מתנות

על סבתא חנה אין הרבה מה לכתוב. היא היתה הסבתא השנייה שלי, בפיגור גדול אחרי סבתא ציפורה (שלא באשמתה, כל העולם היה בפיגור גדול אחרי סבתא ציפורה). מהתקופה שבה גרה בביתנו, אני זוכרת בעיקר את הפוביה שלה מעכברים; את החלחלה שלה מציפּּּות עם חורי יהלום. וגם באחרות לא בטחה, הכפתורים לא היו די צפופים. היא חששה שעכברים יתגנבו מן הרווחים ויתרוצצו על גבי השמיכה. היא היתה תופרת כל פתח בתפרים קטנטנים כדי לחסום את דרכם, פורמת ותופרת בכל פעם שהוחלפו המצעים. ימים אחדים אחרי שהגיעה נעלם העכבר מלוטו החיות, וכבר אי אפשר היה לשחק בו. וממילא אי אפשר היה לפתוח את ארון הצעצועים, שחורי אצבע נקדחו בדלתותיו במקום ידיות וסבתא חנה תחבה לתוכם גושי פלסטלינה נגד עכברים. לילה אחד התעוררה וראתה עכבר נושך את אפה של אחותי. וכמה נעלבה שלא האמנו. היא היתה אשה טובה, ילדותית ותלותית, גרושה מאז שאבי היה נער, ועדיין מאוהבת בבעלה המגודל קר הלב. לא היו לה כוחות הִשתנוּת. אני זוכרת אותה אוכלת את הקוטג' שלה בכפית ישר מהקופסא, ממתיקה את התה בקוביות סוכר, מבשלת בורשט לאבא שלי, שדאג לה יותר מכל ילדיה, אבל תמיד בקוצר רוח, באיזו טינה כבושה. כשנולדתי עדיין היה לה בית משלה, דירה קטנה וריקה בבאר שבע, עם מקרר קטן, שלא נראה אמיתי, מין גור מקררים כזה, שהוזן בגושי קרח. לא אהבתי להיות שם כי הרצפה היתה דביקה אבל לא סיפרתי לאיש, אולי חסתי על  כבודה. היא אהבה אותי, ואף שהיתה ענייה ובזבזנית (כלומר לא ידעה בכלל להתנהל עם כסף), חסכה פרוטה לפרוטה וקנתה לי סוס נדנדה ליום הולדתי השלישי. זאת היתה מתנה נפלאה. אני עדיין זוכרת את הסוס העדין והחזק, הברוד כסוס קרקס, ואת אושר הדהרה על גבו. באותה תקופה גרנו בקומה שלישית ללא מעלית, וסבתא חנה בקשה מאחיו הצעיר של אבי לשאת את הסוס במעלה המדרגות. הוא זה שהושיט לי את הפלא כשהדלת נפתחה. "שרולקה הביא לי סוס," צהלתי. הורי ניסו להסביר לי ששרולקה היה רק הסבל. הם ידעו כמה התאמצה סבתי בשביל המתנה הזאת – מעולם לא יכלה להתחרות בקרן השפע שסבתא ציפורה וסבא גדליה הרעיפו על כל נכדיהם, והנה הצליחה, היא בחרה במתנה הנכונה, ושוב נכשלה. ולפיכך חזרו והסבירו לי שסבתא נתנה לי סוס, שרולקה רק עזר לה לסחוב. התנגדתי. הלוא במו עיני ראיתי מי נתן. ופתאום הבנתי. בבת אחת קלטתי את הייאוש שלה, את חוסר האונים. לא הודיתי בטעותי; אם משום שהייתי גאה מכדי לחזור בי ואם משום שהבנתי באופן אינטואיטיבי, שמילים לא יוכלו לתקן את העוול, נדרשת פעולה. בתחתית הכוננית שבסלון, בתוך תא סגור, עמד כד חרסינה יפהפה, לבן עם ציורים כחולים. הזיכרון שלי אומר שהוא היה גדול וכבד. איכשהו הוצאתי אותו והושטתי לסבתא חנה. וזאת המתנה שלך, אמרתי. זה היה כד יקר ערך, מתנת חתונה. הורי לא אמרו מילה. שנים אחר כך, כשעברה לדירה קטנה בבית אבות, היא לקחה איתה את הכד. הוא נדד איתה כשהידרדרה לחדר זוגי באותו בית אבות, וגם לאולם השינה של הסיעודיים, שבו היתה לה רק מיטה וארונית, ועדיין עמד במרכזה הכד הלבן עם הציורים הכחולים, בצד בבושקה (כלומר מטריושקה) שהבאתי לה פעם מחו"ל. אלה שתי המתנות היחידות שנתתי לה בחיי. אני אומרת לעצמי שהיא הוקירה אותן במיוחד, כי האפשרות האחרת היא שאיש מלבדי לא נתן לה מתנה.

סבתא חנה עם שלושה מילדיה. סביבות 1923. משמאל לימין, דודה נינה ודודה אהובה. התינוק הנשמט הוא גדעון אבי. אני תמיד מתעצבת למראה הילדים העזובים כל כך בחברת אמם.