במסעו החמישי של אַלְסִּנְדְבָּאד עוֹבֵר־אָרְחוֹת־הַיָּמִים (כך נקרא סינבד המלח בתרגומו המלא והנפלא של ריבלין לאלף לילה ולילה) נטרפת ספינתו. הוא מושלך אל אי בודד ושם הוא נתקל ב"זקן נאה" שמבקש ממנו ברמיזה לשאת אותו על כתפיו לאנשהו.
נִגַּשְתִּי אֵלָיו וּנְשָׂאתִיו עַל כְּתֵפַי וּבָאתִי אֶל הַמָּקוֹם שֶׁרָמַז לִי עָלָיו, וְאָמַרְתִּי לוֹ: “רֵד לְךָ לִאַט”. אַךְ הוּא לֹא יָרַד מֵעַל כְּתֵפַי, וְלִפֵּף רַגְלָיו מִסְבִיב לְצַוָּארִי. הִסְתַּכַּלְתִּי בְרַגְלָיו, וּרְאִיתִין כְּעוֹר הַכּוֹי לִשְׁחוֹר וּלְגַסּוּת. נִבְעַתִּי מִפָּנָיו וּבִקַּשְׁתֵּי לְהַשְׁלִיכוֹ מֵעַל כְּתֵפַי. הִדֵּק אֶת כְּתֵפַי בְרַגְלָיו וְחִנֵּק אוֹתִי בָהֶם, עַד שֶׁחָשַׁךְ עוֹלָם בַּעֲדִי, וְיָצַאתִי מִדַּעְתִּי וְנָפַלְתִּי לָאָרֶץ מִתְעַלֵּף, כַּמֵּת. הֵרִים גַּלְגַּל מַיִם וְהִכָּה אוֹתִי בוֹ עַל גַּבִּי וְעַל כְּתֵפַי, וּבָא לִי כְאֵב גָּדוֹל וְהִתְרוֹמַמְתִּי וְעָמַדְתִּי, כְּשֶׁהוּא רוֹכֵב עַל כְּתֵפַי וַאֲנִי עָיֵף לְשֵׂאתוֹ. רָמַז לִי בְיָדוֹ שֶׁאֶכָּנֵס בֵּין הָעֵצִים, אֶל הַמְשֻׁבָּחִים שֶׁבַּפֵּרוֹת, וְאִם אָמְרֶה אֶת פִּיו, יַכֵּנִי בְרַגְלָיו מַכָּה קָשָׁה מִמַּלְקוֹת שׁוֹטִים. וְלֹא פָסַק מִלִּרְמֹז לִי עַל כָּל מָקוֹם שֶׁרָצָה, וַאֲנִי מוֹלִיכוֹ אֵלָיו. וּכְשֶׁהָיִיתִי שׁוֹהֶה אוֹ הוֹלֵךְ לְאִטִּי הָיָה מַכֵּנִי, וַאֲנִי עִמּוֹ כְּאַסִּיר. וּכְבָר נִכְנַסְנוּ לְאֶמְצַע הָאִי בֵּין הָעֵצִים. וְהָיָה מַשְׁתִּין וְעוֹשֶׂה צְרָכָיו עַל כְּתֵפַי, וְאֵינוֹ יוֹרֵד לֹא בַלַּיְלָה וְלֹא בַיּוֹם. וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִישֹׁן הָיָה מְלַפֵּת אֶת רַגְלָיו עַל צַוָּארִי וְיָשֵׁן קִמְעָא וְקָם וּמַכֵּנִי וַאֲנִי קָם מַהֵר, וְאֵינִי יָכֹל לַמְרוֹת פִּיו מִקְּשִׁי מַה שֶּׁסָבַלְתִּי מִמֶּנוּ. (ותודה לפרויקט בן יהודה שהעלה את תרגום הסיפור)
"וְהָיָה מַשְׁתִּין וְעוֹשֶׂה צְרָכָיו עַל כְּתֵפַי, וְאֵינוֹ יוֹרֵד לֹא בַלַּיְלָה וְלֹא בַיּוֹם. וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִישֹׁן הָיָה מְלַפֵּת אֶת רַגְלָיו עַל צַוָּארִי וְיָשֵׁן קִמְעָא וְקָם וּמַכֵּנִי וַאֲנִי קָם מַהֵר, וְאֵינִי יָכֹל לַמְרוֹת פִּיו מִקְּשִׁי מַה שֶּׁסָבַלְתִּי מִמֶּנוּ" – זה תיאור מדויק ומלא חיים של העומס שמשעבד אותי כבר חודשים רבים, מאז הנחתי לזקן תמים למראה (טוב, לא זקן, רק תמים למראה ומבטיח כל טוב, שעוד נראה אם יקיים) לרכוב על כתפי. אלסינדבאד מצא דרך להשתחרר מלפיתתו, וגם אני אחזור הביתה לעיר האושר. הנה, כבר חזרתי קצת, כי סיפורים יכולים להציל.
*
האיור של אדמונד דולק ספוג עצב טמיר כדרכו. ההוויה שלי הרבה יותר ארצית ומלחיצה, אבל אפשר שגם שכבה כזאת חבויה מתחת לבטון.

*
עוד על אלף לילה ולילה
אוי מרית, זה מדאיג מאוד ומסקרן כל כך!!! אני מקווה שטמון בתהליך הזה גם משהו טוב, ושהוא מתברר או יתברר גם בתוך התהליך ולא רק בדיעבד… ♥
״אומץ, לב יקר״
(מילותיו של אסלן ללוסי)
טוב עשית, מרית יקרה. וולקאם בק
הו מרית, אף פוסט שמסביר למה את לא כותבת פוסטים בגדר פוסט (נפלא) הוא 🙂
….הקטע נהדר בגועליותו, והציור פשוט יפהפה. הוא מזכיר את כריסטופר הקדוש (של יאן ון אייק), אם כי בהיפוך מה:

כל עוד אניאך יושב על גבך, לא תכרעי תחת משאו של הפיכסה הזה, שיוכל אחר כך להתפאר שהרחיק ראות כי ישב על כתפי ענקים.
מיהו אניאך (אניאו? אניאי?) שיושב על גבי. (והענק זה אני?! אני חוששת שלא, כוכבים לא נוגעים בראשי 🙂 )
איזה יופי! פוסט חדש של מרית (הלב מנתר בשמחה, מכשכש בזנב)
איזה באסה, אין לה זמן לכתוב עכשיו (הלב צונח, הזנב נשמט…)
שרק תחזרי בקרוב, שרק יהיה לך טוב. ולגבי המתחזה המיתמם – קארמה איז א ביץ'.
תודה עטרה, זה רולרקוסטר שכבר היה בו מכל וכול. אבל אפילו צ'רלי צ'פלין יצא בסוף מתוך המכונה 🙂
תודה רינת, זה בדיוק מה שצריך!
תודה דורית, טוב שאני לא חוזרת לבית ריק 🙂
נהר כבר, פינת תיכף, זאת נקודת הציון המדויקת שבה נחתתי בעיר האושר 🙂
והאף הזה שלך משתמע לשני פנים (שלושה עם סופרים את האף של הפנים)
ונכון, נהדר בגועליותו! ובאמת יש דמיון בין הציורים, אבל הכובד הגדול של דולק נובע גם מן המרחב, מהנהר שנהיה יותר ויותר צר ונחנק בתוך החושך, בעוד שאצל ון אייק הוא מתרחב לתוך האור. האדוות של כריסטופר הן כמו הילה תחתית של מים ושל דולק זה כמו רשת שלוכדת.
ופתאום נזכרתי שכשספר ההיסטוריה של הורוביץ שממנו למדתי בתיכון (ספר מופלא במובן חדרי המוזרויות של הרנסנס) התקרב לאחרית ימיו של הרצל, נאמר: "הרצל הרגיש את המוות רוכב על גבו ודופק בו" בחיי!)
תודה מרית, על השיתוף הקצר עם התוכן העמוק.
הדימוי הכה ציורי של הזקן התמים למראה שמשתין על הצוואר ומחייב צעידה בדרך חדשה ללא הפוגה… מאחלת לך ולכולנו להשתחרר מעולו של זה, אם כי החיים לעיתים קרובות מזמנים לנו גם כאלו שייקחו אותנו למחוזות חדשים.
ממתינה בסבלנות ובציפייה לשובך מהמסע.
אניאך זה האני שלך אליבא דרבינדרנת טאגור. וזה לא שכוכבים נוגעים בראשך, אבל הזקן, לפחות, יכול להרחיק ראות בזכותך, אליבא דאייזק ניוטון.
הרחבה לגבי התרגום – "כְּעוֹר הַכּוֹי": התנאים והאמוראים בתלמוד הבבלי חלוקים מהו "כוי". לפי דעה אחת, הוא סוג של אייל הנקרא "אייל הבר" והוא חיה. לעומת שיטה זו סבור רבן שמעון בן גמליאל שה"כוי" הוא בהמה, והוא עצמו מעיד שראה אחד שגידל ממנו עדרים רבים. יש הסבורים שכוי הוא בעל חיים שחז"ל לא ידעו להכריע אם הוא נחשב לחיה או בהמה. התוספות הסבירו לגישה זו, שעל אף שבהלכה יש סימנים מיוחדים לבדיקה אם מדובר בחיה או בהמה; הרי שבדיקה זו לא התאפשרה ב"כוי". דעה נוספת המקובלת על הרמב"ם, לפי שיטת רב חסדא בגמרא, גורסת ש"כוי" הוא יצור כלאיים, שנולד מתיש וצביה, ומאחר שאביו (התיש) נחשב לבהמה ואימו (הצביה) נחשבת לחיה, נוצר ספק למה הוא נחשב, ועל כן הוא ספק בהמה ספק חיה.
אנונימי(ת?) 1, לב עם זנב זה פלא! (זוכרת את הדיון במסע האי אולי על זנבות ולבבות? – "מוץ!" אמר הדובון, "די לך, מוץ. אל תתרגז כל כך! לנו הזנבות, ולהם [לבני האדם] הלבבות." "הו-הו!" קרא החתול בכעסו, "לבבות! מי ראה את הלבבות שלהם? הם רק מתפארים בהם: 'לבי טוב עלי! לבי מר עלי!' אך מי ראה את הלב הזה? את זנבי שלי כל אחד רואה!") ותודה רבה! 🙂
אנונימי(ת?) 2, נשמע שזה לא זר לך (כמו שאמר לי פעם ילד שהראיתי לו דינוזארים: אני מכיר את זה, חלמתי על זה!). ותודה.
אנונימי(ת?) 3, מתכוונת לאמץ את נקודת המבט המפתיעה באופטימיותה, יש מצב והלוואי שזה נכון, תודה רבה!
דודו, מעורפל כמעט כמו הורוסקופ :), ובכל מקרה, תודה, אם מישהו ישאל אדע את כל התשובות הנכונות.
מרית יקרה, כל כך שמחה שחזרת, אפילו אם רק הבלחת לרגע ונעלמת שוב… ובהזדמנות זו, מרגישה צורך לכתוב לך משהו – אני אחת מהאלמונים (לפי הרגשתי – הרבים מאוד) שלא מגיבים לך אף פעם (או כמעט אף פעם) אבל מחכים בקוצר רוח לפוסטים שלך. הכתיבה שלך כל כך יפה, שאני מתביישת להגיב. ההרגשה שאני לא מספיק יודעת, שאין לי את רוחב היריעה, את המקוריות, הברק, דקות ההבחנה… שאין לי משהו באמת מעניין או חשוב להוסיף לדברים הכל כך נהדרים האלה. ובכל זאת מתחשק לפעמים לומר, בפשטות – וואוו, איזה יופי.
תודה על תיבת האוצרות הזאת שהלב כמה אליה. מה הייתי עושה בלעדייך…
אני אוהבת אותך בכל ליבי
.
מרית, התכוונתי "גם" ויצא לי "אף", אף שזאת לא טעות. אבל טעית – האף השלישי הוא של דורית! (תסתכלי בתמונה 🙂 )
וקשה לי להסביר למה, אבל "הרגיש את המוות רוכב על גבו ודופק בו" (אגב, כמה נורא ונפלא שהמוות דופק בו, במלעיל, כלומר בועט כביכול בצלעותיו – ואפשר לשמוע את הדופק השני, במלרע….) מזכיר לי עוד ביטוי ציורי שאהוב עליי נורא, ומתייחס בדרך כלל ללוייתן נחש בריח ש"מרתיח את הים". אני קורא עכשיו ספר שתורגם בשנות השישים- -אחד היפים שקראתי – והעברית מופלאה ממש, ובעיקר ציורית עד לבלי הכיל כמעט.
(המלעיל והמלרע הפוכים, סליחה 🙂 )
מקווה שתשתחררי מהזקן שלך במהרה…
האם יש חתול חדש בחייך? פוסט מסתורי.
לי זה הזכיר את שעון הפיל של אלג'זארי, שאבי שלך הרחיב פעם אודותיו. השאיפה היא להיות חופשי כציפור אבל מה לעשות (גם אני מבין זאת עם הגיל) כל הזמן עומסים ועומסים על כתפינו עוד ועוד, עד שאנו דומים לפיל עמוס לעייפה (לא היו אומרים "עמוס לעייפה" אלמלא היה בעומס דבר כה מעייף) של מהרג'ה או שאה'. https://aljazaribook.com/2018/01/28/elephantclocka/ אני הופך אט-אט במסירות ובהתמדה לאמן קאזו בין-לאומי ולמשוטט עוד יותר משהייתי בעבר, במיוחד משום שיש איזה צורך לשבור את חוק הכובד הפנימי שלעתים אדם חש בו יתר על המידה בימים עמוסים, בהם יש אין-ספור מטלות לא-מאוד יצירתיות עד כדי כך שאני נדרש להשהות כל מיני ענייני יצירה שלי. אתמול למשל השארתי למישהי הודעה שטרם השארתי מימיי: "אם חיפשת אותי בעניין מקצועי אז רק בקיץ, אין לי פנאי לפניי, וזה מה שהייתי משיב לכל מי שהיה פונה אליי כרגע, ואם זה לשאלה קטנה — אז ניתן להתקשר אליי בקצרה". לחבר ששאל אותי היום, אם לפחות מהעובדה שאני לא ישן אני מרוויח משהו עניתי: "כרגע, שוד ושבר, בעיקר".
רג'ולי, אתה כמו הקוקיה שמטילה את תגובותיה בקינים של אחרים ואני צריכה לחפש אותך ולהתלבט אם אתה מדבר עלי או אליהם 🙂 הספרונים של רבינדרנת טגורי היו מאד פופולריים כשהייתי נערה והמתרגמת שלו פועה שלו תורן היתה מסתובבת בירושלים מחופשת (כלומר בשבילה זו לא היתה תחפושת, זה היה עורה השני והכמעט ראשון) לרקדנית פלמנקו.

אבל איכשהו לא צלחתי אותם. הם נותרו בשבילי חפץ ולא טקסט. אולי בגלל זה לא זיהיתי את אניי, וגם התבלבלתי כי הוספת לי רוכב 🙂 זאת באמת אני שרוכבת על גבי אבל לשווא אני מנסה לדמיין את זה ולהרחיק ראות.
מיכל היקרה, תודה מעומק הלב על תגובתך. אני עדיין מרגישה שאין לי מקום בעולם.
נהר כבר, פינת תיכף, האף השלישי של דורית, אין ספק! ומה שם הספר?!
מוטי, חן חן!
משה, תמיד קינאתי באנשים מסתוריים. הגשמת לי פנטזיה 🙂
שועיקי, השבוע נכנסתי לפוסט העתיק על הדייג ואשתו לענות לתגובה מאוחרת, וכל כך צחקתי (במובן הזלתי דמעה) כשראיתי את התגובה שלך. http://wp.me/pSKif-gSL
מאחלת לך שירווח ויקל. המשא שלי הוא גם טוב, פשוט עייפתי מהשעבוד.
מרית, הספר הוא "חיי הדבורים" של מוריס מטרלינק. זו בטח לא מחשבה חדשה במיוחד, אבל כשקוראים אותו אי אפשר שלא לחשוב על אגדות ועל מלכים ומלכות, ארמונות, חדרי אוצרות ונסיכות-בתולות החבויות באגפיהן המבודדים ומחכות לשעתן….
היי מרית 🙂 קראתי לאחרונה ספר שתורגם מחדש, וכל הזמן עבר לי בראש – בטח מרית הייתה מאוד מאוד אוהבת אותו. זה היה "ארמון הקרח" של טאריי וסוס. האם קראת במקרה?
נהר פינת, ציפיתי לנחש בריח שמרתיח את הים 🙂 הוספתי אותו למגדל בבל של הספרים שהייתי רוצה לקרוא.
אנונימית, קראתי אותו לפני שנים בתרגום הישן מאנגלית, של אידה צורית, ובאמת אהבתי אותו מאד 🙂
https://alaxon.co.il/article/%d7%9c%d7%91-%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%94/
שולחת משהו שבטח תאהבי ❤
[…] המומלצת היא – קצרצר על הזקן הרוכב על כתפי – בבלוג של מרית ג"ץ בן […]
יש משהו שלפעמים עוזר לי בתקופות מחניקות, שמחזיר לי את האוויר, כמעט עזרה ראשונה. הכרתי אותו בזכותך, כי כתבת עליו פעם פוסט ועשית לי חשק לקרוא… אז אני מזכירה לך אותו במתנה 🙂
זה "ספיח" של ביאליק, וליתר דיוק – חלום השיירה – "במציאות" הכול שומם, אפרורי, מייגע. אבל "באמת" יש משוכת איבים שמלווה לאורך כל הדרך. ושם, על גדת הנחל יושב הלך פלאי. והוא – את…
"מיהו הפלאי ההוא? הלוא ידעתיו? הלוא הייתיו? הלוא קרוב הוא אליי ואל נפשי מאוד מאוד? הלוא כמוני כמוהו? (…) פתאום נזכרתי ונפשי יצאה – זה הבודד הפלאי (…) הלוא אנוכי אנוכי הוא! אני ולא אחר".
אנונימית, תודה! אהבתי מאד (וגם התחרפנתי על הנסיון להגניב את קדיה מולודובסקי לתלם, לבטל את פרא החירות (התכוונתי לכתוב פלא החירות אבל המקלדת צודקת).
אנונימית אחרת, איזה כיף לקבל מתנה חוזרת שכזאת!
ובכלל, הפוסט הזה, עצם כתיבתו והתגובות הנהדרות (ועוד אישה אחת השבוע שהזכירה לי שיש שקדיות!) כבר עשה את שלו. אני מנצלת את התנופה וכותבת עוד פוסט לפני שהעומס יסגור את הדלת. אז תודה רבה לכולכם.
גם מרגישה ככה
בדנייפר של דולק
הנה קישור לסיפור:
https://benyehuda.org/read/19488
🙂
אור, הוי ליבי אלייך! מקווה שתמצאי דרך להערים או למרוד או להטות את זה לטובתך.
תודה חוליהו 🙂
קטע משובח. לגמרי מזכיר את המקום ב"שיקויי השטן" שבו הדופלגנגר של מדרדוס קופץ לו על הגב ומסרב להרפות ורוכב עליו לתוך היער.
לגמרי! (נהדר בגועליותו, כמו שאמר נהר כבר, ולשון התרגום החושנית של רבלין חוגגת את זה) אבל הופמן ודאי הכיר את הסיפור (לא?). התרגומים הראשונים של אלף לילה ולילה הם מראשית המאה ה-18 והעולם הזה על סבך דמיונותיו בטוח משך אותו בחבלי קסם.
מוסיפה קישור לספר למי שמתעניין https://www.efroachbooks.co.il/product-page/%D7%A9%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%99%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%98%D7%9F
הופמן בוודאי הכיר את "אלף לילה ולילה". הוא מזכיר מדי פעם את ג'יניסטאן… אני מתאר לעצמי שהוא הכיר גם את סינדבד ואת הקטע הזה. והמשך הסיפור (הצצתי), שמספר איך המלח השתמש ביין כדי להשתחרר מהזקן, מחזק עוד יותר את הקשר בין היצירות.
חן חן מרית יקרה…
קודם כל, האלף לילה ולילה הזה, זה כמו הבור, שחופרים בצד אחד של כדור הארץ, שמגיע דרך מרכזו אל צידו השני, אפילו עד סין, ושכשניפול אל תהומיו, ננוע בו כמטוטלת מצד אחד אל האחר עד אין קץ…. והמראות, שנראה שם, יהיו כמו קלידוסקופ במערה של עלי בבא….
התיאור, שהבאת משם כאן, הוא מאלו המעוררים אימה ובלהה, אבל כזה שמעורר אותם לא רק כשלעצמו, אלא ברמות שונות.
קודם כל ישנו הצוהר, שהאגדה פותחת לנו לעולמה, אל פינה חשוכה בו, שזר לנו… ומעורר פחדים לא נוחים. סינדבד נמצא בצרה ואיך יוושע?
אבל אז נפקחות עינינו, ואנו מבינים, שבעצם אין זה צוהר, אלא אספקלריא, ומה שנראה בה, זה לא את סינדיבד אלא את השתקפות עצמנו אאוט אוף פוקוס, והשתקפות הרוכב עלינו בבהירות חודרת כמאכלת… שתחסיר פעימות אין ספור מליבנו…
וזה לא נגמר שם, כי אז תגיע ההכרה, שהשניפרש מולנו באספקלריא אינו רגע חולף, אלא בעצם זה מצב הצבירה, שבו אנו נמצאים תמיד… ככה זה כל הזמן…
ובכל פעם, ובכל הזדמנות, שנביט באספקלריא נראה מישהו או משהו רוכב על גבינו, לוחץ ברגליו את צווארנו… וזה מבהיל…
וגם שם אין זה נגמר… והאימה ממשיכה ומתגברת ליאוש…
סינדיבד משתחרר, ואז ברור לנו שאנו לא! לעולם לא.
הזקן של סינדיבד מודע למעשיו, האם זקננו גם?…
סנדבד מצליח לדכא את המודעות של הזקן וכך משתחרר…
האם לזקננו יש בכלל מודעות שנוכל אולי לשנות כדי להשתחרר מאחיזתו?…
או שהוא כמו חיית בר מוכת אמוק
וזה מעורר פלצות…
חן חן מרית יקרה…
קודם כל, האלף לילה ולילה הזה, זה כמו הבור, שחופרים בצד אחד של כדור הארץ, שמגיע דרך מרכזו אל צידו השני, אפילו עד סין, ושכשניפול אל תהומיו, ננוע בו כמטוטלת מצד אחד אל האחר עד אין קץ…. והמראות, שנראה שם, יהיו כמו קלידוסקופ במערה של עלי בבא….
התיאור, שהבאת משם כאן, הוא מאלו המעוררים אימה ובלהה, אבל כזה, המעורר אותם לא רק כשלעצמו, אלא ברמות שונות.
קודם כל ישנו הצוהר, שהאגדה פותחת לנו לעולמה, אל פינה חשוכה בו, שזר לנו… ומעורר פחדים לא נוחים. סינדבד נמצא בצרה ואיך יוושע?
אבל אז נפקחות עינינו, ואנו מבינים, שבעצם אין זה צוהר, אלא אספקלריא, ומה שנראה בה, זה לא את סינדיבד אלא את השתקפות עצמנו אאוט אוף פוקוס, והשתקפות הרוכב עלינו בבהירות חודרת כמאכלת… שתחסיר פעימות אין סוף מליבנו…
וזה לא נגמר שם, כי אז תגיע ההכרה, שהשניפרש מולנו באספקלריא אינו רגע חולף, אלא בעצם זה מצב הצבירה, שבו אנו נמצאים תמיד… ככה זה כל הזמן…
ובכל פעם, ובכל הזדמנות, שנביט באספקלריא, נראה מישהו או משהו רוכב על גבינו ולוחץ ברגליו את צווארנו… וזה מבהיל…
וגם שם אין זה נגמר… והאימה ממשיכה ומתגברת ליאוש…
סינדיבד משתחרר, ואז ברור לנו שאנו לא! לעולם לא.
הזקן של סינדיבד מודע למעשיו, האם זקננו גם?…
סנדבד מצליח לדכא את המודעות של הזקן וכך משתחרר…
אבל האם לזקננו יש בכלל מודעות? שנוכל אולי לשנות כדי להשתחרר מאחיזתו?…
או שהוא כמו חיית בר מוכת אמוק?…
וזה מעורר פלצות…
חוליהו, פעמיים כי טוב 🙂
א. הבור הזה הוא כמו הבור שלתוכו זרקו את טוסברהינדי הגיבור יחד עם שבעה אריות.
ביום הראשון הוא אכל את האריה הראשון,
ביום השני הוא אכל את האריה השני,
ביום השלישי הוא אכל את האריה השלישי
ביום הרביעי הוא אכל את האריה החמישי (ואחר כך הוא הבין שהוא התבלבל ותיקן את הטעות) וכשגמר לאכול הוא נענע את הבור שוב ושוב עד שהבור נפל והוא זחל החוצה.
ב. זהו, כשהייתי קטנה חשבתי שאלף לילה ולילה זה צוהר למחוזות פלאיים שרק הספרות יודעת איפה הם. ויום אחד הבנתי שזה ראי (אספקלריא, איזו מילה יפה!), ושכל הזמן הזה שבו חשבתי שאני בורחת מחיי המשמימים אל מחוזות הפלא, בעצם ברחתי עמוק לתוכי.
ובשבילי זה לא היה מעורר פלצות, זה היה נפלא.
ראשית לא הרגשתי לבד כל כך, כי מישהו ראה אותי וידע על מצוקתי.
ושנית, היכולת להתבונן במצוקה שלי מבחוץ היתה כמו דלת.
אני עדיין מרגישה ככה על ספרות, בתודה עמוקה.