שיעור קצר באיור באדיבות שטיח באייה, יוסף הירש ונחום גוטמן.
בפעם הקודמת כתבתי על שטיח באייה, יצירת אמנות מופלאה מימי הביניים, תסריט בן 58 סצנות שמגוללות את עלייתו של ויליאם הכובש לכתר, מגילת קומיקס רקומה באורך כשבעים מ' גדושים אקשן ופרטים שמתחרים זה בזה על תשומת הלב והעין.
האמן (או האמנית) שיצרה את השטיח נוקטים בשלל תחבולות חזותיות כדי למקד את מבטם של הצופים. בתמונה למטה, פרט מתוך קרב הייסטינגס:

לא מצאתי מידע על הדמות הזאת שמושכים בשערה בעיצומו של הקרב. חץ המוות שנורה לתוך עינו של המלך הרולד בסצנה שכנה (שלא מופיעה בתמונה), גנב את כל תשומת ליבם של החוקרים. אבל מה שחשוב לענייננו זה שיוצר השטיח "חרז" את זנבות הסוסים המתנופפים מימין ומשמאל עם השיער הנמשך מעליהם. ולא רק הזנבות, גם אצבעות הידיים מתחרזות עם קווי השיער, בעיקר ידיו של הקורבן, שאחת מהן כאילו אוחזת או מנסה להאחז בזנב והאחרת מקבילה לשיער שמעליה ומתחתיה (קווי המתאר של האצבעות מקנים לכפות הידיים מראה של בלוריות סגורות), וגם קצה זנבה של הציפור הרקומה בשוליים העליונים מימין, גם הוא מעין אוסף קווים כמו קווצת שיער.
יוסף הירש מורי ורבי נהג לפתוח את שיעורי הרישום שלו בהרצאה קצרה על איזה עיקרון מארגן בקומפוזיציה או פריזמה להתבוננות. בתקופה מסוימת הנושא היה הדים. הייתי הולכת ברחוב ומנסה להבין אם העננים הם הדים של הבתים, אם האנשים הם הדים של הפנסים, וכן הלאה (ממַכּר לגמרי). ופעם בתקופת ההדים, הוא חילק לנו דף מצולם מספר, שמשווה בין סיטואציה של תפילה, שבה הציבור חוזר על מילות החזן לבין הכפילות העקרה של נאומים שמחולקים מראש לקהל. לא מצאתי את הדף אבל אני זוכרת שהוא רשם מעליו בכתיבה תמה: "הכתם וההד שלו, הצעה לפירוש דתי".

הירש הזהיר פה כמדומני, מפני שעתוק טכני, שכפול שרירותי שאינו יכול לשמש תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. "שרשרת הבלוריות" משכפלת את משיכת השיער ומדגישה אותה כמו אדוות, כמו מצלול בספרות. מִצְלוֹל בשירה וגם בפרוזה הוא שם כולל לכל מה שמבוסס בעיקר על צליל המילים ולא על משמעותן. ובמקרה של הריקמה – כל מה שמבוסס על קשר בין הצורות, בין סדרות הקווים המשותפות לכף היד ולבלורית, ולא על קשר של משמעות. כי אף ששיער זה חלק גוף שמסמל עוצמה וכאב כשמושכים בו, הוא גם צורה מופשטת, קווים וגלים שמספקים קצב ותנועה וכיוון, ומכוונים את העין בעדינות, בלי משים, אל מרכז הכובד של הסצנה.

השיער של קרבות באייה החזיר אותי אל האיורים העוצמתיים של נחום גוטמן ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד", ספר שירשתי מאימי (שקבלה אותו במתנה מפלוני, משה טוכפלד, ליום הולדתה התשיעי, על פי ההקדשה) והאיורים עשו עלי רושם עז.
,

.
גוטמן מצפצף על חוקי הפיזיקה. שערו של דוד מחויב יותר לרעמת הסוס ולזנבו מאשר לדהרה שמבדרת אותו, ושערו של ישבי מזדקר באופן קצת קומי מקסדתו כדי להתחרז עם זנב סוסו, בזמן שרצועה סוררת מחצאית השריון שלו מתחרזת עם הענף מעל ראשה של הסבתא רבתא שלו, עורפה (שגם שערה מתחרז עם כפות ידיה, ראו למטה בתקריב). ביאליק שונא אותה ואת כל זרעה ברמת סמוטריץ'. מצמרר לקרוא את הסיפורים האלה היום, אבל עוד לא החלטתי אם זה מדכא או אולי דווקא מעודד, שהרוח נושבת בכל מיני כיוונים.

*
ובלי שום קשר לאיור. פנייה מאחותי היקרה סביון:
אני סביון, וזאת הזמנה לתמיכה: ביום הולדתי העשרים ואחת נהרגה חברתי בתאונת דרכים טראגית. מאז גידלתי את שתי הבנות שלה. גפן היתה אז בת שנה וחצי. היום היא אמא ל4 ילדים, ואחד מהם, איתן בן ה13 חולה בלוקמיה מסוג נדיר ואנחנו במסע מעתיק נשימה להציל את חייו. אחרי שהרופאים מיצו את הטיפול הרגיל, גילינו שיש בעולם ניסוי קליני אימונותרפי פורץ דרך. הוא מתנהל בסין, סינגפור, וביוסטון טקסס. המון אנשים טובים התגייסו לעזור, ואיתן התקבל לניסוי ביוסטון. השבוע נשלחו תאי טי בריאים ממערכת החיסון שלו לבית החולים ביוסטון, שם יעברו הנדסה גנטית. ובעוד חודש כל המשפחה תיסע לשם להמשך הטיפול, שנותן סיכוי ותקווה. הטיפול הזה יקר וגם השהות שם, ובקרוב נצא לקמפיין לאסוף את הסכום שצריך. את הקמפיין יעשו 3 אנשים שנקראים הינשופים. הם התמקצעו בזה אחרי שילד של אחת מהן חלה ופגשו את הנושא באופן אישי. הם ואנחנו מזמינים את כל מי שרוצה לעזור, להצטרף לקבוצת ווטסאפ, שבה תקבלו מהינשופים הודעה כמה פעמים בחודש הקרוב לשתף את הפוסט של הקמפיין ברשתות החברתיות שלכם. כמה שיותר אנשים ישתפו, כך נגיע יותר מהר למטרה. ואם אתם מכירים עוד אנשים שיסכימו להיות בקבוצה ולשתף כשיתבקשו – נשמח אם תעבירו את הקישור הלאה. זה הקישור לקבוצת הווטסאפ. תודה רבה
מעניין מאוד
החלמה מלאה לאיתן!
הי מוטי, תודה ואמן!
לכולםן, השתרר פה מין שקט של קצות האצבעות סביב מיטת החולה. ואין סיבה. מי שמתאים לו שיירשם, ומי שלא, לא. ובינתיים אפשר לדבר על אמנות.
חן חן מרית יקרה על המאמר הנאה.
ואכן מצאת כתמיד נקודה מעניינת במיוחד…
ועושה רושם, שיצירה כזאת חייבים באמת לראות במציאות ולא מהמחשב…
אבל זה מה יש… מבחינתי…
הנקודה שהצגת מעניינת גם מנקודות נוספות לדעתי.
למשל הפרספקטיבה שגויה. החרב על המתנים היא מאחורי האביר אבל לפני זנב הסוס, וזנב הסוס וגם רגלו נמצאים לפני האביר… 😦 … זה לא יכוליות…
החרב גם נעוצה בבוטות בעכוז הסוס. וזה בטח בכוונה…
ואם לאביר חרב ביד, מדוע יש לו חרב נוספת צמודה לירך?….
בקשר להדהודים, באופן אחר מעט, עושה רושם, שהפס בתחתית היצירה, מהדהד את התוכן שמעל בצורות שונות ומגוונות, כפי שכבר תיארת במאמר הקודם…
כאן ובעוד מקומות, ההדהוד מתאר, נראה לי, את מה שיקרה בסוף הסצנה. האביר למעלה אוחז את שיער האויב בידו האחת, מניף את חרבו בשנייה, ומיד, במכה חדה ומהירה, יערוף את ראש האויב.
למטה בפס, רואים את התוצאה….
לאויב אין חרב.
האם מה, שקרה לפני כן, זה שהאביר הותקף בהפתעה, לקח את חרב האויב, ובחרב האויב הוא משתמש כדי לנצחו?…
האם אפשר לראות את זנב הסוס, השיער וכו׳ גם כהדהוד לדם, שזרם מצוואר האויב?
אני פצפיסט בכל אופן…
חוליהו, תוספות מעולות. לגמרי דם! בייחוד לחובבי טרנטינו כמוני שכבר ראו אי אלו שפריצים כאלה בפעולה. זה מוסיף עוד שכבה של שירה. אני יכולה לדמיין את שורות האפוס המשוות בין הדם הזורם לזנבות הסוסים. (ופתאום חשבתי גם על שירת דבורה שמתחילה ב"בפרוע פרעות בישראל"… זה יכול היה להוביל גם לפרעות שיער.)
בהחלט שמתי לב שנדן החרב התלויה מזדקר כמו אבר מין, מה עוד שטבעת השריון משלימה את המיקום בדרך אגב, אבל לא שמתי לב (לבושתי) שהחרב נעוצה בעכוזו של הסוס. אני חושדת שהסבטקסט הפורנוגרפי של הריקמה חורג בהרבה מ93 אברי המין שספר הפרופסור.
הידיים המושטות של הקורבן יכולות להיות הידיים שמהן נעקרה החרב זה עתה, ואחריתה של הסצנה אמנם נחשפת בשוליים התחתונים, אבל אני עדיין לא בטוחה שהקורבן הוא אביר. אין לו שריון עד כמה שאני מבינה. הוא בכלל לא לבוש כמו לוחם. אני עדיין מקווה שיצוץ פה מגיב/ה שיידע מי זה.
מרית יקרה,
הקורבן, כמובן וללא ספק, אינו אביר…
ותרשי לי להרחיב מעט… 🙂
מדובר על קטע בין סצנה מספר 56 לבין סצנה מספר 57.
נניח כרגע, שהלוחמים המכובדים הם אבירים, ואני לא בטוח אם זה ממש נכון, אבל לצורך העניין נשאר בזה… בינתיים…
לאבירים בקרב יש שיריון קסקסים ברור, ולכן הדמות השמאלית היא אביר.
יותר מזה, אפשר בביטחון להגיד, שהוא פרש!
אפשר לראות את הדרבנות בנעליו…
בניגוד ללוחמים הרגליים משמאל ומימין, שאין להם דרבנות…
אז יש לנו כאן פרש… פרש אבל בלי סוס!
וואללה, זה ממש נהיה ספור מתח…
הסוס שמשמאל (זה עם החרב בעכוז), גם הוא מוזר… הרוכב שעליו, לא יושב על האוכף אלא לפניו…
האוכף ריק!
אז מן הסתם, שם ישב האביר ללא סוס….
אז מן הסתם, האביר הנוסף הוא שאיבד את סוסו, ואבירנו עזר לו לעלות על סוסו שלו… והראשון המשיך בקרב מהדשבו… (כמו שרואים…)
אבל למה ירד האביר שלנו מהסוס שלו?
(ואני עדיין מחפש את הסוס האחר, האבוד… 🙂 …)
ניפנה רגע לדמות הימנית, מרית יקרה…
הוא ללא שריון…
האפשרות קיימת שהוא קשת, קשתים מצויירים במספר מקומות (גם למטה) וכמובן הם ללא שיריון… (נלחמים מרחוק…)
אבל אם כך אז – איפה קשתו של הימני?
אז אולי הוא לא קשת…
אכן, הוא לא…
בהמשך האריג, בפס התחתון, אפשר לראות שיש עוד דמויות ללא שיריון (עם שמלה כזו… 🙂 ) שעסוקים ב…
ביזה…
מורידים שיריונים, את הבגדים וגונבים את הנשק… (ממש מצוייר כך… 🙂 )
ומן הסתם, הדמות הימנית היא אחת מאלו… והיא גנבה כנראה את החרב, שנמצאת כעת (ולנצח בטח) בעכוז הסוס.
אבירנו ראה זאת, וזה הביא לו את הסעיף, אז הוא קפץ מסוסו לשסף את גרונו של הבוזז…
החרב בעכוז היא כנראה הבזיזה.
הטעות בפרספקטיבה שציינתי למעלה היא כנראה רצון של האמנים להראות שהחרב עפה מידו הפשוטה קדימה.
והתוצאה, כפי שהזכרתי למעלה, מצויירת למטה…
נראה לי….
🙂
אח, חוליהו, פותחים לך את הדלת ואתה נכנס! 🙂
לטובת הכלל אני מוסיפה פה את הבוזז והחרב שאליהם אתה מתייחס. יש הרבה בוזזזים ברקמה, אבל זה מתרחש למטה, ממש מימין לקטע השיער https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2021/11/0cu.jpg
זה הסבר משכנע שמחבר את כל הפרטים לסצנה אחת!
ובאשר לפרספיקטיבה – זה לא היה הגרוב של המאה ה-11…
הנני שוב, מרית יקרה,
התכוונתי פרספקטיבה במובן הרחב של המילה… לא במובן הטכני…
עיגלתי פינות למילה שפינותיה יכולות לחתוך…
זאת אומרת,
פרספקטיבה, התכוונתי, במובן של ניסיון להציג דברים בחלל….
כמו, שכאן למשל, רגלי הסוסים המרוחקות, הן תמיד בצבע אחר…
זה מדעית לא נכון, וגם מבחינת ההרגשה הכללית זה לא נראה נכון, כי הצבעים ״לא נכונים״, אבל זה בא כמוסכמה כזאת, שאני מוצא מאוד מרחיבה את הלב ואת קצות השפתיים לחיוך…
החרב לא מצוירת מתוך ההבנה של הפרספקטיבה במובן הרנסאנסי עם אקצרות וכדו׳, אלא כמו רגלי הסוסים, במין מחווה כזו במרחב… שנוגעת ללב במגושמיות שלה…
בכלל נראה לי, שהשטיח הוא הדהוד (שוב…) של דברים שהממוענים הכירו על בוריים. אולי מתוך שירי טרובדורים… והם ללא ספק גם הכירו את רוב אם לא כל האיקונוגרפיה של השטיח…
וגם, בגלל שזו רקמה, כל דבר הוא במכוון שם.
למשל לדמות הימנית יש נקודה על הצוואר. אם זה היה ציור, היינו יכולים לחשוב שטפטפה טיפה מהמכחול.. אבל כאן זה לא באקראי, הדודה של פעם רקמה את זה, הכניסה והוציאה את המחט מהאריג… ובטח גם עשתה קשר שם…
מה זו? הנקודה?
אין לי מושג,
אבל אני מניח, שאז ידעו, כמו גם הסיפור עם איש הדת והבחורה מהמאמר הקודם….
זהו בינתיים… נראה לי…
הנקודה על הצוואר באמת מסקרנת. אולי היתה לזה משמעות מקובלת, אבל היא מספיק קטנה כדי להיות גם יוזמה פרטית של איזו רוקמת, חיסול חשבונות או וודו פרטי למישהו שעצבן אותה. אני זוכרת שאיזה אב מנזר ניסה לזרז את לאונרדו נדמה לי, עם איזה ציור, והוא איים עליו שיצייר את יהודה איש קריות בדמותו… (נדמה לי שקראתי את זה אצל וסארי אבל אין לי כוח למצוא אותו בבלגן)