אז ככה. מחר עולה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים הצגת הקרון האחרונה שבה אני מעורבת. (אל תשאלו ואני גם לא אענה. לזכיות ופרסים, גללו להמשך הפוסט). אחרי תשע שנים נפלאות נסגרה גם החממה שהוקמה למען אמנים מכל התחומים (ציור, פיסול, מוסיקה, להטוטנות, ריקוד, משחק ובימוי, איור, תסריטאות, בובנאות, צורפות, קולנוע ואנימציה – רשימה חלקית, מהמותן) וכל כולה הוקדשה לזיהוי וזיקוק השפה האמנותית הייחודית של כל אחד ואחת. זה לא פשוט כמו שזה נשמע. לפעמים הפלא נשמר על ידי מפלצת, או קבור בעומק כזה שקשה מאד לחלץ אותו או לגרד את הג'יפה שנדבקה אליו. זה כרוך בעבודה קשה ולא פעם בדמעות כשנוגעים באמת פנימית. לא הייתי יכולה או רוצה להוביל את זה לבדי. רוני מוסנזון נלקן (זה הפוסט האחרון והנפלא שלה בעיר האושר) היא השותפה המושלמת והמשלימה. אנחנו כל כך שונות, רוני באה מהנפשה ואני מאמנות, היא מהצד של אניקה ואני מהצד של גילגי, אבל בכל הנוגע לאיך מגדלים אמנים, אנחנו תאומות זהות. מטבע הדברים, לא כל התחלה הבשילה והפכה להצגה, אבל זה היה אושר וזכות וחתיכת הרפתקה לצלול לעולמות השונים של כל המשתתפות והמשתתפים, לעזור להם לגלות את מה שהוא רק שלהם, בלי לעקם אותם לשום כיוון, וההצגות שכבר נוצרו ממלאות את לבנו בהשתאות, בשמחה ובתודה. כל אחת מהן שונה ומיוחדת מחברתה – זאת קסומה, וזאת אנרכיסטית, זאת רוקיסטית, והאחרת שופעת עדינות וחמלה, עומק נפשי, או אמנות פלסטית, וכל אחת ממוטטת בדרכה את הגבול בין אוונגרד לקומוניקטיביות. ואלה שמותיהן:
מעיל הפלאים, יצירתו של אורנן ברייר || יואל אמר, יצירתה של רונית קנו || ים קטן, יצירתן של ליאת שבתאי ומעין רזניק || טיול לילי, יצירתן של מיכל בן ענת וגוני פז || למה בכה הדג? יצירתן של הילה פלשקס ודניאל כהן לוי || הכתר שהלך לאיבוד, יצירתה של אפרת הדני || הסנדוויץ הרעב, יצירתם של שי פרסיל וג'רמי רבון || טוטו וחברים, יצירתה של אורית ברגמן || האיש והתיבה, יצירתו של אורנן ברייר (כן, עוד אחת).
ועכשיו, כמעט ברגע האחרון, נוספה עליהן גם "מעשה בעולם" של אביב הורוביץ הנהדרת (זאת רק תחילת דרכה, עוד תשמעו עליה!). מסעה של ביצה שנסחפת מאנטרקטיקה הרחוקה ושל הפינגווין הקטן והנועז שבוקע מתוכה ומשלים את המסע בדרך הביתה. זה תיאטרון מחול שמגלה את הזיקה העמוקה בין בני אדם לבעלי חיים, בהומור, בריקוד ובאהבה לעולם. אביב מבצעת אותו ביחד עם איתי ביבס, רקדן יוצר שניחן גם בפנים נפלאים מלאי עדינות וחיוּת. את בעלי החיים שמצאה אביב על גופה עיצב מיכאל הורוביץ בכישרון, בדקדקנות ובתושייה, את המוסיקה היפהפייה הלחין גיל לביא, את התאורה עיצב אמיר קסטרו בקלות מפליאה. ואת הגרסה המצולמת יצר אוריאל יקותיאל שהופיע באמצע הלחץ כמו פיה טובה, וערכה בתשומת לב, לילך חן.
ואם כבר, נגיד גם תודה מיוחדת לוועדה האמנותית של תיאטרון הקרון בראשות שחר מרום שאישרה את ההפקה, לוועדה האמנותית של פסטיבל חיפה שהאמינה בה ולאיציק ויינגרטן שליווה אותה מקרוב ומרחוק באהבה ובעצה טובה, לרוני מוסנזון נלקן שנחלצה לעזרתנו, לתיאטרון ענבל שאירח את החזרות האינסופיות שלנו, ולהדס קלדרון מהתיאטרון הארצי לילדים ונוער שהתאהבה בהצגה וזרתה עלינו אבקת כוכבים בכל ביקור.
והנה גם שיחה, שערך איתנו אוריאל יקותיאל בסוף הצילומים (יצא קצת רקוויאם לחממה לא בכוונה)
"מעשה בעולם" זמינה לצפייה החל ממחר, יום חמישי 8/10 שימו לב, הפסטיבל הוארך! ההצגה זמינה לצפייה עד יום שבת 17/10 בשעה 23:59 היא מיועדת לכל המשפחה מגיל 4. נשמח אם תבואו לצפות! (ותחזרו שוב, כשתכלה הקורונה, לראות אותה באמת, על במה!) כאן אפשר לקנות כרטיס, ולצפות בסרטון "מחדר החזרות", שנותן טעימה מההצגה.
ולבסוף – זאת לא הבכורה היחידה של תיאטרון הקרון בפסטיבל חיפה. מחר עולה גם "הוגו שלי" מחזה עם שירים שנכתב על ידי שחר סיטנר ורונית קנו (שתי בוגרות יקרות ומוכשרות כמו שדות של החממה) ביימה נעמי יואלי ועיצב הדס עפרת (כולם חברי היקרים, גילוי נאות). ההצגה שמיועדת לבני 8 ומעלה, מבוססת על סיפור הצלתו של אבא של רונית בתקופת השואה, סיפור עצוב ושמח בבת אחת, שיש בו רק אנשים טובים ומעוררי השראה. לינק לקניית כרטיסים.
בהצלחה לכולנו!
15 באוקטובר, פרסים, פרסים (עדכון)
"מעשה בעולם" זכתה בשלושה פרסים – פרס עיצוב התנועה (אביב ואני), פרס עיצוב התפאורה והאביזרים (מיקי הורוביץ), ופרס על שפה ייחודית ומעוררת השראה, שזה הכי כיף, כי זאת העבודה האהובה עלי, לאתר ולזקק שפות ייחודיות ומעוררות השראה.
"הוגו שלי" זכתה בפרס התאורה (דן קרגר היקר), בפרס המוסיקה (רונית קנו היקרה!), ובפרס ההצגה הטובה ביותר. זאת הצגה אנושית ומרגשת שכמה מחברי היקרים ביותר שותפים ליצירתה, ושמחה בשביל חברים, כפי שגיליתי, היא הרבה יותר קלה ומלאה כי לא צריך לשלם עליה שום מחיר (אבל זה באמת נושא רחב, אולי אפתח אותו בפעם אחרת).
*
ובעניין אחר, אופס, עיקר שכחתי: "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר". עמוס נוי יקיר עיר האושר, מוציא ספר שירה חדש (כאן כתבתי על ספרו הקודם, החכם, המצחיק במובן מבכה, הפולח לב, האפל כמו תחריט של גויה עם נגוהות צבעונין, היודע שהילד הוא אבי המבוגר ולרגעים גם להפך) וכך הוא כותב:
בהתרגשות גדולה אני מבקש את תמיכתכם במימון המונים לספר שירים חדש שלי, שנקרא ״קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר״.
לפני כמעט שנתיים אזרתי אומץ והוצאתי ספר שירים ראשון בשם ״שלום לאדון העורב״. הוא ממשיך להימכר בקביעות בחנויות הספרים, ומה שמרגש אותי יותר מכל – אני ממשיך לקבל תגובות פרטיות עליו ועל שירים מתוכו, הרבה מהן מאנשים שאני לא מכיר בכלל, ושבחלקם רחוקים מעולם השירה וממרכזי התרבות הממוסדים.
אני יכול לכתוב באריכות על הדברים המוזרים והמופלאים שקרו לי בעקבות פרסום הספר ההוא: על הסבך המבלבל של בושה, התרגשות, מבוכה, חשש, דכדוך, ושמחה שהחשיפה הזו גרמה לי, ועל ההכרה הגמלונית שבה הבנתי שאני ״משורר״, ושהעורב שלי כבר המריא לחופשי מהכלוב שבו בחרתי להחזיק אותו שנים רבות, כדי להפוך חלק מעולמם של אחרים ואחרות. ואחת התוצאות של התהליכים האלה היא הספר החדש. הוא כבר ערוך, ועומד לצאת (אם תשתתפו איתי) במתכונת דומה לספר הקודם: אותה הוצאה (עולם חדש), אותו עורך נבון ורגיש (אלי הירש), אותו מעצב נפלא (דודי בן הרוש), אבל, בניגוד לדימוי על העטיפה שאותו אני ציירתי בספר הקודם, הזמנתי הפעם עבודה מאמנית שאני מאוד אוהב (ענבר אלגזי, שהעמוד שלה שנקראה ״ינפוש״ פעיל גם בפייס וגם באינסטגרם). לצערי, יש הבדל גדול אחד בין הספרים, הבדל שהוא כלכלי אבל חיוני – הספר הקודם זכה לתמיכה נאה ממשרד התרבות. לשם הוצאת הספר הנוכחי – בצוק העתים והתקציבים והמגיפה – אני זקוק לכם במסגרת מסע מימון המונים שיאפשר לכם רכישה מוקדמת שלו, וגם שלל תשורות, כמקובל, אם תרצו ותוכלו לתמוך בספר ולהנות מהן. ביניהן, אגב, גם את ״שלום לאדון העורב״, מפגשי זום עם ה״משורר״, הרצאה שלי, או הדפסה דיגיטלית חתומה של ציור שלי. בקיצור, חברות וחברים, אשמח (ואהיה כולי תודות) אם תיכנסו לקישור למטה, תיצפו בסירטון, תקראו את התיאור ותעיינו בתשורות, תתמכו כמידת יכולתכם, אפשרויותיכם, ורצונכם, ותשתפו ותפיצו (זה חשוב) אם יבוא לכם. תודה רבה ומועדים לשמחה
https://headstart.co.il/project/60441
מרית יקרה, קראתי ועברתי לאתר הפסטיבל ואז התעכבתי כי שמתי לב שנוטפות דמעותיי (תמיד בדיליי). אני חושב שאת ורוני זו מתנה גדולה לכל מקום שאמנות וילדוּת מעניינים אותו ואני מצטער שלא הגעתי להיות בובנאי. אבל שתדעי שמדי פעם בסתר אני מוסיף כמה שורות לתיאטרון הבובות הפילוסופי, וש"חפץ לב" שלכן (ובמיוחד החלק על תיאטרון הצלליות והנשמה) עדיין מוזכר גם בקורסים אוניברסיטאיים מדי פעם על ידי חתול צ'שייר אנושי שהוא גם כובען.
אז הנה כדי לשפר במעט את האווירה וגם כדי לתת לי הזדמנות לקנח את חוטמי (סליחה) הנה טובה ינסון והכובען המטורף שלה:
תודה מרית, ממש אהבתי את העיצובים של החיות בהצגה. אני בדיוק יושב וקורא את הפוסט שלך ליד היציאה האחורית של תיאטרון חיפה הריק, כאן אני גונב זמן אינטרנט ערב ערב מהספריה הסגורה הצמודה…
שועיקי, אתה עדיין חבר בחממת הרפאים שלי. אני מדמיינת מדי פעם את תיאטרון הבובות הפילוסופי. אבל את הדמעות נגב. אני לא מהנאחזים וההופכים לנציב מלח (מרוב דמעות שיבשו). החממה הביאה לי המון טוב. לא רק בגלל שלזהות ולפתח שפות אמנותיות חדשות זה המשחק האהוב עלי. הקשר עם האמנים ממש הרחיב לי את הלב. וזה לא משהו שנעלם. והתמונה נהדרת!
יונתן, איזה תמונה חיה, כמו פתיחת רומן לבני הנעורים, עכשיו רק הדלת צריכה להיפתח ו… (אבל מה אתה עושה בחיפה? חשבתי שאתה מהירושלמים המקצועיים). והחיות נהדרות, אתה צריך לראות אותן בפעולה.
נפל דבר בחממלכה
מקווה שתיהני מהרווח שנוצר בין עזיבה ועד לאחיזה בדבר חדש
בהצלחה
מצער שלא תהיה יותר חממה. אני בטוחה שאת תעשי דברים נפלאים אחרים (וממילא עושה), אבל בעיניי זה עצוב, בשביל הקרון ובכלל.
מרית…………….. אתמול קצת בכיתי כשקראתי את הפוסט שלך ולכן לא כתבתי תגובה, שהדמעות לא ירטיבו לך כאן. אבל חכם הבוקר מן הלילה כידוע לנו. והרי כל התשע שנים שלנו בחממה, פלוס עוד כמה שנים של חפץ לב, היו רק חימום לקראת מה שיבוא וימשיך………….
מרגש
אור, תודה רבה.
לי, התגעגעתי! תודה. שינוי זה דבר טוב, גם אם הוא לפעמים רע, זה מנער ופותח דלתות חדשות. הכי גרוע זה להיתקע, ולפעמים קשה להבדיל בין להאחז ולהתקע.
רוני, בדיוק, שותפה. (ואולי תלמדי אותי גם לבכות יום אחד)
סביון אחותי, את יותר מכולם מבינה את המשמעות של "בלי לעקם אותם לשום כיוון". החממה בשבילי היתה בין השאר תיקון גדול לדיכוי של ילדותנו.
חיבוק גדול! ואת צודקת לגבי השינויים – וזה ניסוח מקסים: "שינוי זה דבר טוב, גם אם הוא לפעמים רע…".
נחכה בלב מתרגש לצעד הבא שלך ולראות את ההצגה הנהדרת על במה.
לצערי לא הספקתי ללמוד בחממה ועדיין למדתי ממנה המון.
החממה היא פלא ואתן מופלאות. ואולי זו מסיבה שנדחתה…
מרית, מרתק לקרוא אותך ולעקוב אחריך. הדרך שלך מעוררת השראה. ואיכשהו זה הזכיר לי:
"בכיוון ההוא", אמר החתול, מנופף בכפו הימנית, "גר הכובען, מסובב על כל הראש, ובכיוון ההוא", מנופף בכפו השנייה, "גר ארנביב, שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת רוצה: שניהם מטורפים".
מרית, זה לא רק עצוב, כמו שלי אמרה, אלא ממש מכעיס.
ובהצלחה רבה להצגה החדשה – היא נראית נפלאה!
וחוצמזה, נפלא לקחת חלק בהדסטארט של עמוס נוי 🙂
וחוצחוצמזה, אני קורא הרבה על הודו בזמן האחרון, בין השאר בספר הנהדר "עין להודו" של יגאל ברונר ודוד שולמן – יש שם שיר יפהפה על מאמין (האמנם….? 🙂 ) שמגיע למקדש, פוגש את פסל האֵלָה רַקְהְמָאי ומאיר את עיניה לגבי הימצאותו של האל קרישנה (הקרוי גם וִיטְּהָלָה) לצידה:
החלק השמאלי / ארוּן קוֹלָטְקָר
אתמול הלכתי למקדש
אבל וִיטְּהָלָה לא היה בבית.
היתה רק לבנה ריקה
ליד רַקְהְמָאי.
*
משכתי בכתפיי ואמרתי
"ויטהלה, רקהמאי, מה זה כבר משנה?"
השתטחתי לפניה, ראשי
לרגליה.
*
מיד נסוגותי. אתה אף פעם
לא יכול לדעת
מתי שוב תצטרך
את הראש.
*
אבל כשעמדתי לצאת שאלתי
כבדרך אגב את רקהמאי:
"ואיפה וִיטְּהוּ?
לא רואים אותו."
*
בהפתעה היא אמרה:
"ויטהו?
הוא לא כאן
לצידי?"
*
הסתכלתי שוב,
ליתר ביטחון:
"לא.
אין אף אחד."
*
אמרה: "אני עומדת
בדיוק כאן כל חיי,
לא עושה דבר.
רק מביטה ישר.
*
וחוץ מזה,
קשה לי להביט
מזווית
העין.
*
ותראה איך התקשה לי
הצוואר, כמו אבן:
לא זז. לא לכאן
ולא לשם.
*
אני אף פעם לא יודעת
לגבי ויטהו, לאן הוא הולך,
מתי הוא הולך ומה הוא עושה.
כלום.
*
חשבתי שהוא תמיד
לצידי. לכן אני עומדת
כאן,
כמו טיפשה.
*
המוני האדם באים לפה
כל שנה, במונסון ובחגי הסתיו –
איך זה שאף אחד
לא סיפר לי?
*
בבת אחת
מיליון שנות בדידות
מציפות אותי
עכשיו."
גל, תודה על האמון 🙂
בתיה, תודה רבה יקרה.
נעמה, חיוך גדול שיישאר פה גם אחרי שאני אתמוסס.
מאמין שלא, איזה שיר יפהפה ומצחיק במובן מוכר ונוגע ללב, תודה. בזבזתי כל כך הרבה כעס על ילדותי שלא נשאר לי בשביל הקרון…
מבקרת בעיר האושר באופן קבוע. שמחה תמיד כשמאירים את הנדיר הפחות צועק והעורג למשהו. והחממה המתוארת היא מן הסתם מייצגת את זה. חבל, עצוב, צריך להימשך ,כדי שנדע שיש תשומת לב למה שרחוק מהמרכז. כלומר קרוב ללב. תודה אסנת אלון
אסנת, החממה אמנם נסגרה, אבל הרפתקה חדשה תגיע במקומה. מצפה בסקרנות. ועד אז, תודה על דברייך. נתראה בעיר האושר.
אהלן,
השאלה, אם עוזבים אותנו כשהעכברים באים,
או שהעכברים באים כשעוזבים אותנו,
היא שאלה אמיתית…
לא טעיתי במאמר…
עד כמה שידוע לי, וזה ידע תאורטי לגמרי,
הכיף הגדול של פרחחים בלזרוק אבנים על חממות,
זה לא הכעסת הבעלים או הנקמה בו,
זה גם לא ההרגשה המציפה את החזה הבולט מעלה וקדימה, שעשיתי משהו נגד,
וגם לא ההתמכרות לפחד בזמן גנבה כמו אצל הקלפטומן,
אלא,
נראה לי, שזה הכיף בלשמוע את קול הזכוכית הנשברת לרסיסים, ואת קול הרסיסים המתפזרים על הרצפה.
בכל אופן,
לשמש זה לא מזיז…
חולי, העכברים עוזבים כשהחלילן מגיע (הדו שיח הזה דומה לשיחה של אליס בארץ הפלאות). ועם פרחחים אני מסתדרת, הם פוטוריסטיים. יש לנו עניין פה עם משהו אחר בתכלית (אל תשאל ואני גם לא אענה).