תשוקה, הפרעה, אנט מסאז'ה, שלגיה

לפני כמה שבתות שוטטתי במוזיאון תל אביב. התערוכה של שי איגנץ פשוט נהדרת. המצולמים החשופים והצרופים שלו כמעט יוצאים מהתמונה ונוגעים במי שמסתכל. את יאיוי קוסאמה ראיתי רק בהבלחות, כשדלת נפערה לרגע ומישהו נפלט מחדר פלאות או כשקצה נוף מנוקד הציץ מעבר למעקה. (יש גם יתרונות לצפייה החלקית הזאת של חסרי-הסבלנות או הגאים-מכדי-לעמוד-בתור, הדמיון שמשלים את החסר אינו נבלם על ידי קירות המוזאון).

צילם, שי איגנץ, לחצו להגדלה

וראיתי גם – בעניין מסוים – את "תשוקה, הפרעה" של אנט מסאז'ה.

*

המלכה הרעה

זה לא פוסט על התערוכה. אולי קצת, הוא נולד כשהוא אוחז בזנבה, כי איך שנכנסתי לעולם האדום-שחור של התשוקה וההפרעה עלתה בדעתי המלכה הרעה של שלגיה. נדמה היה לי שאלה התשוקות וההפרעות והזכרונות שלה, שתלויים על הקירות, משתלשלים מן התקרות ומונשמים על הרצפות.

אנט מסאז'ה בתערוכה, צילום, אבישג שאר-ישוב (מקור)

זו פעם שלישית שאני כותבת על האם החורגת של שלגיה, ובכולן היא צצה בלי משים דרך נושא אחר. בפעם הראשונה היא בקעה כמו ביצת קוקייה בתוך ברבורי הבר של אנדרסן, בפעם השנייה נופפה לי מתוך החטאים של הרונימוס בוש, ועכשיו עלתה באוב של התערוכה הבולמית והקצת אינפלציונית של אנט מסאז'ה.

כאשר אנו עסוקים ברצינות יתרה בסיפוק התשוקות שלנו, אנו הופכים את העולם לאוסף של חפצים חסרי משמעות. כפי שכותב הסופר האמריקני סקוט פיצג'רלד, "דברים הופכים ליקרי ערך יותר כאשר הם אובדים. אני יודע – כי פעם רציתי משהו וקיבלתי אותו. זה היה הדבר היחיד שאי פעם באמת רציתי, דוט, וכאשר קיבלתי אותו הוא התפורר בידי והפך לאבק."

מתוך "תשוקה היא 'כיס דק של אוויר'", המאמר היפהפה של אווה אילוז בקטלוג "תשוקה, הפרעה"

הריבוי של מסאז'ה כמעט גרם לי לאבד עניין, והמכשפה החזירה אותו. יש משהו יומיומי וכמעט מאולתר בגרסת התשוקה וההפרעה שלה, מלכותיות של הומלסית קצת מטורללת, משוחררת מן החגיגיות והקיבעון של המעשייה, מחטטת בפחים כדי למלא את עגלתה, מוקפת עטלפים יד שנייה, שדונים כמו זבובים וגרפיטי של אברי מין. ההומור האגבי שלה מרופף את השיפוטיות של המעשייה.

*

שלגיה

ובעודי מהרהרת במכשפה הגעתי ל"סיפור השמלות", שורת תיבות זכוכית צרות וארוכות כמו ארונות מתים, שבתוך כל אחת מהן מוצגת לראווה (בדוחק מסוים) שמלת ילדה, בתוספת פתק עם דימוי או מילה כגון "תמימות" או "קנאה". הסדרה שיצרה מסאז'ה ב-1990 נראית כמו תזכורת משונה לשלגיה, רליק מארון הזכוכית שלה.

רליקס – מן המילה הלטינית Reliquiae  "[דברים] שנותרו מאחור" – הם שרידי קדושים, חלקים מגופם או חפצים אישיים שנשמרים בקפידה, מוצגים לראווה, ולא פעם מיוחסים להם כוחות על טבעיים.

מתוך אנט מסאז'ה, "סיפור השמלות" (1990)

רליקוואריום (אקווריום תצוגה של שרידי קדושים) ובו גולגולתו של איב, קדוש מן המאה ה13-14 לספירה. (מקור)

שלגיה בארון הזכוכית, איסלנד 1852. הרישום המקורי מיוחס לתאודור הוסמן. כל הפרטים כאן

*

אחת או שתיים?

עולם המעשיות הוא פשוט ומקובע (לפחות לכאורה): השלגיות יישארו תמיד תמות וטהורות, והמלכות הרעות יישארו תשלילן המרושע. כישופים יכולים להשפיע על החזות באופן זמני אבל הפְּנים חסין לשינויים. ודווקא שם, ביקום המתרבה של אנט מסאז'ה, זה התחיל לגרד לי פתאום. רק תחשבו על זה רגע, כלומר על שלגיה – ילדה שגדלה אצל אם חורגת אובססיבית וקניבלית, שהיתה רק בת שבע כשזו ניסתה לרצוח אותה כדי לאכול את כבדה וריאתה, שאביה הנעדר לא הגן עליה, שברחה דרך יער כמו בשואה, שנהפכה מנסיכה למשרתת של שבעה גברים (הגמדים הטובים לא סתם מציעים לה מקלט, הם מפרטים את התנאים: "אם תסכימי לטפל במשק הבית שלנו; לבשל, להציע מיטות, לכבס, לתפור ולסרוג ותשגיחי על הסדר והניקיון, תוכלי להישאר איתנו…"). וגם במקלט הבטוח לכאורה היא כמעט נרצחת שלוש פעמים, נכנסת לתרדמת ארוכה, מוצגת כמו חפץ בוויטרינה וניתנת במתנה ביחד עם הוויטרינה, לעובר אורח (נסיך) שחושק בה. איך ייתכן ששום דבר לא שרט את צחותה החיצונית והפנימית?

אנט מסאז'ה, האישה והאישה הצעירה, 1975. מתוך קטלוג התערוכה

והתשובה, על פי התערוכה (כלומר בהשראתה), היא שהמלכה הרעה היא בעצם שלגייה שעוותה על ידי הטראומות, כי אין חסינות לתמימות ולחן, אי אפשר לחיות, כל שכן לסבול, בלי להתלכלך באדום של פצע ושחור של מוות.

*

עוץ לי גוץ לי

זה הצחיק אותי בשעתו וגם הכמיר את ליבי: שושיק שני שגילמה את בת הטוחן המיוסרת בהצגה המקורית של "עוץ לי גוץ לי", חזרה אליה כעבור שנים בתפקיד עוץ לי גוץ לי עצמו. צירוף מקרים? בטח. ומצד שני – הכרתי פעם מישהי, נערה ענוגה שנהפכה במשך השנים לשדון ערירי.  

גוסטב טנגרן Gustaf Tenggren, המאייר הראשי והנפלא של דיסני בשנות ה-30. עשה הכול כדי להבדיל בין שלגיה למכשפה.

אני אומרת לעצמי, שזה טיפשי, המלכה הרעה לא יכולה להיות גם שלגיה, זה לא מסתדר עם הזמנים. ועונה כמו תמיד, שהתת-מודע אינו מכיר בסתירות, שהפיצול משקף את עוורונה של המעשייה, את מה שהיא מנסה להסתיר אפילו מעצמה; כל כך קל להמשיך ולראות בעצמך קורבן גם אחרי שהפכת למתעללת. (זה נכון גם במישור הלאומי, אני רק מציינת, כמו שהדודה יוכבד שלי היתה אומרת), אבל הבשורה הטובה היא, שבמציאות אפשר גם להירפא, להשתחרר. בחיי.  

חג חירות שמח

וכיוון שאוטוטו ליל הסדר – על הצד הבלתי נראה בהגדה של פסח (ולמה אני כן קוראת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

על ג'ף קונס וצ'יצ'ולינה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות 

הרפאים של לוסיאן פרויד

אמנות, איומים ופנטזיות מיניות – על המיתוס של ארכנה

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה