למעט כמה אנשים אין דבר בעולם שאני אוהבת יותר מעצים; גם עצים מציאותיים כמו אלונים ועצי זית, שקדיות, עצי לימון, יקרנדות, וגם עצי פלא ונפש שצומחים בגני האגדות והאמנות. חלקם כבר נטועים בעיר האושר ואחרים מחכים לתורם בגַּן סודי שצומח לי בראש.
עוד מעט ט"ו בשבט. רציתי לטעת עץ בשדרות עיר האושר ואף אחד מן העצים הטובים לא התרצה. רק עץ חשוף עם ניצני אש הלך אחרי כמו צל.
במילון המצויר של התערוכה ("קרנפים" 2015) הוא עומד לצד חנה'לה של שמלת השבת וכמו נוטה ונמשך אל צמד נרות השבת הצומחים מפטמותיה (פתאום אני שמה לב לקרבה הצלילית והכְּתיבית בין פמוטות לפטמות – האם זה מה שהצית את הדימוי בלב של קמל-בלבין?).
חליל בלבין ומרב קמל, מתוך "קרנפים" (2015). משמאל "ט"ו בשבט", מימין "חנה'לה" (כאן ניסיתי לפצח את תעלומת האווז הדו-ראשי שהיא מחזיקה).
.
"משורר גדול הוא יותר בבחינת מגלה מאשר בבחינת ממציא", כתב בורחס*. "בכדי להלל את אבן-שרף, איש בארחא, נהוג לומר שרק הוא יכול לדמות את כוכבי השחר המחווירים לעלים נושרים מן העצים. אילו באמת כך היה כי אז היתה זו הוכחה שדימוי זה הוא שדוף, כי דימוי שרק אדם אחד יכול להלבישו במילים, אינו נוגע בעצם לאיש. קיימים על פני האדמה דברים עד אין ספור, ואפשר לדמות כל דבר למשנהו". [מכאן ואילך זו אני מרית, שחוטפת את הטקסט ומשתלטת עליו:] דימוי העלים לכוכבים אינו יוצא דופן יותר מדימויים לדגים, לציפורים, ללהבות. העץ שנקרא "ט"ו בשבט" הוא גם חנוכייה פורחת כמו במערכונים על ילדים שמבלבלים בין החגים. בימים אחרים (שקשה לי מאד לדמיין) אפשר היה לראות בו "סְנֶה-תקווה מלבלב", אבל לעת עתה אני שומעת רק את האיום של האטד שמדבב אותו:
אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן–תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. (משל יותם, שופטים, פרק ט', פסוק ח' ואילך)
חליל בלבין ומרב קמל, ט"ו בשבט, מתוך "קרנפים" 2015
.
איבדתי את האופטימיות שלי.
המוצא הישר יבוא על שכרו.
מי שנותרה לה טיפת אופטימיות במימייה מוזמנת לחלוק אותה פה.
*
* מקור הציטוט: חורחה לואיס בורחס, "מחקרו של אברואס", מתוך גן השבילים המתפצלים
*
עוד עצים בעיר האושר
העץ של סינדרלה (של סינדרלה, כן!)
ועוד
עיר-האושר 
ומהעץ שלך ל – עוצו עצה ותופר. עכשיו אלה אנחנו שאומרים זאת ובאומרנו מנסים לשמור על האופטימיות שלנו
אז מה זה אומר, מרית, שאיבדת את האופטימיות? היית? שלא תכתבי יותר בעיר האושר?
קראתי פרשנות יפה לפרשת השבוע שמקשרת את פרשת בשלח עם טו בשבט, שעם ישראל נמצא במרה הוא לא יכול לשתות מהמים עד שמשה משליך עליהם עץ והמים ימתקו. התמר קרוי בשמו משום שהוא ממיר את מים מלוחים לפירות מתוקים. טו בשבט הוא חג של עצים שממרים את החושך לאור, את המר למתוק
מרית יקרה, לפעמים כששומעים הנדל חוזרים ומאבדים את הפסימיות. הנה Ombra mai fu, אריה שפותחת את האופרה "סרסה" והיא, לכל דבר ועניין, שיר אהבה לעץ:
הזכרת לי את דבריו של ואצלב האבל:
Hope is not the conviction that something will turn out well but the certainty that something makes sense, regardless of how it turns out.
לגבי אופטימיות לא יודעת. כרגע התקווה שלנו היא אומות העולם, שבוחרות להתערב ולא לשבת על הגדר, כשהדברים כאן מתנהלים בחוסר הגיון מוחלט. אולי יש בכך ניצנים של שינוי. וגם האמנות מפיחה תקווה. נאחז בה ונקווה לטוב. יש ברירה?
דוד, תודה, אבל כדי שזה יעבוד צריך אופטימיות, לא?
איריסיה יקרה, כרגע זה אומר בדיוק מה שאמרתי שאיבדתי את האופטימיות. אבל זאת לא רק ההפיכה המשטרית כפי שקלטת מן הסתם. בשנים האחרונות, (כמעט) כל מה שחשבתי על העולם ועל מקומי בו – נעלם. חזרתי לנקודת ההתחלה. אני בחשבון נפש (כמעט) על הכל.
אנונימית, תודה על הפרשנות המתוקה. איפה הוא העץ הזה של משה, איך הוא נראה? אני מוכנה לצאת למסע כדי למצוא אותו.
מתן, תודה ענקית על שיר האהבה לעץ (ועל הניסוח ההפוך של המשאלה שלי, לאבד את הפסימיות, שיהיה מקום לאופטימיות). מתגעגעת מאד לבלוג שלך.
ורד, תודה, האבל צודק, זה בדיוק מה שאיבדתי. אבל אומות העולם לא יועילו. בן גוריון, אלילו של אבא שלי, אמר פעם, שלא חשוב מה הגויים יגידו אלא מה היהודים יעשו, ומי שנמצא עכשיו בשלטון הוא יותר משיחי מבן גוריון. אומות העולם יכולות לתת רוח גבית אבל בסופו של דבר זה לא בנפשן אלא בנפשנו. אני מבינה מעט מאד בפוליטיקה, אבל המשבר הציף את ההבנה שאין דמוקרטיה עם כיבוש ואני לא מצליחה לדמיין תסריט שבו יש מוצא מן הכיבוש.
אכן, זו התובנה המהדהדת, ודווקא בכך יש תקווה. הרבה מבינים שיש גבול לשכרון הכוח הישראלי, ולהיותה של מדינה חסרת גבולות, מעצורים ובלמים. תקווה היא כל מה שנשאר לנו, גרעין קטן שממנו אפשר שיתחיל לצמוח פתרון למצב מאוד סבוך. תדרש הרבה יצירתיות, וגם ויתור על התפיסה שיהודים חייבים להיות רוב בכל מחיר. הרבה ישראלים עושים ״רילוקיישן״ לארצות שבהן הם נאלצים לוותר על רוב הפריוילגיות שהיו להם, כולל רוב בפרלמנט ושפה רשמית עברית. אולי יום אחד נבין שעדיף שהרילוקיישן הזה יתבצע כאן, במקום בו אנחנו רגילים למזג האוויר, האוכל, השפה והתרבות. בין הירדן והים יש יותר מוסלמים, וצריך להגיע להבנות ולהסכמים איתם. להתחיל לשאוף לכך, ולקוות למזרח תיכון פתוח ומשגשג, פחות פונדמנטליסטי.
כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל
אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ
מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע
ורד, תודה. אני מקשיבה, אני עוד לא יודעת מה אני מרגישה או חושבת על זה.
נעמה, תודה! איזה ציטוט מלבב, הבלחה מפליאה של אופטימיות בספר איוב.