אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר
קוֹסֵם אֶחָד נִסֵּר אוֹתִי הַלַּיְלָה וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר
כָּכָה שֶׁאֲנִי נֶפֶשׁ אַחַת חֲצוּיָה לִשְׁתַּיִם מְחַפֶּשֶׂת מְחַבֵּר
הִנֵּה זֶה בָּא הִנֵּה זֶה בָּא בְּעוֹד זֶה מְדַבֵּר
הַפְּסִיכִיאָטֶר קוֹרֵא לְזֶה הֶתְקֵף וְהַפְּסִיכוֹלוֹגִית קוֹרֵאת לְזֶה מַשְׁבֵּר
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר כָּכָה מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְלִבִּי עֵר
הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבָּר פִּתְאוֹם וּמִכָּל אוֹהֲבָיו וּמִכָּל אוֹהֲבָיו אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּחַבֵּר
אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְהַחֹשֶׁךְ מִתְגַּבֵּר
אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר
- הסבר
אני למודת ניסיון; מרגע שמשהו משתרבב למוחי, הוא גדל פרא ומשתלט לי על המחשבות. ולפיכך נקטתי אמצעי זהירות; לא פתחתי את ספרו החדש של עמוס נוי. חיכיתי להפוגה בעומס. אבל השיר שעל גב הספר כבר הסתנן למוחי, והדרך היחידה לעקור אותו היא לכתוב את הפוסט. זה קצת קריר ואפילו מיותר להסביר שיר שנכנס ישר ללב, אבל "יש לי הסבר" ואני צריכה לפנות אותו לאנשהו לפני שאתפוצץ.
*
2. נעילה
איך שקראתי את השיר (בחיי!) צצה רוח הרפאים של שלמה אבן גבירול, היישר משיעורי הספרות בתיכון, ונצמדה אליו:
מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה,
וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק – יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שְׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.
– יְדִידִי, הַלְּבֶן עֶשֶׂר וְשִׁשָּׁה / סְפֹד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִיפָה
אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת / בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה?
– שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרַי / וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְפוּפָה,
וְשָׂם הַבִּין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ / וְנַפְשִׁי הַחֲרוּצָה שָׂם קְצוּפָה.
– וּמַה בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם / וְקַוֵּה, כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה!
וּמַה יּוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוּקִים / וּמַה יּוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?
– וּמָה אוֹחִיל, וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל – / וְהַיּוֹם רַד, וְלֹא מָלְאָה תְקוּפָה?
וְטֶרֶם בּוֹא צְרִי גִלְעָד – וְיָמוּת / אֱנוֹשׁ נִכְאָב אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נְגוּפָה.
.
שלמה אבן גבירול (1038-1037) בפרויקט בן יהודה יש גם גרסא מבוארת של השיר
אבן גבירול הוא רק דוגמא; עמוס נוי עשה פה מחווה לשירה העברית שנכתבה בין המאה העשירית למאה החמש עשרה לערך, בתור הזהב של יהדות ספרד. וליתר דיוק – לתבנית הקלסית שנקראת בערבית קִטְעָה ובעברית פסוקה, ואחד ממאפייניה הבולטים הוא החרוז ה"מבריח" (מלשון בריח, מנעול), שנועל את כל סופי השורות.
ועמוס (במובן "הדובר") מממש את המטפורה, כשהוא נעול, פשוטו כמשמעו, בתוך המתקן אחרי נטישת הקוסם.
*
3. תלונה
שירת תור הזהב מתחלקת לשירי קודש ושירי חול. בין הנושאים המקובלים לשירי החול היו שירי תלונה, שבהם תינה המשורר את בדידותו, חוליו, וכן הלאה.
ואילו עמוס מתַנֶה את בגידת הקוסם. זה שיר תלונה על הגורל (או על אלוהים?) כקוסם נוטש, לכל הפחות אדיש אם לא זדוני.
*
4. המחבר
כָּכָה שֶׁאֲנִי נֶפֶשׁ אַחַת חֲצוּיָה לִשְׁתַּיִם מְחַפֶּשֶׂת מְחַבֵּר
אז ככה: ראשית מדובר באלוזיה (הֶרְמז, צירוף לשוני שמכוון ומפנה את הקורא אל יצירה אחרת). "שש נפשות מחפשות מחבר" מאת לואיג'י פיראנדלו, הוא מחזה "אבסורדי ומטא-תיאטרלי" – כך הוא מוגדר בוויקיפדיה, הגדרה שחלה כפשוטה, גם על עריקת הקוסם המנסר. במחזה מתפרצות שש דמויות שננטשו על ידי המחבר שהמציא אותן, לבמה שעליה נערכת חזרה לקומדיה, ומבקשות מן הבמאי להציג את סיפורן קורע הלב. (ספוילר: זה לא נגמר בטוב).
הנפשות של פיראנדלו מחפשות מחבר במובן סוֹפֵר-יוצר שיפיח חיים בסיפורן.
עמוס המנוסר מחפש מחבר במובן מאַחֶה.
וישנו גם עמוס מחבר השיר, שמנסה לאחות את נפשו המנוסרת (מילה כל כך קרובה למיוסרת) במילים.
ובשורה התחתונה – המילה "מחבר" מתהפכת ומחליפה משמעות ברגע שמגיעים אליה.
כשמשהו אחד הופך פתאום למשהו אחר, זה קסם. לא?
אז אולי עמוס המשורר, הוא סוג חדש של קוסם, שמנסה לתקן את קלקלותיו של הקוסם המקורי, הזדוני או הכושל (הגורל או האל) וקצת מצליח; שלוש המשמעויות השונות מתלכדות במילה מחבר. אפשר לומר, שלרגע, לפחות ברמה הלשונית, נמצא מחבר.
(אוף, כמו שחששתי, קשה לשמור על החום והמסתורין של השיר כשמפרקים אותו ככה, תצטרכו לחבר אותם בחזרה בסוף הפוסט)
*
5. שיבוץ
"שיבוץ" היא המילה של תור הזהב לאלוזיה, הרמז. למשל לשש נפשות שמחפשות מחבר. הנה עוד כמה "שיבוצים" (אני לא אתפלא אם החמצתי כמה):
הִנֵּה זֶה בָּא הִנֵּה זֶה בָּא בְּעוֹד זֶה מְדַבֵּר – מושאל מספר איוב, עם כל הכאב הכרוך:
טז עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. יז עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. יח עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. יט וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר כָּכָה מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְלִבִּי עֵר – מוסיף אירוניה, בזכות שיר השירים:
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.
הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבָּר פִּתְאוֹם וּמִכָּל אוֹהֲבָיו וּמִכָּל אוֹהֲבָיו אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּחַבֵּר – השיבוץ השבור ביותר ולא בכדי – מושאל ממגילת איכה והופך את השיר משיר תלונה לקינה:
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ
*
6. הסבר
אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְהַחֹשֶׁךְ מִתְגַּבֵּר
אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר
החושך מתגבר, כמו השינה שהיא כפסע מאיבוד ההכרה, כמו החמצן שאוזל בזירת אסון שאי אפשר להגיע אליו, רק לעקוב אחרי התרחשותו ממרחק. אבל לא צריך להיבהל או להשתומם, יש לו הסבר, מבטיח עמוס. אולי זה מרגיע מישהו בתחילת השיר, אבל בסופו? ולמה בכלל נדרש הסבר לדיבור מתוך שינה? אם כבר, זו הפליאה הילדית נוכח הניסור שכמהה להסבר: איך אפשר לחבר את מי שנוסר? לפעמים האמנות יכולה. המחבר יכול לחבר.
עוד באותו עניין – כל הכלים השלמים דומים זה לזה
*
ואף מילה על מה שבוער בחוץ. בפעם הקודמת עוד מצאתי משהו להאחז בו.
ובמחשבה נוספת – אולי דווקא שיק פוינט של שריף וואכד רלוונטית
*
עוד שירה בעיר האושר:
על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי
צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן)
על "שוק הגובלינים" של כריסטינה רוזטי
כחול הוא צבע שערך הצהוב – פוסט ראשון מתוך ארבעה בעקבות שיר האהבה של קורט שוויטרס
עיר-האושר 
על אף שאין מילה על מה שבחוץ זה גם לגמרי החוץ
אזור מנוסר מופקר לנפשו, ואין מחבר
בין צמאי אדמה לרעבי הרוח
השיר של עמוס נוי וההערות שלך הם כמו באר עמוקה של מים חיים, בתוך התופת שמסביב, גם אם הנושא הוא נפש חצויה ודואבת. את השיר הזה, עם הפרשנות המופלאה שלך וכל המקורות שהפנית אליהם, צריך ללמד בשיעורי ספרות בבתי הספר.
אמרתי לעמוס שהקוסם (לעומת העורב) יש בו חומר וגוף, אפילו מטא פיזי (לעומת ערב רב המוזיקה בעורב) ופה את מראה כמה המטא חומר של הנפש הבוערת אינו כלה, והרקוויאם של הבערה חרישי אבל שומט את הלסת מרוב שהוא מופע עם שלל גוונים, כמו האש, כמו האש.
וכרגיל, תודה על המבט שלך, היקר לי ככ.
כמה יפה ועמוק, מרית, כמו תמיד. ו"יש לי הסבר" מעלה על הדעת גם תגובה של ילד שנתפס בקלקלתו ותובעים ממנו "הסבר", כאילו הדיבור שלו מתוך שינה נחשב בעיני מישהו חיצוני כהוכחה לאשמה שהכותב צריך להתנצל עליה, ולכן הוא חוזר שוב ושוב "אבל יש לי הסבר"
אוי קשה
חבל שגילית לי איך הקוסם מתנסר. תמיד חשבתי שהוא מנוסר באמת
אור, נכון גם לא ברמה האישית. דרוש מחבר, אבל יש רק קוסמים מנסרים.
תודה ורד, כל כך פחדתי שהרסתי אותי בהסברים (אבל לא יכולתי להתאפק).
דורית, תודה רבה על מה ששמעת ועל מה שאמרת.
עטרה, תודה! איך לא שמתי לב. כאילו לא מספיק הסבל יש גם אשמה.
דודו, אני זוכרת שבפעם הקודמת שכתבתי על שיר של עמוס אמרת שאתה מסכים עם הכאב. זה הרס אותי המשפט הזה. אני שמחה שאתה מתלונן. ולך תשכנע את הנפש שהיא לא מנוסרת באמת. זה האתגר.
כשקראתי את הפרשנות הנהדרת שלך הצטערתי שאני כבר לא מלמדת בתיכון כי התחשק לי להעביר אותה הלאה. בדרך כלל השירים של עמוס נוי פשוט מדברים את עצמם אצלי בראש בעוצמה כזאת שאני יכולה רק להגיד עליהם שהם נפלאים אבל לא יכולה להגיד דברים עליהם, אבל הנה את עשית את זה בצורה כל כך חכמה ויפה, בלי לנסר בכלל.
וכל כך יפה איך שכל ההרמזים והשיבוצים חיים בתוך השיר בטבעיות.
אני זוכר שפעם כתבתי שיר נורא קצר –
כְּשֶׁאַמּוּת
יִשְׁתַּחְרֵר
גּוּפִי
מִכֶּלֶא
נִשְׁמָתִי
אני לא בטוח איפה ואיך אני נמצא מולו עכשיו
לי, חבל שאת לא מורה לספרות, היית נהדרת. וגם אצלי יש קודם כל היענות ישירה, ואז אני שומעת זמזום ויודעת שהלך עלי 🙂 זה גם כיף אבל לפעמים אני מרגישה שהראש שלי הוא כמו כוכבו של העצלן שהזניח את זרעי הבאובב. ויפה אמרת, שההרמזים והשיבוצים חיים בתוך השיר בטבעיות. אני אפילו לא בטוחה שכולם עברו דרך המודע בזמן הכתיבה. ומה שיפה, זה שניסיתי את השיר על איש צעיר שלא הכיר שום דבר מכל מה שהזכרתי, והוא מאד התרשם ואהב.
דודו, זה בדיוק מה שהתכוונתי 🙂 המטרה שלי היא לפתוח את הכלא בזמן שאני עדיין בחיים.
בקוראי את השיר וההסבר,
לבי בוכה, לבי ער…
שירים חזקים ואמיצים של עמוס נוי. יש כאלה שמבקעים את הלב. ומתוך הפוסט מעורר ההשתאות שלך מרית, אני לוקחת: "לפעמים האמנות יכולה"….
איזה יופי. אני חושבת שהפרויקט הגדול של המודרניזם (סליחה) הוא להצמיד הסבר מנומק ומדעי לכל דבר, ובכך לפוגג את הקסם הראשוני, הבראשיתי של הקיום. והרי כל הסבר שלא נמצא/נמציא הוא מעין ניחומים לטיפשים, כי את פלא היותנו כאן לא נוכל להסביר בשום אופן. וגם ההסברים עצמם הם רק מילים שאנחנו ממציאים כדי להרגיע את הפחד הגדול מפני הלא ידוע – הַפְּסִיכִיאָטֶר קוֹרֵא לְזֶה הֶתְקֵף וְהַפְּסִיכוֹלוֹגִית קוֹרֵאת לְזֶה מַשְׁבֵּר, כותב נוי. ותמונת הכריכה מהפנטת.
גיא, פעם הראיתי משהו לילד, והוא אמר לי, אני מכיר את זה, חלמתי על זה. (ואיזה יופי של מגזרת)
איריסיה, תודה. וסיפורים יכולים להציל. לולא האמנתי באמנות לא היתה עיר האושר.
מירי,תודה. ישנו ה-יש לי הסבר, של עמוס, וישנו זה שלי… תמיד נותר משהו שאי אפשר להסביר, ובכל זאת יש לי דחף לנסות. לא את פלא היותנו, על זה אין לי שום מושג, זה כללי ואמורפי מדי, אלא את הביטויים האמנותיים הספציפיים שלו. זה לא קשור דווקא לפחד מפני הלא ידוע, אלא לדחף לשחק, לפרק ולהרכיב מחדש. וגם לידיעה שבסוף כל הסבר יש תעלומה חדשה לפצח.
איור הכריכה הוא של ינפוש https://www.yanfush.com/gallery
מרית יקרה מאוד,
אני לא מבין בדברים האלו… שירה וכל זה,
אבל חוסר בהבנה מעולם לא היה מחסום עבור מישהו, ובטח לא עבורי, לשתיקה… אז הנה במספר מלים מועט מה שיש לי לאמר על השיר הזה:
אור וחושך הם הפכים.
אם יש אור, אז חפץ מטיל צל. ואם יש חושך אז להיפך. זאת אומרת: הצל מטיל את החפץ.
או במילים אחרות, צילו של הצל מהו?
בעיני (הכהות…), עמוס מציג בשיר הזה בדיוק את זה.
בכל שורה הוא מציג צל, ואת צל הצל, שהוא צל או השתקפות חוזרת מטושטשת של החפץ, שהיא, מנקודת מבט של הצל, צל, כי צל הצל הוא לא חפץ, למרות רצון הצל, אלא צל.
השיר הוא מארג של שתי וערב של צללים וצללי הצללים, והחרוזים הנועלים את שורות הערב הם אניצי האריג.
המבנה הזה יוצר תחושה של חלום, והשיר הזה הוא חלום.
הוא חלום, שחולם את עצמו.
האלוזיות מופיעות בשיר- כמו כתמים, כמו גזרי צילומים שבקולאז’, בחלום.
ודיבור מתוך שינה הוא נסיון המציאות להוכיח, שהחלום הוא החלום ולא המציאות.
עירנות וחלום הם הפכים.
ואם, בעירנות, החלום הוא השתקפות המציאות, הרי בחלום זה להיפך, זאת אומרת: העירנות היא צל הצל.
המשפט הבא:
״הַפְּסִיכִיאָטֶר קוֹרֵא לְזֶה הֶתְקֵף וְהַפְּסִיכוֹלוֹגִית קוֹרֵאת לְזֶה מַשְׁבֵּר״
הוא חריג בשיר.
קודם כול, המשפט הזה מאוזן.
שני חלקיו שווים בארכם ובתכנם.
בניגוד ל:
״הַפְּסִיכִיאָטֶר קוֹרֵא לְזֶה הֶתְקֵף וְהַפְּסִיכוֹלוֹגִית- מַשְׁבֵּר״
מה שיכול היה לבוא.
ההבדל בין ״משבר״ ל״התקף״ מתאזן בעזרת המגדר, שמתבל בחיוך את כפות המאזניים האלו.
וממש לא ברור כאן מה הצל ומה צל הצל…
המשפט הזה (לעניות דעתי חסרת הכול) הוא זה, ששובר את חומות החלום, וחודר אל המציאות.
הוא העוגן, שנשלח אל המעמקים כדי להתיצב.
אבל, ואפילו, עוגן זה הוא לא חד משמעי… הוא לא יציב, הוא כלל לא מציג פתרון, והוא גם לא עונה על כלום…
זה עוגן, שצף על פני המים.
אז אולי כדאי להתמיד בחלום, אולי כדאי להישאר ישן, ומנוסר, וחצוי, ושבור, וללא מחבר?
ואולי החלום הוא המציאות, והצל מטיל את העצם בחושך?…
אחלה שיר… 🙂
וינפוש מדהימה…
"הַפְּסִיכִיאָטֶר קוֹרֵא לְזֶה הֶתְקֵף וְהַפְּסִיכוֹלוֹגִית קוֹרֵאת לְזֶה מַשְׁבֵּר". ההגדרות הצרות האלה אינן מסבירות את אפס קציה של הנפש האנושית. ההסבר שניתן לאדם שנוסר ונעזב, לא עוזר לו. "הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבָּר פִּתְאוֹם וּמִכָּל אוֹהֲבָיו וּמִכָּל אוֹהֲבָיו אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּחַבֵּר". מה שעוזר הוא השיר שחיבר. תודה לעמוס על השיר המופלא. תודה, מרית, על הפרשנות המרחיבה, הנהדרת, תודה למגיבים שכל אחד מהם הוסיף משהו מחכים משלו. משב עונג לערב חג השבועות.
את התגובה הנ"ל כתבה ארלט והתודות ממנה.
חוליהו, זה נכון שכשיש חושך הצל מטיל את החפץ. ולא שאני מאמינה לך שאתה לא מבין, אבל זה מאד זן שמי שלא מבין מסביר 🙂
ובאשר ל״הַפְּסִיכִיאָטֶר קוֹרֵא לְזֶה הֶתְקֵף וְהַפְּסִיכוֹלוֹגִית קוֹרֵאת לְזֶה מַשְׁבֵּר״, ומעבר לזה שמשבר הוא חרוז מעולה בשרשרת, שנהיה מאד פיסי וממשי כשהוא מתחבר ללב הער והנשבר, זה כל כך פנחס שדה, הקטיעה הזאת של הליריות, הקור הקליני, כנוגדן לרגש המשתפך. המבט המתהפך מבפנים למבחוץ. מישהו צריך פעם לכתוב על ההשפעה / הזיקה בין פנחס שדה לעמוס. זה כמו המטוסים בשיר שלו לורליי, על אהובתו שהתאבדה, שנפתח כך:
מי זאת נוסעת בפולקסוואגן
בין ההרים הכחולים?
לורליי היא, שערותיה
אגוזים, זהב כהה.
הו איזו נסיעה – שיגעון!
מטוסי מך-2 לא ישיגוה.
סיגליות מטות פניהן:
שרק לא יהיה אקצידנט.
בהמשך השיר (הארוך) הוא כותב:
בזעם מבודח אני כותב,
בעיצבון, בעט נובע,
מגבב קש וגבבא, מטפורות,
בלילה, מאזין למוצרט.
וולפגנג לא היה מאשר
סגנון עד כך גרוטסקי,
אבל דעתי לעניין אחר.
למה היה עליה למות.
*
תודה רבה, ארלט!
דה קונסטרוקציה פוליטית רק אחת איתכם הסליחה לא קוסם ניסר השאיר לדמם ולא הולך למקום אחר התקף פסיכוזה של ניסור כל כך ריאלי ורלווניטי עם כל כך הרבה משמעויות שאפשר למצוא כאן.
ועל כך היתה המטפלת שלי בדמיון מודרך אומרת: עם זה אני לא מתווכחת
כבר בפסקה הראשונה שלך ("1. הסבר") קנית אותי. אפילו רק זה כבר היה שווה את כל הפוסט הנהדר.
איזה שיר יפהפה.
שרון, תודה 🙂
ידידיה, נכון!