Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מה אומרים האיורים?’ Category

רגע לפני שעיר האושר הופכת לעיר רפאים כמו דטרויט – שני איורים נפלאים של לירון כהן ל"לא לפי הספר", קובץ שירי הילדים הישיר המודע הכואב והלעיתים מצחיק של הדר נדלר.

"לא לפי הספר" מאת הדר נדלר, איירה לירון כהן

.

 

אחת מסגולות הפלא של ספרות היא היכולת לצלול לעמקי המציאות ובו בזמן לשמש רכב מילוט ממנה. בספרי ילדים קורה שהכותב והמאייר מחלקים ביניהם (במודע או שלא) את התפקידים, וכהן בחרה לאוורר את הריאליזם היצוק של נדלר ברישומי עיפרון עם כתמים ומשטחים של צבע, קרובים רחוקים של ציורי ילדים (עם קמצוץ יואב אפרתי). זו בחירה יפה שסכנת הדקורטיביות והכלליות בצדה, אבל כשהיא מדויקת היא פשוט נפלאה.

*

איירה לירון כהן, מתוך "לא לפי הספר"

.

הבחירה לצייר זוג פרים נוגחים במקום ההורים שממילא נתונים בטקסט, מרחיקה את האיור מן הריאליזם ובו בזמן מחצינה את העוצמות והסכנה. כהן מוסיפה ממד מיתולוגי לשיר, מעין מטמורפוזה, גלגול שההורים עוברים בכל פעם שהם רבים.

באיורים המוקדמים מן הסתם, שהתפרסמו באינטרנט, מופיעים הפרים בשלמותם. בגרסא הסופית אחד מהם נחתך וכאילו נהדף אל מחוץ לדף. זה הרבה יותר מפחיד כשמבינים (או רק מרגישים) שהדף צר מלהכיל את שניהם.

.

לירון כהן, שתי גרסאות

.

הקרניים המתנגשות מודגשות ומדגישות את הקונפליקט. אבל ביחד עם הראשים שמשלימים אותן הן בעצם לבבות. הקיום הבו זמני של קרניים ולבבות, או לחילופין – הגלגול שבו הומר חלק הגוף שמסמל אהבה, בחלק גוף נוגח ודוקר – אוצר גם את שבר הלב של הילד הצופה.

(זה כמעט רבקה הורן עם כנפי הסכינים או מסכת העפרונות)

*

איירה לירון כהן, מתוך "לא לפי הספר"

.

"תקשיבו לי טוב," כך נפתח השיר.

כדי להבטיח שהזעקה תישמע מציידת כהן את הגיבורה בטוּבּה שאי אפשר להתעלם מקולה.

והרקע כחול כי זה בלוז.

.
במישור המטפורי הטוּבּה היא גם מעיים. כהן מחליפה את הזלילה בזעקה. במקום לשמור דברים בבטן היא מוציאה אותם החוצה.

אבל התוצאה המשמעותית ביותר של הבחירה בטוּבּה היא ההפרדה בין הבטן הענקית לילדה. כהן לא מציירת ילדה שמנה וזה הכי יפה, שהיא לא קוראת לילדה "שמנה".

*

עוד מסדרת "איור אחד נפלא" (או שניים)

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון

*

ברכות לנינו ביניאשוילי שזכתה בפרס מוזיאון ישראל לאיור על ספרה הנפלא על שפת הים השחור, ולזוכים בציון לשבח, יעל אלברט, גלעד סליקטר, בתיה קולטון על דוקטור איכואב,  וניב תשבי על הנסיכה תבוא בארבע.

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים השמינית של תיאטרון הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות ובאהבה, ושממנה נולדו כבר שלל הצגות נפלאות עטורות פרסים ומסעות בעולם. 

פרטים נוספים, דנה בסון dana@traintheater.co.il  טל:  02-5618514 שלוחה 118

Read Full Post »

כמו הברון מינכהאוזן בשעתו, אני מושכת את עצמי מן העומס הטובעני; ביד אחת אני אוחזת בציצת ראשי ובאחרת אני תוקעת בחצוצרה: שוק הגובלינים (1862) מאת כריסטינה רוזטי. פואמה פרה רפאליטית, לחש קסם בן חמש מאות שורות (בערך), טקסט פנטסטי, עקמומי, חסוד, נוטף אירוטיות, ירוק-עד. תורגם לעילא על ידי גילי בר הילל במשך שלושים שנה כמעט (ומי זכה לערוך את תרגום הפלא? אני), אויר על ידי עפרה עמית ועוצב על ידי עדה ורדי. עכשיו בשבוע הספר, בדוכני הוצאת עוץ.

אלינור פורטסקיו בריקדייל (1945-1872) אחרונת הפרה רפאליטים. זה דווקא לא איור של שוק הגובלינים, אבל לגמרי שייך לשטח השיפוט של הקסם. לחצו להגדלה

וראשית התקציר (ספוילרים? למכביר):

הגובלינים, המתוארים כגברים קטנים עם אברי חיות – לָאֶחָד יֵשׁ פְּנֵי חָתוּל,/ לָאַחֵר זָנָב נִסְמָר,/ אֶחָד כְּמוֹ עַכְבְּרוֹשׁ בָּהוּל,/ אֶחָד כְּמוֹ חִלָּזוֹן נִגְרָר./ אֶחָד שָׁמֵן כְּמוֹ ווֹמְבָּט, שָׂעִיר וּמְחַרְחֵר,/ אֶחָד כְּמוֹ גִּירִית הַדְּבַשׁ קוֹפֵץ וּמְנַתֵּר – קוראים לנערות מדי ערב, לטעום מפירותיהם. שתי אחיות שומעות את הקריאה. ליזי אוטמת את אוזניה, לורה מאזינה – וְקוֹל שָׁמְעָה כְּקוֹל יוֹנִים/ מַרְגִּיעַ וְעָרֵב,/ וּפֶה אֶחָד כֻּלָּם הוֹמִים/ בָּרוּחַ הַמְּלַטֵּף – וקונה פירות במחיר תלתל, נושכת, זוללת ומוצצת עד ששפתיה כואבות ורק מחכה ללילה הבא כדי להמשיך. אלא שמאז שהתפתתה היא כבר לא שומעת את קריאת הגובלינים. מרוב ערגה היא כומשת ומזקינה עד שאחותה אוזרת עוז ויוצאת אל הגובלינים להביא לה את משאת נפשה. הסוחרים הצוהלים מזמינים אותה לסעודה, וכשהיא מסרבת הם מתנפלים עליה בחייתיות, קורעים את בגדיה ולופתים את ידיה ומוחצים את הפרי אל פיה…

עוֹמֶדֶת שָׁם לִיזִי, צְחוֹרָה וּמוּפֶזֶת,

כְּפֶרַח שׁוֹשָׁן בְּסוּפָה שֶׁרוֹגֶשֶׁת,

כְּסֶלַע כְּחֹל-עוֹרְקִים שֶׁעוֹמֵד

עֵת גַּלִּים נִתָּכִים בּוֹ לְלֹא הֲפוּגָה,

כְּלַפִּיד מִגְדַּלּוֹר שֶׁנִּצָּב לוֹ בּוֹדֵד

בְּתוֹךְ יָם שֶׁקּוֹצֵף וְסוֹעֵר בִּשְׁאָגָה

וּמֵאִיר אֶת הַפֶּרֶץ בְּזֹהַר הָאֵשׁ;

כְּמוֹ עֵץ תַּפּוּזִים שֶׁבִּפְרִי מְכֻתָּר

וּבְלֹבֶן פְּרָחָיו הַמְּתוּקִים מְעֻטָּר,

מְיֻסָּר בְּמִתְקֶפֶת דְּבוֹרִים וּצְרָעוֹת;

כְּמוֹ עִיר מְלוּכָה בְּתוּלִית וְגֵאָה

שֶׁצְּרִיחַ זָהָב בְּלִבָּהּ מִתְנוֹסֵס

עֵת צִי הָאוֹיֵב מִתְנַפֵּל לְכָבְשָׁהּ

וּמִתֹּרֶן לִתְלֹשׁ אֶת הַנֵּס.

אבל ליזי מהדקת את שפתיה בעקשנות עד שהגובלינים צוללים, מתחפרים ופורחים לדרכם. היא חשה אל אחותה ומדרבנת אותה ללקק את העסיס שניגר על גופה, ולורה אמנם נושקת לה בפה רעב אלא שהקסם פג, טעם הפרי מר ומבחיל כתרופה, ואחרי ליל בלהות היא מחלימה וחוזרת לקדמותה המוארת והמתוקה. באפילוג היא מספרת לילדיה איך אחותה חירפה נפשה למענה. נוֹתֶנֶת לוֹרָה יָד קְטַנָּה בְּיָד קְטַנָּה,/ וּמְצַוָּה קִרְבָה בֵּין הָאַחִים./ "אֵין רֵעַ בָּעוֹלָם כְּמוֹ אָחוֹת,/ בִּימֵי מַרְגּוֹעַ וּבְיָמִים קָשִׁים…" וגו'.

"קְנִי פֵּרוֹת בִּמְחִיר תַּלְתַּל…" מתוך מהדורה הראשונה. אייר דנטה גבריאל רוזטי, ממייסדי האחווה הפרה רפאליטית ואחיה של המשוררת.

*

אז איזה מין טקסט זה, סיפור פיות או פואמה דתית, משל נוצרי על חטא הקרבה וגאולה? לילדים או למבוגרים? ואולי זה בכלל טקסט אירוטי? "את תיאורי הפירות החושניים, ליקוקי העסיס הנוטף וייסורי התשוקה החסומה קשה שלא לקרוא כתיאורים אירוטיים," כותבת גילי בר הלל באחרית דבר לספר, "ואת אותה תמונה שבה הגובלינים מכלים את זעמם בליזי ומנסים להחדיר בכוח פרי אל פיה קשה שלא לקרוא כאונס."

הפתיינות אגב, היא לא רק מינית אלא גם מסחרית. ויליאם מוריס ההוגה הסוציאליסט (וגם האמן, הסופר ועוד) שהיה מקורב מאד למשפחה השפיע מן הסתם גם על רוזטי, כמו על מרי דה מורגן המאוחרת רק במעט. דה מורגן קושרת באופן הישיר ביותר בין פתיינות שיווקית לחטיפת ורצח ילדות. באחד מסיפוריה מקים רוכל קטן ומכוער דוכן לממכר נעליים בכניסה לכפר ומזמין את התושבים לקנות בזיל הזול; שיר הפיתוי שלו נפתח בדיוק כמו קריאת הגובלינים ב"בואו, קנו! בואו קנו!". תוך זמן קצר הופך סנדלר הכפר לפושט יד, הסולידריות החברתית נהרסת, ואז מתחילות הילדות להעלם. בזו אחר זו הן מכושפות על ידי הנעליים ומורדמות בבטן האדמה על מנת להפוך בבוא הזמן לשיקוי חיים. וזה נשמע לי בו בזמן כמו תיאור מוצפן של עולם הפרסומת העכשווי וכמו עלילת דם, ומביא אותי לאיור הדֶר שטירמרי של לאונרד גרקו ל"שוק הגובלינים".

הגובלינים של גרקו הם ללא ספק יהודים שחומדים בתולות נוצריות (ואם כבר מדברים על זה, גם הגובלינים של הארי פוטר הם בנקאים ומלווים בריבית כמו יהודים בדימוי האנטישמי).

אמליה באורל (1873-1916), יבול הגובלינים. לחצו להגדלה

ובכלל, האיורים הרבים שנלוו לפואמה במשך השנים משקפים את הרוחב הפרשני שהיא מציעה. כשבקוטב האחד ניצבים מאיירי "סיפור הפיות" כמו אמליה באורל (Amelia Bauerle) וארתור רקהאם, ומנגד – ג'ורג' גרשינוביץ וקינוקו י. קראפט שהחצינו את המיניות. הגרסה הפורנוגרפית של קראפט, אמנית יפנית-אמריקאית, הוזמנה על ידי פלייבוי ב1973.

הבחירה של קראפט אגב, מעניינת במיוחד; גם משום שהיא מתבססת על ארתור רקהאם, קראפט רק קילפה כביכול את המעטה הילדי, כלומר קרעה בגדים והחליפה פירות באברי מין כדי לחשוף את התוכן החבוי.

שוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. משמאל, ארתור רקהאם. מימין, קינוקו י. קראפט, לפלייבוי. לחצו להגדלה

וגם משום שהפורנוגרפיה שלה מתחברת ישירות לקוטב הדתי. האיור המתאר את נפילתה של לורה המוקפת שדים, מתכתב ישירות עם ציורי גיהנום ועם תיאורי יום הדין האחרון באמנות הנוצרית, שלא לדבר על התפוח שהיא חופנת כמו חוה ואשר משוכפל באחוריו האדומים של השד שאת מכנסיו היא מפשילה.

קינוקו י קראפט, פיתויה של לורה מתוך "שוק הגובלינים" מאת כריסטינה רוזטי, גרסת פלייבוי 1973

קברו של פרנסואה דה סרה, מת ב1360 (בעניין דימויי גיהנום)

גם באיוריה של עפרה עמית לתרגום העברי יש עקבות של מאיירים קודמים, אף שעמית לא קונה את סיפור הפיות (והיא כבר הוכיחה שהיא מבינה בקסם, כך שיש סיבות עמוקות יותר לסירוב) ולא את שכרון החושים. האיורים שלה הם עצובים ואפלים עם נגיעות ספק ורודות ספק אדומות שמדממות על השחור לבן. המפגש המיני מוביל לגיא צלמוות, לקיפאון סיוטי במרחב צר ושטוח. הגובלינים הם צעצועים שקמו לחיים כמו בסרטי אימה, וגם אחרי שהם מסתלקים הצל הקבוצתי שלהם נותר כהטבעה, מגזרת נייר עם שפמות ועיניים חלולות, קישוט ילדותי שתוחם את גבולותיו של החושך ובו בזמן מממש ומנציח אותו.

שלושה איורים של עפרה עמית לשוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. לחצו להגדלה

מוסר ההשכל המעלה על נס את כוחה של אהבת אחיות אינו רק תמים ומיושן ומודבק, יש לו גם צד עכשווי פמיניסטי של חוסר שיפוטיות ואחוות נשים. ורוזטי אמנם התנדבה למעלה מעשור במקלט לנשים שיצאו ממעגל הזנות (כפי שלמדתי מאחרית הדבר).

והעצמת הגיבורות לא מסתכמת בעלילה או במסר, היא נטועה מראש בלשון, בניגון ובדימויים הנערמים. כך למשל מתארת רוזטי את שתי האחיות העולות על יצוען:

רֹאשׁ מֻזְהָב אֶל רֹאשׁ מֻזְהָב

כְּמוֹ זוּג יוֹנִים בְּקֵן אֶחָד

זוֹ בְּתוֹךְ כְּנָפָהּ שֶׁל זוֹ

שָׁכְבוּ בְּמִטָּתָן יַחְדָּו:

כְּמוֹ זוּג פְּרָחִים עַל בַּד בּוֹדֵד,

כְּמוֹ זוּג פְּתִיתִים שֶׁל שֶׁלֶג צַח,

כְּמוֹ צֶמֶד שַׁרְבִיטֵי שֶׁנְהָב

נוֹגְהִים בְּפָז, שֶׁל מֶלֶךְ רָם.

גם גיבורי אפוסים בשיא תהילתם לא זוכים לטיפול כזה; חי, צומח ודומם (יונים, פרחים, פתיתי שלג) טבע ותרבות (כל אלה שנמנו קודם בתוספת שרביטי שנהב), מגויסים לתיאור שתי נשים צעירות ברגע יומיומי, להצגת מלוא אחוותן ויופיין, טוהרתן ופגיעותן, שלא לדבר על העוצמה וההדר של שרביטי המלכים הגבריים.

או לחילופין, תיאורה של לורה המאזינה לקריאת הגובלינים (קראו בקול ותרגישו את הקסם). חי (ברבור) צומח (נופר וענף) ודומם (דוגית ועוגנים) מגויסים לתנועה הפנימית הגואה של ההקשבה וההיקסמות. קשה לעצור את תנופת המילים המתנגנות. ברור שזה ייגמר בהיסחפות:

צַוָּארָהּ מוֹתַחַת לוֹרָה

כְּבַרְבּוּר מִן הַקָּנִים,

כְּנוּפָר מוֹשֵׁךְ יְאוֹרָה,

כְּמוֹ עָנָף חָשׂוּף לָבָן,

כְּמוֹ דּוּגִית בַּמַּעֲגָן

עֵת הֻתְּרוּ הָעֳגָנִים.

לחש קסם, כבר אמרתי?

*

לקנייה ישירה מההוצאה

*

ובלי קשר "האיש שלא הבחין בשום דבר" חוזר.

נמר גולן וג׳וזף שפרינצק במופע של קרקס עכשווי, קול וחפצים ע"פ סיפורים קצרים של רוברט ואלזר, ביום שני 11.6 בשעה 20:00 בתיאטרון ״תמונע״ (גילוי נאות כפול, נמר גולן הוא בני היקר והיה לי העונג והכבוד להיות היועצת האמנותית של המופע).

״הצגה מיוחדת במינה שמצליחה לתפוס בדיוק את רוחו של רוברט ואלזר: קצת ליצנית, קצת פילוסופית, מאוד מצחיקה, מאוד חכמה והכי הכי נוגעת ללב״ (נגה אלבלך, עורכת הספר ״האיש שלא הבחין בשום דבר״) 

לדף האירוע בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון: ״basta״ 

0

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר.

 

Read Full Post »

בקיצור גדול למי שהגיע רק עכשיו – "שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד" מאת איימי נובסקי (מילים) ואיזבל ארסנו (ציורים) – לכאורה ספר ילדים ובפועל מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. כתבתי עליו בפוסט הקודם אבל שני האיורים הנפלאים האלה דרשו במה משלהם. למה שניים? כי קשה לבחור. אלה איורים הפוכים במידה רבה, וכמו שכתב ביאליק: צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?

*

  1. אמא

אמא של לואיז (שעבדה בעסק המשפחתי לשיקום מרבדי קיר שדהו והתרפטו) "היתה החברה הכי טובה שלה," כותבת איימי נובסקי. "מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

וזו הכפולה שבה היא יוצאת החוצה לשמש, מטליאה אריג על שפת הנחל:

.

איירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

ה"אופ ארט" (Op art – אמנות אופטית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית) שברקע הוא רשת קורי העכביש העדינה והמושלמת שנמתחה על פי הטקסט מעל לראשה. באיור זו כמעט או כבר הרשת של האם עצמה. הצל שמתחבר לשמלה יוצר לה גוף אלטרנטיבי עכבישי.

אבל זאת גם השמש שזורחת מעליה כמו הילה ענקית מרובת אדוות, שמש מיתית צהובה, כמו של ואן גוך או של אדוורד מונק.

.

אדוורד מונק, השמש 1909

ואן גוך, עצי זית עם שמיים צהובים ושמש 1889

.

וזאת גם שמשייה של גברת, כמובן. כל השמיים הם השמשייה שלה.

האריג שאותו מטליאה האם הוא גם הנחל שעל גדתו היא יושבת, מה שהופך אותה ליישות מיתולוגית שבכוחה להטליא נחלים. זה איור שנמצא על קו התפר בין היומיום לפנטזיה ובין החיים לאמנות, הצמחים המצוירים משמאל הם הפרחים שצומחים על שפת הנחל, רק שהם כבר מסוגננים לדוגמת פרחי שטיח (ראו את פרחי השטיח בחלק השני של הפוסט).

הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים. כשארסנו מציירת מלאכת נשים יומיומית באופן מיתי, הכי מיתי שאפשר – מאורכו המלכותי של האריג ועד קורי הענק השמשיים – היא מקנה זוהר ועוצמה ליומיום הנשי. (גם כריסטינה רוזטי עושה את זה ב"שוק הגובלינים" – אבל על כך בקיץ, כשהפואמה המכשפת הזאת תצא בתרגומה הפלאי, תאמינו לי, של גילי בר הלל).

ואם כבר מדברים על היפוכים ומגדרים, לא יכולתי שלא להיזכר במילר ושלברגר הסורגים על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקגו, זה סוג של תמונת ראי.

.

מילר ושלברגר, 2013 לחצו להגדלה

.

2. מומחית לציור רגליים

וכשמלאו ללואיז שתים עשרה שנים,
למדה גם היא את רזי המקצוע,
וציירה מחדש את החלקים
שנמחקו ממרבדי הקיר.

ציורי הבד נפגמו כמעט תמיד בשוליו,
בעיקר בחלק התחתון.
שם נדרש התיקון הכי גדול.
וכך נעשתה לואיז מומחית לציור רגליים.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

האיור הזה שמופיע מעבר לדף של קודמו הוא הפוך במידה רבה. שם חזית וכאן גב, שם שיר וכאן פרוזה, שם אלה-עכבישה שחולשת על שמיים ומים וכאן פועלת זעירה. אבל ככל שמתבוננים בו נחשפים עוד גוונים ושכבות.

ראשית, הזעירוּת היא גם זעירות של מתלמדת, עפר לרגליהם של מורים בעלי שיעור קומה.

שנית, זו תמונה של ילדה בעולם של מבוגרים עצומים, הקדמה לפסלי העכבישים הענקיים שתיצור בהמשך ותקרא להם "אמא".

ילדים קטנים חיים בגובה הרגליים של מבוגרים. גודלו ומיקומו של שטיח הקיר, שלא לדבר על גבולות הדף שחותכים את פלג הגוף העליון, מקצינים ומרעננים את המובן מאליו. לואיז מזכירה לי את פינה באוש הקטנה שישבה על פי האגדה, מתחת לשולחנות בית הקפה של הוריה, ושם בעולם התחתון של הרגליים היא עקבה אחרי משחקי הבדידות והחיזור של המבוגרים, שעל פיהם יצרה ברבות הימים את קפה מילר המכונן.

ובעצם, ראשה של לואיז הקטנה לא נמצא סתם בגובה הרגליים אלא ממש בין רגליו של הגבר הענקי. ועם נחזור לרגע לביוגרפיה – מן הידועות היא שאביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל רומן ממושך וגלוי עם מורתה לאנגלית, שאף התגוררה בביתם. ואמה שידעה והבליגה אף שלחה את בתה לעקוב אחרי המתרחש. המידע הזה אמנם לא מוזכר ב"שיר ערש על בד" (בכל זאת; גם ספר ילדים וגם ספר אהבה לאם), אבל האיור בדרכו השתוקה, אוצר את המורכבות; לילדה שראשה בין רגלי הגבר יש נקודת תצפית מושלמת על רומן אפשרי, בעוד שהאישה הענקית בימין השטיח מפנה את גבה למתרחש. רגליה כמעט לא קיימות, היא עומדת על לא-כלום, הילדה היא שתצטרך לשקם אותן, לדאוג ליציבות של אמה… וכל הבלגן והכאב הזה אצור כבדרך אגב במטלה היומיומית.

.

.

והרווח הצר הזה שבין שני המרבדים, המנהרה שכמו מזמינה אותה לברוח או לצמוח. אם נניח – וכרגע הנחתי – שהדמות הנשית בשטיח מייצגת גם את האם – שימו לב איך מנהרת המילוט היא הד והרחבה של הדוגמא על חצאיתה, היא מובילה אל ליבה…

ואף על פי כן, פתח המילוט הזה (מנסיוני ובסופו של דבר) הוא הדף הלבן של האמנות. ואיזבל ארסנו לא ציירה פה רק את לואיז הילדה; בורז'ואה שלה היא גם וכבר הצייר מאמנות הציור של יאן ורמיר (שימו לב איך הרגליים הענקיות הופכות להיות רגלי כן הציור שלו…) כך שבדרכו המופנמת והפסיכולוגית עד פסיכואנליטית האיור הזה לא פחות מיתולוגי מקודמו.

.

מימין, יאן ורמיר, "אמנות הציור" המאה ה17 (פרט), משמאל, איזבל ארסנו מתוך שיר ערש על בד (פרט)

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

*

Read Full Post »

לאמי שלי, באהבה 

"ילדותי לא איבדה מעולם את קסמה, לא את המסתורין, ולא את הדרמה." לואיז בורז'ואה

שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מִלִּים: אֵיימִי נוֹבֶסְקִי, צִיּוּרִים: אִיזָבֶּל אַרְסֶנוֹ

.

שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מאת איימי נובסקי ואיזבל ארסנו הוא מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. לא צריך תיווך כדי להתאהב בו, רק שאני, מוסכניקית של קסם, אוהבת לפרק ולבדוק איך זה פועל.

*

לוּאִיז גָּדְלָה עַל גְּדַת נַחַל.

הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּהּ גָּרָה בְּבַיִת רְחַב יָדַיִם, לְיַד הַמַּיִם שֶׁכְּמוֹ חוּט שֶׁל צֶמֶר טָווּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

אַדְמַת הַנַּחַל הַטּוֹבָה הִצְמִיחָה גַּן פּוֹרֵחַ, וּבוֹ לוּאִיז וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה טִפְּחוּ גֶּרַנְיוּם וְאַדְמוֹנִית, פִּרְחֵי אַסְפָּרָגוּס פַּעֲמוֹנִיִּים, עֲצֵי אַגָּס, תַּפּוּחַ וְדֻבְדְּבָן, אֵשֶׁל סָגֹל וְעֻזְרָר וָרֹד וְיַעֲרַת דְּבַשׁ שֶׁהֵדִיפָה נִיחוֹחַ מָתוֹק

כך נפתח סיפור האהבה של לואיז לאמה המאחה והמתקנת – מאחה ומתקנת לא רק במובן רגשי, אלא גם במקצועה כמשקמת מרבדי קיר שדהו והתרפטו.

איימי נובסקי מגדלת את הסיפור על כמה מובאות מדבריה של לואיז בורז'ואה. על עכבישים למשל:

"אמא של לואיז היתה החברה הכי טובה שלה. מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

(החלק הכחול מצוטט מ"שיר הלל לאמי" של לואיז בורז'ואה).

"אם תכי חזק בקורים של עכבישה, היא לא תכעס עלייך. היא רק תתקן את הרשת ותטווה אותה מחדש."

(מתוך ראיון מוקלט, 1968).

לואיז בורז'ואה, אמא

.

היא נוגעת בעדינות בעצב של בורז'ואה ובכעסה המחניק על אביה. לא עושה ממנו דגל אבל גם לא מטאטאת אותו מתחת לשולחן.

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. (לחצו להגדלה כדי לקרוא ולהתבונן. האיור קצת נחתך לי בגלל ההגדלה, קוצץ מלמעלה ומלמטה, ואתו הסליחה).

.
לספרים פיוטיים תמיד נשקפת סכנת האווירתיות הכללית, אבל נובסקי בחוכמתה אורגת את הפיוט על תיעוד. השתי התעודי מחזיק את הערב הלירי. בצד המובאות שמנכיחות את קולה של בורז'ואה, מונה נובסקי שמות צמחים וכלי עבודה, מתעכבת לרגע על ההרכב הכימי של מי הנחל או נותנת הרצאה קצרה על צביעת בדים:

"ארגמן הפיקו מחיפושיות אדומות, כחול-סגול, צהוב-תירס וצהוב-לימון – מצמחים. צמר שחור גזזו מהכבשים השחורות. היה לו ריח חזק, לצמר הכבשים – ככה יודעים שהוא אמיתי."   

המילים של נובסקי והתמונות של ארסנו מעלות באוב את הקסם, המסתורין והדרמה בילדותה של בורז'ואה. הן מצטרפות לספר מלא עדינות ועוצמה על האופן שבו הזיכרון מזין את היצירה והיצירה משנה את הזיכרון, יוצרת קשרים חדשים ומגוללת עומקים וסודות.

ארסנו מטפטפת אדום של חיים על הכריכה, כמו טיפת הדם שנטפה מאצבעה של אמה של שלגייה (האם דם יכול לדבר?), ואת תוכה, כלומר את הפורזץ, היא צובעת בכחול. "הצבע הכחול צובט לי את הלב" כתבה לואיז בורז'ואה, בפתח יומנה ב-1986.

.

פורזץ, ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

.

הפורזץ כמו דף האריג שמעברו האחר (שתי וערב אדום) וכמו איור הכריכה, מבליחים גם במהלך הספר כאילו אין הבדל בין התוך לקליפה, הכול אותה הוויה מוסיקלית מתפתחת וחוזרת ומתמשכת. שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה.

שירי ערש הם לא פעם דבר והיפוכו כמו החיים עצמם; עצובים ואפלים ובו בזמן יפהפיים ומרגיעים. המנגינה, כפי שאמר פדריקו גרסיה לורקה, "מסרקת ומאלפת את הסוסונים המזדקרים המתנועעים בעיני הילד." ואיוריה של איזבל ארסנו הן מנגינה כזאת שמאחה כמו אמא של לואיז את כל מה שנקרע ונפרם. 

זה לא משהו אוטומטי או מונוטוני, להפך. זה חלק מקסמו של הספר; על אף העדינות והפיוט מדובר ברכבת הרים. כל דף הוא שונה, בצבעים, בצורות. קני המידה המשתנים בפראות של אליס בארץ הפלאות (נזכרתי בבית המסתורין של שרה וינצ'סטר). רק ראו את המספריים הענקיים המאיימים על חוט הצמר שהתגלגל מן האם העכבישה בדף שממול.  

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

 

מִצְלוֹל הוא שם כולל לכל האמצעים הספרותיים המבליטים את צלילן של מילים (אונומטופאה, אליטרציה וכן הלאה). בשירה מחברים הצלילים בין מילים לא קשורות כביכול ומאפשרים גם למשמעות לזלוג. וזה בדיוק מה שעושה ארסנו באיורים. היא לא רק מממשת את הקישורים הגלויים שעושה נובסקי בין מי הנחל לצמר או בין האם לעכבישה, אלא מרחיבה אותם לשלל אדוות והדהודים.

אפשר לכתוב ספר קטן על שירת האיורים, אבל נסתפק בהדגמה קצרה – גלגוליו של סלסול (הצורה באיור מקבילה לצליל; הדמיון הצורני מחבר בין רחוקים ומאפשר למשמעות לזלוג) בארבעה עמודים לא עוקבים:

למטה משמאל לימין – 1. הנחל שאפיקו נסתם לטובת כביש, 2. תלתליה של הסטודנטית לואיז, 3. פקעות הצמר השחור מתגלגלות מחיקה של האם כמו רגלי עכביש, 4. פקעות הצמר שנפרמות והופכות לתווים, כשהשורות הכחולות שעליהן נכתבו התווים, הן גם קווי הזרם של הנחל וקווי השתי של האריג. כי כמו שכתבה איימי נובסקי, "הנחל נתן פרחים ופירות, שיר ערש ומחיה," וגם, המים "כמו חוט של צמר טוו את כל הדברים." 

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי (ואפשר לראות גם במערכות הכוכבים תווים מחוברים, אין לזה סוף) לחצו להגדלה

.

וכדאי להוסיף שארסנו לא מסתפקת במטפורות "סבירות" כמו ההשוואה בין צמר לתלתלים (המוכרת עוד משיר השירים, "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד."). היא לא מהססת להשוות בין שערה של לואיז הצעירה לכביש עתיר המחלפים שנסלל על אפיק הנחל. יש הרבה תעוזה בעדינותה, כמו אצל בורז'ואה עצמה, שאמרה בין השאר, "בחיים הממשיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת. אני הקוצצת שחותכת הכל." ולא, המובאה הזאת לא מופיעה בספר. אבל כשנובסקי כותבת:

לואיז אספה את כל הבדים של חייה – את כל השמלות והבגדים שאבא שלה קנה לה; את כל המצבים והמגבות, מפות השולחן, הממחטות של האיש שהתחתנה איתו – והתחילה לגזור את כולם.

אז גם אם בעמוד הבא כתוב: "ואחר כך, כל החיים היא חיברה את החלקים האלה מחדש." הברוטליות כבר נצרבה. (וכבר נדרשתי פעם לשאלה הזאת: האם אפשר לפרום זכרונות?)

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

.

ואם נחזור לשירה, עלה בדעתי מאיקובסקי (ענן במכנסיים) או אלתרמן אלוף החפיפות של דברים רחוקים זה מזה ככל האפשר, שהצליח אפילו לחלץ את ה"הללויה" מן ה"אלְלַי", כי ככה זה; לפעמים קשה להפריד בין עבר להווה, בין כאב ליופי, החוטים מסתבכים.

*

ובשולי הדברים:

אני מדלגת על המחוות הישירות של ארסנו ליצירות של בורז'ואה ומשאירה לכם את פתרון החידה המצוירת. אבל יש עוד שני איורים נפלאים במיוחד שדורשים פוסט נפרד. פוסט שני בסדרה הוא כמו אח קטן, הבכור יורש את כל הקוראים (אבל הוא זוכה בנסיכה. ואם לא התאפקתי וכתבתי אותו כנראה שהיתה לי סיבה. תבדקו אותי).

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

 

*

עוד באותם עניינים (אבל מהם אותם עניינים, שירי ערש? זיכרון? אמא? לואיז בורז'ואה?)

זכרונות עתידניים

על ארבעה סוגים של זיכרון

בואי אמא

שיחות עם אמא

אה, אה, אה אה!

ארכיטקטורה של הנפש (קצר על הבתים של לואיז בורז'ואה)

ושאלת השאלות, האם אפשר לפרום זכרונות?

*

וכיוון שאוטוטו פסח – על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

.           לזכרה של נילי מירסקי שפתחה לי את הדלת

.

כריכת הספר "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר, איירה רוני פחימה

.

על רגל אחת: "הילדים צוחקים", ספר הילדים של זכריא תאמר הסורי, "מן החשובים שבסופרי העולם הערבי בסוגת הסיפור הקצר ובספרות הילדים" (על פי הכריכה האחורית). מהדורה דו לשונית, עברית-ערבית עם איורים נהדרים של רוני פחימה.

הטקסט כל כך רזה שתקצירו כמעט שווה למלואו ובכל זאת:

"המלך לא צחק מעולם." כך זה נפתח, בלי מרכך מסוג היה היה. יום אחד הוא פוגש חבורת ילדים משחקים וצוחקים. הוא שואל אותם למה הם צוחקים. "אני צוחק כי השמיים כחולים," אומר האחד. שני צוחק כי העצים ירוקים ושלישי כי הציפורים עפות. המלך לא משתכנע, הוא חושד שהם צוחקים עליו ומוציא צו נגד צחוק. האנשים מצייתים אבל הילדים ממשיכים לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

אז ככה:

ראשית, הגנאולוגית שבתוכי (גנאולוגיה – חקר אילן היוחסין) מזהה את "הענק האנוכי" של אוסקר ויילד (המכונה משום מה "הענק וגנו") כמקור, אולי אחד מכמה, ל"הילדים צוחקים".

.

גנו הנפלא של הענק. אייר פול סאמרפילד, מתוך "הענק האנוכי" מאת אוסקר ויילד

.

גם אצל ויילד יש שליט יחיד וגן נפלא שבו משחקים ילדים, וגם אצלו יש קשר עמוק מסתורי בין הגן לילדים. כשהם מגורשים ממנו העצים מתקרחים והציפורים חדלות לשיר.

.

מימין, פול סאמרפילד מאייר את גירוש הילדים בסיפורו של אוסקר ויילד. משמאל רוני פחימה מאיירת את הצו נגד צחוק בסיפורו של זכריא תאמר. בשני המקרים יש קרן אדומה קטלנית וציפורים פורחות. כמו דמיון משפחתי שצץ פתאום. לחצו להגדלה

.

ויילד אמנם מחזיר את הענק בתשובה בסיום הדתי הדומע, וכמוהו גם דויד גרוסמן שעושה מחווה משלו לענק האנוכי ב"מישהו לרוץ איתו": לתפקיד הענק הוא מלהק את הנזירה תיאודורה שאוסרת על הילדים להיכנס אל גן עצי הפרי שלה, עד שתמר גיבורת הסיפור נעמדת עם רמקול מעבר לגדר ומספרת לה את "הענק האנוכי" והופכת את לבה. (ובכלל, אם לכל אדם יש אגדה מכוננת, נתערב ששל גרוסמן היא "הענק האנוכי"?).

אבל אנחנו ב"ילדים צוחקים" עכשיו, טקסט פתוח, רזה כמו קולב שאפשר לתלות עליו שלל פרשנויות.

באחרית דבר שכתבה לספר מציעה שהם סמיט לקרוא אותו כמשל על החוכמה הנסתרת של הילדות או כסיפור פוליטי על החיים תחת משטר טוטליטרי. את האיסור לצחוק היא רואה ככלי דיכוי ופגיעה בחופש הדיבור. (ברכט היה מהנהן ומרחיב את היריעה; הוא תמיד ראה את הזיקה בין צחוק לחשיבה ביקורתית: "אין נקודת מוצא מוצלחת יותר למחשבה מאשר הצחוק. ליתר דיוק, עוויתות של הסרעפת מציעות לרוב אפשרויות למחשבה יותר מעוויתות של הנפש.") סמיט גם תוהה לבסוף אם אכזריותו של המלך לא נולדה מן העלבון מצחוקם של הילדים.

המלך שלא צחק. כשמישהו דחוי הוא תמיד חושב שצוחקים עליו. יש משהו נוגע ללב בבידודו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

*

עד כאן שהם סמיט, אבל מה אומרים האיורים?

ובכן: האיור של רוני פחימה הוא קונטרפונקטי (קונטרפונקט במוסיקה: צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם). על פניו הולכת לה המאיירת בדרכי הטקסט; לא תתפסו אותה באיור לא מתאים, ובו בזמן ומתחת לאפו היא מפלסת לה דרך משלה, חדשה ומבחינה מסוימת הפוכה.

האיורים של "הילדים צוחקים" הם פלא פלאים: גם הולכים בתלם וגם פורעים אותו, גם מחושבים ופורמליסטיים וגם מלאי חן וחום של ציורי ילדים, גם רדיקליים וגם נוחים, כמו שרצה אנרי מאטיס: "ציור חייב להיות כמו כורסה נוחה," הוא אמר, אפשרות של מנוחה, שכחה מדאגות היומיום והנאה מיופיו של העולם. ובין לבין הם גם מפרשים את הטקסט באופן מורכב ומקורי.

איך הם עושים את כל זה? נתחיל מהתחלה:

הטקסט של זכריא תאמר הוא סוג של תקבולת נרדפת. כלומר אם נחלק את "הילדים צוחקים" לשניים נגלה שהחלק השני הוא חזרה עד כדי שיכפול של החלק הראשון:

חלק 1 – המלך לא צחק. הילדים צחקו כי השמיים כחולים, העצים ירוקים והציפורים עפות.

חלק 2 – המלך וכל האנשים לא צחקו. הילדים הקטנים צחקו כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

מבחינת המבנה העלילתי מדובר בסיפור תקוע (ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כתיאור) שמסתיים לפתע פתאום מבלי שהתקדם לשומקום.

אבל רוני פחימה לא מחוייבת למשחק המראות. מה היא עושה? רגע, אנחנו כבר מגיעים.

לעת עתה אנחנו בפתיחה. בכפולה הראשונה מצויר המלך שלא צחק. בכפולה השנייה הוא יוצא לטיול שבו הוא רואה את הילדים מתרוצצים בין העצים, משחקים וצוחקים.

.

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה מציירת ילדי טבע, כמתבקש מן השמיים, העצים והציפורים. למלך לעומת זאת, אין ארמון או מבצר, רק מפעל עם ארובות מעשנות. סביבת המגורים שלו היא ספק ישימון געשי (כמו הלבה של כעסו) ספק טבע מנוצל שנסחטה ממנו כל טיפת שמיים, עצים או ציפורים.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי. ואצל המלך זה הפוך, הוא זה שיצר את השממה שמקיפה ומשקפת אותו; הספר עוד לא התחיל ופחימה כבר זורעת פרשנות אקולוגית-פסיכולוגית.

.

המפעל של המלך הזכיר לי את מפעל הסריכים של דוקטור סוס. זה כל מה שנותר בעולם של "הלורקס" אחרי שהתעשייה סיימה לנצל ולזהם אותו, כל העצים נכרתו וכל בעלי החיים ברחו. משמאל, רוני פחימה, המפעל של המלך (פרט). מימין דוקטור סוס, הארובות המעשנות של מפעל הסריכים.

.

ואז, מן התשובות של הילדים, פחימה מתחילה לבנות את עולמם כמו שבונים בקוביות:

כשהילד הראשון אומר שהוא צוחק כי השמיים כחולים היא מציירת רק שמיים. זה הבסיס המופשט והיפהפה.

כשהילד השני אומר שהוא צוחק כי העצים ירוקים, היא מניחה עצים על שכבת השמיים (וגם פרחים ובעלי חיים שהיא מוסיפה. כמו ילדה שרוצה לקחת חלק בסיפור או לתקן שכחה חשובה).

ועל השכבה הזאת היא מניחה את שכבת הציפורים. והרי לכם עולם קטן שנברא משלוש תשובות (ועוד אחת שהוגנבה על ידי נוסעת סמויה).

כדי שאפשר יהיה לראות את שלבי הבנייה הבאתי שלושה עמודים בודדים (חצאי כפולות) זה בצד זה:

"כי השמיים כחולים, כי העצים ירוקים, כי הציפורים עפות" איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

בכפולה שבה המלך מתבונן בעולם ומנסה להבין מה מצחיק בו כל היצורים עוקבים אחריו במתיחות, אבל כשהוא מגיע למסקנה שהוא מושא הצחוק, העולם מתפוצץ באדום של זעמו במין X של מחיקה, בעלי החיים נמלטים והעצים נמסים ונובלים כמו פרחים ביום שרב.

.

כעסו של המלך. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואז הוא אוסר על הצחוק (הצו הוא קרן המוות האדומה מתחילת הפוסט) והאנשים מפסיקים לצחוק. איך מציירת את זה פחימה?

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

לא, זאת לא טעות אלא תעוזה להשאיר דף ריק באמצע ספר (מזכיר את מפת האוקיינוס של הנרי הולידיי מ"ציד הסנרק" של לואיס קרול) וזה גם מגובה במשמעות כפי שנגלה עוד מעט.

ובינתיים מעיד הטקסט שהילדים הקטנים המשיכו לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות. וגם רוני פחימה חוזרת ומרכיבה את עולם שלוש התשובות. אבל בניגוד לטקסט שפחות או יותר חוזר על עצמו, היא עושה משהו שונה הפעם. מצאו את ההבדלים:

.

"כי העצים ירוקים, השמיים כחולים, הציפורים עפות" (סיבוב שני) איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה לא מתייחסת לטקסט כאל הנחיה מלמעלה אלא כהצעה למשחק. היא משתעשעת בעולם בזמן שהיא מרכיבה אותו, מכליאה ילדים ועצים, ילדים ועננים, ילדים ובעלי חיים (תראו את הילד צפרדע שמנסה ללכוד זבוב בלשונו), ותוך כדי כך גם מבהירה מה מצחיק בשמיים, בעצים, בציפורים, ומפוגגות מין חשש עמום שאולי גם עלינו צוחקים.

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות לפוסט: באגדות ובמיתוסים (מ"אסופיבז" של האחים גרים ועד "המטמורפוזות" של אובידיוס) קורה לא פעם שנרדפים מתגלגלים ביצורים אחרים כדי לשרוד, כפי שציינה אחת המגיבות. ועל ראשם של הילדים הצוחקים אמנם מרחפת סכנה, ואם הם לא מתגלגלים ביצורים אחרים הם לפחות מתחפשים. ורוני פחימה לא רק משחקת (גם, גם) היא מחביאה אותם מפני המלך, היא עוזרת להם להסתוות; העצב והסכנה מוסיפים עומק רגשי למשחק.

וכך או אחרת, מן המשחק צומחים מיתוסים ומטמורפוזות, נולדת אמנות. וזו גם הסיבה בדיעבד, לדף הריק. ביחד עם הצחוקים נעלמו גם המילים והציורים.

.

לחצו להגדלה וצחקו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואם נחזור לקונטרפונקט שהבטחתי בהתחלה – הסיפור של פחימה לא תקוע, הוא מצטבר ומתפתח ליצירה.

ובסוגריים, כי קשה להתאפק – בזמן שאני מתבוננת באיור, בילדים שהם עננים, הם חיות וציפורים, הם עצים… מתדקלם לו בראשי שירו של פנחס שדה, "ריקוד":

בלחש בלחש נפתחת השושנה.
הנחל הירוק זורם בין פרחים של גפרית ותפוחים של בדולח.

מה קול הזמר העמוק, העגום?
הוא מחליק כצל ציפור גדולה על המים.

מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב.
המלאכים הם פרחים, הם נערות, הם מים.

ישו אהובי, בן בין פרחי הגפרית ותפוחי הבדולח,
נשק נשיקת פיך את מרים המגדלית.

איך אמר פרידריך שילר (וציטטה נילי מירסקי באחרית דבר שלה לפליקס קרול הנפלא) "רציניים הם החיים, עליזה היא האמנות."

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

תום זיידמן פרויד – איורי נפש, תמצית האמנות

איור אחד נפלא – רוני פחימה

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה איכפת לקרמוניני? 

על הצייר והציפור, מקס פלטהיס  

בין הדף לנפש (על ספר שפיצר)

Read Full Post »

כל סיפורי אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה וכן הלאה, נחשבים באופן רשמי ל"מעשיוֹֹת", מילה ש"מעשיוּתה" כמו מנקזת כל שירה וקסם מן הסיפור. תמיד העדפתי את "אגדה" על אפו ועל חמתו של הדיוק המדעי. ועכשיו נקרתה לי סוף סוף הזדמנות חוקית להשתמש בה, כי "אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא, למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה ביניאשוילי עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה.

הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים. מאז שיצא אני מתכוונת לכתוב עליו ומתעכבת בגלל העומס, ובינתיים הוא הוא חלחל לתוך הנפש ונפתח והתרחב בתוכה כך שאין סיכוי שפוסט יחיד יכיל אותו. זה הראשון.

שער הסיפור "עץ ארז" מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הסיפור הראשון נקרא "עץ ארז" וכך הוא נפתח:

אֶלִיאַס היה בירושלים כאשר ישו נצלב. ​הוא קנה את הגלימה של ישו מחייל רומאי בגבעת הגולגולתא והביאהּ ​הביתה. ​בכניסה למצחֶתה חיכתה אחותו סִידוֹנְיַה. היא בירכה אותו לשלום ולקחה ממנו את הגלימה הקדושה. בעת שחיבקה אותה אחזה בה התרגשות רבה והיא נפחה את נשמתה. במשך שבעה ימים ניסו לשחרר את הגלימה מידיה אך לא הצליחו. היא נקברה יחד איתה. על קברה של סידוניה צמח ארז.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הפסקת ציור: שימו לב לעושר של הכיוונים – כפות הרגליים פונות לקורא, הסוסה דוהרת שמאלה, והעצים צומחים אל על. הזמן לעומת זאת, מסודר בשלוש שורות: מתחת ישו המת ומעליו הסוסה החוזרת הביתה ומעליה העץ הצומח מן הקבר. אבל בסכמה של המרחב כפי שהוא מחולק בציורי ילדים – האדמה שעליה צומחים העצים מרחפת מעל לסוסה הדוהרת כמו חשרת עננים. דורון ליבנה רשם פעם על קירות בצלאל צירופי לשון שעוסקים בנוף, ורק שיבש אותם קצת וערבב עליונים בתחתונים; צירופים שקשורים לעננים למשל, הועברו לאדמה: "אדמת הנוצות", "אדמת הכבשים", הוא כתב בתחתית הקירות והפך אותם למעין דפים. אני זוכרת איך תנועת העין הקוראת התהפכה כל הזמן בניסיון להתאים את המילים למרחב. הדף של ביניאשוילי הזכיר לי את העבודה הפואטית-מושגית ההיא.

רגליו של ישו כמובן, הם ציטוט ומחווה לציורו של אנדראה מנטניה.

אנדראה מנטניה 1506

והסיפור נמשך:

במאה הרביעית החליטה הקדושה נינו להקים מקדש על שבעה עמודי יסוד מעץ הארז. מהעמוד השביעי זרם נוזל מרפא מחלות. אנשים היו באים למקדש להתפלל ולהבריא.

מאז נהרס המקדש ונבנה מחדש מספר פעמים, בגלל רעידות אדמה ומלחמות.

במאה האחת עשרה החליט המלך גֵאוֹרְג הראשון לבנות במקום כנסיה, לא כי הוא היה אדוק בדתו אלא כדי לספק את רצון אשתו מרים המלכה.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

שני פריימים מתוך סרטו של הבמאי הארמני-גיאורגי סרגיי פרג'נוב, "צבע הרימונים" (1968)

.

המלך היה טרוד באותו הזמן בשורה של בעיות, בעיקר מצד מורדים פגאנים משבטי ההרים.

פעם יצא המלך לציד עם חבריו, לבוש כמו אדם עני. הם צדו, שתו, ורדפו אחרי נשים. לקראת הדמדומים, ראה גאורג שד רץ לעברו. הוא נבהל, אך למחרת חזר שוב לחפש את השד. הסתבר שזה היה למעשה איש צעיר, ציד קל תנועה ורב אומן ידוע בסביבתו. גאורג היה מהופנט. הוא הזמין את הצעיר לבנות את הכנסיה. הבניה ארכה כעשור, וכל אותו הזמן דמותו של הצעיר כשד מתרוצץ לא נתנה לגאורג מנוח. כשהבניה הסתיימה, הורה המלך לכרות את זרועו הימנית של הצעיר, כדי שלא יוכל להקים מבנה יפה יותר מזה. [סוף]

ככה זה בסיפורים היסטוריים, ועוד כאלה שמתפרשים על פני מאות בשנים; הם מצפצפים על אחדות העלילה ופשוט משייטים להם כה וכה עד שהם מגיעים לסופם. ובכל זאת, במבט על, מסתמנת איזו תבנית שאפשר לקרוא לה "גלגוליו של מעיל" (סליחה, קדיה) או "גלגולה של גלימה", כלומר:

הגלימה שנקנתה, חובקה עד מוות ונקברה, התגלגלה בעץ ארז שצמח מקברה, והעץ התגלגל במקדש שבעת העמודים (כמספר הימים שבהם ניסו לשחרר את הגלימה מחיבוקה של סידוניה) שאחד מהם מרפא. המקדש נבנה ונהרס שוב שוב עד שהתגלגל בכנסייה; ואפשר גם לטעון – בכפוף למידת הדתיות או העדרה – שהכנסייה התגלגלה ביד כרותה. וכך או אחרת, הושלם פה מעגל משונה שתחילתו וסופו בקורבן חף מפשע: מישוע הצלוב לאמן שהוטל בו מום, לא עד מוות אמנם. לא מיד.

ונתחיל דווקא מן הסוף, מן היד הכרותה.

.

תבליט היד הכרותה על קיר הכנסייה.

.

אני יכולה רק לדמיין את הרושם שהותיר הסיום על ילדה (ועוד ציירת) שמקשיבה לסיפור וגם רואה את היד המסותתת על קיר הכנסייה. אותי אישית היד הכרותה לוקחת לנערה של האחים גרים, זו שאביה כרת את ידיה, סוג של אוטוביוגרפיה בשבילי. כי הכול אישי, כולל המפגש שלי עם הספר, אבל ייתכן שלא רק אני גלשתי מהאמן לאישה דרך הפטריארכיה, כי כשאני מתבוננת בכפולה שבה המלך וחבריו הצדים, שותים ורודפים אחרי נשים, אני שמה לב כמו בחלום, שזרועה של האישה האמצעית חתוכה (על ידי קו האמצע של הספר), ויש לה מין המשך צורב בדף שממול: יד גברית שעירה שמשתכרת עם חבר.

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

מקרי? אני לא משוכנעת. ביניאשוילי ציירה לכל דף אינספור גרסאות בכוונה להפנים את הציורים כמו שהפנימה את הסיפורים עד שהפכו לחלק ממנה. הגרסה הסופית היא תוצאה של סינון ובחירה, וכמו שאמרה נורית זרחי וכבר נלאיתי מצטט, "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ומעבר לכל הטיעונים, זה פשוט נמצא שם בתת של המודע של הציור.

כששאלתי את ביניאשוילי מי האישה המצוירת בשער הסיפור (שלא נראתה לי כמו אף אחת מן הנשים המופיעות בו, לא כמו סידוניה ולא כמו נינו הקדושה ואפילו לא כמו מרים) היא ענתה שזאת לא דמות מסוימת, זה פתיח של אווירה ורמיזה לדרמה. ואני מוסיפה שהאישה רבת הכיוונים (המבט נישא לכיוון אחד, השדיים פונים לאחר וכף היד פונה לכיוון שלישי וכן הלאה) היא הנוף שעליו צומח הארז הפלאי המרפא, ולחילופין אפשר לראות בארז כותפת חילופית לכותפות הגנרלים.

.

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 לחצו להגדלה

כותפות – מימין, פרנץ קרוגר, דיוקן הצאר ניקולאי הראשון 1852, משמאל, נינו ביניאשוילי, שער הסיפור "עץ ארז"

.

אבל אני עדיין בכפולה שלמעלה, בשתי הנשים שנמצאות מתחת לנערה ללא הידיים – הכפופה שאוספת את שערה והרחוקה יותר שמתרוצצת כמו תרנגולת ערופה, כך זה נראה לפחות, כאילו היא אוחזת את שערה המקורקף בידה. הנשים האלה החזירו אותי ל"כחול זקן" (רוצח הנשים וגיבורם של כמה מסיפורי האחים גרים. כתבתי עליו כאן וגם כאן). בגרסה של פינה באוש יש סצנה שבה הנשים המתות מתגודדות סביב הבעל ומצליפות בו בשערותיהן. ראו דקה 40:00 בערך כולל התהלוכה שאחרי.

.

ובחזרה לסידוניה שמתה באהבתה לישוע ו/או ברגישותה הטלפתית לסבלו (במקום אחר קראתי שהיא נתקפה בכאביו, הרבה לפני פרנציסקוס הקדוש, מה שהופך אותה לפחות למבשרת הסטיגמטה. נינו ביניאשוילי על כל פנים, הסתפקה בדבקות).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

"יש לי חיבור לדיו," אמרה ביניאשוילי בראיון ליובל סער, "קשה לשלוט בו." זה סוג של הרפתקנות ציורית שפורעת את הציור ששונן והופנם. (זה כל כך מזכיר את מה שעושה נעמי יואלי בהצגה אקס חמותי החורגת, את המקום שהיא משאירה ללא צפוי וללא נודע, לפיסות חיים אמיתיות שלא נכללו בחזרות).

ויש בכתמי הדיו של סידוניה הגוועת גם ממד אקספרסיוניסטי מדמם כמו ברישומים של אביבה אורי.

.

אביבה אורי, רקוויאם לציפור 1976

.

אבל סידוניה לא רק גוועת פה, היא חורגת מן השורה (שמקבילה ומתחרזת עם השורות שביניאשוילי ציירה למילים) וגם שוקעת או טובעת בשורה, וממזגת לרגע, כמו הדיו, בין עולם הכתב לעולם הציור.

כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.

כתב חזי לסקלי. דוד גרוסמן עשה מזה צימעס בספר הדקדוק הפנימי. וגם נינו ביניאשוילי בדרכה.

בציור למטה – עמודי הארז כקווים מאונכים שמדברים עם הקווים המאוזנים של השורות. (במהלך הכתיבה קראתי שהעמוד השביעי של המקדש, זה שהטיף נוזל מרפא, סירב להינעץ בקרקע, הוא התרומם שוב ושוב לאוויר עד שנינו הקדושה שכנעה אותו לרדת לאדמה… ותהיתי למה ביניאשוילי ויתרה על הפרט המיתי והקומפוזיציוני הזה).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

.

"על שפת הים השחור" הוא בין השאר כרוניקה של הניסיון של ביניאשוילי להתחקות אחרי השורש המשותף לכתוב ולמצויר ואולי להמציא אותו מחדש. וכך או אחרת, האישה השוקעת בַּשוּרה שוב החזירה אותי לבמה, ל"זה ייגמר בבכי", המחול שיצר מור שני למוזיאון תל אביב, ובו צפו ראשי הרקדנים על מעקי המעלות, ספק קטועים ומשופדים, ספק שוחים או טובעים, ספק תווים על שורות עקומות.

.

מתוך "זה ייגמר בבכי" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל במוזיאון תל אביב, צילם יאיר מיוחס

.

ומעניין שגם מור שני ניסה להתמודד עם ההיסטוריה, דרך כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, עד שהגיע לבסוף לזמן האישי והזוגי. (מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין פיותיהם של זוג רקדנים? התשובה פה).

.

למעלה, "זה ייגמר בבכי" גלגול של "ריקוד פשוט" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל, צילם יאיר מיוחס. למטה, מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי

.

ואני עדיין בכתמי הדיו:

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

המפגש עם "השד" מלא באפלה ובחרדת סירוס או אולי בפנטזיה על סירוס; כריתת היד מקננת כבר במפגש הראשון בין המלך לאמן. הכתמים האלה הם מעין כתמי רורשאך בדיעבד, שמאפשרים לתכנים לא מודעים לחלחל לציור. שלא לדבר על הברבור המיתי המקונן על מותו בשירה רבת יופי. הוא מרחף לו בסצנת הצייד ומבשר את האובדן. (עוד ברבורי נפש)

ובחזרה ליד: ביניאשוילי הוסיפה לסיפור צבוע שטורף את היד (שנדמית לרגע באופן מתעתע ככפו שלו). ושוב מתגלה אותו עושר של כיוונים, אותה תנועה פנימית שטוענת את האיורים בחיוּת כמוסה – הציפורים פונות לצפון מזרח ולמערב, הצבוע פונה לדרום מזרח, בעוד שזנבו המשתלשל מוביל לדף הבא, כף היד פונה דרומה לאדמה, כמו הכתם הנושר; שאלתי את נינו – זו הציפור שמלשלשת או העץ שבוכה על היד? והיא צחקה ואמרה שזה כתם. (ונזכרתי שוב, בנורית זרחי: "מה זה? זה כתם. על הראש? מה פתאום כתם? זה כבש. מה פתאום כבש? זה לא כבש, זה כתר. זה הכתר של המלכה…" מתוך "כתם כתר קטשופ-אהבה").

הכפולה האחרונה של הסיפור. לחצו להגדלה

Read Full Post »

יש כלל ברזל בתיאטרון: לא מתחילים הצגה בהתנצלות. ויסלחו לי ידידי וקרובי אם אחרוג ממנו הפעם, וטעמי עִמי (כמו שכתב בשעתו סנט אקזופרי): "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי כבר ספג פה ושם תלונות מסוג "זה לא לילדים" ועוד מעט אספק עוד תחמושת למתלוננים, ואיש לא יקשיב אם אצעק שזה כן לילדים, או לפחות "גם" – כי ברור שגם גדולים, ובעיקר גדולות ייהנו מן מסיפור האהבה הפיוטי והמצחיק המתרקם בין ארנבים עם שמות של ירקות.

ובמחשבה נוספת זאת לא בדיוק התנצלות, יותר הקדמה ברוח אריך קסטנר שטען שספרים בלי הקדמות הם כמו בתים בלי גינות קדמיות; כי מאיזו בחינה "זה לא לילדים"? (בהנחה שיש בכלל יישות כזאת "ילדים", הרי כל ילד הוא יחיד ומיוחד ויש לו טעם משלו וצרכים משלו, כמו לכל מבוגר). המתלוננים לא פירטו, אבל אני משערת שנרתעו מסיפור אהבה שאינו מתרחש בגן ילדים ארנבוני, אלא בעולם קטן של ארנבים-בוגרים.

אין הרבה ספרי ילדים עם גיבורים מבוגרים (אם לא סופרים את האגדות ואת שירי אמא אווזה, שנוצרו עוד לפני שהגבולות בין ילדות לבגרות נקרשו). אבל ילדים מכל העולם משחקים בבובות-אנשים – מחיילי בדיל ועד ברביות נודעות לשמצה, מגיבורי-העל של לגו או סתם בעלי מקצוע; שוטר, רופא, כבאי, בנאי… וגם בלי בובות הם משחקים באבא ואמא ובשוטרים וגנבים. לפני מספר שנים חלפנו א' ואני על פני צמד זאטוטים מחסידות בעלז, ואחד מהם אמר, "בוא נשחק שאנחנו מהק. ג. ב." וחברו אמר בספקנות ובהסתייגות מסוימת, "גויים?"

אנה הרמן ממפלגת הגם וגם (כמוני) כתבה בין השאר:

נדמה לפעמים שאין זה אלא סיפור שמספרת אמא לילדהּ, שעה שהיא מאכילה אותו בסלט: היא משדלת אותו לאכול ירקות מזינים, ותוך כדי כך מספרת לו על "מר חסה" כשהיא מגישה לו חסה, ועל "רוזי פטרוסיל" כשהיא מוסיפה פטרוזיליה. הילד שומע וגומע ובולע את הסיפור ואת הירקות, והסיפור והירקות והאהבה והארנבים נמסכים בקרבו יחדיו.

ותכנים אוטוביוגרפיים תמיד מסתננים לסיפורים מאולתרים כאלה, וטוב שכך. לא רק בגלל שזה אמיתי ואותנטי; רוב הילדים מתעניינים במבוגרים היקרים ללבם, וחשים בשברון הלב שלהם (ובעוד אלף דברים אחרים שעוברים עליהם ומשפיעים עליהם). מעשיית סלט שכזאת היא הזדמנות לשיתוף מוגן – כי כל מה שעובר דרך ירקות סופח קומיות ופרספקטיבה.

אני משוכנעת שהעולם הקטן שאיירה הילה חבקין בהשראת ביאטריקס פוטר (פיטר ארנבון) יקסום לילדות משני המינים, וכך או אחרת, זה פוסט המשך למיכאל של מרים ילן שטקליס וניסיון לבדוק מה נשתנה באהבות כואבות.

*

"אהבתה של רוזי פטרוסיל" כריכה

.

בשרוולים לחים מטל/ רוזי חוזרת לביתה./ לבה משקלו אבן.

נורית זרחי, "אהבתה של רוזי פטרוסיל"

*

אין זאת כי הטללים יורדים/ גם על נתיבי החלומות./ בבוקר התעוררתי/ ושרוולי ספוגי טל.

קי נו טסוראיוקי (946-884) תרגם אוריאל עקביא

אהבתה של רוזי פטרוסיל (הארנבת, למר חסה הארנב) מאת נורית זרחי והילה חבקין, נפתח בציטוט מ"מיכאל":

בכיתי, בכיתי,
חיכיתי, חיכיתי,
ומי לא בא?

המהדרין ישימו לב שהציטוט משובש. שתי השורות הראשונות החליפו מקומות. מה שיוצר מעין רצף טקסטואלי, מרוץ שליחים שירי שבו נורית זרחי לוקחת את מקל הבכי הגדול ממרים ילן שטקליס, ופותחת את סיפורה של רוזי בהצפה, שיטפון ממשי וגם מטפורי בגינתה. כי הגינה היא הרחבה של האני, כמו בשיר השירים, "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו."

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

למעלה, הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. למטה – לא התאפקתי – צינור גינה (עצום) של קלאס אולדנברג, 1983 (על העבודה הזאת כתבתי פה)

.

ולא רק הצינור שרוזי מתקנת מסתלסל לצורת לב. העולם הקטן שיצרה הילה חבקין זרוע בלבבות מכל הסוגים, עד כדי כך שגם הלוגו של עם עובד בשער הספר נראה פתאום כמו לב מושלך. רק עכשיו שמתי לב לדמעה התלויה בקצהו, ואולי זאת בכלל חתיכה שנשברה?

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים)

.

חלק מן הלבבות גלויים כמו העינית, ואחרים מוטמעים בקומפוזיציה. למשל:

.

קומפוזיציה לבבית. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ומכאן ואילך נפרשים כל נפתולי אהבתה של רוזי: הבלבול, הכמיהה, השוטטות הלילית סביב ביתו של מר חסה, הנסיונות הכושלים לשבות את לבו בבישולים, בהתקשטות, התהיה מה עדיף, להיות חזקה או מהוססת. היא מתחילה איתו בגלוי וזוכה בהתעלמות. היא בוכה ובוכה ("את כיסי הדמעות מרוקנת"). ולאט לאט נגמלת. מתפכחת. כשמר חסה נחשף לבסוף במלוא פוציותי, היא נוהגת בו בנימוס כיאה לארנבת מחונכת: "היא לא תנבל את הפה בקללות וניאוצים … אבל לחשוב מותר מה שרוצים."

וזה מה שחשבה גברת ארנבה:/ באהבה מר חס מצטיין כמו כרוב זקן/ ומייאש כמו תלתן יבש./ כמו גזר שהזקין, כרובית ביום חמסין,/ כמו תות שכבר נמעך/ או קולרבי שנשכח./ איך לא ראיתי את זה בהתחלה?

בתמונה למטה הילה חבקין מממשת את הגידופים המטפוריים. שימו לב כמה פונפוני הזנבות דומים וקרובים לפונפוני נעלי הבית של רוזי. מר חסה הוא עכשיו עפר לרגליה.

.

רוזי ומסדר הגידופים. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

שם הספר הוא מחווה ל"אהבתה של תרזה די מון", צרור סונטות שכתבה לאה גולדברג לגבר צעיר שבו התאהבה, בשמה של צרפתייה אצילה מן המאה השבע עשרה שבדתה מלבה. על פי הביוגרפיה שהמציאה גולדברג, התאהבה תרזה די מון (תרזה דימיון?) בצעיר האיטלקי ששימש מחנך לבניה והקדישה לו עשרות סונטות. אחרי לכתו שרפה אותן ופרשה למנזר.

זרחי לא ממשיכה רק את מרים ילן שטקליס אם כן, אלא מעדכנת גם את לאה גולדברג. והילה חבקין בעקבותיה, עושה מחווה לסונטה ט', המפורסמת מכולן: "מחלוני וגם מחלונך/ אותו הגן נשקף, אותו הנוף,/ ויום תמים מותר לי לאהוב/ את הדברים אשר ליטפה עינך."

.

החלון הפותח והחלון המסיים מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. איירה הילה חבקין.

.

הסביבה שמציירת חבקין משקפת כאמור את רגשותיה ותחושותיה של רוזי. הטיול הלילי שלה רווי באהבה – אפילו השביל מתפתל לצורת לב – וגם באירוטיות עמומה – ראו את העץ (ואת השועל הקטן המחבל בכרמים של שיר השירים).

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ועוד אירוטיות מרומזת: הענף הלופת את המגילה, התות הנגוס לרגליה.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ולא מדובר ביוזמה חתרנית של חבקין. זרחי התחילה, בהומור המתעתע הפיוטי שלה, החביב על ראדר התבניות שלי: כשרוזי מהרהרת, "המאורה של משפחת משפך פתוחה. מישהו שכח לסגור?" אני שומעת: "החנות של מר משפך פתוחה, מישהו שכח לסגור?"

סוג כזה של דו משמעות מצחיק ופיוטי הוא הלחם והחמאה של שירי אמא אווזה. כיוון שחמקו פנימה לפני שהגבולות נסגרו, ילדים עדיין נהנים מהם.

וכשרוזי חושבת מחשבות בוטות גם חבקין מסתנכרנת: עוגת הגזר שהיא מגישה למר חסה היא קרנבלית, על גבול לורנה בוביט, למי שזוכר.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (איור מלא ותקריב).

.

והעוגה הזאת היא ההפך הגמור מציור הכריכה שבו רוזי הקשורה מציצה בין שאר ירקות, כמו אותו "תפוח זהב שאהב את אוכלהו" שעליו כתבה דליה רביקוביץ.

למטה מימין, פרט מתוך כריכת הספר. משמאל פרט מתוך הפורזץ. עכשיו תסתכלו רק על הסרט הקושר את הירקות ועל העלים היבשים של התות, ותגידו לי בעצמכם מה מצויר בכל אחד (מעבר ללבבות הפרומים).

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (פרטים)

.

ובסוגריים אני רוצה להוסיף שהילה חבקין מנצלת כל חוט ושרוך שהיא מוצאת לרישום במרחב – מן הצינור והלוגו של עם עובד, ועד הסרט הקושר את הירקות, עלי התות או רצועת התיק של רוזי בתמונה למטה – כשמר חסה מתקרב היא מתפסלת לצורת אינסוף (אהבה) וכשהוא מתרחק היא מוטלת כמו לב שנפל על השביל בין עלי השלכת.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים, לפני ואחרי).

.

זה סוג של גרפיטי חתרני, שגובל בפסלי חוטי הברזל של אלכסנדר קלדר.

.

אלכסנדר קלדר

.

ובחזרה לנורית זרחי – שורה של אהבות כואבות ניצבת באופק הספרון הזה: מרים, לאה (תרזה), דליה – ונורית מטלטלת את הסירה. מהרגע הראשון היא מטלטלת אותה; לא עוד "מיכאל" הנשגב והנסתר או תחפושת רומנטית של מחנך איטלקי, מאהב לטיני בלתי מושג, לא עוד טורף אנונימי של תפוח זהב, אלא מר חסה – שם לא רומנטי בתכלית, שזרחי עוד מקצרת פה ושם בפמיליאריות, למר חס (והמשלים ישלים, למר חס וחלילה). הכאב לא פחות בהכרח אבל הפרספקטיבה היא לגמרי אחרת. הצחוק (והכעס) משחררים. ובאשר לאירוניה – כבר סיפרתי איך גיליתי שהיא ידידתי הטובה. גם לילדים אחרים מגיע הפלא הזה.

*

עוד נורית זרחי בעיר האושר

על טינקרטנק – נורית זרחי ודוד פולונסקי (וגם רשימת השמות)

על הנמר שמתחת למיטה (איור אחד נפלא) – נורית זרחי ולנה גוברמן

על אמבטים – נורית זרחי ורותו מודן

במה נפגשים אדונים? (נורית זרחי בדיעבד)

לשאלת הפיות היהודיות (נורית זרחי בתפקיד קטן ואורח, אבל זה כמו בקרדיטים של סרטים אמריקאיים, כשכותבים את השחקן החשוב של התפקיד הקטן בסוף – AND נורית זרחי)

*

ויכוח קודם עם אנשי ה"לא לילדים" (המתכוונים לגונן, אני יודעת)

*

שנה מלאה אהבה וצחוק ויופי ואירוניה לכולכם.

*

Read Full Post »

עוד מסע בעקבות האיורים של נועה שניר ל"סיפור פשוט" של עגנון, מדיוקנאות אלגוריים מן המאה ה16 ועד מיצגי גוף עכשוויים.

לפעמים הקודמות: איור אחד נפלא, ואישה בסוגריים.

לטובת מי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הנה שוב התקציר.

"סיפור פשוט" הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת עשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.

  1. "לבי דולק תחת שכמי"

בתמונה למטה – בלומה של נועה שניר. לא ברור אם היא עונדת תליון ועליו עששית דולקת (כווייה מובטחת) או שזה מעין איור-רנטגן שמראה את לבה המאיר את חשכת גופה או חולצתה.

.

בלומה נאכט, מתוך "סיפור פשוט" של ענגון. איירה, נועה שניר

.

כמו שכתבה אלזה לסקר שילר (ותרגם יהודה עמיחי):

דולק הנר על פני שולחני
כל הלילה בשביל אמי –
בשביל אמי…

לבי דולק תחת שכמי
כל הלילה
בשביל אמי…

ורק בסוגריים – לא ברור בשביל מי דולק לבה של בלומה, אבל ענייני אמהות יש לא מעט בסביבה, החל מאמה שלה שהיתה כלתו המקורית של אביו של הירשל, מה שהופך אותם לסוג של תאומים, אחים מקבילים אם יש דבר כזה, ועד אמה של מעסיקתה החדשה. אחרי אירוסיו של הירשל עוברת בלומה לביתה של גיבורת הסיפור "בדמי ימיה" שהתחתנה עם האהוב של אמה.

בדיוקן המינימליסטי של נועה שניר יש עוד "מנורה" מוזרה – אני מתכוונת לעין הפקוחה של בלומה, שריסיה נפרשים כקרני אור בציור ילדים (וגם עגנון אגב מתאר את "קרן הזהב שמפציעה ועולה מבין ריסי עיניה של בלומה"), בעוד שלֵב העין – אם מותר להתבטא כך, כלומר לא רק האישון, הקשתית כולה – שחורה וחשוכה כמו שם המשפחה של בלומה – נאכט=לילה. מה שמחזיר אותנו לעששית-הלב: החלק המאיר שלה מחוק, או אולי חסום ("בלום" כמו "בלומה") על ידי איקס כחול. האיקס הזה הוא חלק מן האנטומיה הסטנדרטית של עששיות, אבל בהקשר הנוכחי אי אפשר שלא ייטען בסמליות.

.

שני X –מתוך האיורים של נועה שניר ל"סיפור פשוט" של עגנון. מימין, תקריב של הידיים המצולבות על חזהו של הירשל הישן בארון מתים.

*

  1. לב שקנאי

וכך או אחרת, לב-תליון-העששית הוביל אותי לדיוקנאות האלגוריים של המלכה אליזבת הראשונה (1603-1533). הדיוקנאות האלה ראויים לפוסט משלהם (שכמעט נכתב אמנם, בעקבות שמלת ירושלים השלמה של מירי רגב) ואולי עוד אכתוב אותו בפעם אחרת, ולעת עתה, בזכות התליון והנר, נזכרתי ב"דיוקן השקנאי".

.

המלכה אליזבת הראשונה, דיוקן השקנאי, סביבות 1574

.

הוא נקרא "דיוקן השקנאי" על שם תליון השקנאי שהמלכה עונדת על חזה. והנה התקריב:

.

המלכה אליזבת הראשונה, דיוקן השקנאי (פרט), סביבות 1574

.

על פי האמונה העממית, מקריבה אמא שקנאי את עצמה בעיתות רעב, ומנקרת את בשר חזהּ כדי להאכיל את גוזליה (ולפיכך מסמל השקנאי גם את ישוע שהקריב את עצמו למען האנושות, וממשיך להזין את מאמיניו בבשרו ובדמו דרך טקס המיסה).

ובחזרה לאליזבת הראשונה – תליון השקנאי מסמל את אהבתה האימהית לנתיניה.

*

  1. לב חלה, לב מבוך

באיור הבא, פורשת נועה שניר את בלומה על השולחן. וגם כאן כמו במקרה העששית, לא ברור אם בלומה היא רק המצע שעליו נערכת הסעודה, או שהתקרובת היא בעצם קרביים, כלומר – גלגול של אבריה הפנימיים.

זה נכון במיוחד לגבי החלה. כי לחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת ולב אינו עוד איבר. החלה קרובה דיה ללב, שלא לדבר על החושניות שבה אפשר לקרוע ממנה נתח. קורע לב, פשוטו כמשמעו.

.

מתוך "סיפור פשוט" של ענגון. איירה, נועה שניר. לחצו להגדלה

.

האיור הזה כל כך הזכיר לי את התמונה היפהפייה שצילם מנחם כהנא בטקס פידיון הבן; הידיים השלוחות אל החלות, אל התינוק, אל האישה. המלחייה המונחת קרוב כל כך לתינוק והקנקן ליד ראש האישה.

.

למעלה, מנחם כהנא, למטה, נועה שניר (פרט).

.

ובו בזמן, אי אפשר לא לחשוב (אני לא יכולה) על דבריו של ישו בסעודה האחרונה: "וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנָּה כֻּלָּם׃ וַיֹּאמֶר לָהֶם זֶה דָמִי דַּם־הַבְּרִית הָחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים׃" (הבשורה על פי מתי). ועל אמני גוף, ממישל ז'וריניאק שבישל פודינג מדמו ב1969 והגיש אותו לקהל במחווה ישירה למיסה הנוצרית, ועד נטלי דביר הישראלית. ב"סלמון" (2000) עבודה ש"נחרטה בחודי מחטים בזוויות העין" של כל מי שראה אותה, היא "שכבה על שולחן קוקטייל, עירומה ומצופה ברצועות סלמון מעושן. הסלמון, המזכיר עור וורוד מדי שצומח על פצע, כיסה גם את עיניה ופיה ויצר אישה-קורבן, מגלידה, מושתקת, מעוּורת…" (מתוך מיצגניות וגיבורים). כמו באיור של שניר לא היה ברור אם דביר היא המצע לסלמון או שהוא חלק מגופה.

יש משהו יפהפה בלב החלה שציירה נועה שניר לבלומה. לא רק מן הטעמים שכבר מניתי (אפילו למילה "טעמים" יש טעם אחר פֹּה), ולא רק משום שבלומה היא גם האופה וגם המאפה, אלה משום שחלה, כמו לבה של בלומה, היא מקלעת קשה להתרה.

וזה הוביל אותי לדיוקן האציל מן המאה ה16. על חזה תלבושתו ארוג-מצויר מבוך שעליו הוא גם מצביע כמורה את הדרך ללבו.

.

ברתולומאו ונטו 1510

*

  1. האומנם אין טובעים בחדר האורחים?

אחרי שמר פלפי מ"אורה הכפולה" מבשר לבתו שהוא עומד לשאת אישה חדשה הוא יוצא מן החדר. ופתאום הוא שומע זעקה, אבל "אין טובעים בחדר האורחים," זה מה שהוא אומר לעצמו וממהר לדרכו.

ולמה נזכרתי בזה? כי כחול שערה הגלי של בלומה, שבאיור הנשף נדמה לי כעשן (ולא בכדי, העשן המתמר מן הסיגריה הוא בבואה מושלמת של התסרוקת שמעליו), או כמו מימושו של "האלם הכחול והמכחיל" שבוקע מעיניה. נראה לי יותר ויותר כמו מים, או דמעות.

למטה, השיער הנשפך, השטיח הימי (שלולית מרובעת).

.

פרט מתמונת השולחן, מתוך "סיפור פשוט" של עגנון, איירה נועה שניר.

,

למטה, הירשל מתמלא כמו כלי במים הכחולים האלה שזלגו מבלומה, ספינתו טבועה בתוכם אבל היא גם ממשיכה להפליג במלוא הקיטור.

.

הירשל (טובע מבפנים), מתוך "סיפור פשוט" של עגנון, איירה נועה שניר

מימין אנני ליבוביץ' ג'ון ויוקו, משמאל, הירשל ובלומה מאת נועה שניר. "כמה מבקש הירשל לישב במחיצתה של אישה כששערה סתור ועוטף את פניו והוא אוחזה בידה וקולה מחליק את אוזניו." (מתוך "סיפור פשוט", עגנון)

.

את הרפרנס לצילום האיקוני של אנני ליבוביץ' הבאתי כבר בפעם הראשונה, אבל עכשיו אני רואה את ההבדל הגדול: בעוד ששערה של יוקו אונו נפרש כמו צמרת קטנה של עץ שעליו מטפס ובו נאחז ג'ון הקופיף העירום, הרי שערה של בלומה הוא כמו מפל קטן שזורם לתוך חיקו של הירשל, שכל כולו נראה כמו טבוע שנמשה.

*

  1. ועוד כמה מילים על שמלות נפש ותעמולה

שימו לב לשמלתה החשוכה של בלומה ובעיקר לשוליה המושלגים, שכל מיני מוזרויות מהמחסן של התת מודע פזורות, שקועות או צומחות בתוכן. ולא ברור ממי הן נשרו, מהירשל הלבן כשלג או מבלומה עצמה. (ואחר כך השוו לשולי שמלת ירושלים ההיא, ומצאו את ההבדלים).

וכיוון שלא מתחשק לי לסיים בַּשרה, אסיים בדיוקן נוסף של המלכה אליזבת, "דיוקן הקשת בענן". הוא נקרא כך בזכות הקשת שהיא אוחזת בידה, אבל הוא אהוב עלי דווקא בזכות שמלת העיניים והאוזניים שהיא לובשת. השמלה אמורה לסמל את פרסומה של אליזבת, בכל מקום שמעו עליה ומדברים עליה, אבל יש בה איזו איכות פסיכואנליטית שמכרסמת בתעמולה וסוחבת אותה למקומות נפשיים.

שמלת האוזניים והעיניים (פרט) מתוך "דיוקן הקשת בענן" של אליזבת הראשונה. לחצו להגדלה

*

עוד באותם עניינים:

שמלת הכאב של רבקה הורן

הקולקציה של נלי אגסי

על שלוש אחיות של עגנון

ילדה, חוה, צלובה

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה (פרובוקטיבי) של בלתוס

*

והודעה חשובה: תערוכת המכירה השנתית למען ספריית גן לוינסקי

מעל 200 עבודות אמנות יפיפיות (הרשימה החלקית בהזמנה שלמטה ממשיכה להתעדכן), יימכרו במחיר אחיד של 1,500 ש"ח (התשלום במזומן או בהמחאה בלבד).

שישי-שבת ה- 22-23 לדצמבר, 11:00-17:00 בית בנימיני, העמל 17 קרית המלאכה, תל אביב-יפו

ההכנסות הכספיות משש התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון התוכניות החינוכיות הפועלות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, קבוצות כדורגל לילדים ונוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות ויוצרים/ות מקרב הקהילות השונות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד.

זאת הזדמנות חד פעמית לקנות אמנות מצוינת במחיר מעולה ולתרום למטרה טובה וחשובה.

נשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות. לחצו כאן לאיבנט בפייסבוק.

Read Full Post »

המוסף הספרותי של ידיעות אחרונות הזמין שורה של מומחים לבחור את הספרים המאוירים היפים ביותר בספרות הילדים העברית, ואחר כך שקלל את התוצאות ובחר בשבעת המופלאים. זאת רשימה ראויה ומעניינת, שמאזנת בין המובן מאליו, האיקוני והחתרני. אבל יש בה פגם אחד שהופך אותה לבלתי אפשרית (או שאולי הוא הופך אותי לבלתי אפשרית, אחת משתינו בטוח). איך אני אסביר את זה? דמיינו שאתם סינדרלה, אתם מקבלים שמלה נהדרת לנשף, היפה בשמלות, רק שיש בה חור ענקי ומביך שאי אפשר להסתיר. תלכו לנשף?

גם אני השתתפתי בפרוייקט. אמנם לא בחרתי ספרים, קבלתי רגליים קרות, אבל כתבתי על אחד משבעת המופלאים, "לילה בלי ירח" של שירה גפן ואתגר קרת. ובזמן שכתבתי על האיורים עוצרי הנשימה של דוד פולונסקי הבנתי מחדש ובצלילות גדולה את הסיפור, את מה שיש בו ואת מה שרק כמעט וכמה נפלא היה לו היה מתממש. התכוונתי לכתוב על זה פה אבל זה יידחה לפעם אחרת. אני באבל, כי אף אחד (אף אחד! בדקתי) לא בחר את שמוליקיפוד.

שמוליקיפוד של ט. כרמי ושושנה הימן היה צריך להיות בראש הרשימה כפי שהסברתי פה וגם פה. עכשיו תורכם להסביר איך נהיה החור הזה בשמלה, כי כרגע אני פשוט מרגישה בודדה כמו גדי ואין לי חמורים על הפיג'מה.

לחצו לקריאת הפרויקט כולו

Read Full Post »

התאהבתי בספר הזה לפני שנים בזכות הטקסט המבריק והלירי ואפילו יותר בזכות האיורים שמעלים אותו בחזקה. מעולם לא כתבתי עליו כי חששתי לא אצליח להגיד את יופיו. ופתאום נזכרתי ש"הפחד הוא קוטל הבינה" (אליבא דבנות גשרית מ"חולית", וישנה גם הגרסא היהודית של ר' נחמן) ואיך שלא יהיה אני קופצת למים.

1. אַמְבַּטְיָם (2001), מאת נורית זרחי ורותו מודן, כריכה קדמית. אני לא יודעת אם הספר עדיין נוכח בחנויות, 2001 זה כמעט פרהיסטוריה בחיי מדף, אבל באתר ההוצאה עדיין אפשר לקנות אותו במחיר מציאה.

וראשית התקציר (למי שלא זכה):

"ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." כך, בבת אחת, נפתח הספר. כשהוא חוזר משיטוטיו בת הים עדיין יושבת בכורסא ששטה לה עכשיו באמצע החדר. "חצי ממך דווקא מאד נחמד," הוא מכריז, "אבל אף פעם, אף פעם, לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו." בת הים נעלבת ורוצה לעזוב אבל מר יגידו חושש שיראו אותה. הוא מעדיף שתעזוב בחסות החשיכה ויוצא לשוטט נוסף, ובלילה כשהוא חוזר יש קצר בחשמל, וגרגיר חול (זהו שמה של הגברת) עדיין שם, היא לא הצליחה לארוז בחשיכה. "הכול זורם," היא מסבירה, "אין טעם להעמיד פנים שלא." "אבל המים יטפטפו אל תוך דירות השכנים," הוא דואג. "טוב שזה יגיע גם אליהם," היא אומרת, ומבלה את הלילה בכיור, בשירה על אוניות ואוצרותיהן האבודים. למחרת בבוקר העזיבה שוב נדחית בגלל מחסור בבגד מתאים, ואחרי עוד לילה של שירה היא סוף סוף מסתלקת, ביחד האמבטיה שלו. מר יגידו נושם לרווחה וחוזר לחייו היבשים, אבל הוא כבר התרגל שהכול רטוב. "ומי ישקה לי את הבית?" הוא שואל, "מי יאמן את השולחן והכסאות בשחיה?" וכשמגיע הגשם הוא מחליט שהכול ממילא רטוב ויוצא להחזיר אותה. בסיום ההוליוודי הוא ניצב על חרטום סירה ושר לה עד שהיא עולה ממעמקים (ביחד עם האמבטיה כמובן) וסוף טוב הכול טוב.

*

  1. אישה זרה

אז על מה הסיפור?

2. "ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. 

.

אומרים שזה סיפור חברתי על קבלת הזר והאחר, ובפתח הספר אמנם מכריז מר יגידו שלעולם לא יתחתן עם דג (כינוי מעליב לאישה שיש לה זנב של דג). הוא נמלט מביתו כשהוא רואה אותה.

אצל רותו מודן הוא נמלט מחלון ראווה של חולצות נשים שהסטנדים שלהן מבליטים את "בעיית הרגליים" של בת הים, וגם קורצים דרך שלש הקלשון לפוסידון אל הים.

.

3. מימין, פרט מן האיור הראשון, משמאל, פוסידון אל הים עם שלש הקלשון המזוהה איתו.

,

ולאן הוא נמלט (אבל וחפוי ראש, יש לציין) אם לא אל אוסף של שלילות ואיסורים ושנאת זרים: אל שלט "רכב זר ייגרר" (hint hint) שלימינו פח זבל, לשמאלו דלת נעולה, ומעליו צלון שמסתיר את תכולתו של חלון הראווה (לא תחמוד זרות). דודי השמש שמצטופפים על הגגות עוקבים אחרי כל תנועה שלו, ומה יגידו אם יחבור אל הזרה?

.

4. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט) אוסף של שלילות ואיסורים

.

אבל מר יגידו משתנה במהלך הספר ויוצא להחזיר את המגורשת. הגלים שמהם עולה ונוס שלו בסוף, הם לגמרי עוגת חתונה.  

 

5. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן, הגלים כעוגת חתונה. לחצו להגדלה

.

קבלת האחר זה פירוש סביר (בחוסר טקט מביך, כמעט כתבתי שיש לו רגליים) אבל לא מספק. כי מרכז הכובד של אַמְבַּטְיָם אינו חברתי אלא אישי ורומנטי. לשם השוואה אפשר להתבונן ב"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד. גם שם מתאהב הגיבור בבת הים הזרה. זה נגמר בטרגדיה אבל ויילד מאלץ את החברה להכיר בטעותה. אפילו הכומר חוזר בו. (עוד על הדייג ונשמתו)

.

2. הקול, הזנב והנפש התאומה

וישנו גם הפן הפמיניסטי: אַמְבַּטְיָם הוא התיקון האולטימטיבי לבת הים הקטנה. גרגיר חול אינה נדרשת לוותר על קולה או על זנבה כדי לזכות באהבה. היא שובה את לבו של מר יגידו בשירתה. ואם כבר מדברים על קולה…

"זה מוזר שדג ישיר," מעיר מר יגידו.

ב"גם הדג ישיר" רומן מאת הלדור לכסנס, מצוטט שיר עם איסלנדי שמתנדנד על הקו הדקיק בין נונסנס לפלא:

גם הדג יודע לשיר ממש כמו ציפור
ומזון לו מוצא באדמת המלחה,

וגדי וטלה ופרה וחמור
על גלי ים סוער שטים בשימחה.

(מאנגלית, ג. אריוך)

בהשראת השיר הזה – או בלי שום קשר, אף שקשה לי להאמין – בראה רותו מודן יצור מיתולוגי, חציו דג וחציו ציפור, שמתפקד כחיית הדמון של גרגיר חול.

דמון, על פי טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, הוא בעל חיים המגלם את תמצית הנפש של בעליו.

.

6. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

באיור שמתאר ואולי חושף את הזיקה העמוקה בין גרגיר חול לדג-ציפור, "מפרידה" רותו מודן בין בת הים לזנבה ומחברת אותו לדג-ציפור. במבט שטחי הוא נקלט כזנבו של הדג-ציפור, וזה עובד גם בכיוון ההפוך: זנבו של הדג-ציפור יכול להתקבל גם כקצה זנבה של בת הים. (עוד באותו עניין)

כשגרגיר חול מסתלקת היא מותירה את היצור מאחור ומר יגידו פשוט מאמץ אותו. הוא שתמיד חרד כל כך ממה יגידו, מסתובב איתו ברחוב בסל קניות ושואל שאלות מוזרות כמו "אולי ראיתם בחורה עם זנב של דג?" ("דברים כאלה מחפשים בלילה," עונים לו הדייגים, "כשיוצאים הדגים הגדולים").

.

7. שני פרטים מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. אימוץ הדמון, דמון בסל קניות.

.

בסוף ההוליוודי (הקורץ לטיטניק של ג'יימס קמרון) לובש הדג-ציפור את מעילו של מר יגידו ושר איתו את סרנדת אהבתו. עכשיו הוא גם הדמון של מר יגידו עצמו ורותו מודן מממשת ללא מילים את הביטוי "נפש תאומה".

.

8. מימין, טיטניק (1997), משמאל, אַמְבַּטְיָם (פרט)

.

3. אוהב-לא-אוהב

מר יגידו נמשך לגרגיר חול מן הרגע הראשון. המהירות שבה הוא מצהיר שאף פעם אף פעם הוא לא יתחתן עם דג (מי ביקש ממנו?) חשודה, כמו גם שלל התירוצים בהם הוא דוחה את פינוייה. אבל הטקסט לא מודה בשום דבר, צריך לקרוא בין השורות.

האיורים לעומת זאת, הרבה יותר גלויים ומשוחררים. הם חושפים את ההתאמה הסודית בין הזרים. לשניהם יש למשל תלתל קדמי – וזאת לא סתם תסרוקת אופנתית אצל מר יגידו, אלא תלתל מולד כפי שמעידה תמונת ינקותו.

9. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

קירות ביתו של מר יגידו צבועים בצבע החול. יש לו אקווריום קטן, ודג הבית שלו לא רק חובר ללהקת דגי הפרא של גרגיר חול אלא מנהיג אותה (ראו תמונה 6 למעלה). וגם שאר החפצים שלו מתמסרים למים בנכונות מפליאה. גרגיר חול מצדה מסתלקת עם האמבטיה שלו.

.

4. כמו כלים שלובים

מבחינה לשונית "אַמְבַּטְיָם" היא הֶלְחֵם – מילה חדשה שנוצרת מהלחמת שתי מילים קיימות זו לזו. בת הים עצמה היא הלחם זואולוגי של אישה ודג, ורותו מודן מוסיפה הלחמים משלה לתיאור יחסים ורגשות:

10. כמו כלים שלובים (שני פרטים). מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

למעלה משמאל יש קטע מפיג'מת הכלים השלובים של מר יגידו – וליתר דיוק, כל מיני כלי מעבדה מרובי זרבוביות ומולחמים זה לזה, שמעלים על הדעת כלים שלובים עם כל המטפוריות הרומנטית, בייחוד בהקשר הנוכחי המימי, שלא לדבר על צבעם הוורוד.

מימין מולחם מר יגידו כולו לגרגיר חול; רגליו המחוברות מקומרות מעט, כך שזנבה של גרגיר חול ממשיך אותן באותה מידה שהוא ממשיך את גווה שלה. אפילו שחור מכנסיו מאדים בהזדהות. זרועותיו מתקמרות לאחור במין שיקוף של תנועת השחייה שלה, קצה חולצתו נפתח למשולש שמקביל למשולש המחשוף שלה. הם נראים כמו סוג של קלף זוגי או מימוש של הביטוי התנ"כי "והיו לבשר אחד".

ואפרופו הזדהותם של חפצי מר יגידו עם עולמה של בת הים – כסא הבר הוא כבר בחצי הדרך להפוך למדוזה.

שני לילות של זמרה מבלה גרגיר חול בדירתו של מר יגידו. האיורים הם כרוניקה קצרה של התאהבות:

.

11. לילה ראשון של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

12. לילה שני של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

בלילה הראשון לכוד מר יגידו בין הפטיש לסדן, בין שני השטפונות שמחוללת גרגיר חול; שיטפון הברז ושיטפון השירה. הוא כל כך פוחד מקולה שהוא אוטם את אוזניו בכרית כמו שמלחיו של אודיסאוס אטמו את אוזניהם בשעווה, בעוד שאודיסאוס עצמו נקשר לתורן.

בלילה הבא אין כרישים או שטפונות, זהו לילה מוצף אור. מר יגידו בפיג'מת האהבה הוורדרדה נסחף לעולם שירי הפירטים של גרגיר חול. מיטתו מונחת בתוך מפת השודדים. שושנת הרוחות מונחת על שמיכתו (הוורודה) שריבועיה מתחרזים עם ריבועי המפה.

.

5. שלולית לכל עין

אחרי שגרגיר חול מסתלקת מר יגידו נושם לרווחה. קצת חבל לו על אמבטיה, מעיד הטקסט, אבל הוא מאד שמח שהבית יבש ומזמין את השכנים לביקור. האיור לעומת זאת, מספר סיפור אחר:

13. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. לחצו להגדלה

מר יגידו כל כך שקוע ביגונו שאינו נותן את דעתו על האורחים.

הוא שתמיד חשש כל כך ממה יגידו, לא מגיב כשהדג-ציפור תוקף את השכן.

הוא לא מניד עפעף כששכן אחר שעומד בפתח השירותים שואל בלגלוג לאן נעלמה האמבטיה.

השכנה שמולו מדברת אליו בלהט והוא לא מחזיר לה מבט.

שכנה אחרת לוטשת עיניים קמות בשלוליות שנותרו על הרצפה והוא לא קם לנגב אותן.

ייתכן שהשלוליות הן שרידי ההצפה, אבל האיור ממקם אותן בקו ישר עם תמונת הילד הבוכה: שלולית לכל עין. הילד הזה הוא תזכורת חיה לבכייה של גרגיר חול.

14. מימין, הילד הבוכה שתמונתו נתלתה בשעתו באינספור בתים (גלגול שלה מעטר את כריכת "געגועי לקיסינג'ר"). באמצע, הגרסה של רותו מודן, ומשמאל גרגיר חול הדחויה.

.

בדף שאחרי יושב מר יגידו על רצפת האמבטיה בפיג'מת הכלים השלובים, מלטף את הדג-ציפור ובוהה בתוגה בצדף המזכרת. האיור הזה הוא במידה מסוימת היפוך של האיור הראשון: שם הוא פונה עורף לבת הים וכאן הוא פונה עורף לחלון הפרוץ של הממ"ד, לריקנות ולחושך של עזיבתה. ולפניו, באותם ממדים בערך, נמצאת ארונית התרופות (!) שבראי שלה משתקפת אחת משושני הווילון כהזיית אהבה ורדרדה.

.

15. מאחוריו ולפניו, שני פרטים מקצות אותו איור. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

 

והסוף הרומנטי וההוליוודי הוא לא רק עוגת חתונה וטיטניק (תמונה 5) אלא מחווה לאסתר ויליאמס אלופת שחייה אמריקאית וכוכבת קולנוע משנות החמישים, המזוהה עם מפגני ראווה אקרובטיים ושחייה צורנית. סרטה המצליח ביותר נקרא Million Dollar Mermaid.

.

16. מימין אסתר ויליאמס, Million Dollar Mermaid (1952). משמאל אַמְבַּטְיָם (פרט)

17. משמאל מר יגידו מזנק אל אהובתו. מימין, אסתר ויליאמס. למטה בסרטון אפשר לראות חבורה של גברים מזנקים כך, וגם את ההשראה לכל הוורוד-וורוד הזה.


 .

ועוד כמה מילים על נורית זרחי ורותו מודן

נורית זרחי תמיד משייטת במין אגביות פראית בין גבוה לנמוך, פנטסטי לריאליסטי, פרוזאי לפואטי, בין פעם לעכשיו, כאן לשם, וכן הלאה; מאחורי כל בת ים מיתולוגית שלה אורבת בת ים העיר הישראלית, ובמקרה הנוכחי נוספות גם: האמבטיה, קרובתן הצלילית (ה"בַּטְיָ" של אמבטיה נשמע בדיוק כמו ה"בַּת יָ" של בת ים), סירה ושמה בתיה (ההקשר משנה את האטימולוגיה של השם: זו כבר לא בתיה במובן בת-אל אלא קיצור חיבה של בת-ים), שלא לדבר על האַמְבַּטְיָם ההיברידית שמלחימה ואוצרת את כולן. (עוד בעניין השמות של נורית זרחי ובכלל)

נורית זרחי מפיקה חיים ואנרגיה מן הזיגזג בין העולמות על כל היפוכיו וטלטלותיו. ודומה שנמצאה לה הפעם יריבה (במובן שותפה למשחק) ראויה.

"זה מוזר שדג ישיר," אומר מר יגידו של זרחי, ורותו מודן מגיבה בדג-ציפור הנפש של גרגיר חול, וכמה דפים אחר כך היא כבר תוחבת אותו לסל קניות בלי שום סנטימנטים אבל גם בלי להעליב, כי כשהסל מצויר על רקע שקיעה ורודה במרחק נגיעה מהדייגים המתקנים את רשתותיהם הוא כבר נגוע במטפוריות הרומנטית של הלכודים ברשת האהבה וכולי.

כשמר יגידו שואל עוברים ושבים אם ראו במקרה בחורה עם תלתל כחול, והם עונים ב"לך תדע איזה צבעים יש היום לבחורות," מודן לא תדדה אחרי זרחי בצעירה עם שיער צבעוני, אלא תושיב באיור סבתא עם שיער ורוד של זקנות. הפינג פונג האנרכיסטי של זרחי ומודן עוצר נשימה. ואולי לא במקרה הן חתומות על היצירה ביחד, ללא הפרדת תפקידים.

זאת ועוד: העולם הריאליסטי של מר יגידו מגולם בחפצולוגיה ישראלית פרטנית. ראו למשל מה גיבבה מודן על מדפי הסלון – מכתבי עגנון ועד "תולדות יהוד", k300 נגד ג'וקים וחומר איטום למים… אבל גם ריח ורדים, כמבוא לכל הוורדים והוורודים הבאים, וכרך אחד של הר הקסמים…  

.

18. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

ובצד הפרקטיות של התרסיסים וספרי הבר מצווה ועוד אלף חפצים אחרים ממשחת שיניים זברה ועד הקוטג' במקרר, מתקיים יקום פנטסטי של יצורים מיתולוגיים ושירים שקמים לחיים (תמונות 11ו12). ותוסיפו על זה את עולם הרומנטיקה הקולנועית, ואת עולם הציור כציור; המים למשל, הם לא רק מרחב בסיפור אלא גם מחוות למשיחות המכחול של רוי ליכשטנטיין.

.

19. רוי ליכשטנטיין – מימין, מצייר משיחות מכחול. משמאל, חותמת משיחת מכחול (לא התאפקתי בגלל שלל החותמות והשבלונות של אַמְבַּטְיָם).

.

מודן אורגת את היקומים והסגנונות בתעוזה ובחן שמחזירים אותי לשאלת על מה הספר, ולהסתייגות המסוימת שלי מתיוגו כחברתי וכפמיניסטי. קבלת האחר או הפמיניזם מתקיימים פה באופן טבעי, לא כאג'נדה אלא ככוח חיים. אַמְבַּטְיָם הוא יותר לירי מחינוכי. מר יגידו לא לומד לקח, הוא פשוט מתגעגע לאהובתו. השונות היא לא משהו שצריך לקבל, היא המקור האינסופי לעושר ויצירתיות.

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי." מילות הסיום של אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי," אומרת גרגיר חול בסוף הסיפור. זרחי נותנת ליומיום הישראלי את המילה האחרונה. פקק האמבטיה הוא לא רק הפליק-פלק האחרון מגבוה לנמוך, מרומנטי לפרקטי, אלא גם ראייה שאין כאן בריחה לפנטזיה (כמו בסוף מוכרת הגפרורים הקטנה נניח, כשהפנטזיה מחליפה את המציאות), זה קרה באמת, כמו שאומרים הילדים.

וזה השיר הנהדר של הקולות הצפים שהתנגן בראשי בזמן הכתיבה.

*

נ. ב. התאהבתי באַמְבַּטְיָם ממבט ראשון ולא היו לי מילים לכתוב עליו. רק אחרי שנים מצאתי אותן. השבוע הגיע אלי ספרה החדש של גליה עוז מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו? ומיד התאהבתי בטקסט המלא תנופה, המצחיק והמכמיר לב וגם באיורים הנהדרים של זויה צ'רקסקי-נאדי. עוד אין לי מילים לכתוב עליו, ורק למקרה שזה ייקח שנים, אני כבר אומרת: יצא ספר מלא עושר ואושר.

 

*

עוד ספרים נהדרים בעיר האושר

מר גוזמאי הבדאי – לאה גולדברג וירמי פינקוס

מעיל ושמו שמואל – דרור בורשטיין ואפרת לוי

לשבור את החזיר – אתגר קרת ודוד פולונסקי

מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד? (וקדם לו פוסט על הטקסט)

חרוזים אדומים – פניה ברגשטיין וולי מינצי

שירים לעמליה – דפנה בן צבי ועפרה עמית

החושך – מאת למוני סניקט וג'ון קלאסן

ועוד המון

*

ותרועת חצוצרה – אוטוטו ב20 לנובמבר כנס הפנקס הששי לספרות ילדים ונוער!

 

Read Full Post »

Older Posts »