"מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס עם איוריה של איה גורדון נוי, מונח על שולחני מאז שראה אור לפני למעלה משנה. הילדה המצוירת מביטה בי בתוכחת נו, תכתבי כבר, ואני מתמהמהת, כי מצד אחד – ספר יפהפה עשיר ומלא חיים, מהסוג שמתחשק לי לפרסם בראש חוצות, ומצד שני…
ונתחיל מהטקסט למי ששכח או לא זכה.
.
מעשה בילדה בודדה / מרים ילן שטקליס
יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר,
סַפֵּר לִי סִפּוּר שָׂמֵחַ!
וְאַל-נָא תַגִּיד, זֶה אָסוּר וְזֶה אָסוּר –
וְאַל-נָא תַגִּיד, עַתָּה אֵין לִי פְּנַאי –
וְאַל-נָא תגַּיִד, סִפַּרְתִּי לָךְ דַּי –
סַפֵּר לִי סִפּוּר, יָרֵחַ!
כִּי אִמָּא אֵינֶנָּה,
וְאַבָּא הָלַךְ.
וְרֵיק הַבַּיִת, רֵיק כָּל כָּךְ –
כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת…
הָלַכְתִּי לָשֶׁבֶת מְעַט בַּמִּטְבָּח.
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת כֵּיצַד
מְלָפְפוֹן גָּדוֹל שָׁם אָכַלְתִּי.
מֵאוֹתָם הַכְּבוּשִׁים הַשְּׁמוּרִים בְּתוֹךְ כַּד –
אֲנִי לֹא לָקַחְתִּי! הוּא קָפַץ אֶל הַיָּד –
וְאָכַלְתִּי.
אַחַר כָּךְ נִשְׁבְּרָה כּוֹסִית שֶׁל יַיִן –
כָּל כָּךְ נִבְהַלְתִּי!
וְאוּלַי הָיוּ שָׁם שְׁתַּיִם?
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –
מַהֵר, מַהֵר, עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלַי
בָּרַחְתִּי – וְדַי.
אַחַר כָּךְ קָרָאתִי בַּסֵּפֶר מִלִּים רַבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הִשְׁכַּבְתִּי לִישׁוֹן אֶת כָּל הַבֻּבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי בַּת-מֶלֶךְ,
וְתָעִיתִי בַּדֶּרֶךְ,
בְּאִי-הַקְּסָמִים,
בְּיַעַר-אֵימִים…
וְטִפַּסְתִּי מַהֵר עַל הָעֵץ הַגָּבֹהַּ,
כִּי לְמַטָּה אָרְבוּ זְאֵבִים –
רְעֵבִים!
פָּצוּ אֶת הַלֹּעַ!
וַאֲנִי יוֹשֶבֶת לְמַעְלָה בְּשֶׁקֶט,
וְצוֹחֶקֶת!
ולֹא כְלוּם.
כִּי מִלָּה אַחַת אֲנִי יוֹדַעַת –
הַמִּלָּה הַהִיא שֶׁל הַטַּבַּעַת –
הַטַּבַּעַת שֶׁנָּתְנוּ לִי שְׁלֹשֶׁת הַגַּמָּדִים –
הַיְדִידִים –
לָחַשְׁתִּי – –
וּמִיָּד בָּא הַיָּרֵחַ עִם שְׁנֵי כּוֹכָבִים,
וּמִיָּד גֵּרְשׁוּ אֶת כָּל הַזְּאֵבִים.
וְעוֹד מִלָּה אַחַת אָמַרְתִּי,
וְעַד שָׁלשׁ סָפַרְתִּי –
וּלְפָנַי מֶרְכָּבָה!
וְהַמֶּרְכָּבָה כֻּלָּה
זְכוּכִית צְלוּלָה,
וּבַמֶּרְכָּבָה הוֹשִׁיבוּנִי,
וְהַבַּיְתָה הֱבִיאוּנִי!
וְהַבַּיִת רֵיק.
אֵין אִישׁ בָּא,
אֵין אִישׁ צוֹחֵק.
אֵין אִישׁ גּוֹעֵר בִּי!
אֵין אִישׁ אוֹמֵר לִי:
זֶה אָסוּר, וְזֶה אָסוּר…
יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר!
וְעַל מָה לְסַפֵּר אִם לֹא תֵדַע,
סַפֵּר לִי סִפּוּר עַל יַלְדָּה בּוֹדֵדָה…
*
1. סיפור מעגלי
ילדה משועממת, עצובה, בודדה, מדברת לירח שלא עונה, עושה קצת בלגן במטבח, נבהלת, מצטדקת, קוראת ספר, משכיבה את הבובות, מדמיינת שהיא גיבורת אגדה מפחידה וכשהיא שבה הביתה כמנצחת – היא עדיין בודדה, והכל מתחיל מהתחלה. בניכוי הבית הראשון, מתקבל סיפור מעגלי:
מן הבית האחרון –
יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר!
וְעַל מָה לְסַפֵּר אִם לֹא תֵדַע,
סַפֵּר לִי סִפּוּר עַל יַלְדָּה בּוֹדֵדָה…
אפשר לגלוש הישר אל הבית השני –
כִּי אִמָּא אֵינֶנָּה,
וְאַבָּא הָלַךְ.
וְרֵיק הַבַּיִת, רֵיק כָּל כָּךְ –
כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת…
וחוזר חלילה עד אינסוף.
*
2. אקולוגיה פלאית
.
הבית שגורדון-נוי מציירת הוא כמעט שומם בתחילת הספר; בקצהו האחד עציצי החלון או המרפסת הנשקפים אל הלילה, בקצהו האחר כורסא וקצה שולחן סלון, ובתווך – ריק חשוף צהבהב, שלתוכו פולש הדמיון בעזרת כל הבא ליד: גביעים מתנפצים, מלפפונים נגוסים שספק נסים, ספק רוקדים אל שחרורם כמו במחזמר, טביעות רגליים ירקרקות (ממֵי החמוצים) נמלטות אל עלי העציץ הירוקים כמו אל קרובי משפחה.
.
ואחרי טביעות הרגליים גם המילים בורחות מן הספר כדי להיות עלים ביער הדמיון.
.
הדף השומם, כלומר הבית הריק, מתמלא בעזרת הדמיון של הילדה והופך לתיבת התהודה שלה. צמחים ירקדו כאילים כשתשמח. צללי הרגליים של השולחן והכסא יזדהו עם צמותיה המתעופפות.
.
השברים והכתמים ינבטו בסלון הריק כמו זרעים תועים. הדמיון יכליא את המילים עם כל מה שהוא מוצא, צבעוני צהוב יהפוך לכתר, כורסא תתגלגל בבית עץ, במרכבה.
.
אֵקוֹלוֹגְיָה, תורת הסביבה, היא ענף בביולוגיה החוקר את יחסי הגומלין בין האורגניזמים השונים ואת יחסי הגומלין בין האורגניזמים לסביבה הדוממת (ההגדרה מויקפדיה). ואיה גורדון נוי חוקרת את האקולוגיה הפלאית, ההפוכה, של הדמיון. בזמן שהמידבור המציאותי מתפשט ובתי גידול נכחדים, המדבר הנורא של השעמום מתגלה כקרקע פורייה ואבן שואבת לצמיחה. כל דבר הוא זרע בשביל הדמיון. והאיור הידני, בשלל הטכניקות האופייניות לאיה גורדון נוי – רישום, צביעה, גזירה, הדבקה ותיאטרון חפצים – הוא כמו שעת יצירה שהועלתה בחזקה. לקראת סוף הספר, הכפולות מתרוקנות בהדרגה כי גם הדמיון הוא מחזורי כמו הטבע.
ועכשיו (כפי שאמר פעם פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת") לחלקה השני של הטרגדיה.
*
3. ירח ליצן
הזכרתי כבר את המעגליות של הסיפור; בניכוי הבית הראשון הוא יכול להימשך עד אינסוף. אלא שהשמטת הבית הראשון אינה רק צורך טכני למניעת כפילויות ושימון המעבר. כשהאגדה מסתיימת והילדה חוזרת אל הבית הריק, היא אמנם שבה ופונה לירח כמו בבית הראשון, אבל הפעם היא כל כך נואשת שהיא מוותרת על כל התנאים: שיגער, שיאסור, רק שיספר, זה לא חייב להיות שמח אפילו, זה יכול להיות גם סיפור על ילדה בודדה.
לַפּיחוּת שובר הלב אין הד באיורים. ובכלל: הילדה האקטיבית של איה גורדון נוי שונה מאד מהגיבורה הנזקקת, המבוהלת והגלמודה של מי"ש (= מרים ילן שטקליס, ראשי התיבות מתחברים לשם חיבה). הילדה של גורדון-נוי מחוייכת, גם כשהיא לא, בזכות הבובה המחייכת שמלווה אותה כמעט לאורך כל הספר והופכת לחלק מהאני שלה (כמו הדמונים של "חומריו האפלים").
הירח המאויר חובש כובע ליצנים חרוטי. זה מקסים ומתחרז עם האנטומיה השפיצית שלו, אלא שליצן לעולם לא יגיד, זה אסור ואין לי פנאי, זה מתאים אולי לירח הביקורתי של ויהי ערב, לא לירח ליצן.
*
4. ילדות בודדות
בראיון לכתב העת האינטרנטי הפנקס, מצביעה גורדון-נוי על גילגי (בילבי) כמודל.
הילדה אמנם לבדה אך היא אקטיבית. היא לא כמו הילד מהשיר ,”לבדי” (של ילן שטקליס: “לבדיתי -לבדיתי-ובכיתי”), אלא כזאת שלוקחת יוזמה ופועלת כדי לשפר את הרגשתה. והרי גם בילבי היא ילדה בודדה, חיה בלי מבוגר אחראי, אבל היא לא משדרת מסכנות. וכך, בעקבות ההארה הזאת, הקצנתי את הבילביות: בתנועת הצמות, בביטחון העצמי, ובתנועתיות משולחת הרסן, והתרחקתי מהילדה הטובה והצייתנית שהייתי.
והילדה שהיא מציירת אמנם מלאת חיים ומשובה. היא משתמשת במלפפון נגוס כבמקרופון ובגביע יין ככובע (לגמרי דאדאיסטי). היא לא סתם מבריחה את הזאבים ככתוב, אלא רותמת אותם למרכבתה. והיא קרובה יותר לחתול תעלול מאשר לגיבורה החשופה, העצובה, המצפה לנזיפה של מיש.
.
אז מה, אסור לשנות, לחדש? אני לא רק שואלת בשמכם, אני עצמי התבלבלתי לרגע. הלוא חזרתי ואמרתי שפערים זה דשן שמוסיף עומק ומורכבות, שמאיירים לא צריכים להיות צייתנים, שנאמנות לטקסט אין פירושה "תיאום עדויות", ופתאום אסור?
מותר, ברור שמותר, אבל לכל יש מחיר, כמו שאמרה המכשפה של אוסקר ויילד לדייג. כשעושים מהפכה (וזאת מהפכה) כדאי לוודא שיש לה שורשים בטקסט. וגם אם אין זה בסדר, רק שיש לזה השלכות.
איה גורדון נוי התאהבה ב"מעשה בילדה בודדה" עוד בילדותה. כיוון שספרות היא ראי, ראתה בו את עצמה, את הלבד שלה, כמגרש המשחקים של הדמיון. וזה נהדר. אלא שהלְבד שלה אינו הלבד של מיש. אי אפשר להעניק למרים ילן שטקליס "פרשנות רעננה ואופטימית" (כמוצהר בגב הספר) כי הדמיון היוצר שלה ניזון מהשורשים השחורים של העצב. בשיר (המבוגרים) שלה, "וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב", היא נשבעת לו אמונים: "וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב: הִנֵּנִי,/ שֵׁב עִמִּי, וְנַמְתִּיק לָנוּ סוֹד./ וְהַבְטַח לִי שֶׁלֹֹּא תַּעַזְבֵנִי – / גַּם אֲנִי לֹא אֶבְגֹּד בְּךָ עוֹד."
האקולוגיה הפלאית של גורדון נוי, היא אופרה אחרת, הרבה יותר מוארת ומשחקית.
פרשנות איורית שסותרת את הטקסט מבחינה רגשית, מתקבלת כמחיקה, כהתעלמות מבדידותה של הילדה (ע"ע השלכות), אותה בדידות שממנה היא נגאלת לרגע, בכל פעם שמישהו מזדהה עם כאבה.
וההזדהות הזאת משנה גם את הטקסט, כפי שהסבירה פעם מיש:
אני מאמינה, ששיר, או תמונה, או יצירה מוסיקלית משתנים משום שהם סופגים, ואם תרצו – מוטב לומר – שומרים בתוכם את רגשותיהם ותגובותיהם של כל אלה אשר קראו, או ראו או שמעו אותם, – את הצחוק והדמעה, והכאב ושמחת ההזדהות. אתן לכם דוגמא קטנה: ראיתי את מונה ליזה של ליאונרדו הרבה מאד פעם. לאחרונה, לפני 4 שנים עמדתי והסתכלתי בה וראיתי שהיא נשתנתה מאד: הסתכלתי בעיניהם של אלה שעמדו לפניה והסתכלו בה, ומה שראיתי הבהיל אותי: עיניהם ניסו לחדור אל תוך-תוכה בכוח! ועיניה אמרו לי: עייפתי מאד. ברחתי משם.
(מתוך "על בחירת שירים")
גם מי שלא מכיר בעייפותה של המונה ליזה, אולי מבין שטקסטים כמו "מעשה בילדה בודדה" ספוגים בדמעות של קוראים שנבוכים מן המהפך שאיה גורדון נוי מציעה בתמימות כזאת, בששון משונה, שנרתעים, אם לא נעלבים בשמה של הילדה הבודדה. גם אני נעלבתי קצת, וחבל, כי על אף התדר הרגשי ההפוך האיורים מלאים המצאות וחיים ואהבה לסיפור; שום דבר אינו על אוטומט – הצמחים, הכוריאוגרפיה, היחס בין הבובה לילדה – פעם היא נותנת לה יד, ופעם מרפק, פעם היא נשמטת לרצפה, ופעם נשענת אל גופה או מוטלת על ידית הכורסא, פעם היא מתחת לילדה ורק רגליה מבצבצות (כמו רגלי המכשפה ב"קוסם מארץ עוץ"), ופעם היא מנסה להמשיך ולקרוא בספר אחרי שהילדה נרדמה. האגדה היא החלום שלה.
.
הספר נמכר כרגע ב-10 (במילים: עשרה!) ₪ באתר ההוצאה. לחצו למעבר.
*
ובלי קשר (ואולי עם?)
לפני זמן לא רב ניסיתי להראות פה, שרבים משירי המבוגרים של נתן זך הם גם שירי ילדים אקזיסטנציאליים, מלאי מוסיקליות, רגש, דמיון והומור בטעם שוקולד מריר. היתה לזה גם כוונה מעשית, שמו"ל בעל טעם ומעוף ירים את הכפפה ויערוך מהדורונת של זך לילדים.
אתר הפנקס נרתם למשימה והזמין איורים לשירים, התוצאה המשכנעת מוצגת בשני פוסטים.
בשולי אחד מהם הוספתי עכשיו כמה מילים על האיורים המלבבים, כל אחד בדרכו (ניסיתי גם בשני, ובסוף הרמתי ידיים. היו המוני איורים ורוב רובם למבוגרים…)
אוי וואו, כל כך נכון לי מה שכתבת… הספר נראה יפהפה, אבל הפער שנפער עם הגילגיות של הילדה משאיר את העצב שלה בודד ומובס עוד יותר.
הספר לא רק יפהפה הוא גם שופע אהבה, כלומר רגש. אבל הקריאה שלה כילדה היתה מאד מסוימת ויוצאת דופן. היא התחברה ישר ליצירתיות של הלבד, לעושר הפנימי, בלי לעבור דרך הפיתול ההישרדותי של הסבל. היא כאילו אומרת בעיניים נוצצות, נכון כיף להיות לבד? לגמרי בתמימות.
בתמונה הראשונה נראה שעומד מאחוריה פיל מגן (גוף, חדק וירח כשן שנהב)… אולי רק דימיוני..
כה מעורר מחשבה. ניתוח מבריק ומרתק. הטקסט די עגמומי ובאמת יש קונטראסט גדול מדי בינו לבין האיורים, שהם יפים ורגישים אבל ההשראה והחיבור דווקא לבילבי ולעצמאות המפזזת והלבדית באמת קצת תמוהים. מבין מדוע התעכבת עם הפוסט. בחלק מהאיורים זה מאוזן טוב, כמו העליון אחרי הכריכה, ובחלקם יש קצת יותר מדי אביביות עולצת.
אבל שוב- איורים רגישים ויפים.
יש הבדל בין לבדות שקטה ונעימה, שטובה ואף חיונית במיוחד לילדים רגישים ויצירתיים, לבין בדידות שהיא משהו אחר לגמרי, ריקני ואפל יותר.
וכמובן שזה – "כִּי אִמָּא אֵינֶנָּה" – פשוט זרק אותי מיד לאמי ז"ל, אפילו שאינו מתכוון לכך.
זה שיר כל כך עצוב. בספר של ילדותי ('יש לי סוד') הוא לוּוה באיורים בשחור-לבן (של צילה בינדר), בעיקר באיור של ילדה עצובה יושבת ליד חלון חשוך ובו נשקף הירח. רק באיור של החלום (עם העץ הגבוה והזאבים) היא מחייכת. זו הפרשנות שהתרגלתי אליה, וכצפוי קשה לי להחליף עכשיו למשהו אחר. אבל עד היום אני מוטרדת מזה שאמא ואבא לא חוזרים בסוף השיר (אם כי זה לא יוצא דופן בשביל מרים ילן שטקליס, שעל רוב השירים והסיפורים שלה פרוש דוק של עצב).
תודה על הניתוח המרתק. קראתי לעומק. ההבנה שלי בספרות ילדים שואפת לאפס, באמת. לכן לא אתייחס לתכני הקריאה שלך. היא מקובלת עליי מאוד.
אנונימי, זה חושך מדי בשבילי, מאמינה לך 🙂
שרון, דווקא בעניין אמא נזרקת בדיוק למקום. מיש התייתמה בגיל שש-עשרה וזה היה פצע שמעולם לא התאחה.
עדה, גם ההורים של גדי לא חוזרים בסוף שמוליקיפוד. רק ההורים של שמוליק מציצים. פעם היה מותר לשהות בעצב, גם בספרי ילדים.
אריק, תודה רבה!
מרים ילן הייתה שרת העצב של ילדותי. ואני הייתי ילד עצוב. מאוד. הפרשנות של גורדון נוי לגיטימית ביותר, אבל מערערת לי את חוזה העצב שנחתם ביני לבין מרים ילן לפני הרבה שנים ואני כבר מבוגר מדי מכדי להשתנות. קצת מרגיש בעניין הזה כמו מדליק הפנסים של הנסיך הקטן למרות שזה עצב מסיפור אחר ובנושא אחר
ואני כל כך אהבתי סוף סוף את האיורים שמצליחים למצוא את רגעי השמחה בתוך הבדידות העצובה. פעם ראשונה שלא נשבר לי הלב כשאני קוראת את הסיפור הזה. וזה מעולה, לב לא שבור
דודו, זו תגובה מאד נוגעת ללב.
אהוב לבי שלומד ערבית סיפר לי שנגיב מחפוז פרסם ספר של חלומות שאת כולם חלם אחרי גיל תשעים, ובאחד מהם מופיע המורה שלו (שמת לפני למעלה משישים שנה לפני החלום) ואומר לו שחלק מהשיעורים שלימד אותם צריכים תיקון, ולפיכך הוא כתב את התיקונים על פתק והביא לו. ואז הוא שם את הפתק על השולחן והולך.
אני מרגישה כאילו חלמתי את זה בעצמי. גם שישים שנה אחרי המוות אפשר לתקן. (אני רק מציינת, כמו שדודה יוכבד, אחותו הגדולה של סבא שלי היתה אומרת)
אנונימית, זה נפלא, ולכך מן הסתם התכוונה המאיירת.
תודה על הניתוח היפה.
ועל השנה שחלפה מאז הונח הספר, חשבתי שזאת הייתה ועודנה שנה שהרבה ילדים הפכו בה בודדים מאוד (ולא רק ילדים) ומזדהה עם זה שכבר ניסינו לאכול מלפפונים, שברנו כוסות, השכבנו בובות ושקענו בדימיונות והמציאות ממשיכה לכפות עלינו בדידות. אז אולי יש כאן איזו משמעות אקטואלית כזאת.
וגם ובלי קשר, נזכרתי באנה הקטנה המתחננת לאלזה אחותה מעבר לדלת הסגורה- את רוצה לבנות איש שלג? זה לא חייב להיות איש שלג….
בהקשר לילדה הבודדה שמוכנה לוותר על הכל כמעט ורק שיהיה איזה סיפור
ענת, כמה נכון ונכון (אנחה) ותודה.
אהוב ליבי אקירה קרוסוואה עשה סרט בשם 'חלומות' על חלומות שחלם. מעת לעת אני מתנחם על ועם החלומות שלו
גם אני מתנחמת על ועם החלומות שלו. זה לא סותר! אפילו תכננתי לעשות עליהם סדרה. אבל אחרי הראשון http://wp.me/pSKif-g8H נתקפתי מורך לב וחשש שהצג של המחשב והטלפון יגמדו אותם.
מצד אחד: אל תגעו לי בצער, רוצה לשבת שם קצת. מצד שני: טוב שיש אפה לנוח.
נראה ספר יפיפה!
לוסי, נכון. טוב שיש איפה לנוח. וזה ספר יפהפה. מתחשק להיכנס לתוכו.
אני קצת מצטערת שלא התפתחה פה שיחה על גבולות הפרשנות. כי מה שקומם אותי באמת היה הטקסט בגב הספר, שהציג את האיורים כ"פרשנות רעננה ואופטימית" למיש. זה מה שגרם לתחושת הדריסה. אם היה נאמר שזאת שיחה עם מיש, אם היתה פה בכלל מסורת כזאת, של איור שמשוחח עם טקסט, לאו דווקא "מפרש", שזה משהו הרבה יותר טוטלי – אם אין לפירוש שורשים עמוקים בטקסט הוא נחווה כפלישה.
הקונטרס מזכיר אנשים שישר מעודדים אותך להתגבר מרצון טוב אולי ובהרבה עליצות. לא תמיד זה מתאים. ועכשיו יצא שגם הטקסט לבד וגם האיורים לבד ואין להם אחד את השני. וגם הילד העצוב שיקרא או יקריאו לו יתקשה למצוא את הנחמה מהתקיימות הצער גם במרחב מחוצה לו, כי יוצא באמת משהו שמעביר ככה בין שני קונטרסטים שקשה לצלול לא לזה ולא לזה, למרות ששניהם נהדרים.
אני זוכרת את השיר הזה מילדותי, ואכן הרגש העיקרי שחוויתי (וגם היום, כאשה בוגרת) בזמן הקריאה, הוא עצב. הבדידות ממש זועקת (במיוחד עם הקונטקסט של שאר הרפרטואר של מי"ש) והרגשתי תמיד שכל מה שהילדה עושה – המשחקים, ההפלגות בדימיון, המציאות האלטרנטיבית שהיא יוצרת, זו ממש העמדת פנים מיוסרת – ניסיון נואש לגרש את הבדידות ממש בכוח. אפילו האכילה – רגשית. ובסופו של דבר, כל ניסיונות הבריחה כושלים והיא חוזרת לירח, "המבוגר האחראי" היחיד בסביבה, שלא ינזוף או יבקר או ילעג או יגיד שאין לו פנאי ואי אפשר (כמו שהוריה כנראה עושים, מה שרק מחדד את התחושה שגם כשהוריה שם – היא עדיין די בודדה). האיורים אכן מתנגשים עם התיאוריה הזאת, וזה באמת קצת צורם. האיורים יפהפיים, על זה אין ויכוח, ואולי המחשבה הייתה גם שלילדים של היום, שגדלים במציאות קצת יותר מרופדת ומרוככת, יהיה קשה להכיל טקסט עצוב. וגם לחלק מההורים של היום אולי יהיה קשה להכיל זאת. סיפור עצוב? עם סוף עצוב? לילדים שלי??? לא ולא. בקיצור – האיורים מרככים את המציאות העולה מן השיר, ואולי זאת היתה חלק מהמטרה.
נור, זה בדיוק מה שהרגשתי, אבל כשקראתי את התיאור היפה שלך נזכרתי פתאום באליס של ארץ הפלאות, שנוגסת פעם בצד הזה של הפטרייה ופעם בצד האחר כדי לאזן את הצמיחה וההתכווצות ולחזור לגודלה הטבעי. אז אולי זה בכל זאת אפשרי, מין משחק דילוגים שכזה? (וגם באיזה כוכב קוראים היום לספר קונטרס?)
טל, הבעיה היא תמיד עם ההורים, לא עם הילדים, שכל אחד מהם שונה. יש מי שנמשך לעצב וזקוק לו כדי להרגיש שרואים אותו, שהוא לא היחיד שבודד, ויש מי שזקוק לנחמה ישירה יותר. אבל לפחות הפעם לא נראה לי שאיה גורדון נוי ניסתה לרַצות מישהו. זה היה הדחף הפנימי שלה, הוויכוח האישי שלה עם מי"ש והעצב הכמעט מקודש שלה. אני קצת נעלבתי בשם הילדה (ובשם הילדה העצובה שהייתי*, אבל אפילו כאן בתגובות יש מי שהשתמשה באיור כמו נווה שמחה במדבר של עצב.
ואפשר להתיחס לכל האיורים בספר כנסיון של מבוגר אחראי שמשתוקק לאזן לילד שבתוכו (גם, לא רק) את חוסר הצדק שבחיים, שהוא בסופו של דבר מראיית העולם של מיש עצמה. כשהיא כתבה את זה לילדים היה ברור שיבוא איזה מאייר ואולי יסיט לה קצת את הווילון… בחצי חיוך אני אומרת.
אני מאמינה שהילד רואה את העצב שבטקסט גם ככה, ואולי אפילו יותר, בגלל הניגוד. אני ממשיכה לראות ריקנות ובדידות למרות ואולי בגלל הפעולות של הילדה כפי שהן באיורים, ומקורות ההומור גם די ברורים לי. תמיד יש עצב בעומק.
תמי, אולי זה באמת ניסיון שכזה.
כשהייתי ילדה לא הניחו לי להרגיש מה שהרגשתי, מסיבות שונות. ובהמשך לכך הרגשתי – ואני עדיין מרגישה כך במידה מסוימת – שהאיורים מנסים לכפות על הילדה להרגיש מה שהיא לא מרגישה. בסופו של דבר כל אחד מדבר על עצמו, גם כשהוא מדבר על אחרים.
ובלי קשר, בשנים האחרונות אני תוהה אם באמת יש רק עצב בעומק, אם אי אפשר שתמצא שם גם איזו נגיעה של שמחה.
כן גם אני תוהה על זה. בחיי. בסוף עוד נמצא.