1. עוצמה ופגיעות
חיפשתי תמונות של ילדות או נערות לעטיפות של בנות הדרקון. חיפשתי עוצמה ופגיעות ומצאתי אין-קץ חמידוּת ומתיקות ופוזות פתייניות. ואז הגעתי לסאלי מאן (Sally Man צלמת שלא יכולתי להרשות לעצמי משום בחינה), ול-Immediate Family סדרת צילומים משנות השמונים, שבה תיעדה את שלושת ילדיה, אמט, ג'סי ווירג'יניה, בחווה המשפחתית.
*
2. נרקיס
מן הצימאון, התשוקה למי הבריכה שעוד לא רוסנה על ידי חרדת הלכלוך, צף כבדרך אגב נרקיס של קראווג'יו. גרסת חולין נוגעת ללב וגם קצת קומית של המיתוס.
*
3. מוות
מה שריתק אותי פה זה הניגוד בין התוכן לצורה הסימטרית, בין תנועת החיים הקצת גנדרנית ומבוישת, ותנועת המוות הענוגה בדרכה. הילדה והצבי כמעט משקפים זה את זה. רק הדלי של הדם מפר את האיזון.
כאב ומסתורין הם נתח משמעותי מהיַלדוּת, ולניסיון למלא את הסדקים האלה בבוטוקס, מטעמי נוסטלגיה או מאגיה (אם נָציג ילדות תמימה ומאושרת אולי היא תהפוך לכזאת), או חרדה ממורכבות, מסתירות, יש מחיר. ויתור על ריבוי קולות הוא גם ויתור על אמת ועושר; חצי חיים.
*
4. ג'סי נושכת
ראשית המבט העוצמתי הדחוס ברגשות ומחשבות; שיירי זעם, נוחם וחשד, ריסון ופיוס.
שנית, הגוף המפורק, המחולק על ידי קווים ונוצות ובו בזמן ומחובר בקליעה לזרוע הבוגרת שנושאת עדיין את סימני הנשיכה.
מעבר לריאליזם ולשרידים התיאטרליים של ההתחפשות, יש בצילום גם רובד מופשט, מעין מפה של רגשות ויחסים משפחתיים, של התנפצות והתאחות, לא על ידי מחיקה.
*
5. ג'סי זוהרת
את הביחד הזה של השלישייה שהוא בו בזמן גם היבדלות ובדידות, אני זוכרת היטב מילדות. וגם את הזוהר שלא מהעולם הזה שאופף את הילדה הכי יפה בגן, שיִכבֶּה בכוח, בבת אחת, כשמישהו ילחץ על כפתור החיפצון. אז בקשר למיניות:
"אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו.
מתוך פרי נודלמן, "האחר: אוריינטליזם, קולוניאליזם וספרות ילדים", מאמר מכונן שכבר חזרתי וציטטתי (ככל שעיר האושר מתרחבת, מתרבים הצמתים שבדרך)
*
6. עירום
כמובן שצילומי העירום (ובמידה פחותה מעט גם צילומי הפציעות וכו') גרמו לשערוריות, האשמות בפורנוגרפיה. וזה נורא בעיני, שאימת הפדופילים מקשה עלינו להביט בילד עירום, שהיא דוחקת בנו לכסות אותו מפניהם (או מפני הפדופיל הפנימי שאולי מקנן בתוכֵנו). זה די נורא שאנחנו מניחים לפדופילים להכתיב, שלא לומר – לזהם – את היחס שלנו לגוף של הילדות והילדים שלנו. והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה; איך כתב איציק מאנגר: בעיני אמי אביט / נפשי בי משתוחחת, / לא נתנה לי אהבתה / להיות ציפור פורחת.
לרגע חשבתי שאמט יושב בקצה סירה, אבל זה רק גופו שמפצל את המים למעין קווי מתאר של סירה (ועל מה בעצם הוא מניח את היד?). יש הרבה מסתורין בתמונה הזאת, של מים שהפכו למוצק, של סערה במעמקים ודממה על פני השטח, אופל של נבואות לב וסירות ללא תחתית.
*
7. מזל
האמון, האינטימיות והחירות (להיות מי שאת) ניכרים בכל צילום, ובכל זאת בדקתי ליתר ביטחון, מה אומרים ילדי מאן שבגרו. לא מצאתי התחשבנות, להפך: וירג'יניה, הבת הצעירה, אומרת, שאנשים לא מבינים איזה מזל לא ייאמן היה להם שאמא שלהם היתה בבית כל הזמן, הם היו גאים בצילומים והרגישו שותפים ליצירה.
*
8. אמט ואלונה
"אלונה בחדר השינה", היא חלק מסדרת אמני מופע שצילמה מיכל חלבין בעיירות קטנות. היא קורית בשומקום, במרחב שהוא לא פנים ולא חוץ, או גם וגם; הפרספקטיבה של החדר מתלכדת באופן מוזר עם הפרספקטיבה של נהר הטַפֶּט. קפלי הסדין מתפקדים כמו אדוות מדומות, במין היפוך של זרמי המים של אמט שמשרטטים סירת רפאים. אני תוהה אם יש קשר בין הצילומים, השפעה ישירה או מובלעת. (גם הסדין המוכתם הכמעט צואַתי, מחזיר אותי לבריכה המלוכלכת של ההתחלה).
ובכל מקרה, הנערות על עטיפת "ספר האבות" ו"ספר המשאלות", צולמו בסופו של דבר על ידי מיכל חלבין. תודה ענקית.
*
ואם כבר "בנות הדרקון": גילי איזיקוביץ ראיינה אותי להארץ, ולטובת מי שלא מנוי, הראיון נמצא גם פה.
כתבתי את זה כאגדה כדי לא להיות מוגבלת על ידי הפרופורציות של המציאות וגם כי רציתי אפשרות לכתוב סוף טוב. … רציתי לכתוב שיש ריפוי ויש תיקון".
איריס גנור (אלה יוונייה קוראת ספרים) כללה אותן ברשימת עשרת ספרי המקור האהובים של תשפ"ב:
שלושת הספרים האלה, הטרילוגיה המופלאה הזו, נכרכו כאן יחד, משום שאין באמת דרך להפריד ביניהם; סיפורן של הילדות הנשכחות, האבודות, הנדחות, הפחות נחמדות לעתים, או חסרות משפחה או גם וגם, שנגזר גורלן להיות מוקרבות לדרקון המאיים על העיר, כדי שהעיר תהיה שלווה למשך שנה, ואחר כך לעוד שנה. ולאחר שהן גוברות עליו, מבני הכח לא מתערערים, והן עדיין דחויות ועדיין בעלי הכח ממשיכים ליהנות מכל מנעמיו.
סיפור אגדה מופלא ונהדר, שכדאי לכל ילדה ולכל אשה לקראו. וגם לגברים כדאי.
וביקורת של דפנה לוי ב"ישראל היום"
אחד מסיפורי ההרפתקאות הסבוכים, חורצי הלב, אך גם מלאי הנחמה שנכתבו בשנים האחרונות בעברית.
*
עיר-האושר 
וואוו,תודה. תמונות מהממות ביופיין. כמה יוצא דופן לראות ילדים כך, בלי טיפת התנחמדות. התמונות האלה ממש העלו בי הבזקי זכרונות קדומים מהילדות. נזכרתי במשהו שכתב פנחס שדה, שנחרט בי (בעל כורחי, כי אני ממש לא סובלת אותו), על היופי שהוא שילוב בין מתיקות וחומרה (נדמה לי שכתב זאת בהקשר של ציור כלשהו של בוטיצ'לי). מאחלת לך (וגם לי 😊) שתכתבי עוד המון ותביאי לנו עוד ועוד מהיופי הזה. שתהיה שנה נהדרת נהדרת.
ג'סי הנושכת.
שתהיה שנה טובה עם נשיכות קטנות וחיבוקים גדולים
כרגיל עין רגישה, מבט חודר וכשרון לדאות מעל הדברים וליצור זווית ראיה רחבה.
גרסה קומית של המיתוס או אולי האפקט הקומי הנוצר מצימוד הבנאלי והנשגב: שוט בסרט 'חופשתו של מר הולו': מחטט באפו כשבפסקול – 'הללויה' מתוך 'המשיח' של הנדל.
שנה ברוכה, מרית
זכור לי עד כמה הצילומים של סאלי מאן הפנטו אותי בזמנו. ראיתי בהם שיבה לאיזו בראשיתיות. אני גם זוכרת, אך רק במעומעם, שבהתבגרותם היו לילדיה תגובות מורכבות לגבי העובדה שהיו ״נושאי הצילום״ של אמם, ושזה היה חלק מאורח חיים מבודד חברתית שהם גדלו בו. בכל אופן, ומן הסתם אין קשר בין הדברים, אחד משני בניה אובחן כחולה בסכיזופרניה והתאבד בגיל צעיר.
ובהזדמנות זו, תודה על הבלוג היפהפה הזה, שאני מרבה לשתפו עם חברים, ושנה טובה.
מיכל, תודה רבה על כל הברכות! מתאים לפנחס שדה להגיד את זה. גם אני לא סובלת אותו. לפעמים אני צריכה לעשות שריר כדי להפריד בין דמותו הבלתי נסבלת למילים ולדימויים שלו שמשתכשכים אצלי בראש ובנפש, ובשום פנים לא הייתי רוצה להשליך אותם ביחד איתו. שנה נפלאה!
איריסיה, גם בשבילי ג'סי הנושכת. ומאמצת גם את הברכה – נשיכות קטנות וחיבוקים גדולים, הכל חוזר עלייך, תודה!
דוד, תודה רבה. ונכון, הסיכה שהבנאלי תוקע בנפיחות של הנשגב היא תמיד קומית, אבל בצילומים יש גם משהו מעבר – הם לוכדים את היומיום באינטיסיביות כזאת, שפתאום המיתי מציץ מתוכו. שנה ברוכה ומבורכת גם לך!
עפרה, דווקא ניסיתי לחפש תגובות של ילדיה הבוגרים, בייחוד שזכרתי שאווה, בתה של הצלמת אירינה יונסקו, תבעה אותה בבגרותה וגם דרשה לקבל זכויות על הצילומים (כדי להשמיד ולאסור את הצגתם). אלא שיונסקו – בלי קשר לכשרונה – היתה אם ואישה מופרעת שבתה הוצאה מחזקתה בשלב מסוים, וכמה מהתמונות ממש מטרידות (רציתי לכתוב עליהן בשלב מסוים וויתרתי כדי לכבד את אווה). אבל בכל הנוגע למאן, מצאתי רק את הראיון הקצרצר עם וירג'יניה שציטטתי. לגבי בנה אני יודעת שעבר תאונה קשה ועוד כמה דברים שגרמו להידרדרות במצבו. בסכיזופרניה אני מבינה לא כלום. והצילומים פשוט נהדרים, נשמתי לרווחה כשראיתי אותם.
ועל כל השאר תודה רבה ושנה נהדרת!
זאת כתבה על ממואר שסאלי מאן כתבה. עולה ממנו כי נתנה לילדים לפסול צילומים כשיצא הספר (העירום לא הפריע להם) ושהציקו לילדים במשך שנים רבות בעקבות הצילומים. מאן טוענת שהייתה בכל זאת עושה הכול שוב. אין לי מושג במה התבטאו ההצקות וכמה זמן הן נמשכו.
https://www.washingtonpost.com/entertainment/books/my-critics-were-in-some-measure-correct-sally-mann-admits-in-memoir/2015/05/08/0b3738f2-f584-11e4-bcc4-e8141e5eb0c9_story.html
זה שהיתה להם זכות לפסול צילומים, זה כבר ממלא אותי אושר. ובקשר לכל השאר – הזמנתי את הממואר הזה ואני מחכה לקריאה.
"כאב ומסתורין הם נתח משמעותי מהיַלדוּת".
מעניין. גורם לי להרהורים. כנראה שזה נכון.
איזה תצלומים חזקים יש כאן. גם כל מה שכתבת, מאוד נכון.
אהבתי במיוחד את אמט עם "הסירה" במים.
תודה על הפוסט הזה ושנה טובה.
אמט בסירת המים זה הצילום הכי אפל, הכל נעצר בו. תודה רבה לך שרון ושנה מבורכת בדרכים לא צפויות.
תודה רבה מרית
ההגדרה ונקודת המבט האנושית של המונח "פדופיליה", כמו "פורנוגרפיה" מגוונים ומשתנים כמושג הילדות וילדים בזמנים ותרבויות שונות. . בהקשר אחר הצילומים של סאלי מאן היו גוררים כמובן זעקות וצעקות שבר של ביקורת קשה ויימחקו מיד וביד מתחסדת וצדקנית כמקובל באותה תת-תרבות אלימה ועכשווית המכנה עצמה "ביטול תרבות". נזכרתי באנקדוטה חביבה משנת 1969. באותה שנה הקימו להקה רוק חשובה ומשפיעה בשם Blind Faith (יופי של שם והפרשנות פתוחה לכל … היו בלהקה אריק קלפטון סטיב ווינדווד והמתופף האגדי ג'ינג'ר בייקר). על גבי העטיפה היה צילום של ילדה בת 12 חשופת חזה (גוועלד!) בצילום די סוריאליסטי שהתאים כל כך לרוח שנות ה 60 העליזות ורוויות חומצות מכל מיני סוגים. התקליט והעטיפה נחשבים לפריטים אייקוניים במוזיקה וגם בעיצוב גם כיום. באירופה של המסורת של ילדים כאובייקטים של יופי ותמימות "נקיים" (עלק) מכל פרשנות מינית (ראה צילומי הילדים, נערות ונערים כאחד, של לואיס קרול מאליס בארץ הפלאות כדוגמא אחת) העניין עבר ללא תגובה. הביקורת החלה בארה"ב "המתקדמת" והפוריטנית ושם דאגו להלביש את הנערה החביבה בלבוש ראוי. נחמד. היום התקליט בגרסתו המקורית מ 1969 הינו פריט אספנות נחשק ביותר. רציתי להעלות את צילום התקליט, אבל לא נראה לי שיש פה בתגובות אפשרות שכזו. שנה טובה
דניאל, מסכימה עם כל מילה. לא רק לואיס קרול, כל המאה ה־19 ראתה בילדוּת מצב של חסד ותום. ילדים עירומים הופיעו בספרים וגם על גבי גלויות וכרטיסי ברכה. ובחזרה לאמריקה של המאה ה-20 לא רק את הנערה הלבישו אלא אפילו את הפעוט של מוריס סנדק מ"במטבח הלילי". ספרנים הוסיפו לו טיטולים ותחתונים (ובמקרה הרע גם שרפו את הספרים). ודוגמא אחרת – להנס כריסטיאן אנדרסן יש סיפור בשם "מה שראה הירח", שבו הירח מספר על מה שראה בשיטוטיו. הסיפור נפרש על פני 32 לילות ("ויהי ערב" של פניה ברגשטיין מבוסס על הלילה השני) ובלילה האחרון הירח מתוודה על אהבתו להציץ בילדים בזמן שהם מתפשטים ומתלבשים ומספר איך הוא מנשק את אבריהם השמנמנים בגניבה. כשקראתי את הטקסט הזה לסטודנטים כולם הסיקו מיד שאנדרסן היה פדופיל. ואגב, ב1989 וול סטריט ג'ורנל צינזר צילום עירום של וירג'יניה מאן בת ה-4 באופן שהפך אותו סופית לפורנוגרפי. הנה התמונה וגם התמונה מעטיפת התקליט שהזכרת וגם פרט מלפני ואחרי של סנדק (שלא עושה צדק לספר הפלאי הזה).
[…] […]
[…] […]