קצת באיחור, על ג'ף קונס וצ'יצ'ולינה

ג'ף קונס וצ'יצ'ולינה (בימים ההם)

לפני שנים רבות ראיתי סרט תיעודי על ג'ף קונס. בסרט שצולם בראשית שנות התשעים, מופיעה גם צ'יצ'ולנה (אילונה סטלר), כוכבת פורנו שכיהנה בין השאר בפרלמנט האיטלקי, ושהיתה אהובתו ואולי אשתו באותה תקופה, וכבר היה לה שם מסוים בארץ, בזכות שערוריית הופעות עם נחש שהגיעה עד לכנסת, ובזכות מלחמת המפרץ שבה הציעה לסאדאם חוסיין לשכב איתו תמורת שלום.

שניהם שעשעו והקסימו (לא המילה המדויקת, משהו בין דגדגו לרתקו) אותי, כל אחד בדרכו. צ'יצ'ולינה ביופייה הטהור והמופקר, המוחק את הגבול בין נערת פרחים מהסיקסטיז עם שיער גולש ואהבה חופשית לכוכבת פורנו מוחצנת. וקונס ביהירות שבה הוא מכתיר את עצמו לאמן החשוב בתקופתו (בצד פיקאסו ומרסל דושאן וגם מצהיר שהגיע למעמד הזה כי הוא זה שרצה בו יותר מכל, ומציע לנו לבחון את עצמנו ולגלות שגם לשאפתנים בינינו יש תנאים וסייגים), במודל החדש החצוף של האמן הקפיטליסט שהמציא (הרחק מן האידאל המיוסר של ואן גוך), ובטשטוש גבולות משלו, בין אמנות גבוהה לנמוכה, בין להג כבד-ראש לאירוניה (כשהוא משווה למשל את השהות בפסל הכלכלב לשהות בקתדרלה). כיוון שהוא לא דובר איטלקית או הונגרית, וצ'יצ'ולינה לא ממש הבינה אז אנגלית, הם בעיקר המו זה לזה. וכשתיארו איך טיילו יום אחד וראו המוני במבים, התמוסס הגבול בין המציאות לסרט דיסני ישן.

ג'ף קונס פסל (קתדרלת) הכלבלב הפורח בבילבאו (לא זה שהיה בסרט, אחד ההעתקים)

באותה תקופה התגלגל לידי מאמר של קלמנס אמלונקסן, על שוטי חצר, וממנו למדתי שהם לא היו רק פריקים לראווה ולשעשוע אלא אנשים מבריקים שנמשכו להשפעה הפוליטית ולחירות שהקנתה מצנפת השוטים. רק בחסותה ניתן היה להתחצף ולחלוק על דעתם של שליטים מבלי להענש. באותם ימים עתירי כללים וגינונים נדרשו השוטים לצעוד לשמאלם של שליטים, וכדי להדגים את לשונם המשוחררת, מספר אמלונקסן על נסיך שנזף בשוטה שלו שצעד לימִינו. והשוטה אמנם קיפץ אל שמאלו אבל העיר, "לי דווקא לא איכפת ששוטה צועד לימיני".

ז'אן פוקה, פורטרט של גונלה, ליצן החצר של פררה, סביבות 1445

השפעתם של השוטים נחלשה בראשית המאה השמונה-עשרה, בד בבד עם התחזקות מעמד הפילגשים. ואמלונקסן (שעדיין נוטר טינה לפילגשים ולנשים בכלל), אמנם קושר בין הדברים. "תקופת הרוקוקו," הוא כותב, "העלתה על נס את החובה הנעימה של העונג, והאובייקט היקר מכל של העונג היתה האישה." הוא טוען שהפילגשים נקמו בשוטים שלעגו להן כשהיו חסרות מגן וניצלו את עוצמתן האירוטית כדי להגלותם מן החצר. אבל גם בלי קשר לעלבונות ישנים, השתנו הזמנים; השוטים שהיו משב רוח רענן של חירות וחתרנות בחצרות הנוקשות של הבארוק, נהיו מיותרים ואפילו צורמים בתוך השפע, העונג והפנטזיה של הרוקוקו. הבקורתיות והעוקצנות הפכו אותם למשביתי שמחה.

ז'אן אונורה פרגונאר, הנדנדה, 1776 (הכי רוקוקו שיש)

אני זוכרת שהסרט התיעודי והמאמר התחברו לי בראש. רציתי לכתוב על הפיוס המפתיע בין הליצן לפילגש, בגילומם של קונס (קונץ?) וצ'יצ'ולינה, ומה זה אומר עלינו ועל האמנות שלנו. ובמחשבה נוספת התחלתי לתהות, מי הליצן פה ומי הפילגש. קונס אמנם נתפס אז במידה רבה כליצן של עולם האמנות, אבל בסרט הוא מציג את עצמו כאיש הרוקוקו ומתמוגג מן החן והשפע המענג. בשלב מסוים הוא נזכר איך עבד בתחילת דרכו, במכירת מנויים למוזיאון. הוא היה מסתובב עם פפיונים ענקיים (ליצניים) ושאר אביזרים מעוררי חיוך או פנטזיה. אבל כשהוא מספר על זה בקולו המלטף והפתייני, קשה להתעלם מן התשוקה הגורפת שלו לעֲנֵג. וגם להפך, צ'יצ'ולינה, חברת הפרלמנט הרדיקלית (ועוד) היא שוברת טאבו ליצנית בזכות עצמה. ומהר מאד הרגשתי שאני רודפת אחרי זנבי והנחתי לזה, שיתקרר. (ואולי דווקא טשטוש הגבולות בין הפילגש לליצן/ית הוא מסימני הזמן? אני עדיין חושבת על זה). ובינתיים בקרתי בתערוכה של קונס במוזיאון תל אביב, ועל כך בפעם הבאה.

*

ובלי שום קשר. אני שקועה עכשיו עד מעל לראשי בתום זיידמן פרויד אהובתי (שרק באפס קצה של נפלאותה רחבת הידיים נגעתי פה. חכו, חכו, שהפרויקט יקרום עור וגידים.) רגע לפני הקורונה הספקתי להרצות ביחד עם הפסיכואנליטיקאית חגית אהרוני, על אחד הספרים הראשונים שאיירה, "David the Dreamer" מאת ראלף ברגנגרן. זה ספר כה יפה שכשראיתי אותו לראשונה באינטרנט נתקפתי קוצר נשימה מרוב חמדנות, ובמוסיקת המקרה התברר שיקיר שגב, מעריץ אחר של תום, הוציא אותו לאחרונה בעברית, במהדורה יפהפייה, הדורה ומוקפדת, שעצבה נעמה טוביאס במחווה למהדורה המקורית עם כריכת הבד הירוקה והטבעות הזהב.

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן לחצו להגדלה

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן

"דוד בעל החלומות" כך הוא נקרא בתרגומו של איל לוין (אני אישית מעדיפה את תרגומה של עטרה אופק, אבל הסיפורים, כלומר החלומות, נהדרים), אחרית דבר מאת יקיר שגב, 80 עמודים, הוצאת גלריה חנינא, תל אביב 2020.

מחיר הספר הוא 100 ₪ בלבד. כרגע ניתן לרכוש אותו רק במייל ליקיר:  Davidthedreamer2020@gmail.com