שיר שמרפא דגים

פוסט על אמנות ועל שירה ועל ילדים ועל ריפו דגים.

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

1. משהו אישי

לילדים שלי לקח שנים ללמוד לישון. ביליתי שעות ארוכות בהרדמתם, ועד מהרה מיציתי את מלאי שירי הערש. כיוון שאני יודעת לא מעט שירים (במובן poems) בעל פה, התחלתי לדקלם אותם בחושך. זה היה תענוג שהיו לו גם צדדים מטרידים. כשהייתי נערה המוות נראה לי כצורה אפלה אינטנסיבית, של חיים, אבל כשמדקלמים לתינוק, "המוות רוכב על סוס בשמיים ופני נערה לו…" או "כפות רגלייך לבנות, לבנות כמו שושנים של מוות…" (שניהם של פנחס שדה) העלילה מסתבכת. אין לי מושג מה עבר להם בראש. בני הבכור היה קורא לשיר של שדה שנפתח במילים: "בלחש בלחש נפתחת השושנה," השיר על הנחש, לא תקנתי אותו. (ורק תחשבו על מרים "המגדלית" שמבליחה לרגע בסוף השיר, מי יודע מה הוא דמיין). אבל פעם כשדיקלמתי את "רומנסה סהרורית" של לורקה, שנפתחת במילים, "יקרתָ לי ירוק, יקרתָ, ירוק העץ, ירוק הרוח…" (בתרגום רפאל אליעז) הוא קטע אותי ואמר שאין דבר כזה רוח ירוקה. ונניח שיש, אמרתי, למה קוראים לה ירוקה? וחודשים אחרי, כשכבר שכחתי ממנה, הוא צייר פרצוף שמין קשקוש ירוק מרחף מעליו. וכששאלתי מה זה, ענה: "הוא חושב: רוח ירוקה?"

מטבע הדברים העדפתי שירים עם מצלול מכשף (לחיים לנסקי יש כמה להיטים). אבל פעם כשדיקלמתי לבני הצעיר את אצ"ג בקול הכי מהפנט שלי: “הַשָּׁעָה עֲיֵפָה מְאוֹד כְּמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה./ כַּיֶּלֶד אֲסוּפִי, בְּכֻתָּנְתִּי הַלְּבָנָה בִלְבַד,/ אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב בֶּחָלָל כְּמוֹ עֲלֵי לוּחַ:/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת.// אִם יָבֹא הֶחָתוּל הַשָּׁחֹר אֶל הַכַּד וְיָלֹק/ אֶת שְׁיַר הֶחָלָב הַלָּבָן וְיַהֲפֹךְ אֶת הַכַּד,/ אֲנִי אֶעֱצֹם אֶת עֵינַי לִישֹׁן וְאִישַׁן עֲדֵי-עַד –  –/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת." הוא אמר: איך אני יכול להרדם כשאת מדקלמת לי שירים מצחיקים כאלה?

אז מה אני רוצה להגיד? שילדים מגיבים לשירה עוד לפני שהם מבינים (כמו מבוגרים בעצם). הם קולטים את הרגש, מתמסטלים מהמצלול, מתמלאים מחשבות, צוחקים מהשטויות (כי ליריקה ושטות הן קרובות משפחה, גם את זה גיליתי בלילות הלבנים), ומרפאים את הדגים שלהם.

*

2. שיר שמרפא דגים

ארתור דואג שהדג שלו לאון, עומד למות משעמום. אמו ממליצה לתת לו שיר ונחפזת לשיעור הטוּבּה שלה (שיר במובן poem, לא במובן song. העברית קצת מבלבלת).

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

.

ארתור לא יודע מה זה שיר. הוא פונה לאיטריות שבמזווה, לסמרטוט הרצפה ואפילו לאבק שמתחת למיטה, וכיוון שאיש מהם לא נתקל בשיר, הוא ממשיך במסעו אחֲר התרופה. לולו מתקן האופניים אומר ששיר זה כשאוהבים: "האוהבים מרגישים את השמיים בפה," ומחמוד הזקן שבא מהמדבר, פוסק: "שיר זה כששומעים את לב האבנים פועם." סבתא חושבת קצת לפני שהיא מסבירה: "כשלובשים סוודר ישן הפוך, הוא נראה פתאום כמו סוודר חדש. כך גם שיר: הוא הופך את המילים והופ! העולם השתנה ונהיה חדש." וכיוצא באלה הגדרות – ארציות, שמיימיות, מצחיקות, סותרות, שעל כולן מגיב ארתור באותה צורה: "מה, באמת? אה… הבנתי." (ובצרפתית – Ah oui? Ah bon ואולי עדיף: "מה, באמת? נו, טוב." ואפילו "מה, באמת? כמובן." שיש בו איזו עמימות. ה"הבנתי," קצת מפורש מדי ועוצר, כי אם אמנם הבין – עניין די מתסכל בשביל קוראים פחות זריזים – למה הוא ממשיך לשאול?) הפזמון החוזר הוא חלק מהכיף של ההקראה. גם אם חוזרים עליו בדיוק, הוא משתנה כל הזמן ככל שההגדרות נערמות.   

בסופו של דבר חוזר ארתור ללאון שלו ומדווח לו על תגליותיו, והדג פוצה את פיו בפעם הראשונה ואומר… אני לא אגלה מה הוא אומר, זה ספוילר. הסיום מפתיע, וגם מתאים בדיוק. זה שלב חדש ביחסים בין ארתור ללאון, ופרק אחרון במסה על שירה שמוטמעת בספר בחן ובחוכמה. (סבתא למשל, מסבירה בסוודרית, מה זאת הזרה*, ושולחת אותו לסבא שתמיד כותב שירים במקום לתקן את השירותים, ודווקא הוא, המשורר, מספק את התשובה הפרוזאית ביותר: שיר זה מה שמשוררים עושים…)

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר.

תשובתו של הדג היא גם ההזדמנות האחרונה להתענג על הפזמון החוזר, ורותם עטר, המתרגמת, בחרה להסיר אותו מהסיפור. למה? אולי בגלל שסימן השאלה נושר וה"באמת" וה"כמובן" מחליפים מקומות. בעברית זה לא מסתדר בטבעיות, אבל הסדר פחות חשוב מן העונג של השלמת המילה האחרונה, האולטימטיבית, ביחד עם ארתור!

*

3. עוד כמה מילים על התרגום (כדי שאוכל לסיים ביופיים של האיורים).

בדרך כלל אני לא בודקת תרגומים. אבל הפעם היתה לי הרגשה לא נוחה שהתחזקה במהלך הקריאה. מדובר בספר מקסים בפשטותו, בחוכמתו, בפיוט הנקי מדידקטיות, מסנטימנטליות, מעודף סוכר, במיטב המסורת הצרפתית. והצרימות התחילו בקטן, ברמת סמרטוט הרצפה שסובל מהצטננות כרונית: "אין כָּאבּ שוּבּ שיר," הוא אומר. אבל במצוננית, כלומר באף סתום, אומרים: "אֵיד כָּּאד שוּבּ שיר." זה שאני נוקדנית, לא אומר שזה לא מרושל. אבל מה שבאמת שבר אותי, היה תשובת הקנרי שבכלוב: "שיר זה כשהמילים פורשות כנף והמנגינה פורחת מהכלוב." לא האמנתי שמי שכתב את הספר היפהפה הזה יכתוב כזאת קלישאה, והוא באמת כתב את ההפך. בתרגום מילולי (אחרי שהמילים פורשות כנף), שיר זאת מנגינה בכלא; תשובה מלאה באירוניה כשהיא נמסרת מפי קנרי בכלוב, ומתייחסת בו בזמן גם ל"כלא" השקול והמחורז של השירה.

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

.

וכשהמשכתי לבדוק גיליתי שהתרגום כולו מומתק ומחונחן בניגוד לרוחו הנקייה של המקור. החל מהקנרי שנקרא בצרפתית פשוט אריסטופנס (על שם המחזאי היווני שחיבר בין השאר קומדיה בשם "הציפורים") ובעברית נהפך ל"אריסטופן המפונפן", וכלה בסבתא – בצרפתית יודעים שהיא חושבת על פי החיוך והארשת המטופשת (שעומדת בניגוד מרנין לתשובתה הנבונה), ובעברית הארשת רק קצת מבולבלת (ריכוך כפול). זה נשמע קצת קשוח לאוזן הישראלית, אבל ספר זה לא רק מילים. את החום, הרוך והפנטזיה מספקים האיורים שנטועים בדמיונו של ארתור, באופן שבו הוא חווה את המילים. ולכן חורה לי כשרותם עטר מוסיפה גם ללאון וגם ללבו את התואר המחמיד "קטן"; הטקסט מכונן ביניהם דיאלוג שוויוני והאיורים – נזילות של גדלים.

(אפילו מכוניות הצעצוע הן לא בהכרח קטנות)

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

ויש לי עוד שלל דוגמאות, אבל אני אעצור כאן. כי זה עדיין ספר נהדר, הקסם המצחיק והחכם שלו צולח גם את מתקפת הסוכר.

*

3. ועוד משהו על האיורים הפוביסטים של אוליביה טלק

חיות פרא (Les Fauves) כך קרא להם בצחוק מבקר אמנות בסלון הסתיו של 1905, והשם נדבק. הפוביסטיים היו למעשה אקספרסיוניסטים בניכוי המועקה והחרדה. אנרי מאטיס מנהיגם ("משאת נפשי היא אמנות של איזון, של טוהר ושלווה, שאין בה נושא מדאיג ומדכא") האמין במלאות ובטוהר של הצבע בניגוד לפריכות האימפרסיוניטית ולדיביזיוניזם – הציור בנקודות – ש"הורס את שלוות השטח והצורה". האמת המהותית של כל עצם, לדבריו, אינה זהה בהכרח למראהו החיצוני, ו"זאת האמת היחידה שיש לה חשיבות וערך," וההבחנה הזאת מרחיקה אותו עוד צעד מן הפרוזה הריאליסטית לעבר השירה. האיורים העדינים עם הצבעים החמים הטהורים גורמים אושר. איך זה שאין יותר ספרי ילדים בהשראה פוביסטית?

*

*הזרה: כשאנחנו מתרגלים למשהו, טען חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי (1893-1984), אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים, אינו שומע את רחש הגלים. ותפקידה של האמנות הוא להחיות את תפיסת המציאות שנשחקה, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים". כדי להשיג את זה היא מציגה דברים יומיומיים בצורה לא צפויה, באופן שמעכב לרגע את תהליך הקליטה וגורם לנו לחוש בקיומם. שקלובסקי קרא לזה "דה-אוטומטיזציה", ביטול האוטומטיות של הקליטה, ובעברית  –"הזרה" מלשון "זָר"; להפוך משהו מוכר לזר, כלומר – חדש.

הפורזץ של "שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

*

עוד באותם עניינים

שיר ערש לאמא – על לואיז בורז'ואה – ויש גם פוסט המשך

על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודוד פולונסקי – ויש גם פוסט המשך

על הצייר והציפור

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

על העיפרון השחור מאת ינאי פרי

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

קצר וקיצי על יוקו אונו

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

איך נראית ילדות – ביאליק ובתיה קולטון

גינה לאורפאוס (על פול קליי)