לפני כמה שבתות שוטטתי במוזיאון תל אביב. התערוכה של שי איגנץ פשוט נהדרת. המצולמים החשופים והצרופים שלו כמעט יוצאים מהתמונה ונוגעים במי שמסתכל. את יאיוי קוסאמה ראיתי רק בהבלחות, כשדלת נפערה לרגע ומישהו נפלט מחדר פלאות או כשקצה נוף מנוקד הציץ מעבר למעקה. (יש גם יתרונות לצפייה החלקית הזאת של חסרי-הסבלנות או הגאים-מכדי-לעמוד-בתור, הדמיון שמשלים את החסר אינו נבלם על ידי קירות המוזאון).

וראיתי גם – בעניין מסוים – את "תשוקה, הפרעה" של אנט מסאז'ה.
*
המלכה הרעה
זה לא פוסט על התערוכה. אולי קצת, הוא נולד כשהוא אוחז בזנבה, כי איך שנכנסתי לעולם האדום-שחור של התשוקה וההפרעה עלתה בדעתי המלכה הרעה של שלגיה. נדמה היה לי שאלה התשוקות וההפרעות והזכרונות שלה, שתלויים על הקירות, משתלשלים מן התקרות ומונשמים על הרצפות.

זו פעם שלישית שאני כותבת על האם החורגת של שלגיה, ובכולן היא צצה בלי משים דרך נושא אחר. בפעם הראשונה היא בקעה כמו ביצת קוקייה בתוך ברבורי הבר של אנדרסן, בפעם השנייה נופפה לי מתוך החטאים של הרונימוס בוש, ועכשיו עלתה באוב של התערוכה הבולמית והקצת אינפלציונית של אנט מסאז'ה.
כאשר אנו עסוקים ברצינות יתרה בסיפוק התשוקות שלנו, אנו הופכים את העולם לאוסף של חפצים חסרי משמעות. כפי שכותב הסופר האמריקני סקוט פיצג'רלד, "דברים הופכים ליקרי ערך יותר כאשר הם אובדים. אני יודע – כי פעם רציתי משהו וקיבלתי אותו. זה היה הדבר היחיד שאי פעם באמת רציתי, דוט, וכאשר קיבלתי אותו הוא התפורר בידי והפך לאבק."
מתוך "תשוקה היא 'כיס דק של אוויר'", המאמר היפהפה של אווה אילוז בקטלוג "תשוקה, הפרעה"
הריבוי של מסאז'ה כמעט גרם לי לאבד עניין, והמכשפה החזירה אותו. יש משהו יומיומי וכמעט מאולתר בגרסת התשוקה וההפרעה שלה, מלכותיות של הומלסית קצת מטורללת, משוחררת מן החגיגיות והקיבעון של המעשייה, מחטטת בפחים כדי למלא את עגלתה, מוקפת עטלפים יד שנייה, שדונים כמו זבובים וגרפיטי של אברי מין. ההומור האגבי שלה מרופף את השיפוטיות של המעשייה.
*
שלגיה
ובעודי מהרהרת במכשפה הגעתי ל"סיפור השמלות", שורת תיבות זכוכית צרות וארוכות כמו ארונות מתים, שבתוך כל אחת מהן מוצגת לראווה (בדוחק מסוים) שמלת ילדה, בתוספת פתק עם דימוי או מילה כגון "תמימות" או "קנאה". הסדרה שיצרה מסאז'ה ב-1990 נראית כמו תזכורת משונה לשלגיה, רליק מארון הזכוכית שלה.
רליקס – מן המילה הלטינית Reliquiae "[דברים] שנותרו מאחור" – הם שרידי קדושים, חלקים מגופם או חפצים אישיים שנשמרים בקפידה, מוצגים לראווה, ולא פעם מיוחסים להם כוחות על טבעיים.



*
אחת או שתיים?
עולם המעשיות הוא פשוט ומקובע (לפחות לכאורה): השלגיות יישארו תמיד תמות וטהורות, והמלכות הרעות יישארו תשלילן המרושע. כישופים יכולים להשפיע על החזות באופן זמני אבל הפְּנים חסין לשינויים. ודווקא שם, ביקום המתרבה של אנט מסאז'ה, זה התחיל לגרד לי פתאום. רק תחשבו על זה רגע, כלומר על שלגיה – ילדה שגדלה אצל אם חורגת אובססיבית וקניבלית, שהיתה רק בת שבע כשזו ניסתה לרצוח אותה כדי לאכול את כבדה וריאתה, שאביה הנעדר לא הגן עליה, שברחה דרך יער כמו בשואה, שנהפכה מנסיכה למשרתת של שבעה גברים (הגמדים הטובים לא סתם מציעים לה מקלט, הם מפרטים את התנאים: "אם תסכימי לטפל במשק הבית שלנו; לבשל, להציע מיטות, לכבס, לתפור ולסרוג ותשגיחי על הסדר והניקיון, תוכלי להישאר איתנו…"). וגם במקלט הבטוח לכאורה היא כמעט נרצחת שלוש פעמים, נכנסת לתרדמת ארוכה, מוצגת כמו חפץ בוויטרינה וניתנת במתנה ביחד עם הוויטרינה, לעובר אורח (נסיך) שחושק בה. איך ייתכן ששום דבר לא שרט את צחותה החיצונית והפנימית?

והתשובה, על פי התערוכה (כלומר בהשראתה), היא שהמלכה הרעה היא בעצם שלגייה שעוותה על ידי הטראומות, כי אין חסינות לתמימות ולחן, אי אפשר לחיות, כל שכן לסבול, בלי להתלכלך באדום של פצע ושחור של מוות.
*
עוץ לי גוץ לי
זה הצחיק אותי בשעתו וגם הכמיר את ליבי: שושיק שני שגילמה את בת הטוחן המיוסרת בהצגה המקורית של "עוץ לי גוץ לי", חזרה אליה כעבור שנים בתפקיד עוץ לי גוץ לי עצמו. צירוף מקרים? בטח. ומצד שני – הכרתי פעם מישהי, נערה ענוגה שנהפכה במשך השנים לשדון ערירי.

אני אומרת לעצמי, שזה טיפשי, המלכה הרעה לא יכולה להיות גם שלגיה, זה לא מסתדר עם הזמנים. ועונה כמו תמיד, שהתת-מודע אינו מכיר בסתירות, שהפיצול משקף את עוורונה של המעשייה, את מה שהיא מנסה להסתיר אפילו מעצמה; כל כך קל להמשיך ולראות בעצמך קורבן גם אחרי שהפכת למתעללת. (זה נכון גם במישור הלאומי, אני רק מציינת, כמו שהדודה יוכבד שלי היתה אומרת), אבל הבשורה הטובה היא, שבמציאות אפשר גם להירפא, להשתחרר. בחיי.
חג חירות שמח
וכיוון שאוטוטו ליל הסדר – על הצד הבלתי נראה בהגדה של פסח (ולמה אני כן קוראת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)
*
מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות
אמנות, איומים ופנטזיות מיניות – על המיתוס של ארכנה
אנחנו אוהבים לשנוא את המלכה (הרעה) אך כפי שציינת גם היא קורבן, מצד אחד קורבן לאהבתה העצמית, הנרקיסיסטית ומצד שני לקנאתה (האדיפלית, יאמר ברונו בטלהיים ב'קסמן של אגדות', הגם שהיא אם חורגת)
פוסט אדיר! הרעיון שהמלכה היא שלגיה נפלא ממש (וגם מכמיר לב, כמו שאמרת. ונחמד לגדול על "אין מוקדם ומאוחר בתורה", כי באיזשהו שלב אפשר לסלק את התורה ולהישאר עם העיקרון 🙂 )
חוצמזה, אני עדיין תחת הרושם העז של "חיי הדבורים", וחיי הנסיכות בארמון נראים לי כשפע של גלגולים בגלגול אחד: הנסיכה חיה תחילה בפרישות ובבידוד כשרק משרתותיה מטפלות בה. כשהיא יוצאת משם היא ממהרת לרצוח את אחיותיה הנסיכות בזו אחר זו, אחר כך היא טסה מעלה מעלה באוויר כדי לבחון את כשירותם של מחזריה, ולבסוף היא נעשית המלכה האם, שמאות משרתיה מטפחים ומטפלים בה במסירות אך גם כולאים אותה בתפקידה – להטיל אלפי ביצים, יום אחר יום, כפועלת קשת יום.
חוצחוצמזה, אנחנו ללא ספק עוברים גלגול דומה בחיינו, מתינוקות תמים הנמים בעריסותיהם עד לזקנים חורשי נקם בצעירותם של הצעירים: בספר הנהדר "הפיה קרבין" של דניאל פנק ישנם זקנים כאלה בדיוק…. 🙂
לא ממש קשור ובכל זאת קושר את עצמו:
הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד
לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.
בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַּעֲרֹב הַיּוֹם
יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דֹם.
בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד
רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.
אוי… כמה כאב. ומהניסיון שלי, שחוויתי על בשרי, גם שלגייה יכולה להפוך לאמא הרעה. אני זוכרת את הפחד שלי להידמות לאמא שלי, ואת ההבנה שלי, כשהפכתי בעצמי לאמא, שלא הצלחתי להימלט מכך. רגעי האיבה והטינה כלפי הבת שלי (עד כדי אלימות כבושה ממש, למשל כשהעירה אותי פעם אחר פעם משינה), וההבנה ש(עבורי לפחות) אין ממש בקלישאה שאימהות נוהגות להשתמש בה "גם כשאני כועסת אני אוהבת אותך". לא הרגשתי אהבה ברגעים כאלה, ואת האשמה השתדלתי אחר כך לעטוף במילים מתוקות (התפוח המורעל?).
דוד, המסכנים מסוכנים, זה לא מקרי הקשר בין המילים, כך לפחות טוען אבא של אמל מהטרילוגיה שלי. וברונו בטלהיים (עד כמה שאני זוכרת) טוען שאמא חורגת זה שם קוד לאמא אמיתית כשהיא בלתי נסבלת. ונדמה לי שאינגמר ברגמן מסכים איתו, כי בפאני ואלכסנדר, הסרט האוטוביוגרפי-בדיוני על ילדותו הוא הפך את אביו הבלתי נסבל לאב חורג.
אזרח מועיל, תודה רבה! וזה בדיוק מה שהבנתי בזמן שכתבתי, שהסידור הלינארי הזה של הזמנים הוא כמו הקרום על חלב חם, מאד משחרר להסיר אותו. התיאור שלך של חיי הדבורים נשמע משחקי הכס למתקדמים. אף פעם לא רציתי להיות מלכה או נסיכה, רק חלמתי שהצוענים יחטפו אותי לקרקס. (ויש סקס אחר וזקנים אחרים. הכרתי כמה למזלי!)
דודו, קושר את עצמו לגמרי… 🙂
תערוכה מעניינת, התחושה בחללים מדברת פגיעה מינית בילדות בכל מובן. פגיעה מינית כסוג של מוות נפשי- הארונות בהן מתה היא מתה בשמלות השונות, הציור של האשה הערומה מציץ מסדק בקיר נראה כבריחה דיסוצאטיבית וכן החלוקה של אברי הגוף לפרגמנטים- כך נראה זיכרון של טראומה. יתכן שהאם היא זו שפגעה אך ללא ספק מדובר כאן בפגיעה קשה מאוד בילדות שבאה לידי ביטוי דרך האמנות.
מיכל, כואב מאד לשמוע ועוד יותר להרגיש. זוכרת שחשבתי על זה בפרשת רוז פיזם והמזוודה האדומה. רוז היתה שלגיה, קורבן תמים של אם מרושעת, אבל לו היתה נותרת בחיים – איזה סיכוי היה לה להיות אם מיטיבה?
ומצד שני אני יודעת שבמציאות אפשר לרפא ולתקן, גם אם זה לוקח זמן ומצריך אומץ וסבלנות. והצעד הראשון וההכרחי הוא מודעות עצמית. ואני גם יודעת שלא מוכרחים להרגיש אהבה כשכועסים. מספיק לזכור או לדעת שהיא קיימת, שהיא תחזור.
שרון, יכול מאד להיות, וגם מסביר את הריבוי ואת הקלילות המתעתעת, תחושה שמנסים לומר משהו וגם מטביעים אותו בהסחות דעת.
מרית, אני בעד בו זמניות…. 🙂
אגב מוקדמים ומאוחרים, בשנים האחרונות צץ לא מעט הנושא של חזרה בזמן שבין האדם לבין עצמו – מין "אל עצמי" בסגנון מד"בי 🙂 – אדם שנוסע אל ילדותו (הסרט "המזח", למשל), או ילדה שאינה יודעת שאישה זרה שמסייעת לה היא היא עצמה העתידית, או מחסל מקצועי שקיבל משימה לרצוח אדם הבא מן העתיד, ולא יודע שמדובר בו בעצמו, בסרט "לופר"..
….וגם "זמן רוח הרפאים" של דיאנה וין ג'ונס, שבו אישה שבה אל ילדותה, וכמובן איון טיכי, גיבורו הנפלא של סטניסלב לם, שפוגש את עצמו (זה מיום האתמול) בספינת החלל שלו שנקלעה למערבולת זמן, ויחד הם מנסים לתקן סוף סוף את ההגאים….
ואל תשכח את "אמא קטנה", סרט צרפתי פשוט-פשוט ומדויק ומלא על ילדה שפוגשת את אמא שלה כשהיתה בגילה
מהצטברות הדוגמאות נראה שהלינאריות מתעייפת. הבו זמניים מתנפלים עליה כמו עדר טורפים.