היצ'קוק הסביר פעם לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," אמר, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מן ההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."
זהו תיאור הוגן ומדויק של "סצנת המיטה" הנודעת מ"כיפה אדומה"; ילדים הלא שומעים כל סיפור שוב ושוב, כך שהם יודעים בדיוק מתי יטרוף הזאב את הילדה: קודם היא תשאל על האף: "סבתא, למה יש לך אף ארוך כל כך?" והזאב יענה: "כדי שאוכל להריח אותך, ילדתי החביבה." ואז יגיע תורן של העיניים, ושל האוזניים, ורק אז היא תגיע לפֶּה ו… הדיאלוג מתַפקד כמו אותו שעון, שהיצ'קוק משלב בתפאורה; השאלות והתשובות הקצובות, הזהות בצורתן ובאורכן, הן המקבילה הסיפורית לשנתות השעון. ככל שה"מחוג" מתקרב לפה, מתעצמים המתח והחרדה. (מצוטט בשינויים קלים מסיפורים יכולים להציל, שיחת היצ'קוק טריפו בתרגומי).

קשה להתחרות באיור האיקוני של דורֶה, באבסורד, באינטימיות המשונה, האמון, התמימות, האימה (ונגיעת הדראג וההומור האפל שמספקת מצנפת השינה של הסבתא). ואז הגיע תורה של יואננה קונסחו לאייר את כיפה אדומה. היא בחרה לאייר שתי גרסאות ברצף: קודם את גרסת שארל פֶּרוֹ (1697) שבה כיפה אדומה נטרפת לתמיד בתוספת אזהרה מזרים וזאבים חנפים שאורבים לילדות יפות, ואחריה את הגרסא הנפוצה יותר של האחים גרים (1812, 1815) שבה מחלץ הצייד את הסבתא והנכדה ואבנים כבדות נתפרות לתוך בטן הזאב.

וכך אומרת קונסחו בראיון:
כשאני מאיירת אני כותבת את הסיפור מחדש באמצעות דימויים. אני לא חושבת שהאיור אמור לשרת את הטקסט. בשום פנים. מעניין אותי ליצור דיאלוג בין הטקסט לתמונות, כך שכשישובו וייפגשו במרחב של ספר, הם יוכלו לבטא דבר מה חדש ובלתי צפוי, לפלס דרכים חדשות, להציע אפשרויות חדשות לפרשנות, להפתיע, להפריע, להטריד, לעורר שאלות. וזה אפשרי לטעמי רק כשהטקסט והדימויים נותרים חופשיים ונבדלים זה מזה, כשהאהבה השוררת ביניהם לא מטשטשת את המובהקות של כל אחד. כמו שניים שנותנים ידיים כשהם פוסעים בדרך; היופי הוא במפגש, במערכת היחסים. ככה זה בשבילי גם בספר.
כשהיא משחררת את איורי כיפה אדומה מן הריקוד הצמוד עם הטקסט, היא פותחת עולם ומלואו של עושר ומורכבויות; ראשית היא מוותרת על הברדס האדום (שכבר חרוט מן הסתם בזוויות העין של הקוראים, נעדר-נוכח כמו רוח רפאים).
בגרסת שארל פרו, היא מחליפה את הברדס בשני חוטי צמר אדומים הנקשרים כסרטים לקוקיותיה של כיפה אדומה. אחד הסרטים נמשך אחריה כמו חוט אריאדנה ומסמן את דרכה בתוך היער, ובהדרגה, במהלך שעשועיה עם הזאב (משחק מחבואים שמדגדג הסתתרות אמיתית של אימה, ומשחק קפיצות שבו הזאב המתחזה אוסף את חלק גופו התחתון כמו שהילדה אוספת את שלה לתוך שמלתה), החוטים נפרמים והולכים לאיבוד. כשאחד מהם צץ בתקריב על כפתו השעירה, חדת הטפרים של הזאב, כבר ברור שהיא אבודה.
ובגרסת האחים גרים האבולוציה האדומה נמשכת: סרטי השיער מתגלגלים בפקעת צמר. כיפה אדומה יושבת על ברכי הזאב הענקי (כמו ילדונת על ברכי סבתהּ) ועוזרת לו לגלגל את החוט לפקעת כדורית. הרתיעה והבהלה שמעורר הציור מנערות את האבק מסצנת המיטה (שבכל זאת נשחקה מעט במהלך השנים). בהמשך הסיפור יהפוך חוט הצמר לחוט של דם הניגר מפי הזאב, לחוט שבו נחסם פיו ונתפרת בטנו, וגם לחוט שבו תרקום כיפה אדומה את סיפורה.
יש הרבה איורים נפלאים בספר. הנפלא מכולם (אולי בגלל חולשתי המוּלדת לצמות) הוא זה שבו הזאב קולע את צמתה של הילדה. וכיוון שהסריקה לא צלחה נתבונן בסקיצה מוקדמת:

הכל נמצא כאן: האמון השערורייתי שבו היא מפנה את גבה לזאב, התמימות הנוראה, האינטימיות שבה הוא אוחז קווצת שיער בפיו במהלך הקליעה. כדור הצמר האדום שעליו הוא דורך כדי למנוע ממנו להתגלגל. קצהו האחר של החוט כרוך על קרסולה של הילדה, והופך את כדור הצמר לתואֵם כדור ברזל שאוזק אותה פן תברח. באיור הסופי המלא, יש מאחורי הזאב סבך אפל של עלים מוארכים ומאיימים כמו זנבו, ועציצים לבנים מנופצים, בעוד שלפני הילדה הסבך מבוית והעציצים שלמים. אבל גם לסקיצה יש יתרונות משלה:
אני אוהבת לצייר על פיסות נייר ישנות שאני מוצאת … פיסות נייר שהיו בשימוש, שכבר חיו, שהזמן הותיר בהן עקבות, דמעות, כתמים, קיפולים. ניירות שהצהיבו באור, או להפך – דהו … שאנשים מיששו, ואף כתבו עליהם.
כך אומרת קונסחו באותו ראיון (בדומה להוראות של יהודה עמיחי למלצרית: "אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת / מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי / אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה! / טוֹב כִּי אֵדַע: / חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.")
הזאב המחוק ברישום מתפקד כסוג של אנימציה ותנועה לעבר הילדה.
ובסוף הספר, כשכיפה אדומה רוקמת את סיפורה על מפית, הסימביוזה בינה לבין הזאב עולה מדרגה: לא ברור האם הוא מושך לה בצמה (עם כל האהבה-תשוקה הנשרכת אחרי המחווה), כלומר האם זו בכלל קווצה משערה שהוא אוחז בפיו, או אולי הלשון ארוכה שבה הוא מלקק את ראשה.

*
עוד בסדרת איור אחד נפלא
ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף
רשימה נהדרת, מרית. תודה.
מרית, איך אפשר לא לחבב את הזאב….? הפוסט הזכיר לי ספר נהדר, "דרך שלושת הימים" של ג'וזף בוידן, על אינדיאני קנדי שחוזר הביתה אחרי מלחמת העולם הראשונה, והדודה שלו מקבלת את פניו ומספרת לו על חייה. אחד הסיפורים הוא על גבר לבן, אדום שיער, שהיא דימתה לזאב, ועל המשחק שהם שיחקו ביער, עד שבסופו של דבר התברר לה שהיא לא הציידת אלא הניצודה (והיא נוקמת בו את נקמתה מבלי להזדקק לעזרתו של איש).
מקסים. תודה רבה על האיורים העדינים ועל עז המבע של גוסטב דורה, ועל הקישור שעשית. נזכרתי שיש לי בבית את ספר השיחות 0באנגלית) בין היצ׳קוק לטריפו, שמצאתי מזמן בחנות ספרים במנהטן, ומאז הספר הזה נדד איתי כמה וכמה דירות, אבל מעולם לא ממש קראתי בו, רק עלעלתי… עכשיו עשית לי חשק. סיפור כיפה אדומה ממש ממחיש את מה שהיצ׳קוק תיאר.
מה שעושה את הציור של דורה למפחיד (אותי) זה הצל של הזאב על הכרית, האוזן הזאת, כמו בהיצ'קוק, צל הוא מבשר (אם אני זוכרת נכון)… העיסוק בזאב והכתם האדום הוא אינסופי. תודה על הפוסט… מרית.
תודה גליה!
פפיון מים (באמת? מה זה?) באמת קשה לא לחבב אותו כשמביטים באיורים של יואננה, וזה מה שמבהיל כי מי רוצה להיות תפוח זהב אהב את אוכלהו. פעם לפני שנים, באה אלי אישה יקרה לייעוץ על הצגת כיפה אדומה. כדי שהזאב לא יפחיד את הילדים היא עשתה אותו חלוש ומזה רעב, כל כך ריחמתי עליו שכמעט הצעתי לו אצבע.
ורד, תודה! אני קראתי אותו מכריכה לכריכה בתקופה שבה בלעתי כל תסריט שנפל לידי וכל ספר על קולנוע. והדבר היחיד שנצרב זו האבחנה הנהדרת בין מתח להפתעה. אם תמצאי עוד פנינים כאלה תגידי.
איריסיה, מה שמצחיק זה שזה בכלל לא הצל של אוזניו, הן תחובות עמוק בתוך מצנפת השינה. זה הצל של סרט הקישוט של המצנפת שכאילו מלשין עליו…

אני זוכרת צללים בעיקר מהקולנוע האקספריוניסטי הגרמני, למשל מנוספרטו
וגם דיסני השתמש בזה בשלגיה, כשהצייד מניף את סכינו להרוג אותה, היא רואה את הצללית הרצחנית על הסלע ונרתעת. ותודה לך (גם על עתרת זאבייך הזכורים לטוב).
מרתק מאוד. תודה. פעם אמר לי מישהו, שהאימה האמיתית מתקיימת כשהכל צפוי. כשלמשל גם כיפה יודעת. כשכולם יודעים. כמו בחיים. לחמוטל פישמן יש סדרה נפלאה של רישומים ל"כיפה אדומה", שהוצגו לזמן קצר בבית הנסן, ירושלים, כדאי לבקש ממנה לראות אותם.
תודה תודה, כמו תמיד קוראת בשקיקה.
פעם מזמן, לצורך עבודה סמינריונית חקרתי את ההיסטוריה של אגדות עם ובין השאר של כיפה אדומה, מצאתי גירסה קדומה וקסומה. במקור מדובר בסיפור חניכה למיניות, לא שזה מפתיע מישהו, אבל כל האלמנטים שהוצאו משם עי הנוצרים האדוקים או הוכנסו בגרסאות המתקדמות, ובכן:
הנערה הולכת לבית סבתה וצריכה לבחור האם לצעוד בשביל של המחטים או הסיכות.
( השערה: המחטים- מיניות עם חדירה, הסיכות- ללא).
כשהיא מגיעה היא רואה שסבתה איננה, היא אומרת שהיא רעבה והוא נותן לה לשתות את הדם של סבתה ולאכול מבשרה. מה שאולי מזעזע אותנו אבל מאפשר לה לקבל את החוכמה והידע של סבתה ושל נשים בוגרות ממנה.
במיטה עם הזאב הם משחקים משחקים שונים, כולל משחק השאלות שאנחנו מכירים.
כשהיא מבינה שהספיק לה ורוצה ללכת, הוא לא נותן לה, לבסוף היא טוענת שהיא חייבת ללכת לשירותים, הוא מציע לה לעשות את צרכיה במיטה, אבל היא מתעקשת שהיא צריכה פרטיות ולכן הוא קושר חוט אדום לכף רגלה ונותן לה לצאת לעשות את צרכיה. כשהיא יוצאת היא קושרת את החוט לעץ ורצה הביתה.
בסיפור הזה אין ציד שבא להרוג את הזאב.
היא מצילה את עצמה וגם השיעור איננו כה חד משמעי…
(תהיי אמיצה, סקרנית, תחווי, תשתעשעי, תיהני מהמיניות שלך, מותר ורצוי לשחק, עדיף לא ללכת בדרך המחטים אם את לא רוצה להסתבך בהיריון… )
איכשהו האיורים הזכירו לי מאוד את הסיפור הזה. האינטימיות, המשחק, חוט הצמר הקשור לכף הרגל…
רחל, תודה רבה! כיפה אדומה זה כמו סיסמא סודית שמזמנת אותך לפה 🙂 אני תמיד חשבתי שמה שמדמיינים תמיד יותר גרוע ממה שיודעים, ומצד שני, היצ'קוק זו עדות מומחה. כנראה יש כמה סוגים של אֵימות חשכות. (הביטוי התנ"כי "אימה חשכה גדולה" תמיד גרם לי לתהות אם יש גם במידות אחרות). ומצאתי רישום אחד של חמוטל https://es-la.facebook.com/rav.erev/photos/a.215992895153122/967005020051902
טל, איזה כיף. אני מכירה את הגרסה הזאת (רק שבפרשנות שאני מכירה, שביל הסיכות זה שביל העצלניות והחפפניות, לעומת שביל המחטים של החרוצות והמחויבות 🙂 ) ולא זכרתי את החוט האדום! מאד יכול להיות שיואננה קונסחו מצאה את החוט שלה שם והתחילה לשחק בו.
הצייד ותפירת האבנים בבטן אגב, לא קיימים באף אחת מן הגרסאות הקדומות. האחים גרים לקחו אותו מסיפור "העז ושבעת הגדיים" והדביקו לכיפה אדומה.
חן חן מרית יקרה,
כבר שלושה ימים ושלושה לילות, שאני טוחן לעצמי ת׳שכל בשאלה:
למה לכל הרוחות, מניח דווקא אנרכיסט (!) פצצה מתחת לשולחן?
ועוד דווקא תחת שולחן, שלצידיו סועדים לא פחות מהיצ׳קוק וטריפו! ביחד וכל אחד לחוד!
האם הפצצה מיועדת להיצקוק?
האם הפצצה היא לטריפו?
ואם יבואו ויגידו, שהיא עבור הקהל, אז, אני מבין, שכדי לרצות את הקהל אנשים ירדו לתהומות טרמפ אפילו, אבל רצח? ועוד של טריפו והיצקוק? (שניים, שאני ממש מעריך) רק כדי לרצות את הצופים?
לא נראה לי.
ולמה אנרכיסט?
אני לא מצליח לדמיין את עצמי נוגע אפילו בציור של פצצה, אז להניח פצצה תחת שולחן של סועדים חביבים כאלו? אנרכיסט?
אני חושב אבל, שמי שהניח את הפצצה, זה לא אנרכיסט ולא שום דבר כזה, מי שהניח זה ללא ספק היצ׳קוק בעצמו…
למה?
במאי הקולנוע הכי רחוק מאנאכיזם שאני מכיר זה הצ׳קוק.
ולעומת זאת, אחד מבמאי הקולנוע הכי קרובים לאנאכיזם שאני מכיר – זה טריפו.
(הכי האנרכיסטים עם רווח, אלו מערבוני ספגטי…)
והדבר, שהכי מפחיד רחוקים מאנרכיזם – זה אנרכיזם.
(ועוד בקולנוע)
אז היצקוק הטמין את הפצצה כדי לחסל את טריפו האנאכיסט, והמציא את הסיפור על האנרכיסט כאליבי לעצמו…
קלאסי היצ׳קוק…
האשמה על לא מעורב…
🙂
*************
בעניין של אנרכיסטים:
הנה כיפה אדומה מסירה את הברדס האדום:
יש לטקס אוורי כמה גרסאות אנרכיסטיות לכיפה אדומה.
אבל לא הצלחתי למצא גרסאות שלמות של הסירטונים ברשת…
אז הנה הסבתא בהמשך:
גם בטי בופ הייתה כיפה אדומה (בשחור לבן):
ומהצד הפחות אנרכיסטי של סילי סימפוני:
🙂
כתבתי משהו…
כנראה בספאם…
🙂
חוליהו, אני דווקא חשבתי כמה ניטרלי ומרוחק נשמע אנרכיסט שמטמין פצצה היום, וכמה זה היה משנה את הסמיכות של הדוגמא אם במקום אנרכיסט היה מטמין את הפצצה פעיל דאעש או בוקו חראם. ובהמשך לכך, מעניין איך טקס איברי נראה כל כך מיושן ומביך בזמן שבטי בופ שקדם לו עדיין מלא חן ורעננות.
(פתאום נזכרתי שפעם הופעתי בתיאטרון במגדבורג. כשהגענו לתיאטרון לפרוק את הציוד, היה לילה, בחצר התיאטרון הוצג תיאטרון בובות, עיבוד של מעשיות האחים גרים למבוגרים. הקהל ישב סביב שולחנות עם נקניקיות ובירות, ואני נכנסתי בדיוק ברגע שבו הזאב שלף זין ענק מול פרצופה של כיפה אדומה.)
פוסט נהדר, מרית. תודה!
בגרמנית יש מונח, roter Faden, חוט אדום (לפעמים מתרגמים אותו כ"חוט השני"), שבא לציין מוטיב שחוזר ועובר ביצירה. גתה טבע (טווה?) אותו ב"דבקות" והוא נקלט בשפה והפך
למונח מוכר. אולי זה מה שהיה לנגד עיניה של קונסחו כשתיארה את חוט הצמר הנודד בין האיורים?
רועי, זו תוספת מקסימה. אני חשבתי בהתחלה על "תקוות חוט השני" מספר יהושע, אבל זה היה פשוט הסידור של המרגלים עם רחב הזונה, החוט שקשרה לחלונה כדי שיזהו אותו ולא יפגעו בה. לא זכרתי את חוט השני של גתה. ותודה לך!