הרבה זמן לא כתבתי. כל הפוסטים שעלו בדעתי נראו לא חשובים או להפך, חשובים לי מדי ומי יקרא אותם עכשיו, או קודרים ואפוקליפטיים ולמה להכביד. ושתיקה שמתארכת הולכת ומסמיכה וקשה עוד יותר לצלוח אותה. כבר חשבתי שעיר האושר הולכת ומתרחקת ואז היא הושיטה לי יד, בצורת מייל לבבי מנעם בן דוד (לא יודעת מי זה), שמחפש שירים שנכתבו בעקבות ציורים ותורגמו לעברית (או שנכתבו בעברית). "לצורך העמקה אישית וקבוצתית". ונזכרתי ב"בדרך למצריים", מן המחזור היפהפה "חיי ישו" מתוך אל שתי נערות נכבדות של פנחס שדה. והנה השיר והציור, בתקווה שזה יחזיר אותי לפה.
פרה אנג'ליקו, הבריחה למצריים 1451-1452 לחצו להגדלה
.
שדה כל כך מדייק שאין כמעט מה להוסיף.
שמלת השמיים היא גם שמלת הגבעות, השמיים משקפים את צבעה והגבעות מחקות את קפליה. ולא רק הנוף קופא, יש משהו מאד סטטי בבריחה הזאת.
יוסף לא מוביל את החמור כמקובל, הוא צועד מאחור זהוב כולו, מאוזן על ידי הדקל מימין (עץ פלאי שצמח בדרכם של הבורחים כדי שיוכלו לאכול מפירותיו). הדקל הזהוב של פרה אנג'ליקו מאיר את אפלת השיחים, הוא מראה את הדרך וגם חוסם אותה בו בזמן.
הבורחים הולכים ימינה אבל הציור זורם למעלה דרך גזעי הברושים האנכיים שצמרותיהם דומות ללהבות או לחיצים שפונים לשמיים.
צומת שלוש הדרכים מנוטרלת על ידי שלושת הקווים הרחוקים המאונכים, שמבשרים את שלושת הצלבים של ישו ושני הגנבים.
וזאת המהות הרגשית והמיסטית שהשיר לוכד: העתיד כבר נטוע בתוך ההווה, הבריחה היא רק דחייה. האלוה-בובה ייתפס ויוקע. יש נגיעה של קינה בציור, צער, אבל לא פסימיות, בגלל האחדות המסתורית של האדם והנוף שנטועה, לפחות אצל פרה אנג'ליקו, בחסד אלוהי.
*
ומי שמכיר/ה שירים עבריים או מתורגמים שנכתבו על ציורים מוזמנ/ת להוסיף אותם בתגובות.
*
עוד באותם עניינים
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
מה שפרה אנג'ליקו לימד אותי על מרינה אברמוביץ לגמרי במקרה
הציור יפהפה. השיר יפהפה. הפוסט יפהפה.
כולם מרמזים על המהפכה התרבותית שיצרה הנצרות.
ובקשר לכך אני רוצה להוסיף: מרים לבדה עם תינוקה שהיא נושאת בזרועותיה ועם יוסף, בעלה. ובכל זאת היא מקפידה לעשות את הדרך הארוכה והקשה והמאיימת כשהיא רכובה במצג צד. ומאז כולנו, הנשים, רכובות במצג צד.
יעל, דווקא קראתי שבתקופת מסעי הצלב עלה מעמדה של המדונה בנצרות. הגברים יצאו למלחמה, וקצת כמו שיקרה אחר כך במלחמת העולם, הנשים תפסו עמדות ותפקידים שהתפנו. והחשיבות החדשה שלהן הקרינה גם על מעמדה של מרים…
ותודה!
מרית, כמה טוב שעיר האושר הושיטה לך יד 🙂
המושג "אלוה בובה" נפלא בעיניי. לאחרונה קראתי את "דבש אריות " של דוד גרוסמן (בזכות לי), והוא מנתח שם בצורה נפלאה את היותו של שמשון גם כן מעין "אלוה-בובה" שנשתל ברחם אימו, כלומר זה אשר עתידו וכל בחירותיו אינן שלו, אלא הוא כלי בידי תוכנית נעלה ממנו.
גרוסמן טוען שהיחס אל שמשון כאל "אלוה בובה" הוא בגידה בו, קודם כל מצד אימו. ונדמה לי שבגידה הזאת קיימת גם כאן: ישו הוא צלמית בידי מאמיניו – קודם כל אימו, ואחריה כל השאר. אולי זו בגידה כללית בילדים, מצד בני התקופה – התפיסה הפטלית של העתיד הטמון בעבר מגולמת בכל ציורי התינוקות, שמופיעים כמיניאטורה של עצמם המבוגרים.
וכל מה שאני יכול לנדב הוא הציור הבא, של וילם קלף, הצייר ההולנדי:
ואת דברי גתה על הציור, שבעיניי הם שיריים (מכיוון שאפשר למצוא בהם עושר של התייחסויות):
"לו היה עליי לבחור בין כלי הזהב
לבין התמונה,
הייתי בוחר בתמונה".
(….אני לא יכול שלא להיזכר שוב בפרה אנג'ליקו, שלצד כל חלון במנזר צייר תמונה שתהיה "חלון לעולם הרוח". הציור הוא שער לעולם של עושר אינסופי. הייתי רוצה להכיר את המלאך שהסיט את אצבעו של גתה מן הזהב אל הציור 🙂 )
הפוסט הזה נושב את רוח הזמן. גם קופא, ממבודד, וגם סוג של בריחה. חדר בריחה. אין לי מה להוסיף לפנחס שדה ולדברים המדויקים של שניכם. משווה ומוסיף שירף
כשלמדונה נשבר
וְאָז גַּם לְמָדוֹנָה נִשְׁבָּר,
כִּי כַּמָּה עוֹד אֶפְשָׁר
לְקַדֵּשׁ כָּךְ אֶת בֵּן הָאֱלֹהִים,
בְּסָךְ הַכֹּל יֶלֶד
עַלִּיז וְשׁוֹבָב שֶׁיָּדוֹ בַּכֹּל
וְיָד כֹּל בְּיָדוֹ הַמּוּשֶׁטֶת לַחֲטֹף
מִחֵן הָעוֹלָם וְחֲמוּדוֹתָיו.
וְיוֹם אֶחָד כַּאֲשֶׁר הִגְדִּישׁ אֶת הַסְאָה,
בִּקְּשָׁה בְּלִבָּהּ סְלִיחָה מֵאָבִיו הָרַחוּם
וְהחַנּוּן הַיּוֹשֵׁב בָּשַׁפְרִיר הָעֶלְיוֹן
וְעוֹסֵק בְּעִנְיָנִים שֶׁבּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם,
הָפְכָה אוֹתוֹ עַל בִּרְכֶּיהָ וְחָבְטָה בְּיָשְׁבָנוֹ
הַוְּרַדְרַד בְּעָצְמָה כֹּה גְּדוֹלָה
עַד שֶׁהִלַּת הַקֹּדֶשׁ הַזְהַבְהַבָה
צָנְחָה מְרֹאשׁוֹ וְהִתְפַּלְשָׁה בָּאָבָק,
אוּלַי כִּבְרִית שֶׁל חַיִּים שֶׁיְּכוֹלִים
הָיוּ לְהִתְרַחֵשׁ אַחֶרֶת.
שיר שמתכתב עם ציורו של מקס ארנסט מדונה חובטת בישבנו של תינוק בפני שלושה עדים אם את יכולה להוסיף את הציור זה יהיה סבבה
מאוד יפה – ומאוד רלוונטי – העתיד שנטוע בהווה. יש משהו דווקא בשקט של התקופה הזו שמבקש האזנה והתבוננות מעודנת כזו שאולי באמת יכולה להתחיל ולזהות את סימני העתיד. תודה לך על הפוסט!
שט בסירה קוצנית, כיף לחזור. הטענה היא שההבחנה בין מבוגרים לילדים לא התקיימה אז בשום מישור, ולכן לא שמו לב שהפרופורציות הגופניות שונות. היו לזה חסרונות איומים (לא האמנותיים) אבל אני גם לא מתה על הקיצוניות השנייה הנהוגה היום השוכחת שילדים הם בני אדם, רק קטנים.
גם אני הייתי בוחרת בציור.
אם זה שיר או לא, שנעם יחליט…
המנזר ההוא של פרה אנג'ליקו הוא פשוט מופלא.
דודו, הלוואי הלוואי הלוואי שברוח הזמן היה קמצוץ מן החסד של פרה אנג'ליקו.
והשיר היפה, שלך? איט סו הפנס שכתבתי על הציור של ארנסט https://maritbenisrael.wordpress.com/2016/03/13/balthus/
והנה הוא:
*
תודה רבה אנונימי
*
ויש גם את זה מתאטרון המריונטות של קלייסט:
"לפני שלוש שנים, אמרתי, שהיתי במרחצאות עם גבר צעיר, שהיה אז חינני באופן יוצא דופן. הוא היה בערך בן חמש עשרה, ובקושי אפשר היה לראות אצלו את עקבות היוהרה הראשונית, תוצר החסדים שהרעיפו עליו נשים. וכך קרה, שראינו לאחרונה בפריס את דמות הילד המוציא קוץ מרגלו. יציקת פסל זו מוכרת מאוד; אפשר לראות אותה ברוב האוספים הגרמניים. החבר שלי התבונן במראה גבוהה בדיוק ברגע שהרים את רגלו אל דרגש, כדי לייבש אותה, וזה הזכיר לו את הפסל. הוא חייך וסיפר לי על התגלית שלו. למעשה, גם אני שמתי לב לזה באותו רגע עצמו, אבל… אני לא יודע אם זה היה במטרה לבחון את איכות חינו הניכר לעין, או לתת מענה שכנגד ראוי לשמו וליוהרה שלו… צחקתי ואמרתי לו שהוא בטח רואה את זה בדמיונו. הוא הסמיק. הוא הרים את הרגל שלו בשנית, כדי להראות לי, אבל המאמץ שלו נכשל, כפי שקל היה לצפות מראש. הוא ניסה שוב בפעם השלישית, הרביעית, הוא בטח הרים את הרגל שלו עשר פעמים, אבל זה היה לשווא. הוא ממש לא היה מסוגל לשחזר תנועה זהה. מה אני אומר? התנועות שהוא עשה היו כל כך קומיות, שבקושי הצלחתי לא לצחוק.
"מאותו יום, מאותו רגע ממש, שינוי יוצא דופן עבר על הילד. הוא התחיל לבלות ימים שלמים מול המראה. נכסיו החלו לנשור ממנו בזה אחר זה. נראה היה כאילו כוח נסתר ובלתי מובן ירד כמו רשת של פלדה על המשחק החופשי של תנועותיו. שנה מאוחר יותר לא נותר דבר מהחן החביב שעינג את כל רואיו. אני יכול לספר לך על אדם, שעדיין חי, שהיה עד לאירוע מוזר ומצער זה. הוא יכול לאשר זאת, מילה במילה, בדיוק כפי שאני תיארתי".
כן השיר שלי מרית
מאוד יפה הפוסט, מרית. ופרא אנג'ליקו נפלא. תודה!
שירים על ציורים יש הרבה בשירה הפולנית החדשה, משום מה. עשיתי לי פעם אוסף קטן. הנה "ריאליזם" של צ'סלב מילוש בתרגום דוד ויינפלד:
מצבנו אינו בכי רע, אם עודנו מסוגלים
להתפעל מן הציור ההולנדי. הוי אומר,
שאנו פוטרים במשיכת כתף את שמספרים לנו
זה מאה-מאתיים שנה. הגם שאִבדנו
הרבה מן הבטחון הישן, אנו מסכימים
כי עצים אלה שקיימים לבטח מעבר לחלון,
עציותם וירקותם היא למראית עין בלבד,
וכי הלשון נגפת בפני צבירי מולקולות.
ואף על פי כן זה מצוי כאן, כיכר הלחם, צלחת הבדיל,
הלימון המקולף למחצה, האגוזים והלחם
קיימים ובאופן כה חזק, שיקשה לא להאמין,
ונכלמת האמנות האבסטרקטית,
הגם שלאחרת אין אנו ראויים.
אני נכנס אפוא אל בין הנופים ההם,
אל מתחת לרקיע מעונן, משם בוקעת קרן אור.
ובלב מישורים כהים מבהיק כתם זוהר.
או אל חוף המפרץ שבו בתים כפריים, דוגיות,
ודמויות זעירות על הקרח הצהבהב.
קיימים לעד על שום שהיה היו פעם אחת,
הווים וגזים בהרף עין
זהר (שאין להשיגו כלל)
עוטף את הקיר הסרוק, המזבלה,
רצפת בית המזבח, כפתני האביונים,
המטאטא והדגים המדממים על הקרש.
שמח, תן תודה! פציתי אפוא פה
ודיברתי אליהן ברון המקהלה
בין צוארוני מלמלה, מעילי ציד מעור איל, חצאיות משי,
כבר אחד מהם, שחלוף חלפו מכבר.
והתנשא המזמור כעשן מבזיך הקטורת.
דודו, המסה הזאת היא כתבי הקודש של כל מי שיש לו יד ורגל בתיאטרון בובות, אבל זה לא שיר! ואגב, כשראיתי בשעתו יציקה שלו בגרמניה כמעט בכיתי מרוב מפח נפש. לא הבנתי מה קלייסט יקירי מצא בו. תשפוט בעצמך.
רועי, תודה רבה! גם על השיר. ובלי להטריח אותך להעתיק את השירים, אני משוכנעת שנעם בן דוד יהיה אסיר תודה על הרשימה. (וזה שעשית רשימה כזאת זה כבר מחבב אותך מאד עלי ועל סיי שונגון.)
נעם, ב"סוטים יקרים" יש שיר בשם "ריפויו של הנער הסהרורי" שכתוב לצדו בסוגריים, בהשראת ציור של סטפן קונרוי.
שכחתי כמה את אוהבת רשימות, מרית.
שני הקופים של ברויגל – ויסלבה שימבורסקה
הנשים של רובנס – שימבורסקה
הציירים ההולנדים – אדם זגייבסקי
דגה: בית מלאכתו של הכובען – זגייבסקי
עננים מעל פררה – זביגנייב הרברט [על ציור של גירלנדיו, הוא לא כותב איזה.]
ואני בטוח שיש עוד. הפולנים מכורים לאקפראסיס.
המקור לדימוי שאותו מזכיר קלייסט מתייחס לפסל הלניסטי עשוי שיש של נער השולף קוץ מכף רגלו. הפסל מכונה fedele או spinario והעתקיו מוצגים באוספים שונים ברחבי העולם.
שיר הכד – אברהם חלפי
אל מול פסל אפולו – שאול טשרניחובסקי
שיעור מולדת – עלי מוהר
תודה על הבלוג המעניין תמיד! את התרומה הזו תרם אבא שלי שנענה לאתגר בשמחה ובטח יחשוב על עוד כמה בהמשך
כיף ומנחם לשמוע ממך מרית. לדעתי כל שגעת הקורונה היא כר פורה לאסקפיזם זול, אין חובה שכל פוסט יתאים ברוחו לרוח השעה המייסרת. הבו לנו, דווקא עכשיו, בועות סבון!
זכור לי שיר קטן של אודן על "נוף ונפילת איקרוס" של ברויגל. לא יותר מתיאור פואטי של הציור הגדול ואני לא טורח לגגל אחריו. גם השיר כאן של שדה לא חורג בעיני מתיאור דידקטי למדי של מה שאפשר ממילא לראות בעין, כמו המדריכים הקוליים המצחיקים המחולקים במיטב המוזיאונים בעולם.
רועי, תודה רבה!
דודו, אני מכירה את הפסל ההלניסטי (השבור, מה שכבר מקנה לו איזו לווית חן) אבל קלייסט מדבר במפורש על העתקים יצוקים. בתגובה הקודמת שלי הכנסתי תמונה להמחשת אכזבתי.
ענת, תודה לך ולאביך
מתן, מה כיף? עכשיו תורך לנחם! ואני דווקא חשבתי על "אוֹזִימַנְדִיאָס" שתרגמת, אף שנכתב מצפייה יד שנייה. והלוואי והיו לי בועות סבון במקום כדור ברזל של אסיר בקריקטורה. אני ממש לא מסכימה על שדה. לא יובשני ולא דידקטי אלא צלול וקצת חגיגי. אני אוהבת את כל המחזור הזה. באחד השירים מוזכרים מלאכים אדומים וכחולים וכמה שמחתי כשנתקלתי בהם בציור המהמם הזה.
אה, ז'אן פוקה. ציור לא ייאמן. כמה שונים האם והבן שלו מאלו של פרה אנג'ליקו!
אני מהרהר עכשיו על איזו בועה נחמדה לבלוג, בעקבות "אילוף הסוררת" שראיתי בשקספיר גלוב בלונדון לפני כמה שבועות. יצאתי מהתיאטרון חיוור ופעור פה. אבל קשה לשבת ולכתוב עם כל השקט הזה מסביב!
פוקה ממש הפוך לפרה אנג'ליקו, אבל זה מה שנפלא. אני לא אוהבת שיש רק אפשרות אחת.
מחכה לבועה
מרית, אני דווא מחבב נורא את הפסל, הוא תמצית ההלניזם, בעיניי – כשמדובר בגוף אין חשוב ולא חשוב; הכל חשוב 🙂 וזה בניגוד גמור לאמנות הנוצרית, שבה ראשי העצים נעוצים על צווארים דקים להחריד, נטולי כל גוף – – –
הפוסט היפה הזכיר לי שיר אחר שכתב פנחס שדה בעקבות ציור: החיזיון לפרנצ'סקו גויה,שהלחין ושר אהוד בנאי באלבום "קרוב"
כתיבה יפה,פרשנות מעניינת
Musée des Beaux Art/ ו. ה. אודן
בִּדְּבַר הַסֵּבֶל הֵם לֹא טָעוּ מֵעוֹלָם,
רַבֵּי הָאָמָּנִים הַגְּדוֹלִים: כַּמָּה טוֹב הֵבִינוּ
אֶת תְּנוּחַתוֹ הָאֳנוֹשִׁית: אֵיךְ הוּא מִתְרַחֵשׁ
בְּעוֹד מִישֶׁהוּ אַחֵר אוֹכֵל אוֹ פּוֹתֵחַ חַלוֹן אוֹ לְתֻמּוֹ
פּוֹסֵעַ סְתָם;
אֵיךְ, בְּעוֹד הַיְּשִׁישִׁים בְּלַהַט, בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ מְחַכִּים
לַלֵּדָה הַפִּלְאִית, צָרִיךְ תָּמִיד שֶׁיִהְיוּ
יְלָדִים, שֶלֹא רָצוּ בִּמְיֻחָד שֶזֶּה יִקְרֶה, מַחֲלִיקִים
עַל פְּנֵי אֲגַם קָפוּא בִּגְבוּל הַחֹרֶש:
הֵם לֹא שָכְחוּ לְרֶגַע
שֶׁאַף הָעִנּוּי הַמַּחֲרִיד שֶל קְדוֹשִׁים חַיָּב כָּךְ אוֹ כָּךְ
לְהִתְפַּתֵּחַ בַּפִּנָּה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם מֻזְנָח,
שָׁם מַמְשִׁיכִים כְּלָבִים בְּחַיֵּיהֶם הַכַּלְבִּיִּים,
וְסוּסוֹ שֶל הַמְּעַנֶּה
מְשַׁפְשֵׁף אֶת עַכּוּזוֹ הַחַף בְּגֶזַע.
בְּאִיקָרוֹס שֶׁל בְּרוֹיגֶל, לְמָשָׁל: אֵיךְ הַכּל נִפְנֶה
כִּמְעַט בַּעֲצַלְתַּיִם מִן הָאָסוֹן: הַחוֹרֵשׁ אוּלַי
שָׁמַע אֶת הַפִּכְפּוּךְ, אֶת הַזְּעָקָה הַגַּלְמוּדָה,
אַךְ לְגַבָּיו לֹא הָיָה זֶה כִּשָּׁלוֹן חָשׁוּב; הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה לָהּ
כְּדַרְכָּהּ עַל הָרַגְלַיִם הַלְבָנוֹת, נֶעְלָמוֹת אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם
הַיְּרֻקִּים; וְלַסְּפִינָה הָעֲדִינָה, הַמַּרְהִיבָה, שֶׁבְּוַדַּאי
רָאֲתָה דָּבָר מַדְהִים, נַעַר נוֹפֵל מִן הַשָּׁמַּיִם,
הָיָה יַעַד לְהַגִּיעַ אֵלָיו וּבְשַלְוָה הִפְלִיגָה הָלְאָה.
מאנגלית: יעל גלוברמןן
תודה. זכרתי את השיר הזה, וגם התרגום יפה, אבל ההרהור החולף הזה של אודן במוזיאון חייב היה להפוך לשיר? בשביל מה יש פייסבוק?
שט, אני לגמרי מסכימה איתך על ההלניזם, אבל בקשר לנצרות – הגזעים הדקיקים הם של פרה אנג'ליקו שהיה באמת חצי-מלאך, אבל אני מבלה עכשיו לא מעט (מסיבות שונות ומשונות) עם פיליפ אוטו רונגה, צייר נוצרי אדוק ומיסטי, והוא צייר שתי גרסאות של "המנוחה בבריחה למצרים", אחת "נורמלית" עם דמויות לפי הסיפור, ובאחרת – עצים בלבד שאוצרים בתוכם את בני האדם.
עפרה, נכון. תודה! שכחתי אותו. ובטח יש עוד. שדה היה מאד מחובר לאמנות.
קובי, תודה רבה!
דודו, נעם הוא בטח צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים 🙂
"ושתיקה שמתארכת הולכת ומסמיכה".
זה כל כך יפה …….
🙂
מרית, תודה על העצים! הם באמת לא חסרים דבר. בזמן האחרון, כשאני יוצא עם כלבי לטיול, פוגש אותנו עורב אחד, ובעיניו פליאה יחד עם קורטוב ביקורתיות. "אז מה, אתם ע ד י י ן כאן?" הוא שואל, ואץ חזרה למלאכתו – הוא עובר בגינות ובחצרות הריקים מאדם ומודד אותם בעיני השמאי שלו.
ו…. למה שלא נזווג ציורים ושירים בעצמנו….? 🙂 הנה הציור של גויה, המשפחה המלכותית, שעליה כתב ליון פויכטוונגר בספרו "גויה":
"…דווקא מפני שלא צייר את השנאה, בלטה מהברק הגא של המדים, העיטורים והתכשיטים, מכל זהרורי האבזרים של המלכות ברוכת-האלוהים, אנושיותם העלובה של נושאי המלכות, וכן בלטה בעיניהם המעשיות העירומה, הגסה…"
והנה השיר של נורית זרחי, "הרעים":
פעם היתה משפחה רעה,
ילדים רעים
והורים רעים.
כל מקום שבו עמדו
השאירו אחריהם חורים.
רעים עד שהפכו יום ללילה,
שבת לחול,
יבשה לים,
עד שהגיע להם עונש:
לעמוד בפינה
של העולם.
מפליג במחשבות שכמוך, אתה יכול לפתוח משרד שידוכין. זה שידוך מושלם.
תודה, מרית 🙂 (למשפחות רעות מהסוג הזה יש נטיה מצערת לדבוק בשלטון…….)
שלטון זה דבר דביק