מתוך "יונתן משהו" (ככה זה תורגם לעברית) מאת פרנסוא רז'י בסטיד, איירה, מוניקה בסטיד. ספר שהילך עלי קסם בלתי ישוער בילדותי. כאן בתמונה רואים את יונתן משהו ואת הכלה הרקדנית שעשה לו. ביחד הם רקדו על חוט ירחי בקרקס של יונתן.
זה לא פוסט אלא תרועת חצוצרה: הזדמנות חד פעמית לכל חובבי הקרקס, ההיסטוריה האיזוטרית והאגדות.
להטוטן בשם אריק אוברה מגיע משוודיה להעביר שתי הרצאות, על מקורות הקרקס ועל פול צ'ינקוולי, להטוטן מיתולוגי מסוף המאה התשע עשרה.
אריק אוברה הוא קרן שפע של מידע מסתורי משעשע ומרתק. בני היקר והלהטוטן טוען בתוקף שההרצאה על פול צ'ינקוולי היתה ההרצאה המעניינת ביותר ששמע אי פעם, וזאת של תולדות הקרקס לא נופלת ממנה בהרבה.
אוברה עצמו הוא לא רק להטוטן בין לאומי שתרם רבות להתפתחות סגנון הג'אגלינג העכשווי, הוא גם מעצב ובנאי, שתיכנן את ה-Ghostcubes, תוצאה של מחקר על אוריגמי ועץ – יצירה שהגיעה למליון צפיות ביוטיוב (אני מצטטת מן הטקסט שקבלתי ורוחו של סנט אקזופרי מגחכת באוזני. כשהוא קבָל על שיגעון המספרים של המבוגרים עוד לא ספרו לייקים וצפיות ביוטיוב).
הסרטון הזה הוא בין השאר גם האב הקדמון או אל הבית של קרקס קוביות.
*
פול צ'ינקוולי
שתי ההרצאות יקרו ביום ראשון הקרוב, ה11 לאוקטובר בבסקולה, רח' הרכבת 72 תל אביב:
20:30 – מקורות הקרקס, הרצאה באורך שעה, וזמן לשאלות ושיחה.
21:45 – 22:15 הפסקה
22:15 – פול צ'ינקוולי, הלהטוטן המצליח בהיסטוריה. הרצאה באורך שעה, וזמן לשאלות ושיחה.
ואם אנחנו כבר פה – לא הגיע הזמן לתרגם את הספר הזה, על הנסיכה עם השיער הארוך שבורחת מן הארמון לקרקס, עם האיש החזק של הקרקס (שנשכר להיות נושא שערותיה הכבדות)?
נעמי (חברה יקרה – גילוי נאות ומשמח) היא אשת תיאטרון מרתקת, מספרת סיפורים וסטנד-אפיסטית מולדת. כבר שנים אני מלווה את עבודותיה כ"עין שלישית" – ככה היא קוראת לזה, אף שהפעם שימשתי בעיקר אוזן שלישית, כי עד הרגע האחרון לא ראיתי חזרה, רק דנתי איתה ברולטת המגירות (מה זה? תצטרכו לבוא להצגה כדי לראות), והקשבתי לסיפורים הנפלאים המצחיקים והחריפים שבזווית העין שלהם אורב כל הזמן מה שאי אפשר לספר (אושוויץ).
2.ואם כבר אמרתי (ולא פירשתי) "רולטת מגירות", אז משהו שאני לא מעורבת בו – נועה אסטרייכר מציגה בבית האמנים תערוכה קטנה של שירים למגירה , מעלל אוקסימרוני שבו ניסתה להחזיר שירים לסודיותם ובו בזמן להציג אותם לראווה. כלומר אסטרייכר מחזירה שירים למגירות, אבל פתוחות, כאלה שהתרחקו מחביון הארון, אלא שבניגוד לקופסאות התצוגה של מוזיאונים לטבע השירים של אסטרייכר חשופים לגמרי, בלי הזכוכית שחוצצת ומגינה. ורק פה ושם מבליחה לה ידית טבורית, או אוזן יחידה שבה משכו את המגירה (ושמא גררו? האם המילה "מגירה" נגזרת ממגורים או מגרירה? זה הבדל גדול, אם כי אבימלך היה מלך גרר, אז אולי אין סתירה) כמזכרת מחיים קודמים.
נועה אסטרייכר, שיר למגירה. המילים של תרצה אתר (והידית כטבור)
*
3. בדרך כלל אני לא כותבת על מוסיקה, אני לא מרגישה די מומחית. אבל אודי רז הוא זה ששלח לי את היופי הזה, והיה לו אפילו פוסט אורח פה לפני עידן ועידנים. הוא היה שותף של בני בהרבה פרוייקטים אמנותיים-קהילתיים משמחים, למשל זה, ולפני כמה שנים בחנוכה, הוא הצטרף להדלקת נרות משפחתית, ולימד אותנו לשיר שירי חנוכה רגילים (סביבון סוב סוב סוב וכולי) בכל מיני קולות שהמציא, היה מענג וקסום. ומלבד זאת היתה לו צמה מפוארת ועדיין נותר זכר ממנה (ויש ליחולשה לצמות, עובדה).
ועכשיו הוא הקים להקה שתופיע (אם תרצו) אצלכם בסלון! וכך הם כותבים:
אודי רז והקולות הצפים
אחרי כמה חודשים של חזרות, יש משהו חדש ויפה שאנחנו רוצים לחלוק אתכם.
הקמנו להקה, "אודי רז והקולות הצפים", בה שרים אודי, לילה ויואב בשלושה קולות וענבר מלווה ביוקללה, באקורדיון ובכלי הקשה. השירים, שכותב ומלחין אודי, מושפעים ממוסיקה דרום-אפריקאית וממוסיקה ישראלית מוקדמת. המילים לוקחות חוויות קטנות ואישיות, והופכות אותן למעין גוספל חילוני. איך זה נשמע?האזינו כאן לשיר "מקום למחשבות".
החלטנו להתחיל את הדרך בהופעות בדירות ובתים של אנשים – אולי אפילו אצלכם! אם יש לכם מקום לארח 20 חברים להופעה, נשמח להביא אליכם את המוסיקה שלנו (למודאגים: לא צריך הגברה, אנחנו אקוסטיים לגמרי). ההופעה ללא תשלום, ובסופה יוכל הקהל לקנות חוברת של מילות השירים, או לתרום בהתאם לרצונו.
חברי הלהקה: אודי רז – שירה, מילים ולחנים, לילה בטרמן – שירה וכלי הקשה, יואב יפת – שירה, ענבר היימן – יוקללה, אקורדיון, כלי הקשה ושירה
רוצים להזמין אליכם הופעה? לדעת כשמתקיימת הופעה באזורכם? לשאול שאלה?
"המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס יצא בימים אלה במהדורה מחודשת עם איוריה הקלסיים-עם טוויסט של בתיה קולטון.
עמוס נוי הוא יקיר עיר האושר (ש"נפל בפייסבוק" לפי עדותו). הוא כתב בין השאר את הפוסט הבלתי נשכח על קופיקו.
התגעגעתי ובקשתי ממנו לכתוב על הספר.
זאת היתה אמורה להיות מתנה ליום הולדתי שחל ב14 בספטמבר (חג הדרקון), אבל לפי כללי מוסיקת המקרה היא הגיעה ב21 בספטמבר, יום הולדתה של מרים ילן שטקליס (היא בת 114 היום).
אני שמחה ונרגשת לחלוק אותה עם מרים ואיתכם.
אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה – לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהבהב שמולה, אבל רק היא לבדה משתקפת במים. מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)
*
האשה הזו איננה אשה באמת. אין בה ולא כלום
מאת עמוס נוי
דברים רבים ראינו שם. בביתן אחד היתה אשה בשמלה ירוקה קצרה מאוד, וידיה ורגליה אדומות. על לִבּה טבלה לבנה עם עיגולים צבעוניים ובאמצע הטבלה עיגול שחור. אנשים עמדו במרחק מה על יד מעקה וקלעו אליה בכדורים מרובים ארוכים. על פי רוב לא פגעו בה. אבל היו גם בני מזל וכדורם פגע ישר בעיגול השחור וחדר אל ליבה, והאשה נענעה בידיה וברגליה, נשמעה פתאום מוסיקה והאנשים צחקו מרוב שמחה וטפחו לו לבר-מזל על כתפו. והוא התגאה מאוד. בעד זה משלמים חמש פרוטות. האשה הזו איננה אשה באמת, היא מצויירת על קרש. הלכתי מסביב והסתכלתי בה: אין בה ולא כלום, סתם עץ. ואני לא אוהבת את האנשים היורים בה. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "שתים-עשרה")
.
לפעמים אני חושבת על העגלה ההיא ועל הילדים המלוכלכים, על הכל. ולפעמים אני חושבת וחושבת, ועוצמת את עיניי, ונדמה לי – אולי הוציאו אז ילדה אחרת מן העגלה ההיא? והילדה האחרת חזרה הביתה ונשארה אצל אבא ואמא, והם חשבו שזוהי ילדתם… ואני? אולי נשארתי בעגלה, בין הילדים המלוכלכים, והסיעו אותי למרחקים, הרחק-הרחק מאבא ואמא… ועכשו? מה עושה אני עכשו? עכשו אני רוקדת על חבל. והחבל מתוח גבוה-גבוה מעל האדמה. ואני פוחדת. אני רוקדת ופוחדת. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "מעשה במשרוקית")
הסיפור "המסע אל האי אולי" נדפס לראשונה כספרון ב-1944 (עם איורים של אן נוימן), ושוב ב-1952 (עם איורים של "איזה", היא איזה הרשקוביץ'; זהו עותק הילדות המרופט שלי, והוא הנוסח המוכר בדרך כלל, בזכות מהדורות מאוחרות שלו); הוא שב ונדפס בתוך הספר "שיר הגדי" ב-1957 (עם איורים של צילה בינדר), ויצא זה עתה שוב לאור כספר, עם איוריה של בתיה קולטון. במובנים רבים הוא משרטט את מחוזות המיתולוגיה הפרטית של ילן-שטקליס, כפי שהיא שבה ונרמזת בכל שיריה וסיפוריה, לילדים ולגדולים: מבעד לקובלנת הבובות המקולקלות והקירבה האינטימית של גמדי הלייל הנבונים, נפרש, לעיניים מבוגרות, מארג מכמיר לב ומטלטל של כאב, עצב, חרדה, בדידות, עלבון, בגידה, אכזבה, נטישה, ואימה מבועתת מפני אובדן זהות; עולם של זוהמה, מוּכניות, תעוב עצמי, המאוכלס בדימויים של "נשיות פגומה", ועמוס סודות ושקרים (ספרה הראשון למבוגרים של ילן-שטקליס נקרא "שקר?"; אחד מאוספי השירים שלה נקרא "יש לי סוד").
"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס – מימין בתיה קולטון 2014, משמאל איזה הרשקוביץ 1952
במצעד השירים-העצובים-של-כל-הזמנים יבחרו רבים לאחד המקומות הראשונים את "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" – שהשורה המפורסמת שלו אינה "זולגות הדמעות מעצמן", כפי ששרים, מצטטים, וכותבים בדרך כלל, אלא "בוכות הדמעות בעצמן" המצמית. הרכילות הביוגרפית, שהיתה בגדר ידע משותף וידוע לכל בחוגים רחבים, על נישואיה הקצרים של מרים ילן בת העשרים ותשע לארכיאולוג משה שטקליס, ועל הבגידה, הנטישה, והפרידה שלו, לאחר עשר שנות נישואין, בעקבות ההתאהבות שלו בבינה גבירץ, המאיירת של כמה מספריה – פאם-פאטאל יפת תואר ואלגנטית, היפוך של ילן-שטקליס במראה ובגינונים – כבר נקשרו כמעט כקלישאה להמתנה הנכזבת, להבטחה שהופרה, למחוות האהבה שנדחו והולעגו, ולבכי המחלחל בשני השירים גם יחד (בעיתון "הארץ", למשל, התפרסמה כתבה נרחבת ה"חושפת" את הפרשה, קצת בסגנון המאפיין את המדור ההוא, שבו גילוי-מחדש לשל רכילות הידועה לרבים מוצג כתגלית ספרותית מרעישה). גם מובנת מאליה העצבות הנלווית לתאורי בדידות גלויים, בשיר כמו "לבדי", ובוודאי בשיר מעשה בילדה בודדה – המתחיל ב"ירח, ירח, ספר לי סיפור", ושהיה עבורי שיר של בכי מיידי, אולי בגלל השורות "כי אמא איננה ואבא הלך, וריק הבית, ריק כל-כך, כל-כך לא שלנו הבית", המתחרות אצלי בזעקה הנוראה Mama, don't go, Daddy, come home של ג'ון לנון. אבל, בקריאה מרוכזת ועם מפתחות-הצער שמספק גם "המסע אל האי אולי", אפשר לחוש גם בצד האפל והדווי הרוחש מתחת לפני השטח של שירים וסיפורים "תמימים", הרפתקניים ושובביים לכאורה.
שני הציטוטים שהבאתי בראש הטקסט, מתוך שני סיפורים אוטוביוגרפיים מכוננים וחושפניים של ילן-שטקליס (שיצאו לראשונה בנוסח לילדים, ובנוסח מורחב למבוגרים בספר "חיים ומלים", ושניהם עוסקים בשקרים של מבוגרים לילדים, ובסודות של ילדים מפני מבוגרים) מדגימים את האלימות והלעג הגבריים מול אוטומטיות בובתית מצועצעת ומפורכסת, אבל גם את הפחד להישאר ילדה מלוכלכת ("מלוכלך כזה כזה!" כמו דני, שאף ילד לא יאמר לו שלום, ב"הסבון בכה מאוד", עוד שיר משעשע-כביכול על זוהמה ובדידות), ילדה הרוקדת ופוחדת ביריד (שהוא גם מקום ההתרחשות של הסיפור הראשון).
הבובה המקולקלת שבה בהתמדה בשירים ובסיפורים, עם רפרטואר עשיר (ומטריד) של פגיעות גופניות – ידיים ורגליים חסרות, עין שנתלשה, אף מנותץ, שער שהקריח או דהה והפך דליל, קרעים ושברים. היא בדרך כלל קורבן של התעללות של "ילדה רעה" (שיריה וסיפוריה של ילן-שטקליס, בניגוד לתאוריות חינוכיות עדכניות, מלאים בדיונים והתמקחויות על "הילד הרע"; ב"עייפה בובה זהבה" אפילו הלילה, זמן הסודות האפלים והידידים המסתוריים, הישנים במיטתה ואוכלים מצלחתה, הוא מושאו של דיון כזה).
האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב" (לחצו להגדלה)
.
בסיפור "הדב" באה בובת הדב אל דודה מירה בחצי הלילה ב"עניין חשוב". הוא קובל על רותי, הרוחצת אותו עד כאב, במלים מוכרות מדי של קורבן התעללות:
"…אוזני השמאלית תלויה אך ורק בחוט דקיק, ומי יודע כמה ימים יחזיק החוט. והיא תולשת את שערותי. שערותי נשרו כמעט כולן, ומה שנשאר – דהה, הלא היא משכיבה אותי בשמש ושוכחת אותי. שוכב אני יום תמים בשמש ושערותי דהות ואני חש בראשי. דודה מירה, אמרי לה בבקשה, כי לא תרחץ אותי כל-כך… את יודעת איזה ילדים ישנם… כאלה שתולשים את שערותינו, ושוברים את ידינו ורגלינו, ולפעמים גם את ראשינו. איך אפשר להישאר זמן רב אצל ילדים כאלה? ואנו בורחים מהם. חוזרים אל ארצנו".
גם ההתחננות הנואשת והמגוננת של אלישבע בפני הרופא שבאי-אולי מוכרת עד כאב מקורבנות דומים. רותי אינה כל כך "רעה", היא "לא מבינה את אשר היא עושה. והיא כל-כך מכאיבה לי". ואותה אלישבע ממש מככבת בכמה שירי הבובה המקולקלת – למשל, ב"אלישבע הקטנה" (אלישבע הקטנה/ מה קרה פה, מסכנה?/ נעלמה פתאום רגלך?/ מי לקח אותה ממך?") ובאלישבע הנחמדת המפורסם ממנו –
ואומרים לי, את קרחת.
ואומרים שבור אפך…
אין אני יודעת למה
הם אינם רואים יפייך?
כמו שהבחינה וציינה עטרה אופק בתבונה, רותי, "הילדה הרעה" שחיבלה באלישבע, נעדרת מהסיפור ואינה לוקחת בו חלק. את התיקון/ריפוי מבצעים, באופן משמעותי ובולט, רק האח הגדול וידידיו. אבל עבורי שיאו הריגשי והלא-מובן-מאליו של הספר הוא דווקא לאחר הניתוח – כשאלישבע ה"מתוקנת" וה"יפה" (ורטוריקת עשיית הפלאים של הרופא וצוותו באמת מזכירה קצת פרסומת לניתוחים פלסטיים), כבר איננה ניתנת לזיהוי. החברים, שאינם מצליחים לאתר אותה בקהל האחיד של בובות "מתוקנות" ו"יפות" כמוה, עומדים לומר נואש, והיא נאלצת לקרוא אחריהם בקול כדי שיזהו ויקחו אותה. הרגע הזה חותר תחת סיפור המטמורפוזה האופטימי ופורם אותו לחרדה, אשמה, ובושה שממנו נטווה המארג הקודר הזה. הזהות היא הסוד המתרחש בלילה, היא זקוקה לכאב, וכיעור, ולכלוך, ואלימות, וחושך כדי לשמר את ייחודה. התיקון המיוחל הוא גם יציאה לאור יום, אל היופי הסתמי, המשותף לכל, חסר האיפיון, המכני. כמו בהרבה משיריה וסיפוריה אפשר לשמוע את המתח והקריעה שבין כאב של נשיות פגומה אבל נוכחת (כמו של הילדה שהצוענים גנבו אותה ב"מעשה במשרוקית"), ובין נשיות מתוקנת, בובתית, הטופחת בידיה ורגליה כשגברים יורים אל ליבה "כדורים מרובים ארוכים". ועולה בזיכרון שירה של דליה רביקוביץ, שהפכה בובה ממוכנת, כזו שפנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים, אך נפלה אפיים ארצה ונשברה לשברים. אמנם, ניסו לאחות את שבריה ביד מאומנת, אבל "אז כבר הייתי בובה מסוג שני/ כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת". כי הבובות היפות, יפות באותה דרך. אבל קורבנות של התעללות נושאות כל אחת את כאבה בדרכה היא…
מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ פעמיים להגדלה)
חממת האמנים נולדה רק לפני שלוש שנים ושתי ההצגות שיצאו ממנה זכו בפרסים; לא רק יואל אמר. גם ההצגה מעיל הפלאים שנולדה בחממה זכתה לאחרונה בפרס ההצגה הבינתחומית ובציון לשבח על עיצוב הבובות בטקס פרסי הבמה!
ב-5 בנובמבר יתקיים יום ראיונות אחרון לחממה הבאה.
אם אתם רוצים ליצור לילדים (ולזכות בפרסים?) ובקיצור, ללמוד בחממה –
מהרו לכתוב לנטליה ולקבל תרגיל natalia@traintheater.co.il ואפשר גם בטלפון 02-5618514 שלוחה 119. .
*
3. כנס הפנקס
ב20 לאוקטובר יתקיים כנס הפנקס השלישי. השניים הקודמים היו נהדרים. כדאי! אני ארצה על האיורים המופלאים של תום זיידמן פרויד לספר סיפורי הארנבות. האהבה הגדולה שלי אליה (ראו כאן למשל) הפכה להתמכרות קשה. הנה דף האירוע בפייסבוק. והנה התוכנית:
*
4. "הגלוי, החבוי והקרבן"
ולבסוף, למבוגרים בלבד – במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה על החבוי, הגלוי והקרבןכלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ' אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.
"בוא-דיבוק!" היא סדרת אירועים שבה מזמינים רועי פביאן ואלה נובק אמנים מתחומים שונים להתכתבות בהשראת נושא נתון. הערב ייערך המפגש התשיעי, בהשראת המסה הנפלאה של ביאליק, כיסוי וגילוי בלשון. הכללים הם מאד פשוטים: כל משתתף מקבל טקסט ומתבקש להגיב לו תוך 8 ימים. כל אחד רואה רק את הטקסט של זה שקדם לו. ההתכתבות השלמה תיחשף הערב, בבית ביאליק. הכניסה חינם!
יואל אמר, דמיונות ומנגינות בהשראת ספרו של יואל הופמן : "בפברואר כדאי לקנות פילים". הצגה על חברות דמיונית, חברות אמיתית ועל מה שביניהן…
מגיל 4 ולגמרי לכל המשפחה
ההצגה זכתה בארבעת הפרסים הגדולים בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים בחיפה: פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס הבימוי, פרס המחזה ופרס המוסיקה.
מנימוקי השופטים: "הפרס מוענק על מקוריות, כנות, גישה אינטליגנטית ועדינה לקהל הילדים בשילוב הומור, דמיון ומוסיקה, ובשל לכידות כל מרכיבי ההצגה. בעידן הרייטינג ו'זיקוקי הדינור' מצליחה ההצגה להיות מופת לאינטימיות, פשטות, מקוריות ותעוזה."
כתיבה ולחנים: רונית קנו * עריכת טקסט ובימוי: מרית בן ישראל * משחק, שירה ונגינה: סיימון סטאר ורונית קנו * עיצוב תאורה: עומר שיזף * עיצוב תלבושות ואביזרים: תום קרסני * ייעוץ: נעמי יואלי * הפקה: תיאטרון הקרון.
בשבת הקרובה, ה 2/8 ב11:30 בבוקר, יואל אמר בתיאטרון גבעתיים. לרכישת כרטיסים.
אפשר לנסות לרכוש כרטיסי חבר (יש מספר מוגבל של כאלו)! מתקשרים לתיאטרון גבעתיים 37325340 שלוחה 2 ואומרים את מילת הקוד "מפלצת"!
למעלה, צדוק בן דוד, "כי האדם עץ השדה," פסל ביד ושם. אם תלחצו להגדלה תראו שזה עץ מבני אדם. ובהמשך לכך (וגם בלי שום קשר) – "האחר הוא אני", זה הנושא שבחר משרד החינוך השנה. ומנגד, הממשלה ממשיכה להתנכל לזרים. תמר ורטה זהבי (אישה שאני קצת מכירה ומוקירה) וליאת סיגל כתבו על זה לשר החינוך. שאלתי את תמר אם זה עדיין רלוונטי, והיא אמרה שכן, כמובן, והוסיפה קצת על שיעור עברית שקיימה עם מבקשי מקלט בשבוע האחרון:
עבדו אמר שהוא לא יכול יותר להיעלב מהישראלים שמכנים אותו בשמות גנאי כאילו הוא פושע. ג'רמה אמר שהוא לא יכול יותר לספוג הערות גזעניות על הצבע השחור שלו. מהדי אמר שהוא לא רוצה יותר לשמוע שהוא סרטן, שהוא שחפת, שהוא איידס. מוחמד אמר שכשהוא מנסה להסביר שהוא פליט שניסה להציל את חייו ואם יחזור לסודן ימות, הם אומרים לו שזה לא מעניין אותם, והוא לא מסוגל יותר לשמוע שלישראלים לא אכפת שימות. … אין לי מילים לתאר את התחושה המרה שאת יודעת שזה בדיוק מה שהם רוצים – חברי כנסת, שרי ממשלה ומאות אלפי אזרחים ישראלים מוסתים, שלחברים שלי תאבד התקווה. … הם שכחו שבזכות אותה התקווה לחיי חופש ההורים שלי הגיעו לכאן.
ארנה גרנות העורכת, כותבת, שבדרכי הפואטית אני "מעניקה לגיטמציה מחודשת לנקודת מבט ילדית-אמנותית ביצירה קאנונית ישראלית נשכחת או שחוקה ובעצם מקלפת-חושפת את הסודות הכמוסים בה." (תודה על הילדית-אמנותית, ארנה)
טיוטה מוקדמת של המאמר (פחות שלמה אך מבורכת בתגובות) התפרסמה בעיר האושר בשני חלקים:
זו התקופה העמוסה ביותר בשנה אצלי ולכן עוד לא קראתי את גיליון האיור (שנראה מלא בכל טוב, רק הפורמט האפרפר קצת מרתיע), אבל כך נפתח הטקסט של המאיירת הוותיקה והנפלאה אורה איתן:
בהיותי כבת שמונה, נשלחתי לשיעורי נגינה שמהם הייתי שבה תדיר במצח חבול. לא ידה של המורה הייתה בי; השלטים המאוירים בציור גולגולת שהתנוססו על עמודי החשמל הם שגרמו לי לעצום את עיניי בחלחלה ולהתנגש בכל הנקרה בדרכי. זמן רב לאחר מכן למדתי להשיג בכוח התבונה את אשר חוויתי בעוצמה באופן בלתי-אמצעי: כוחה של צורה טעונה בתכנים, כוחו של סמל.
ולמה אני מצטטת את זה? כי זה הצחיק אותי ונגע לי וכי הערב, יום חמישי הראשון לאוגוסט 2013, יושק במוזיאון גוטמן (רח' רוקח 21 נווה צדק, תל אביב) הספר אורה איתן – מאיירת, שיצא סוף סוף לאור, כשנה אחרי התערוכה הרטרוספקטיבית. הספר כולל: מאמר של האוצרת טלי תמיר על יצירתה של איתן לאורך השנים, מאמר שלי "כתמי פיח, כתמי אור", על איורי "שמלת השבת של חנה'לה" של איתן, כ-150 עמודי איור, ותיק עם 24 רפרודוקציות שאפשר למסגר.
אני מקווה שאספיק להגיע מירושלים (כאמור, התקופה העמוסה בשנה) מן החזרה הגנרלית של על הפסים המומלץ.
.
מיטל רז וקרן דמבינסקי, מתוך "על הפסים" (בכורה), תיאטרון טיול ברח' הרכבת שאותו ליוויתי (גילוי נאות) אמנותית ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.
אם כבר אז כבר, איור של ליאורה וייז מתוך "מי ומי ברכבת לירושלים", ממתק היסטורי יצירתי שיתקיים בפסטיבל הבובות ושאני ממליצה עליו בחום. וגם אותו ליוויתי (גילוי נאות) ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.
אני מעורבת ברבות מן ההצגות הישנות והחדשות, על כמה מהן כתבתי כבר ולא אלאה אתכם ברשימה. אבל אני מתרגשת במיוחד מבכורת יום ההולדת הנפלא של החייט (שם זמני) של ארנן ברייר. זו ההצגה הראשונה שנולדה מן החממה וגם ולי מינצי הנהדרת שעצבה את התלבושות ואת הבדים היא בוגרת החממה. היה לי הכבוד והעונג ללוות (גילוי נאות) את ארנן ואני מאחלת לו ולחייט שלו חיים ארוכים וקסומים.
מזל ששלי לא כזאת ארוכה ומסובכת, כי ביום ראשון הקרוב אחתום על ספרי בדוכן עם עובד. עשיתי את זה רק פעמים ספורות מאז שהתחלתי לכתוב. זה די מביך לעמוד שם כמו פרח קיר ולחכות שיזמינו אותך לרקוד (ואין לי כישורי פלירטוט עם הקהל ובכלל).
אז אם אתם רוצים הקדשה או סתם להגיד שלום, אני אהיה שם בדוכן של עם עובד בתל אביב, ביום ראשון הקרוב, ה9.6 החל משעה 20:00 (עד מתי עוד נראה). ואם אתם רוצים שאחתום על ספר שיצא בהוצאה אחרת, פשוט תביאו אותו לדוכן של עם עובד.
בקיבוץ המאוחד יצאו שלושה:
בנות הדרקון, ספר ראשון בטרילוגיה (ולכל מי שתהה והתייאש – אני בעיצומה של כתיבת החלק השני, וכמו שזה נראה עכשיו עד סוף השנה הוא יושלם!)
מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון
.
טבע דומם, רומן הילדות הכי עצוב ויקר ונידח שלי, שיצא בסדרת ספ של הקיבוץ המאוחד שערכה דנה אולמרט בשעתו.
קולה של המילהאזל מזמן. אין סיכוי למצוא בדוכן של הוצאת בבל, אבל ממש לאחרונה התגלו כמה עותקים אצל חברה יקרה. לרגע שקלתי למכור אותם מתחת לשולחן, אבל לא. אם מישהו רוצה לרכוש עותק – כתבו לי ואקשר ביניכם.
לפעמים אני חושדת שיש פיצול בין האנשים שמגיעים לפה. יש מי שמגיע בשביל אמנות (קלסית או עכשווית), ויש מי שבא בשביל הילדוּת: איורים, ספרי פעוטות, אגדות (שצריך לקרוא להם מעשיות בגלל טיפשותם של הקובעים) וכיוצא באלה.
בשבילי אין הבדל. כבר אמרתי פעם שגילים לא מתחלפים, הם רק מצטברים, וככל שמתבגרים אמנם צומחים ומתעמקים אבל גם מתכווצים ונשחקים וננעלים.
בני אדם זקוקים לאמנות גם אם הם קטנים. וכשאני אומרת אמנות אני מתכוונת גם לספרות, תיאטרון, מחול, מוסיקה, כל החבילה, כולל הכלאות וצירופים.
הלאה הדעה קדומה, כאילו יצירות שפונות לילדים הן פחות אמנותיות או משהו. זו שטות גמורה. גם אני חשבתי ככה פעם, אולי בגלל שמהצגות ילדים מתפרנסים ומאמנות פושטים את הרגל.
נכון, יש מגבלות מסוימות על תיאטרון לילדים, אסור להראות נניח אלימות גרפית וסקס. אבל גם בטרגדיה היוונית לא העלו זוועות על הבמה. מגבלות זה כיף, זה קרש קפיצה. דווקא חופש מוחלט משתק.
פטריסיה אודונובן, סוס מרגלי כסאות
לעבוד לילדים זה שיעור ענק באמנות: על קומוניקטיביות ועל ריטוריקה (ילדים עוד לא יודעים שצריך לסבול בשביל אמנות), על ההבדל בין פשטות לפשטנות, ועל מבנה וחיפוש ומשחק.
ואלה לא סתם הרהורים קיומיים אלא פרסומת גלויה לחממה של תיאטרון הקרון. בימים אלה נפתחת ההרשמה, וכיוון שאני אהיה שם כל הזמן יש לי אינטרס שיבואו אנשים טובים.
ועוד משהו. השנה נצלול לעולם האגדות והמיתוסים. מעשיות זה עולם ומלואו. יש בהן הכל. פיוט ושטות ונפש וצורה. זה לא אומר שננתח סיפורים. זה לא קורס העשרה. הלימודים הם לגמרי מעשיים והפקתיים. האגדות יספקו השראה ובסיס לפרשנות בימתית. חכו ותראו.
ב-"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" (1965) כיסה יוזף בויס את פניו בדבש ובעלי זהב, ושוטט בגלריה בעודו מערסל ארנבת מתה בזרועותיו וממלמל ולוחש לה הסברים לרישומים התלויים על הקירות. ב"זאב ערבות: אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי" (1974) הוא בילה שבוע בגלריה ניו יורקית בחברת זאב ערבות.
ב-Seedbedמ-1972 בנה ויטו אקונצ'י רצפה כפולה לגלריה, ופעמיים בשבוע, מעשר בבוקר עד שש בערב, זחל מתחתיה ואונן כשהוא מפנטז על המבקרים הצועדים מעל ראשו.
ב-Rhythm 0 מ-1974 ערכה מרינה אברמוביץ' על שולחן בגלריה 72 "חפצים של כאב ועונג" והזמינה את הקהל להשתמש בהם ולעשות לה ככל העולה על רוחו במשך שש השעות הבאות.
על ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, הנשיות והאמנותיות שהם פותחים – כמו שפותחים פצעים וכמו שפותחים דלתות.
*
בסרטון למטה יש קטע מהמיצג של בויס (הרבה יותר תיאטרון בובות ממה שהסטילס מסגירים)
.
על כל המיצגים כתבתי פה והרחבתי בספרים (על בויס בסיפורים יכולים להציל, על אקונצ'י בכשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י).
לקראת ההרצאה ראיתי סוף סוף את Seven Easy Pieces הסרט שבו מרינה אברמוביץ' מבצעת 6 מיצגים מיתולוגיים (אחד מהם שלה) ועוד אחד חדש. בין המיצגים שהיא מנכסת – איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, וSeedbed. מסתבר שאין אדם יורד פעמיים לאותו נהר מיצג. ההבדלים מאלפים. אני לא בטוחה שאספיק לדבר על זה בהרצאה – אולי פעם אחרת.
מסתבר שגם בסקנד לייף שחזרו את המיצג של אקונצ'י
.
בית האמנים, שמואל הנגיד 12, יום שלישי 29.1 בשעה 19:00, הכניסה חופשית
ההרצאה תתקיים בבניין 92 אולם 1 ויש אפילו מפה (לחצו להגדלה).
*
כנס על ספרות ילדים
ב-5.11.12 יתקיים במדיטק חולון כנס על ספרות ילדים ביוזמת הפנקסכתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, בשיתוף עם חנות הספרים סיפור פשוט, ובהשתתפות אורנה גרנות, אבירמה גולן, ורד גינזבורג, עטרה אופק, תמר ורטה-זהבי, טלי כוכבי, יותם שווימר, מירה רשתי, שהם סמיט, שירה לפידות, ד"ר יעל דר, מיכל פז-קלפ, תמר הוכשטטר. אורן משה, אורי אשי, חנוך פיבן, נורית זרחי (שיצא לה לפני חמש דקות ספר חדש נהדר בשם טינקרטנק שאייר דוד פולונסקי!) רותו מודן ואני.
במהלך הכנס תתקיים במקום מכירת ספרי ילדים ונוער של הוצאות ספרים עצמאיות המתמחות בספרי ילדים, ויוצגו עבודות של סטודנטים מ"בצלאל" שהשתתפו בסדנת איור בהנחיית רותו מודן.
מחיר כרטיס: 75 ש"ח, סטודנטים – 60 ש"ח, כולל עותק של אסופת שירה מקורית לילדים. להזמנת כרטיסים: 03-5021552.
כאן ניתן לקרוא את התוכניה המלאה של הכנס, וכאןניתן להתרשם מהבלוגים של המאיירים שלקחו חלק באסופת השירה.
במרכז יערכו קורסים פתוחים לכל במחיר סמלי. תוכנית הקורסים למבוגרים ולילדים, פנייה למתנדבים וכל מה שעדיין צריך – כאן.
בואו לחגוג איתנו את הפתיחה, ביום שבת ה20 לאוקטובר, החל מ14:30. בתוכנית: סדנת ג'אגלינג ומופע, איפורי פנים ומופע בועות סבון, הקרנת סרט ילדים בפנים וסדנת אקרובאלנס לכל המשפחה על הדשא, טיפולי פלדנקרייס (לנרשמים בעת האירוע), סדנת יצירה לילדים וסדנת תנועה.
17:00-20:00 הופעות חיות של שלל אמנים – לירון עמרם, שבט המסליט מסודן, הרכב מסורתי מהרי הנובה בסודן, רוז ואפריל מהפיליפינים Jack In The Box, Old Man River
18:30 הרצאה בנושא זכויות פליטים, 20:30 הקרנת סרט מבוגרים אשר ימשיך לשיח פתוח בנושא.
כל הזכויות על התכנים והתובנות בבלוג זה שייכות למרית בן ישראל ומוגנות כחוק.
*
רוב התמונות בבלוג זה אינן שייכות לי - כל המעוניין בהסרת תוכן בשל זכויות יוצרים מוזמן לפנות לתיבת המייל שלי והעניין יוסדר מיידית | Most of the pictures in this blog do not belong to me - if there's any problem pf copyright, just let me know and and I'll handle it immediately
עיר-האושר 