אין לי עמדה מובהקת בעד או נגד גופות של נשים בסדרות מתח. אני יכולה לדבר רק על עצמי. סדרות על רוצחים סדרתיים מרגיעות אותי. הן מאשרות איזו אימה שנמצאת בתוכי, ומאפשרות לי להתארגן מולה. ראיתי רבות מהן במהלך השנים. איזה? לא זוכרת שמות, וממילא כולן מתערבבות לי, כי למרות הבדלי האיכות – רב הדומה על הייחודי. ואף אחת מהן לא מתקרבת לתעוזה הפואטית והפמיניסטית של מעשיית "ציפור כנף".
הרוצח הסדרתי הנודע ביותר ביערות האחים גרים (שנצפה גם אצל שארל פרו ובמקומות אחרים), הוא כחול זקן. יש שלוש גרסאות לסיפורו באוסף המעשיות (ועוד אחת, נסיינית בטירוף, שהופכת את הנוסחה על פיה ומלהקת את מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן), אבל "ציפור כנף" היא ללא ספק הנועזת והססגונית מכולן.
היא נפתחת ברב מכשפים שמתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. "איש לא ידע לאן הביא אותן כי מעולם לא שבו ונתגלו". יום אחד כשהוא מחזר על הפתחים, הוא מגיע לביתן של שלוש אחיות יפהפיות. כשבכורה מושיטה לו פרוסת לחם הוא נוגע בה והיא נאלצת לקפוץ לסל שעל גבו.

סצנה מעין זו מתרחשת בסדרות רבות: הרוצח (המתוכנן, המאורגן וכו' – כישורים שהמעשייה מתמצתת לצירוף "רב מכשפים") מבקש עזרה מנערה ודוחף אותה לתוך הוואן שלו.
ובחזרה לרב המכשפים: הוא לא ממהר לרצוח את הנערה, הוא מהסוג שמשתעשע קצת בטרפו. יש לו ארמון בלב יער, מלא חדרים נעולים, והוא משכן בו את הנערה ומעמיד פנים שהוא יוצא למסע. הוא משאיר לה את כל המפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס, אם תפר את האיסור דמה בראשה. ובלי קשר, הוא מפקיד בידה ביצה ומבקש ממנה לשמור עליה מכל משמר למענו. עדיף שתישא אותה לכל מקום, אובדנה ימיט אסון.
רבים מן הרוצחים הסדרתיים (במציאות כמו בסדרות) מתהדרים בכינוי, בין אם בחרו אותו לעצמם, ובין אם הודבק להם תוך כדי מצוד. להלן מבחר כינויים אמיתיים ורב לאומיים שדגתי מוויקיפדיה: "הזודיאק", "הצייד הלילי" "הליצן הרצחני" "הקניבל ממילווקי" "המטורף מהוולגה", "רוצח הנהר הירוק", "מרעיל כוס התה", "BTK" – ראשי תיבות של "לקשור, לענות, להרוג", ו"רוצח השחמט", רוסי כמובן, שהחליט לרצוח 64 אנשים כמספר המשבצות בלוח.
גם לרב המכשפים שלנו יש כינוי: בתרגומו של שמעון לוי הוא נקרא "נוץ הנוצאי", מלשון נוצה. זה קשור מן הסתם לביצה היקרה שלו: הביצה הגברית (קשה להתעלם מן הרמיזה המינית) שהוא מפקיד בידי הנערה, שילוב של טבעת נישואין ומצלמת מעקב כפי שיתברר עוד מעט. הביצה מסמנת שהיא תפוסה, "אוחזת בחבר" בלשון מדורי הרכילות.
הביצה והכינוי שייכים כבר לרובד הפסיכואנליטי המוחצן והטקסי של רוצחים סדרתיים.

הנערה לא מתאפקת כמובן. היא פותחת את החדר האסור ומגלה גיגית מלאה אברים מבותרים וגרזן נוצץ. הביצה נשמטת מידה מרוב בהלה ומוכתמת בדם עקשני שמרשיע אותה. המכשף חוזר הביתה ואומר: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו". הוא גורר אותה לחדר האסור וקוצץ אותה לחתיכות. ואז מגיעה תורה של האחות האמצעית והכול חוזר על עצמו באותה צורה בדיוק.
הקטנה והפיקחית מן השלוש, מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה המבותרות אבל מתעשתת ועורכת את אבריהן במין rewind, בסדר הנכון. וכשהיא משלימה את הפאזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים".

הקסם במעשיות קשור לרגש, והוא לא נוגד את המציאות, רק דוחס אותה. בתרגום ל"ריאליסטית": הנערה משחררת את קודמותיה המעונות מכבליהן ומטפלת בפצעיהן.
ועכשיו מגיעה נקודת המפנה, הרגע שבו המעשייה חורגת מן התלם: במקום להימלט על נפשה עם אחיותיה כמתבקש וכצפוי היא ממתינה לשובו של החוטף. זו לא התנהגות סבירה או מומלצת, זו יהירות ופזיזות ובד בד גם תעוזה בלתי רגילה, שמונעת על ידי חוש צדק תוסס וכוחות חיים מדהימים. היא מחליטה להצטרף למשחק, לקצר את הדרך מהטראומה לעיבודהּ הפואטי היצירתי, ותוך כדי כך להשיב לרוצח כגמולו.
איך זה מתנהל? ובכן, החוטף שב הביתה ומגלה שהביצה נותרה בצחותה. הנערה עמדה במבחן, ועכשיו תורו למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור בדרך, אסור לו לנוח לרגע, היא תשגיח עליו מרחוק, היא אומרת ומחביאה את אחיותיה בסל. בכל פעם שהוא מתיישב לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומיד", והוא קם וממשיך בדרכו.
האחות הקטנה הופכת את המהלך החד סטרי של החוטף לדיאלוג, למשחק. היא עונה לרוצח בשפתו: הוא ביקש ממנה לשמור על הביצה למענו, ובעצם טמן לה מלכודת, לתפוס אותה בקלקלתה. והיא מבקשת ממנו להביא זהב להוריה ומסתירה את אחיותיה בסל כדי לתפוס אותו בקלקלתו.
במישור המכני, הצורני, היא ממשיכה את ה-rewind העלילתי כשהיא גורמת לו להחזיר את החטופות בסל שבו נחטפו. במישור העמוק יותר, המוסרי, היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.
אחרי שהוא יוצא לדרך היא לוקחת גולגולת עם שיניים מגחכות, מקשטת אותה בפרחים ומעמידה אותה כמו דמות בחלון.

ואז היא קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת מן הבית בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא נתקלת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי". והם ממשיכים ושואלים, מה עושה הכלה הצעירה? אה, היא סיימה לנקות את הבית ועכשיו היא משקיפה מהחלון. גם החתן עצמו נתקל בה ולא מזהה את "כלתו", הוא משוכנע שהיא משקיפה מהחלון; הנזיפה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן וכו'", נטעה את התמונה במוחו. וכך הוא חוזר לביתו וקרוביהן של האחיות שורפים אותו חיים (האחים גרים לא חסים על הנבלים שלהם).
סדרות הטלוויזיה מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמעקרת את הטקסים והסמלים ממשמעותם וטוענת אותם במשמעות משלה. במילים אחרות: הנערה מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם בוקעת מתוכה, נולדת מחדש בתור "ציפור כנף".

ואפשר גם להוסיף ולומר שהנערה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות. במקום למרוח את גופה בזפת רותחת, היא טובלת בחבית של דבש. והיא לא סתם מתגלגלת בנוצות, היא גוזרת את הכסת של בעלה כדי להשיג אותן, כלומר שבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה. יוזף בויס שראה בדבש מהות חיה, התגלמות של חשיבה מלאת חיים בניגוד לשכלתנות ממיתה, מסיר את מגבעתו הנצחית מגולגלתו, ומחווה לה קידה ממיצגן למיצגנית.

שורת המחץ של הרוצח היתה כזכור: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני,/ על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך,/ חייך תמו". והנערה כמו משיבה לו בתקבולת משלה (ללא מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, / על כן תתחתן עם גולגולת מתה. / חייך תמו." הכישרון שלה לסימטריה ומשחקי צורות יישווה רק לזה של שמשון הגיבור.
יש שלוש מעשיות כחול זקן באוסף האחים גרים. האחת נקראת "כחול הזקן" על שם הרוצח, השנייה נקראת "ארמון הרצח" על שם המרחב שלו, ורק השלישית, "ציפור כנף", נקראת על שם הנערה, על שם הכינוי שקיבלה כשיצאה לחופשי. זו הפעם השנייה שאני מנסה לכתוב עליה, ללכוד את התעוזה, את קור הרוח, את היצירתיות וההנאה שבהן היא מתמסרת או אולי מסתערת על נשף התחפושות, על הדיאלוג החפצי-הפואטי. ואני עדיין מתפלאת שאף סדרה (ככל שידיעתי מגעת) ריאליסטית או פנטסטית, רצינית או פרודית או סתם מופרזת להנאתה. עוד לא הרימה את הכפפה.
*
ובלי קשר (ואולי עם), בדיוק כשחשבתי שבנות הדרקון השתכחו מכל לב, הן מגלות סימני חיים. בשבוע שעבר הן נכנסו לרשימת 75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר. והשבוע שמחתי והתרגשתי מהאהבה של חגי מטר לטרילוגיה. אפשר לרכוש אותה בחנויות הספרים המובחרות, בפלטפורמות הדיגיטליות, ובאתר של עם עובד במחיר מבצע
ודרישת שלום גם מספר תום שזכה בפרס שר התרבות לספרי מופת. גם אותו אפשר להשיג בחנויות הספרים המובחרות או לרכוש ישירות מההוצאה
*
עוד בעניין פמיניזם ואחים גרים
הפמיניזם העתידני של האחים גרים
האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)
טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק
וגם מרי דה מורגן אהובתי, לא טומנת ידה בצלחת
וואי, ציפור כנף ומרתה נדמות לו כאותה נערה, משאירות טעם די דומה בפה.
והצילומים של סנדי שרמן מרהיבים
העברה ראשונה: בציור של ארתור רקהאם ניתן להבחין בעינים של העצים, דמוי חיות, המביטות מכל עבר. נהדר.
הערה שניה: כל העלילה מתכתבת לי עם התסריט של "שתיקת הכבשים". החל מהחטיפה לוואן , לארמון מרובה החדרים וההצלה של הנערה שהיא בעצם ההצלה של קלריס מהעבר שלה.
הערה שניה: כל העלילה מזכירה לי את התסריט של "שתיקת הכבשים". החטיפה בוואן, קישוטי הנוצות והרצון להתחזות למשהו אחר ועד היפוך העלילה בנושא של גאולת הנערה כגאולה של קלאריס מהעבר שלה. וכמובן הנבל .. אי אפשר בלעדיו
אנונימי/ת (כלומר סביון?) אף פעם לא חשבתי על הדרקון כעל רוצח סדרתי, והרי זה בדיוק מה שהוא, רק שאין לו צורך להסתתר, הוא נהנה מתהילתו השחורה, ואחד הדברים שמאפיינים אותם – על פי הפרופילאים במציאות ו/או בסדרות, זה הצורך בפרסום, בהכרה. יש לו אפילו כינוי מושלם שהוא נתן לעצמו – אבא'לה. אני לא בטוחה שמרתה וציפור כנף הן אותה נערה, אבל ברור שהן יכולות להחליף טיפים ובדיחות שחורות…
אנונימי שני (כלומר אלון?) רקהאם הוא תמיד מעודן, אבל באיור הראשון של החטיפה יש יותר מקבין של קריקטורה, והשני מלא עיניים, אתה לגמרי צודק, אולי זה קשור לתיאטרון – כי זאת הרי הצגה שהיא עושה, זה סיפור תיאטרלי. אבל זה רק חלק מהמסתורין שלו, מהפיוט, מהנפש. עוד לא עמדתי על סודו, אני רק מרגישה אותו פועם.
ובאשר לשתיקת הכבשים – אני לא מספיק זוכרת את הסרט. אני זוכרת במעומעם רוצחים שלובשים את עורם של הקורבנות, וזה מרתק נפשית ותיאטרונית (ושוב קשור במפתיע לבנות הדרקון, שם הגיבורה לובשת את עורו של הדרקון ויורקת אש מתוך פיו כדי להסוות את מותו), אבל אני לא זוכרת שלמי מהקורבנות בשתיקת הכבשים יש כוח, או יוזמה, או יצירתיות נגדם, ובסופו של דבר, זה מה שהרעיש אותי ב"ציפור כנף", יש פה קורבן שמחליטה להשתתף במשחק ומנצחת בגדול.
מרית, איזה פוסט! הלהסתדר מול האימה הפנימית זה רק את יכולה לארגן, מין משפט מפתח גנבים שכזה. והדימוי עם האיש זפת ונוצות זה שוס! סליחה על התגובות המתלהמות ועוד עם סימני קריאה!! אבל באת בזמן ותודה על זה ❤️
הוי דורית, תודה לך!! מזל שיש עם מי לדבר.
מצחיקולה.. אין לך מושג אולי אבל מלא אנחנו מדברות! 🙂❤️
בעיניי, הפער המחריד בין מראית-העין של חיי נישואין תקינים לבין הזוועות המתרחשות בחדרי חדרים, הוא מקור כוחו העיקרי של הסיפור הזה, ולמרבה הצער, הוא עדיין אקטואלי.
נכון וחשוב.
ועדיין, זו מציאות מוכרת, לא יוצאת דופן כמו המשחק הנועז שהיא ממציאה.
מרית מה דעתך על התרגום של שמעון לוי?
יש לי את הספר עם התרגומים של לוי וגם את התרגומים לאנגלית של מנחם ושל זיפיס. אני תוהה עם מה להתחיל.
ד"א סיימתי עכשיו את" חפץ לב", פשוט ספר נפלא בכל מובן, החכמתי ולמדתי ממנו רבות.
דורית, טוב לדעת! 🙂
אחי, אני לגמרי בעד שמעון לוי. ברמה המקומית יש לי כל מיני הסתייגויות, אבל הן נמסות בקריאה שוטפת. הוא ישיר ומלא חן, קליל ופשוט אבל לא מדי, ובכל מקום שבדקתי, גם מדויק. אני אפילו לא זוכרת איזה תרגום אנגלי היה לי, נפרדתי ממנו לגמרי לטובת לוי. מה שכן, יש לי קובץ של כשלושים סיפורים שאוירו על ידי מוריס סנדק, בתרגום פשוט נפלא של לור סגל. העותק שלי כולל את שני הכרכים בספר אחד בכריכה רכה (וגם המחיר בהתאם), ועדיין – זה הספר: https://www.amazon.com/Juniper-other-tales-Grimm-volumes/dp/B0018QQO8M
ונהדר על חפץ לב! זה היה החלום שלנו, לא צחוק, להיות שימושיות 🙂
כן, בדיוק סיימתי לקרוא את הספר החדש על האומנות של סנדק, מדברים שם כמה עץ הערער היה פרוייקט חשוב בקריירה שלו ( במיוחד הנסיעה ליער השחור וההשפעות של הסביבה עליו)
ד"א יצא לך לראות את הסרט של" עץ הערער" בכיכובה של ביורק הצעירה?סרט נפלא.
סנדק השתמש בתרגומים של מנחם לדיר מילי ומפצח האגוזים, אז חשבתי לקרוא אותו, אבל אקח את המילה שלך ואתחיל את התרגום של לוי, תודה.
איזה ספר חדש על סנדק?
לא, לא יצא לי לראות את ביורק, אף שעץ הערער הוא אחד הסיפורים המופלאים באוסף, ומי שחיבר אותו, הצייר פיליפ אוטו רונגה, היה נערץ על סנדק והשפיע עמוקות על תום זיידמן פרויד אהובתי. את דיר מילי קראתי, והתרגום בסדר גמור. ובכלל יש לי אמון מלא בסנדק ובטעמו, אבל כיוון שגם האנגלית היא תרגום אין סיבה לא לקרוא את לוי.
זה הספר החדש על סנדק https://www.amazon.com/Wild-Things-Are-Happening-Maurice/dp/1636810527/ref=sr_1_2?crid=RY1JCBZKULFD&keywords=SENDAK&qid=1683800657&s=books&sprefix=sendak%2Cstripbooks-intl-ship%2C233&sr=1-2
וכמובן שמדובר שם על פיליפ אוטו רונגה ושאר ההשפעות על היצירה של סנדק.
ד"א בעקבות הספר שלך, בדקתי אם העלו את שאר הפרקים של JIM "HENSON'S WORLD OF PUPPETRY ליוטוב ולשמחתי גיליתי שמישהו העלה לאחרונה את הפרק על פיליפ ז'נטי שכל כך רציתי לראות..
אז הינה קישור אם לא יצא לך לראות את זה בעבר.
תודה על הלינק. כבר מזמן אני רוצה ספר על סנדק ולא מצליחה להחליט איזה בלי לדפדף. זה שווה? יש הרבה איורים? זה כיפי לקריאה? (כי גם זה חשוב, ז'רגונים אקדמיים שמיבשים את הנפש לא עוברים אצלי)
יש המון איורים, זה ספר שיצא בעקבות תערוכה נרחבת.
המאמרים קצרים ובאים בעיקר מכל מיני אנשים שעבדו עם סנדק לאורך השנים (לדוגמא טוני קושניר) עם זאת הוא קצת פחות כיפי מבחינת החוויה מאשר הספר הזה על האמנות של סנדק https://www.amazon.com/Art-Maurice-Sendak-Selma-Lanes/dp/0810980630
שמכיל כפלות נפתחות וחלקי נייר זזים.