
זהו הדף הראשון מתוך שלושה של מרש האבל ללוויית החירש הגדול שחיבר אלפונס אָלֶה (Alphonse Allais 1905-1854). המרש מוזכר בדרך כלל בנשימה אחת עם 4:33 של ג'ון קייג', יצירה בת שלושה פרקים, הראשון באורך 30 שניות, השני באורך 2 דקות ו-23 שניות והשלישי באורך דקה ו-40 שניות, שבה לא מנגנים שום צליל בשום כלי במשך 4:33 דקות.
א' אומר שטקסונומיה (סיווג ומיון) זה משעמם. אבל אלה יצירות כה שונות זו מזו, שלשׂים אותן בסל אחד, זה כמו לומר שכל הסינים דומים. ובמקרה או שלא, אחרי שלושה חודשים של שתיקה בעיר האושר, התחלתי לחשוב על דממות.
הדממה של קייג' צומחת באופן אגבי כמעט מן החפיפה שמצא בין אמנות מושגית לזן בודהיזם (גם יוקו אונו מלכת השלג שאבה מהמעיין הזה).
4:33 היא עבודה מושגית שדוחה את התנשאותם של הצלילים היפים והנבחרים על צלילים אקראיים חסרי שם והילה. (בדומה לאותם פסיפסים יוונים ורומיים בני אלפיים שנה ויותר, שתיארו דווקא את הלכלוך מתחת לשולחן הסעודה).

אבל הניסיון של קייג' להרחיב אם לא לקעקע את גבולות הקונצרט, הוא לא רק מושגי וארס-פואטי אלא גם רוחני, כי לא (רק) הרעיון חשוב פה אלא אפילו יותר ממנו ההתנסות, הקֶשֶב המתמשך על פני דקות ארוכות של שקט לכאורה, שהוא בעצם בָּמָה ל"מוזיקת המקרה" לצלילֵי השוליים של המציאות. קייג' הגדיר את המוזיקה שלו כ"משחק ללא מטרה", שנועד לאשר מחדש את החיים. "לא ניסיון ליצור סדר מתוך תוהו ובוהו ואף לא לנסות לשפר את הבריאה עצמה, אלא פשוט להתעורר לתוך אותם החיים ממש שאנו חיים, שהם כה מצוינים ברגע שאדם מפנה מדרכו את מחשבותיו ואת מאוויו ונותן להם לזרום על פי נטייתם הטבעית" (הציטוט מויקפדיה).
קייג' הוא אמן משוחרר שהופך ומתהפך ללא מאמץ. כשהוא מציע לפנות מדרכו את מחשבותיו, כלומר את רעיונותיו, הוא נפטר מן האמנות המושגית כמו שנפטרים מפיגום ברגע שהמבנה מוכן.
המרש של אלפונס אָלֶה (שמוגדר לפעמים ובצדק, אמן מושגי שהקדים את זמנו) שונה בכל מובן. יש שיר של נתן זך שנקרא "תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך". והפרטיטורה הריקה של אָלֶה היא "תיאור מדויק של המוסיקה ש'שמע' החירש הגדול בלווייתו" (בהיותו גם מת וגם חירש), ובו בזמן זהו גם תיאור גרפי של המוות, של ההיעדר; פעם, כשהכדורגלן אורי מלמיליאן עזב את ביתר ירושלים, ראיינו ב"שירים ושערים" אוהדים שבורי לב. אחד מהם ניסה להסביר איך הוא מרגיש. "אי אפשר להבין את זה," הוא אמר. "זה כמו שמישהו יחזיק בבית אקווריום, בלי דגים!" או יכתוב פרטיטורה, בלי תווים! פרטיטורה שהיא בו בזמן גם תרשים של מסע הלוויה, של שורות האבלים הצועדים בסך (ובעברית כל תיבה היא גם ארון מתים).
ואגב, אם הבנתי נכון, הפרטיטורה המקורית של של קייג' אבדה, אבל רוב רוב הפרטיטורות של 4:33 באינטרנט זרועות בסימני הפסקה ו"לכלוכים" אחרים. למשל.
אָלֶה היה סופר, משורר והומוריסטן שחלק מיצירותיו הוצגו בתערוכות, ומרש הלוויה של החירש הגדול הוא לפני הכל עבודה פלסטית, רישום גאומטרי וקריקטורה פיוטית. וגם בזה היא נבדלת מ-4:33 המוזיקלית. מרש הלוויה קרוב יותר לרישומים של פאול קלה עם השמות הליריים-אירוניים שמחדדים ואפילו משנים את משמעות הרישום. למשל "גינה לאורפאוס":

אוֹרפֶאוּס היה גדול המשוררים והנגנים של המיתולוגיה היוונית. כאשר שר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות אליו בחבלי קסם, אבנים התגלגלו ועצים נעקרו ממקומם. כשאהובתו אוורידיקה מתה מנכישת נחש, הוא ירד אל השאול להחזיר אותה.
הסבך ברישום של קלה הוא גם נייר תווים – חַמְשׁות שצמחו פרא, גם מיתרי נבל וגם מדרגות. זה גן מוזיקלי ומלא תנועה שיורדת אל השאול של תחתית הדף.
[הערה: במקור היה בפוסט הזה גם פרק על סיפורו של היינריך בל "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה" ועוד כמה דברים שקוצצו כי הבנתי שזה פשוט יותר מדי לפוסט אחד]
*
אריק סאטי
בערוב ימיה, אחרי הפסקה של כ-60 שנה חזרה אמא שלי לנגן בפסנתר.
המלחין האהוב עליה היה אריק סאטי (1925-1866) שהיה גם המלחין הנערץ על קייג' וגם חברו הטוב של אלפונס אָלֶה. (לא מפתיע כשנתקלים ביצירות כמו "סונטינה בירוקרטית" או "שלושה קטעים בצורת אגס", שסאטי חיבר בתגובה לטענה שלמוזיקה שלו אין צורה).
סאטי הסעיר והקסים והצחיק את אמא שלי. היא ניגנה והקליטה רבות מיצירותיו.
בשבת יחול יום הולדתה התשעים ואחת.
הפוסט הזה מוקדש לה באהבה.
הנה אחד הגנוסיינים (מונח מסתורי שסאטי המציא) המעט מלנכוליים, בנגינתה.
ראיתי את אמך אתמול בערוץ 11, עונג וזכות. כל כך נהנית מכתיבתך. ועכשיו גם מאריק סאטי של אמא.
המלחין האהוב גם עלי, ותודה על פוסט מרתק ומעורר כל כך הרבה מחשבה ורגש.
מרית תודה על זה
תודה srurv uhhmni
דודו, בשמחה. (מזל שקראת לפני שקיצרתי את הפוסט)
וגם אסיסטולה במוניטור
תודה על ההקשרים
מרית קרובתי, מעבר לכך שמגן דוד (שש זוויות) וחותם שלמה (חמש) הם סמלים עתיקים. כבר הפילוסוף הנאופלטוני ימבליכוס (נפטר 330 לספ'), שהיה ממוצא סורי והפך לראש האקדמיה האפלטונית באתונה, מתייחס לסימן המכונה בפינו מגן דוד כמיזוג בין היסודות הזכריים ובין היסודות הנקביים הקוסמוס בדומה לתפיסת היין-יאנג בסין ובמזרח הרחוק. הופעתו הראשונה של ה"מגן דוד" כסמל יהודי לאומי הוא בכתב יד יהודי אשכנזי מהמאה השלוש עשרה שבו מוזכר שעל מגינו של דוד התנוסס סמל כזה. זמן רב שימש המגן דוד כקמע נגד הפלות. רק בשלהי המאה השבע עשרה בחרה קהילת פראג במגן דוד כסמל שלה ומכאן החלה הלאמתו שהושלמה כמאתיים שנים אחר כך על ידי הרצל וחבריו.
דוד, איזה יופי של תוספת!
(לא שידעתי מה זה. אסיסטולה נשמעה לי כמו קרובת משפחה של קלריסה פינקולה אסטס, הפסיכואנליטיקאית שכתבה את רצות עם זאבים 🙂 אבל גוגל הסביר לי שזה מצב שבו אין פעילות חשמלית בלב וזה מתבטא בקו ישר במוניטור, ואני מצטטת לטובת כל מי שלא ידע, שלא יחמיץ את היופי).
שועיקי, זה מאד מעניין ועדיין לא מסביר למה הוא זורח בשמי הגינה לאורפאוס ועוד באינספור יצירות של פאול קלה (ומדי פעם נוספות עליו גם מנורות שכאילו נשרו הישר מסמל ישראל. https://maritbenisrael.wordpress.com/2018/04/17/paul/
ודאי שידעת, כמו מר ז'ורדן של מולייר שלא ידע שהוא מדבר פרוזה
🙂
המזכרת האחרונה שלי מאמא שלי היא פס הנייר שעליו הודפסה האסיסטולה שלה, מהבדיקה שנועדה לוודא שהיא מתה. הציור הפשוט הזה מאד נגע ללבי ולכן גם התוספת שלך.
פוסט מקסים! ורוצה להוסיף משהו לא כ"כ קשור… מזמן שמתי לב שיש הבדל בין שתיקות שהן לכאורה זהות. למשל – אני לגמרי מסוגלת להבחין בשיחת טלפון אם האדם ששותק מקשיב לי בריכוז או משתעמם.
איכשהו זה מזכיר לי תצוגת אופנה לשל דוגמניות ערומות…
פוסט חזק. קוראת אותו שוב ושוב לצלילי סאטי שהעלית כאן (ביצוע מעולה של סאטי, דוקר בלב במקומות "הנכונים"). ופול קליי ואורפאוס (שהביט לאחור ) וג'ון קייג' הקורע לגזרים את מה שהתרגלנו להגדיר – אימא שלך בעצם מנגנת ככה, עם העצירות האלה. וואו. (סליחה על הוואו הבנאלי).
תודה על הפוסט. יכול להיות שאני סתם נודניק מזדקן, אבל אני לא אוהב את המילה אושר. היא מקבילה לגמרי לעושר, בטח בהגייה, ומשרתת פונקציות קפיטליסטיות במאתיים השנים האחרונות. תני לי שמחה, והריני שמח. [אבל זה אני וה"סטייה" שלי].
גינה לאורפיאוס. וואהו. כמה יופי. אוהב מאוד את ציוריו של פול קליי / פאול קלה.
אוהב מאוד גם את אריק סאטי ובמיוחד את הגנוסיינים הללו. עם הראשון, ההתחלה, נכנסתי פעם לחופה (הראשונה). בהחלט מלנכוליה, אבל קסומה מאוד. פוסט יפה.
מוטי, מה?!? (דווקא היתה לי אחת נהדרת בפוסט הזה http://wp.me/pSKif-gFY )
איריסיה, חבל שאמא שלי לא יכולה לקרוא את מה שכתבת. אני מאד אוהבת את הנגינה שלה (היא הקליטה בעיקר בעיקר סאטי, ופה ושם גם סקרלטי, שוברט, באך) אבל המוזיקליות שלי לא מגיעה לקרסולייך. אני לא שומעת את מה שאת שומעת וחבל.
ותודה רבה!
אריק, אני מבינה אותך, אבל זה לא לוחץ לי על אותה יבלת. זה מזכיר לי שלפני 15 שנה, כשפרסמתי את בנות הדרקון ראיינו אותי לעיתון הארץ, הצלם שנשלח לצלם אותי שם לב שיש לי ספל עם דרקון במטבח, וגם האור ממש מצא חן בעיניו והוא שאל אותי בדחילו ורחימו אם אני מסכימה שיצלם אותי במטבח, ומרוב שאני לא אישה של מטבח לקח לי כמה שניות להבין על מה הוא מדבר. וכמובן שהסכמתי כי האור היה באמת יפה וזה לא דרך לי על שום יבלת. ובאשר לאושר – זה אותו דבר. מעולם לא שאפתי להיות מאושרת. אושר תמיד נראה לי כמו תופעת לוואי ולא כמו מטרה. רציתי חיים בעלי משמעות, רציתי ליצור, אבל אושר לכשעצמו נראה לי חסר ממשות. (בניגוד לשמחה הארצית). הבלוג נקרא עיר האושר כי זה המקום שבו מתרחשת הטרילוגיה שלי בנות הדרקון, ושם זה ספוג בכל האירוניה שבעולם.
שרון, להתחתן לצלילי גנוסיין זה מסוכן מבחינה מאגית ומצד שני זה סוג של פורטרט עצמי (כמו רוב הדברים שאנחנו עושים, אבל ביתר שאת). מלנכוליה היא אשתו של נטוש.
נהניתי מהפוסט ומהשיח בעקבותיו, תודה
הציטוט הכל כך מקסים של קייג' מזכיר משפט שפנחס שדה (שאת אוהבת, אם אני זוכרת נכון מפוסטים קןדמים) ציטט מפי אחת הנשים שלו, משהו בסגנון "כשאני ישנה אני לא מפריעה לעולם".
לא כל משולש שצמוד למשולש אחר הוא מגן דוד. אולי הוא רצה להגיד ce ne pas une Étoile de David.
וגן יש כמה וכמה במוסיקה. היום, למשל, היה בקונצרט לערב שבת בקול המוסיקה pleasure garden של תום קולט. Voila: https://youtu.be/ckW96YiMo-o.
וכמובן גן שלנו מה נחמד הוא.
ותדעי מרית: בגני נטעתיך, והשתרגו פארותיך.
דיתי, כיף שבאת. תודה.
אנונימית, זכרת נכון, אני מאד אוהבת את פנחס שדה, לא את האיש אלא את יצירתו ולשונו הנפלאות. המשפט הזה מלא קסם אבל גם מטריד. נסי להגיד אותו בזכר ותראי כמה מעט מקום הוא משאיר לאישה הזאת לפעול בעולם. מזכיר לי קצת את האישה הבלתי נראית ההיא http://wp.me/pSKif-l91
רג'ולי, הוא היה בן אדם מאד שלילי לפי כמות הפעמים שבהן הוא אמר זה לא מגן דוד ולא מנורה 🙂 אבל זה נכון שכששוללים משהו מנכיחים אותו ביתר שאת. וקשה לטעת אנשים, כמו שאומר הפרח הבודד (נדמה לי) ב"נסיך הקטן" אין להם שורשים ודבר זה מכביד עליהם מאד. והידד לך שהצלחת.
ההידוד היה לך. קחי אותו. אין מה להידד אותי.
וגם לא חובה שהוא היה בן אדם שלילי אם אמנם הציב אפשרות שלסמלים האלה יכולה להיות משמעות אחרת זולת המשמעות הקונוטיבית-קונצנזוציונית. זה, כמובן, לא אליבא דה שיןגימלים של הדת היהודית, שאני, במקרה, לא נמנה עליהם.
מאז שקראתי את היומנים של פנחס שדה אני לגמרי לא מסוגלת לסבול אותו. הרשעות שלו כלפי אנשים, ובעיקר כלפי נשים. ומה שעוד מרגיז אותי הוא ההתבטלות העצמית המעושה שלו, בשילוב עם התנשאות (כל מיני אמירות בסגנון "אני היהודי של היהודים"). מה שאי אפשר לקחת ממנו, לטעמי, הוא העברית היפהפייה שלו והכישרון שלו כמתרגם.
המלחין האהוב גם עלי, ותודה על פוסט מרתק ומעורר כל כך הרבה מחשבה ורגש.
מאז שקראתי את היומנים של פנחס שדה אני לגמרי לא מסוגלת לסבול אותו. הרשעות שלו כלפי אנשים, ובעיקר כלפי נשים. ומה שעוד מרגיז אותי הוא ההתבטלות העצמית המעושה שלו, בשילוב עם התנשאות (כל מיני אמירות בסגנון "אני היהודי של היהודים"). מה שאי אפשר לקחת ממנו, לטעמי, הוא העברית היפהפייה שלו והכישרון שלו כמתרגם.
במרש האבל אני רואה איזו קריצה, בהסברים של קייג' אני מוצאת איזו קרבה לתיאוריות של המיינדפולנס – ולהקלטה פשוט הקשבתי בהנאה רבה, כל כך יפה.
רג'ולי, תנוח דעתך. קלה בכלל לא היה יהודי ועל שין גימל אין מה לדבר. ועדיין אלה סמלים שבאים עם מטען מסוים ומעניין איזה חלק ממנו הוא החשיב.
אנונימית, שדה היה איש איום ונורא. אבל ספרות טובה או אמנות טובה לא נוצרים בהכרח על ידי אנשים טובים. ליצירות יש קיום מעבר למי שיצר אותם. העברית של שדה נפלאה וכשרון הסיפור שלו עוד לא זכה להכרה המגיעה לו (אולי יום אחד אנסה את כוחי). והוא גם מתרגם נהדר (וחצוף – כשתרגם את "שלומית" של אוסקר ויילד הוא הסביר איך שיפר אותי, ולא שמתי את השיפור במרכאות, כי הוא באמת שיפר. בחיי). בינתיים הוא שווה את המאמץ שאני משקיעה בגדר ההפרדה בינו לבין יצירתו.
נורית, איזה יופי, תודה!
עדה, גם אני וגם אני וגם אני 🙂
אוי וועי. מה במה שכתבתי מרמז שגעתי לא במנוחה או שנדמה לי שהוא היה יהודי. מילא.
לאנונימית שהגיבה אי שם למעלה במקום בלתי נגיש – הכל קשור, זה מה שנפלא. זו יכולת שימושית מאד להבחין בין שתיקות בטלפון, ופחות מטרידה וקומית מהיכולת של "המוקיון" של היינריך בל (הנה הוא שוב צץ, חוזר דרך החלון) להריח דרך הטלפון… ותודה רבה!
מעניין, רק שני תיקונים קטנים:
הפרטיטורה המצוטטת של קייג' איננה אורגינאלית. היא עיבוד ליצני של מישהו בעל שם קוראני או סיני. שימי לב לכיתוב מימין למעלה.
הציטטה הנכונה של סנדרסון היא "תנו לי בבקשה מוזיקה של חושך" (מתוך הבלדה על ארי ודרצ'י).
נפתלי, תודה. אם הבנתי נכון הפרטיטורה המקורית של קייג' אבדה ועל כל פנים לא קיימת באינטרנט. בגלל זה כתבתי "רוב הפרטיטורות של 4:33 באינטרנט" וכו', יש גם כמה ריקות כמו מרש האבל, אבל ברובן יש לפחות סימני הפסקה. זאת היתה הכי מלוכלכת ובכוונה. הוספתי הבהרה בפוסט…
ובאשר לסנדרסון זה תיקון מסתורי, לא הזכרתי ולא ציטטתי אותו בכלל 🙂
זה בדיוק ההבדל בין אשכנזים למזרחים…
אתה מגיע מת מרעב, אחרי שלושה חודשים, שבהם לא באה פיסת לחם לפיך, אל פינת האוכל המבטיחה, מדמיין על השפע שיוגש לך שם, הריר כבר נוזל, הבטן מקרקרת בשימחה,
ואז, בבית אשכנזי אתה מקבל עוגיונת קטנטנה וסימלית וכוס תה… [כי הם הבינו שזה יותר מידי]
ובבית מזרחי אתה מוצא שולחן מפוצץ בכל אוכל שרק תרצה….
נו….
יוחזר לאלתר לפוסט מה שהוסר!!!
ירצו – יוכלו, לא ירצו – לא יוכלו….
אופס… יאכלו…
🙂
חוליהו, חוק שימור החומר בפיזיקה קובע שחומר אינו יכול להיעלם, רק לשנות צורה. וגם מה שהוסר אולי יחזור ויופיע יום אחד במקום חדש, בצורה חדשה…
כן, אבל בגיל שלי, ועם הקורונה ומלחמת העולם…
אני כבר לא קונה אבוקדו קשה….
🙂
מרית יקרה,
חן חן על המאמר מרחיב הדעת…
תיקון קטן,
הציור של קליי הוא מ 1926
מספר מילים:
גם בעיני, התוים של אלה הם קרקטורה, ואינם יצירה מוזיקלית…
ונראה לי, שכל אחד מקדים את זמנו, זה טיבעו של הזמן… וטיבעם של כל אחד….
אז קשירת כתרים מיותרים מיותרת, נראה לי. והוא (אלה) סבבה גם בלי, שאנשים חושבים, שהקדים את זמנו… 🙂
יש לי מספר הקלטות של דברים של קייג׳ באוסף שלי, כולל כמה של 4:33 ( 🙂 ) וגם את היומן שלו מוקרא מפיו…
אבל זה לא ממש מדבר אלי… זה כמו, שאין מה לחזור על בדיחה… זה מין טריקים כאלו…
אפקטים, וכאלו אני לא כל כך אוהד….
כן, זה מושגי…
😦
כתבת:
״4:33 היא עבודה מושגית שדוחה את התנשאותם של הצלילים היפים והנבחרים על צלילים אקראיים חסרי שם והילה.״
אני חושב, שהמשפט הזה מתאים יותר ליצירה המוזיקלית של מרסל דושם ופחות לזו של קייג׳…
( יש לי גם כמה הקלטות של יצירות של דושם… 🙂 )
נגד התנשאות צלילים התחיל כבר וואגנר לתהות, ושנברג הפך את זה לשיטה…
אצל קייג׳ זה יותר משחק אינטלקטואלי מאשר אסטטי ( כמו גם אצל דושם )…
נראה לי, בצניעות הראויה….
אני גם לא אוהב שאומנים אומרים לי מה לעשות…
וון יו הב טו שוט – שוט, דונט טוק….
אם אתה יודע לכתוב מוזיקה – תכתוב, אל תזבל תשכל… 🙂
אז אני לא אוהב דברים כאלו כמו – תקשיב לשקט!…
🙂
לגבי קליי,
יש לו הרבה ציורים של גנים וגינות…
וזה מעניין…
הגן הזה הוא בעיני כמו סולמות ונחשים… המשחק הזה, שאפשר לטפס בו על סולמות או ליפול דרך הנחשים (או חבלים).. וזה גם בדיוק הניסיון של אורפרוס… וגורלו….
וזה באמת כמו חמשה מפורקת ומשוכפלת, וקליי באמת התעסק באותה תקופה בעיניינים מוזיקלים ותאוריות מוזיקליות… ונראה גם שאורפאו ואורידיצה של גלוק היו במחשבותיו… ( יש הפקה של האופרה הזו עם כוראוגרפיה של פינה באוש… 🙂 !!!! ( יש לי כמובן באוסף… 🙂 ) )
הציור נראה לי גם, כמו חתך ארכאולוגי כזה, מהשמיים עם הכוכבים ( מגן דוד ) עד לשאול… ואפשר לראות שם, בחתך, אולי, גם את עיקבותיו של אורפאוס…
יש גם מתח בין ה״מסע״ של אורפאוס לשאול, שזה צירי… יש התחלה ויש סוף, יש כיוון, לבין ״גינה״ שהיא מקום, שמשוטטים בו ללא מטרה ובניחותה…
הציור אינו ציור אבסטרקטי, אבל אני חושב שהוא מסוג הציורים, שלמרות שאינם אבסטרקטים, אין סיבה לנסות ״לפענח״ את המרכיבים ולתת להם ציון… כמו שיש מוסיקה תכניתית שאין סיבה להכיר או להבין את תכנה…
נראה לי… באופן כללי….
ושוב, חן חן על המאמר הנאה…
🙂
חוליהו, אתה צודק כמובן לגבי התאריך. אין לי מושג איך המספר ההזוי הזה השתרבב לשם. רוב מגיני הדוד והמנורות של קלה שליקטתי בשעתו היו בסוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים. 58 זה כבר הרבה אחרי הקמת המדינה, זה סוג אחר לגמרי של הצהרה. ובכל מקרה – תודה, תיקנתי.
ובאשר לכל השאר – כשקראתי למרש קריקטורה (פיוטית), התכוונתי שזו טעות להתייחס אליו כאל יצירה מוזיקלית, שהכוח שלו נמצא במקום אחר, לא עלה בדעתי להוריד אותו בדרגה בגלל זה. ובכלל – ככל שקראתי על האלפונס אלה הזה, כך עלתה קרנו בעיני. לא רציתי להטביע את המרש ולכן לא חלקתי את השאר, אבל הוא היה ליצן אמיתי, במובן הנעלה הנחוץ לי כמו אויר לנשימה. והוא באמת הקדים את זמנו בטירוף. וכיוון שאני יודעת שאתה משתמש בעיר האושר גם כמדריך טיולים, בטח תיווכח בעצמך (בעיקר אם לא תדמיין שהוא פולש לך אל המוזיקה).
ובאשר לקייג' – אני חושבת שהמושגיות אצלו היא רק מנוף ופיגום לזן בודהיזם. לכן זו טעות לדעתי לתפוס את 4:33 כבדיחה. זאת עבודה שצריך לחוות. צריך להיות בדקות הארוכות האלה בלי שיפוט (ולא רק פעם אחת) כדי להבין על מה היא. בניגוד לדושאן שהוא באמת סופר מושגי ואיפכא מסתברא, וידועה אימרתו החביבה עלי כנפשי, "אני סותר את עצמי בכוונה, כדי לא להיגרר אחרי טעמי שלי". משניהם – דושאן הרבה יותר קרוב לליבי, אבל אחרי שהתנסיתי בוויפאסאנות למיניהן אני מבינה יותר את דושאן, וגם מעריכה את האופן שבו הזן בודהיזם משחרר אותו מהיאחזות. משחרר זאת מילת קסם בשבילי, וסחורה חמה. כל מי שמציע אותה זוכה לקשב מיידי.
ובאשר לקלה (נמאס לי מהתעתיק קליי – זה חיקוי משונה של האותיות בלי קשר להגייה) – סולמות וחבלים, לגמרי! (ומצחיק שקראת לו אורפרוס – כאילו הכלאת את אורפאוס עם אורובורס, הנחש הבולע את זנבו).
וזה נכון שגינה זה מקום לשיטוט, אבל זו גינה יעודית שהוא יצר לאורפאוס, כאילו ניסה להמתיק לו את הירידה. ואגב – יש לקלה כמה ציורים מאותה תקופה ומאותה משפחה של סבך קווים, שאחד מהם נקרא "ארכיטקטורה של יער" ומישהו הסביר לי פעם שיער זה גם המונח הצרפתי לסבך הקורות בתקרה (בעליית הגג?) ואחד מהם נקרא אולימפוס בחורבות. וזו דוגמא מקסימה לאופן שבו השמות שהוא נותן לתמונות מסיטים את מרכז הכובד שלהם. גם המרש של אלה – היה יכול להשתנות לגמרי אם היה לו שם אחר…
ותודה על השיחה!