והאיור? רגע, סבלנות.
יש טקסטים שחסינים לפרשנות איורית. לא אטומים, חלילה, רק יציבים. שום איור לא ישנה אותם מן היסוד. לשירים של שלומית כהן אסיף אין הגנות כאלה. הם קצת כמו הגיבורות או הגיבורים שלהם – ילד בודד לאו דווקא דחוי, קשוב אל יצירי דמיון והטבע, או ילדה חולמנית עם עולם פנימי מלא חיים שאינו תלוי באישור הסביבה. אלא שסביבה היא לא רק מי ששולח אותך לספור מחדש, כי אין צבע שמיני ומעולם לא היה, גם איורים הם סביבה, תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. ולא פעם הם מקטינים אותה לא בכוונה. קל יותר להתפעל מ"חוכמות" של פעוטות מאשר להכיר בעוצמה הפנימית של ילדים, שטורפת לרגע את ההיררכיות, את איכויות וגדלי המרחק שנקרשו בין ילדים למבוגרים.
(משהו מהחיים: בני הגדול היה אכלן קטן בילדותו. היתה לו רשימה קצרה של מאכלים שממנה לא סטה. יום אחד הכין אביו קינוח מפואר רב-שכבות. אולי היתה זו התלהבותם של האורחים – אבל לפתע נפתחה הרשימה המצומצמת. הילד בקש לטעום, קבל פרוסה קטנה, אכל כזית מכל שכבה ואמר: מממ… טעים, מממ… נהדר, וכשהגיע לתחתית סיכם: ועכשיו אני רוצה משהו שאני מכיר. וזה חל על רובינו, גדולים כקטנים. גם כשקולטים שיש משהו מעֵבֶר, נוח לנו יותר בחיק החמים של המוכר.)
ובחזרה לשלומית כהן אסיף: "הצבע השמיני" מתאר חוויה מיסטית, התגלות. המילים מעוררות את הדמיון, הנפש מתחילה לתור אחרי הצבע הנעלם, אבל המאיירת בבעיה. יותר מאחת: ראשית, אי אפשר לצייר צבע שאין לו שם, כי השם הוא שמגדיר את הצבע ומאפשר לבדל אותו מצבעים אחרים (אלא אם כן חווינו התגלות). שנית, קשה להתחרות בצבעי הקשת. נוכחותם מציבה רף בלתי אפשרי לצבע חדש פלאי, שלא לדבר על תהום הקיטש האורבת לדבוקה כזאת של קסם וחמידות. איור ישיר הוא הדרך הבטוחה ביותר לנטרל את הטקסט. ומה עשתה ענבל לייטנר?
אז ככה. השיר מתרחש על גבעה שמתחרזת עם שבעה (צבעים) אבל באיור היא מתקמרת כמו כדור הארץ, כמו הכוכבים שביניהם משוטט הנסיך הקטן. הילד המצויר שוכב מול היקום הלילי, פתוח אל שמי הכוכבים כמו פנחס שדה המאזין ל"שתיקת האדמה" בפתיחת "החיים כמשל". ובעצם ראוי לתקן ולומר, שהילד, כמו שאר הילדים בספר, אינו מצויר אלא רקום (על ידי הרוקמת בעלת השם הקסום אלינה זשקביצ'ה צ'פיגה). קווי המתאר שלו רקומים כמין התחייבות חזותית לתשומת לב וקצב; כי קווים אפשר לרשום בהינף יד, אבל לקו רקום יש קצב משלו, תפר אחר תפר.
הלילה הוא זמן מוּעד להתגלויות. בשמיו אין קשתות אלא כוכבים, גופים שמימיים פלאיים המצטרפים לקונסטלציות, כמו הדובה הגדולה או קסיופאה, שעל פיהן אפשר לנווט. והילד של לייטנר אמנם מגלה קונסטלציה חדשה, של קשת. בניגוד לתפרים הקטנטנים שמהם רקומים הילדים, קווי הקונסטלציות לא מתמהמהים, זו רקמה מהירה כמו התגלות, ישרה כמו קווים בפלניטריום. רק שלושה מצבעיה מצוירים, אנחנו רק בתחילת החיזיון, נצטרך להשלים אותו בתוכנו, אבל עולם חדש של אסוציאציות חזותיות כבר מזין את המילים.
וזה מה שקורה לכל אורך הספר: לייטנר סוטה שוב ושוב מהאוטומטי (בכל פעם בדרך אחרת) אל משהו קרוב לכתוב אבל גם נבדל, והפער שהיא פותחת הופך לתיבת תהודה.
.
בתמונה למעלה, השיר האחרון (מלבד הנ. ב.). מי קישר אותו לשיר הראשון? שלומית כהן אסיף? ענבל לייטנר? זה עוד משהו שהיא עושה, חופרת מנהרות בין השירים. את האיור לשיר "מחשבות עפות" למשל, היא הפכה לחידה מצוירת/תוכן עניינים מוצפן והרהור ארס-פואטי על כתיבת שירה, כי הילדה המתמסרת לסערת המחשבות היא שלומית כהן אסיף כפי שהיא מופיעה בסוף, ב"דף המשוררת".
*
עוד בסדרת איור אחד נפלא
זה גאוני וכה רגיש ונהדר, אכן, האיור המדובר וגם השניים האחרים. מקסימים ביותר. היא פוגעת בול עם הביטוי באיור, ואת פוגעת בול עם הטקסט ועם איתור האיור המצוין. תודה
איזה נפלאה ענבל לייטנר ואיזו נפלאה את, שראית ועשית שנבין כולנו.
השימוש ברקמה יפיפה. קשה לתפוס למה הוא מייצר כזה קסם, בהקשר לשירים אבל לא רק אלא גם כשלעצמה. זאת גם חידה, קטנה אולי, כשכתבת על הריקות בציוריו הבלתי נשכחים של הופר – גם כשיש בהם אנשים. אולי כי הריקמה מוסיפה חום ממשי ומגע נשי אל מול הנושאים המיסטיים הקצת אבסטרקטים.
קראתי ולפני שגללתי לאיור ניסיתי לחשוב איך אפשר לצייר את הצבע השמיני
זו הייתה הפתעה נעימה לגלות שהייתי רחוקה שנות אור.
מקסים
האיור שלה הזכיר לי את חז"ל שאמרו "והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות…"
ואולי טמון כאן ההבדל שנמצא בין פרפרזה למדרש. פרפרזה זה להגיד אותו דבר במילים אחרות. מדרש זה להגיד דבר אחר באותן המילים.
הפוסט מרהיב כתמיד.
הפעם שתי הערות טכניות.
– מציעה לכתוב "לחצו למרכוז" במקום "לחצו להגדלה". זה לא מגדיל, אלא מכניס את התמונה לפריים אחד.
– אנא הסיטי את העיגול הכחול של התרגום לצד שמאל. הוא מסתיר את הטקסט ומפריע לקריאה.
תודה.
שרון, תודה רבה 🙂
תמי, ואיזה נפלאה את שבאת וכתבת 🙂
אור, זאת היתה הכוונה שלי, להשאיר רגע לניחוש, כדי להעריך את הפתרון. וברור שהיית רחוקה שנות אור, אם היה לך שם אחר בטח היה קורה לך משהו אחר 🙂
דודו, אתה ואני, יש לנו כמה דימויי מפתח שכל הדרכים מובילות אליהם… חרות על הלוחות זה אחד מאלה שלך. בכל פעם שאני נתקלת בו אני נזכרת ביום נפלא לדגי בננה, של סלינג'ר, במה שסימור גלאס אמר על שרון ליפשוץ: איך שהשם הזה צץ, מעורר זיכרון ותשוקה…
יעל, תודה רבה! ואין לי מושג על מה את מדברת. הלחיצה אצלי מגדילה, קצת את האיור הראשון הריבועי, ומאד את האיור השני המלבני. ואיזה עיגול כחול של תרגום? מעולם לא ראיתי אותו, למה הוא כאן? אני אשמח מאד לסלק אותו, אבל איך?
הבלוג הוא צבע הצבעים הנמרגש כל פעם שאני מקבלת את המייל תודה רבה. המון המונים של צבעים צובעים את הנשמה .
איזו תגובה משמחת! תודה, אנונימית.
השימוש ברקמה יפיפה. קשה לתפוס למה הוא מייצר כזה קסם, בהקשר לשירים אבל לא רק אלא גם כשלעצמה. זאת גם חידה, קטנה אולי, כשכתבת על הריקות בציוריו הבלתי נשכחים של הופר – גם כשיש בהם אנשים. אולי כי הריקמה מוסיפה חום ממשי ומגע נשי אל מול הנושאים המיסטיים הקצת אבסטרקטים.
דלילה, מזדהה לגמרי עם ההערה היפה שלך. ועוד יותר בתקופה הזאת חשוכת החום הממשי והמגע.
תודה רבה מרית היקרה. הבלוג שלך הוא תגלית ומעורר השראה. אני אוהבת את האופן בו את קושרת דברים זה לזה. זה מדבר אלי.
ברוכה הבאה 🙂