צילום אחד נפלא, לאיה אבריל

סיוטים לא נוצרים מקישוטי קרם ונרות יום הולדת. מַאֲפֶה ילדי למחצה שכולו מתיקות וחג, התחלות ומשאלות, הוא לא חומר לאפוקליפסות. כך חשבתי פעם. אפילו לא חשבתי, זה היה מובן מאליו. שכחתי שאפילו תיאור של תינוק בריא ועליז יכול להיות מפלצתי. תומאס מאן הוכיח את זה ב"טריסטן". במהלך הסיפור הוא הכשיר את השטח, ובצילום של לאיה אבריל הכל קורה בבת אחת, בפרצוף. זאת בסך הכל עוגת יום הולדת, רק שהסבטקסט הרפאי, הדיכאוני, הנפיץ, הכבוש בדרך כלל, כמו שוחרר והוחצן, או להפך, הכאוס של העולם נשאב פנימה, כאילו נפרץ המחסום בין חוץ לפנים.

צילום, לאיה אבריל, מתוך "על היסטריה המונית", לחצו להגדלה

לרגע חשבתי שזה תשליל, בגלל הפתילות הלבנות והלהבות השחורות, אפילו בדקתי את זה על רגל אחת, אבל לא, ההתפרצות הסולארית מתחת לעוגה אמנם הפכה לצל אבל הלהבות הלבקניות הפיצו הילה חשוכה. אני לא יודעת איזו מניפולציה צילומית בוצעה פה, אם בכלל, מה יצר את את ההיפוך של פתילות-צחורות-ולהבות-שחורות, את הניתוק בין פתילות ללהבות, את תחושת השיבוש, ההתפרקות. הקוסמי, האגדי, האמנותי והנפשי, אחוזים פה במין סבך שקשה להתיר ובכל זאת אנסה.

מימין סופת ציקלון, משמאל התפרצויות סולריות

.

זאת עוגה פשוטה, גנרית לכאורה, ובכל זאת יש בצילום משהו חללי; אולי זו מערכת העיגולים שגורמת לי לחשוב על מסלולים של כוכבי לכת, או ההתפרצויות הסולריות בתחתית העוגה והשולחן. קישוטי הקרם המטושטשים נראים כמו סופות ציקלון, או כמו שמֵי הספירלות הסואנים של ואן גוך. וגם הברושים שלו, אגב, מתפתלים כלהבות שחורות:

ואן גוך, ליל כוכבים (1889)

.

וישנה גם שכבת המעשיוֹת: המכשפות הניכרות במצנפותיהן המחודדות המתנועעות, ובשוליים מימין ומשמאל, גמדים צופים אל האופק, וכולם צפופים כמו פליטים על רפסודה, ניצולים של איזו מלחמה או שואה אקולוגית, צפים לאן שהרוח תישא אותם.

ובהמשך לכך, זה הרפרנס הראשון שעלה בדעתי:

פרנסיסקו דה גויה, תהלוכת פְלַגֶ'לַנְטִים (מצליפים) 1814-1812 לחצו להגדלה (מקור)

.

המצליפים היו חבורות של נוצרים שהתהלכו ברחבי אירופה, יחפים, עירומים למחצה, מצוידים בדגלים, בנרות ובשוטים, הם שרו זמירות דתיות והלקו את עצמם עד זוב דם. התנועה שפרצה בימי הביניים המאוחרים בתקופות של משבר – רעב כבד, מגפות, חרדה מפלישה מונגולית, נבואות אפוקליפטיות – היתה מידבקת: "היו תושבים שבזו להם כטיפשים וכלא שפויים, אך פתאום הזדעזעה העיר כולה מכוח האלוהים, ואחר כך קטנים וגדולים, אצילים ולא אצילים, צעדו מכנסייה לכנסייה יומם וליל, כשהם מלקים עצמם", העיד הבישוף יעקובוס מווֹראג'ינֶה.

התיאור הזה שמזכיר סצנות של היסטריה המונית, מחזיר אותי אל לאיה אבריל, צלמת אקטיביסטית, כלת פרס שפילמן למצוינות בצילום. עוגת היום הולדת היא חלק מחקירה אמנותית של מקרים שבהם קבוצות של נשים צעירות תחת דיכוי ומתח קיצוני, פיתחו סימפטומים מוטוריים משותפים כמו עוויתות, רעד ומצבים דמויי טראנס שאין להם הסבר ביולוגי. ואם תהיתן (כמוני) איך משתלבת עוגת היום הולדת בפרויקט שהוא קודם כל תיעודי – גלעד רייך מבהיר: "מקרה אחד עוסק בפנימייה במקסיקו שבה 600 תלמידות איבדו בבת אחת את יכולתן ללכת ישר. צילום הרנטגן בסדרה לקוח מהמחקר על המקרה, ואילו דימוי אחר – עוגת יום ההולדת ההמונית – קשור לאיסור על התלמידות לחגוג את יום הולדתן; הן נאלצות להסתפק בחגיגה קולקטיבית בתאריך ההקמה של בית הספר". 

"על היסטֶריה המונית" הוא השלישי מתוך חמשת הפרויקטים שיצרה אבריל תחת הכותרת ההיסטוריה של שנאת נשים ("על הפלה", "על אונס", "על היסטריה המונית", "מיתוסים של וסת" ו"רצח נשים"). לא התחלתי מזה כי לא רציתי להסליל את המבט. הצילום חורג בהרבה מן ההקשר שבו נוצר, ובכל זאת השלמתי מעגל והגעתי אליו.

 *

ובשולי הדברים, בהמשך לפוסט הקודם, הפסימי, דווקא הטירוף המתחולל בכנסת עודד אותי ונזכרתי גם למה

*

ובלי קשר אבל כדאי –

טרילוגיית בנות הדרקון במחיר מבצע 150 ש"ח למארז

ואפשר גם אחד-אחד, בחנויות הספרים המובחרות או בלחיצת כפתור

ואפשר גם להצטרף לעיר הילדות