ג'ף קונס וצ'יצ'ולינה (בימים ההם)
לפני שנים רבות ראיתי סרט תיעודי על ג'ף קונס. בסרט שצולם בראשית שנות התשעים, מופיעה גם צ'יצ'ולנה (אילונה סטלר), כוכבת פורנו שכיהנה בין השאר בפרלמנט האיטלקי, ושהיתה אהובתו ואולי אשתו באותה תקופה, וכבר היה לה שם מסוים בארץ, בזכות שערוריית הופעות עם נחש שהגיעה עד לכנסת, ובזכות מלחמת המפרץ שבה הציעה לסאדאם חוסיין לשכב איתו תמורת שלום.
שניהם שעשעו והקסימו (לא המילה המדויקת, משהו בין דגדגו לרתקו) אותי, כל אחד בדרכו. צ'יצ'ולינה ביופייה הטהור והמופקר, המוחק את הגבול בין נערת פרחים מהסיקסטיז עם שיער גולש ואהבה חופשית לכוכבת פורנו מוחצנת. וקונס ביהירות שבה הוא מכתיר את עצמו לאמן החשוב בתקופתו (בצד פיקאסו ומרסל דושאן וגם מצהיר שהגיע למעמד הזה כי הוא זה שרצה בו יותר מכל, ומציע לנו לבחון את עצמנו ולגלות שגם לשאפתנים בינינו יש תנאים וסייגים), במודל החדש החצוף של האמן הקפיטליסט שהמציא (הרחק מן האידאל המיוסר של ואן גוך), ובטשטוש גבולות משלו, בין אמנות גבוהה לנמוכה, בין להג כבד-ראש לאירוניה (כשהוא משווה למשל את השהות בפסל הכלכלב לשהות בקתדרלה). כיוון שהוא לא דובר איטלקית או הונגרית, וצ'יצ'ולינה לא ממש הבינה אז אנגלית, הם בעיקר המו זה לזה. וכשתיארו איך טיילו יום אחד וראו המוני במבים, התמוסס הגבול בין המציאות לסרט דיסני ישן.
ג'ף קונס פסל (קתדרלת) הכלבלב הפורח בבילבאו (לא זה שהיה בסרט, אחד ההעתקים)
באותה תקופה התגלגל לידי מאמר של קלמנס אמלונקסן, על שוטי חצר, וממנו למדתי שהם לא היו רק פריקים לראווה ולשעשוע אלא אנשים מבריקים שנמשכו להשפעה הפוליטית ולחירות שהקנתה מצנפת השוטים. רק בחסותה ניתן היה להתחצף ולחלוק על דעתם של שליטים מבלי להענש. באותם ימים עתירי כללים וגינונים נדרשו השוטים לצעוד לשמאלם של שליטים, וכדי להדגים את לשונם המשוחררת, מספר אמלונקסן על נסיך שנזף בשוטה שלו שצעד לימִינו. והשוטה אמנם קיפץ אל שמאלו אבל העיר, "לי דווקא לא איכפת ששוטה צועד לימיני".
ז'אן פוקה, פורטרט של גונלה, ליצן החצר של פררה, סביבות 1445
השפעתם של השוטים נחלשה בראשית המאה השמונה-עשרה, בד בבד עם התחזקות מעמד הפילגשים. ואמלונקסן (שעדיין נוטר טינה לפילגשים ולנשים בכלל), אמנם קושר בין הדברים. "תקופת הרוקוקו," הוא כותב, "העלתה על נס את החובה הנעימה של העונג, והאובייקט היקר מכל של העונג היתה האישה." הוא טוען שהפילגשים נקמו בשוטים שלעגו להן כשהיו חסרות מגן וניצלו את עוצמתן האירוטית כדי להגלותם מן החצר. אבל גם בלי קשר לעלבונות ישנים, השתנו הזמנים; השוטים שהיו משב רוח רענן של חירות וחתרנות בחצרות הנוקשות של הבארוק, נהיו מיותרים ואפילו צורמים בתוך השפע, העונג והפנטזיה של הרוקוקו. הבקורתיות והעוקצנות הפכו אותם למשביתי שמחה.
ז'אן אונורה פרגונאר, הנדנדה, 1776 (הכי רוקוקו שיש)
אני זוכרת שהסרט התיעודי והמאמר התחברו לי בראש. רציתי לכתוב על הפיוס המפתיע בין הליצן לפילגש, בגילומם של קונס (קונץ?) וצ'יצ'ולינה, ומה זה אומר עלינו ועל האמנות שלנו. ובמחשבה נוספת התחלתי לתהות, מי הליצן פה ומי הפילגש. קונס אמנם נתפס אז במידה רבה כליצן של עולם האמנות, אבל בסרט הוא מציג את עצמו כאיש הרוקוקו ומתמוגג מן החן והשפע המענג. בשלב מסוים הוא נזכר איך עבד בתחילת דרכו, במכירת מנויים למוזיאון. הוא היה מסתובב עם פפיונים ענקיים (ליצניים) ושאר אביזרים מעוררי חיוך או פנטזיה. אבל כשהוא מספר על זה בקולו המלטף והפתייני, קשה להתעלם מן התשוקה הגורפת שלו לעֲנֵג. וגם להפך, צ'יצ'ולינה, חברת הפרלמנט הרדיקלית (ועוד) היא שוברת טאבו ליצנית בזכות עצמה. ומהר מאד הרגשתי שאני רודפת אחרי זנבי והנחתי לזה, שיתקרר. (ואולי דווקא טשטוש הגבולות בין הפילגש לליצן/ית הוא מסימני הזמן? אני עדיין חושבת על זה). ובינתיים בקרתי בתערוכה של קונס במוזיאון תל אביב, ועל כך בפעם הבאה.
*
ובלי שום קשר. אני שקועה עכשיו עד מעל לראשי בתום זיידמן פרויד אהובתי (שרק באפס קצה של נפלאותה רחבת הידיים נגעתי פה. חכו, חכו, שהפרויקט יקרום עור וגידים.) רגע לפני הקורונה הספקתי להרצות ביחד עם הפסיכואנליטיקאית חגית אהרוני, על אחד הספרים הראשונים שאיירה, "David the Dreamer" מאת ראלף ברגנגרן. זה ספר כה יפה שכשראיתי אותו לראשונה באינטרנט נתקפתי קוצר נשימה מרוב חמדנות, ובמוסיקת המקרה התברר שיקיר שגב, מעריץ אחר של תום, הוציא אותו לאחרונה בעברית, במהדורה יפהפייה, הדורה ומוקפדת, שעצבה נעמה טוביאס במחווה למהדורה המקורית עם כריכת הבד הירוקה והטבעות הזהב.
דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן
דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן לחצו להגדלה
דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן
"דוד בעל החלומות" כך הוא נקרא בתרגומו של איל לוין (אני אישית מעדיפה את תרגומה של עטרה אופק, אבל הסיפורים, כלומר החלומות, נהדרים), אחרית דבר מאת יקיר שגב, 80 עמודים, הוצאת גלריה חנינא, תל אביב 2020.
מחיר הספר הוא 100 ₪ בלבד. כרגע ניתן לרכוש אותו רק במייל ליקיר: Davidthedreamer2020@gmail.com
ספר נפלא ונורא על גמד-שעשועים בחצרו של אציל רנסאנסי ועל התיעוב שהוא חש כלפי נשות החצר: "הגמד" של פר לגרקוויסט.
קראתי אותו לפני עידן ועידנים. חיפשתי ספרים של לגרקוויסט בעקבות סיפור קצר נפלא בשם, "המעלית שירדה לגיהנום". הרומן שלו "הסיבילה" הצליח להבהיר לי מה כל כך נורא בקללת היהודי הנצחי (שחטא לישו בדרכו לצליבה, ונענש בחיי נצח. לא הבנתי מה קללה בזה עד שלגרקוויסט הסביר). מ"הגמד" אני זוכרת את התיעוב העוצמתי אבל במעורפל גם איזו חמלה או חיבור שמבליח ברגע הכי לא צפוי.
גם אני קראתי אותו מזמן, וגם אני מגיב מתוך הזיכרון. נדמה לי שהחמלה שדיברת עליה אינה של הגיבור, הגמד, אלא של המספר, שמעביר אותה באמצעות אירוניה אל הקורא דרך עיני הגמד.
זה קצת מצחיק, ויכוח בין ערפל לערפל, אבל אני זוכרת שלא היה מפלט (לקוראת) מפני התיעוב שלו, אבל שבשיא ההשפלה של המלכה (אני חושבת) היה רגע אחר. אבל אולי רק חשבתי שיכול להיות 🙂
זה דווקא נחמד. הספר מונח כאן על המדף אבל לא אחפש בו. גם אני זוכר את תיאור העליבות של הגבירה, אבל כמו שכתבתי, נדמה לי שהגמד עצמו לא חש כלפיה חמלה, אבל הקורא/ת בהחלט חש/ה.
גם רבלה לעג לאצילים הגרגרנים בגרגנטואה ופנטגרואל שתורגם מחדש לעברית לא מזמן ע"י עידו בסוק. ויש לי בעיה לראות את הליצן בג'וזף קונס. אני צריך עוד לחשוב על זה…
ג'ף קונס נהפך לי לג'וזף עד כדי כך (:
דודו בלבלת אותי לגמרי. מה קשור רבלה והאצילים הגרגרנים? ומה הבעיה עם הליצן? (מה הבעיה עם קונס, קל להבין, יש לא מעט. אבל זה לא שליצן זה תעודת יושר או אמנות) ומיהו ג'וזף שאליו ג'ף נהפך? ולמה זה עד כדי כך? (שאלות כאלה רבות סעיפים נהוגות באלף לילה ולילה. זה גורם לי להרגיש פחות מטומטמת)
דויד החולם שלנו! מתגעגעת אליו… מקווה לשמוע ממנו בקרוב ♥ 🙂
(אגב, אי אפשר להגדיל את התמונה עם הפרק הראשון מהספר, מתקבלת הודעת שגיעה)
תודה רבה מרית. כרגיל, מעורר מחשבה, אפילו יותר מהדובי של קונס. הרעיון שהפילגשים החליפו או דחקו את השוטים מהחצר מרתק אבל מעט מוזר, בעיקר בגלל הפונקציות השונות שלהם והניגודים החריפים ביניהם, ניגודים של פומביות ודיסקרטיות ושל יופי וכיעור או דפורמציה (לא סתם עלה בשרשור הגמד). אני הייתי מקשר בין שקיעתו של השוטה לעליית הספקטקל, כלומר המופע השיתופי, רב המשתתפים, הדורש מיומנויות שונות. בחצר של לואי ה-14, שבה פעלו דמויות כמו מולייר ולולי, לא היה כבר צורך בשוטה מקצועי, שהוא מטבעו זאב בודד (וגם כשהיו כמה שוטים באותה החצר, הם היו בדרך כלל יריבים). מה שכן, במקביל לשקיעתה של התופעה ההיסטורית של השוטה, עלה מעמדו כדימוי ספרותי. "המלך המשתעשע" של הוגו (שהפך מאוחר יותר ל"ריגולטו" של ורדי) זו דוגמה קלאסית.
לא כתבת פעם על גמדים? יש לי זיכרון מעורפל של פוסט על "יום ההולדת של האינפנטה".
לא מצאתי את המאמר של אמלוקסן, אבל נתקלתי במאמר שקורא את ההיסטוריה של שוטה החצר בספרד כחלק מההיסטוריה של יהדות ספרד (רוב השוטים המקצועיים במאה ה-15בספרד היו מומרים!). הנה:
https://www.jstor.org/stable/pdf/472331.pdf?ab_segments=0%252Fbasic_SYC-5187%252Ftest&refreqid=excelsior%3Aea73a6cbd22c7dd6f0fcda3601e46ced
עטרה, גם אני. קצרה רוחי.
ואת צודקת, יש איזו תקלה מאחורי הקלעים שמפריעה להעתיק את הלינק. אנסה שוב מחר. (הצלחתי, הידד!)
תודה מתן. המוזרות היא חלק מקסמה של התאוריה הזאת. ואיזה יופי של תוספות. יום ההולדת של האינפנטה מחכה לתורו אצלי בראש. אבל בינתיים כתבתי רק על המלך הצעיר http://wp.me/pSKif-hyr ועל הדייג ונשמתו https://wp.me/pSKif-la2 🙂 המאמר שנמצא בידי הוא מעין חוברת מהודרת (שתבליט של שוטה מוטבע על כריכתה). החוברת – או ספר בשם זהה – נמכרה פעם באמזון אבל אזלה כעת https://www.amazon.com/Fools-at-Court-Clemens-Amelunxen/dp/B001SLVZK4 ובאשר למומרים (או לאנוסים, כך קראו להם בספרי הנוער שירשתי מאמי והיו שם תיאורים סוגסטיביים של לילות סדר שנחגגים באולמות סתרים שמגיעים אליהם דרך ארונות, כך התוודעתי למשל אל שלמה מולכו חביבי) לפי מה שאני יודעת על האינקויציה, זה נשמע לי מעניין אבל גם מאד מסוכן מצדם להיות שוטים.
איזה תחום מרתק זה! כבר יומיים שרק שוטים יש לי בראש. בינתיים מצאתי ספר מעולה וחדש יחסית: four fools in the age of reason של דורינדה אאוטרם (OUTRAM), דיוקנאות של ארבעה שוטי חצר בעידן ההשכלה, האחרון שבהם, פטר פרוש (PROSCH) פעל (אולי מוטב: השתטה) בגרמניה עד אחרי המהפכה הצרפתית ואפילו פרסם אוטוביוגרפיה. יש את הספר במלואו להורדה באתר סובייטי שאני חושש ללנקק אליו בלי אישור.
אני בזה כבר שנים. לא סתם הבן הבכור שלי היה מסתובב עם קלף של ג'וקר (בגילי 3-4) בטענה שזאת התעודת זהות שלו. וסבא שלי היה מעשן סיגרים של הופנר, אולי בהשראת ריגולטו, שהיתה אחת האופרות האהובות עליו, בייחוד בביצוע טיטו גובי שאותו ראה ושמע בחי. את האוטוביוגרפיה של פיטר פרוש מצאתי רק בצרפתית ובגרמנית. יש סיכוי לאנגלית? אין על אוטוביוגרפיות (בניגוד לביוגרפיות שאינן חביבות או אמינות עלי). יש לי ביוגרפיה של בובנאי מהמאה התשע עשרה, ולהבדיל, של פירט מהמאה השבע עשרה. שוטה חצר ישלים את הסדרה. יאללה, כתוב, שנוכל לדבר.
(וכאלה סיגרים של הופנר למי שלא מכיר)
הלונג קורונה ממש מתאים… 🙂
טו לונג, לא שמתי לב 🙂
רק אתמול קראתי ביקורת ספרותית על רומן שנכתב שהוא "מתימר להיות רומן מופת" אך אינו כזה. הרשומה שלך וקונס היהיר העלו ענין זה אצלי. תודה
אריק, תודה לך. קונס אמנם יהיר – והיה יהיר פי כמה בצעירותו – אבל איכשהו יהירות ואפילו מגלומניה, לא מצליחות לעצבן אותי. הן נוגעות ללבי וגם מצחיקות אותי בגוזמה המינכהאוזנית, בילדיות החשופה. אני מרגישה דרכן את הצורך הבוער בהכרה. (זה לא חל כמובן על שליטים שלמגלומניות שלהם יש השלכות ישירות על סביבתם).
ובאשר לקונס, הוא עדיין מעניין אותי, כפי שגיליתי בתערוכה. המשך יבוא.
משום מה מזכיר לי קצת את קוואזימודו ואיזמרלדה: הוא הפריק המעוות שחי מחוץ לכללי החברה, והיא היפיפיה המפתה אך העצמאית בבחירותיה
רותי, זאת היתה מכה אנושה לאגו של קונס בעל הפנים הנקיים החייכניים של האול אמריקן בוי, לו ידע שהוא מעלה בדעתך לוזר צרפתי מכוער… 🙂
[…] […]
כמה מרתק לקרא את דבריך המשאירים שובל של מחשבות והגיגים לאורך זמן. תודה רבה
דבורה, תודה רבה! זה השובל החביב עלי, אפילו יותר מהשובל (או השביל) הממכר שנסרח אחרי אוניות.
אכן – חושבת שעד כה לא הגבתי, למרות שהבלוג שלך הוא מפלט והשראה, עיר אושר אמיתית. אפילו את ג'ף קונס פתחת בפני, דלת שלא שאפתי לפתוח, אבל איתך זה שווה. הגעתי לכאן לפני שנים רבות, בהקשר למרג'ה, דרך עינאלי…
תנועת המחשבה (שלך) בשבילי הדימויים, בבוסתנים, ליתר דיוק, היא תרופה.
אפי, איזו תגובה משמחת ומזינה! תודה מעומק הלב.