1.
טיילתי בשמורת החוּלה (לא באגמון, בשמורה הישנה הכמעט נטושה) יותר מאשר בכל מקום אחר. בכל פעם שאהוב ליבי (שדחף הטיול שלו פעיל בהרבה משלי) היה שואל לאן אני רוצה לנסוע, אמרתי: לחוּלה. בשנים הראשונות עוד הבליח מדי פעם מכתש רמון שצץ בחלומותי, אבל גם המגנט הזה נוטרל על ידי כוח המשיכה של החוּלה. אני תמיד מתאכזבת קצת כשאני מגיעה, וברגע שאני מפנה את גבי אני שוב מתחילה להתגעגע.
2.
קצת היסטוריה: בין השנים 1957-1951 יובש אגם החולה, על מנת להכשיר קרקע לחקלאות ולנצל את הכבול לדישון, לאנרגיה וכו'. כ-62,000 דונם יובשו, מה שהתברר בדיעבד כאסון אקולוגי; לחי, לצומח, למים: אדמות הכבול שקעו, התייבשו, גרמו לשריפות גדולות, ובחורף נסחפו לכנרת וזיהמו את מימיה.
פטר מירום (ששם משפחתו הוא מחווה לשמו המקראי של האגם – "מי מרום") עבד בענף הדיג של קיבוץ חולתא כעשרים שנה. בין השנים 1954-1958 הוא צילם את חייו ומותו (הוצאתו להורג) של האגם.
"שירת האגם הגווע", מבחר תצלומים מלווה בטקסט שכתב ידידיה פלס על פי הנחיותיו, יצא לאור ב-1960 ונמכר בעשרות אלפי עותקים. אחד מהם הגיע לילדה מבאר שבע. אני.
3.
הכול בגלל ש'. הוא זכר את הספר מעבודתו בחנות ספרים משומשים: יותר מדי עותקים של "שירת האגם הגווע" שהילכו עליו שיממון באפרוריותם, בנוסטלגיה הארצישאלית הנגועה בקיטש וכו'. לא זוכרת את הניסוח המדויק, רק את פליאתו הגמורה, את ההסתייגות הסקרנית מן המקום שתופס הספר בנפשי.
זה גרם לי לחשוב.
4.
הערת ביניים: זה לא פוסט על האמנותיות של "שירת האגם הגווע" אף שֶׁקַּל להגן על הצילומים; מה שמבדיל את מירום משלל חקייניו, זו התשוקה לצורה שלא משועבדת לשום אג'נדה, לשום רגש נתון מראש. הצילום על כריכת הספר (בהוצאה המחודשת) מתנדנד בין כתב שעוד לא פוענח לשירבוטים הסוריאליסטיים-קומיים של חואן מירו.
ובצד זה יש ב"שירת האגם הגווע" תמונות מיתיות, אפוקליפטיות בלי שינַפחו אותן. זו למשל תמונה של פליטוּת, של גירוש מגן עדן. לחצו להגדלה:
5.
יומן חדשות שצולם בזמן ייבוש החולה. דבר הקריין:
"שנים רבות חלמו אנשי הקרן הקיימת לישראל על יבוש הביצות האלה, ועם קום המדינה בא האות: זה למעלה משנה שפועלים ומהנדסים יוצאים יום-יום לעבודה, לשנות מעשה בראשית, להיאבק עם כוחות הטבע. כל קיבוץ גלויות נמצא כאן, ואפשר לומר שעם ישראל שלח נציגים מכל העדות על מנת שישתתפו בכיבוש חבל ארץ זה".
והוא מסיים בטון ענייני, מעט חגיגי, נקי מצער או מהרהור נוסף:
"כן, זהו עמק החולה. התבונן יפה בביצות האלה, בעוד שנה לא תראה אותן יותר".
אני מאזינה לקריין ושומעת את אבא שלי. אבהות היתה בשבילו הנחלת ערכים. ביצות הנפש יובשו כדי להכשיר אותה לערכי העם והמולדת.
חינוך, גם כשהוא נעשה במיטב הכוונות, יכול להיות טעות ואסון אקולוגי
מתוך "שירת האגם הגווע", צילם פטר מירום
6.
ואז בא פטר מירום. הייתי צעירה מכדי לנסח את זה במילים מפורשות, אבל "שירת האגם הגווע" היתה נגיעה של חסד. מישהו ראה אותי דרך הפראזות ושירי ההלל לכיבוש הנפש. שמו של הספר – חציו "שירת הברבור" (הקינה הלירית המיוחסת לברבורים לפני מותם) וחציו מחווה אירונית ל"שירת הים" הלאומית, ההודיה על הייבוש הנִסי, האלוהי, האַלים – של קריעת ים סוף.
החולה הלוא כונתה בין השאר, אגם, ביצה, ימה וים.
7.
"שירת האגם הגווע" לא היה הספר הראשון שנולד מצילומי החולה של פטר מירום. קדם לו "הרפתקה באגם – מעשה שהיה בים-חוּלה".
"מראות כאלה אדם רואה רק בדמיון – והנה הם לקוחים מן המציאות. ממציאותנו שלנו".
כך כתב ישראל זמורה על הצילומים בעיתון דבר, ב-14 בספטמבר 1956, היום שבו נולדתי.
והוסיף וכתב ש"האגם הוא הנפש הפועלת הראשית".
ב-14 בספטמבר חל גם חג הדרקון בטרילוגיה שלי: היום שבו היו מקריבים ילדה לדרקון.
אני תמיד מתפלאת כשתופסים את נופי בנות הדרקון כזרים או פנטסטיים, כי ביצת הדרקון היתה מאז ומתמיד ביצת החולה שלי.
*
.
ובלי קשר, קרן הארולד גרינספון (פיג'מה) מציעה fellowship למאיירים מרחבי העולם, כולל עשרה ימי השתלמות בארה"ב ובישראל.
עיר-האושר 
החיבור בין ההשתלטות האנושית על הטבע לבין הצד הכובש והמכניע שבחינוך ילדים הוא מפתיע ויפה. תודה על התובנה.
גם בילדותי הספר היה בבית הורי ואהבתי אותו. אני חושב שהוא זכה לתפוצה גדולה, כי פשוט הצילומים טובים.
תודה! והנה שוב, בהינף קולמוס, החזרת לי פיסת זכרון אבודה, הילדה שהייתי, יושבת ומתבוננת מוקסמת בנופים היפים והאפוקליפטיים של שירת האגם הגווע. זכור לי גם הרגע המפתיע שנים רבות לאחר מכן, שבו הבנתי שכיבוש הביצות הציוני היה אסון אקולוגי (ככל כיבוש באשר הוא, כנראה)
גליה, תודה, ברגע שרואים את זה זה נהיה מובן מאליו.
אנונימי, זה היה עולם תמים וצודק (וגם קצת משעמם) אם כל מה שטוב היה זוכה לתפוצה. הצילומים טובים, אבל לא ברור מה חלקו של המרכיב הזה בסך הכל. זה כמו להניח קשר בין כישרון להצלחה. בילדות מעולם לא האמנתי בסיפורים המופרכים על צבים שהשיגו ארנבות בריצה. אבל מאז שהתחלתי ללמד ראיתי את זה קורה שוב ושוב. כישרון לא מזיק, אבל זה מדהים איזה חלק קטן הוא מהסך הכול.
אנונימית, ההבנה הזאת היא סוג של התפכחות, מעניין מתי נתפכח (ככלל) מהכיבוש. (בזמן שכתבתי הזדמזם לי החרוז הזה, כיבוש / ייבוש).
ספר מפלא. מצאתי אותו לפני שנים בזבל. אימצתי מתפעלת. התלמידים שלי מציירים ממנו מדי פעם
תודה שאת משמשת מפלט משיממון הגוגל ואתנחתא לעיניים עם הקפה של הבוקר…
איריסיה,זה סוג של להחזיר אותו לטבע, לצייר ממנו. "טבע דומם", פשוטו כמשמעו.
אנינימי/ת, בשמחה.
הצילום הראשון, שנראה באמת כמו שרבוטים אקראיים, נתן לי הרגשה של חוקיות מוזרה, מוכרת מאוד מאוד. אולי קשור לשהות הבהייה הארוכות שלי, כתינוקת, בצללים, בחפצים, בדמויות לא ברורות בחושך… באמת תחושה של שרבוטים לא מודעים של הטבע. תחושה של משהו פשוט מאוד ומורכב מאוד. עמוק וסודי. קשה לי להוריד ממנו את העיניים.
והצילום השני (הציפורים) הוא אחד הדברים העצובים ביותר שראיתי מחיי. התום הזה וחוסר האונים. כמה כאב.
מסכימה עם כל מילה.
צריך להגדיל את השני כדי להבין עד כמה.
נכון, כשמגדילים התמונה הרבה יותר חזקה. היא מזעזעת (בעיניי) הרבה יותר מכל התמונות האפוקליפטיות של אסונות אקולוגיים.