- טיול בתערוכה
היחס לג'ף קונס נחלק בין הערצה להמצאת האמן-הקפיטליסט (התשובה למודל הגאון המיוסר הזוכה להכרה רק אחרי מותו, ע"ע ואן גוך), לזלזול וביטול מאותן סיבות בדיוק. הפוסלים מבכים את זילות "האמנות" לטובת פתיינות שיווקית, והמעריצים תופסים גם את המחלוקת כראָיה לחיותו ומהפכנותו. אחד ממבקרי האמנות באותו סרט שכה נחרט בזכרוני, כופר בחשיבותו של קונס, אף שהוא מחבב את יצירתו. אפשר לחבב דברים מכל מיני טעמים פרוורטיים, הוא טוען. והוא צודק מן הסתם. אלא שמאז חלפו עשרות שנים, וקונס מגלה עמידות; הוא עדיין מוצג ומוזמן ונרכש ומדובר. אני מפקפקת איכשהו בעמידותם של "טעמים פרוורטיים", ובעיקר חושבת שסנוביות זה סוג של טפשות, או לפחות הפרעת ראייה.
אם קונס אינו אפיזודה חולפת, כדאי לשאול למה, במקום לבטל אותו ביחד עם כל הנוהים אחריו. קונס עצמו מכביר מילים על רוחניות וגבריות והשד יודע – וכמה שאני משתדלת, המלל פשוט לא נטמע, לא מתחבר לעבודה. קשה לדעת אם הוא חצוף, תמים, מתגרה או אירוני, ואף שיש משהו מדגדג בתעתוע, זה לא מספיק לעת עתה. חשבתי על כך בזמן ששוטטתי בתערוכה שלו במוזיאון תל אביב וחיפשתי קצה חוט. התעכבתי מול הכלב בלון והענק הירוק שגרמו לי לחייך, וגם מול צמד הרקדנים העשויים שיש שלא נראה כמו שיש אלא כמו יציקת גבס זולה שתפחה לממדים מפלצתיים.
זה אחד הדברים שמעצבנים את הפוסלים, הכבוד המורעף על פסלוני קיטש מייצור המוני.
- 2. הזדהות
אומברטו אקו טען בשעתו שהאנטי קומוניזם שמפגין איאן פלמינג בספרי ג'יימס בונד אינו אידאולוגי אלא רטורי. הרשעים של פלמינג הם סובייטים כל עוד השוביניסט הממוצע סבור שהסובייטים הם האויב. ברגע שהמצב הבינלאומי משתנה הרשעים חדלים להיות רוסים. זו דרך פשוטה להשיג הזדהות.
גם פיקאסו (הנערץ על קונס) הלך כברת דרך באותו כיוון:
"תמיד הרגשתי שמתפקידו של הציור לעורר דבר מה אפילו בלבו של אדם שאינו נוהג לבקר בתערוכות, ממש כפי שבמחזותיו של מולייר אפשר תמיד למצוא דבר מה שמעורר צחוק הן אצל האנשים האינטליגנטיים ביותר, והן אצל האדם שאינו מבין מאומה. כן הדבר אף אצל שייקספיר. ביצירתי, בדיוק כמו אצל שייקספיר, קיימים תכופות דברים בורלסקיים ואפילו וולגאריים יחסית. בדרך זו אני מגיע לכל אדם. אין זה אומר שרצוני להשתטח למרגלותיו של כל הציבור, אלא רוצה אני לספק דבר מה לכל דרג של חשיבה … לומר דבר מה באמצעות החפץ השגרתי ביותר… אני משתמש בו בדרך ההשאלה כפי שישו השתמש במשליו – תחילה היה לו רעיון, והוא ניסח אותו בדרך משל כדי שיתקבל על דעתם של אנשים רבים ככל היותר … אני למשל, לא אצייר לעולם כסא מתקופת לואי החמישה עשר. זהו חפץ שיש לו משמעות רק לגבי אנשים מסוימים, אך לא לגבי כל האנשים." מתוך "חיים עם פיקאסו" מאת פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק.
באותו סרט בלתי נשכח מתוארת ההיקסמות של קונס מה"סמיילי" ומגאונות ממציאו האלמוני. ובהמשך לכך, הוא לא בוחל בצעצועים ומרצ'נדייז פופולרי בחיפוש אחרי המכנה המשותף הרחב ביותר. אבל תשומת לבי נדדה הפעם מ"תוכן" העבודות אל החומרים שמהם הן עשויות. הכלב בלון, כמו יצירות נוספות של קונס, עשוי מפלדת אל חלד בליטוש מראה. הענק הירוק הוא יציקת ברונזה צבועה ביחד עם גוש שיש. זוג הרקדנים עשוי שיש.
- 3. מה שוקל יותר, קילו נוצות או קילו ברזל?
יש לי עניין בחומרים עוד מאז הבדיחה-חידה של הילדות, מה שוקל יותר, קילו נוצות או קילו ברזל? כבר אז הבנתי שחומר אינו רק פרט טכני שקוף, יש לו משמעות פואטית. בלי לדעת את המילה, המהות כבר הסתמנה. כשמביטים בקונס דרך החומר, מתברר שהוא מרחיק לכת מפלמינג ומפיקאסו. הוא לוקח את החומרים היוקרתיים של הפיסול המסורתי, שיש ויציקות ברונזה, מוסיף עליהם פלדת אל חלד בליטוש מראה – עכשווי, זוהר ויוקרתי, ומאלץ אותם לחקות חומרים נחותים בהרבה: הברונזה הצבועה של הענק הירוק מתחזה לוויניל מתנפח, השיש שהוא נושא נראה כמו גוש קלקר של תפאורה, רקדני השיש הצבוע נראים כמו יציקת גבס קטנה שיצאה מפרופורציות. (אוצרי התערוכה טוענים שהם נראים כמו פורצלן. לא שזה משנה הרבה, אבל היה לי פסלון כזה כשהייתי נערה וכשהוא נשבר התגלה הגבס). ופלדת האל חלד בליטוש מראה היא מחווה ליריעה מבריקה של בלון, חומר זול שחולם להיות מתכתי ועתידני. ובאותו סרט נושן מחולל קונס מהומה שלמה, כשהאוּמנים שצוו להעתיק קטר פלסטיק קטן לפלדת אלחלד, תיקנו באותה הזדמנות גם פגם ביציקה המקורית. קונס יוצא מכליו ודורש מהם להתחיל הכל מהתחלה ולהקפיד על כל פגם.
וכל העסק הזה מזכיר לי משהו במעומעם. לא הפרטים, התבנית. אני מזהה אותה מן המיתולוגיה היוונית; זאוס, נואף סדרתי ששכב עם נשים בדמות שור, עיט, ברבור, גשם של זהב, אש, נחש וכן הלאה, התחזה פעם לאיש בשם אמפיטריון כדי להיכנס למיטתה של אלקמני אישתו. כבר כתבתי על זה פעם, אבל למי שלא זוכר:
המחזאי הצרפתי היקר ז'אן ז'ירודו (1882-1944) שכתב מחזה על הפרשה, קרא לו "אמפיטריון 38", אחרי שספר ומצא 37 גירסאות שקדמו לה. יופיטר שלו (כנויו הרומי של זאוס) הוא המאהב המושלם בזכות יכולתו לקרוא את מחשבותיהן של הנשים ולהתגלם בדמות הפנטזיה המינית האולטימטיבית שלהן. אלא שאלקמני העקשנית, הרומנטית, המפוכחת, חושקת רק בבעלה. והאל המסכן נאלץ ללבוש את צלמו ודמותו של הבעל. הוא לא יכול להתעלות עליו, רק לצמצם את עצמו לאנושי. הוא צריך להיות התחליף הפעם, ולא הדבר האמיתי. שום מעלל של זאוס לא זכה כמדומה לכמות כזו של מחוות בימתיות, כמו הפעם שבה נאלץ להתחזות לבעל כדי להשיג את האשה. זה מצחיק אבל גם נוגע ללב, מפתיע וכמעט מובן מאליו, לא מצד היהירות אלא מצד אהבת האדם.
קונס מתואר לא פעם כהמשך של הפופ ארט, אבל אין בו את הארציות ושוויון הנפש התיעודי של הפופ ארט. הפסלים שלו פתייניים בזכות פני השטח הצבעוניים והנוצצים, אבל הם גם חמימים במפתיע.
איך אסביר את זה? בדרך כלל אני שומרת מרחק מפוליטיקה אבל מזווית העין אני רואה שאנשים באמריקה עומדים לשוב ולבחור בטראמפ, שהחלק הפחות משכיל של האוכלוסיה לא מתלהב מן האופקים שפותחת הגלובליזציה, שהשמאל ההומניסטי(?) בארץ זועם על אנשים שמצביעים באופן "לא הגיוני". אני בצד השני לכאורה, אבל אני עוד זוכרת מהילדות כמה זה כואב ומכעיס שלא מכבדים אותך, שמתנשאים מעליך ומחליטים מה טוב בשבילך, הקלפי לפחות סופר אותך.
קונס מאלץ את חומרי הפיסול היהירים והיוקרתיים להתחזות לחומרים עממיים. "ביזוי" השיש הוא סוג של הפלת פסלים. ואנשים חשים בזה. אני חושדת שקונס (הקפיטליסט כמו טראמפ, רק אחרת) חש בתסכול ומציע – בכוונה או באופן אינטואיטיבי, תיקון ערמומי. מניפולציה שיש בה גם קבין של דמוקרטיה והומניזם. שלא לדבר על רוח הזמן. ואחד הדברים שהופכים אמן לרלוונטי ואפילו חשוּב הוא היכולת לשקף את רוח הזמן. מה שמחזיר אותי גם למלל הפרשני שלא נטמע ביצירות. יכולתי לראות בו עוד גלגול של בגדי המלך החדשים. קונס מקשקש והפתיים מהנהנים. אבל נדמה לי שנכון יותר לראות בזה פייק פרשנות בתקופה שבה נהיה יותר ויותר קשה להבחין בין שקר לאמת. דומה שקונס קלט גם את זה עוד לפני שהזרם גרף את כולנו.
*
קרובים רחוקים
הסיפור המוזר על יצירת המופת של אנטואן ואטו
8 הערות על שיק פוינט של שריף ואכד
הרכים והענקיים של קלאס אולדנברג
תעלומת האווז הדו-ראשי, על חליל בלבין ומרב קמל
תודה מרית, ראיתי את התערוכה ביום שלפני הסגר (ולפני ראש השנה). מה שכתבת מנסח תחושות שהיו לי ולא ידעתי לתת להן מילים. ללא ספק הציפוי של החומר ה״קלאסי״ וה״איכותי״ של השיש והברונזה בחומר ״פלסטיזול״ ובמקביל גם המשמעות של הצבת הרקדנים בתנוחה קלאסית אבל קיטשית כמו בובת חרסינה שקונים בחנויות מזכרות, והגודל הענק. הכל יחד יוצר משמעות חדשה של בלבול ופירוק כל האמיתות המודרניות והפוסט מודרניות והפוסט פוסט מודרניות. וגם קצת מועקה – תחושת בזבוז, רצון לקלף את הקיטש ולגלות תחתיו את החומר ה״אמיתי״ כביכול, אבל ברור שכל המשמעות תתפוגג אם נעשה זאת. 🙂 כל העבודות מרשימות, אבל מה שממש תפס אותי ונחקק לי בלב היה הפסל של הדב והשוטר, שעשוי מחומר ״חם״ יותר – עץ. המתח שבין הדב החביב והמאיים בו זמנית, לדמותו התמימה וחסרת הישע של השוטר הקטן, שמסתיר מאחורי הגב אלה. הכל ביחד מעורר מחשבות על אלימות מוסווית, על היחס בין האדם לחיי הפרא ובין טבע לציויליזציה.
הרחבת את היריעה ובכך הנגשת את האמן וחיבבת אותו במידת מה גם על מי שנכלל באותו ציבור שמזלזל באמן מסוג זה.
מה שהבאת כאן איכשהו מסביר לי היטב למה קונס הוא באמת גאון, אבל גאון משולל מרגש. כי הוא מצליח להביא את רוחה של תקופה קפיטלסטית בה כולם-כולם מכירים את הדימויים הללו. וזה מגניב ויפה ומצחיק ושנון להגדיל אותם ולהפוך אותם לפסלי שיש ומתכת, להנציח את התקופה. קונס הוא ענק כי הוא חושב גם על פרספקטיבה: בעוד המוני-המוני שנים הפסלים שלו יהיו המצג המרכזי של מדריכי המוזיאונים בהסבר על התקופה הפוסט-מודרנית.
אבל משהו מאוד חסר, ואולי בכוונה בפסלים האלו. משהו מין הטרנסדנטי. והרגש גם הוא חסר, ושוב, אולי בכוונה. אני רוצה להאמין שגם על זה הוא חשב.
לא אוהב את ג'ף קונס נקודה! יש לי הרגשה שאם אתחיל לנמק תישפך פה רשומה ארוכה יותר מהמאמר שלך. מה גם שאני מסכים עם רובו, ורק בסוף בשורה התחתונה אני לא אוהב אותו. אבל פטור בלא כלום אי אפשר וגם לא הוגן. אז אומר כך, קונס בעיני הוא יותר המלך העירום מהילד פקוח העיניים. ואם הוא הילד אז הוא ילד ערום (במובן ערמומי) מאוד. אם פיקאסו כשצייר את הגרניקה השתמש בשרידים של אלימות כדי למחות עליה. קונס משתמש בחוש ההמונים שלו כדי להרוויח כסף ומסווה את זה בהרבה התחכמויות. ואם להגיד את זה בשש מילים: לא אוהב את ג'ף קונס נקודה!
גם את הדב והשוטר? 🙂
https://www.google.com/imgres?imgurl=https://www.prtfl.co.il/wp-content/uploads/2020/02/Bear-and-Policeman-1988-%25C2%25A9-Jeff-Koons.jpg&imgrefurl=https://www.prtfl.co.il/archives/124482&h=1669&w=1280&tbnid=SvILdfNx339siM&tbnh=256&tbnw=197&usg=AI4_-kRVkQt2TRMbiov5tY5mxQou51E5Uw&vet=1&docid=a6f2ZcSrE35LFM
הדב והשוטר זה ג'ף קונס מתחפש לנורמן רוקוול. ואת שמה אותי בבעיה קשה כי אני אוהב את נורמן רוקוול. ישנה בו תמימות שג'ף קונס בחיים ובטח גם לא לאחר מותו יתקרב אליה. וזה מזכיר לי משפט יפה שאני מאוד אוהב שאמר יצחק טבנקין שאני מאוד לא אוהב אותו: "אופייני לילדות תמימות ולהתיילדות עורמה". זה פחות או יותר מסגיר מה אני חש כלפי ג'וזף קונס
אני לא מכירה את נורמן רוקוול. הולכת לבדוק… כל יום מכירים מישהו חדש. 🙂 נכון שיצאתי בתחושת ריקנות-מה מהמוזיאון, אבל חשבתי שאולי זה בגלל שהחללים שם ענקיים והיו ממש מעט מבקרים…
הכי טוב זה לדבר עם שומרי המוזיאון, ואני ממליץ בעיקר על ילנה, במקרה שהיא מופקדת על שמירת הכלב-בלונים. כדאי להקליט.
קשה לי עם הצגת עבודותיו של קונץ כאמנות, אך ניתן לומר שעצם הכללתו כתערוכה במוזיאון לאמנות זה באמת 'קונץ', אך אין זה 'קונץ' כ-kunst, שזה אמנות בגרמנית אלא 'קונץ' שהוא בסלנג, טריק/תחבולה.
נראה לי שקונץ חושב בעיקר על מה זה יעשה לצופים וכמה הם יהיו מוכנים לשלם עבור יצירותיו וכאן באמת מתאים הדימוי של "בגדי המלך החדשים" יש לו הרבה "בגדים" כאלה…
הדברים שהוא מציג לא נוצרו ישירות על ידו, אלא במפעל/סדנא ע"י אנשים/פועלים שמבצעים את תכניותיו דרך הסקיצות שלו והרעיונות שלו. זו "אמנות" שאינה מתגלמת ישירות מהלב והנשמה כביטוי של אמן על בד, דף או כל חומר אחר. עבודותיו נטולות רגש, אך לעומת זאת שולטים בהן הרבה מכניות ומלאכותיות.
ממליצה על הסרט: "המחיר של הכל" שמראה בדיוק איך האמנות הזו הופכת בעצמה לבגדי המלך החדשים…ועולים…מה זה…ביוקר…
מרית ק', כמה קל היה יכול להיות לי לקחת את תפקיד האנטגוניסט, אבל אני אקח אותו רק במידה מצומצמת ממש והסיבה היא כזאת. תרבותית רבי המכר הגדולים בקולנוע ובתיאטרון (מיוזיקלס) הם מליאי אנימציה דיגיטלית, אפקטים מיוחדים, ודיון שהוא לרוב רק אקסטרוורטי (אני לא מצמיד את זה דווקא לניאו-ליברליזם הכלכלי כי גם הקומוניסטים ברובם מחקו את המופנמות והביטו על תופעה כעולם פנימי עשיר כסוג של צרעת). בחברת רשתות חברתיות מושתתות דימויים מצולמים, וקושי להבדיל בין סדרת ריאליטי ובין סרט תעודה ובין מקבץ פרסומות, שבו הכל נראה כמו סרט נע מתמשך שנועד להוריק סוג של חומר משתק כל מבע ייחודי של תודעה, ג'ף קונס יכול להיתפס, במידה רבה של צדק, כחלוץ וכפורץ דרך. אין לך בובת Hulk בגודל ארבע מטרים בחנות הצעצועים? סמוך עליי — אני אציב לך אחת כזאת ב- Moma! אני לא מזלזל בו. וגם לא בטרנטינו. אפילו לא בסיינפלד (לארי דיוויד) שאלוהים יודע למה — אני מכיר המון אנשים שבשבילם זוהי מיתולוגיה משנית רק לתנ"ך. אבל כל אלו בנויים על אותו אלמנט — הגדל אלמנטים ביזאריים עד לגרוטסקה. ברגע שזה חוצה את קו הגרוטסקי (המוגזם) זה כבר היפר-ריאליזם. אבל אסור להתרחק מאוד הלאה. המתח שבין ההיפר-ריאליזם, ההגזמה והגיחוך ובין הקירבה למציאות ומאורעותיה, סמליה ומכניה המשותפים הרחבים — הוא האמנות (והבידור בעת ובעונה אחת). קונס הוא סימן מובהק לכך שיצירת דימויים היפר-ריאליסטיים גרוטסקיים, קרובים למציאות ורחוקים ממנו בו זמנים, הפכה לסוג מקובל של אמנות. לא ממש אמנות שמפעילה את עולמי הפנימי באיזה מובן, אבל זה כמו לטעות במבוך של מראות שמעוותות את הפנים ואת הגוף. זה מעניין ומסקרן ומעייף (אפילו מתיש) בעת ובעונה אחת. אפשר ללכת למבוך כזה פעם בכמה שנים, אבל מה כבר יש לומר עליו.
אולי אני סנובית, או מתנשאת, או לא מבינה פוסט פוסט מודרניזם, אבל אני לא מוצאת טעם בלעמוד מול עבודה של קונס יותר מחמש שניות. או קיי, הבנתי, הלאה. אני לא בטוחה שזה הרבה פחות מהזמן שקונס עצמו השקיע בעבודה… על כל פנים, את זמני המועט אני מעדיפה לבלות בתערוכות שאני נהנית בהן. (דיוקן II בהרצליה! מומלץ, אם זה עדיין מוצג.)
וואו, אני רוב הזמן רחוקה מהמחשב בימים אלה, אז לוקח לי זמן לענות. אבל איזה כיף לדבר.
ורד, תודה, ונכון. גם על המועקה והבזבוז (המועקה היא בכלל השותף הסמוי של הבזבוז). הדוב והשוטר הם באמת שונים. זה פסל שחוצה את גבול ה"חפץ" אל הסיפור. הוא כבר עלה פה כשכתבתי על גבריאלה ברוך https://maritbenisrael.wordpress.com/2019/12/09/barouch3/ ורציתי להמשיך הלאה 🙂
תרצה, איזה כיף לי. תודה!
לילפ, אני מסכימה בקשר לטרנסדנטי (אף שקונס מלהג בלי בושה על כלבלב הפרחים שלו כקתדרלה). אני לא בטוחה בקשר לרגש. אני כאמור חושבת שבצד הקפיטליסט הוא גם סוג של רובין הוד שמחלק אמנות ומכליל את מי שמודר. ואפילו סוג של פיה משונה שבאה להעלות חיוך (על אף ובצד הבזבוז והמועקה).
דודו, לא צריך לאהוב (ואפילו לא להסכים). טעם זה דבר עם שורשים עמוקים. ("יש אוהבים נקניק ויש אוהבים סבון ירוק," אומרת אמא של אריך קסטנר בפצפונת ואנטון) נעשה החלפות. אתן לך את הציורים של מיכלאנג'לו (לא את הפסלים, בייחוד לא את הפייטה, אותה אני לא מחליפה) תמורת קונס 🙂 . והדוב והשוטר זה באמת רוקוול, לפחות מצד האבא או האמא.
רג'ולי, הקלטת? צטט!
נילי, אני מבינה שקשה לך. לא כתבתי פה כדי להמיר אנשים בכוח. אני באופן אישי זקוקה למרחבים גדולים כדי להרגיש ולחשוב, ולא פעם מצאתי שהטעם שלי, שלא לדבר על הדעות הקדומות, מצמצמים לי אותם. מרסל דושאן (כן, זה עם האסלה) אמר פעם שהוא סותר את עצמו בכוונה כדי לא להיגרר אחרי טעמו. אני מקווה שמי שמחפש פתח מילוט ושיחה ימצא אותו פה. ולגופו של עניין – אמנות זה לא רק רגש ומהלב (ומלאכת יד), לנפש ולתודעה יש צרכים נוספים. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי את זה. הייתי ממש צעירה והלכתי למפגש עם נועה אשכול (מחברת כתב התנועה) ויצירתה. ה"ריקודים" לא מצאו חן בעיני. מישהו בקהל ביטאה גם את מה שהרגשתי, כשאמרה לנועה בבקורתיות: "זה כל כך שכלתני…" ונועה ענתה, "נכון, גם שכל הוא חלק מהאדם."
שועי, יש הרבה טעם בדבריך. ועם זאת, זה כבר הפוסט השני שלי שעוסק בו, אז כנראה שיש מה לומר :). וגם – איכשהו, אני מוצאת שיש נטייה גדולה להכליל ולשפוט את קונס. הוא יכול להיות – או רגשי או רודף בצע, או אמנותי או בידורי, או המלך העירום או הילד החושף וכו'. במקום שיש אנשים יש בדרך כלל מורכבות ולי (בתור מי שטעמה מן הטעם המר של השיפוט, בעיקר בילדות) יש גלאי של מורכבות. זה שרביט הקסמים שאני מאחלת לעצמי.
יעל, כמו שאמא שלי היקרה היתה אומרת, "לא רוצה, לא צריך!" 🙂 ותודה על ההמלצה.
לא הקלטתי. אני לא נכנס עם טלפון לשום מקום. בהפוגות המלל הזכרתי לה שיש לי סיכת ביטחון שמחזיקה לי את הריצ'רץ' של החנות(?) של המכנסיים סגור, והנה אני מוציא אותה ומיד דוקר את הכלבלון (כולל התנועות המתאימות). כדאי גם את זה לנסות. ההיסטריה שלה, תנועות הגוף שלה וההכרזה: "לא! זה שווה מליונים הרבה דולרים" – צריך לברר עם ג'.ק. אם יש מצב שגם לארוע כזה הוא כיוון. בטוח יש מצב שהוא כיוון להישאל.
מרית,אני לא אומר שאין מה לומר. אני רק אומר שלי אין הרבה מה לומר. ולא מחמת סנוביזם או ליקוי ראייה (לפחות באספקט השני אני די מצטיין לאחרונה), אלא משום שזאת נראית לי טכניקה שמשעתקת את עצמה שוב ושוב ושוב. כשהייתי ילד היתה בגבעתיים בפינת הרחובות שיינקין וווייצמן חנות בשם "בית הפופ" — היו בה כל מיני תקליטים, פוסטרים של אמני פופ, ניירות מכתבים צבעוניים עם תמונות של "כוכבים" ,וכל מיני צעצועי פלסטיק בגוונים עזים במבחר גדלים ופרחים מפלסטיק. זאת היתה חנות מצליחה מאוד. ילדי ונערי גבעתיים נקבצו ובאו. את כל מתנות היומולדת היו קונים שם. למשל, פעם קנו לי אלבומים של דייר סטרייטס ופיטר גבריאל ליום הולדת 12 (אני חושב שאלו התקליטים הראשונים שהיו לי) וקנו אותם שם. אני לא יודע על אילו חנויות גדל ג'ף קונס. אבל כשאני רואה עבודה שלו, הדבר היחיד שעולה לנגד עיניי מכל מה שעיניי ראו, הוא "בית הפופ" בגבעתיים. כמובן, לא אהבתי אותו אז (למרות שקנו לי בו תקליטים טובים) ונדמה לי שגם לא הייתי אוהב אותו היום.
את לא חושבת שמן הראוי שאם את משתמשת בתמונות (האם באישור בכלל?) תתני קרדיט למי שצילם אותן?
תודה מרית יקרה. מרתק מה שכתבת על החומר אצל קונס, בעיקר על כיווניות האשליה של החומר: החומר היקר המתחזה לזול. הרי הפרקטיקה של התחזות חומר זול לחומר יקר מוכרת (לי) כבר מהרנסאנס, והדוגמה המובהקת היא מה שנקרא faux marbling, כלומר צביעה וליטוש של משטחים כדי שייראו כמו שיש. הרבה מה"שיש" שמפאר את הכנסיות באיטליה הוא תוצר של הטכניקה הזאת. וגם היום אפשר לצאת עם נעלי עור סינטתי ומעיל פרווה מלאכותית, לשתות קפה נטול בחלב סויה ולהניח את הספל על שולחן דמוי עץ מפורמייקה. העניין שקונץ בוחר ללכת בדרך ההפוכה, וזה בהחלט מעניין, אפילו פואטי, הגם שזה הדבר הפואטי היחיד שהצלחתי לאתר ביצירות שלו (-:
רג'ולי, על המתח בין הכללים שלך (נניח, אני לא נכנס עם הטלפון וכו') לחוסר גבולות אפשר לכתוב ספר. ולא בכוונה הוספת את נקודת המבט של השומרת. הכבוד לכסף בצד הזלזול והכעס והמועקה שהובעו פה.
שועיקי, אני לגמרי מבינה ויודעת שהנפש שלך לא יכולה לעכל משהו בלי מידה של מופנמות. זה פשוט זר לה. אבל בשבילי (מנסיוני בעולם) מופנמות ומוחצנות הן שתי אסטרטגיות שהנפש ממציאה כדי לשרוד בעולם לא פשוט. רוב האנשים פה מגנים את קונס על רדיפת בצע (שגם היא אגב הישרדות שהתעוותה). לי נדמה שהוא רעב יותר לאהבה והכרה כמו הרבה אנשים שאני מכירה.
פלומה, את צודקת בקשר לקרדיטים (בייחוד למרטין שלר על הדיוקן הקולע של קונס עם הלובסטר. דגדג לי לכתוב גם עליו). הוספתי אותם. ד"ש לקלוד.
מתן, הרנסנס נמצא על כן כל כך גבוה שכבר שוכחים לו את השיש המזויף, או עוצמים עין. טוב להיזכר בזה. וגם מעניין שכרכת יחד ללא משוא פנים תחליפים אידאולוגיים, פרקטיים, וסתם זולים למי שידו לא משגת 🙂
(ובלי קשר, על אף כוח המשיכה של ערוער וארץ תחתים-חדשי, מחכה שתמשיך בדרך, ולו מטעמים מאגיים).
לא כתבו עדיין ספר על מתח בין כללים לחוסר גבולות? נסיון למגע במה שאסור לגעת הוא אחד הכללים שלי. רק על זה אפשר לכתוב כרך שלם באנציקלופדיית המתח בין כללים לחוסר גבולות. כן בכוונה הוספתי את נקודת המבט של השומרת. למה את חושבת שלא בכוונה? גם לא היה שם שום זלזול. נאמרה שם דעתי על ג'ף קונס בשפה שמנסה לדבר באותה רמה של קונקרטיות ואבסטרקט ושקיפות ועמימות ועוד הרבה שאני מזהה בשפה שלו, בשפה שלדעתי הוא מביע את דעתו עלי ועליך ועל שכמוני ושכמותך ושלא כמוני ושלא שכמותך.
מרית, יש המון אספקטים בהתנהלות האנושית שאני לא מבין. אני לא עושה את עצמי. אני פשוט לא מבין. אני גם חושב שהרבה מאוד חוסר הבנות שלי עם בני אדם אחר נובעות מכך שהם לא מבינים אותי ואני לא מבין אותם. למשל, אנשים מדברים איתי על קריירה ועמדה. אני לא מבין מהי קריירה ולא חושב על עמדה. אני משתדל לעשות מה שאני אוהב ומה שמעניין אותי. אגב, גם בעניין של הכרה ואהבה שהזכרת, נראה לי שאני צריך בתחום הזה הרבה פחות מאשר צריכים אחרים. יש לכל זה גם צד טוב. אני יכול להישאר כסוג של אינדי, אלטרנטיב או חצר אחורית תמיד. אני פשוט מאוד לא מתעניין בבמות מרכזיות. מי שמתעניין בי תמיד יצטרך לחפש אותי. אני אף פעם לא שואף להיות תלוי בכל מקום.
לאחרונה הוצגתי באיזה זום במלים מופרזות לגמרי. הסתרתי את פניי וכולם צחקו. הבנתי מדוע זה מצחיק ומדוע הם חשבו שזה קומי. אבל זה לא היה קומי. יש אנשים שיכולים לשאת ציבוריות ויש אנשים שבנויים לכך פחות.
רג'ולי, נראה לי שהספר הזה כבר ערוך ומוכן אצלך, רק לערבב ולהגיש. ובכל מקרה אתה איש אוקסימרון. לא מכירה אף אחד שאצלו הם מתלכדים ככה.
וקצת התבלבלתי מעתרת השכמונים 🙂
ַ
שועיקי, האהבה וההכרה שלהן אתה זקוק רחוקות מן הסתם מן המגלומניה והראוותנות של קונץ.
יש צמחים שזוללים מים ויש כאלה שזקוקים למינימום לחות, אבל בלי שום השקייה (לעניות דעתי והכרותינו) היית נעלם. (אין לי כוח להסביר למה אני מתכוונת בנעלם, לא מצאתי מילה יותר מדויקת). אני ביליתי שנים בהתחסנות מפני אהבה והכרה כי האמנתי שלהצליח זו עסקה שבה אתה מתכחש לעצמך כדי לרַצות את העולם, שאפתנות נראתה לי כמו סוג של תלות וכל כך רציתי (אני עדיין רוצה) להיות חופשייה. אני חושבת שאני די מחוסנת, אבל עם נר של ביעור חמץ אפשר עדיין למצוא כמה פירורים. יורם ברונובסקי נדמה לי, כתב פעם על התשוקה להיות עורך עלון בולאות באיזה משרד מאובק בעיר נידחת. זה היה מזמן, יכול להיות שאני משבשת או ממציאה פרטים, אני רק זוכרת את הגאווה הכרוכה בהפניית העורף האולטימטיבית לאידאל ההצלחה. זה גרם לי אושר, כאילו גיליתי פתאום שאני לא לבד. רק אחרי שנים קלטתי גם את הכעס, את מפח הנפש המוחנק, הטמון עמוק מתחת לשוויון הנפש.
מבוך לא פשוט עתרת השכמונים.
שועי, ההשוואה שלך לחנות הפופ ממש ממחישה לדעתי, את המציאות שעל פיה עובד קונס. נראה שג'ף קונס פשוט הפך את המוזיאון לחנות – לאתר מסחרי, (בעזרת סוחרי/אספני אמנות שעושים לו את העבודה) שבה הוא פשוט הגדיל כל פריט למימדים מגלומנים, כי למה לו למכור הרבה, במימדים קטנים ובמחיר שווה לכל נפש, אם אפשר למכור מעט… גדולים… במיליונים ועוד לקבל "דוכן" כל כך מכובד ונעלה כמו מוזיאון, בלי לשלם דמי שכירות עבור המקום, רק להרוויח מכל הכיוונים. לזה ייקרא "חפצי המלך החדשים". מצד שני אולי זה אחד מהטבעים החדשים של האמנות? בין השאר להיות פוטנציאל למכירה? ועוד טבעים כמו להיות "אחד בדורו", פורץ דרך כמו דושאן ועוד…ואולי גם לעורר עניין אמנותי באמן באמצעות שיח חושב, כמו זה שמתקיים כאן ועל כך, תודה לך מרית שעוררת שיח זה!
בהקשר זה ממליצה מאד על הספר: "טבעה האוניברסאלי של האמנות" מאת בן-עמי שרפשטיין. יש בו דיונים מעניינים על סוגיות שונות. מעניין במיוחד בהקשר זה הפרק:
"פורצי- גדר אגוצנטרים"
נילי, זה לא טבעה החדש של האמנות, היה לה צד כזה מאז ומתמיד. האמנות המושגית, המיצג ואמנות הגוף, נולדו במחאה על הצד הזה, כשאמני שנות השישים קראו לפסלים וציורים סחורה, ופס ייצור של חפצי אמנות, וניסו לנטרל אותו על ידי אמנות שמבוססת על רעיונות ופעולות שאי אפשר לסחור בם. כמה מן האמנים היקרים ללבי שייכים לשם, החל מויטו אקונצ'י המשורר שירד מהדף, וכלה ביוקו אונו מלכת השלג, שרק לאחרונה קלטתי עד כמה היא משורש נשמתי https://wp.me/pSKif-lzd . ההבדל בינם לבין קונס זה שהוא לא נלחם בזה… ובכל מקרה, עייפתי מלהגן עליו. אני לא הסנגור של קונס, בסך הכל כיוונתי פנס אל מה שמרתק וייחודי ביצירתו.
דושאן לעומת זאת… כשהייתי קטנה וריב ילדים היה מגיע לקללות כמו בן זונה, הנפגע היה אומר בחשיבות, בלי הורים! דושאן עדיין עושה לי זיקוקי דינור בנפש ובתודעה. למשל http://wp.me/pSKif-jjN
לא קראתי את ספרו של שרפשטיין, אבל שיפוטיות אינה המתאבן החביב עלי. ואם את חושבת שהאמנים האחרים הם נעלים מבחינה אנושית, תטעמי את רנואר, או תראי את אדואר מאנה (שמאד חביב עלי כצייר) http://wp.me/pSKif-j2r . גם הם כמו כולנו הם רק בני אדם.
ועל השיח המתקיים פה, גם אני אסירת תודה. זה היה החלום שלי כשפתחתי את הבלוג.
בהמשך לשיח, מרית, הדברים האלה הם בסך הכל הבעת דעה וגם בקורת, מה שנראה לי כמשהו חיובי. כשאמן מביא את עבודתו לכלל הציבור לא מצופה מהציבור קונצנזוס. נראה לי שגם האמן עצמו נתרם מהבעת דעות שונות גם אם הן בקורתיות ודעתניות.
לא חשבתי לרגע שהאמנים האחרים נעלים מבחינה אנושית כולל רנואר שהיה אנטישמי לא קטן (בא לידי ביטוי בספר הנפלא "הארנבת עם עיני הענבר") לא גוגן ולא פיקאסו על כל מגרעותיהם ועוד הרבה הרבה אחרים לאורך הדורות. אמנים רצו למכור את יצירותיהם לאורך כל הדורות, כי יצירתם היתה גם מקור פרנסתם וגם ערוץ חשוב לקבלת הכרה במעמדם.
ושוב תודה על שאת מאפשרת את השיח הזה.
התגובה לעיל שלי
נילי
חשוב לי להוסיף שהאמת היא שמאוד אהבתי את הדברים שכתבת. ובדרכך המיוחדת הארת כמה כיוונים שעשויים, אם לא עלולים, לפתוח ערוץ עוקף תיעוב, ולגרום לי לחבב את האמנות של ג'ף קונס.
הבעיה שלי היא שבסופו של יום אני נזכר שג'ף קונס למד מהי אמנות בעיקר בחמש השנים בהן עבד כברוקר בוולסטריט, אחרי שסיים ללמוד אמנות אי שם באמצע שנות השבעים ושאל את עצמו "אז מה אני הולך לעשות עכשיו".
רוב האמירה האמנותית שלו נגזרת מהניסיון שרכש שם, ובעיקר שם גם למד להבין את הצבעים הנפלאים שנמצאים בכסף. בזהירות אפשר לומר שקונס למד בחמש השנים האלה מהי אמנות הרבה יותר מהידע שרכש בבית הספר לאמנות. בינינו איך אפשר להגיד על אמן שמוכר פסל עשוי פלדה של ארנב צעצוע ענק ב-91 מיליון דולר ש"הוא אמן רדוד ושטחי".
ואחרי שאמרתי את כל זה ונשארתי בחיים, אני רוצה להוסיף, ולא כדי להכעיס, שכל העבודות שלו, להוציא אולי הדב והשוטר, מותירות אותי משועמם. ואם יש בי צער או אולי אפילו חמלה כלשהי, זה בעיקר על כך שג'ף קונס למרות כל המאמצים האקסטראווגנטיים שלו לא מצליח לגעת בי בקרביים. במקום שבו אני הכי אמור לפגוש יצירת אמנות.
קונץ הוא טראמפ של האמנות, מרדד את השפה לשפת קיטש נמוכה חקיינית ורהבתנית שפונה למכנה המשותף הנמוך היותר במטרה להשיג רייטינג ולעשות כסף וב ג ד ו ל.
ושניהם מצליחים.
כי מבחינה סטטיסטית יש הרבה הרבה יותר אידיוטים.
שעמום טוטאלי.
נילי, בשמחה. בשביל זה פתחתי את הבלוג.
דודו, תודה. מישהו צריך פעם לבדוק את העובדות. כי הברוקר בוולסטריט הזה מדבק כמו הקורונה, כולם מזכירים את זה עכשיו, אבל באותו סרט עלום שראיתי לפני שנים הוא בכלל סיפר שעבד במכירת מנויים למוזיאון. ונהג להסתובב עם פפיונים ענקיים ושאר אביזרים מעוררי חיוך או פנטזיה. הדגש שם היה על הפתיינות כדי למשוך אנשים למוזיאון…
אני לא אומרת שהוא לא עבד בוולסטריט, גם המטוס של יוזף בויס אכן התרסק במלחמת העולם ב-16 במרץ 1944, זאת עובדה. אבל לפי החותמות בפנקס החוגר שלו הוא שהה בבית חולים שדה בין 17 במרס ל-7 באפריל 1944. אין מקום לטטרים שמצאו אותו ועטפו את גופו בלבד ובשומן וטיפלו בו שבועות עד שהחלים. כל המיתוס המכונן הזה של פרסונת האמן-שאמן הוא מפוקפק לכל הפחות. ואני קצת חושדת שהברוקר בוולסטריט זה המיתוס שקונס בחר לעצמו (כדי להדגיש את המצאת האמן-הקפיטליסט המייחדת אותו? כדי למשוך אליו אש ולהזין את המחלוקת? אני יכולה רק לשער) וזה עובד. כמעט כולם נוגסים בפיתיון. ואם הוא היה מספר איזה סיפור סנטימנטלי על הקסם שהרגיש בילדות כשהשתוקק לארנב בלון כסוף, וכמה הארנב נראה לו ענקי כי הוא עצמו היה כל כך קטנטן, ואיך הוא מנסה להעביר את תחושת ההתגלות, את חוויית הפלא הילדי – יש לשער שהתגובות היו מסוג אחר. הרטוריקה קובעת את השיח לטוב ולרע, ולפעמים קצת קשה להפריד בינה לבין היצירות עצמן.
(ובצד כל זה, אנחנו באמת שונים. אני פוגשת יצירות אמנות גם באברים נוספים 🙂 )
אודי, דולי פרטון אמרה פעם שלא איכפת לה שקוראים לה בלונדינית מטומטמת כי היא יודעת שהיא לא מטומטמת והיא יודעת שהיא לא בלונדינית (למקרה שקראת לי אידיוטית עכשיו).
ולגופו של עניין – בשנה המכוננת שבה למדתי אמנות בבצלאל, האוונגרד להט. התלמידים הנחשבים פסלו את כל האמנות העבר. אני זוכרת שיחה על מוזיקה שבה אחד מהם טען בבוז, שהיצירות של ויוולדי משעממות כמו מכונת תפירה. וזה הצחיק אותי, כי באמת יש רגעים שויוולדי נשמע כמו מכונת תפירה, אבל לצמצם אותו לזה, זה מגוחך (לטעמי) כמו לצמצם את קונס למה שאמרת ואת מצדדיו לאידיוטים.
מרית תנוח דעתך אני יודע לפגוש אמנות גם באיברים אחרים, אבל לכל אחד מאיתנו יש את המקום המועדף עליו, הלא כן?
נחה דעתי 🙂 אני חושבת שאצלי הם משולבים, הפרופורציות משתנות לפי מצבי ולפי היצירות. ורציתי להגיד תודה מיוחדת על התגובה הקודמת שעוררה בי המון מחשבות חדשות…
ועוד דבר בקשר לרטוריקה. נדמה לי שרטוריקה יוצרת הקשר אבל לא תמיד ולא בכל תנאי. ולפעמים צריך גם לנסות להתקומם נגד הפוטנציאל הזה הטמון בה.
את הגרניקה פגשתי לראשונה כפי שפיקאסו צייר אותה, לא כרפרודוקציה או מקוטעת וחתוכה באיזה ספר לאמנות שפירק אותה לרסיסים, זה היה בשנת 1978 במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק.
עמדתי מולה בנשימה נעתקת. הלכתי אחורה ואז קדימה ואז שוב אחורה. אחרי משהו כמו רבע שעה עשרים דקות נזכרתי שאני לא נושם וחידשתי את הנשימה. ככה זה המשיך בסביבות כשעה עד שלפתע הגיחו שני אמריקאים קשישים והתייצבו לצידי מול הגרניקה.
לקח לאישה איזה דקה לצחקק ולהגיד בצהלה גדולה לאיש שלידה: לוק סם ווט א נייס פיקצ'ר!
לרגע חטפתי חום עד שכמעט יצא לי קיטור מהאוזניים כמו בסרטים מצויירים, נייס פיקצ'ר? WTF נייס פיקצ'ר בראש שלכם.
לקח לי עוד קצת זמן להבין שזוג הקשישים החביב הזה גילה לי עכשיו את אחת מחולשותיה של האמנות – שהיא נותנת לגיטימציה לדברים שהיא מבקשת לערער עליהם. ושגם עבודות מצמיתות כמו ה'גרניקה' תהפוכנה ברבות הימים ל"תמונה חביבה".
כי בסופו של יום האמנות תכיל את הכל, את הזעקה של הסוס של פיקאסו יחד עם הצעקה של באסקיאט. כל מה שבועט ויורק ומורד ומתריע, הכל יתלה בחללו הנינוח והמהודר של איזה מוזיאון אי שם על פני הכוכב הזה, שמרחוק הוא ניראה כחול ויפה ומקרוב מלוכלך ומוזנח. ואי אפשר, גם אם מאוד נרצה, לקחת ממנה את החרא הזה.
ואולי גם צריך לזכור עכשיו שפיקאסו אמר פעם ש"אתה עושה משהו ראשון ואחר כך בא מישהו אחר ועושה את זה יפה".
תמיד אפשר לגלות עניין גם בעבודות של אמן שלא אוהבים.
אני לא כל כך אוהבת את העבודות של ג'ף קונס, ובכל זאת הן מיוחדות בעיניי.
את זוג רקדני בלט, די אהבתי.
תודה למאמר המעניין שלך
דודו, רטוריקה היא התאומה הכמעט זהה של המניפולציה. אני לא יודעת אם צריך להתקומם נגדה, אבל כדאי לזהות אותה. זה לא רק מחסן משטיפות מוח, זה גם משחק מעניין. (בעקבות התגובה הקודמת שלך השתעשעתי בשלל סיפורים מכוננים שהיו משנים לגמרי את השיח על קונס ואת מאזן הבעד-נגד). ובאשר להרפתקה במוזאון – אני לא חושבת שזו דרך חד סיטרית – מן העוצמה אל היצירה הנחמדה. אני באסכולה (או לפחות גם באסכולה) של בורחס שטען שהזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה (או כל אמנות אחרת). החוויה של היוצר נטענת מחדש ומוסיפה שכבות בתוך תיבת התהודה של הקורא-צופה. ובכלל, ככל שאני מתבגרת ומרגישה פחות מאוימת, אני מגלה דקויות שהייתי עיוורת להן בצעירותי הקשוחה (כשאפילו סרט מצויר של דיסני או ספר של ג'יין אוסטן נחשבו בה לקיטש ושטויות). אני משאירה מקום לאפשרות שאולי הבעיה לא היתה בחוויה של האישה, אלא ביכולת הביטוי שלה. כמו בסרט המאפיה הנפלא, "הכבוד של פריצי" שבו אבא של ג'ק ניקולסון הוא יד ימינו של הבוס, והוא הכי קול וחביב כל הזמן (כתבתי עליו כבר פעם http://wp.me/pSKif-fDd על הדרך שבה ג'ון יוסטון מנסה להעביר את רגשותיו מאחורי גבו), ובסצנת השיא, כשג'ק ניקולסון מסכים לרצוח את אישתו האהובה, כל מה שאביו אומר זה, איט'ס ג'סט ביזנס, הכי קר וחסר לב כביכול, אבל בסבטקסט נמצאים אלף רגשות של הקלה, אהבה, צער על הטרגדיה שהוא שותף לה ותקווה שבנו יעבור את זה בשלום.
אורה, נכון. להתבונן זה כיף וגם לחשוב. ותודה!
בכבוד של פריצי, עם כל הכבוד, ישנה עוד סצנה טעונה באבות ובנות, שלעניות דעתי הלא קובעת בכלל, מכילה גם היא הקשרים נהדרים שנעים אל תוך ומחוץ לסרט.
הסצנה שבה אנג'ליקה יוסטון הנהדרת, ביתו של הבמאי ג'ון יוסטון, אומרת לאביה בסרט דון קורדו המבעית על ג'ק ניקולסון "ואז אבא הוא דפק אותי ארבע פעמים". אין פלא שהיא היחידה שזכתה באוסקר לשחקנית משנה מכל המועמדויות שהיו לסרט.
בכבוד של פריצי יש כמות לא הגיונית של סצנות מבריקות וטעונות בכל טוב, כולל זו שהזכרת שמתחילה במילים, הו, פפה… שמעתי אותה פעם מספרת על האוסקר הזה, ואיך ג'ק ניקולסון (שהיה אז בן זוגה לחיים) וג'ון יוסטון (אבא שלה הבמאי) ניסו להסתיר את סערת נפשם וקנאתם שרק היא זכתה. אני אישית לא מבינה איך ויליאם היקי ששיחק את דון קוראדו הבוס והיה מועמד, לא זכה.