Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘ארכיטקטורה’ Category

יונג אמר שהבית שרואים בחלום הוא הנפש. הבתים של לואיז בורז'ואה שייכים גם לקימורים של הגוף.

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה,  THE CURVED HOUSE, 1990  לחצו להגדלה

לפעמים הם נוטים כמו מצבה שבורה. לשיש יש עורקים אבל הוא קר ועגול כמו איגלו:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, לחצו להגדלה

ולפעמים הוא ורדרד כמו סוכר.
ככה זה מלפנים:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה

וככה מאחור:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה. לחצו להגדלה

וכאן זה מסתובב.

האם זה בגד או מסכה? באבולציה של האישה-בית – היד מתנוונת ונהיית דקה כמו ארובה:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, FEMME MAISON

(בדיקת סי. טי)

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, FEMME MAISON, 1994  לחצו להגדלה

או הרגליים או הראש, אין מקום לכל הגוף.

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, J'Y SUIS, J'Y RESTE, 1990

ולפעמים הברק פוגע ופוער את הבית ללוע עם שיניים חדות:

לואיז בורז'ואה, בית שנפגע על ידי ברק.

לואיז בורז'ואה, בית שנפגע על ידי ברק.

עוד על לואיז בורז'ואה

ועוד על הארכיטקטורה של הנפש:

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' ויש גם מוסר השכל

האש, הגוף והבית בסיפור שמשון

על ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים

*

וכיוון שאוטוטו פסח: על הצד האחר של ההגדה של פסח (ולמה אני כן קוראת את "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

בשבוע שעבר לא פרסמתי שום דבר. כדי להתאושש מסינדי שרמן נזקקתי למנה של קלות ומרחב, וכל רשומה שעלתה בדעתי היתה קודרת ועופרת מחברתה. ובעודי מהרהרת בעצב מה זה אומר עלי (עיר-האושר, עאלק) פתחתי את "מר גוזמאי הבדאי" של ירמי פינקוס.

מר גוזמאי הבדאי הוא גיבורם של חרוזים מלבבים שחיברה לאה גולדברג. הם התפרסמו ב"דבר לילדים" לפני שבעים שנה ויותר ואוירו על ידי אריה נבון. ירמי פינקוס בחר שלושה סיפורונים וברא אותם מחדש כקומיקס: בראשון נלכד מר גוזמאי בתוך בקבוק לימונדה, בשני הוא עורך מסע ברכבת משונה רתומה לכלב-קיטור, ובשלישי הוא אורז את השמש ויוצא לחופשה.

זה ספר נפלא. אני מתפללת לאלוהי ההסברים שאצליח להגיד למה מבלי לקרקע את החן העדין והצוהל. (קצת סבלנות, הסברים הם זוחלים מבחינה זואולגית).

*

והלאה העבודה. נקפוץ ישר לדף שבו מתארגנים מר גוזמאי הבדאי וקופיפו לחופשה.

איור ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

איור ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג. לחצו להגדלה!

מר גוזמאי צועד בראש, שורק לו בנחת בעיניים עצומות. ביד אחת הוא נושא שמשיית חוף סגורה ובאחרת חולצה על קולב. בפריים שלפניו – ובעצם אחריו – וגם זה חלק מהקסם, התנועה הבוזמנית לפנים ולאחור – צועד קופיף שמחקה אותו. במקום שמשייה הוא נושא על ראשו כדור-ים גדול. הכדור הוא תחליף לראשו העגול של מר גוזמאי. הוא בדיוק בגודל ובגובה המתאים. גם הקופיף נושא קולב. עם בגד-ים.

אבל החולצה-על-הקולב של מר גוזמאי היא בו בזמן גם תיבת נוח: ההמשולש הקולבי הוא הגג, ופתח הצוואר הוא הדלת הפעורה שלתוכה צועדות החיות בריבוא איורים (התיבה גם מצדיקה בדיעבד את אריזת השמש כביטוח נגד מבול…),

קופת חיסכון בצורת תיבת נח (היתה לי כזאת בילדות)

קופת חיסכון בצורת תיבת נח (היתה לי כזאת בילדות)

פתח הצוואר

פתח הצוואר

ואילו בגד הים שסוחב הקופיף הוא גם אוהל קרקס בזעיר אנפין, כולל הגג המחודד והפתח המשולש. ומכיוון שאין גדול וקטן בדמיון, זה משתנה כל הזמן (תשאלו את אליס) אז אולי גם הקופיף הגדול יזכה יום אחד להופיע בקרקס הזעיר.

ואולי מאחורי כל חרדת-מבול מזדנב לו איזה קרקס.

כשהייתי ילדה הכי אהבתי קרקסים. גם היום אני אוהבת, במיוחד כשהם כושלים; ככל שהם עלובים יותר הם נוגעים יותר ללבי. כשהייתי ילדה לא הבחנתי בעליבות. הקרקס היה אלטרנטיבה, מציאות מתהפכת ונודדת במקום הפורמלין של הדכדוך. לספר הזה יש חלק בקרקס ההוא של הילדות.

וכך או אחרת הקסם כבר פה, בשתי התהלוכות שמתקיימות בו זמנית. התהלוכה הרגילה עם חפצי חופשה, והתהלוכה הימי-ביניימית כמעט, עם אוהל קרקס ותיבת נח.

ג'וטו, יום הדין, 1305 (פרט)

ג'וטו, יום הדין האחרון, 1305 (פרט)

ועל כל זה אפשר להוסיף את הארון שנוסר לשניים במין תעלול של קוסם. כי שני הפריימים האלה היו אחד עד שירמי שלף את מסורו. לצורך הפוסט הדבקתי אותם בחזרה (סליחה ירמי) והאיור המסכן פשוט צנח ארצה בחבטה.

מתוך גוזמאי הבדאי, איור שאוחד בלי רשות לשם הדגמה.

מתוך גוזמאי הבדאי, איור שחובר בלי רשות לשם הדגמה.

איור ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

איור ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

כשפינקוס חתך את האיור הוא לא רק פתח את קסם המרחב. כשמתרחקים מעט רואים איך הכפולה כולה נהפכה לאכסדרה עם עמודים לבנים, כמו העמודים בכניסה לביתו של מר גוזמאי.

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

ואולי כמו הפס המחלק את חלונות הרכבת.

מר גוזמאי נרדם ליד חלון הרכבת. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

מר גוזמאי נרדם ליד חלון הרכבת. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

וזה לא ברמה של "עושר וגיוון" נגד חדגוניות. "מר גוזמאי הבדאי" של ירמי פינקוס הוא ספר על מרחב, על הארכיטקטורה הגמישה ורבת הממדים של הדמיון.  ארכיטקטורה שאין בה קביעות. הכול נזיל. איש יכול לצלול לתוך בקבוק לימונד ושמש יכולה להארז בתוך מזוודה שהופכת בעצמה למין חלון, שמזכיר את חלון חדר השינה של אהרון בעל העיפרון הסגול, שנמצא "מסביב לירח, בדיוק כמו מסגרת".

מתוך "אהרון והעיפרון הסגול", כתב וצייר קרוקט ג'ונסון

מתוך "אהרון והעיפרון הסגול", כתב וצייר קרוקט ג'ונסון

המזוודה כחלון. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

המזוודה כחלון. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

זה מקסים בעיני שירמי בחר במרחב ובארכיטקטורה (במודע או לא, אין לי מושג וזה גם לא משנה), בגיאומטריה של הדמיון על פני אנדרלמוסיה פסיכדלית. זה מקסים שמר גוזמאי הוא פקיד מקריח ולא טיפוס בוהמייני. הפורמליות מבליטה את החן. כמו בבלט קלאסי, קלות בכבלים.  

חלון בתוך חלון... אייר ירמי פינקוס, מתוך "מר גוזמאי הבדאי"

חלון בתוך חלון… (יש כמה וכמה כאלה בספר) אייר ירמי פינקוס, מתוך "מר גוזמאי הבדאי"

 

תום זיידמן פרויד. השפעה? על הקלילות הגיאומטרית שלה כתבתי באיור וכוריאוגרפיה

איירה: תום זיידמן פרויד. האם יש השפעה? על הפיוט הגיאומטרי שלה כתבתי כאן

פול סזאן, מגדולי האמנות המודרנית, טען שכל הטבע מעוצב על פי הכדור, החרוט והגליל. הספר של  פינקוס מבוסס על עיגול ומרובע.

העיגול הוא ראשו הכדורי של מר גוזמאי, שממנו נגזרים ומתגלגלים כל העיגולים האחרים, מן המטבע של הסיפור הראשון ועד לשמש במזוודה. הראש הוא כדור הארץ של הגוזמאות. תנועת השיער המסתלסל היא תנועת המחשבה כמו באיור שלמטה. התלתלים הם קפיצי הדמיון והפריים פשוט חייב להיפרץ כשמר גוזמאי פורץ מן הבקבוק.

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

מר גוזמאי פורץ מצנצנת הלימונדה. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג. לחצו להגדלה!

מר גוזמאי רוכב על סוסון ים (ובעצם על סוסון לימונדה) וגם הסוס של הברון מינכהאוזן הוא קצת סוסון ים כשהוא צולל.

הברון מינכהאוזן מתחת למים. אייר גוטפריד פרנץ 1896

הברון מינכהאוזן מתחת למים. אייר גוטפריד פרנץ 1896

ואם כבר הזכרתי את מינכהאוזן, מאבות הגוזמאים לדורותיהם, אז הכלב המנוסר של ירמי פינקוס הזכיר לי את סוסו החתוך (ואל תגידו שהכלב לא מנוסר.כשמתרחקים מעט גוש ההר הופך לגוף שמשלים את הראש).

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

ובחזרה לצורות היסוד: בצד העיגול, נמצא המרובע של הדף שממנו נגזרים כל הפריימים האחרים. ואני לא מדברת רק על חלונות שרואים דרך חלונות ואפילו לא על חפצים מתבקשים כמו מזוודות או תמונות. אפילו כוס לימונד (בתמונה שלמטה) היא פריים בתוך הפריים של החלון בתוך הפריים של הדף (ומי יודע אם זאת לא הקשית המפוספסת שגדלה והופכת לסולם בסיפור השלישי…).

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

באוסף האחים גרים יש מעשייה על שלושה אחים שיצאו לצוד ארנב. אח אחד היה עיוור, שני היה פיסח ושלישי עירום ועריה. העיוור ירה בארנב, הפיסח לכד אותו, והעירום תחב אותו לכיסו. ואם תשאלו אותי, האיורים של ירמי יצאו מהכיס השני.  

תכננתי לכתוב עוד כהנה דברים אמנותיים ולהביא ראיות של אימפרסיוניזם ופואנטיליזם אבל הארכתי דיי. תודה לירמי שהזכיר לי את הקשר בין שטות לחירות, שאף הוא "מן הדברים שהוזנחו יותר מדי" כמו שאומר השועל לנסיך הקטן.

מסתבר שמלימון אפשר לעשות לא רק לימונדה אלא גם דג. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

מסתבר שמלימון אפשר לעשות לא רק לימונדה אלא גם דג. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג (פרט)

*

ובשולי הדברים – "מר גוזמאי הבדאי" לא לבד. הוא בא לעולם עם תאום לא זהה בשם "אורי כדורי" הרימייק המלבב של רותו מודן לקומיקס של אריה נבון ולאה גולדברג. אלה שני הספרים הראשונים ב"ספריית נח" שהקימו מודן ופינקוס. שניהם מעוצבים להפליא על ידי גילה קפלן ועושים טעם של עוד ועוד.

*

עוד באותם עניינים

איור וכוריאוגרפיה

על שירים לעמליה

על טינקרטנק

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד?

על הברון מינכהאוזן (רשימה ראשונה מתוך שלוש)

וכן הלאה

*

ועל הארכיטקטורה של הדמיון

אה, אה, אה, אה!

פוסט ארכיטקטוני

לפוצץ את בית הספר?

ועוד

*

Read Full Post »

לפני כמה חודשים קראתי על הבית שנבנה לאתגר קרת בוורשה.

בקיצור גדול למי שפספס: מסתבר שאתגר קרת (סופר עם שורשים פולניים ומשפחה שנרצחה בשואה) פופולרי מאד בפולין. ארכיטקט בשם Jakub Szczęsny בנה לו בית ברווח בין שני בתים, שהוא גם במקרה או שלא – הרווח בין הגטו הקטן לגטו הגדול. זהו הבית הצר בעולם. מימדיו משתנים מכתבה לכתבה, אולי בגלל ההפרש בין הברוטו לנטו. על פי מגזין de-zeen רוחבו 72 סמ בנקודה הצרה ביותר ו122 בנקודה הרחבה ביותר.

.

כך נראה הרווח שבו נבנה הבית

ברווח בין שני הבתים

*

בפעם הראשונה ששמעתי על הבית חשבתי על הבדיחה העתיקה על האיש שהיה כל כך רזה שהיה לו רק פס אחד בפיג'מה. מתוקף הנסיבות (בכל זאת גטו ורשה) הבדיחה ישר נצבעה בצבעי שואה של המוזלמנים ומדי הפסים של המחנות, ואולי היתה כזאת מלכתחילה. אחר כך קראתי כתבה שענת פרי תרגמה מדי צייט (וגם הוסיפה משלה ומשל אידה פינק, שווה לקרוא!). אמו ניצולת השואה של קרת מדברת על זכרונותיה המושתקים:

אני לא יכולה לספר כלום. אחרת אני אשתגע. אני אגיע לבית-משוגעים. או שאני אתאבד. לא, לא, זה נעול פה חזק," [היא אומרת ומכה על חזה] "זה סגור בריצ'רץ'. אם הוא קצת נפתח, הוא קורע אותי.

והבנתי שזה לא בית של פס בפיג'מה אלא בית-ריצ'רץ' (וריצ'רץ' תמיד נראה לי כמו צלקת שימושית).

בסרטון, שמלת רוכסנים מתוך אחת עשרה שמלות של אור (ואולי שמלת הרוכסנים מסטרפטיזים משונים יותר מתאימה).

*

אי אפשר לברוח מהשוֹאה אבל הבית הזה מרתק אותי גם מטעמים שאינם קשורים.

בבית הילדים שבו עבדתי לפני שנים היה ילד, נקרא לו א', קיצור של איפכא מסתברא ושל אִיה, החמור המדוכדך מפו הדוב. א' היה פרובוקטור מלידה, משהו בין עורך דין חרוץ שמתביית על כל פרצה במערכת לבין משורר מקולל או מחזאי אבסורד. כשסיפרתי על בת הים הקטנה הוא כל הזמן קטע אותי בשאלות כמו, אז איך היא אמרה שלא טעים לה? (אחרי שהמכשפה חתכה לה את הלשון). כשנתנו לילדים לבחור את צבע חדרם, א' בחר בשחור. זה גם שיקף את הווייתו העגמומית וגם הוכיח את צביעותה של המערכת, שאמנם מעמידה פני קשב ונאורות אבל לעולם לעולם לא תתן לו את מבוקשו. א' אסף טרוניות כמו שמישהו אחר אוסף זהבים. והוא כל הזמן איתגר את הסביבה ושאף להוציא אותה מכליה, וגם הצליח; גם להוציא מהכלים וגם להצחיק במובן של לשבור את הלב.

פעם – הוא היה אז בכיתה א' והלמידה היתה פרטנית – הוזמן א' לשיעור עברית. המורה בקשה ממנו להביא את המחברת שלו. א' הביא מחברת חשבון ישנה, והמורה שהתייגעה מוויכוחים פשוט העמידה פנים שזו המחברת הנכונה. עד סוף השיעור הם כתבו את מה שנדרש ברווחים בין התרגילים. איש מהם לא מצמץ. (המורה אמנם התקשתה לשמור על רצינות לנוכח כמה מהבעות הפנים שהסגירו את תמהונו).

לסיפור המחברת יש איזו איכות של משל בשבילי, רק שאין לי מושג מה הנמשל ולכן הוא ממשיך לצוץ בזכרוני. למשל כשאני שומעת על בית שנבנה בין השיטין. הבֵּין לבין מושך אותי כי כאילו שכחו אותו, פסחו עליו כשכתבו את החוקים.

*

הדמיה של הבית

הדמיה של הבית

.

אולי בגלל קוטנו ישר חשבתי על הבית כעל תפאורה, ועל ברכט שראה את מעצב התפאורה כשותף מלא בבימוי: כיסא נמוך ליד שולחן גבוה קובע למשל כוראוגרפיה מסוימת של אכילה ושל התנהגות ליד השולחן. התפאורה על פי ברכט אינה קישוט אלא עמדה. היא מספרת, מצטטת, מכינה ונזכרת. במקום לעזור לצופה לשקוע באשליה, היא מפריעה לו, מעוררת מחשבה ומעכבת את ההיסחפות לעולמן של הדמויות. הכל רלוונטי לבית, ולא רק בגלל השואה.

.

בחרתי את התמונה בגלל שפת הגוף אבל שמה "שקילת הלב" הוא בונוס

בחרתי את התמונה בגלל שפת הגוף אבל שמה "שקילת הלב" הוא בונוס. לחצו להגדלה!

.
חשבתי למשל איך מתנועעים בבית כזה. דומה שהוא דורש תנועה מסוגננת כמו בציור מצרי. (לחצו להגדלה על התמונה למעלה: על פי הכוריאוגרפיה של הציור המצרי הפנים והרגליים בפרופיל והגוף חזיתי, כך שהדמות המתקדמת היא הכי צרה שאפשר).

וזה גם בית שמכתיב בדידות. כמו מיטת יחיד, רק בְּבית.

*

את הידיעה על הבית קראתי מזמן. מה שגרם לה לצוף במרק המחשבות היה סיום הפוסט הקודם, התהייה על רוחבו הרצוי והמצוי של שער האמנות. וזה מביא אותי למכתב המקסים של מונטסקיה על שגיונות האופנה, שקטע ממנו משמש מוטו לרומן שלי טבע דומם:

…היו זמנים שגובהן העצום [של התסרוקות] מיקם את פני האישה באמצע גופה. לעיתים תפסו רגליה את המקום הזה. העקבים היו מעין כנים עליהם נישא הגוף באמצע האוויר. זה כמעט לא ייאמן, אבל הארכיטקטים נאלצו להגביה להנמיך או להרחיב את המשקופים על פי דרישות האופנה.

מתוך מכתבים פרסיים (המובאה בתרגומי)

האינפנטה של ולסקז, 1659 (הציור הזה הוא גם חלק מהסיפור)

"הארכיטקטים נאלצו להרחיב את המשקופים". האינפנטה של ולסקז, 1659 (הציור הזה הוא גם חלק מהסיפור)

מה שמחזיר אותי לפס הפיג'מה ולריצ'רץ' מההתחלה.

*

(עורך אחד הזמין אותי לאחרונה לשיחה על שיתוף פעולה עתידי. ותוך כדי כך הבהיר לי בצער מסוים, שזה לא מעניין אף אחד, הדברים האלה שעליהם אני כותבת. אני מניחה שזה יתמוסס מתישהו, אין לי סבלנות לתחזק דברים כאלה. אבל בינתיים זה נגרר כמו משקולת מקרקשת בעקבות רוכסני ומשקופי הפוסט הזה).

*

עוד באותם ענינים

חמסין באושוויץ

*

ועל ארכיטקטורה (?)

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

על שער האמנות של מרינה אברמוביץ' ואוליי

אנתולוגיה קטנה של עזובה

כמה דברים על ספריית גן לוינסקי

*

Read Full Post »

"בכל אשר אלך אני מוצא את פּוּ," כתב א. א. מילן, בשמו של כריסטופר רובין. ככה אני עם מרינה אברמוביץ' (שמכאן ואילך תיקרא מרינה, הגענו לשלב של שמות פרטיים). והפעם שבע הערות על Imponderabilia  עבודה מ1977 שבה ניצבו היא ואוליי עירומים בפתח גלריה וכל מי שנכנס עבר ביניהם.

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי, 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי, 1977

*

1. פורטרט עצמי

ראיתי תיעוד של העבודה לפני שנים. לכאורה משעמם; אנשים עוברים בפתח. המון אנשים, כמו ברכבת התחתית בשעת עומס. ובעצם מרתק ואפילו מותח.

אם יצירת אמנות היא ראי שכל אחד רואה בו את עצמו, Imponderabilia הופכת לפורטרט גלוי של הקהל: יש מי שעובר לאט לאט, מתעקש לא לצדד את גופו, משתהה על החיכוך ומקנח במבט ממושך במרינה, ויש מי שעובר במהירות, ללא הבעה, או בחיוך קטן של "איזה קטע", או בהתפתלות חתולית. מישהו עוצר באמצע ומביט למרינה בעיניים (הרוב פונים למרינה, לא ברור אם הם מחקים זה את זה, או שזה התינוק הפנימי שבוחר בחזה של האמא). מישהי נותנת לה נשיקה חטופה על הלחי, גבר מתעכב כדי ללחוש לה משהו (דברי זימה מן הסתם). מישהו עובר ונעמד לצפות. אני מתעצבנת שהוא מסתיר לי. זו בעצם לידה, הם נולדים מחדש מתוך האיש והאישה העירומים, בסדרה של פורטרטים עצמיים לא מודעים. יש למרינה את הכשרון הזה, לקלף אנשים.

הנה סרטון לטעימה (האיכות איומה אבל התחליפים עוד יותר גרועים).

*

2. פיתחו את השער

הרעיון שמאחורי העבודה על פי מרינה: האמנים הם השער לאמנות.

*

3. החפץ והקרבן

האמנים כשער זה מימוש המטפורה, זה ההפך מהאנשה, כלומר חיפצון על גבול הכישוף. הם לא חופשיים לפעול, מישהו הפך אותם לשער.

אלן ג'ונס, מתלה כובעים

אלן ג'ונס, מתלה כובעים

.

מן האדם-חפץ לקורבן הדרך קצרה. לפי האגדה הגיאורגית קרס מבצר סוראם שוב ושוב. מגדת עתידות אמרה שרק אם צעיר כחול עיניים ייקבר חיים בתוך הלבנים הוא יחזיק מעמד. סרגיי פראג'נוב עשה על זה סרט יפהפה.

מבצר סוראם

מבצר סוראם

מסכת מגש הכסף בבצוע ילדי

"אנחנו מגש הכסף" אומרים הנערה והנער (עוד נערה ונער) בשירו של אלתרמן. מן הקורבן לחיפצון ובחזרה. בתמונה: מסכת מגש הכסף בבצוע ילדי יגור בהדרכת רבקה שטורמן

*

4. הרקע והדמות

על פי פסיכולוגיית הגשטלט אנחנו מחליטים כל הזמן מה הדמות ומה הרקע, ולפי זה מפענחים את הדימוי. הדוגמא המפורסמת היא הגביע שהוא בעצם הרווח בין שני פרצופים בפרופיל.

גביע או שני פרצופים בפרופיל?

גביע או שני פרצופים בפרופיל?

.

מי הרקע ומי הדמות ב Imponderabilia מי הגיבור, השער או מי שעובר בו? זו שאלה אתית והררכית שהעבודה מציפה. מצד אחד המפתחות אצל האמנים, כלומר השליטה, ומצד שני הם בסך הכל השער, משתמשים בהם, הם חשופים, הם תקועים (ובזמן האחרון היו לי כמה מפגשים שהראו לי באיזה שפל מדכא ודרגת חיפצון נמצאים סופרים. אם הייתם יודעים הייתם בוכים).

*

5. קריאטידות

Imponderabilia גרמה לי לחשוב על הקריאטידות (שער או עמוד, זה לא באמת משנה). קאריאטידה היא עמוד אדריכלי מפוסל בצורת דמות אנושית. שש הקריאטדות הראשונות ניצבות עד היום במרפסת צדדית של מקדש ארכתאון באקרופוליס. על פי האדריכל הרומאי ויטרוביוס הן הוצבו שם בעקבות מלחמות אתונה בפרסים. העיר קאריה חברה לפרסים והאתונאים הרגו בנקמה את כל הגברים ושיעבדו את הנשים. כדי להנציח את ההשפלה הן פיסלו אותן כעמודים ועד היום הן נושאות את נטל הגג והבושה.

קריאטידות, אקרופוליס, אתונה

קריאטידות, אקרופוליס, אתונה

*

6. בחזרה לגן עדן

אבל בגלל שמרינה ואוליי הם זוג ועוד עירום, הם מגלמים בעל כורם גם את אדם וחווה. אמנם גורשו מגן עדן, אבל בגלגולם החדש כאמנים הם מאפשרים לחזור אליו. למטה בתמונה של מסצ'ו אפשר לראות את השער ממנו גורשו.

מזאצ'ו, המאה ה15, הגירוש מגן עדן

מזאצ'ו, המאה ה15, הגירוש מגן עדן (כשניקו את הציור ניקו גם את העלים שכיסו את חלציהם שהיו תוספת מאוחרת)

ואני לא מתכוונת לחזרה לגן עדן רק באופן כללי ורומנטי, אלא במובן הקונקרטי שעליו מדבר היינריך פון קלייסט ב"על תיאטרון המריונטות". המספר במסה הזאת (שמתחזָה לסיפור) מתפלא על העניין שמגלה ידידו הרקדן בתיאטרון הבובות העממי. הבובות לדעתו הן בידור להמונים שאין לו קשר לאמנות. הרקדן לעומת זאת, מעריץ את תנועותיהן החינניות של הבובות: איבריהן פועלים כמטוטלות. לכל תנועה יש מרכז כובד משלה. כל תזוזה מקרית יוצרת מעין ריקוד. הבובות אינן משועבדות לכוח הכובד. הן יכולות לרחף בלי מנוחה. הן לא מתייפייפות כמו רקדנים והן לא סובלות ממוּדעוּת עצמית שמקלקלת את החן הטבעי.

המספר מסכים עם הטענה האחרונה ותורם סיפור משלו: נער מלא חן שהכיר ניגב יום אחד את רגלו. הוא הציץ בראי והבחין שהוא דומה לפסל מפורסם של נער המוציא קוץ מרגלו. הנער ניסה לחזור על התנועה ולא הצליח לשחזר אותה. הוא ניסה שוב ושוב, עד שהתנועה הטבעית הפכה למעושה ומגוחכת.

המוּדעוּת העצמית על פי קלייסט, מפצלת וזורעת ספק וביקורת. היא "מגרשת את האדם מגן העדן" של התמימות, מן הפשטות המושלמת של החומר הדומם ושל בעלי החיים. רק האל הכל-יודע יכול להגיע לחן של הבובה. לכאורה מדובר בשני קצוות, הנחות ביותר והנעלה ביותר, ובעצם מדובר במעגל: ככל שאתה מתרחק מנקודה מסוימת אתה גם מתקרב אליה, עד לנקודת המפגש שבה מתאחד לו החומר הפשוט עם האל האינסופי. וזוהי גם תקוותו של האדם: למצוא את "הכניסה האחורית" לגן העדן, לחזור אל התום המוחלט, דרך הידע, לזכות בהרמוניה אלוהית בין מחשבה, רגש וגוף.

*

7. לפני ואחרי (מוסר השכל)

1977, 2010

Imponderabilia 1977, 2010

Imponderabilia בוצעה לראשונה ב1977 בגלריה לאמנות בבולוניה, ולאחרונה ב2010, במסגרת הרטרוספקטיבה שנערכה לאברמוביץ' במומה. בתמונה מימין מחליפים את מרינה ואוליי שני אמני מיצג צעירים. מרינה עוברת ביניהם (ובעצם היא לא בדיוק עוברת, נראה שהיא מתייצבת לצילום). מה ההבדל בין שתי הגרסאות, מלבד הליהוק?

זה כמו בפרסומות למכוני הרזיה, רק הפוך: ב1977 הפתח היה רזה, ומרינה אפילו צמצמה אותו, כשהותירה מרווח בינה לבין המשקוף (ראו בתמונות למעלה וגם בסרטון), מה שהגדיל את החיכוך בינה לבין העוברים ושבים וגם הטיח אותה (בקטנטן) שוב ושוב במשקוף. גם זה פורטרט עצמי בפני עצמו, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנושא הוא התרחבותו של הפתח. בשער האמנות של 2010 אפשר לעבור בנוחות בלי להתלבט או להתחכך. כי ככה זה כשמתמסדים. אסור להטריד את הקהל הבורגני של המוזיאון. חייבים למנוע חיפצון ומעשים מגונים ובכלל לשייף את הציפורניים. מן העבודה הפרובוקטיבית המצחיקה והעצובה והשורטת נותר רק המונומנט הריק, הפורטרט העצמי של הממסד.

*

ביום רביעי הקרוב 29/5/13  בשעה  20:30 תתקיים בבית מיכל ברחובות הקרנה של הסרט התיעודי "האמנית נוכחת", על הרטרוספקטיבה של מרינה במומה, וגם אני אהיה שם לשיחה על הסרט ובכלל.

*

עוד על מרינה אברמוביץ'

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

מסחר הוגן – על המפגש איתה

למה המלכה תמיד מנצחת? על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ'

*

עוד באותו עניין

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר

על העמוד של רבקה הורן

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

על סידבד של ויטו אקונצ'י

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

Read Full Post »

שרון רז פותח תערוכה – היכלות נטושים, תיעוד בתי קולנוע נכחדים בישראל. רז הוא לא רק מתעד נאמן אלא גם משורר של העזובה ושל הזיכרון ופורמליסט מוּעד.

ביוונית עתיקה "אנתולוגיה" היא זר של פרחים. הזר הזה של עזובות הוא מחווה לתערוכה ולמפעל התיעוד של שרון.

*

כשאישה גרה לבד, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים חייבים לבצבץ מהחול*, כי זה מה שמשווה למקום מראה נוקב של עזובה. אני ממש לא סובלת בית של אישה כשברור שהיא התרוצצה בו בארשת ידענית, וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות, ושהשער שלו תמיד נעול היטב.

מתוך "ספר הכרית" של סיי שונגון חביבתי, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית (בתרגומי הקצת חפוז מאנגלית)

* ביפן של המאה העשירית נהגו לזרות חול לבן דק על גנים, גם כדי למנוע ממרכבות ואנשים לשקוע בבוץ וגם מטעמים אסתטיים.

*

את רוב הפרק העוסק בזיכרון ב- The Seven Lamps of Architecture  מקדיש ג'ון רסקין, סופר והיסטוריון האמנות, ליופיו של הפיטורסקי, הציורי. את יופיו המיוחד של סוג האדריכלות הזה הוא מייחס למקריות (בניגוד לצורות הקלאסיות המתוכננות בקפידה). לכן כשהוא מתאר דבר מה כ"ציורי", הוא מתכוון לנוף אדריכלי שעם הזמן נוסף לו יופי שמתכנניו המקוריים לא חזו. לדעת רסקין, היופי הציורי עולה מן הפרטים שמתגלים לעיני הצופה רק מאות שנים אחרי הקמת המבנה. זהו היופי שמעניקים למבנה הקיסוס המכסה אותו, העשבים השוטים, הצמחים הצומחים סביבו, הים הגלי, הסלעים, ואפילו העננים המתמזגים בו. בניין חדש אפוא אינו יכול להיות ציורי. הוא נעשה ציורי רק אחרי שההיסטוריה מעניקה לו יופי מקרי ולנו זווית ראייה חדשה.

מתוך "איסטנבול, זכרונות ילדות", אורהאן פאמוק, מטורקית משה סביליה-שרון (ספר עם מנה גדושה של עזובה)

ג'וטו די בונדונה

"נטוש" על פי ג'וטו

*

ואיך אפשר בלי ההילוך המהיר של היפהפייה הנרדמת?

בתוך רבע שעה צמחו מסביב לגן הארמון עצים גדולים וקטנים לאין מספר, קוצים וחרולים, חוחים וסרפדים, שהסתבכו אלא באלה עד ששום בעל חיים או אדם לא יכול היה לעבור.

מתוך "סיפורי אמא אווזה", שרל פרו, מצרפתית אביבה ברק

*

ולבסוף – אמנם לא התאפקתי והגנבתי את ג'וטו לאסופה, אבל צייר העזובה האולטימטיבי הוא קספר דוד פרידריך (1774-1840) הרומנטי-מלנכולי-דתי-ידוע סבל (כשהיה בן שבע מתה אמו, ואם לא די בזה היה עד לטביעת אחיו הצעיר כשהקרח נבקע תחתם בזמן החלקה). פרידריך אמנם הצהיר ש"כל יצירת אמנות אמיתית מתהווה בשעה מקודשת ונולדת בשעת שמחה, מתוך כורח נפשי בלב האמן, לא פעם ללא ידיעתו," אבל צִייר אינספור חורבות, עצים שבורים, ספינות טרופות ובתי קברות.

כעת אני שוב עובד על ציור גדול … שוב מתאר פְּנים של כנסייה הרוסה. ובאמת הסתמכתי כבסיס על הקתדרלה היפה של מייסן הקיימת והשמורה היטב. מתוך תלי ההריסות שממלאים את החלל הפנימי, מזנקים עמודי התווך החזקים וצמודים להם עמודים דקיקים עדינים שעדיין תומכים בחלק מקימור התקרה הגבוהה. ימי הזוהר של המקדש ושל משרתיו חלפו, וממכלול ההרס צפים ועולים תקופה אחרת ודרישה אחרת לבהירות ואמת. עצי מחט ירוקי עד צומחים בין ההריסות. על ציורי קדושים חרבים, על מזבחות הרוסים ועל אגני מי קודש שבורים עומד כומר אוונגליסטי עם הביבלייה בידו השמאלית. ימינו על לבו, והוא רכון על שרידי המצבה של בישוף. עיניו נשואות לשחקים התכולים והוא מתבונן מהורהר בעננים הבהירים הזוהרים.

קספר דוד פרידריך, מתוך שער לאמנות המודרנית, עריכה, מבואות והערות זיוה עמישי-מייזלש (כן, שוב אותו ספר בלתי נדלה)

בחרתי רק שלושה מתוך הנטושים הרבים של קספר דויד פרידריך. וגם התקריבים הם כמובן חיקוי ומחווה לנטוש של שרון רז (לו הייתי מרי פופינס ויכולתי לצלם גם בתוך התמונות…).

קספר דויד פרידריך

קספר דויד פרידריך, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו, תקריב. כמה עוצמה רגשית יש בפרט הזה.

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

     Insert into post


קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט (רק אני רואה פה גרפיטי של בריון?)

*

הכי קשור

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

*

עוד על צילום

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

על תצלומי הישנים הפיוטיים של אלאן בצ'ינסקי

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

סדרה על צילומי הידוענים של אנני ליבוביץ – זה הפרק הראשון ומשם יש לינקים להמשך

*

עוד על ארכיטקטורה ונפש

לפוצץ את בית הספר?

אה, אה, אה, אה!

*

Read Full Post »

כל מיני דברים מרגשים ומרתקים קורים בזמן הקרוב.

ראשית – הישר מתוך דפי ספרי – הוא מגיע!

ויטו אקונצ'י מגיע לישראל ליומים אינטנסיביים של הרצאות, פרזנטציות, פאנלים ומפגש עם סטודנטים, באירועים הפתוחים לקהל הרחב, והכל בזכות נחישותה של נעמי לב, ובאירוחם של: אקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים, גלריה יפו 23 בירושלים, המחלקה לארכיטקטורה בצלאל בירושלים, תואר שני MFA בצלאל בתל אביב, והמדרשה לאמנות בבית ברל.

וזו התכנית:

15/05/2011

12:30

גלריה יפו 23 ירושלים מארחת את ויטו אקונצ'י להרצאה על "גבולות וחלל, שירה אמנות ארכיטקטורה"

באודיטוריום 222, בצלאל הר הצופים, ירושלים, חינם, פתוח לקהל הרחב

*

20:00

התואר השני של בצלאל בתל אביב מארח את ויטו אקונצ'י להרצאה על

"אמנות במרחב הפרטי והציבורי, הצופה כמשתתף"

באולם אריסון, רחוב סעדיה גאון 7, תל אביב, פתוח לקהל הרחב, מספר המקומות מוגבל

חינם, הרשמה ראש: Acconci.bezalel@gmail.com

*

16/05/2011

11:00

המחלקה לארכיטקטורה בצלאל מארחת את ויטו אקונצ'י להרצאה ופאנל בנושא

"שלוחות ומתודיקות באמנות ובארכיטקטורה"

משתתפים: אדריכלית ליאת בריקס, אדריכלית אלס ורבקל, אלישבע לוי אמנית ומרצה במחלקה ואורחים נוספים

במחלקה לארכיטקטורה, בצלאל 1, ירושלים, חינם, פתוח לקהל הרחב

*

17:30  

המדרשה לאמנות בבית ברל מארחת את ויטו אקונצ'י להרצאה ושיח שולחן עגול בהשתתפות: יאן וורווט אוצר ותיאורטיקן של אמנות, ויונתן סואן מרצה במדרשה

חינם, פתוח לקהל הרחב

***

**

*

שנית, ב-16/5/2011 (כן, יום מבורך) בין השעות 9:30-16:00 יתקיים בשנקר

"פנים בהזמנה" כנס בינלאומי על הדיוקן המאוייר כיצירה עצמאית

 שאותו רוקחים כבר מזמן מאד, ירמי פינקוס ועודד היילברונר.

התכנית המלאה, לחצו להגדלה

הכנס יתקיים באודיטוריום לורבר, בניין מיטשל, רח' ידע עם 8 רמת גן

ההרצאה שלי אמבט החלב של וופי גולדברג, היא סיור מודרך בתריסר דיוקנאות סליבריטאים של אנני ליבוביץ

וזה הלינק לאתר של דיוויד יוז הבריטי, אורח הכבוד של הכנס (זה האיור שלו, בתמונה)

***

**

*

ושלישית – פלאטשקעס*

סרטו התיעודי המלא אופטימיות של עופר יניב על זיקנה ועל הנשים שמאחורי גילה (ביניהן אמא שלי) יוקרן בסינמטק תל אביב באולם 1 ביום שישי 20 למאי בשעה 12:00  

עוד פרטים על הסרט וטריילר הכולל את פירוש שמו המוזר

*

על ויטו אקונצ'י באתר זה:

לפוצץ את בית הספר? על ויטו אקונצ'י הארכיטקט

ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף

אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה, או SEEDBED כמשל

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

ועוד

Read Full Post »

זה מה שאמרתי ב-12 הדקות שלי בבלוג החי של "ההם" (הערב כולו השאיר טעם של עוד):

ויטו אקונצ'י  הוא אמן רב תחומי, אמריקאי ממוצא איטלקי. הוא היה משורר, עד שגילה שהדף הוא מרחב והמילים הן אמצעי תחבורה. הן מסיעות את הכותב משמאל לימין ומלמעלה למטה על הדף. בעקבות הגילוי הוא ירד מהדף אל המרחב הממשי של הרחוב. הוא הפך לאמן וידאו וגוף ואחר כך לפסל ולארכיטקט. עד היום הוא ארכיטקט, כבר למעלה מעשרים שנה.

ב-1990 בתחילת דרכו כארכיטקט, הוא הוזמן על ידי בית ספר יסודי בפיניקס אריזונה, לתכנן סככה להסעות. הוא הציע לפוצץ את בית הספר. זאת אומרת – לא ממש. אבל נניח שהיו מפוצצים את בית הספר וחלקי קירות וגג היו קורסים ועפים לכל עבר ונוחתים על הקרקע בזוויות משונות – את זה הוא הציע לבנות. הקירות הנוטים יספקו את הצל.

למותר לציין שההצעה נדחתה. אבל מתחשק לי לבחון אותה קצת, מכל מיני כיוונים: רגשיים, פיוטיים, צורניים, ספרותיים, פסיכולוגיים, חינוכיים ועוד (והכל ב12 דקות).

*

ובכן – 10 הערות על הסככה של ויטו אקונצ'י:

1.
הסככה כפנטסיית נקמה – התגובה הראשונה שלי על ההצעה הזאת היתה מין תרועה פנימית: יש!  להחריב את בית ספר! מסתבר שהכעס לא שוכך עם הגיל. אקונצ'י מציע את פנטסיית הנקמה התלמידית שלי, הגיונית ומופרכת כאחת, סמלית ובו בזמן ממשית, בלי טעם הלוואי שמותירה כל נקמה, לפי השמועה לפחות.

*

2.
החורבות כמטפורה לזמן – כשיש חופש אומרים "היום אין בית ספר". הסככה היא מימוש המטפורה. היא מסמלת את פרק הזמן שבו "אין" בית ספר, הוא "נגמר", לפחות לכמה שעות. ותאמינו או לא – לכך התכוון המשורר, כלומר ויטו אקונצ'י: גם כיום, כארכיטקט, הוא עדיין מתחיל כל עבודה ממילים, ולא משרטוט. במקרה הנוכחי הוא התחיל מהביטוי "אין בית ספר", ככה הוא הגיע לפיצוץ.

*

3.
החורבות כרדי-מייד, כהערה על חלל – סככה היא חלל פתוח. חורבות הן חלל שסוע, פרוץ, כלומר פתוח. אקונצ'י מציע את ההזרה וה"שִׁיק" של ה"רדי מייד", יופיים ושימושיותם של הפגם והפצע. בית הספר קרוע בכוונה, כמו הג'ינסים והגרבונים האופנתיים. היופי כידוע, נע במעגל; המכוער של היום הוא היפה של מחר. אבל כיוון שגרתי בפיניקס בערך באותה תקופה ואני זוכרת את הלוק המלוקק והסינתטי של הפרוורים – יש כאן חת'כת תעוזה.

*

4.
החורבות כנווה מדבר – פיניקס נמצאת במדבר. חם שם בקיץ כמו בגיהנום. סככת ההסעות היא המקום שבו עוצרות השיירות, כלומר "נווה המדבר".
ממש ליד פניקס נמצא טלייסין ווסט, בית החורף של פרנק לויד רייט שמפליא להשתלב בנוף. הסככה של ויטו אקונצ'י לא משתלבת בנוף, כמו שהיא לא משתלבת בפרוורים המיופייפים. הפיצוץ המצחיק-מושגי שלו גובל באמירה אקולוגית; פאסט-פורוורד לעתיד שבו האדם ידביר את הטבע ואת עצמו וימצא מחסה בחורבות.

מדבר, אריזונה

5.
אסוציאציה ספרותית – "ראי הסתרים" היא קומדיה הירואית בשתי מערכות המתוארת בסיפורו של בורחס "סקירת יצירתו של הרברט קווין". אני מצטטת בהשמטות ניכרות:

המערכה הראשונה (הארוכה ביותר) מתרחשת במעונו הכפרי של הגנרל טראל, בסביבות מַלטון-מוברֵאי. מרכזה הבלתי נראה של העלילה היא העלמה אולריקה טראל, בתו הבכירה של הגנרל … היא עצמאית ויהירה … העיתונות מכריזה על אירוסיה לנסיך רוטלאנד, ואותה עיתונות מכחישה את דבר האירוסין. המחזאי וילפריד קוורל מאוהב בה – הצעירה העניקה לו כמה פעמים נשיקה פזורת דעת. הגיבורים הם בעלי הון עתק ואילן יוחסין עתיק יומין. [וכן הלאה והלאה… ואז:]  דמויות מן המערכה הראשונה מופיעות שוב בשנייה, אך שמותיהן שונים. "המחזאי" וילפריד קוורלס הוא עתה סוכן נסיעות מליברפול. שמו האמיתי הוא ג'ון ויליאם קיגלי. העלמה טראל אמנם קיימת, אך קיגלי לא ראה אותה מעולם – הוא אוסף את תמונותיה בקדחתנות מתוך העיתונים "טאטלר" או "סקאץ'". קיגלי הוא מחבר המערכה הראשונה. "המעון הכפרי" המפוקפק, או הבלתי אפשרי, הוא פנסיון יהודי-אירי, שם מתגורר קיגלי. הוא בונה אותו מחדש ומייפה אותו… עלילת שתי המערכות היא מקבילה, אך בשנייה הכל משונה עד מאד, דחוי למחר או כושל."
(מתוך "גן השבילים המתפצלים")

ובחזרה לאקונצ'י: הסככה היא השתקפותו של בית הספר בראי הסתרים.
"כאשר הוצג המחזה," כותב בורחס, "הזכירה הביקורת את שמותיהם של פרויד ושל ז'וליאן גרין. הזכרתו של הראשון נראית לי בלתי מוצדקת לחלוטין."

*

6.
ובהמשך לסעיף הקודם – החורבות כצל נפשי: אקונצ'י לא מתייחס לפסיכולוגיה. לא שהוא נגדה, היא פשוט לא עולה בדעתו. בספר שכתבתי עליו ועל דויד גרוסמן, השתמשתי ב"ספר הדקדוק הפנימי" כדי למלא את החללים הפסיכולוגיים במיצגי הגוף שלו. אבל כמו שההר בא אל מוחמד, כך גם הפסיכולוגיה באה אל ויטו אקונצ'י. ובהקשר הנוכחי: אם נתייחס רגע לבית הספר כאל ישות פסיכולוגית, הסככה של אקונצ'י היא הצל (פשוטו כמשמעו), כפי שהוגדר על ידי יונג. כלומר, הבבואה הבלתי מחמיאה, סך כל התכונות הלא רצויות והתיפקודים שלא התפתחו. הצל הוא החלק של האישיות שהאגו, כלומר בית הספר, אינו יכול לקבל. החלק שאינו בשליטה, צד הדיכוי ועונשו. בית הספר מרחיק את השיקוף כדי שלא יאיים על זהותו. כלומר, מדחיק אותו ללא מודע. כלומר, לא בונה את הסככה. לטענת יונג, ככל שהצל מודחק בעוצמה רבה יותר, כך הוא חשוך ודחוס יותר.‏ ההתמודדות עם הצל, הנסיון להשלים עם קיומו ולמצוא לו מקום, היא חלק משמעותי מתהליך ההתפתחות והאינדיבידואציה.
ובחזרה לבית הספר: גם הסככה מאיימת יותר כשהיא מודחקת. להקים אותה פירושו להכיר בכעס של התלמידים ולהכיל אותו. לתת להם בית ספר חרב לשחק בו בצד בית הספר השָׁלם. מה שכבר מנטרל חלק מהכעס ומציע שיחה; ודיאלוג הוא הבסיס לכל חינוך ראוי לשמו (וגם במיטבה, עדיין קשה לי עם המילה הזאת "חינוך", בגלל החד-כיווניות שלה, אבל נגיד שזה היה מביא להתפתחות הדדית).

*

7.
ובהמשך לסעיף הקודם, החורבות כמצע לגרפיטי – בתי ספר מועדים לוונדליזם. כל שכן סככות, שהן פרוצות מעצם טבען. בסביבה של חורבות לעומת זאת, הגרפיטי הוא לגיטימי. ההקשר מסווה את ההשחתה, נותן לה אליבי – כמו בַּסרט של היצ'קוק שבו "מוסתרים" היהלומים באופן גלוי, בתוך נברשת בדולח. ובעצם מתרחשת כאן סימביוזה: בית הספר מרוויח פרקטיוּת וכלכליות (לא צריך לגרד ססמאות או לסייד) והתלמידים מרוויחים יצירה. אקונצ'י שילב גירים וקירות דמויי לוחות בגרסת בית הספר המפוצץ: "מה שאנחנו אוהבים," הוא אמר (בשם הקבוצה שעובדת איתו), "זה שעכשיו שהם מחוץ לבית הספר, הילדים יכולים לכתוב את המסרים שלהם, לפתח שפה משלהם."

*

8.
החורבות כאמנות מושגית – בעבודת הבודי ארט המפורסמת שלו Conversions אקונצ'י משך את החזה שלו בניסיון לעצב לעצמו חזה נשי. זו היתה כמוצהר, מטרת העבודה. אבל הוא לא באמת ציפה שזה יקרה… בהערות ל Conversions הוא כותב: "חשוב שהניסיון עקר. כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך, על הרצון להשתנות."

רבות מתכניות הבנייה של אקונצ'י אינן מגיעות לכלל בצוע. שמעתי אותו מדבר על כך. לא בתלונה. כבדרך אגב; כי בסופו של דבר, הוא היה ונותר אמן מושגי, כלומר אמן של רעיון. גם כשהארכיטקטורה שלו פונה למציאות היא עדיין קורצת לתודעה. וכדי שהסככה תפעל בתודעה היא לא חייבת להתממש, מספיק "לרצות" להחריב את בית הספר. זה פועל גם בתור רעיון. למשל עכשיו.

*

9.
ושאלת השאלות – האם סככה כזאת, כלומר פיצוץ כזה, מעודד אלימות? יש טענות כאלה נגד סרטים אלימים, נגד משחקי מחשב אלימים. ואני שיש לי יד ורגל במאגיה, מוסיפה עוד שכבה של ספקות: לפוצץ דגם של בית ספר זה וודו למתחילים.
ומצד שני, התכלית אינה הרס, אלא צל ומחסה ויצירה. וזו גם האמת, שצריך לפוצץ את "בית הספר הפנימי" כדי לצמוח וכדי ליצור. להישאר בגבולות מה שלמדת זה לדרוך במקום, כלומר לסגת לאחור.

*

10.
ובהמשך לסעיף הקודם, אני חוזרת לפנטסיה התלמידית: סיפרתי לבני בן האחת עשרה (כלומר בגיל קהל היעד) על העבודה הזאת. הוא אמר שזה נפלא, וברור שזה לא יתקבל. שאלתי למה לא יתקבל, הוא אמר שהוא מכיר קצת מנהלים והם בחיים לא יסכימו לדבר כזה. התעניינתי למה נפלא, והוא אמר שהוא תמיד קינא בילדים שראה בקולנוע, משחקים בהריסות. זה נראה לו מקום נפלא למחבואים והתקפות.

***

עוד בסביבה:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות (עוד הרצאה שמצטלבת עם הפוסט הנוכחי)

עכשיו תשכחו הכל ותתחילו לרשום – על יוסף הירש (אצלו לא היה צריך לפוצץ כדי לצמוח)

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף

ועל ארכיטקטורה ונפש – אה, אה, אה, אה!

*******************************************

כתבה על ספריית גן לוינסקי במגזין הארכיטקטורה היוקרתי דומוס

למבצע יום במתנה לחצו כאן

זו גם מתנה מיוחדת לפסח, חג החירות.

התמונה מתוך פסטיבל פורים שערכה הספרייה בשיתוף עם "ילדים ישראלים". צילם רמי גודוביץ'. את המצגת השלמה והיפהפייה אפשר לראות כאן.

לחצו להגדלה

Read Full Post »

"בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר."*  עגנון

ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים הוקמה בשנת 2009 כפרוייקט אורבני-קהילתי-אמנותי של ארטים, צוות אמנות בינתחומי. כל פרט בה הוא פרי של מחשבה, נסיון לדייק ולהתאים את הצורה לתוכן.

הספרייה ממוקמת בגן לוינסקי, גן ציבורי ליד התחנה המרכזית בתל אביב. אין לה קירות או דלת. היא מורכבת משני ארונות ספרים הנתמכים בקירות המקלט הציבורי בלב הגן: קיר ספרים גבוה למבוגרים, ומולו ארון קטן יותר בגובהם של הילדים. דלתותיו של הארון הקטן נפתחות כלפי מטה והופכות לרצפת פרקט שעליה יושבים הילדים ומעיינים בספרים. הארון הגדול הוא שקוף ומואר מבפנים, כך שהספרים זורחים בלילות אל תוך הגן. בין הארונות יש רחבה המיועדת לעיון, קריאה ומפגשים חברתיים.

הספרייה זורחת בלילות

למה דווקא ספרייה?
כי אנחנו רואים את הזכות לספר כזכות יסוד של בני אדם. כי ספר זה דבר והיפוכו: גם בריחה ועיר מקלט כמו בציטוט היפה שלמעלה, וגם שפת אם ובית וזהות.

למה בגן לוינסקי?
כי זה המקום שבו מבלים מהגרי העבודה בסופי שבוע. היה חשוב לנו שהספרייה תבוא אל האנשים. שגם האנשים שמעמדם לא חוקי לא יחששו להגיע. שלא תהיה דלת ולא יהיה שומר שיבדוק את התיק או ישאל שאלות.

הדמיה ממוחשבת של הספרייה

הספרים
הספרייה מכילה כ-3500 ספרים בשפות שונות: מנדרינית, אנגלית, אמהרית, רומנית, ספרדית, צרפתית, ערבית, תאית, נפאלית, הינדית, טגאלו ועברית.
רשימות הספרים נערכו על ידי אנשי קשר בכל שפה. המבחר כולל קלסיקות ויצירות מופת בצד רבי מכר, ספרי מתח, קומיקס ורומנים רומנטיים. כל מה שאנשים רוצים ואוהבים לקרוא.

עברית
בספריית הילדים היו תמיד ספרים בעברית. לאחרונה החלטנו להוסיף עברית גם למדף המבוגרים כדי שכל תושבי הסביבה יוכלו ליהנות מהספרייה.

מיון לפי רגשות
מלכתחילה החלטנו לא לקחת שום פרט כמובן מאליו. זה בא לביטוי בבחירת המיקום והמבנה כמו בשיטת המיון של הספרים. החלטנו להמיר את שיטות המיון המקובלות בשיטה ייחודית המבטאת את רוח הספרייה.

כלומר: כל ספר מסומן במדבקה צבעונית של שפה ומספר קטלוגי, אבל מתחתיה יש מדבקה נוספת, רחבה, המתארת את הרגשות שהוא עורר בקוראים. ויתרה מזאת: הספרים אינם מסודרים לפי ז'אנרים או שמות סופרים, כמקובל, אלא לפי הרגש שהם מעוררים.

איך זה קורה בפועל?
בכריכה הפנימית של כל ספר יש מדבקה השואלת (בשפתו של הספר) "איזה מין ספר זה?" ולצדה שבע מילים המתארות רושם שספר יכול לעורר: מצחיק, משעמם, מוזר, מדכא, מרתק, מעורר השראה, עצוב. לכל רגש יש צבע משלו. קורא שמחזיר ספר נשאל על המילה המתארת את תחושתו. אם הקורא הראשון חשב שהספר מצחיק למשל, הספר יזכה במדבקה רחבה בצבע סגול ויונח במדף הספרים המצחיקים. אם הקורא הבא יסכים איתו – המדבקה הסגולה תחולק לשניים (לסמן את מספר הקוראים) ותחזור למדף המצחיקים. אבל נניח שהקורא השלישי יפסוק שהספר משעמם – המדבקה הבאה תחולק לשלוש: שני שלישים סגול והשליש העליון כחול, והספר יעבור למדף המשעממים. כי לא משנה כמה קוראים חשבו שהוא מצחיק, הקורא האחרון הוא שקובע.

כל פרט בשיטת המיון קשור למהות הספרייה:

ההחלטה לערבב את השפות, משקפת את רצוננו לערבב בין האנשים, לא לבדל ולא למיין לפי מוצא.

הספרייה היא עולם קטן, מקביל: הספרים נודדים בין המדפים כמו שקוראיהם נדדו/נודדים בעולם. הם נושאים איתם את ההסטוריה הרגשית שלהם.
מדבקת הרגשות היא פתח לשיחה על הספר, ראשי פרקים לשיחה החיה המתעוררת בין הקוראים.

ולא פחות חשוב – רצינו שיטה שבה כל אחד יוכל לשנות ולהשפיע, שבה כל אדם נחשב. ולכן המיקום של הספר אינו נקבע על פי דעת הרוב אלא על פי הקורא האחרון. גם אם עשרה אנשים חשבו שזה ספר מצחיק והאחד עשר חשב שהוא משעמם, הספר יעבור למדף המשעממים – עד לקורא הבא.

אתר הספריה (לא זה)
אתר הספרייה, הנמצא כעת בהקמה, יכיל את ההסטוריה הרגשית שצברו הספרים ויאפשר המחשה של "מפת-נדודיהם" בכל רגע נתון ולאורך ציר הזמן. המבקרים יוכלו לסדר את הספרים על המדפים הוירטואליים באופנים שונים שיעמיקו את היכרותם עם קהל הקוראים של הספריה, עם דעותיהם והעדפותיהם.

זאת ועוד: קטלוג הספריה מכיל כיום ספרים רבים המצוינים רק על פי מספרם הקטלוגי ותמונות הכריכה הקדמית והאחורית. לאתר תתווסף תוכנת ויקי שבה יוכלו מבקרים ברחבי העולם להשלים מידע על כל ספר וספר בשפת המקור. כך לדוגמה, יוכלו גולשי אינטרנט בסין להקליד בסינית את פרטי הספרים שבמנדרינית.

שגרה
הספרייה פועלת בסופי שבוע, בימי ששי, שבת וראשון בשעות אחר הצהריים. היא מופעלת על ידי כשבעים מתנדבים בראשות מנהל בשכר בהיקף של רבע משרה. כל משמרת מאויישת על ידי ארבעה מתנדבים. שניים מהם עובדים עם הילדים.

ילדי הספרייה
כשהתחלנו להפעיל את הספרייה נמשכה אליה קבוצה גדולה של ילדים שהסתובבה בגן ללא כל השגחה. רבים מהילדים האלה הפכו ל"ילדי הספרייה". הם מגיעים באופן קבוע וחלקם שוהים בה בכל שעות הפתיחה. די מהר גילינו שאחד התפקידים החשובים והלא מתוכננים של הספרייה הוא לאפשר לילדים כמה שעות של חום והגנה מפניי הנרקומנים, האלכהוליסטים ועובדי המין שנמצאים בגן במהלך השבוע. הספרנים מקריאים לילדים סיפורים ועוזרים להם בקריאה וכתיבה. חלק מהמתנדבים מעבירים חוגים, פעילויות וסדנאות. אחת לחודש, פחות או יותר, אנחנו מביאים הצגה, שעת סיפור "מקצועית" או תאטרון בובות. גם הפעילות הזאת נעשית בהתנדבות.

ספריית הילדים, ככה זה נראה ביום הראשון של ההרצה. מאז נוספו ילדים רבים וספרים רבים, ושוב תודה להוצאות שתרמו!

והעתיד?
"גם לקיים את הספרייה במתכונתה הנוכחית זו משימה לא קלה ולכן זו המטרה הראשונה," אומר האמן ליאור ווטרמן, מנהל הספרייה (הסטודיו שלו נמצא במקלט המשיק לספרייה). "אני חולם על מעין מרכז קהילתי שיצמח מהמקלט, מקום של אמנות ויצירה, מרכז קהילתי רב-תרבותי שישקף את המגוון התרבותי העצום שמביאות איתן הקהילות הזרות.

"אנחנו מתחילים לעבוד על יריד ספרים ואירועי אמנות ותרבות. ביוני למשל, הצגנו על הדשא ליד הספרייה את בלט בגן לוינסקי – ערב מחול ומוסיקה מסורתיים מסודן, סין, הודו, אקוודור ואתיופיה, ששיאו בהפקת מקור של הספרייה בהשתתפות רקדנים ישראליים, סודנים והודים.

מקימים ותומכים
ארטים, צוות אמנות בינתחומי (ע"ר) עמותה רשומה ללא כוונות רווח, יזמה והקימה את הספרייה. בקבוצה חברים: הדס עפרת – אמן רב תחומי ויזם תרבות, רומי אחיטוב – אמן מדיה, מרית בן ישראל – אמנית בינתחומית וסופרת, טלי תמיר – אוצרת, נמרוד רם – אמן, ויואב מאירי – ארכיטקט שגם תכנן את הספרייה בשיתוף עם הקבוצה.
ארטים הוקמה בשנת 2008 וזה הפרויקט הראשון שלה.

מסיל"ה – המרכז שהקימה עיריית תל אביב לטיפול והעצמת מהגרי העבודה והפליטים בעיר הפך לשותף מלא ונפלא בכל.

מתנדבים מקטלגים ספרים במשרדי מסיל"ה, ושוב תודה!

תודה מיוחדת לעיריית תל אביב על מאור הפנים והסרת מכשולים גדולים וקטנים, למנהלת המאה, מפעל הפיס, ומרכז ההדרכה לספריות על תמיכתם הכספית, ולכל החברות, האירגונים, השגרירויות, משרד החוץ הישראלי, הוצאות הספרים והאנשים הפרטיים שתרמו ספרים או עזרו בהטסתם מקצות העולם.

*

מעודכן ל2018 – להתנדבות, תרומות ושיתופי פעולה – אנא פנו

לעדן ועקנין, רכזת מתנדבים – edenvgl@gmail.com

או לדפנה  ליכטמן – מנהלת הספרייה  0544287075 dafna.gardenlibrary@gmail.com

*

מבצע יום במתנה נמשך!

*

אופטימיות להשאלה כתבה על הספרייה בגלריה של עיתון הארץ

איך אפשר לעזור? (בהרבה דרכים!)

חדשות הספרייה – פוסט מתעדכן

הו יהיה שם שמח, בפתיחה החגיגית של ספריית גן לוינסקי! (כבר היה, ובכל זאת)

בלוג של מתנדבת בספרייה

עוד לינקים של-על הספרייה

* ותודה למגיב רואי חסון על הציטוט היפה והנכון.

Read Full Post »

ילדתי הקטנה שרה: 'אה, אה, אה, אה!' איני מבין את המילים, אבל אני חש מה היא רוצה להגיד. היא רוצה להגיד שהכל – 'אה! אה!' – אינו אימה אלא אושר. (מתוך היומנים של ניז'ינסקי)

לא רציתי לקנות מכונית, אלא ש"באמריקה, מכונית זה כמו רגליים," כך שמעתי שוב ושוב. ולא התחשק לי להיות הפיסחת היחידה. בַּ"מֶרְקוּרִי" של סן-חוזה הציע מישהו למכירה גִ'יאוֹ מֶטְרוֹ זולה יחסית, עם גג נפתח ולא יותר מדי קילומטרים. נסענו לראות את המציאה ועוד באותו יום לקחנו אותה לבדיקה וקנינו. ארבע פעמים חצינו את סן-חוזה. ארבע פעמים חלפנו על פני שלט עם גולגולת וכתובת שחורה, זועקת: "בית המסתורין של שרה ווינצ'סטר". זה עבד. כמה שבועות לאחר-מכן נסעתי (בגִ'יאוֹ מֶטְרוֹ) לראות במה מדובר.
הכל מסכימים שהבית הוא תוצאה של טרגדיה: שרה ווינצ'סטר, יורשת המליונים של יצרן הרובים המפורסם, שכלה את בתה התינוקת. היא לא הצליחה להרות שוב, וחמש-עשרה שנה אחר כך מת גם בעלה. מכאן ואילך נחלקות הדעות: יש אומרים שהרופאים הם שהמליצו על תחביב, מין ריפוי בעיסוק שיסיח את דעתה – בית למשל, שתתכנן ותבנה בעצמה, בלי עזרת ארכיטקט. אחרים טוענים שהכל התחיל מביקור אצל מגדת עתידות. היא שמה לב שהקליינטית מוקפת ברוחות רפאים. אלה הקורבנות של רובי הווינצ'סטר, הסבירה לה. הם הוציאו חוזה על המשפחה: קודם התינוקת, אחר-כך הבעל, ועוד מעט יגיע תורהּ, אם לא תבנה להן בית ביום ובלילה, ללא הפסקה.
שבעים וחמש שנה לאחר מותה, לא פגשתי רוחות בבית של שרה, למעט איזו רוח טכנולוגית פה ושם – דלת שנפתחת מעצמה או בת-קול מרמקול נסתר: "ברוכים הבאים לאתר היסטורי מס' 868 של קליפורניה," מכריז קול עמוק וחגיגי שוב ושוב, עוד במגרש החניה…
אם לְרוחות יש אוזניים, אז סנט-אקזופרי נאנח. לא לחינם מסר לנו את מספרה הסידורי של הכוכבית (ב-612) שממנה הגיע "הנסיך הקטן", והוסיף וסיפר באיזו שנה התגלתה בפעם הראשונה ובפעם השניה… הכל כדי לרַצות את שיגעון המספרים של המבוגרים. "אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים… האם קולו ערב לאוזן? האם הוא מאסף פרפרים? ורק זאת יבקשו לדעת: בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?…"
המדריכה השמנמנה שהמתינה בנקודת האיסוף, לבושה בחצאית פסאודו-ויקטוריאנית ועטופה בסוודר ובצעיף, השתייכה כל-כולה לאותם מבוגרים. ואולי רק חשבה אותנו למבוגרים, והלקוח תמיד צודק. היא עלתה על גדותיה מרוב מספרים שניסות לכַמֵת את מוזרותו של הבית כמו בניסוי מדעי: 10,000 חלונות, 2,000 דלתות, 160 חדרים, או שמא 400? מספרים ארוכים ויפים, מתגלגלים על יותר מדי אפסים עגולים, חולפים בטעות על פני הסיפור שהם אמורים לספר, שוכחים שהבניה נקטעה בעיצומה עם מותה של בעלת-הארמון. מי שעשה את החשבונות העדיף יופי על אמת, או לפחות נכשל קצת בהגזמה ובהתפארות, בחישובי דמדומים על הגבול בין דמיון למציאות.
ופתאום נקטעת זרימת המספרים – מישהי מרימה יד ושואלת: "שרה הרי נולדה וגדלה בחברה הגבוהה של קונטיקט, אז למה בנתה את ביתה דווקא בסן-חוזה? מה רע בניו-הייבן, קונטיקט?" השואלת עצמה היא מקונטיקט, היא תמהה על החלטתה של שרה ומרגישה קצת נפגעת וגזולה. מדריכתנו, חסרת-אונים כמו מכשיר שנותק מהחשמל, מתבלבלת, מגמגמת. כולנו מתייסרים איתה, כובשים את מבטינו בריצפה. "אולי את יודעת כמה גרמי מדרגות יש בבית?" שואלת מישהי אחרת בחיוך ערמומי. הצבע חוזר ללחיי המדריכה: "13!" היא מריעה. לא סתם מספר, אל הַמספר, בה"א הידיעה של הבית! אם המספרים היו שיר, אז 13 היה הפזמון. מהכי טריוויאלי עד הכי חשוב – הכל 13: גרמי מדרגות, מתלים בארון, קנים במנורה (היו רק 12 במקור עד ששרה "תיקנה" אותה). זה מגיע לשיא בצוואה: 13 עמודים, 13 עותקים שכל אחד מהם נחתם 13 פעמים… ("ידעתי שהיא תדע לענות על זה!" לוחשת הערמומית לבעלה.)

מדריכתנו אינה מסתפקת כמובן בספירת המלאי. היא יודעת למשל, כמה עלה כל דבר (הרבה): כמה הוא עלה בשעתו, כשהדולר היה דולר, וכמה זה במחירים של היום; נייר הקיר שיובא מצרפת, עלה למשל 1.5$ לרגל מרובעת. היום זה היה עולה פי מאה או פי אלף, אני כבר לא זוכרת כמה אפסים. "מה יפה בית זה!" קוראים המבוגרים ב"נסיך הקטן" (בתרגום הישן של אריה לרנר) כשהם שומעים על בית "שמחירו עשרת אלפים לירה". ביתה של שרה ווינצ'סטר עלה עשרת מונים, ממפתח הזהב הטהור לדלת הכניסה המאסיבית, ועד לחלונות הוויטראז' שהוזמנו (לא פחות ולא יותר) מטיפאני; חלונות בדוגמת קורי-עכביש, עם שלוש-עשרה (13) טיפות טל מהאבנים הכי יקרות.
רבים מן החלונות הללו עדיין שעוּנים אל איזה קיר, ממתינים למשקופים שכבר לא ייבנו. אחרים הותקנו במין הגיון הפוך שמנטרל את סגולותיהם. החלון הכי יקר, מלאכת תשבץ של מנסרות בדולח, נקבע בקיר צפוני, הרחק מהישג קרניה של השמש. אבל גם לוּ היו מסובבים את הבית על צירו, זה לא היה מציף את החדר בקשתות, כי מאחורי החלון הוקדם עוד חדר, שבלאו-הכי חוסם את האור והופך את החלון כולו לאחיזת עיניים, עוד פיסת תפאורה בבית-בובות מפלצתי.
כי זה לא ממש בית של אנשים מבוגרים, אלא אוסף חדרים עם כמה שיותר גירויים ואפשרויות למשחק, כמה שיותר פינות לסדר בן את הרהיטים הקטנים ואת הכלים ואת הקישוטים שרכשה הגברת. לא אלה שאנחנו רואים. את המקוריים היא הורישה לצדקה. זה לקח 6 שבועות של 8 משאיות בכל יום (ותודה למדריכה) לפנות את הבית מתכולתו.

גלויה מבית המסתורין. SWITCHBACK STAIRCASE כך נקראות המדרגות הללו, ויש גם פירוט: 44 מדרגות, 2 אינטש כל אחת, 7 פיתולים שלמים לאורך 100 רגל לוקחים אותך מן המחסן שמחירו 25,000 $ למתבן שנמצא כ9 רגל מעליו! (סימן הקריאה במקור)

גם שרה עצמה היתה קטנטונת, גמדית. ככל שהזדקנה החמיר השיגרון שלה. בקושי הרימה את רגליה מן הריצפה. כדי להקל על עצמה בנתה לה גרמי מדרגות קטנטנים, אקורדיונים כאלה עם מעקה. טלאי נחושת קעורים (המצאה מקורית של הגברת) מגנים על הפינות מאבק.
האמן האמריקאי ג'ף קונס, הציג פעם בתערוכה שואבי אבק חדשים של "הוּבֶר" ו"שֶׁלטוֹן" בתוך קופסאות זכוכית עם ניאונים, שהזכירו למבקרי האמנות את ההשקעה העצובה שלנו בכל דבר חדש, בנעורים, בנצחיות… האם לכך התכוונה שרה כשסימרה את הטלאים למדרגות? ומה עם שאר הפינות? הבית הרי כולו פינות! מקדש לאבק עם קורי-עכביש שהוזמנו במיוחד מטיפאני.
יש שתי נשים בקבוצה שלי, עקרות בית או משהו כזה, שמזנבות כל הזמן בגירסה הרשמית, מקשקשות הערות שוליים על המעשייה הממוספרת: "תארי לעצמך, לנקות דבר כזה…" הן מצחקקות ומצביעות על דלת זכוכית מחולקת כמו דף חשבון להמון משבצות קטנטנות.
טלאי הנחושת אינם החידוש היחיד של הגברת: היא התקינה זמזמים חשמליים בחדרים, הפיקה גז לתאורה בשיטה מהפכנית, המציאה בריחים לחלונות בהשראת בריחי רובים, ועוד לפני שאנחנו מגיעים לתחתית הרשימה, נשאלת השאלה: איזו פונקציה מילאו ההבלחות האלה של תכליתיות בתוך מפעל שהוא שיא של חוסר תכליתיות, לפחות במובן היומיומי של המילה; בית שיכול להתפאר למשל, במדרגות "שלא מובילות לשום מקום" כמו בהיידבידיבידיבום של כנר על הגג. (לוּ הייתי ווינצ'סטר) איזו פונקציה מילא כל המבצע הזה שארך כמעט ארבעים שנה ונפסק רק עם מותה של שרה ב-1922?

הלמות פטישים ביום ובלילה. זאת התרופה שרשמה המכשפה. לא זבנג וגמרנו. יש כל-כך הרבה מתים. מספיק שאחד מהם לא ייתרַצה. מוטב לכרוך את האינטרס שלה באינטרס שלהם. לא שוחטים תרנוגולת שמטילה ביצי-זהב. לא אל שרה הם לוטשים עיניים, אלא לכסף שנצבר על חשבונם. הלמות הפטישים היא כמו שעון-נוכחות. היא מזכירה לרוחות שהיא משלמת את חובה. עשרים וארבע שעות ביממה היא משלמת את חובה.
זה מה שהפטישים מתופפים לרוחות, אבל מה הם אומרים לשרה? הבנייה נותנת צורה לפחד שלה מנקמתם הצודקת של המתים. היא מאפשרת לה לחיות בתוכו. If you can’t beat it, join it   אומר הפתגם. אם לא נפטרה מן הפחד, לפחות בייתה אותה, קנתה שליטה מסויימת של משקיע והשתתפות בהכרעות עיצוביות. כמו הרבה אמנים לפניה היא הפכה את הרגש לצורה, בנתה מעין לב קולוסאלי עם דופק של הלמות פטישים. (גם באנגלית הלב מתחלק לחדרים?) לב מאובן, מלא סודות, קפוא מפחד. בקור היא דווקא נלחמה: היא ריפדה את הקירות בצמר מבודד כשהפטנט עוד היה בחיתוליו והשתמשה לחילופין ב-5 מערכות חימום. באחד החדרים יש 4 תנורי עצים ו-5 מתקנים לאוויר חם. אפשר להתבשל בחדר כזה, להיצלות, להיקלות, להיפלט בסערה השמיימה דרך הארובה.

כל הפעילות הזאת התרחשה בדלתיים סגורות. סקרנים מכל הסוגים חזרו כלעומת שבאו. רוזוולט בכבודו ובעצמו נדחה בנימוס אך בתקיפות. אתה לא מזמין זרים להסתובב לך בנשמה. אבל צחוק  הגורל; שנה אחרי מותה כבר נפתח לו הבית למבקרים. יותר ממליון (1,000,000) אנשים כבר סיירו לה בתוך הלב. הם ממשיכים להגיע ביום ובלילה, (בימי שישי ה-13 לחודש מתקיימים סיורים ליליים לאור פנסים. בררר…) לחגוג בו ימי הולדת או שמחות אחרות. ("30 איש או 1500 – הצוות המנוסה שלנו יעזור לכם לתכנן את האירוע!") היא התחפרה כל כך עמוק בעולמה הפרטי, שלא בכוונה יצאה מהצד השני ומצאה את עצמה שוב מהלכת בין בני האדם. הם נהרו אל הפחד שלה והדהדו איתו. האם זה מה שהיתה בסופו של דבר? ליריקנית של חלל? אז למה זה מרגיש כמו קוריוז? לא גיהינום אישי אלא רכבת שדים, דיסנילנד שהקדים את זמנו.

בידור זה יותר כלכלי משירה. הנהלת המקום מעדיפה להדחיק את החרדה ולהציג את כל העניין כמו בדיחה אחת גדולה. לזכותה ייאמר שהבית משתף פעולה. מדריכתנו מצביעה על איזו דלת ואומרת שמכאן נתחיל את הסיור. היא סוקרת את כולנו ובוחרת לה נער שמנמן וחסר-מנוחה בשם הארי (בנם של הערמומית ובעלה) ומזמינה אותו ללכת בראש. הארי נחפז אל הדלת, פותח אותה ו… כמעט מתנגש בקיר. אין פתח מאחורי הדלת, אלא קיר לבנים. הארי נסוג לאחור, נבוך, מתוסכל, מחייך בחצי פה, אלינו, אל המדריכה, אל הבית שרוחש פתאום אפשרויות כמו שרוול של קוסם. אנחנו דווקא צוחקים בפה מלא, מתמכרים בהדרגה להימורים, מנסים לנחש מה מחכה בפנייה הבאה, מאחרי החלון, בתוך הארון, מנסים ונכשלים, כי בניגוד לשטיחים של המבחנים הפסיכומטריים אין פה שום שיטה. מדובר בקפריזה זוחלת שמטשטשת בהדרגה את האבחנה בין חלל לזמן. זה לא בית אלא יומן אישי שנכתב בחומרי בנייה, עשרים וארבע שעות ביממה, למעט הפסקה אחרת ב-1906, בעקבות רעידת אדמה. שרה נלכדה אז בחדר השינה ובקושי חולצה מן ההריסות. היא נמלטה לספינה (!) וגרה שם חצי שנה עד שחזרה לעצמה, כלומר לבית. לפני שחזרה הדחיקה את הטראומה, פשוטו כמשמעו, כלומר צוותה לחסום בקרשים את האגפים שנהרסו, כי הבית (כמו הבית מחלומו של יונג) הוא בבואה של הנפש. ועם כזאת בבואה, נותר רק להתפלא שאיש לא ניסה לאשפז את המקור (ולשים יד על הכסף). הרופאים נתנו לה איזה גיבוי כשקראו לטירוף תחביב, וגם לשרה היו שיטות משלה לטיפול בקרובים חמדניים. טיפוס בשם רמבו שכתב עליה חוברת מאלפת, מספר על אחיין שעשה את כל הדרך מהחוף המזרחי כדי לדרוש בשלום דודתו היקרה, שלא ירדה אמנם לראות את פניו, אבל שלחה לו בתור כיבוד – צ'ק על מגש של כסף.

"מה ההבדל בין משוגע לאקצנטרי?" שואלת המדריכה. כולנו שותקים. ברקע נשמעות זעקותיו של מִכָּאֵל, הרפתקן מתוסכל בן שנתיים שמתפתל בזרועות אימו, תיירת מצרפת. המדריכה מאירה לו פנים. "אפשר לקבל קצת אנרגיה בהשאלה?" היא שואלת. "את כולה," מטיחה בה האם הזועפת. "אז מה ההבדל בין משוגע לאקצנטרי?" מנדנד הארי, חסר-סבלנות. "עשרים מליון דולר," עונה המדריכה. היא קורצת להארי וצוחקת: זה מה שהיה לשרה בהתחלה. במשך השנים ירשה גם את המניות של חמותה.
לגברים תמיד היה כסף להקים את החלומות שלהם. הרבה יותר קשה למצוא אישה שהיה לה מספיק כסף ומספיק ביצים לבנות את הסיוט שלה בלי להתחשב באף אחד, לרקום לה ארמון כמו שרוקמים מפית: מחזיקים קרוב לעיניים ומתמסרים לפרטים.
כי הפרטים הם חזות הכל. אין פרספקטיבה. אין קנה-מידה משותף שמבדיל בין גדול לקטן, בין תמים לאפל. דברים מוכרים משתנים כמו בלילה, כשהבגדים זוחלים מן הכסא לשטיח ואגרוף של ענף מאיים לנפץ את החלון. קנה-המידה הוא יותר מכל נציגו של השכל הישר, של אובייקטיביות שמבדילה בין קליפורניה לארץ הפלאות (שכל הזמן גדֵלים בה וקטֵנים – תלוי מאיזה צד של הפטריה נוגסים). אצל שרה הכל סובייקטיבי, מפורק: פה דלת חלקה בלי ידית ובלי חור מנעול, ושם – סככה לגנן בצורת חור מנעול ענקי.
ואם כבר הגענו לגן – כמה מילים על הצמחים שהובאו מקצווי תבל. שמותיהם חקוקים בשלטים הקטנים שנעוצים באדמה לרגליהם: "צעיף כלולות", "אבק זהב", "פרח קיר", "תחת של דוב", "זית מתוק", "עץ הקיסרית"… שמות קסומים, מצחיקים לעתים, שמטעימים על דרך הניגוד את הכבדות של ה"ווינצ'סטר" הזה, שנתלה לה כמו ריחיים על הצוואר. למה לא ניסתה להיפטר משם נישואיה? שמו של "הרובה שכבש את המערב ותוך כדי כך הרג יותר חיות, יותר אינדיאנים, ויותר חיילים אמריקאיים מכל נשק אחר". למה לא ניסתה להתכחש לו באופן סימלי לפחות, לחזור לשֵם הבתולין שלה, או לכתת את הרובה לחפץ אחר עם יופי והרמוניה: גברת צ'לו למשל, או שרה פסנתר. (כמו אותו אקדוחן שהחליף את שמו מג'וני לוגן לג'וני גיטאר כדי להפוך לטרובדור.) והיא היתה מאד מוסיקלית, מציינת המדריכה. היא שלטה בכמה כלים, בכינור למשל, ובפסנתר הגדול שניצב באולם המחולות. ושם מאחורי דלת עץ ומאחורי דלת ברזל (כמו באגדות) שכנה לה הכספת המפורסמת. כולם רצו לדעת מה היה בתוכה. מתוך היכרות עם האקצנטריות של בעלת הבית ועם עושרה המופלג, לא היה גבול לניחושים. סיפרו שהיא מחזיקה בה סרוויס מזהב טהור למשל, אחרי כל ארוחה היא סופרת את הכלים ומחזירה אותם לכספת.
אם מה שגלוי כל כך מוזר, אז מה שמוסתר על אחת כמה וכמה. יש רק כספת אחת בכל הבית. זה מעלה את המסתורין בחזקה. אני דוחסת לתוכה בדימיוני מנורות קסמים ושטיחים מעופפים מן הסיפורים שקראתי בילדותי, ובד בבד אני מגחכת. מה כבר יכול להיות שם? מסמכים או חפצי ערך, כמו בכל כספת פרטית. ואולי המסמכים מפלילים? אולי יתברר שהיא עצמה רצחה אותם?
מדריכתנו מלבה את המתח. היא עושה עוד הפסקה קטנה, מכוונת. פניה חתומים. קשה לנחש אם היא מרוצה או מאוכזבת ממה שהיא עומדת לגלות: שום חפץ קסום לא נמצא שם, ושום מסמכים מרעישים. רק גזרי עיתונים המדווחים על מות התינוקת ועל מות הבעל, גרביים מלוכלכים ושני תלתלים: תלתל משיי של תינוקת ותלתל קשה של איש מבוגר. אני מתבוננת במדריכה בזמן שהיא מספרת. עיניה נוצצות במשובה. היא שוב שיטתה בנו, שרה, גם אחרי מותה. אני לא מחזירה לה חיוך. אני נדהמת: זה הכול? עיתונים וגרביים? תלתלים? בלי אקצנטריות, בלי סתירות, בלי תוויות מחיר? פצע שעוד לא הפך לגידול מפלצתי בעלות של חמישה מליון דולר. אני נזכרת בניחושים המופרכים שלי ומסמיקה. כרגיל חיפשתי את התשובה במקום הלא נכון. בגלל זה לא הצלחתי לכתוב סיפורים כשהייתי קטנה. השלכתי את יהבי על הפרטים הססגוניים. אמנם החכמתי מאז, אבל עכשיו הכל מתלכד בחדוּת מושלמת של משל: הרי לכם אישה שכאילו יצאה ממעשייה. כל מה שמקיף אותה מופרז ופנטסטי. אבל מה היא שומרת בכספת? עיתונים ותלתלים. דברים פשוטים ועצובים שכל אחד מכיר. אני חוזרת בריצה למעשיות שאהבתי; כל אותם כישופים וסוסים מעופפים ושֵדֵי המנורה והטבעת, מחפים על איזו כספת עלובה עם עיתונים ותלתלים… כמו גרגר החול שמתחיל את הפנינה. "אלף לילה ולילה" זה הכל סיפורים מהחיים.

Read Full Post »