת: לפני שלושה ימים מלאו ארבעים שנה למותו של אלביס. הייתי שם בממפיס, לפני עשרים.

Read Full Post »

אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.

נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה

  1. בדידות

הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.

גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.

.

  1. מין ומוות

עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.

ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.

גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".

שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".

.

זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.

.

  1. כיוונים

שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.

שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.

ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה

.

  1. מתים חיים מתים

מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:

למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).

.

  1. חור שחור במיטה ורודה

המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.

לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).

.

ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.

זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.

.

  1. אישה בסוגריים

זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.

אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)

 

  1. ארון מתים ורוד

חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.

התמונה מכאן (פרט)

עוד מסדרת איור אחד נפלא

עוד מיטות בעיר האושר:

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

מה עושות הנסיכות בלילות?

.

וכמה הודעות

החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!

*

סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)

*

שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.

יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים  כרטיסים

יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים

 

Read Full Post »

הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנְטַנָּה הָיְתָה בֶּאֱמֶת קְטַנָּה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיְתָה הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנָּה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם…

כך נפתח ספר הילדים החדש מאת אתגר קרת ותמי בצלאלי. והפעם, אפילו יותר מתמיד, מדובר בדיאלוג. הספר הוא סך כל ההסכמות, הפערים והמחלוקות בין המילים לאיורים.

תקציר? כדאי.

הממלכה הקטנטנה היא בת ארבע נפשות: מלך טוב לב ויועץ חכם שמתגוררים בארמון ושני פשוטי עם שעובדים בשדות התות. האיזון מופר כשאחד מפשוטי העם מתאהב בעלמה פרועה וחייכנית ומקים משפחה בארצה. חברו המתגעגע מגיע לביקור ונשאר כדי להשגיח על התינוק. בלי נתינים אין ממלכה, ולפיכך עוזב היועץ החכם את הארמון והופך לפשוט עם. אלא שגם הוא וגם המלך סובלים מבדידות עד שהמלך מוותר על כתרו ומצטרף אל חברו בשדות התות. הארמון הריק הופך לאתר היסטורי. והשניים עורכים סיורים בין חדריו ומספרים לתיירים על המלך טוב הלב והיועץ החכם שחיו שם.

*

  1. עיגולים ומשולשים

הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנְטַנָּה, כך נכתב בגב הספר, הוּא סִפּוּר אַגָּדִי שֶׁל אֶתְגָּר קֶרֶת עַל בְּדִידוּתָם שֶׁל שַׁלִּיטִים וּנְתִינִים, וְעַל הָאשֶׁר שֶׁחֲבֵרוּת בֵּין שָׁוִים מַעֲנִיקָה לִבְנֵי הָאָדָם. והאיור הבא אמנם מגבה את הכתוב:

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

.

זה רגע של משבר בעלילה. המלך זה עתה גילה שנשאר בלי נתינים. הסוף הטוב עוד רחוק, אבל האיור כבר מנחש אותו. כשתמי בצלאלי מחליפה את העיגול הריק של הכתר הנופל בעיגול המלא והיציב והגדול והמתוק של עוגה, היא מציירת את הנדיבות והנחמה שבחברות.

היועץ שלה מושיט למלך משולש עוגה במקום אחד ממשולשי הכתר. התות ה"משובץ" בפרוסה מקביל לאבן האודם המשובצת בכל משולש של הכתר.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת (פרט)

במרכז הקומפוזיציה ניצב פסנתר כנף פתוח. בזווית החדה הענקית שלו מהדהדים חילופי המשולשים, וגם תנועת הנתינה, המרחב שפותחת החברות. שלא לדבר על הכרים הרבים שכמו יוצאים מראשו של היועץ, גודשים את הספה ומתגלגלים מתחת לפסנתר אל הכתר בתקווה לרפד ולרכך את נפילתו.

*

  1. חושך על פני תהום

לכאורה – זמשצ"ל ("זה מה שצריך להוכיח", כמו שהיינו כותבים פעם בשיעורי גיאומטריה), הציור מגבה את הטקסט. אלא שזה רגע די נדיר. בשאר הספר, תמי בצלאלי (בעידודו של אתגר קרת, או לפחות בהסכמתו) עושה מה בראש שלה.

מה זאת אומרת? הרבה דברים:

הקטנטנוּת הזאת שנשמעת כה חמדמדה ודמיונית בסיפור, נהיית קונקרטית ומעט מאיימת באיור. כאילו קרת שכח להזכיר שהממלכה הקטנטנה מתקיימת בעולם של ענקים נסתרים. חפצי הענק שלהם מעופפים כמו מטאוריטים בחלל הדף ומאיימים למחוץ את הקטנטנה (ותיכף נגיע גם לזה). וגם כשלא, עדיין יש בעצם נוכחותם מין תזכורת עמומה ומעט מאיימת לזעירותם של הגיבורים.

לא רק התותים ענקיים, גם מברשת השיניים והמסמר מימין. איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

.

וזאת רק ההתחלה. הסיפור של אתגר קרת הוא לא רק קטן ונחמד אלא גם יציב ומסודר עד כדי מתמטיות. הוא בנוי כמין משוואה (שניים-שניים) שהאיזון שלה הופר, ואחרי שורה של צעדים ותלאות מושגים איזונים חדשים: פשוטי העם יוצרים רביעיה משלהם ביחד עם האהובה והתינוק. המלך ויועצו מנסים פיצול כדי לשמור על איזון, ומסיימים במשוואה חדשה: המיתוס המלכותי לעומת החברות הארצית. התשוקה לזוגיות, רומנטית וחברית כאחת, מוטמעת כבר בשם הספר, בשלל זוגות האותיות המאכלסות אותו: "הממלכה הקטנטנה". ממש תיבת נוח אותייתית.

האיורים לעומת זאת הם ההפך הגמור. רבים מהם נראים כמו דברים שרואים מחלון בית מעופף בעיצומה של סופת ציקלון (לא דימוי בעלמא אלא זיכרון קונקרטי מ"הקוסם מארץ עוץ"). למשל:

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

ארבעה פריימים שדגמתי מסופת הציקלון של "הקוסם מארץ עוץ" (1939)

וגם מעבר לחפצים המתעופפים, הקרקע רועדת. קחו למשל את האיור הבא. הספר שעליו נמצאת הממלכה הקטנטנה מצויר מהזווית הכי גלית האפשרית, שכמו הופכת את "אדמתה" לאחד מאותם דגלים-סרטים המתנפנפים ברוח בראש האיור. וגם זה אגב החזיר אותי לקומפוזיציות המתנפנפות והנוטות של דורותי בבית הנישא בסופת הציקלון.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

דורותי בבית המתעופף בסופה, מתוך "הקוסם מארץ עוץ" (1939)

.

שלא לדבר על הסימניות האלה (המשוננות כמו צעיפו של הנסיך הקטן), שמשתרבבות מן הספר בתמימות. מה יקרה אם אחד הענקים הנעלמים יחליט להפוך דף עם כל ההשלכות?

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

צעיף הסימנייה של הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

*

  1. שני מלכים טובים

ולא במקרה נזכרתי בנסיך הקטן. תמי בצלאלי היא שזימנה אותו לספר, גם מטעם הממלכות הקטנטנות וגם מטעם הבדידות והידידות (צעיף הסימניה שלמעלה לקוח מ"נאום השועל על הידידות ועל דברים שבלב"). אבל כיוון שגיבור סיפורנו הוא מלך, ניזכר רגע במלך של הנסיך הקטן. למלך הזה שגלימתו מכסה את רוב הכוכב הקטנטן שלו אין אף נתין (מלבד עכבר זקן שאותו שומע לפעמים בלילות), ולפיכך הוא שש לבואו של הנסיך הקטן. "האח, הנה נתין!" הוא קורא. בהמשך הוא טוען שכל היקום סר למרותו, אבל עד מהרה מתברר שהוא מקפיד לתת רק "פקודות הגיוניות". כלומר, הוא מוכן לפקוד על השמש שתשקע, אבל רק בשעה שבע וארבעים בערך, שבה היא שוקעת מעצמה. הוא מפציר בנסיך הקטן להישאר בממלכתו כנתין, וכשהוא נוכח שאין לו ברירה אלא "לפקוד" עליו להמשיך בדרכו (כיוון שהוא נחוש לעשות זאת בכל מקרה) הוא ממנה אותו לשגרירו…

הדבקות בפקודות הגיוניות היא הנסיון המגוחך והנוגע ללב של המלך הבודד לחפות על חוסר האונים שלו. סנט אקזופרי בחמלתו, משתף פעולה ומייחס אותה לטוב לבו. וגם אתגר קרת חוזר ומזכיר את טוב לבו של המלך הבודד שלו. ודומה שתמי בצלאלי מקבלת את גרסתו. כשהנתין האחרון מבקש לעזוב את הממלכה, אומר קרת (סופר החצר של המלך): "היועץ התלבט מעט אבל המלך טוב הלב היה נחוש בדעתו לאשר את בקשתו של נתינו היחיד…" ובצלאלי אמנם מציירת בשפת הגוף של השניים את הסתייגותו של היועץ ונחישותו של המלך. אבל כשמרחיבים מעט את המבט ומציצים בתמונה המטושטשת התלויה על הקיר מעל לראשו של הנתין, רואים את התפוח המפולח בחצו של וילהלם טל – ולמי שלא זוכר, זה קרה במאה ה14: וילהלם טל, איכר שוויצרי וקלע מצטיין סירב להשתחוות לכובעו של שליט עריץ ואולץ לירות חץ בתפוח שהוצב על ראש בנו. בהמשך הפך טל לסמל חופש וסיפורו הוביל להתקוממות עממית ולעצמאות שוויצריה.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת (פרט)

זה "חוסר טקט" מצד המאיירת לתלות ציור כזה מעל ראש הנתין. התפוח המפולח מרחף כמו סימן שאלה מעל לרגשות המוצהרים. וזו לא הפעם היחידה אגב, שהיא מדברת בציורים מעל לראשם של הגיבורים (כמו שעושה אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי שלו). כשהמלך עומד לאבד את ממלכתו, היא תולה ציור של ספינה טובעת מעל לראשו…

וזה לא עוזר שהספר מלווה בתותים ענקיים שמזכירים לכולם את שדות התות הנצחיים של הביטלס, עם השורה החוזרת Strawberry fields, Nothing is real…

*

  1. כמה מלכים צעירים

ואם כבר מדברים על התותים, הם מופיעים גם על החותם הגדול של המלכות הקטנה.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת. (פרט מתוך כפולת השער הפנימי של הספר).

.

החותם של בצלאלי כל כך גדול שהוא מגיע לעתים למחצית מגובהם של הגיבורים. הוא מופיע לכל אורך כל הספר, והוא ללא כל ספק (לפחות בלבי) מחווה לבן המלך והעני של מרק טווין  "בן המלך והעני" עוסק כזכור בחילופי זהות בין נסיך ופשוט עם ובידידות הנרקמת ביניהם, ו"החותם הגדול" ממלא תפקיד חשוב בעלילה, כשהוא נעלם בתחילת הספר, וחוזר ומופיע בשיאו כדי להציל את הנסיך ממאסר ולהשיב לו את מלכותו.

בן המלך של "בן המלך והעני" הוא דמות היסטורית, המלך אדוארד הששי בנו של הנרי השמיני, שהוכתר בהיותו בן תשע ומת בגיל חמש עשרה. באחרית דבר טוען טווין שימיו כ"עני" הפכו אותו למלך טוב וחומל. הבקיאות שלי בהיסטוריה לא מאפשרת להתמודד עם טענתו, אבל גם קריאה חפוזה בויקיפדיה כבר מעוררת אי אלו ספקות.

וכך או אחרת – מותו ללא עת נוסך עוד טיפה של תוגה באיורים.

אדוארד הששי, מלך אנגליה, סביבות 1546. ואם כבר מדברים על מלכים צעירים, חותם התות העלה בדעתי גם את תות ענח' אמון עוד מלך צעיר שהוכתר בגיל תשע (!) ומלך עד למותו המסתורי בגיל 19.

*

  1. כמו בחיים

אז מה רציתי להגיד? שמצד אחד – סיפור סדור חיובי וחינוכי (לא רק במסר הכללי הפשוט כמו פתגם בספר זכרונות, על הידידות שעדיפה על בדידות בארמון זהב. גם מבחינה מגדרית וחברתית זה ספר מודע וערכי, מפשוט העם שבוחר לטפל בתינוק ועד פשוטי העם שמשחקים שחמט במקום לעמול בשדות התות…) ומנגד, רסיסי הסבטקסט המבליחים כמו חפצי הענק מן החלל החשוך המקווקוו.

בספרי ילדים אין סבטקסט. הוא מנוכש בדרך כלל לטובת הפשטות. ואם הוא בכל זאת משתחל הוא בדרך כלל מפורש (סבטקסט מפורש זה תרתי דסתרי, אבל חי וקיים. חנוך לוין עשה צימעס מהאמנות הזאת). וזה הפלא בספר הזה. הסבטקסט הפתוח לפרשנות, זה מה שעושה אותו לכל כך נועז ומלא כבוד ומקום לבני אדם צעירים שקוראים להם ילדים.

*

והערה אחרונה. תמי בצלאלי נסכה לא מעט תוגה וחרדה בספר, אבל היא גם זו שבחרה לצייר אותו כמשחק ילדים, שבו אפשר להחליף כל הזמן דמויות ותפקידים. והיא גם ציירה אחרית דבר משלה ו"הסתירה" אותה בכריכת הספר…

כריכת הממלכה הקטנטנה. איירה תמי בצלאלי.

*

עוד באותם עניינים (מבחר אקראי)

על איורי הנסיך הקטן

על "האריה של אלן" של קרוקט ג'ונסון (ספר גאוני)

על "מעיל ושמו שמואל" של דרור בורשטיין ואפרת לוי

הזנב והלב – או – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

יש לי משהו עם אוטיסטים

על האיורים של דוד פולונסקי ל"ברמלי"

*

ובלי שום קשר: אמי היקרה ורבת הפעלים כתבה ספר על תולדות המשפחה. כולכם מוזמנים בחום להשקה של "הגדת רות"! לחצו להגדלה

Read Full Post »

מתנת יום הולדת  

כך צייר פרה אנג'ליקו את פרנציסקוס הקדוש מקבל את הסטיגמטה, כלומר את חמשת פצעיו של ישו. מאז שנתקלתי בתמונה היא לא יוצאת לי מהראש.

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

יש לי משהו עם הסטיגמטה; לא רק בגלל שפרנציקוס קיבל אותה ביום הולדתי, הארבעה עשר בספטמבר (למעלה משבע מאות שנה לפני שנולדתי אמנם), ולא רק בגלל שמדובר באמנות גוף ספונטנית.

"אני מכיר את זה, כבר חלמתי על זה", אמר לי פעם ילד קטן כשראה תמונות של דינוזאורים לראשונה בחייו. ואני לא רק חלמתי על הסטיגמטה, זה פחות או יותר קרה לי. כמעט מתתי משחפת בגלל "הר הקסמים" של תומאס מאן. סיפרתי את זה כבר במקום אחר ולא אחזור על הדברים.

אני מכירה פרשנויות מיסטיות, רפואיות ופסיכונאליטיות להופעת הסטיגמטה, אבל בשבילי היא היתה ונותרה משל להזדהות עם כאביה של דמות ספרותית. לא רק בגלל הופעת הפצעים, אלא גם בזכות הנסיבות הייחודיות; פרנציסקוס לא קבל את פצעיו ישירות מישו אלא משרף (מלאך עם שש כנפיים) צלוב, ויש אומרים, מישו שנגלה לו בדמות שרף צלוב וזה לא משנה, מה שחשוב זו הכפילות, כמו הכפילות של הסופר והדמות, הנוכחות הגלויה או הכמעט סמויה של המתווך.

הסטיגמטה היא לא רק מתת של כאב, אלא גם של עוצמה וחסד. השרף לחש לו סודות ונתן לו פצעים שבעזרתם יגאל נשמות אחרי מותו. ואפילו עכשיו אני שומעת מבעד להיגיון המיסטי והדתי את אריסטו מדבר על ההזדהות של הצופים עם סבלם של גיבורי הטרגדיה, על זיכוך הנפש שהם חווים דרך הפחד והחמלה. ובניכוי הווליום והחגיגיות המיותרת, אני באמת חושבת שזה מה שספרות (ואמנות) עושות, הן גואלות נפשות. לכל הפחות את שלי.

*

מכניקה פיוטית

ובחזרה לפרה אנג'ליקו: הצינור שדרכו נמסרים הפצעים אינו סמוי כדרכם של צינורות רגשיים. התמונה מחצינה ומממשת את המנגנון הנפשי: חמשת חוטי זהב שמחברים בין השרף לפרנציסקוס, הם כעין עירויי אור ועירויי פצע בו בזמן, ולא בכדי. על פי הנצרות אוצרים פצעי ישו את אור הגאולה.

אין הרבה דברים שמרתקים אותי כמו מכניקה פיוטית. וכיוון שכך הלכתי לבדוק כיצד תיארו ציירים אחרים את המנגנון, והופתעתי מן העושר ומן המגוון. כשמניחים את התמונות זו בצד זו מתקבל מעין מילון מצויר שממפה את הדרכים השונות והמשונות שבהן חודרת הספרות לנפש.

יקצר המקום מלמנות את כולן. זה לא מחקר מסודר אלא מתווה חפוז וסעודת טעימות (יצאה מטפורה עם נופך קתולי לא בכוונה).

לפעמים מדובר בחמישה חוטים, חוט לכל פצע, ולפעמים בחמש אלומות של חוטים, וגם החומריות משתנה – מאור הזהב של פרה אנג'ליקו לחוטי דם מטפטף אצל חובבי האימים.

חוטי דם

חוטי דם

אצל איימר סימון (eymard simon) מן המאה התשע עשרה השרף הוא מעין זיאוס שאוחז צרור ברקים אדומים בכל יד ויורה אותם בפרנציסקוס המתעלף (יש סופרים כאלה, שמפציצים את הקורא והלאה הדקויות). וגם להפך – לפעמים אלה סתם קווים עם קסם קריר של שרטוט טכני, תרשים זרימה של הזדהות (נניח ז'ורז' פרק שכזה).

*

הנדס-אפ

פרנציסקוס לעומת זאת, משקף את צד הקורא. ברבות מן התמונות הוא מרים ידיים, אבל הסבטקס המתחלף מכסה אינספור גוונים רגשיים. לפעמים הוא נראה כמתגונן מן הפגיעה, לפעמים כנכנע או כמתמסר (שתי אפשרויות שונות), לפעמים הוא נראה מתגרה ("בוא נראה אותך") או מושיט יד לעונש כמו בילדות, או להפך, חומד את השרף הציפורי.

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

.

לפעמים נראה שהוא מנסה לעוף וקורה שהוא גם מצליח. באחת התמונות הוא נישא אל הפצעים כאילו קצרה רוחו לחכות.

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

*

כל מיני חוטים

החוטים שעוברים בין השניים יוצרים לפעמים תחושה של תלות ואפילו של משחק "סבתא סורגת" (גם בסטיגמטה של פרה אנג'ליקו יש משהו מזה). ולפעמים הם רופפים מעט ופרנציסקוס נראה כמו מריונטה שהשרף מושך בחוטיה (ומנגנון של בובת חוטים דרך אגב, לא רק נראה כמו צלב אלא גם נקרא "צלב" בשפת תיאטרון הבובות).

ואם בדימוי המריונטה עוד יש היגיון דתי, הרי בתמונות אחרות נראה פרנציסקוס כאילו העיף עפיפון ציפורי משונה; זה לא מזיק מן הסתם, שגם השלד הבסיסי של עפיפון הוא צלב. ואף שקצת התייגעתי מלדלג בין המשל לנמשל וכל אחד מכם מוזמן להשלים את האנלוגיה על פי נסיונו, ישו העפיפון גרם לי לחייך; יש גיבורים כאלה שמתעופפים על חוטי כאבנו.

u

לפעמים עוביים ו/או קשיחותם של החוטים הופכים אותם לכידונים, והדימוי נהיה מתעתע, כי פרנציסקוס מזכיר את סבסטיאן הקדוש בשלל הכידונים הנעוצים בגופו, רק שהשרף ממלא את תפקיד המענה במקום אויבי הנצרות (אופייני לספרים נפלאים במיוחד, במורכבות שהם לוכדים, בתעתוע. ראו "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין למשל).

benozzo gozzoli המאה ה15

benozzo gozzoli המאה ה15, ספק קווים של שרטוט טכני ספק כידונים שננעצים בבשרו. מעניין שהשרף בכלל נעדר מן התמונה.

*

גוונים של פנטזיה

יש גם ציירים שוויתרו על המכניקה הפיוטית. הם מנסים להיצמד למציאות ולהעביר את החיזיון כפשוטו. וזה קשה, כי בניגוד לבעלי הסטיגמטה שבאו אחריו, היה בפצעיו של פרנציסקוס אלמנט מובהק של פנטזיה. ובלשונו של תומאס איש צ'לנו בן דורו וההגיוגרף (כותב קורות הקדושים) הראשון שלו: "מפליא היה לראות באמצע ידיו ורגליו, לאו דווקא את החורים שנקבו המסמרים, אלא את המסמרים עצמם שנוצרו מבשרו ושימרו את שחור הברזל." וה"פיוֹרֶטי" (פרחים קטנים) הגיוגרפיה מן המאה הארבע עשרה עוד מוסיפה ומפרטת:

"וכך נראו ידיו ורגליו כרתוקים במרכזם במסמרים, שראשיהם בכפות ידיו ורגליו, מחוץ לבשר; וחודיהם בקעו מאחורי ידיו ורגליו, למרחק כה רב שנכפפו והודקו לאחוריהם… וראשי המסמרים היו עגולים ושחורים. בדומה לך נגלה בבשרו מראה פצע רומח, דלוק, שותת דם ואינו נרפא בצדו הימני…"

(מצוטט מספרה של ניצה ירום, "הגוף מדבר, מחקר פסיכואנליטי בהיסטריה על פי הסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש והקשרה ההיסטורי").

pourbus frans le jeune

pourbus frans le jeune

מסמרי הבשר יוצאים איכשהו גרפיים מדי וקצת דוחים. בציירים שנמשכו אליהם יש משהו ארצי ומורבידי (שניהם). ראו למשל את הגולגולת המוטלת בתפאורה החשוכה שלמעלה.

אני, מה לעשות, מעדיפה את הפיוט העדין של פרה אנג'ליקו, ואני לא מדברת רק על חוטי הזהב. במבט נוסף אפשר לראות את העץ-השטן שהוא שתל (תרתי משמע) למטה בימין התמונה. שד בעל זנב שצץ ממעמקים, מתוך מצע של ספק צמחים ספק שרצים, והושיט את ידו לעצור את העברת הפצעים וגאולת הנשמות, עד שחתיכת קרש מן הצלב קיפדה את ראשו, ובמקום ראשו מגיח תלמידו של פרנציסקוס שידו מאהילה על עיניו מפני האור השמיימי המסמא. (זה דומה לרובד הפנטנסטי בציור "האונס" של דגה).

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

*

ויש גם אפילוג. מייל מעיר האושר, שהצחיק אותי מאד. אני מעתיקה אותו לכאן ברשות השולח.

הגעתי במקרה לבלוג שלך, למשפט שלך על הר הקסמים [הכוונה לפוסט בו סיפרתי איך אני, מרית, כמעט מתתי משחפת] והופתעתי.

קראתי את הר הקסמים בשרותי בצבא, בעקבות כך הלכתי לקורס חובשים ולאחר מכן לבית הספר לרפואה.

סיימתי 35 שנות עבודה כרופא שהגיע לשיא הקרירה.

"הר הקסמים" הזה נמצא על שולחני מאז, והוא זה שלא עשה אותי חולה אלא הביא אותי לטפל בחולים.

אם לא קראת בספר נפלא זה אני מקנא בך כי עדין יש לך הזדמנות לעלות לשם ואני מניח שהיום כבר לא יהיו לך תסמינים.

תאמיני לי אני רופא.

פרופ' יואל דונחין

הכול תלוי כנראה, עם מי מזדהים…

*

עוד באותם עניינים

ספרות ומיצג, או המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

מריה פרייברג סיגלית לנדאו, תולעת ספרים

אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה

הספר הנפלא ביותר

כמה הערות על נוטות החסד – או זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני

*

ובלי שום קשר – שתי הודעות:

באתר מעבורת התפרסם תרגום שלי ל"נסיכת הצעצוע" סיפור בועט של מרי דה מורגן המופלאה.

*

וגם – ילד בן שמונה וחצי, שהוא כמעט נכדה של אחותי היקרה חלה בסרטן. היא עורכת בביתה סדרת מפגשים בשם "נגיעה אחת רכה" בתשלום שכל כולו קודש לעזור למשפחתו. המפגש הראשון ייערך ביום חמישי ה- 23/2/17 בשעה 19:30 ויעסוק במצב חירום רוחני: מה זה, איך מטפלים, האם מצבי תודעה אחרים הם בהכרח פסיכוטיים או יכולים להיות שער נפלא לריפוי וגדילה? ויהיה גם כיבוד אורגני תרומה מקיבוץ נאות סמדר…
פרטים בדף הפייסבוק של הסדרה.

Read Full Post »

"מעיל ושמו שמואל". כתב, דרור בורשטיין. איירה, אפרת לוי. כריכת הספר

וקודם תקציר:

פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה.

זה היה מעיל קטן שקנתה לה סבתא רבתא כשרונה היתה בת שנה.

סבתא רבתא היתה בת מאה כשקנתה את המעיל. היא יצאה במיוחד ביום הראשון של החורף, הלכה ברגל לחנות, וחזרה רטובה, בידה המעיל הקטן.

סבתא קראה לו "מעילון". אמא קראה לו "מעילוש".

רונה קראה לו שמואל.

כך זה מתחיל. מאותו רגע רונה לא נפרדת מן המעיל. המבוגרים לא מרוצים. הגננת מציעה לשרוף אותו במדורת ל"ג בעומר, ולקראת יום הולדתה הרביעי גם ההורים מחליטים שדי. הם מקצצים וגונבים את שמואל בזמן שהיא ישנה. ולמחרת במסיבת היום הולדת הם שואלים אותה מה היא רוצה במתנה. הם פוחדים שהיא תגיד את שמואל, אבל רונה מבקשת קופסת גפרורים. בסיום המסתורי (שעוד נגיע אליו) היא מוציאה את שמואל מכיסה ומניחה אותו בקופסא החדשה.

*

מיתוס

יש משהו מיתי בסיפור קנייתו של המעיל: הסבתא רבתא בת המאה, היום הראשון של החורף, הטבילה בגשם. צבעו האדום ("הדם הוא הנפש") וגם שמו האנושי והאונומטופאי – "מעיל ושמו שמואל" זה כמעט לחש קסם במוסיקליות שלו – תורמים למאגיות. שמואל הופך לאובייקט מעבר וגם כשהוא הולך ומתכווץ כוחו לא נפגע.

*

ביער נרקוד

"רונה היתה מסתובבת עם שמואל כל היום. הולכת איתו לחברות. שוחה איתו בים. מטפסת על הרים. מטיילת איתו ביערות. מפליגה איתו למרחקים. היא לא היתה נכנסת למיטה בלעדיו."

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

הטקסט של דרור בורשטיין מצומצם לפעולות ודיאלוגים בלבד. אבל הרזון הזה הוא בשום פנים לא דלות. התיאור שלמעלה למשל נע בחופשיות בין פעולות כפשוטן (הליכה לחברות), פעולות של משחק וכאילו (השרפרף שעליו היא מטפסת כדי להגיע לכיור יכול להיות אחד מאותם הרים, בייחוד כשלרגליו הופך שמואל לים האדום שבו משייטת ספינת צעצוע). וישנו גם הרובד השלישי של השינה והחלום. רונה נמצאת בגיל שבו הגבולות בין המציאות לתודעה עוד לא נקרשו עד הסוף. הטקסט מכבד את נזילותם.

אפרת לוי לא משכפלת את הטקסט של בורשטיין ולא מתרגמת אותו, וגם המילה משלימה לא מספקת, כי מובלעת בה איזו לינאריות, איזו הפרדה של קודם ואחר כך, ו"מעיל ושמו שמואל" הוא בבת אחת של גוף ונפש, פנים וחוץ. גם המילים וגם הציורים מממשים את המרחב הנפשי של רונה והמעיל, לא מספרים עליו.

קחו למשל את חלומותיה של רונה: היא מפליגה בים, רצה על אדמת היער ומטפסת לאוויר בין ענפי העצים (כמו על כריכת הספר).

חלום ההפלגה מדבר עם ליל הכוכבים של ואן גוך. לוי מאמצת את התנועה הגלית ואת העוצמה הרגשית של ואן גוך – שמואל המתנפנף בראש התורן מתחרז עם הברושים הסוערים שלו – מבלי לגרוע (וזה כבר פלא) מן העדינות והתום.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין לחצו להגדלה

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

הרבה אחר כך, בסצנת יום ההולדת, כתוב שהילדים "שרו את כל השירים הרגילים". באיור רואים אותם רוקדים סביב רונה. מה הם רוקדים? זה ברור: "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי…" לוי משלבת באיור את הספירלות והגלים של הגזעים מיער החלום: "ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד". זה יפהפה כתנועה, אבל זה גם משקף איך שכבות של מציאות, זיכרון וחלום חוצות זו את זו בתודעה.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

מעילי-אדם

דרור בורשטיין מצמצם את הטקסט לפעולות ודיאלוגים.

הוא לא יכתוב שהמעיל היה קרוב לרונה כמו חבר, רק שקראה לו בשם אנושי.

זה מציל את הספר מסנטימנטליות מבלי לפגוע בעוצמה הרגשית.

וזה מותיר את המבוגרים מאד חשופים.

מבוגרים רגילים לדבר על ילדים קטנים (או על זקנים סניליים) כאילו אינם נוכחים. כך יכולה הגננת לומר להורים: "מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל," מבלי שהסופר יצעף, יצדיק או ישפוט אותה. מה שהופך אותה לרגע, לאינקוויזיטור ששורף מעילי-אדם, או לאיזה הורה נורא  מאגדות האחים גרים (נניח "הנזל וגרטל" או רולנד האהוב או "אסופיבז"), שילדיו שומעים במקרה, באישון לילה, איך הוא מתכוון לנטוש או לרצוח אותם.

במקרה של שמואל, האיום אמנם לא מתממש. אבל האיור הארס-פואטי של מדורת הל"ג בעומר ממחיש את עוצמתו. האש של אפרת לוי "מוחקת כל" פשוטו כמשמעו.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

פלישתים עליך שמשון

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

.

"אבא ואמא החליטו שאין לזה צורה, שצריך לשים לזה סוף. שבמסיבת יום ההולדת היא כבר תהיה בלי השמואל הזה."

אפרת לוי מציירת את הגזרה בסצנה ביתית בסלון הזרוע כביסה לייבוש או לקיפול. שמואל הוא אחד מן הדברים האלה ש"אין להם צורה" ולכן הוא זקוק לייבוש או לקיפול. זה מעין מימוש של המטפורה השחוקה של ההורים. ובו בזמן מבטא האיור גם את האימה של רונה מן האסון המתקרב; בני מינו של שמואל (אותו חומר, אותה צבעוניות) מוטלים בכל מקום חסרי חיים. יש משהו נוזלי בבגדים הפזורים. הם נראים כמו שלוליות של צבע. של דם. הסלון נראה כמו אחרי טבח. ובו בזמן יש גם משהו ענייני באיור, התעקשות הורית על הוויתו הבגדית של שמואל. רונה חבוקה בזרועות אמה ביחד עם שמואל. יש מורכבות ביחסים; פערים ואטימות בצד רוך וחמלה.

ההתגנבות הלילית של ההורים למיטתה של רונה, לעומת זאת, מצוירת בתאורה רמברנדטית, ויושבת על סצנות בגידה קמאיות, נניח דלילה שמרדימה את שמשון כדי לקצץ את מחלפותיו ואת כוחו. המספריים שבהם מצטיידים ההורים רק מחזקים את ההשוואה.

(ואני, שכל מיני שברי פסוקים צפים בדייסה שבמוחי נזכרת שכמו שמשון גם שמואל התנ"כי הוקדש לאלוהים, ועל שניהם נאמר, באותו נוסח בדיוק: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" שמואל א' א', שופטים י"ג. ברור שלא בגלל זה המעיל נקרא שמואל. אבל לבחירות אמנותיות נכונות יש נטייה פלאית לספוח תת מודע).

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

*

למלא את החלל

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. המקרה של כריסטופר רובין אגב, היה הפוך משל רונה. באוטוביוגרפיה העגמומית שלו הוא רומז שלא פעם הדביקו לו צעצועים כדי להזין את סיפורי פו.

.

בכל הנוגע למרחב לוי לא נוטה למלאות ריאליסטית. בדרך כלל די לה באביזר: כיור במקום חדר אמבטיה. מיטה במקום חדר שינה. כמה כסאות במקום גן ילדים. קטע מגרם מדרגות (ואפילו כאן, באיור שמיובא מפו הדוב, ניכרת הנטייה לצמצום; פחות מדרגות, פחות פיתול, פחות פרטים כמו שטיח או דוגמא על בגד). ועל רקע הצמצום בולטות המשבצות. משבצות הריצוף בהתחלה, ומשבצות החלון של שדה התעופה.

בשני המקרים יש להן קסם של קורדינטות. הן הופכות את המרחב הראליסטי למפה אילמת, מפת הנפש של רונה.

בתמונה הראשונה זו מפה ריקה שמשתרעת הרחק מעבר לקיר. רק הכתם האדום של שמואל מחייה אותה. ובמחשבה נוספת: המשבצות האלה כמו נועדו לכל המעילים הצבעוניים שמתוכם נבחר שמואל. החום (הפיסי והרגשי) של המעילים נחוץ בקור ובריקנות ובלובן. ומכיוון שברובד מסוים זה גם ספר סימטרי, אוסף קופסאות הגפרורים הצבעוניות של סבתא עם ציורי הערים והארצות ממלאות אותו תפקיד בקצה האחר.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

והאיור הנפלא מכולם (אם אני צריכה לבחור) הוא של שדה התעופה בגשם, שלגמרי קשור לאותו גשם ראשון שבו נקנה המעיל. הטקסט אומר שהמטוס המתין להם בגשם, אבל החלון הגדול המחולק למשבצות-קורדינטות הוא מפת פנטזיה, שבה "העגלה הגדולה" והמוארת של הכוכבים ממתינה לקחת את רונה לירח. המושבים הצבעוניים לרגלי החלון נראים כמו ציפורים אגדיות; גם כמו ציפורים חיות וגם כמו ציפורים רקומות בשולי מפית או ארוגות במסגרת של שטיח. זו תמונה של קסם ונפש.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, לחצו להגדלה

[ורק בסוגריים: נזכרתי גם בסיפור הקצרצר של סופי קאל על הסדין הרקום של הדודה רבא שלה בת המאה. קאל אינה ילדה, אלא אמנית מודעת ומנוכרת. וכשכתבתי על סיפורי החפצים שלה אמנם הפרדתי במידה מסוימת בין צד המאגיה המעט מכני המופעל להשגת מטרה, שנכשלת בדרך כלל, לצד הפסיכולוגי שנטען ברגש. אבל גם אצל קאל מצטרפים סיפורי החפצים לסוג של מיתוס, ולוּ דק ונטול הילה].

*

הנֵּס

רגע לפני הסוף חורג הסיפור מן הפעולות והדיאלוגים ומועד לרגע לתוך התודעה של ההורים: הם "פוחדים מאד" שרונה תרצה את שמואל ליום ההולדת.

ובמאמר מוסגר – ברגע המבחן אלה דווקא ההורים שפוחדים. זה יפהפה ומעיד על העוצמה של רונה, ועל ההתנגדות של הספר לקרבן אותה; היא עצמה לא פוחדת אפילו ממדורת הל"ג בעומר, ראו למעלה באיור איך היא מתקרבת לאש ביחד עם שמואל.

ובכל מקרה, ליום ההולדת היא מבקשת ומקבלת קופסת גפרורים ("כמו" קופסאות הגפרורים הישנות של סבתא רבתא שיש עליהן ציורי ערים וארצות). ואז היא מוציאה את שמואל מהכיס ושמה בקופסא.

בראיון לפנקס אמר בורשטיין שרצה בסוף פתוח. אבל בשבילי (צר לי, דרור) הסוף דווקא ברור. כלומר, אף שרונה היתה מודעת להחלטת הוריה "לשים לזה סוף", לא נראה לי שנערכה מבעוד מועד (כמו הנזל עם חלוקי הנחל) ושמרה קצת שמואל במחבוא. קופסת הגפרורים שלה דומה יותר לקופסא המצוירת של הנסיך הקטן, זו שבתוכה מצויה הכבשה המושלמת. ובהמשך לכך נזכרתי בסיפור החסידי הבא:

"כשהיה רבי ישראל בעל שם-טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה היתה מתבטלת.

לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוד בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער, ואומר: 'ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין אני יכול לומר את התפילה', והנס היה מתרחש.

ולאחר זמן היה רבי משה לייב מססוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: 'איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך', ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.

והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו ומשיח עם הקדוש-ברוך-הוא: 'איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יכול למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהא די בכך'. ודי היה בכך".

עמליה עפרת ששלחה לי לבקשתי, את הנוסח המלא של הסיפור, כתבה לי שזה סיפור על המעבר מפולחן למיתוס. וזה בדיוק מה שרציתי להגיד על שמואל.

בשבילי זה לא סיפור על אובדן הילדות אלא על הולדת המיתוס.

כשרונה מבקשת קופסת גפרורים במקום שמואל, היא עוברת משלב הפולחן לשלב הסיפור והזיכרון והאמנות (הארצות המצוירות), שהוא יותר מורכב ומופשט ונצחי. היא יכולה לבקש קופסת גפרורים כי אי אפשר לשרוף את המיתוס (כמו שאומר בולגקוב ב"שטן במוסקבה", "כתבי יד אינם בוערים").

ואמנם ברגע שהיא לוקחת את הקופסא האדום כמו מתפשט לשמלתה שלה, ואולי לא במקרה נכתב דף השער בפונטים אדומים כמו שמואל.

e

1r

*

עוד באותם עניינים

על "כוס התה שלי" של דרור בורשטיין ועל "זום" של אישטוואן בניאי

על "בוא הביתה טיטוס" שמעון צבר משתף פעולה עם רמברנדט בספר ילדים

על "הצייר והציפור" מאת מקס פלטהאוס

על "הנסיכה תבוא בארבע"

חלום (קצרצר) בהקיץ

עוד על מפות נפש ושירה

וודו וחפצי מעבר – על סיפורי החפצים של סופי קאל

Read Full Post »

לגמרי במקרה יצאו לאחרונה שני ספרים נהדרים על מעילים קרועים. תכננתי פוסט משותף בשם, "שני מעילים קרועים" אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שהם שונים מדי. מוטב שיביטו זה בזה רק מזווית העין.

וראשית המעיל הקרוע של קדיה מולודובסקי בתרגומו הנלבב של נתן אלתרמן (מי שזוכר בעל פה מוזמן לדלג על המילים).

גלגוליו של מעיל / קדיה מולודובסקי

מיידיש, נתן אלתרמן

החיט עוסק בחיִט
וילדים לו מלוא הבית
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף.

הוי תפרו מעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף,
לבחור גדליהו גוץ
שיהיה לו חם בחוץ.

רץ גדליהו בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

אך גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן.

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
קצת גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן!

מה עושים? חסל! אין עזר!
רץ במעיל שמריהו לייזר.

רץ בו לייזרקה שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – והמעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם הוא הרים ידיים –
נתפקעו השרווליים!

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
לייזרקה הרים ידיים
והקץ לשרוולים!

מה עושים? נו, מילא, מילא,
שבמעיל תרוץ כבר ביילה.

ביילה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם ביילה מתכופפת…
הבטנה, הוי, מתעופפת!
קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
ביילה רגע מתכופפת –
הבטנה כבר מתעופפת?

ופוסקת החבריה:
שבמעיל תרוץ כבר חיה!

חיה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

ופתאום, אימה ופחד,
חיה באה מתיפחת,
בדמעות על הריסים –
היא איבדה את הכיסים!

רועמים כולם כרעם:
חיה, תתביישי הפעם!
מה זה? איך זה כך עושים?
איך זה מאבדים כיסים?

את המעיל בדרך-ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.

פרץ, פרץ, זהו לץ!
מטפס מעץ על עץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.

נו, ובכן בדרך ארץ
את המעיל לבש לו פרץ.

ובאותו היום בשתיים
הוא תלש את השוליים
ובשעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך.

וברגע האחרון
הביאו בלי צווארון
וסידר בו חור מול חור,
מפנים ומאחור!

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!

האזיני, ארץ ארץ,
מה עשה בו זה השרץ!

פעם פרץ, – לא טפש, –
בא ערום, ומעיל לא יש…

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער
לשון חדה כתער:

צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.

והיתר – חור מול חור –
תקבלו לפי התור.

איור, בתיה קולטון, מתוך

כריכת הספר. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

.

  1. המגילה

על הכריכה, תמונה קבוצתית מאחורי סרט מדידה מגולגל שנפרש למגילה עם שם הספר.

הסרט הוא התמצית הפיוטית של הסיפור. יש בו גם חייטות וגם מדידה, כלומר גדילה, וגם גלגול במובן מטמורפוזה, מסרט מדידה למגילה.

גם הטקסט בדף השער שומר על הפיתול המגילתי:

01

ובאיור הפותח, שוב תמונה קבוצתית, הפעם על גליל אריג שנפרם. עוד סוג של מימוש המטפורה, זה "סיפור בדים" שנגולל פה, אומרת המאיירת, פשוטו כמשמעו, וגם במובן בידיון.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. העז

זוכרים את הסיפור על היהודי העני שמתלונן לפני הרב על הצפיפות הבלתי נסבלת בביתו? הרב מייעץ לו להכניס לשם גם את העז, וכשהוא חוזר ומתלונן שהעצה לא עזרה, הוא מתבקש להוציא את העז וחווה רווחה ושמחה.

גם קולטון כמו הרב, מוסיפה עז למשפחה המצטופפת בלאו הכי, אבל בשונה מן הסיפור היהודי היא לא מעלה בדעתה להוציא אותה. קולטון, לפחות בספר זה, היא מאיירת-במאית. ולָעֵז בזקָנה הצחור ועיניה הבולטות, בקצה אפה הוורדרד וחיוכה הספק-תם-ספק-אירוני, יש תפקיד משלה בסלפסטיק המלודרמטי של האיורים.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. קולטון הופכת את השיר לתיאטרון.

בתמונת הכריכה (הראשונה בפוסט) החייט ספק מראה את המעיל, ספק מניף אותו בגאווה של מטאדור מול כל החבורה, ובייחוד מול העז, התחליף הביתי הקומי לשור מן הזירה. והיא אמנם תיהפך לשור זועם אחרי שהמעיל ישוסע.

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

אבל מה בעצם העלה את העז באוב של קולטון? אולי הגדי בתחילת השיר. "כאן המעשה נפתח –/ לא בגדי לבן וצח", כתבה קדיה (כלומר אלתרמן, אבל לא ניכנס לזה עכשיו; למי שרוצה, כאן יש טעימות משלושה תרגומים). קדיה חשבה מן הסתם על הגדי משירי הערש היהודיים; רגע קודם הוזכר "תינוק בעריסה" והיא ממהרת להבטיח לקוראים, שלא שיר ערש בידה, להפך!

אצל קולטון אין חשש לשיר ערש. העז היא בת לוויתו של האב. הוא משוחח איתה בזמן שהוא גוזר. "לא בגדי לבן וצח," כלומר, לא סיפור מעולמך, הוא אומר לה, אלא מעולמי שלי.

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

חלק גדול מן ההנאה נגרם על ידי על ידי הפרשנות הקונקרטית עד אבסורד של בתיה לטקסט (כמו "המחשה", רק בחֶזקה). כשקדיה שמה בפי האב את הזעקה, "האזיני ארץ ארץ" בתיה מציירת אותו שרוע על גחונו ומדבר ישר לארץ.

כבר אמרתי שזה ספר מאד מצחיק?

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

ואפשר להכביר דוגמאות: אם המעיל לוחץ במותן סימן שגדליהו-קוטן הוא זללן (מה שנקרא בידיש פרעסער). כששמריהו-לייזר מרים ידיים ו"נתפקעו השרווליים," הוא לא סתם מרים אותן, זה חלק ממשחק ההנדס אפ. וכן הלאה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. בהמשך לפתגם היידי, כשאלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.

*

  1. עיירה יהודית

די להציץ בהקדשה, "לאמא מלכה ואבא קלמן מבתיה", כדי להבין כמה קולטון מחוברת לעיירה. (פעם מנתה באוזני את שמות הילדות החביבים עליה: אנדה, פניה וקדיה). העיירה נוכחת בצבעוניות המעט קודרת של האיורים ובפרטים הזרועים בתוכם: אם זה המטאטא-רובה מן הפתגם היידי שהונצח בשירו של איציק מאנגר, "ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה", או בעלי חיים כמו עז ואווזים (שהחזירו אותי לילדה אילת). או החביות עם הילדים שהחזירו אותי לשיר אחר של קדיה, "מעשה בחבית", על חבית שמשמשת מקלט ומחבוא לכל ילדי החצר.

איור, תרצה טנאי.

איור, תרצה טנאי. "רוצה אילת עם האווזים לנדוד,/ עד שהיום יחשיך מאד מאד" (ומי יודע אם ה"תלתלים כאש" לא זלגו מן הילדה אילת אל יחיאל פרץ).

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. מימין, איור לעליבבא וארבעים השודדים 1913

ובו בזמן קושרת שורת החביות גם בין הילדים לשודדים מסיפור עליבבא. מי יודע מה יעוללו ל"זהב הפרוויים" של המעיל. בצד העיירה היהודית, מוצפנים בדי-אן-איי של האיורים ריבוא ספרי ילדים. טביעות אצבעותיהם של תעלולני העבר, מטיל אולנשפיל ועד מקס ומוריץ, נמצאות בכל מקום.

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

והנה עוד קונקרטיזציה מלבבת עד כדי מימוש המטפורה. "הבטנה, הוי, מתעופפת!" פשוטו כמשמעו. (גם פה חלפו בשמי-ראשי אווזים אחרים, ממקס ומוריץ ועד לברון מינכהאוזן).

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. ריאליזם ומשחק

בחישוב זריז עברו חמש עשרה שנה מרגע שהמעיל נמסר לגדליהו ועד שנפל לידיו של יחיאל-פרץ. אם בתיה היתה דבקה במציאות, הילדים היו גדלים ללא הכר, בגדיהם היו מתחלפים באופן מבלבל (או אפילו עוברים מילד לילד וגונבים את ההצגה מן המעיל). מזל ש"גלגוליו של מעיל" נהנה מאזרחות כפולה; אף שנולד בעולם המציאותי של העיירה, הוא שייך למסורת העתיקה של שירי המשחק מסוג חד גדיא, ורבים משירי אמא אווזה. מדובר במין "שיר צביר" בתשליל: אם שיר צביר קלסי צובר משהו בכל בית, וכאן נגרע משהו מן המעיל עד שנשארים רק חורים.

כדי לשמור על חדוות המשחק קולטון לא משנה את הילדים. כמו דמויות שמצוירות על קלפים הם רק נערכים כל פעם באופן חדש.

כולם? לא. התינוק דווקא גדל. לא בחמש עשרה שנה אולי, ועדיין; התינוק מספק את מרכיב הגדילה, והקורא הוא שאמור להחיל אותו על שאר הדמויות. זה תחביר איורי שבור, חשוף, פתוח לקורא, ומכיוון שמולדובסקי השתייכה לזרם המודרניסטי בשירת היידיש (בצד משוררים נפלאים כמו יעקב גלאטשטיין, משה-לייב הלפרן ואפילו איציק מאנגר שרקד על שתי החתונות) היא היתה מתענגת מן הסתם, על הבחירה האיורית.

מבחר שלבי גדילה. איור, בתיה קולטון, מתוך

התינוק דווקא גדל. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. יחיאל-פרץ
כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך

כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

וזה מוביל אותנו ליחיאל-פרץ שכשמו כן הוא, פורץ גדרות וגבולות, כולל מסגרות הקומיקס שנעלמות ברגע שהוא מקבל את הבמה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. (המעיל עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו)

.

פרץ של קולטון מזיק למעיל עוד לפני שהוא עובר אליו באופן רשמי. הוא אחראי לפקיעת השרוולים ולאובדן הכיסים, אבל רק כשהמעיל מגיע לידיו מתחילה החגיגה האמיתית; אצל קולטון הוא לא סתם תולש את השוליים, הם משמשים כשמלה ונתלשים תוך כדי ריקוד, ומתגלגלים עד מהרה בצעיף של כלב. והוא לא סתם נוקב חור בברך, הוא גוזר ממנה רטייה של פירט. הבגד עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו, אלא שפרץ הוא לא סתם ונדליסט חסר מורא, אלא גם ממשיכו של אביו החייט. לא בכדי הוא מחזיר את המעיל לאימום כדי לגזור אותו מחדש. אלא שהבגד העכשווי, שלא לומר העתידני, שהוא מעצב, כולו חורים וקרעים. לא רק שהוא לא מנסה להסוות את הקרע והחסך, הוא בוחר להחצין אותם ולשחק בהם. כמו אמני המודרניזם הוא קורא תגר על נורמות וצורות שהתיישנו; כמו הדאדאיסטים הוא מכתיר את העז ומערער על הסדר הקיים, הוא מזדהה עם השבר של הקוביזם והקולאז', וחי את האלימות והתנועה המתמדת של הפוטוריזם. פרץ הוא ילד-מודרניסט שמשקף מציאות חשופה, סימולטנית וקקפונית, אבל מלאה שמחת חיים, בזכות האהבה של קדיה מולודובסקי.

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה==)

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה)

בדרך כלל לוקח זמן עד שיצירה כלשהי הופכת לקלסיקה.

אני מהמרת על האיורים של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל".

*

עוד קדיה מולודובסקי: על הילדה אילת, וגם – בדיוק כפי שזכרתי 

עוד בתיה קולטון: על המסע אל האי אולי ויש גם ההמשך. וגם קולטון וביאליק והילדות שלי

עוד מספריית נח (המעולה) על מר גוזמאי וירמי פינקוס

עוד גזירות ושברים

יוקו אונו ויחיאל פרץ?

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

האם אפשר לפרום זכרונות?

*

והיישר מספריית גן לוינסקי:

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסוף השבוע האחרון של חודש דצמבר תיערך תערוכת המכירה השישית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך יומיים בלבד ותתקיים השנה ב- 30-31.12 במתחם סוקה (מכון שפילמן לשעבר, קרית המלאכה). 

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה חמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות.

בין האמנים המציגים: ציבי גבע, דגנית ברסט, גלעד רטמן, גבי קליזמר, עילית אזולאי, דוד עדיקא, יאיר ברק, בועז אהרונוביץ, לארי אברמסון, זויה צ'רקסקי, אוהד מטלון, דנה יואלי, נטליה זורבובה, טליה קינן, שחר יהלום, מתן בן טולילה, מארק יאשאייב, שחר גולן סריג, טליה רז, נורית ירדן, יונתן גולדמן, ליהי תורג'מן, יונתן אולמן, אביטל כנעני, שירה גלזרמן, Know Hope, הילה בן ארי, אורלי סבר, זוהר גוטסמן, חיימי פניכל, יעל בלבן, מיכל בראור, חניתה אילן ועוד רבים וטובים.

ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח.

אשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות.

לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות-

https://www.facebook.com/events/1379007762143753/

מקווה לראותכן/ם בתערוכה,

דפנה ליכטמן

Read Full Post »

דף השער של

דף השער של "משלי אזופוס ולפונטיין"*, אייר ו. קרמוניני, שכינס את הגיבורים לתמונה קבוצתית בתוך ספר. כי אלה לא חיות "אמיתיות" מהטבע, אלא כאלה שירדו מהדף, כניסוחו של ויטו אקונצ'י אהובי.

*

ב"סדרת האגדות" הוותיקה של מסדה, שבה הופיעו בין השאר סיפורי אנדרסן עם איוריו של מרג'ה, נדפסו גם "משלי אזופוס ולפונטיין"*. מעולם לא חיבבתי משלים. הם מכלילים מדי (התקינות הפוליטית הזוחלת עוד תבַעֵר אותם יום אחד באשמת ייצוג סטריאוטיפי של חיות), מפוכחים וצחיחים מדי, נגועים בשילוב קטלני של פסימיות ואג'נדה, נזירים מדמיון. והחטא החמור ביותר לטעמי: יש להם רק שכבה אחת של משמעות, אין איפה לשחק או להסתתר.

האהבה שלי לספר נזקפת אם כן, כל כולה לזכותו של ו. קרמוניני, מאייר שגם גוגל בקושי מכיר. ורק אל תגידו עליו קיטש, או לפחות חכו קצת. עיר האושר נוסדה בין השאר, כדי לתת פתחון פה לילדה שהייתי. ואין הרבה משפטים שמעצבנים אותה כמו קביעתה של לאה גולדברג, ש"טעמו של הילד, אם לא כיוונוהו בכיוון מסוים, נוטה עד מאוד ללכת אחרי הקל, השטחי הסנטימנטלי".

אני אהבתי את האיורים של קרמוניני אהבה גדולה ואני עדיין אוהבת אותם. ורק ההדפסה האיומה והנוראה* שמדלדלת את האיורים הדשנים ומורחת את הקווים והצבעים באופן אנוש גורמת לי לקמץ בדוגמאות.

אז חמש הערות ונ. ב. על קרמוניני והמְשָלים:

  1. כובען הציפורים

החיות של קרמוניני לבושות. זה כמעט מתבקש; אלה לא סיפורים על חיות אחרי הכול, אלא על בני אדם. הבגדים מבליטים את זהותן האנושית. אלא שקרמוניני לא סתם מלביש את החיות, הוא מתמסר להלבשתן בשקיקה של אוצר אופנה וילדה שמשחקת בבובות.

קחו למשל את האיור לַ"דייג והדגיג", משל על דג קטן שמבטיח לדייג שלכד אותו לגדול ולהשמין אם רק ישליך אותו בחזרה לים, ואז יוכל להשיג במחירו כסף רב. אבל הדייג לא משתכנע, כי "טוב דג קטן ביד מלוויתן בים".

c

"הדייג והדגיג" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין". אייר, ו. קרמוניני.

מילא התלבושת המאד מושקעת ומפורטת של הדייג, אבל שימו לב למצנפותיהן של הציפורים, שכלל לא מופיעות בטקסט, אין להן שום תפקיד במשל, אבל מה איכפת לקרמוניני? ברגע שצייר דגיג ודייג הוא שילם את חובו לטקסט, וכמו ילד שגמר את השיעורים הוא חופשי לשחק.

והוא מגזים, בטח, במין פיצוי על הרזון הספרותי של המשל.

*

  1. צבע הכלוב

כבר נדרשתי פה פעם להגדרת הריאליזם של רומן יאקובסון. (למי שלא זוכר: שואלים ילד שאלה בחשבון: ציפור יוצאת מהכלוב שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער? שואל הילד: מה צבע הכלוב? עד ששאל לא עלה בדעתנו שיש בכלל כלוב, אבל אם יש לו צבע אולי הוא בכל זאת קיים. אולי באמת יש יער וציפור? תשומת הלב לפרט שולי כמו צבע הכלוב היא שנוטעת את הספק בלבנו: אולי זה קרה באמת? ובשורה התחתונה: הריאליזם, על פי יאקובסון מתאפיין בתשומת לב לפרטים טפלים).

כדי לעדכן את ההגדרה לצרכינו, נחליף את המילה המוגבלת "ריאליזם" (מוגבלת על ידי חוקי המציאות), במילים כמו "ממשי" ו"מלא חיים". הפרטים הטפלים בעולם האיורי של קרמוניני הם שהופכים אותו לכל כך חי וממשי. כל מיני פרטים. קחו למשל את האיור הנוסף המלווה את משל "הדייג והדגיג".

d

"הדייג והדגיג" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין", אייר ו. קרמוניני.

האיור מתאר את סופו הלא כתוב של הדגיג; המסכן צפוי להיטרף, אם על ידי הדייג שמטגן אותו או על ידי החתול הרעב שפוזל אליו, מלקק את שפתיו ומדמיין את אידרתו החשופה. אפילו ציפת הכרית שעליה הוא שוכב נפערת בצורת חיוך מרובה שיניים (כמו שאמרה אליס בשעתו על חתול הצ'שייר, "כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי!").

חתול צ'שייר מרובה שיניים, מתוך אליס בארץ הפלאות, אייר ג'ון טנייל

חתול צ'שייר מרובה שיניים, מתוך אליס בארץ הפלאות, אייר ג'ון טנייל

ובו בזמן ועל פי מיטב כללי המאגיה, מתחרז הפתח בציפית גם עם הדגיג במעורפל, והגל המפותל של החתול וזנבו מחקה את הגל המפותל שיוצרים היד והדג. כל זה טוב ויפה ומטפורי ופסיכולוגי אבל הסצנה כולה מופרכת עד הגג; לשום דייג עני אין כורסא מוזהבת או סרט משי בזנב חתולו (או תלבושת מושלמת כמו באיור הקודם, כולל הטלאי הציורי). במקום לשחזר את בקתת הדייגים קרמוניני מעתיק אותה לבימת תיאטרון מפוארת. ובעצם גם להקת הציפורים המרקדות מן האיור הקודם שייכת לעולם האופרה או הבלט, מה שמביא אותי להערה הבאה.

*

  1. הנפלא האחר
b

ו. קרמוניני, איור ל"הנערה החלבנית וחלומה" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין". (בעיבוד ההזוי של הטקסט, החלבנית נקראת רות והיא מפנטזת איך גדעון יזמין אותה לרקוד. העובדה שרות וגדעון הם שמות הורי הוסיפה טוויסט משלה למפגש שלי עם הספר…) כמו באיורים של מרג'ה (רק אחרת) גם כאן ניכרת השפעת הסרטים המצוירים של דיסני.

bh

הציפורים והכובען, הפירוט (תקריב)

.

קרמוניני אינו מסתפק בדרך כלל בסצנה המתוארת במשל, אלא מוסיף לה קהל מזדמן של עצים אנושיים ויצורים חיים, בעיקר ציפורים וחרקים. לפעמים הם יושבים בשורה כמו בתיאטרון (שימו לב ליציע הענף; כובען ציפורים כבר אמרתי?), אבל בדרך כלל הם מזכירים יותר את הצופים של תיאטרון הצלליות האינדונזי, שיושבים משני עברי המסך ותוך כדי צפייה גם אוכלים ושותים ומדברים. הנינוחות של הקהל האינדונזי נגזרת בין השאר מהרב-גיליות הכלל משפחתית של הצופים, מאורכן של ההצגות המתמשכות על פני לילה שלם ויותר, וגם מן ההיכרות המוקדמת; אלה הצגות מסורתיות שחוזרות על עצמן שוב ושוב – כמו ההגדה של פסח להבדיל – ואפשר להחמיץ חלק מבלי ללכת לאיבוד.

ובמידה מסוימת גם איורים הם כאלה. ילדים חוזרים אליהם שוב ושוב, ולכן לא מוכרחים להדק ולזקק. ולא שאני נגד הידוק וזיקוק. הידוק וזיקוק זה נפלא בידי המאייר הנכון, אבל זה לא הנפלא היחיד.

אייר חיים האוזמן, מתוך

אייר חיים האוזמן, מתוך "ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין. האיור הפותח של "ויהי ערב" גם הוא תמונה של תיאטרון רגע לפני התחלת ההצגה. היציעים מלאים קהל: בעלי חיים שונים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, כוכבים ביציעי שביל החלב והעננים, וירח בתפקיד זרקור. אבל לתיאטרון של ו"יהי ערב" יש משמעות שונה בתכלית כפי שהראיתי פה.

*

  1. משחק ילדים

בכדור הבדולח שלי אני רואה את כל מעקמי החוטם על הקרמוניני הזה ש"לא יודע לצייר". אבל לי לא איכפת אם החלבנית נראית כמו בובה של חלון ראווה, אני נהנית מן הנדיבות של קרמוניני שמשתף את כל הצעצועים שלו בהצגה, ממציא לכולם תפקידים. רוח של משחק ילדים שורה על הקומפוזיציות המגובבות.

אבל זאת לא רק הנדיבות וההנאה המדבקת. הצחוק של קרמוניני הוא צחוק של פריעת סדרים. האיורים שלו הם קרנבליים על פי כל הסימנים שנתן בהם מיכאל בכטין ההוגה הרוסי הנפלא; באיורים כמו בקרנבל, השולי הופך למרכזי; בקרנבל אלה תפקודי הגוף והפרשותיו שעולים לגדולה או העבד שמוכתר למלך, ובאיורים אלה הציפורים שמתקשטות במיטב כובעיהן להצגה או החרק הזועף שפותח מטרייה כנגד מפל החלב.

הצחוק, הכל כך מהותי לקרנבל, אומר בכטין, נובע משבירת המציאות היומיומית (שכל כך העיקה עלי כילדה), מקריאת תגר על ההררכיות הקיימות (שכל כך דיכאו אותי בילדותי). הוא מטשטש את הגבולות בין השחקנים לצופים; כולם הם מושאי הצחוק והצוחקים גם יחד, והוא מטשטש גם את הגבולות בין החיים למוות…

אני לא אכנס לזה עכשיו. הנחתי את זה פה רק כדי להגיד שקרמוניני אינו סתם שטותניק שמצייר שפם למורה. בצחוק ובחיוּת שלו אצור עומק רגשי (בניגוד לסנטימנטליות של קיטש. מתברר שאפילו כשמדובר באיורים לא כדאי להתבונן בקנקן אלא במה שיש בו).

דוגמא?

 ו. קרמוניני, איור לגב הספר,

ו. קרמוניני, איור לגב הספר, "משלי אזופוס ולפונטיין".

באיור השער כינס קרמוניני את הגיבורים לתמונה קבוצתית בתוך ספר. בגב הספר הוא צייר אותם על בלונים של דמות מסתורית, מעין מוכר בלונים שמתרחק אל השקיעה. בדימוי הזה יש מתיקות (בכל זאת, בלונים) וגם איזו איכות אֶפּית-קולנועית.

cce

מוכר הבלונים מזכיר את הנווד של צ'רלי צ'פלין בסוף הסרט.

ובו בזמן יש בו גם אפלולית ואימה מרומזת. אנחנו לא מכירים את האיש הזה, מעולם לא ראינו את פניו, וכמה מן החיות, בעיקר החסידה, הזאב והשועל, מתבוננות הישר אלינו מאחורי גבו, כאילו ניסו לומר לנו משהו, להזהיר ואפילו לאיים.

מי זה האיש הזה שצץ לו בסוף הספר, שמא כישף את החיות ולכד אותן בתוך בלונים, אולי הוא מנסה לפתות גם אותנו ללכת אחריו.

כשהייתי קטנה הוא הזכיר לי את לוכד הילדים של צ'יטי צ'יטי בנג בנג.

chitty

לוכד הילדים מן הסרט צ'יטי צ'יטי בנג בנג

ואחר כך, כשגדלתי חשבתי על רוצח הילדות מסרטו של פריץ לאנג M שנקרא בעברית, "הרוצח נמצא ביננו" – עוד איש עם מגבעת שמצולם תמיד עם בלונים, בגבו למצלמה.

selling_balloons

עם מגבעת, בגבו למצלמה ובלונים. מתוך M של פריץ לאנג.

.

וכך או אחרת, האיכות הזאת החיה והרוחשת הלא מפוענחת עד הסוף, עוברת כחוט השני בתוך הספר. היא הסעירה את הילדה שהייתי ונגעה בנפשה, והיא עדיין נוגעת, גם היום.

*

  1. לידיעת הצבים והארנבות

ומה עם הנאמנות לטקסט, הכבוד ל"מסר" (מילה שאינה בין חביבותַי, אבל ניחא) שמתפזר בין הפנטזיות והמשחקים?

על כך יש לי שתי תשובות; אחת מהותית ולא עניינית, והאחרת אישית מהחיים.

התשובה המהותית נוסחה באופן מושלם על ידי רבי זושא מאניפולי (1800- 1729):

אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא? לא יהיה איכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?"

ובחזרה למשלים, לא ממש איכפת לי. קרמוניני היה קרמוניני. הוא הראה לי את עצמו ונתן לי רשות סודית להיות עצמי.

ויש לי גם תשובה עניינית, מהחיים: האיורים הם שהשאירו אותי בקרבת המשלים עד שנחרתו בתוכי. ושם הם המתינו בסבלנות עד שיכולתי להבין אותם, עד שההתבגרות טיהרה אותם מן הצביעות שייחסתי להם כילדה.

כי, זוכרים את המשל על הארנבת והצב שערכו תחרות ריצה? הארנבת כל כך זלזלה ביריבה שנרדמה על המסלול, והצב שהמשיך לצעוד ניצח בזכות ההתמדה.

כשהייתי ילדה חשבתי שזה מגוחך, צבים לא משיגים ארנבות. חשבתי שהמבוגרים מזלזלים באינטיליגנציה שלי אם הם חושבים שסיפור כל כך מופרך "יחנך" אותי להתמדה. אבל שנים אחר כך, כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי, פתאום התוודעתי לכשרונות מופלאים שלא יצא מהם כלום, והכרתי גם את אלה שהשיגו אותם בזכות ההתעקשות וההתמדה (ינוש קורצ'אק כתב על זה ספר).

זה קורה כל יום, תדעו לכם: צבים מנצחים ארנבות.

אז היום אני כבר לא מזלזלת במשלים, ואפילו שמחתי בתרגום החדש של אהרון שבתאי ל"משלי איסופוס", שבזכותו במידה מסוימת, כתבתי את הפוסט. האיורים הקרירים הכמעט סטריליים של עידו הירשברג העלו את קרמוניני באוב. ואני אומרת קרירים באופן לגמרי תיאורי, כי "היפה יפה בסוגו," כמו שאמר אריסטו בחוכמתו.

ai

משלי איסופוס, תרגם אהרון שבתאי, אייר עידו הירשברג, הוצאת שוקן 2016

*

1

משמאל הגרסה הצרפתית, אבל בשום שפה אחרת אין זכר לאזופוס. ולמה נחתך איור הכריכה?

* סדרת האגדות נדפסת עד היום בהוצאת מודן, בכריכה רכה, בגסות וברשלנות שכמעט מעלימה את קסמם של הספרים. את התרגום אני לא יכולה אמנם להשוות למקור, אבל מניין צץ אזופוס בגרסה העברית? מי הפך את לה פונטיין ללפונטיין? למה הושמט שם המאייר? ולמה ההדפסה כה נוראה – פעם היא היתה טובה בהרבה! אם מישהו בעל עותק ישן יסרוק לי את האיורים, אשמח להחליף אותם!  תודה מיוחדת לאיריסיה, שהחליפה לי את הסריקות! סריקות מקוריות נוספת יתקבלו בשמחה. ולמה נמחק החזיר, ועוד בטיפקס?

גב הספר, אייר קרמוניני, החזיר נמחק בטיפקס (השוו לתמונה שמעל, שיובאה מן המהדורה האיטלקית)

גב הספר (פרט), אייר ו. קרמוניני, החזיר נמחק בטיפקס (השוו למוכר הבלונים הקודם שיובא מן המהדורה האיטלקית)

*

נ. ב.

תם ולא נשלם. עוד לא הזכרתי את כותרות הסיפורים וחבל, כי כמו בשיר על מכופף הבננות, "אני כמעט חטפתי שוק כשראיתי מה שהוא עושה לארטישוק", כלומר לפונטים. וכאן דווקא אין לי טענות ללבוש העברי. מישהו בשם לורבר שרגא (שלא כמו קרמוניני זכה לקרדיט) "תרגם" את הפונטים המצוירים לעברית, וגם אם לא נצמד למקור, לפחות שמר על רוח המשחק. הכותרות המצוירות גרמו לי לחשוב על אותיות; אלה היו השיטוטים הראשונים שלי במרחב בין הסימנים המופשטים לממשות שהם מייצגים. אבל לא ניכנס לזה עכשיו, הארכתי דיי.

*

עוד על איורים "לא מתאימים":

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

על "שירים לעמליה" של דפנה בן צבי ועפרה עמית

יש לי משהו עם אוטיסטים

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

האיור הלא מתאים

*

וחומר למחשבה, האם בגדי המלך החדשים זה משל?

*

וכנס הפנקס הממשמש ובא ונראה מבטיח כתמיד!

pi

Read Full Post »

בְּגַן הַחַיּוֹת, בְּאַחַד הַכְּלוּבִים,
הָלוֹךְ חָזוֹר, הָלוֹךְ חָזוֹר
פּוֹסַעַת מְפֻסְפֶּסֶת, מְדֻבְלֶלֶת, הַצְּבוֹעָה.
אֱלֹוהִים, כַּמָּה שֶׁהִיא מַסְרִיחָה!

הִיא נִגֶשֶׁת אֶל הַסּוֹרָגִים וְנוֹשֶׁפֶת בְּאָזְנִי:
"אֲנִי מְכֻשֶּׁפֶת. לְמַעַן הָאֱמֶת, אֵינֶנִּי צְבוֹעָה…"
"אֶלָּא מָה "?
"נְסִיכָה."

אם מישהו יזמין אותה לביתו, היא אומרת, יוסר הכישוף. המספר מארח אותה בנדיבות ובסוף הביקור היא מתוודה ששיקרה. היא לא באמת נסיכה. "זה בסדר," הוא אומר. "כבר מזמן הבנתי."

*

  1. כל מיני נסיכים

בסתר לבי אני חושבת שנדיבות זאת מילה נרדפת לאהבה. זה חסד ממקור אנושי, והקסם שלו עדיף עשרת מונים על הצייקנות המתחשבנת של הדין.

ניקח את נסיך צפרדע ("מלך צפרדע או היינריך ברזל" בשמו הרשמי) לשם השוואה; כדור הזהב של הנסיכה מתגלגל לבאר. היא מתייפחת עד שקרפד מכוער מגיח מתוכה: "את צועקת ככה שאפילו אבן תרחם עלייך," הוא אומר, ומציע להציל לה את הכדור, אבל לא בחינם. תנאיו מנוסחים בנוקדנות משפטית: "אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה רעך וחברך למשחקים, אשב אצל השולחנון שלך ולידך, אוכל מצלוחית הזהב שלך, אשתה מהגביעון שלך ואישן במיטתך, אם זאת תבטיחי לי ארד למטה ואעלה לך את כדור הזהב." (תרגם שמעון לוי) לא איכפת לו לסחטן, שהיא רק ילדה, שלא מבינה בדיוק על מה חתמה. בהמשך הסיפור הוא עושה יד אחת עם אביה וביחד הם אוכפים את החוזה על הנסיכה הממאנת.

ואילו אצל שנוּרה, התיקון: הצבועה שזקוקה לקצת נדיבות פוגשת באדם הנכון. המספר אמנם שוקל את בקשתה, אבל לא מנסה למנף את מצוקתה (למשל: ואז תתחתני איתי? כמו גיבור הסיפור היהודי "החולדה והבור"*, שמוכן להציל את הנערה היפה והעשירה רק אם תבטיח להינשא לו), וגם לא מצמצם את המחווה לדרישות המינימום. לא רק שהוא מכניס את הצבועה לביתו, הוא קוטף לה שושנים ("אוי לי," היא מתייפחת, "פרחים!") ומתגנדר, ועורך את השולחן בכל טוב, כולל פחית בשר משומר (למקרה שבכל זאת תישאר צבועה…?).

*

  1. צבועה עם רגליים קטנות

באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", נדפס בשעתו מאמר שצידד באחיות הרעות של סינדרלה; אז מה אם יש להן רגליים גדולות, גם הן רוצות להתחתן עם נסיך… הרגליים הקטנות, כך טען המאמר, מסמלות את התלותיות של הכלה. היא לא אמורה "לעמוד על [רגליה] שלה" אלא להינשא על זרועות הנסיך-הגבר לאן שיבחר. ומעניין שהעברית שומרת על זיקה בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ל"לשאת חפץ" ממקום למקום. (עוד באותו עניין: הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת).

ולמה נזכרתי באחיות המכוערות? כי גם צבועות מסריחות סובלות מבדידות ומשתוקקות לגאולה. שנוּרה לא שופט את הפנטזיה של הצבועה. הוא מניח לשקר לנשור, לחסד לגבור על הדין. כשהשעון מצלצל חצות (או ארבע וחצי) הצבועה לא חוזרת לכלובה.

מי שמתקומם על המניפולציה (התמימה והצנועה) של הגיבורה שוכח שגם סינדרלה התחזתה לנסיכה כשהסתננה לנשף של הנסיך. אחרי ששבתה את לבו כבר לא היה איכפת לו שהיא לכלוכית.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

ואף שעוד לא הגעתי לאיורים (חכו, חכו), לא אתאפק ואומר שתשבי העניק לצבועה המגודלת והמכוערת כפות רגליים זעירות, שזה כמו לקרוא לה סינדרלה בחזותית. ושהתמונה הביתית שלמעלה קרובה לסבך הקוצים והשושנים של היפהפייה הנרדמת וזו עוד דרך לרמוז על נסיכותה של הצבועה. ועם זאת שורה על האיור גם איזו תוגה רומנטית נוסח מיס האווישם (מ"תקוות גדולות" של דיקנס) הנאחזת בחלומה, מסרבת לפשוט את שמלת הכלולות המתפוררת שלה או לפנות את שולחן החתונה המכוסה בקורי עכביש או להפשיר את השעונים שקפאו ברגע שבו ננטשה.

*

  1. הגזר היה אמיתי?

"הנסיכה תבוא בארבע" נכתב במקור כמשל למבוגרים. ועם זאת, ולמרות כל מה שכתבתי עד כה, אני קוראת אותו בראש ובראשונה כמשחק תפקידים בין ילד להורה (עם קמצוץ אדיפלי), שבו הילדה מגלמת חיה מגעילה (ויש גיל שבו מתענגים על קרציות וגיהוקים ושאר סרחונות) ונסיכה מכושפת. הורה משתתף פעולה יערוך שולחן למופת וישחק את כל קשת הסלידה והטקס לצהלת הצבועה הקטנה, המתענגת על ההזדמנות להתחרע על אוכל באופן חוקי. גם הרגע שבו הצבועה מתוודה ששיקרה, מתאים לגיל שבו הגבול בין מציאות לפנטזיה עוד לא לגמרי ברור, ומשחק דמיון יכול להיות אמיתי כל כך שנדרשת הבהרה. בהצגת הילדים "רכבת המתנות של סבא וסבתא" מחלקים השחקנים שבבי גזר לקהל. הילדים אוכלים אותם בתיאבון, ואחר כך, בסוף ההצגה, הם שואלים, "הגזר היה אמיתי?"

ובעצם לא חשוב למי מוען הסיפור במקור. הלא זה מה שניסיתי לומר בפוסט הקודם, שהאדם הוא אותו אדם, שגילים לא מתחלפים אלא מצטברים. שחוויות משכבות שונות יכולות לדלוף ולהטעין זו את זו. גם מיכאל של מרים ילן שטקליס נכתב על אהוב בוגר שהכזיב; השיר נכתב בעקבות טיפ ספרותי שאימצה המשוררת, לכתוב על דברים כאילו קרו לה בפעם הראשונה.

*

4. המאייר תומך באוהבים

והנה הגעתי סוף סוף לאיורים. גם ניב תשבי כמו שנורה נוטה חסד לצבועה. הוא מגבה את סיפור האהבה וקושר בין הגיבורים בשלל זיקות חזותיות. ואני לא מדברת רק על הצבעים המשותפים או על הדמיון בהבעות, בעיניים ובגבות.

שימו לב למשל איך צל הסורגים הכרוך על גופה של הצבועה מתחרז עם רצועת התיק הכרוכה על גופו של המספר.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

או דוגמא מסוג אחר: ברבים מן האיורים מחקה המספר בלי משים את תנוחת הצבועה, התנהגות שמסגירה כידוע, הזדהות ואהדה. באיור הבא הוא כמעט יורד על ארבעותיו; לכאורה הוא פשוט רוכן לדבר עם פלמינגו. אבל הסגנון האיורי של תשבי –  כתמים בלבד, ללא קווי מתאר – "מקצר" את רגליו של המספר. גרביו ונעליו כמו מופרדות מגופו, הפרופורציות שלו משתנות לארבע גפיים חומות על רקע תכלכל-ירקרק, ממש כמו הצבועה בכלובה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

*

5. תקרת הזכוכית של מאטיס

מבחינות רבות עומדים איוריו של ניב תשבי על כתפיו של מאטיס. ואני לא מדברת רק על גזירות הנייר, קרובות משפחה של האיור נטול הקונטורים (קווי מתאר) או על העושר הדקורטי, על האיור כמעשה טלאים של דגמים ודפוסים (גם, גם, כמובן).

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

בציור שלמעלה משווה מאטיס את האישה לגיטרה. הצהוב והכתום של הגיטרה הם צבעי האישה השמאלית, והפתח העגול של הכלי הוא בדיוק בגודל ובצורה של השדיים. ואם הדימוי הזה קצת שחוק ("יש לה מותניים כמו לגיטרה איטלקית" שרו הגששים), קחו אחר, שבו משווה מאטיס בין אישה לחלון. זה קורה בגלל הסגול של הצעיף וההצללות ובגלל שזרועה המקופלת על ראשה מתחרזת עם כנפות החלון: בזווית הישרה, בגודלה, וברוחבה המקביל לרוחב של מסגרת החלון.

תמונה אנרי מאטיס, 1926

תמונה אנרי מאטיס, 1926

החלון פחות בנלי מן הגיטרה אבל שניהם משתייכים למעמד העליון של "הדברים היפים", ככה זה אצל מאטיס. בעוד שניב תשבי שובר את תקרת הזכוכית של המחמאות ומשווה בין צבועה מסריחה ללחמניות טריות.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

תשבי לא מתכחש לכיעורה של הצבועה, הוא לא מייפייף אותה, ובכל זאת הוא מצליח לדמות אותה ללחמנייה טרייה. ובכך הוא כמעט מתעלה לאידאל הפוטוריסטי של פיליפו תומאסו מרינטי שהשווה בין כלבלב מבוהל למים רותחים, בטענה ש"האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה."

*

6. אחריות הדדית

ועכשיו ברצינות (כלומר בלי הפרובוקטיביות והגוזמאוּת המולדת של מרינטי).

לגזענות נגד כיעור יש שורשים עמוקים יותר מלכל גזענות אחרת כי היא לא מוגבלת לבני אדם. היא מוטמעת עמוק ביחס שלנו לבעלי חיים, לחפצים ולחומרים. אין תקינות פוליטית בשיח על "דברים". ואילו אצל ניב תשבי, כתמים, טביעות רגליים, נימפאות, קרציות, עשן וצללים, שושנים ולחמניות, כולם יפים ואהובים. והוא לא אומראת זה אלא מראה את זה.

איורי "הנסיכה תבוא בארבע" הם לא רק אמנותיים לעילא (כלומר עשירים מצד הקומפוזיציה, הצורה, והחיים הניכרים באינספור פרטים) אלא גם הומניסטיים ודמוקרטיים, לא על דרך ההטפה והחינוך, אלא על דרך ההתבוננות המחלחלת ישר לנפש.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

ובהמשך לכך, גם לבחירה לבטל את קווי המתאר יש צד אתי; יוצא שכל חלקי האיור תלויים זה בזה, כל משתתף מוגדר על ידי האחרים. אם נחזור לרגע לאיור שלמעלה: מקורו של הפלמינגו התחתון היה נמחק ללא עלה הנמפאה שמגדיר אותו. השיח התכלכל תומך בנהייתו של העץ לצבועה וכמו מסייע לו להעקר ממקומו ולהושיט לה ענף מסוכך, ומתחת מתחיל כבר השיח לכרסם את כלובה. המספר הופך לחלק משביל האבנים ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," אמר טשרניחובסקי). וכן הלאה והלאה. אחווה ואחריות הדדית.

ובתוך הצל – צל במובן הפיסי והמטפורי של עצב וחסך באור – כולם מתמזגים למקשה אחת, "רקמה אנושית אחת" כמו ששרה חוה אלברשטיין (ציטוט מקוצר): כשאמות, משהו ממני ימות בך, ימות איתך, כי כולנו, כן כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם רק נדע איך להרגיע את האיבה… (מילים ולחן מוטי המר).

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אפשר להשתקע במשחק הצללים, לנחש איזה קו שייך למי במקור, או לחייך על האופן שבו העציץ הוורוד מוסיף רגל למספר, או סתם להתענג על פרטים כמו קפלי השטיח.

ואסיים באיור נפלא בשלל מעגליו המתפשטים כמו אדוות; מיָדית הספל העגולה ומעגל האצבעות האוחזות בה, ועד המעגל הגדול של הצבועה המאושרת. תשבי מוצא את המשותף בין זרם הקפה ללשון המלקקת וזה כבר לגמרי פילוסופי, רוחני עם חיוך.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

***

* הסיפור "החולדה והבור" מופיע ב"ספר הערוך" של ר' נתן בן ר' יחיאל מרומי (1035–1110). בסיפורים יכולים להציל יש ניתוח מעמיק של הסיפור ביחס ל"נסיך צפרדע", ול"נערת האווזים" וליצירתו של יוזף בויס.

*

עוד באותם עניינים

הרצפה הבלתי מטואטאת

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

עוד ספרים/איורים מצטיינים גם מצד האתיקה

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע הלל

בוא הביתה, טיטוס! רמברנדט ושמעון צבר

יש לי משהו עם אוטיסטים

המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי "המסע אל האי אולי"

*

Read Full Post »

היינריך פון קלייסט הוא אחד משלושת הסופרים האהובים עלי (ואל תשאלו מי השניים האחרים, יש יותר משלושה סופרים ברשימה הזאת, ועדיין). מיכאל קולהאס הוא אחד משלושת הספרים האהובים עלי (כנ"ל). עד כך כך שפיתחתי תסמונת שבה אני מחפשת את מיכאל קולהאס בכל חנות ספרים, מתוך דחף משונה לקנותו אף שכבר יש לי אחד.

ועם זאת, מעולם לא עצרתי לחשוב למה דווקא הוא מכל הספרים. אולי הנחתי שזה בגלל הכעס; במשך שנים רבות לא היה גבול לכעסי. מיכאל קולהאס היה מוכר לי מבפנים, כמו שהריאר רוצח הנשים של אלף לילה ולילה, וכמו הילדות של מרי דה מורגן ואומה תורמן של קיל ביל ו… יש עוד, אבל עכשיו אני במיכאל קולהאס. מעולם לא נתתי את דעתי לסוד קסמו עד שנתקלתי בחיתוכי העץ של יעקב פינס למהדורה של הוצאת תרשיש (תרגם מאיר חרטינר, 1953). חיתוכי העץ לחצו על איזה כפתור נסתר והקיר נפתח. זה לא פוסט על האיורים (כלומר גם, ברור), אלא על האיורים כראשי פרקים חזותיים למחשבות על מיכאל קולהאס.

*

צריך תקציר? על רגל אחת (אם לא על בוהן אחת): מיכאל קולהאס הוא סוחר סוסים שנדרש לשלם דמי מעבר באיזה גבול ונאלץ להפקיד שני סוסים משובחים כערבון. כשהוא חוזר לקחת אותם (אחרי שהתברר שהדרישה עצמה לא היתה חוקית) הוא מוצא זוג סוסים כחושים ומדולדלים שנוצלו לעבודה. הוא דורש שיוחזרו לו במצבם המקורי. כשמערכת המשפט המושחתת מכזיבה אותו הוא יוצא למסע הרס ורצח עד שיתוקן העוול.

*

ועכשיו לאיורים. דף השער של פינס הוא לגמרי סימטרי:

אייר, יעקב פינס. השער (השני מתוך שניים) של "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

אייר, יעקב פינס. השער (השני מתוך שניים) של "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

קולהאס, כפי שמעיד עליו קלייסט, הוא אדם ש"רגש הצדק שבו שדמה למאזניים ששוקלין זהב", כלומר המאזניים המדויקים והעדינים ביותר. וקולהאס אמנם מממש את התיאור שוב ושוב, למשל בחקירה המדוקדקת שהוא עורך למשרתו כדי לוודא שלא היתה עילה לגירושו.

"מיכאל קולהאס" הוא סיפור על מאזני צדק שיצאו מאיזון ועל הניסיון המופרך של קולהאס להחזיר את האיזון בכוח.

פינס לא מצייר מאזניים (הוא לא מאייר נאיבי). הוא מצייר את שני צדדיו של קולהאס מאוזנים על חוד חרבו.

תמיס, אלת הצדק היוונית, מחזיקה ביד אחת מאזניים ובאחרת חרב. עיניה מכוסות כדי למנוע משוא פנים. (בדרך לפוסט קראתי שכיסוי העיניים הוא תוספת מאוחרת של קריקטוריסט גרמני במאה השש עשרה, במחאה על אטימות מערכת המשפט. למותר לציין ש"מיכאל קולהאס" לא רק מתרחש במאה השש עשרה אלא מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש באותה מאה).

תמיס, אלת הצדק היוונית, מחזיקה ביד אחת מאזניים ובאחרת חרב. עיניה מכוסות כדי למנוע משוא פנים. (בדרך לפוסט קראתי שכיסוי העיניים הוא תוספת מאוחרת של קריקטוריסט גרמני במאה השש עשרה, במחאה על אטימות מערכת המשפט. למותר לציין ש"מיכאל קולהאס" לא רק מתרחש במאה השש עשרה אלא מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש באותה מאה).

לחרב הזאת, שמחלקת את קולהאס לשני חלקים שווים, יש לפחות חמש שכבות:

מצד אחד החרב היא העמוד שעליו מאוזנים שני חלקיו של קולהאס, ומאזניים שעומדים על חודה של חרב הם הפגיעים והרגישים ביותר.

מצד שני הוא מחזיק בחרבה של אלת הצדק (ראו למעלה).

מצד שלישי החרב כבר כומסת את האלימות במקום שבו עדיין שורר איזון – כלומר, זהו פורטרט מדויק של מיכאל קולהאס פי שהוא מתואר בפתיחת הספר: אדם שחוש הצדק שלו הוא שהפך אותו לשודד ולרוצח.

3

מצד רביעי, קולהאס אמנם שלם לכאורה בדף השער, אבל בו בזמן הוא גם שסוע, חצי ישר וחצי איום ("מן הכשרים שבדורו ומן המקולקלים שבו").

ולבסוף (הבטחתי חמש לפחות) זוהי גם חרב המגלומניה של קולהאס, שמכנה את עצמו, "נציבו של המלאך מיכאל שבא לענוש באש ובחרב", שמסתובב ברחבי גרמניה כש"חרב כרובים גדולה על כר עור אדום ענוד בציציות של זהב" נישאת לפניו, ושנים עשר עבדים עם לפידים בוערים צועדים מאחוריו.

רק תחשבו כמה מתח, אירוניה ודו משמעות מציע איור השער הפשוט הזה.

כריכה - דיוקן קולהאס על עטיפת הנייר של הספר. האגרוף הענק כבר פוגם ביציבות ובסימטריה, כמין הבטחה עלילתית. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

כריכה – הדיוקן החזיתי של קולהאס על עטיפת הנייר של הספר. האגרוף הענק כבר פוגם ביציבות ובסימטריה, כמין הבטחה עלילתית. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

הדבר השני שמשך את תשומת לבי באיורים, הוא קנה המידה הנזיל; גודלו של קולהאס משתנה כל הזמן כאילו היה עליסה בארץ הפלאות. בחלק מן האיורים הוא ענק בין גמדים, ובאחרים גודלו ממוצע ואפילו קטן מהרגיל.

הנה שתי דוגמאות של קולהאס הענק:

מימין, מיכאל קולהאס מול קבר אישתו, מתנשא מעל לכומר ולאבלים האחרים. משמאל, מיכאל קולהאס מול אנשיו הקטנים. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

מימין, מיכאל קולהאס מול קבר אישתו, מתנשא מעל לכומר ולאבלים האחרים. משמאל, מיכאל קולהאס מול אנשיו הקטנים. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

ולעומתם קולהאס הממוצע ומטה:

משמאל, קולהאס כמעט בגובה שוביו (אחרי שהוא מועד וחובר לאיש שהוא מבזה), ומימין, קולהאס הקטן (הדמות הקירחת מימין) מול היונקר שעשה לו עוול. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

משמאל, קולהאס כמעט בגובה שוביו (אחרי שהוא מועד וחובר לאיש שהוא מבזה), ומימין, קולהאס הקטן (הדמות הקירחת מימין) מול היונקר שעשה לו עוול. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

האיורים לא "מתעדים" את העלילה באופן אובייקטיבי. הרגש משנה את הפרופורציות (כמו בחיים). התפרצות הזעם והמגלומניה מגדילה את קולהאס וחוסר האונים ונמיכות הרוח מכווצים.

*

מורי ורבי יוסף הירש, התנגד לרישומים סימטריים, הוא טען שהצדדים השווים מבטלים זה את זה, שהם מעקרים את הדרמה (הו, כמה הייתי רוצה לדבר איתו על חיתוכי העץ האלה), אבל יש טעם בדבריו. סימטריה היא עסק גיאומטרי ומתמטי, יש בה משהו מוחלט ואובייקטיבי, לא נידף ומתעקם ומתלקח כמו לב אנושי.

ובהמשך לכך; אף שהמערכת המושחתת והמסורבלת מתוארת בלי שום הנחות, זו לא הבירוקרטיה השואבת, החתומה והאובדנית של קפקא (שאמנם העריץ את קלייסט והושפע ממנו). בבירוקרטיה של "מיכאל קולהאס" יש גרעין אידאלי עמיד לקלקולי המציאות. המחבר כמו גיבורו מגלים סבלנות לוהטת לכל מצעד הקורפירסטים והקאנצלרים, עורכי הדין הקיסריים, יועצי בית הדין, שרי החצר, נציבי המדינה, המזכירים העליונים והפרינצים, נכונות תמימה להתמסר לתהליך, להאמין בגרעין מזוקק וגבישי של צדק שנמצא, חייב להימצא, מעבר לתקלות. קולהאס (המדורבן על ידי מרטין לותר הנערץ) וקלייסט עצמו משליכים את יהבם על המערכת, שוב ושוב כמו מהמרים שלא לומדים מהנסיון. ובסופו של דבר, באופן ילדותי ונורא כאחד, אחרי כל הגזל והרצח, קולהאס אמנם בא על סיפוקו. רגע לפני שהוא עולה לגרדום, ובלי שום קשר, מתממשת הפנטזיה: הסוסים השחורים שכבר נמכרו לפושט הנבלות מושבים לו "כשהם מבריקים מחמת בריאות ורוקעים ברגליהם בקרקע" בתוספת התנצלות ודמי הריפוי של משרתו. והשופטים אף מוסיפים ודנים את היונקר לשנתיים מאסר. קולהאס הולך אל מותו שָׁלֵו ומאושר.

לתרגום ישראל זרחי שברשותי מצורפת מסה מאת מקס ברוד שעל פיה היה קלייסט הכבשה השחורה במשפחת האצולה הפרוסית שלו; שגודל לשרות צבאי או אזרחי ונכשל בשניהם, וחי חיי נוודות וחוסר מנוחה עד ששם קץ לחייו בגיל שלושים וארבע. ברוד אומר שקלייסט אהב מאד את משפחתו. מה שהגביר מן הסתם (ואת זה כבר אני אומרת) את התשוקה להאמין במערכת שבה האמינו ואת כאב בגידתה. פתאום אני נזכרת שגם משרתו של קולהאס וגם אישתו מוכים בחזה כשהם מנסים לעמוד לצדו, הם נפגעים במקום של הלב והנשימה.

רק אדם שסוע יכול להתפוצץ כך על המערכת, ובו בזמן לתאר אותה בהזדהות וערגה ולכנות את קולהאס "הטורף והשורף והמתהולל" כפי שקלייסט עושה. העוצמה הרגשית של "מיכאל קולהאס" נובעת מן השניות הזאת שאין לה פיתרון.

*

לא צריך להיות מיכאל קולהאס כדי להתנדנד בין השאיפה לסדר ושליטה ללב הפראי (למעשה התחלתי להתעניין במדע כשהתברר לי שהוא קובע שהעולם שואף לאי סדר). אבל במישור אחר מדובר בשתי אופציות אמנותיות; האופציה האפולינית והאופציה הדיוניסית כפי שקרא להן ניטשה על שם שני האלים היווניים: אפולו אל השמש ודיוניסוס אל היין.

"גם קו זה לא ייעדר בדמותו של אפולו[ן]," הוא כותב ב"הולדתה של הטרגדיה", "זו המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עינו מן ההכרח שתהיה שמשית לפי מוצאה; גם בזעפה, גם בהטילה מבטי כעס, תשכון בה קדושת התדמית היפה." (תרגם ישראל אלדד).

אפולו מייצג את האובייקטיביות, הבהירות, התבונה, החוק והסדר, המידתיות. לעומת הפראות הרגשית והיצרית, השיכרון הכאוטי של דיוניסוס. ("מיכאל קולהאס" אמנם נוטה אל הצד האפל של הדיוניסיות. כשניטשה אומר שהאדם "חש עצמו כאלוהים" הוא לא מתכוון למגלומניה אלא לחדווה אקסטטית ואחדות עם היקום).

לקלייסט, תבוא עליו הברכה, יש יכולת להיות דיוניסי ואפוליני בו בזמן, בלי תיאומים ושיופים, והמתח בין השניים הוא שיוצר את האפקט המוזר המהפנט של "מיכאל קולהאס". "המשורר," כותב מקס ברוד במסתו, כלומר קלייסט, "נחפז בדרכו קדימה ואף על פי כן תמיד יש לו פנאי."

כריכת "מיכאל קולהאס", אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953. המתח בין הקומפוזיציה הסדורה לכתב היד האקספרסיוניסטי של המפסלת מתקיים ברבים מן האיורים.

כריכת "מיכאל קולהאס", אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953. המתח בין הקומפוזיציה הסדורה לכתב היד האקספרסיוניסטי של המפסלת מתקיים ברבים מן האיורים.

וגם את האיכות הזאת (הדיוניסי והאפוליני כתאומים סיאמיים) מחצין יעקב פינס. קחו למשל את קולהאס ומשרתו הארזא כשהם משקיפים על אש התופת שהבעירו בוויטנברג. האיור כולו מתקמר משתולל בקווים עקומים של להבות וצללים; הענפים, העשבים, השרירים. אבל שתי הדמויות נראות שלוות כמו צמד מטיילים של קספר דוד פרידריך שמשקיפים על נוף יפהפה. כשהכידון של קולהאס מתפקד כמעין מקל מטיילים שהוארך לאין שיעור. הכול בוער ויש פנאי להתבונן. זה איום ומרתק, והעין נתקלת שוב ושוב בקו הדק והישר הארוך מדי של הכידון שמחלק את התמונה.

אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953.

אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953.

איש ואישה מתבוננים בירח, קספר דוד פרידריך 1830-35

שני אנשים מתבוננים בירח, קספר דוד פרידריך 1830-35

נודד מעל ים ערפל, קספר דוד פרידריך 1818

נודד מעל ים ערפל, קספר דוד פרידריך 1818

קלייסט לא מחויב לנקודת מבט. זה סוד החיוּת, הדריכות שהוא מעורר בקורא; אי אפשר לדעת מתי ישתנה כיוון הרוח. אחרי שורת מאורעות שחולפים ביעף הוא יכול לתאר פתאום בפרטי פרטים,  בבהירות מצמררת שמתקיימת לפעמים בזמן מחלה, את שר החצר המתקדם אל פושט הנבלות בפסיעות גסות שמזעזעות את רעמת הקסדה שלו, ומשליך לו כיס של כסף. ואת פושט הנבלות שתופס אותו ביד אחת ומתבונן בכסף בזמן שהוא מסרק את שערו ומרחיק אותו ממצחו במסרק עופרת.

הוא יכול למתוח את היובשנות ובירוקרטיה ולהרפות בבת אחת במין דיוק קרקסי, לטובת מאורע פיוטי ועל טבעי: צוענייה מסתורית שחוזה עתיד בלתי אפשרי, צבי מת מהלך ופתק חתום מציל את חייו של קולהאס.

וגם יעקב פינס גולש בלי חשבון. איור המפגש הצוענייה הוא לגמרי נשף מסכות של ג'יימס אנסור (בתמונה מתחת).

הצוענייה אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

הצוענייה אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

ג'יימס אנסור, "התככים" 1890.

ג'יימס אנסור, "התככים" 1890.

*

פתחתי בסימטריה וגם אסיים. הספר נפתח כמעט באופן טבעי, בסוס שחור מטופח שפונה לשמאל, אבל לא מסתיים כצפוי בסוס מטופח (מחדש) שפונה לימין, כלומר מוחזר לקולהאס. אלא דווקא בסוס כחוש ומדולדל. זו לא סימטריה אמיתית, אלא סימטריה נוסח היונקר הגזלן. כמו בחלום פרעה בלע הסוס הכחוש של יעקב פינס את הסוס הבריא של קלייסט ולא נודע אל קרבנו, וכאילו אמר כמו עגנון, שגם אם הושב איזה סדר על כנו, "הרי אין בכך משום נחמה גמורה" (או משום נחמה כלל).

מימין העמוד הראשון, משמאל, העמוד האחרון, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953, אייר, יעקב פינס.

מימין העמוד הראשון, משמאל, העמוד האחרון, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953, אייר, יעקב פינס.

*

תודה מיוחדת למרון ארן שהשאיל לי את הספר, ולעדה ורדי שהזמינה אותי לדבר על ספר שפיצר. הפוסט הזה הוא חלק ממה שהתכוונתי לומר לפני שסטיתי מהדרך.

*

עוד באותם עניינים (רק מהם בדיוק אותם עניינים, ספרות? איור? בינתחומיות? סימטריה?)

הספר הנפלא בעולם

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה

איורי נפש – תמצית האמנות (על תום זיידמן פרויד)

סימטריות מוזרות בסיפור שמשון

סיפור איסלנדי שאין כמותו

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

Read Full Post »

Older Posts »