- סוד כמוס
בחודשים האחרונים נהפכתי לאבקת חושך מפֶּרוּ. יש דבר כזה בספרי הארי פוטר; ברגע שזורים אותה משתררת עלטה. האופטימיות שלי השתחררה לאטמוספרה כמו בלון הליום שחוזר רק כדי לחנוק את הדגים. כל דבר מלבד חושך נראה לי מלאכותי. אולי בגלל זה נעלמתי, לא רציתי להחשיך את עיר האושר. ואז נתקלתי באגדות מארץ עוד יותר רחוקה שחיברה ואיירה אולה קרבצ'נקו.
דבר ראשון רפרפתי על האיורים. זה ארך קצת זמן, כי איורי הכפולות (הלא מעטים, בסביבות עשרים), לא נפרשים על פני הספר הפתוח כמקובל, אלא נחבאים בתוך קפל כמו סוד כמוס. כך שבמקום לפרוט על הספר, יצא שפתחתי וסגרתי דלתות נייר, ועוד לפני שקראתי מילה אחת קלטתי את התמצית, את המהות העקשנית של הספר: האפלה מתחשרת, מזדחלת, מכתרת, אבל בלב ליבה זורח אור.
יש אפילו דלת כפולה (כלומר שני דפים מקופלים זה מול זה, כלומר איור שמשתרע על פני ארבעה עמודים). כש"הדלת" הימנית נפתחת נראה שהחושך ניצח:
אבל האור כבר ממתין מעבר לדלת השמאלית (האיור הכפול והמכופל למטה, כדאי ללחוץ להגדלה).
אפילו באיור שבו שולף הנחש את שיריה של הגיבורה מתוך ליבה, האור כה זוהר ומסמא שלא ייתכן שיכבה:
הפוסט הזה מתייחס רק לשתי האגדות הראשונות המהוות את חלק הארי של הספר. האגדה השלישית היא מפלנטה אחרת, ואין לערבב עצב בעצב.
*
2. אנה: "ילדות לא נועדו להיות פריטים באוסף".
בשתי האגדות הראשונות נחטפת ילדה: "אנה מממלכת הכוכבים", ילדה קסומה שמרפאת בנגיעה קלה "כל מחלה, שריטה, וזנב שהתעקם", נחטפת על ידי מלך אטום ואכזר שמחפש מרפא לאשתו. ב"שתי אחיות" נעלמת ילדה בשם שמשית – מלך שד פיתה אותה לרדת לארמונו שמתחת לאדמה – ולֵילית אחותה יוצאת לחפשה.
אנה עשויה מקצף רך, שירה ואור כוכבים. אין לה שום שריון או נשק למקרה שתותקף. גם לשתי האחיות מן הסיפור השני אין שום אמצעי הגנה. לכל אחת מן השלוש יש הורה רב עוצמה: הים הוא אביה של אנה, השמש היא אמה של שמשית, והירח אביה של לֵילית, ושלושתם חסרי אונים כשזה מגיע לבנותיהם: הים נאלץ לשתף פעולה עם החוטף, הירח לא מבחין בחטיפה המתרחשת מתחת לאפו, והשמש עם כל תועפות אורה לא מצליחה לאתר את בתה. "רק רוח קטנה וביישנית, רוח ששמה הארוך עומד ביחס הפוך לקטנותה – משב-אוויר-הנוצר-כשדברים-נופלים-בטעות", היא לבדה מבחינה בטיפת האור הקטנה שנשרה מעינה של שמשית.
אולה קרבצ'נקו ממשיכה פה מסורת סיפורית של סיוע מיצורים לא נחשבים, אבל כוחות העל של הילדות נמצאים במקום אחר.
*
3. לי זה נשמע כמו אשמה
המלך שחוטף את אנה מתואר כ"אטום כמו באר שנחתמה באבן", דימוי שאוצר קצת תקווה, כי את האבן הרי אפשר לגולל מפי הבאר. גם שמו "סָגוֹר" מכיל אפשרות של פתיחה (ובסוגרי סוגריים: סָגוֹר נשמע לי כמו דחיסה של הצירוף – סָגִי נָהוֹר, שפירושו המילולי "רב אור", ומשמש במין הפוך על הפוך כינוי לעיוור. אני משאירה את זה פה כאינטואיציה חסרת אחריות, בלי להיכנס לפיתולי הלמה). אכזריותו של סָגוֹר נובעת מייאושו, מחוסר אונים שלו מול מחלתה של רעייתו, שבה הוא נוהג בכל הרוך והעדינות שבעולם. ברגע שהיא נרפאת, עיניו נפקחות: הוא מחוויר ומגמגם ומתבייש במעשיו.
החוטף השני הוא שד אפל ושפל שליבו מלא קנאה, חמדנות ותאוות כוח. הוא "מתרשע להנאתו", וגם שמו, "חורש רע", מעיד על עיסתו. ואפילו הקביעות הנחרצות האלה נסדקות פה ושם: כדי לפתות את שמשית הוא מתחפש לנסיך פצוע. הוא מספר לה שקוסם מכוער ערמומי וחוצפן חטף את אחותו הענוגה – כלומר, מסגיר את תוכניותיו בלי משים, ומכנה את עצמו קוסם מכוער וחוצפן, ובו בזמן הוא קורא לשמשית אחותו. הוא נמשך אל האור שלה. גם האוצר שנשדד ממנו כביכול – סוס לבן כשלג בעל פרסות זהב, שבכל מקום שהוא רוקע נובע מעיין צלול שמרפא מחלות ויבלות – לא נשמע כמו המצאה של מוח חמדני ותאב כוח אלא של לב כָּמֵהַ לריפוי. אחרי שהוא מאבד את שמשית הוא גוזר על עצמו מאסר עולם במעבה האדמה. המספר טוען שהוא עשה את זה מרוב כעס אבל לי זה נשמע כמו אשמה.
ולא רק שאין בספר דמוניזציה של נבלים, החמלה מתגלה ככוח-על. טוב ליבן (נטול הקורבניוּת) של הילדות הופך את ליבם של אופורטוניסטים. בזה אחר זה הם מתביישים ומחליפים צד.
מזמן לא נתקלתי בחסד כזה, שמקורו בעומק הלב ולא בעודף סוכר. (אולי בספרי המבוגרים של סלמה לגרלף)
*
.
.
.
עכביש המְסַפֵּר נגיע כבר בפעם אחרת, ועד שנגיע, המיתוס של ארכנה.
.
.
.
*
4. עולם הנפש
כמו בשירה הלירית, העולם שבו מתרחשות האגדות הוא שיקוף של העולם הפנימי.
כשהמלכה האהובה שוכבת על ערש דווי, הממלכה כולה נופלת למשכב: שדות קמלים, נחלים מתייבשים, יערות מתעבּים עד מחנק.
כשאנה נחטפת מממלכת הכוכבים היא מותקפת ונבזזת: הנחש מזנק ושולף את שיריה מליבה, חיית היער שולפת את דמעותיה הקסומות, ורוח השָׂדֶה גוזלת את אורה. זה לא סתם מזל רע, זה בלתי נמנע: אלה כאבי העקירה מממלכת התמימות אל ממלכת המחלה והאובדן שמרוקנים אותה. וכל מה שנגזל אכן חוזר אליה בדרך חזרה (כי בסופו של דבר, איש לא יכול לגזול את תמצית מהותך). נדיבותה וטוב ליבה מצמיחות לה כנפי פרפר ומזכות אותה בשני זרעים: האחד, זרע עצום פועם מרוב חיים, מצמיח לה יער שלם עשיר בצמחים ופירות, והאחר, דמעת זכוכית של נחש (עוד אחד שרשעותו נסדקה), מצמיח לה דיונה קטנה, ועל הדיונות באגדה הזאת אפשר גם לרכוב.
בעידן התמימות היתה אנה בתם של הים ושל אור הכוכבים. הזרעים קושרים אותה גם לאדמה. הם כרוכים בשברון לב, אבל אין דבר יותר שלם מלב שבור.
האיור שלמעלה גם הוא נפתח כמו דלת. מעבר לקיפול ממתינה כפולה שכולה אור.
שנזכה כולנו בקצת אור וחמלה.
גם אולה. בהצלחה, במשפט הדיבה שלה נגד אדיר חבני, ירום הלוי, ויוצרי צל של אמת.
*
לא יודעת איך, אבל קשור – על נפש אבודה של אולגה טוקראצ'וק ויואננה קונסחו
*
עוד אורות בעיר האושר
הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות, וההמשך: הנפש היא קוסמת גדולה
על החושך של למוני סניקט וג'ון קלאסן
עיר-האושר 
איורים מרגשים עד כאב, מוסתרים כמו סוד. תחושה של התעסקות מינית פרוורטית סביב החטיפה. מהתבוננות על הציור עם הנחש הגדול המאיים והפאלי, אל מול הילדה העדינה המרחפת עולה תחושה של ניתוק ודיסוציאציה. איורים שמתייחסים לתמימות הילדית מול דמויות גבריות מאיימות, כאב בטן.
איזה איורים יפהפיים! התאהבתי.
שרון, אני לגמרי מסכימה. השד הזה שמפתה את שמשית וזומם "להתחתן" איתה ולהחזיק אותה מתחת לאדמה הוא חתיכת יוזף פריצל או איך שקראו לו. ובכלל, שני סיפורי חטיפות של ילדות מתוך שלושה, זה מטורף. היה כמעט מתבקש איור חשוך, אקספרסיוניסטי, קורבני, ודווקא בגלל זה כל כך התרגשתי מהאור הזה שדולק בלב כל חושך (ויש עוד רבים, אלה רק כמה דוגמאות), ומעוצמת טוב הלב והחמלה, ואיזו נימה עדינה של חיוך וגיחוך שמקלילה את הליריות של הכתיבה.
יעל 🙂
אפשר לקנות את הספר (וגם הדפסים) באתר שלה https://www.olatimer.com/?lang=he וגם בכמה חנויות עצמאיות. אני קניתי ברידינג, אבל יש גם בסיפור פשוט, במגדלור ובפרטר.
ואף מילה על הקשר העכשווי של הכותבת המוכשר לאירועי השנים האחרונות הקשורות בה ושלדבריה היו בין הגורמים לספר זה לצאת לאור.
משונה? או שלא קראתי טוב את הפוסט הטוב כמו תמיד .
נמרוד, אני כותבת על מה שאני מבינה בו. במקרה הנוכחי – אגדות, נפש, איורים. ההקשר נמצא בכל מקום, בייחוד שלא בכוונה, הפוסט עלה ביום שבו נפתח משפט הדיבה. האיורים והאגדות ספוגים בחמלה, טוב לב ואור, זה קשור כמובן גם לאירועים, לכוחות הנפש. סיפורים יכולים להציל בשלל דרכים. את הקישור אני משאירה לקוראים ואולי גם לשיחה שתתפתח בתגובות. התגעגעתי לשיחה הזאת. ותודה על הסיפא 🙂
וואו, מרית, וואו. גם אני חשבתי על אולגה טוקראצ'וק. אותה אפלולית עם נקודת אור בטקסטים שלה.
מדהים ומעורר השראה, לא ידעתי שאלו היצירות שלה. תודה שהבאת מרית. נוכחותך בבלוגוספרה היא אור גדול.
תודה רבה ורד!
(לפעמים אני חוששת שאנחנו חיים במרחב שכולו אורות מהבהבים ומכונות מצלצלות כמו בלאס וגאס או רינו וכבר אי אפשר להבחין בין אור לאור)
מרית יקרה,
האורות המהבהבים של מכונות המזל בדימוי שלך מעלים בדמיון את אורות המכוניות, אלה שצריך להסתיר מצבי-הים הקטנים שבוקעים מהביצים על מנת שירוצו לעבר האור הנכון שמתנוצץ על מי הים ולא לעבר ההבהובים המסוכנים שעל הכביש.
סכי-עיניים, אולי זה מה שאנחנו צריכות.
אני, לפחות.
תודה על כל זה מרית.
כיף שבאת
רינת, נכון, נכון, גם אני. בדיוק קראתי עכשיו את הספרון של בשלאר שעוסק בקסמיה ובנפשיותה של להבת הנר, ובסוף יש גם אחרית דבר של מור קדישזון המתרגמת שרובה מוקדש ל"זיהום אור". לפני תשע שנים, כשכתבתי פוסט בשם "האם אור יכול ללכלך?" לא היתה בו מילה על "זיהום אור". אז זה עוד היה אוקסימורון, והמציאות עוד לא שחקה אותו עד שנהיה מובן מאליו.
[…] על אגדות מארץ עוד יותר רחוקה של אולה קרבצ’נקו — עיר… […]
תמי, (אני עונה פה למטה כי אפשר רק שרשור אחד לתגובה). זה משהו נפשי ואנושי, רק שטוקראצ'ק יותר זקנה, לא משנה בת כמה היא, ככה היא נולדה, אצל אולה יש איזה תום ופחות אבק, ובמחשבה נוספת – ערבבתי את טוקראצ'ק עם יואננה קונסחו המאיירת. אני חוזרת בי. אולה ואולגה פשוט קשורות.