על סבתא חנה אין הרבה מה לכתוב. היא היתה הסבתא השנייה שלי, בפיגור גדול אחרי סבתא ציפורה (שלא באשמתה, כל העולם היה בפיגור גדול אחרי סבתא ציפורה). מהתקופה שבה גרה בביתנו, אני זוכרת בעיקר את הפוביה שלה מעכברים; את החלחלה שלה מציפּּּות עם חורי יהלום. וגם באחרות לא בטחה, הכפתורים לא היו די צפופים. היא חששה שעכברים יתגנבו מן הרווחים ויתרוצצו על גבי השמיכה. היא היתה תופרת כל פתח בתפרים קטנטנים כדי לחסום את דרכם, פורמת ותופרת בכל פעם שהוחלפו המצעים. ימים אחדים אחרי שהגיעה נעלם העכבר מלוטו החיות, וכבר אי אפשר היה לשחק בו. וממילא אי אפשר היה לפתוח את ארון הצעצועים, שחורי אצבע נקדחו בדלתותיו במקום ידיות וסבתא חנה תחבה לתוכם גושי פלסטלינה נגד עכברים. לילה אחד התעוררה וראתה עכבר נושך את אפה של אחותי. וכמה נעלבה שלא האמנו. היא היתה אשה טובה, ילדותית ותלותית, גרושה מאז שאבי היה נער, ועדיין מאוהבת בבעלה המגודל קר הלב. לא היו לה כוחות הִשתנוּת. אני זוכרת אותה אוכלת את הקוטג' שלה בכפית ישר מהקופסא, ממתיקה את התה בקוביות סוכר, מבשלת בורשט לאבא שלי, שדאג לה יותר מכל ילדיה, אבל תמיד בקוצר רוח, באיזו טינה כבושה. כשנולדתי עדיין היה לה בית משלה, דירה קטנה וריקה בבאר שבע, עם מקרר קטן, שלא נראה אמיתי, מין גור מקררים כזה, שהוזן בגושי קרח. לא אהבתי להיות שם כי הרצפה היתה דביקה אבל לא סיפרתי לאיש, אולי חסתי על כבודה. היא אהבה אותי, ואף שהיתה ענייה ובזבזנית (כלומר לא ידעה בכלל להתנהל עם כסף), חסכה פרוטה לפרוטה וקנתה לי סוס נדנדה ליום הולדתי השלישי. זאת היתה מתנה נפלאה. אני עדיין זוכרת את הסוס העדין והחזק, הברוד כסוס קרקס, ואת אושר הדהרה על גבו. באותה תקופה גרנו בקומה שלישית ללא מעלית, וסבתא חנה בקשה מאחיו הצעיר של אבי לשאת את הסוס במעלה המדרגות. הוא זה שהושיט לי את הפלא כשהדלת נפתחה. "שרולקה הביא לי סוס," צהלתי. הורי ניסו להסביר לי ששרולקה היה רק הסבל. הם ידעו כמה התאמצה סבתי בשביל המתנה הזאת – מעולם לא יכלה להתחרות בקרן השפע שסבתא ציפורה וסבא גדליה הרעיפו על כל נכדיהם, והנה הצליחה, היא בחרה במתנה הנכונה, ושוב נכשלה. ולפיכך חזרו והסבירו לי שסבתא נתנה לי סוס, שרולקה רק עזר לה לסחוב. התנגדתי. הלוא במו עיני ראיתי מי נתן. ופתאום הבנתי. בבת אחת קלטתי את הייאוש שלה, את חוסר האונים. לא הודיתי בטעותי; אם משום שהייתי גאה מכדי לחזור בי ואם משום שהבנתי באופן אינטואיטיבי, שמילים לא יוכלו לתקן את העוול, נדרשת פעולה. בתחתית הכוננית שבסלון, בתוך תא סגור, עמד כד חרסינה יפהפה, לבן עם ציורים כחולים. הזיכרון שלי אומר שהוא היה גדול וכבד. איכשהו הוצאתי אותו והושטתי לסבתא חנה. וזאת המתנה שלך, אמרתי. זה היה כד יקר ערך, מתנת חתונה. הורי לא אמרו מילה. שנים אחר כך, כשעברה לדירה קטנה בבית אבות, היא לקחה איתה את הכד. הוא נדד איתה כשהידרדרה לחדר זוגי באותו בית אבות, וגם לאולם השינה של הסיעודיים, שבו היתה לה רק מיטה וארונית, ועדיין עמד במרכזה הכד הלבן עם הציורים הכחולים, בצד בבושקה (כלומר מטריושקה) שהבאתי לה פעם מחו"ל. אלה שתי המתנות היחידות שנתתי לה בחיי. אני אומרת לעצמי שהיא הוקירה אותן במיוחד, כי האפשרות האחרת היא שאיש מלבדי לא נתן לה מתנה.
עיר-האושר 
מרגש
מכמיר לב
אני מאמינה בכל ליבי שאיכשהו, איפושהו, סבתא שלך קוראת זאת וליבה עולה על גדותיו. איזו מתנה נהדרת נתת לה.
מאד מוחשי ונוגע
הוי, מרית….. בעצם זה סיפור אגדה – קיבלת סוס אביר, ובתמורה הענקת כד יפהפה שנדד עם גבירתו הזקנה ממקום למקום, ותמיד שפע אהבה….
ואיך זה ש"מתנה" היא מילה כל כך טעונה בתועפות רגש…..?
(ועוד דבר קצת מוזר – עיניה של סבתך בתמונה נגעו לליבי. משהו בי כמו מזהה את המבט הזה)
נפלא נפלא
תצלום מעניין מאד עם הסדק (קמט) שלו ובעיקר הדמות מאחור. יש שם משהו לא הגיוני. אם זו מראה מאחורי הסבתא אז איך רואים את פניה של הסבתא (אותה חולצה משובצת), או שזו דמות אחרת, שתיים בעצם. מסתורי
בעיניי הפוסט הזה הוא מהכי מרגשים, עצובים ונוגעים שכתבת בבלוג הזה אי פעם. חזק מאוד. אישי מאוד. עצוב מאוד. כתוב חד כתער. ממש נגע ללבי. כל הטקסט וגם התמונה עם הקיפול הזה, כה מתאימה. ובמיוחד זהרו בעגמומיותם ששת המשפטים הללו:
"על סבתא חנה אין הרבה מה לכתוב."
"וכמה נעלבה שלא האמנו."
"היא בחרה במתנה הנכונה, ושוב נכשלה."
"בבת אחת קלטתי את הייאוש שלה, את חוסר האונים."
"כי האפשרות האחרת היא שאיש מלבדי לא נתן לה מתנה."
"אני תמיד מתעצבת למראה הילדים העזובים כל כך בחברת אמם."
WOW
מאד מוחשי ונוגע
קראתי והתרגשתי עד דמעות. מצטרפת לתהייה של איריס לגבי התצלום שנראה סוריאליסטי. יש עוד סיפורים כאלה? ״אין הרבה מה לכתוב״. אבל המעט שסיפרת והראית מכיל כל כך הרבה.
אנונימי, תודה.
דודו, גם את שלי.
מיכל, תודה. סבתא שלי לא היתה קראנית, אבל אולי היא מרגישה שזוכרים אותה, מתפלאת שלא נשכחה.
נסוג אימפריאלי (מה?), כמה יפה ומנחמת האגדה שלך. ואני מבינה בדיוק מה אתה אומר על המבט. היא היתה אישה חשופה כזאת, אבודה אבל לא כבויה, לא היתה לה שום שכבת הגנה.
איריסיה, תודה תודה. וגם אני תהיתי על הדמות הרפאית שלבושה בדיוק כמו סבתי. מי זה? אין לי שמץ, כמו שאומר בני היקר.
שרון, תודה רבה. בשבילי המשפט הכי עצוב זה, לא היו לה כוחות השתנוּת. ספרות זה ראי, לכל אחד היא משקפת את העצב שלו.
ורד, תודה רבה. יש עוד המון סיפורים כאלה (פה ושם אני מעלה אותם תחת הקטגוריה משפחה). הפעם התחלתי בכלל לכתוב על סבא גדליה שלי, והוצפתי בכל כך הרבה פרטים שלא ידעתי מאיפה להחזיק את זה. אבל גם זה ייכתב כי זה בוער לי.
מה שכתבת עכשיו (מרית) מזכיר את סרט האנימציה "קוקו" (של פיקסאר), שבו המתים משוועים לכך שלא יישכחו, ובכל פעם שמישהו נזכר בהם הם ממש מתמלאים בחיות ובשמחה ויש חגיגה גדולה… ובאמת קשה להוריד את העיניים מפניה של סבתא שלך. יש בה משהו כל כך אהיב. הלוואי שידעה זאת.
לעניין פרקטי: סביר להניח שקנו בשוק בד וממנו תפרו שמלה וחולצה. ואולי עוד כמה דברים
מרגש ממש לקרוא ולראות את זה. לגבי התמונה – זה לא נראה פתח של בית מגורים וחשבתי שאולי מדובר על בית החינוך לילדי עובדים בת"א כי אהובה נראית כבר בגיל בי"ס ואני יודעת שאבא שלך למד שם גם לאחר מכן. אולי זה יכול להסביר את קיומם של ילדים מאחור (ואולי משבצות היה שיא האופנה אז?)?
מרחיב ומכווץ את הלב בו זמנית.
ו
מדהים אותי כמה אותם דפוסים, שאינם תכונות אופי, מלווים אותנו מילדות, כמו היכולת לראות את האחר
מצמרר ומבכי, טריגר טוב להצפה. בעיקר בגלל המשפט בו את אומרת 'ושוב נכשלה', שמלווה אותי לאחרונה. העיניים שלה בצילום מדברות איתי, משתהות על העיניים שלי והיא אומרת לי 'ככה זה'.
המבט שלה נראה לי בעיקר דרוך ומבוהל.
מיכל, מאמינה לקוקו. ובאשר לאהיב, פעם ראיינתי את אבי על ילדותו, ובכל הנוגע לאמו היה הרבה דכדוך ועמימות, אבל פתאום הוא נזכר שהיא היתה רוקדת ושרה ריקודי רועים רומנים עם מקל. (היא הרי מבסרביה, הוא אמר). רוקדת ושרה: הויס הויס הויס!
אנונימי, יש מצב.
דרורה, תודה (אנחנו מכירות?). יכול להיות שזה מוסד ציבורי, אבל זה לא יכול להיות בית חינוך עובדים. הוא תינוק פה. הם עברו לתל אביב רק כשהיה בן שש בערך.
רונית, נכון, זה זיכרון עתידני. כמו זה http://wp.me/pSKif-kXJ
לוסי, חיבוק גדול מרחוק.
אנונימי, דרוך ומבוהל. לגמרי.
מטריושקה של בדידות
זו אגדה כל כך יפה, ודוקא משום שהיא אמיתית. כמה הייתי רוצה לחזר ולתת מתנה כזו בכל הפעמים שלא נתתי.
נור, אוי…
ז. א. גאלת את הזכרון הזה בשבילי
מהססת לכתוב דבר כל כך מביך ורגשני, ובכל זאת אכתוב (בחסות האנונימיות) – הדבר שכתבת מרית עורר בי צורך עמוק לעשות משהו כדי לעזור לאנשים אחרים שסובלים. יש למילים שלך ולמבט שלה כל כך הרבה כוח.
אנונימית, זה לא מביך ולא רגשני. זה דבר נפלא לעזור לאנשים. בשביל אלה שסובלים וגם בשביל מי שעוזר. ואם יש לי חלק קטנטן בזה אשרני.
מרית,
עד כמה הסיפור הזה מרגש – כבר כתבו לך האחרים. אני רוצה להתמקד דווקא בתיאטרון החפצים שעליו הסיפור מושתת. בפוסטים שלך לא פעם יחסים בין בני אדם משתקפים דרך החפצים שלהם, והיחס המיוחד שיש לך לחפצים דוממים מייחד אותך על פני כותבים אחרים. סיפורים מרגשים על סבתות יש כמעט לכל אחד, אבל התמרה מדויקת של רגש לתוך חפץ לא כל אחד יודע לעשות. מרגש לגלות שהתחלת בזה כבר בגיל שלוש! לכן בעיניי הסיפור הזה הוא לא רק סיפור היחסים עם סבתך, אלא סיפור חניכה שלך לקראת העיסוק האינטנסיבי שלך בהנשמת חפצים. אחרי שקוראים את הסיפור מבינים שלא התגלגלת במקרה לעיסוק בקו החיבור החפצי-רגשי. במסגרת סדנאות הכתיבה שאני מנחה, כתיבה של זיכרונות הקשורים בחפצים מהווה נדבך חשוב. הסיפור שכתבת מתלבש לי בול על מה שאני רוצה להציג לתלמידים שלי, ואין לי ספק שהסיפור הזה יוסיף ויהדהד אצלי, וגם יעניק השראה לאחרים. תודה
סיפור מרגש כל כך. במיוחד בימים אלה שבהם איבדתי את אמי. חשבתי שאני יודעת עליה המון ורק לאחר מותה למדתי עליה עוד הרבה מאנשים, מסיפורים. תודה!
מירי, תודה. את צודקת, חפצית זו אחת משפות האם שלי וזה זיכרון מכונן ועתידני כפי שהיטבת לאבחן. וכיף להיות שימושית 🙂
מלי, תודה. גם אני איבדתי את אמי השנה, איבדתי וגם גיליתי אותה מחדש בתוכי.
העיניים האלה, הסיפור הזה, הציפו בי את התחושה הקרועה-השלימה של הילד בתוך הסבא שאני, את אמא שלי הדמנטית בשנות השמונים שלה, הממלמלת טרוניות מתוך ילדות שנמנעה ממנה, ואני מבין: ככה זה.
תודה.
מ, מזדהה עם כל מילה שלך.
נוגע ללב וכתוב נפלא
תודה, רוזה מרציפן
מרית, והנה הוספת לה עוד מתנה לסבתא חנה, זו שאין הרבה מה לכתוב עליה, ולא רק כתבת וסיפרת אלא הוספת תמונה שתישאר גם ויזואלית. מתנת הנצחתה בזיכרון של כולנו….
וואו, ריגשת אותי כל כך. קוראת את הפוסטים שלך תמיד בשקיקה ונהנת (ולומדת מהם המון) והנה פוסט על סבתא, סוס עץ וכד הוביל אותי לכתוב לך. תודה.
מיהרתי להגיב מבלי הזדהות:) שמי טלי רומם.
שיק, אפשר לומר גם להפך, שהיא זו שנתנה לי את הסיפור…
טלי, כיף שהצצת 🙂 ותודה!
יש בסיפור שלך כל כך הרבה עדינות ואהבה ורוך והשלמה. ועל כולם מנצחת יכולת ההתבוננות לעומקם של אנשים, יכולת מופלאה. תודה לך על השיתוף
נכון. כתוב ברגישות נדירה, אבל בלי טיפת רגשנות…
אנונימיות (אנונימים?) המילה תודה קצת נשחקה פה, ובכל זאת. זו שמחה שיש עם מי לדבר.
מרגשת כתמיד. מאוד אוהבת את סיפורי המשפחה שלך, את הצד שאני לא מכירה.
תודה רבה חנה. אני עסוקה בזה עכשיו מעל לראש.
תודה מרית יקרה.
בלילות מעייפים ללא שינה,מתנחמת בקריאת דבריך החכמים. חושבת שאביבה הררי ,חברתי הבוגרת שאיננה למעלה מעשר שנים ,היתה אוהבת את התובנות שלך על משפחתך, על ספרות וכמובן ע, על אימה, תום זידמן פרויד..
קראתי בצער על מותה של אימך. אישה חכמה ומרשימהפגשתי אותה בסדנה שהתקיימה בסיפור פשוט.
אדוה, אני כל כך שמחה שאת מוצאת פה נחמה בלילות הנוראים (מניסיון) המעייפים ללא שינה. תום זיידמן פרויד היתה גאון מהסוג הנדיר שמציף את התודעה וממלא את הלב באהבה ובתודה. מה שנכתב כאן הוא רק גישושים ראשונים שמתממשים בספר אמנות גדול שעליו אני עמלה ביחד עם עוד כמה מוסקטרים במשך כמה שנים. חכי ותראי.
תודה מריץ יקרה.
מוכנה לחכות.
מקווה שאספיק.
אביבה ביתה של תום,
היתה האישה הכי סקרנית
שהכרתי. תמיד רצתה לדעת
לראות ולחוות עוד ועוד.
סבתא נפלאה. ואשת שיחה מרתקת.