ניקולאס מאס (1693-1634) תלמידו של רמברנדט, נודע בעיקר כצייר דיוקנאות פופולרי וכצייר ז'אנר חדשני.
"ציור ז'אנר" (Genre painting) הוא סגנון אמנותי שהתפתח בהולנד החל מהמאה ה-16, והתמקד בחיי היומיום של אנשים רגילים. והחידוש הבולט של מאס היה ארכיטקטוני: שינוי תיאור המרחב הפנימי של הבית, מקופסא בת שלושה קירות למערכת חדרים. את המוניטין הזה הוא חייב מן הסתם לסדרת המצותתים שצייר; אני לא יודעת את מספרם הסופי, אבל לפחות שש תמונות של מאזיני-סתר – חמש נשים וגבר אחד, כולם מן השנים 1655-1657 – התגלו בחיפוש מהיר. התמונה הבאה היא אולי המייצגת המובהקת ביותר של המהפך:
מבואה, גרם מדרגות, הצצה לעוד ארבעה חללים נוספים של הבית, שלא לדבר על פיסת העיר הנשקפת מן החלון, הם סוג של פלא מרחבי שמתכנס בטבעיות למלבן בגודל 92.5 על 122 ס"מ. אבל אחרי שביליתי איזה זמן ביקום המצויר של מאס השתכנעתי שהחידוש הארכיטקטוני הוא רק תופעת לוואי של עניין אחר, וכמוהו גם העיסוק האינטנסיבי במצותתים.
הציתות אצל מאס אינו שלוחה של הנפש או תחליף לחיים. אין לו משקל קיומי וארס-פואטי כמו למציצנות של היצ'קוק למשל, ב"חלון אחורי" (שנוצר כעבור 300 שנה בדיוק, ב-1957). המצותתים של מאס לא נידונו להיות מציצנים. הם לא נתונים בקונפליקט פנימי או תחת שיפוט מוסרי ולא חשים שום אשמה, חרדה או בושה. הם בעיקר קונדסים שהופכים את הצופה לשותף בקשר, רומזים לו לא לגלות. אני חושדת (ואוטוטו הראיות) שמאס נמשך לציתות כמימוש של "הפרעת קשב" (במרכאות כי זה לא איבחון מקצועי אלא מסקנה מצטברת מהתבוננות בעשרות תמונות). המצותת נדרש לדריכות חושית לכל הכיוונים כדי לקלוט מה שלא נועד לאוזניו וכדי לא להיחשף. זה כמו חוויה של הפרעת קשב, רק עם "אליבי" ולגיטימציה "עלילתית".
ובהמשך לכך, כיוונים סותרים וקשב מפוצל הם מצב מכונן גם בדיוקנים של ניקולאס מאס. קחו למשל את הדיוקן הבא:
הילדה מושיטה משהו (חפץ שהיא מרחיקה מן הגדי?) למישהו שנמצא לימינה, מחוץ לתמונה. בידה האחרת היא מפשילה את הצעיף האדום ממותניה, ומפנה מקום לכלב שמציץ מתחתית התמונה ונובח על הגדי שלועס את תחרת שרוולה. המבט היציב שהיא מפנה אלינו מתעלם מן החד-גדיא אם לא מתכחש לו כליל.
מאס היה צייר הדיוקנאות המוביל של אמסטרדם בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה-17. הוא צייר מאות אנשים. דיוקן הילדה הוא סמן קיצוני ומוחצן של טירוף הכיוונים, בדרך כלל זה יותר מעודן. ועדיין: ברבים מן הפורטרטים הדמות מביטה אל הצופה בישירות, בזמן שכפות ידיה מצביעות לכיוונים אחרים.
לפעמים נראה שהיא מצביעה על משהו שנמצא ממש לרגליה, העין (של הצופה) נודדת מעצמה, לראות על מה היא מצביעה ונחבטת במסגרת התמונה.
דמויות אחרות כמו מאותתות למישהו שנמצא מאחורי גבן (גם הוא מחוץ לתמונה) או קושרות קשר עם הצופים מעל לראשו של הצייר; ובתרגום לימינו: דמיינו שָׁבוּי שמצולם בווידאו ושומר על ארשת פנים מיתממת, מנותקת, בעודו שולח מסר לצופים מתחת לאפם של שוביו. זה קצת מתעתע, היה או לא היה?, מתנדנד על הגבול בין המכוון לאגבי, לשרירותי, כאילו צייר את הידיים בסשן נפרד ואפילו שכר דוגמן ידיים כדי לא להטריח את הלקוחות. וכך או כך, האפקט הקולאז'י כבר משבש את ההמשכיות, מטריד כמו משהו שנכנס לעין, מפצל את המבט.
הוא לא למד את זה מרמברנדט שנוטה לוותר על ידי הדיוקן, או לחילופין, משלים בעזרתן את הדמות ואת הבָּעתהּ הרגשית. ואצל מאס – נתק, הפרדה (כמו במשחק ילדים שבו ילד אחד מגלם את הגוף והראש, ואחר שעומד מאחוריו ומשחיל את ידיו לבתי שחיו של הראשון מספק את הזרועות. גם כשהם מנסים לפעול ביחד, תמיד נוצר איזה שיבוש, הזרה, חוסר סנכרון בין הדיבור לתנועות הידיים). הנה כמה ידיים עצמאיות מתוך רבות, שליקטתי מדיוקנאות של מאס:
הרמיזות האלו יוצרות מין דריכות לשפנים מהכובע ותחושה של סיפור. הן הופכות את הציור לחלק שנתלש מִשלם, מנחשות לו לפני ואחרי, כמו בתיאטרון. ובתמונות אחרות של מאס, התיאטרון כבר לגמרי גלוי: עקרת הבית שלמטה, מתעכבת לפטפט עם שכנה שנשקפת מהחלון, בזמן שהכלב זומם על נתח הדג שקנתה.
אדון שנרדם מכויס בשנתו.
משרתת שנרדמה נתפסת בקלקלתה. בעלת בית מצביעה עליה בחיוך לגלגני-סלחני ומעליה נשקף לו החתול הזללן, פורע החוק:
מאס מרבה לצייר אנשים ישנים. וגם כשהוא מצייר רק ישן אחד – למשל אישה שנרדמה על ספרי החשבונות שלה (בתמונה למטה) – אני חושדת שהוא נמשך לפגיעותה, לפוטנציאל הדרמטי של הסיטואציה. מי שמכיר את עולמו הציורי כבר נדרך.
*
עבר ועתיד
יאן ורמיר, בן זמנו של מאס, מאט את הזמן עד שהיומיומי נוגע בנצחי, ומאס פועל בכיוון ההפוך: הוא מזרז אותו. המציאות שלו היא פארסה מהירה בו זמנית של קונפליקטים והזדמנויות, שמקפיצה את המאה ה-17 של ורמיר ושל רמברנדט למציאות העכשווית, השטוחה והתזזיתית, לקשב המפוצל של גירויים ומסכים פתוחים.
אבל באופן ספציפי יותר, אני מתעניינת בדיאלוג שמקיים איתו דימיטריס פאפיואנו, במאי תיאטרון ניסיוני, כוריאוגרף ואמן פלסטי, ב-INSIDE, סרט בן שש שעות שצולמו בשוט אחד.
פאפיואנו מציע לצפות בסרט כמו בתערוכה, לצאת ולהיכנס בחופשיות. "אני אוהב אמנות, יש לי אנציקלופדיה של היסטוריה של האמנות בתוך הראש", הוא מצהיר בראיון למאקו לרגל הופעתו בישראל עם יצירה אחרת. והמרחב שבו מתרחש הסרט מתכתב עם "המרחב הפנימי של הבית כמערכת חדרים" שבו פתחנו.
בציור של מאס מנינו מבואה, גרם מדרגות, פיסת עיר שנשקפת מן החלון, והצצה לארבעה חללים נוספים של הבית. תפאורת הדירה שעיצב פאפיואנו כוללת (משמאל לימין) דלת כניסה, פינת אוכל (ומטבח, לפי הצלילים שיבקעו ממנו) חלון שפונה מפינת האוכל למרפסת, מרפסת שדרכה נשקף העולם שבחוץ, אמבטיה ושירותים בחלל אחד, וחדר שינה במרחב פתוח.
אני מודה שהייתי ספקנית לגבי השש-שעות-בשוט-אחד. חששתי שאני נידונה לצפות באנשים רגילים מבצעים פעולות שגרתיות בלי שום עריכה או בחירה, עניין שנשחק משימוש יתר וכבר לא מעניין להשתעמם בו (על פלאי השעמום כתבתי כאן, גללו לקטע הצבוע בכחול). אבל פאפיואנו הוא איש תיאטרון וקוסם של אחיזת עיניים. הוא נשען על סדרת פעולות יום-יומיות שמבוצעות ללא חופזה – תליית מעיל בכניסה, ניתוק האזעקה, חליצת נעליים, התפשטות, מקלחת, משהו לאכול, רגע בחלון, יציאה למרפסת, מנוחה – כדי להרדים את ערנותינו (אולי לא "כדי", אבל כך או כך היא נרדמת). הוא שומר אמונים לחוק השוט-אחד-של-שש-שעות אבל לא מרגיש מחויב לאתיקה הצפויה והנוקשה של המציאות. אפשר לכתוב פוסט שלם על הסודות, התעלולים וההרהורים שהוא מצפין בשרוולו, אבל אם נצטמצם רגע לדיאלוג שלו עם מאס – הסדקים שהוא פוער בצפוי בדרך אגב ובלי משים (כלומר עִם משים מתגנב ומצטבר) הופכים את הצופה למציצן ומצותת לכל צליל כדי לפענח מה קורה שם, לפני ומאחורי הקלעים, לבלש שמנסה להבחין בין אמת לכאילו, לפייק, לחפש את הגבול בין היומיום לתודעה, לזיכרון או לחלום. ואני מתאפקת לא לפרט, כדי להימנע מספוילרים.
INSIDE (2011) / full six-hour work by Dimitris Papaioannou. One shot. Unedited. from Dimitris Papaioannou on Vimeo.
ובשולי הדברים – למאס יש גם ציורים בודדים מסוג אחר, שמעלים שאלות אחרות. אולי בפעם אחרת.
*
תוספת מאוחרת – התראת ספוילרים!
שש שעות בשוט אחד זה מרתיע כפי שמתברר. לא רבים מעזים לצאת למסע כזה, ויש מי שהתלונן (בפרטי) שנמנעתי מלספר פרטים, אז אגיד רק שני דברים שקורים שוב ושוב בINSIDE (שם דו משמעי – פנים הבית הוא גם פנימה לתוך הנפש). מתברר בהדרגה שהמיטה מכוסה בעשרות סדינים. כל פעם שמישהו שוכב לנוח, הוא מתעטף ומצטנף לו בסדין, ולאט ובלי משים (בזמן שמישהו אחר מושך תשומת לב) הוא שוקע עם הסדין לתוך המיטה ונעלם. (בתגובות כינה את זה האזרח המועיל מפסבדוניה "תכריכי מצעים" והמחשבות שלי נשאו אותי דווקא לנסיכה על העדשה, אבל לא ארחיב). הדבר השני שחוזר שוב ושוב זו היציאה למרפסת להשקיף על הנוף. כל אחד פותח לכאורה את דלת ההזזה מזכוכית, אבל זאת רק אחיזת עיניים כי אין דלת ואין זכוכית, יש בסך הכול מוט שמחליק בתוך המסילה (כאילו היה הצלע השמאלית של מסגרת הדלת, במונחים פואטיים זו סינקדוכה: חלק שמייצג את השלם), וכך יוצא שפותחים ופותחים ופותחים את הדלת כל פעם אל נוף אחר, ולעולם לא סוגרים אותה. וגם על זה יש לי מה לומר, אבל תמשיכו בעצמכם.
*
עוד ציור בעיר האושר
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
ארבע נערות ובובה של איש – על ציור של פרנסיסקו דה גויה
האדום של רוחיר ואן דר ויידן ושל אינגמר ברגמן
המשפחה הלא קדושה של ברתלמי ואן אייק
עיר-האושר 
הו מרית, מרתק!
אני ראיתי בידיים השמוטות של מאס משהו אחר – יופי ללא תועלת, שובע תמידי, נרפות וחוסר מעש. לא פלא שכולם נרדמים שם…. 🙂
הבית הפרטי הוא מקדש המעט של הנפש (הוא מזכיר לי המון חלומות שבהם הופיעו בתים מכל מיני סוגים) – אבל קשה שלא לחשוב על תכריכי המצעים בסרט של פאפיואנו (רימיתי והצצתי בו בדילוגים). תמיד הרגשתי שהעולם הוא נפשי (כלומר מצב נפשי), אבל עכשיו אני מרגיש שלולא העולם אין כלל נפש.
תודה! מעניין שאצל מאס, בני האדם אבודים ומבולבלים, בעוד שבעלי החיים (הכלבים ובמיוחד החתולים) ממוקדים וחדים. האמנם מותר האדם מן הבהמה?
עונג קריאה! החזרת אותי שנים לאחור, ללימודיי בביה"ס לאמנויות.
איזה יופי, מרית. אחד הטובים שלך. תודה.
אזרח מועיל, תכריכי המצעים זה כל כך יפה ומדויק ונפשי (אני לעומת זאת, המוחתמת ומוכתמת על ידי האגדות חשבתי על גרסת הסדינים למזרנים של הנסיכה על העדשה 🙂 אני עדיין חושבת…) וגם אני רימיתי כמובן. דילגתי קדימה ואחורה בלי בושה. אם צפייה באינטרנט זה מבחן כבוד, שנינו נכשלנו בענק!
הבהיר 🙂 נדמה לי שבני האדם שלו מתחלקים בין האבודים והמבולבלים לאלה שמנצלים את זה (והחתולים הם סוכני הכאוס, אבל על כך בפעם אחרת 🙂 )
אורה, תודה רבה!
גליה, איזה כיף לי. אני אף פעם לא בטוחה שיש מישהו בצד השני…
תודה, מרית, ממני שבצד השני. במעשה גניבה נשללת מהנפגע הבעלות על קניינו. גניבה באמצעות עיניים (מציצנות) ובאמצעות אוזניים (ציתות) שוללת את ערך הפרטיות.
תודה על פוסט מרתק ומחכים. הציור של מנהלת החשבונות שנרדמה על הספרים משך אותי יותר מכולם. נעצתי בו עיניים עד שהבנתי – המפתח הוא השרוול האדום הפנימי שמציץ מתחת לכסות החומה הפונקציונלית של השמלה העליונה, ורומז אל עבר הקערה האדומה שעל המדף, שבתורה מופנית אל הצופה, נכונה להתמלא (קערה כארכיטיפ נשי, לפעמים אפילו ארוטי) ושתי הקערות גם יחד, האדומה והחומה, השמלה הפנימית והשמלה החיצונית, במין ציטוט ביתי מצחיק של שני חצאי העולם התלויים על הקיר שמעליהם. העולם הוא הבית, לא, הבית הוא העולם וכל כבודה של בת מלך פנימה. אז פלא שהיפהפיה הנרדמת ישנה מאה שנים?
דוד, תודה לך, משמח מאד. מאס מקל ראש במציצנות וציתות אבל אני מסכימה לגמרי. היתה לי פעם היתקלות עם מציץ שזעזעה אותי לשנים רבות. (ומצד שני, אני מכירה אישה שהיה לה מציץ קבוע, והיא אמרה, הוא מבלה זמן כה רב איתנו, לא יפה שאנחנו לא מכבדים אותו. היא השאירה לו כריך וכוס חלב על אדן החלון, והוא כל כך נעלב שלא שב…)
מירי, תודה רבה! ועל צמד הקערות וחצאי כדור הארץ יש להוסיף את משקפי הג'ון לנון חסרי הידיות שנשמטו מן העיניים העצומות 🙂 וזאת באמת שאלה אם הבית הוא העולם או הנפש…
ועוד: לא שאני מנהל חשבונות קטנוניים או אולי דווקא כן אבל כשאנו מנמנמים או ישנים טונוס השרירים מתרפה ואז אין מצב שקולמוסה של מנהלת החשבונות יישאר אחוז כך בידה
לגבי האישה שנרדמה על ספר חשבונותיה (1657), יש מישהי שמציצה בשנתה מתוך הדיוקן התלוי משמאל למעלה. ולהערכתי מאס הבין שכאשר יש אנשים רבים או חללים רבים שבני אדם או בעלי-חיים מתווכים ביניהם העין תימשך לכל אחד מהכוכים.
וכמובן, נשארתי עם השאלה שכנראה תיוותר בלאו מענה, האם שפינוזה האופטיקאי ולוטש העדשות (בתקופה הזאת התגורר באמסטרדם מחוץ לקהילה היהודית. מאוחר יותר עבר להאג) הוא זה שעשה לה את המשקפיים. (-:
מאס זה טכניקה טובה אבל קיטש כי הוא אומר לך מה לחשוב.והמצותתים הם רוצחים ניאו נאצים.המצותתים הם מחוברים באפליקציה למצלמות? או שהם מקבלים דיווח מילולי מאדם שמפעיל אותם?דף מסרים יומי. עבדים ותתי אדם מבחינתי.
דוד 🙂 (חוסר הסנכרון בין הידיים לפנים שולט)
שועי, ציפיתי לשפינוזה. אתה תמיד מביא אותו למסיבות הולנדיות של המאה ה-17 🙂
אחת העם, לא הייתי בוחרת בתמונות האלה כדי לדבר על מורכבות ועומק. הטיפול במרחב לעומת זאת מבריק, והפרעת הקשב מרתקת ומראה שוב שאין חדש תחת שמש. והמצותתים של מאס הם תמימים וחביבים בהשוואה לאלה של היום.
מרית, יש אנשים שנפלא להיכשל איתם יחדיו! 🙂
מעל האישה הנרדמת על ספרי חשבונותיה מופיע העולם כולו…..! בתקופה שמאס צייר את כל אלה העולם הלך והתרחב, ואילו האנשים הללו נרדמים בזה אחר זה, כמו יונה על האונייה…. בקיצור, ככל שאני מתבונן בציורים האלה אני רואה בהם שקיעה דווקא – נמנום תמידי מצד אחד, ורכילות מצד שני: נדמה עולמם צר במקצת, וצר במקצת עליהם….
ובהמשך לכך – גם בתמונה שבה התחלתי, של הציתות, יש מפה על הקיר, שמשקיפה על הנעשה בפרצוף ביקורתי 🙂
נכון…..!
אבל נדמה לי שיש עוד משהו משותף בין כולם: אמון ללא סייג – אמון בבעלת הבית (שלא תפטר או תכה), אמון של שותפות למזימה התמימה, אמון בצייר (או בצופה) ואמון בטוב הלב הכללי (מה מביע אמון יותר מאשר שינה בפומבי….? 🙂 )
(כמו ששרה מנצחת המקהלות נמה רדומיצקי, בטרם נעצמו עיניה:
בלי ליווי, מנגינה, תאורה או איפור:
הלהיט החדש הוא שֵ י נָ ה בציבור.
כל השנים מעתה שנת שמיטה:
רק לשמוט את הראש (לא צריך גם מיטה).
לא צריך שום סיפור או חיבור
אינטרנטי, רק שינה מתוקה בציבור – – -)
מעניין מאוד לגלות שלמעשה אנחנו רגילים לשים לב בראשונה לכיסוי החלל ע"י המבטים (בעיקר אצל רמברנדט אבל לא רק). הידיים של מאס הם כמו סאבטקסט, שהוא לרוב רב עוצמה יותר מהטקסט הגלוי על שום חתרנותו. כשאתה מתרכז בידיים מתגלה בתמונה/ציור רובד נסתר ומפעים של קשרים. החוויה נתנה לי תחושה של הילכדות כמו ברשת קורי עכביש בלתי נראית
אזרח מועיל, דודו, זה אושר להתבונן, וגם לקרוא איך כל אחד מכם רואה את התמונות.
שלום מרית יקרה,
הרעיון, שהנושא (האזנות סתר וכו׳) הוא שהביא לשינוי בהצגת החללים בציור, הוא ממש מבריק!
פשוט ענק!
תודה חוליהו! המרחב באמת משתנה לפי מה שעושים בו וגם לפי מה שמרגישים.